אדם   ידיעה

(ראה גם: אדם-בחירה-חייו, חכמה, ידיעה, ידיעת הבורא, למוד, שכל)

כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניהם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. (בראשית ג ה)

ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה. (דברים כט ג)

ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. (שמואל א טז ז)

מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. (תהלים צב ו)

לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים. לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה... (משלי א ב)

כי בער אנכי מאיש, ולא בינת אדם לי. ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע. (שם ל ב)

החקר א-לוה תמצא, אם עד תכלית ש-די תמצא. גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע... (איוב יא ז)

הבסוד א-לוה תשמע, ותגרע עליך חכמה. מה ידעת ולא נדע, תבין ולא עמנו הוא... (שם טו ח)

אמרתי ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת ש-די תבינם. לא רבים יחכמו, וזקנים יבינו משפט. (שם לב ז)

איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו. על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה... (שם לח ד)

הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמר. תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה... (שם לט א)

ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, הוא ענין רע נתן אלקים לבני האדם לענות בו... דברתי אני עם לבי לאמר, אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. (קהלת א יב)

כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו. סבותי אני ולבי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון ולדעת רשע כסל והסכלות הוללות. (שם ז כג)

זהר:

ובכל ששים וששים שבאלף הששי, מתחזקת הה' ונתעלית במדרגותיה להתחזק, ובשש מאות שנה לאלף הששי, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, ויתתקן העולם אז לכנוס לאלף השביעי, כאדם המתקן עצמו ביום הששי בבא השמש כדי להכנס בשבת, אף כאן כן, וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעינות תהום רבה. (ויקרא תמה)

אמר להם רבי שמעון אין רצונו של הקב"ה בזה, שיתגלה יותר מדאי לעולם, וכשיהיה קרוב לימות המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצא סודות החכמה, ולדעת בהם קצים וחשבונות של הגאולה, ובאותו הזמן תגלה לכל, וזה שאמר כי אז אהפוך אל עמים וגו', מהו אז, היינו בזמן שכנסת ישראל תקום מעפר, ויקים אותה הקב"ה, אז אהפוך אל עמים וגו'. (שם תס)

עוד אמר, בן אדם, כשיוצא לעולם הזה אינו יודע מאומה, מטרם שטועם טעם לחם, כיון שאכל לחם מתעורר לדעת ולהשיג. כך כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים מאומה, עד שהטעים להם הקב"ה לחם מארץ הזו... (ויצא רכה)

אמר רבי יצחק, אף על פי שלמדנו שאין מראים לאדם אלא לפי המדרגה שלו, אבל למלכים אינו כן, כי מראים להם דברים עליונים ומשונים, משמראים לאנשים אחרים. כמו שהמלך, מדרגתו עליון על כל שאר בני אדם, כן מראים לו במדרגה עליונה על כל שאר האחרים, כמו שאמר את אשר אלקים עושה הראה את פרעה. אבל לשאר בני אדם אין הקב"ה מגלה מה שהוא עושה, חוץ מלנביאים או לחסידים או לחכמי הדור, ובארוה. (מקץ ל)

אמר לנו, אלו היו יודעים בני אדם חכמה מכל מה שנטע הקב"ה בארץ וכח כל מה שנמצא בעולם, היו מכירים כח רבונם בחכמה גדולה, אבל לא הסתיר הקב"ה חכמה זו מבני אדם, אלא כדי שלא יסורו מדרכיו, ולא יבטחו בחכמה ההיא וישכחו את הקב"ה... (יתרו רעז)

...אף כאן את הקולות, לרבות קול אחר ההוא שלמטה (שהוא המלכות), שמקבץ אותם הקולות אליו ומה שיוצא מהם, שבו (במלכות), רואים ומסתכלים בחכמה עליונה כל גנזי עליונים וכל סודות הנעלמים והסתומים, מה שלא נגלה לדורות אחרונים הבאים אחריהם, ולא לדורות שיבואו לעולם עד הזמן שיבא מלך המשיח. שכתוב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון... (שם רצט)

אמר לו רבי שמעון, רעיא מהימנא, עם כל זה שאתה אינך יכול להסתכל בבני העולם הבא בעינים ולא במלאכים, כל שכן בהקב"ה ושכינתו, אבל בעין השכל של לבך אתה רואה הכל, בבני עולם הבא ובמלאכים ובהקב"ה ושכינתו המסבבים אותך, ומשום זה אמר שלמה שכתוב בו ויחכם מכל האדם, ולבי ראה הרבה חכמה, (דהיינו בעיני השכל).

אבל בנבואה אין רשות לנביא להסתכל בו בעין השכל, אלא בעינים שהוא מראה וחזיון של העינים, זה שאמר במראה אליו אתודע, ועוד בחזיון לילה, מראה היא ביום חזיון הוא בלילה, והכל בעינים ולא בעיני השכל של הלב, וב' העינים הן ב' מתווכות של הלב, (שמתווכות בין היצר הרע שבלב לבין האדם), ומשמשים שלו, והוא מלך ביניהם, ומשום זה חכם (הרואה בעיני הלב) הוא טוב מנביא (שרואה בעינים), וכן הוא ב' אזנים הם ב' משמשי הלב... (משפטים תכב)

אמר לו, דרכיו של אדונך וגזרות של אדונך, מה לך להתייגע בהם, מה שיש לך רשות לדעת ולהסתכל שאל, ומה שאין לך רשות לדעת כתוב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כי דרכיו של הקב"ה ונסתריו סתרי עליונים, שהוא סתם וגנז, אין לנו לשאול, אמר לו אם כן הרי התורה כולה סתומה וגנוזה, כי היא שם הקדוש העליון, ומי שעוסק בתורה כאלו עוסק בשמו הקדוש, ואם כן אין לנו לשאול ולהסתכל בתורה.

אמר לו התורה כולה סתומה וגלויה, ושמו הקדוש סתום וגלוי, וכתוב הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו, הנגלות לנו היינו שיש רשות לשאול ולהתבונן ולהסתכל בהם ולדעת בהם, אבל הנסתרות לה' אלקינו, שלו הם, ולו הם ראוים, כי מי יכול לדעת ולהשיג דעתו הסתום וכל שכן לשאול.

בא וראה, אין רשות לבני העולם לומר דברים סתומים ולפרשם, חוץ מן המאור הקדוש רבי שמעון, כי הקב"ה הסכים על ידו. ומשום שהדור שלו מצוין למעלה ולמטה, ועל כן נאמרים הדברים על ידו בגלוי, ולא יהיה דור כדור הזה שהוא שוכן בתוכו, עד שיבא מלך המשיח... (שלח מג)

אמר רבי יצחק אמר רב אחא, מה שכתוב ונשמת ש-די תבינם, הוא, כי הנשמה מביאה את האדם להכיר את קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים. ואשריהם אותם שנכנסים בדרך התורה, בדרך הנשמה שבשבילה יזכו לחיי העולם הבא. ולמעלת הקדושים. (זהר חדש בראשית תלב)

מכילתא:

שבעה דברים מכוסין מבני אדם, ואלו הן, יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע במה משתכר, ואין אדם יודע מה בלבו של חברו, ומלכות בית דוד אימתי תחזור למקומה, ומלכות חייבת אימתי תעקר. (בשלח-ויסע פרשה ו)

תלמוד בבלי:

אמר ליה כופר לרבן גמליאל ידענא אלקייכו מאי קא עביד, איתנגד ואיתנח, אמר ליה מאי האי, אמר ליה בן אחד יש לי בכרכי הים ויש לי גיעגועים עליו בעינא דמחוית ליה ניהלי, אמר ליה מי ידענא היכא ניהו, אמר ליה דאיכא בארעא לא ידעת, דאיכא בשמיא ידעת. אמר ליה כופר לרבן גמליאל כתיב מונה מספר לכוכבים, מאי רבותיה אנא מצינא למימנא כוכבי, אייתי חבושי שדינהו בארבילא וקא מהדר להו, אמר ליה מנינהו, אמר ליה אוקמינהו, אמר ליה רקיע נמי הכי הדרא. איכא דאמרי הכי אמר לי המני לי כוכבי, אמר ליה אימא לי ככיך ושיניך כמה הוה, שדא ידיה לפומיה וקא מני להו, אמר ליה דאיכא בפומיך לא ידעת, דאיכא ברקיע ידעת... (סנהדרין לט א)

מנא ידע... ואיבעית אימא סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. (שם מח ב)

...ותו גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה, מכלל דאיכא דהוה ידע ביה, והכתיב לא ידע אנוש ערכה, אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה... (שבועות ה א)

...וכתיב ולא נתן ה' לכם לב וגו', אמר רבה שמע מינה לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין. (עבודה זרה ה ב)

דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא... ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד א-לוה עלי אהלי... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ... (נדה ל ב)

מדרש רבה:

רבי יונה בשם רבי לוי אמר למה נברא העולם בב', אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא... (בראשית א יג)

...התורה יודעת מה קודם לברייתו של עולם, אבל אתה אין לך עסק לדרוש אלא (איוב כ') מני שים אדם עלי ארץ, ר"א בשם בן סירא אמר, בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאר, במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. (שם ח ב)

אמר רבי יודן בשם רבי שמואל אפילו דברי תורה שנתנה מלמעלה לא נתנו אלא במדה, ואלו הן, מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה, יש זוכה למקרא, ויש למשנה ויש לתלמוד ויש לאגדה, ויש זוכה לכולן. (ויקרא טו ב)

שוחר טוב:

דבר אחר גם את העולם, העלים הקב"ה מבריותיו יום המיתה ויום הדין, אמר דוד על ידי שהעלמת אותם ממני אני אומר עליו שירה על מות לבן. (מזמור ט)

...אמר לו דוד, רבונו של עולם רצונך שאשמור דבריך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ואם אין אתה גולה את עיני מנין אני יודע, לכך נאמר גל עיני ואביטה וגו', ואף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום, בא וראה אף על פי שהיה שמואל נביא, לא היה יודע כלום עד שגלה הקב"ה את אזנו, שנא' (שמואל א' ט') וה' גלה את אוזן שמואל.... (שם קיט, וראה שם עוד)

לדעת חכמה ומוסר, אם חכמה למה מוסר ואם מוסר למה חכמה, אלא אם יש באדם חכמה הרי הוא למד מוסר, ואם אין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר, דבר אחר אם יש באדם חכמה הרי דברי תורה מסורין בידו, ואם אין בו חכמה אין דברי תורה מסורין בידו. להבין אמרי בינה, שצריך אדם שיהא בו בינה להבין דבר מתוך דבר הצריך לכל דרכיו...

לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה, אמר שלמה פתי הייתי ונתן בי הקב"ה ערמה, נער הייתי ונתן בי מזמה. דבר אחר לתת לפתאים ערמה, מכמה שנים ואילך צריך לו לאדם להיות בו ערמה, מבן עשרים שנה... (משלי א)

לקח טוב:

ומפני שאין לב בני אדם משיג להבין גבורות ה' והיאך דבורו בקדושה וחכמתו וגודל מעשיו העצומים, לפיכך אין ראוי להרהר על אלו ובאלו הדברים, אלא כמו שאמר הכתוב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (דברים ו' ה'), ואומר (שם י"ז י"ג) תמים תהיה עם ה' אלקיך. וכל זה מידיעת הלב והנפש, כי אין חקר לתבונתו מלא כל הארץ כבודו, שלא יכלכלוהו עליונים ותחתונים... (שמות כ ב)

ילקוט שמעוני:

והולכתי עורים בדרך לא ידעו, זהו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים שהם מכוסים מכם בעולם הזה, עתידים הם להיות צפוים לכם כהדין בולוס, הדא הוא דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים, כבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו, דאמר רבי אחא דברים שלא נגלו למשה מסיני נגלו לרבי עקיבא וחבריו. (ישעיה פרק מב, תנב)

...דבר אחר שהעלים את הקץ, שנאמר כי יום נקם בלבי לבי לפומא לא גלי פומא למאן גלי. דבר אחר שהעלים שכר המצות, שנאמר אורח חים פן תפלס... כדי שתהא תורה מתקיימת כולה. (תהלים ט, תרמג)

דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים זה הלב, כל התורה כלה אינה נכנסת אלא ללב, והים איננו מלא, אף הלב אינו מתמלא, תאמר משאדם מוציא חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו, תלמוד לומר שם הם שבים. דבר אחר כל החכמה אינה נכנסת אלא ללב, והים אינו מלא, אף הלב אינו מתמלא וגם הנפש לא תמלא. תאמר משמוסר תלמודו לאחר שוב אינו חוזר עליו, תלמוד לומר אל מקום שהנחלים וגו'. מטרונה שאלה את רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה כתיב יהב חכמתא לחכימין, לטפשין צריך קרא למימר, אמר לה אם יבאו אצלך שני בני אדם ללוות, אחד עני ואחד עשיר, לאי זה מהם אתה מלוה, אמרה ליה לעשיר, אמר לה למה, אמרה ליה אם מאבד יש לו לפרע לי, אבל אם מאבד העני מהיכן יפרע לי. אמר לה ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך נתן הקב"ה חכמה לחכימין שיהו הוגין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. (קהלת א, תתקסז)

אמונות ודעות:

פתח מחברו ואמר, ברוך ה' אלקי ישראל האמת במובן האמתות הברורה, המאמת לבני אדם מציאות נפשם בודאות גמורה, ובאמצעותה מצאו את תחושותיהם מציאות ודאית, ובהם ידעו את ידיעותיהם ידיעה צודקת, ונסתלקו מהם כל השבושים, וסרו על ידי כך הספקות, ונתלבנו להם הראיות... (הקדמה פרק א)

והנה אודיע תחלה גורמי השבושים לבני אדם ואומר, כיון שיסודות המושכלות מבוססים על המוחשות, והרי בדברים הנישגים בחוש יפלו הספקות באחת משתי סבות, או בגלל חוסר ידיעת המבקש את מבוקשו, או מפני שהקל על עצמו והזניח העיון והחקירה... כך גם הדברים המושכלים יפלו בהם השבושים באחת משתי סבות הללו, או מפני שהדורש את המדעים המושכלים אינו יודע דרכי ההוכחה, והרי הוא חושב את ההוכחה כדבר שאינו הוכחה, וכן יעשה מה שאינו הוכחה כהוכחה, או שהוא יודע דרכי העיון, אלא שהוא מתייחס לענין בקלות וברפיון, וימהר להחליט על מדע מסוים בטרם יסיים מלאכת העיון בו, כל שכן אם נצטרפו באדם שני הדברים גם יחד... כל שכן אם נצטרף לשני הדברים הללו דבר שלישי, והוא שהמבקש אינו יודע מה הוא מבקש, הרי יהיה אז רחוק ומופלג מן הדבר, עד שאפילו אם יזדמן לו הנכון בדרך מקרה לא ירגיש בו... (שם פרק ב)

ושמא יהרהר מהרהר במה שהבורא יתרומם ויתהדר הניח מקום טעות וספק בין ברואיו, ולכן נקדים כאן את התשובה על כך, ונאמר כי היותם ברואים, דבר זה עצמו מחייב להם הספקות והדמיונות, פירוש כיון שהם זקוקים בחוק הבריאה לכל פעולה שיעשו משך של זמן מסויים שבו תשלם פעולתם חלק אחרי חלק, כך גם המדע שהוא אחת הפעולות דרוש לו כמו השאר בלי ספק, והנה ראשית ידיעתם תחל בדברים מעורבבים מסופקים ומשובשים, ולא יחדלו בכח השכל אשר בהם מלזקקם ולצרפם במשך זמן עד אשר יסורו מהם השבושים, וזוקק להם המזוקק ללא שום תערובת של ספקות... כך מלאכת החכמה צריך להתחילה מראשיתה וללכת בה פרק אחרי פרק עד סופה. והרי במצב ההתחלה הספקות עשרה דרך משל, ובמצב השני יהיו תשעה, עד שיזדכך לו בסופו של דבר אותו האחד המבוקש, וישאר לבדו שאין בו שום פקפוק ולא ספק... (שם פרק ג)

וכיון שסיימנו מה שרצינו להזכיר בסלוק השבושים והספקות, ראוי שנבאר מה היא הדעה. ונאמר הוא ענין המצטייר בנפש לכל דבר מסויים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו דבר שהושג לו, וצופנו בלבו לזמן או לזמנים אחרים... והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר, הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה והמועט מועט והשחור שחור... והחכם המשובח הוא מי ששם אמיתות הדברים ליסוד, ומשתית על כך את דעותיו, ועם חכמתו הרי הוא מחזיק במה שראוי להחזיק ונשמר ממה שראוי להשמר... (שם פרק ד)

כיון שנשלם מה שרצינו לספח לענין הראשון, הרי ראוי שנזכיר המובילים אל האמת והמביאים אל הנכון, אשר הם מקור לכל מדע, ומבוע לכל ידיעה... ונאמר שהם שלשה מוביל, האחד ידיעת הנראה, והשני ידיעת השכל, והשלישי ידיעת דבר שההכרח מחייב אותו, ונסמיך לזה פירוש אחד אחד מן היסודות הללו, ונאמר כי ידיעת הנראה הוא מה שהשיג האדם באחד מחמשת החושים, או בראות או בשמע או בריח או בטעם או במשוש. אבל ידיעת השכל הוא מה שמתחייב בשכל האדם בלבד, כגון חשיבות האמת וגנות הכזב. אבל ידיעת ההכרח הוא דבר אשר אם לא יאמת אותו האדם יתחייב לבטל מושכל או מוחש, וכיון שאין דרך לבטולו, הרי מחייבו הדבר לאמת אותו הענין, כמו שאנו נאלצים לומר שיש לאדם נפש, אף על פי שאין אנו רואים אותה, כדי שלא נבטל פעלה הגלוי... ושלשת היסודות הללו מצאנו רבים מבני אדם מכחישים אותם, מעטים מהם מי שהכחיש את היסוד הראשון... ויותר מהם מי שהודה בראשון והכחיש השני והשלישי... ויותר מן הכל מי שהודה בשני היסודות הראשונים והכחיש את השלישי. סבת שנוי כמותם בכך, מפני שהמדע השני יותר נעלם מן הראשון, וכן השלישי נעלם יותר מן השני, וההכחשה מצויה בנעלם יותר מן הגלוי...

אבל אנחנו קהל המיחדים אנו מאמתים שלשת המובילים הללו אשר למדע, ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי, והוא אשר למדנוהו באותן השלשה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורת האמיתית, לפי שהוא בנוי על ידיעת החוש וידיעת השכל כמו שנבאר...

אבל המושכלות, הרי כל מה שיצטייר בשכלנו הבריא מכל לקיון היא ידיעה אמתית שאין בה ספק, אחרי שנדע כיצד לעיין, ואחרי שנשלים את העיון ונשמר מן הדמיונות והחלומות, כי יש אנשים אשר קבעום לאמתות שנוצרו, כדרך שעשו במה שהאדם רואה, והיה הדבר חיובי אצלם כדי שלא יכחישו מה שחזו... (שם פרק ה, וראה שם עוד וערך מדע)

אקדים למאמר זה ואומר, כי ראשית המדעים גסים וסופם עדינים, ושהם מגיעים אל מושג אחרון שלא יהא אחריו מושג אחר, ושהאדם מתרומם בידיעותיו ממצב למצב, וכל דרגה שמגיע אליה היא בהחלט תהיה יותר עדינה ודקה מן הדרגה שלפניה, עד שתהא הדרגה האחרונה העדינה והדקה שבכל המושגים, וכאשר יגיע אליה האדם כפי אותה הדקות הרי זהו מה שבקש, ואסור לו שיבקש להשיגה באופן גסי... (מאמר ב הקדמה, וראה שם עוד)

ואומר עוד, והיאך יקבע בנפשות שהוא יודע כל מה שעבר וכל מה שעתיד, ושידיעתן לפניו שוין. ואבאר, מפני שסבת אי ידיעת הנבראים את העתיד מחמת שאין ידיעתם באה להם אלא דרך החושים, וכל שלא יצא אל שמיעתם וראייתם ושאר חושיהם לא ידעוהו, אבל הבורא אשר אין דרך ידיעתו על ידי סבה, אלא היא מפני שעצמותו יודעת, לפיכך העבר והעתיד לפניו יחד שוין, יודע זה וזה בלי סבה... (שם פרק יג, וראה עוד ידיעת ה')

ומפני שהיתה השגתנו לכל נמצא על אחד משלשה צדדים, האחד מהם הרגשותינו הגשמיים, כראות וכשמע וכטעם וכריח וכמשוש, והשני בדרך שכלנו, והוא שער הראיה על הדבר הנמצא מסימניו ומעשיו עד שתתקיים לנו אמתת מציאותו וענינו ממנו כקיום השגתנו בהרגשותינו, והוא הנקרא בספר דעת ומוסר השכל, ושלישי ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת. ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו לא יכלנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמתית, ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד... (שער א היחוד פרק י)

...ומפני היות התורה מלות וענינים נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות, תחלתם אנשים למדו החומש והמקרא והספיק להן בגירסת הפסוק מבלי הבנת ענין, ואינם יודעים פירוש המלות ושמוש הלשון, והם בתכונת חמור נושא ספרים. והשנית אנשים בקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות, ושמו רוב השתדלותם בידיעת מקומות הנקוד, והם בעלי הנקוד והמסורת. והשלישית אנשים ראו חסרון מי שקדם זכרם, והשתדלו לדעת עילת הנקוד והטעמים, וחברו אליהם דעת שמוש הלשון ודקדוקו ודעת השמות והפעלים ותיבות הטעם והסמוך והנפרד וספור העבר בלשון עתיד, והצוויי בלשון המקור, והשלם והחסר, והנח והכפול, והנראה והנסתר והדומה לזה. והרביעית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המלות המסופקות בספרי הקודש, והנראה מן הפשט, וחקרו עם זה על ידיעת העובר והאמיתי בלשון העבירות והשמות הדומים ושאינם דומים, והנגזרים ושאינם נגזרים והזרים, וכן בתארים ובפעלים והדומה להם. והה' אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בדעת עניני ספרי הקדש ולהבין שרשיו ולחקור על העובר והאמיתי מעניניו כגשמות הנזכרת בו, והם המפרשים ספרי אלקים כנראה ממנו ואין סומכין על הקבלה. והששית אנשים סמכו על קבלת הקדמונים שהיא המשנה והגיעו לקצת חיובי התורות והמצוות והדינין מבלי עיון בתלמוד. והז' אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו מבלי פרוק קושיותיו ופתח סתומותיו. והח' אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו עד שהטריחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד ולהתיר ספקותיו ולפתוח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת, והם מתעלמים מחובת הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים, וכלו ימיהם בידיעת הענינים הנכרים מתולדות הדינין והזר הקשה מפסקי הדינין, וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחדושין הנופלים בדינין, והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מעניני נפשותם, אשר הם חייבין לחקור עליו מאמתת אותו הנביא עליו השלום, והקבלה ותנאיה אשר בהם תתברר, ומה שחייבנו בו הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו ולעבדו בלב שלם, והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו מאשר יושג בדרך השכל בשער הזה.

והתשיעית אנשים שהניעו נפשותם לדעת חובת הלבבות והאברים ומפסידי המעשה, והבינו פשט דברי הקדש ובמצפוני ענינו, ועמדו על אמתת הקבלה מן הכתוב והמושכל וסדור הדינין, וחלקו חובת המעשים כפי הראוי לעניני כל זמן והתחלקות מדיני כל מקום, אחר שהבינו שרשי ספר התורה ונזהרו בם, והזהירו עליהם עם הפקת האמת בסתר ובגלוי ונטות עם האמת באשר הוא נוטה, והן בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהגיהם אחריהם.

והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שרשיה, והן אנשי כנסת הגדולה ומי שקבל מהם מן התנאים, והן בעלי המשניות והברייתות... (שער ג עבודת האלקים פרק ד)

תרגום יונתן:

אמרתי אחכמה - כל חוכמת אורייתא, רחוק - למידע כל מה דהוה מן יומי עלמא, ועמוק - ורז יום מותא ורז יום דייתי משיחא. (קהלת ז כד)

רש"י:

גם את העולם - חכמת העולם שנתן בלב הבריות, לא נתן הכל בלב כל אחד, אלא זה קצת וזה קצת, כדי שלא ימצא האדם כל מעשה ה' לדעתו, ולא ידע עת פקודתו ובמה יכשל, כדי שיתן לב לשוב, שידאג ממיתתו. ולכך כתוב העלם חסר, שאם ידע שמיתתו קרובה לבא לא היה בונה בית ונוטע כרם, ויפה שנעלם הדבר מהבריות. (קהלת ג יא)

רחוק - הדברים שהיו ביצירת בראשית, ועמוק - שאין לי רשות להרהר מה למעלה וכו'. (שם ז כד)

לא יוכל האדם למצא - לעמד על סוף דרכו של הקב"ה, רשעים מצליחים וצדיקים יורדים, גם החכם לדעת - גם משה רבינו ע"ה לא עמד על הדבר באומרו הודיעני נא דרכיך. (שם ח טז)

אבן עזרא:

...ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים, ותוכל לקבל כוח גדול על ידי אור המלאכים, ואז יהיה דבק בשם הנכבד, כפי שנדר יעקב, והיה ה' לי לאלקים, כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בה' בכל כחו... (שמות ג טו)

ובלב כל חכם לב - שיש שיוציא האדם דברים עמוקים במלאכת המדות בלבו, והוא לא למד חכמה. (שם לא ו)

ומשה היה יכול לדעת בעין לבו איך הבריות דביקות ביוצר, מה שנקרא אחורים, ומדרך הכבוד אין כח בנברא לדעת זאת, בעבור היות נשמתו עם הגוף, (והחושים לא יוכלו להשיג השכל). והנה משה היה כללי, על כן אמר לו ה' ידעתיך בשם, וידע הפרטים וחלקיהם דרך כלל. והנכבד באדמה הוא האדם, על כן הכרובים (בדמותו), והנכבד שבאדם ישראל, ולכן קשר של תפילין (פירוש משורש של מעלה נמשכות הצורות להוריד שפע).... ואמר ר' ישמעאל היודע שיעורו של יוצר בראשית, (פירוש המציאות מהגלגל העליון עד מרכז הארץ ויודע תכונתם ומראיהם), מובטח לו שהוא בן עולם הבא... (שם לג כא)

האזינו - ...וכבר אמרתי לך על נשמת האדם שהיא אמצעית בין הגבוהים לשפלים, והיא תדמה הכל על צורת היכלה, ואף כי להבין גם היושבת בהיכל, על כן תגביה השפלים ותשפיל הגבוהים. (דברים לב א)

אחת לאחת למצא חשבון - רוצה לומר מחשבה צריך לצרף שתי מחברות, שהמחברת האחד נושא ונשוא, והב' נושא ונשוא, ואם יצרף נשוא אחד עם נושא ב' יוליד דעה ג'. או לא יוכל להגדיר דבר אלא בהשואה לאחר, אין גדול אלא כנגד קטן, וכו'... (קהלת ז כז, וראה שם עוד)

המלאכים העליונים שהם צורת אמת ואינם הגופות, והנשמות נגזרות מהם כאור היוצא מהשמש, והנשמות גופות על כן אין יודעות הנסתרות רק מעט ובמראה לילה, שאינן מתעסקות בצרכי הגוף. (דניאל ב יא)

דרך הנשר - אני לא אדע איך מעופף, והוא לא ידע איפה ינוח, וכן הנחש והאניה. (משלי ל יט)

ונפשי יודעת - כי נפלאים מעשיך, ולר' יהודה הלוי נפלאים ממני מעשיך אף על פי שנפשי יודעת מאד. (תהלים קלט יג)

יקרו רעיך - מחשבותיך נשגבו ויקרו ממני, ראשיהם - ראשי מחשבותיך, הקיצותי - שהגוף שוכב ורואה מראות אלקים, וגם אם עודי עמך - לא אדע מחשבותיך. (שם יז ויח)

רמב"ן:

לעזאזל - ...ולא אוכל לפרש עוד, שהיינו צריכים לסתום פי המתחכמים בטבע אחרי היווני שהכחיש כל דבר שאינו מורגש לו... (ויקרא טז ח)

...ועיקר מוצא החכמה נעלם מהאדם ולא גילה האלף ממנה אלא כדי שייראו מפניו, אבל שכר ועונש לא נגלו. (איוב כז ב)

ויען ה' את איוב - ...וענין המענה להודיע את איוב כי הוא ית' תמים דעים... וכי האדם נבער מדעת הכלל ומה יסודם וטבעם, ואף כי לדעת משפט אלקים וסודותיו. וירמוז לו כי סוד אליהו אמת, ואין אדם יכול לדעת זאת כי אם בקבלה... (שם לח א)

תחלה יש לך לדעת, שכל הנבראים יודעים ומבינים פרות או פרי פרות התורה, ואלמלא כך אין בין האדם לחמור שהוא רוכב עליו כלום. וכן תראה היום באומות רחוקות מארץ התורה והנבואה שאינם מכירים את הבורא וסבורים שהעולם קדמון, וגם אינם חושבים כלל לא בקדמותו ולא בחידושו, ואם הגלגל מניע עצמו או זולתו מניע... כי האדם בלא מלמד הוא כעיר פרא יוולד, ואם כך אין אצלו מצוה ועבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות...

אמר דוד, באתי לחלל שבת - האירה לי התורה, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו... ואל תשתבשו באומות (שמתנהגים גם כן טוב), שאף הם נוחלי התורה, אלו הקרובים לאמצע הישוב כגון הנוצרים והישמעאלים, לפי שהעתיקו את התורה ולמדוה, וכשגברה רומי על קצות הארץ למדו ממנה תורה ועשו חוקים ומשפטים דוגמת התורה. אבל בני אדם יושבי הקצוות הרחוקות שלא למדו תורה ולא ראו את ישראל ומנהגם או שלא שמעו עליהם, בהמות גמורות הם, וכן כתב הרמב"ם (משנה תורה מלכים י"א ד' הקטע שהושמט על ידי הצנזורה): וכן הישמעאלי הבא אחריו, כולם באו לתקן דרך למלך המשיח, שכבר נתמלא העולם על ידם מדברי המשיח ומדברי התורה... (תורת ה' תמימה)

והנה קטן שבישראל קרא ביצירה יותר, כי יראה בתורה מה שנברא בכל יום, ואם יסתכל בזה ויתכם בענין, ומפי מלמד בעל קבלה, ידע כי הקודם בבריאה דק מהשני, והוא נאצל ממנו, וידע היסודות וכחם, ומה שקראו היוונים היולי, וענינה המט ריה, והוא כח ממציא שנתלו בו היסודות...

וענין מעשה בראשית סתום, ואני איני יודע אותו, ואילו ידעתיו אסור היה לי לפרשו ברבים אלא פסוק זה...

ונחזור לענינינו, לומר שקטן בישראל אומר תמיד היאך נבראו כל הנבראים ומתי, וחכמים שבישראל יש להם ידיעה בפסוקים אלו לכל מעשה בראשית, ולמדת שמים וארץ, והירח והכוכבים, לגבהותם ושפלותם, ולקדרות המאורות... לכל יש רמז בפסוקים האלו... נחש לכמה זמן מוליד... וענין הגשם וצמח האדמה, וענין הנשמה... (שם)

ורבינו שרירא גאון כתב בתשובת שאלה: ובלשון הזה מסרו חכמים אחד לחברו הכרת פנים וסדרי שרטוטין (הכרת האדם לפי הבעת פניו וקוי היד), שמקצתם אמורים בפרשה "זה ספר תולדות אדם", ובמקצתם בפרשה שלאחריו. ופירש שהיו מוסרים הכרות אלו זה לזה, מפני שאין מוסרים מעשה מרכבה וסתרי תורה אלא למי שרואים בו סימנים שראוי לכך... (שם)

...וכמו שהמאכלים מתקנים בריאות הגוף, כן המעשים הטובים מתקנים בריאות הנפש, עד שתאמר כי כמו שעובי הבשר ורובו אות לבריאות הגוף, כן ההשתדלות לבקש חכמה אות על בריאות הנפש... וכמו שהמאכל יותר מדי קשה לגוף עד שיחלה, כן ההתחכמות יותר מדי קשה לנפש... (האמונה והבטחון פרק ז)

...לפיכך הודיע להם אלוקותו בדבור ראשון וחזקם בדרך מופת, לפי שאין ידיעה שלמה אלא שיש עמה האמונה בדרך המופתי, כלומר חיוב הדבר מצד ההכרח, שהשכל וראיותיו מכריחים להאמין שכך הוא. כגון יציאת מצרים, שהדבר ידוע כי בכח עליוני יצאו... או שתהיה צורתו חקוקה בתוך לב היודע, כגון ידיעת האדם את חברו שמכיר אותו בצורתו, ורואה אותו בעין לבו אפילו כשהוא נסתר ממנו. וכל ידיעה שהיא באחד משני הענינים האלו תקרא ידיעה, ואם אין הידיעה באחד מהם איזה שיהיה לא תקרא ידיעה, שאין הדעת סובלת אותה... וברור שמי שיודע האמת והוא אינו מאמין שכן הוא, כל זמן שיהיה לו ספק עליו לא נוכל לומר עליו שהוא יודע האמת, וידיעת דבר שהוא מפה לפה נקרא אמונה... (שם)

רד"ק:

הלא ידעת - בג' דרכים ידעו דבר, על ידי הבנה עצמית, על ידי למוד ממישהו, או על ידי שמיעה ממגידים... (ישעיה מ כא)

קדוש - הוא ובעל המחשבות. ואחר שהסתכלו בארץ וביסודותיה, יסתכלו בכוכבים שהם נבראים עצומים, ויבינו חידוש העולם, ואם כן יש לאלו גם מחדש, והוא מוכרח להיות אחד... וכן אמרו: מצוה לחשב תקופות ומזלות... (שם שם כה)

אשבעה בהקיץ - השגת השכל ככח הנשמה אחר הפרדה מהגוף. ומשה רבינו השיג עם חיי הגוף, כי שכלו היה בפועל כשנתבטלו לו כלי הגוף, לחם לא אכל וכו'. (תהלים יז טו)

דרכיך הודיעני - כי כשידע דרכיו ידענו. ורוצה לומר שישכילנו הנמצאות, טבעם, והתקשרותם קצתם בקצתם, וידע הנהגתו אותם. וכן בקש משה מה'. הדריכני באמיתך - אמיתת מציאותו, והיא חכמת הטבע שממנה ידע האדם הבורא, והיא כסולם לידע חכמת אלוקות. אבל אמיתת מציאותו לא ישיג בהיותו בגוף. (שם כה ד וה)

הוריני - שאוסיף ידיעה בחכמת יצירתך, ושכולם עומדים בכוחך. וכשידע חכמת טבע זו ילך באמתך - חכמת האלוקות ילך בה מעט, אף על פי שלא יוכל להשיגה. ליחד - שלא יהא לבו פונה אילך ואילך. (שם פו יא)

בפרוח רשעים - ואף על פי שהטעם הוא שמשלם לרשע שכר מעשיו הטובים בעולם הזה, עוד נשארו שאלות קשות, ואפילו למשה לא נודע, ואמר לו וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון... (שם צב ח)

ראשית חכמה - חכמת החקירה לדעת מעשה בראשית, והיא עבודת הא-ל, שבה יכירו. ובהתבודדו בחכמה ויסיר מלבו עניני העולם השפל ידבק בא-ל יתברך, כי נפשו קשורה בעליונים, ואמר שלפני כן יתעסק ביראת ה' ויעשנה עיקר, ועל דרכה יתנהג, שלא יבא להכחיש המופתים שבכתבי הקדש... (שם קיא י)

...ונראה שכפל תמיד ח' פסוקים, כי דרכי החכמה בה' החושים, ובהגדת המגידים על מה שלא השיג בחושיו הוא, ובראיות השכל, ובקבלה. (שם קיט א)

יקרו רעיך - לא אוכל להשיג מחשבותיך, כלומר כוונותיך ביצירה. עצמו ראשיהם - רבו כלליהם... (שם קלט יז)

משנה תורה:

המצוי הזה הוא אלקי עולם, אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית. והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף... וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך. וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר בלא תעשה... (יסודי התורה א ו)

נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא-ל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של האדם היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר, שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלי גולם, עד שידמה להם... ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר: בצלמנו כדמותנו. ופעמים רבות תקרא הצורה הזאת נפש ורוח... (שם ד ח)

וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם, ואין הנפש מתאוה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף נמצאו כל הדברים האלו בטלים. הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא אין שום דרך בעולם להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאוים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות העולם הזה... (תשובה ח ו)

דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעם. נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ אינו לוקה, שאף על פי שהדבר כן, אין דבר זה גלוי וידוע לכל, אלא לגדולי החכמים בלבד, ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלשה בני אדם משאר העם. וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ אינו לוקה, אף על פי שאין הדבר כן, מפני שאין זה ידוע לכל אדם... (שבועות ה כב)

מורה נבוכים:

...ודע כי הענינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם, בלבד קצת התחלותיהם כפי מה שהם עליו בביאור, וכבר ידעת אמרם ז"ל ולא במעשה בראשית בשנים... ולכן הביאו הענינים האלה גם כן בספרי הנבואה במשלים, ודברו בהם רז"ל בחידות ומשלים... ולא תחשוב שהסודות העצומים ידועים עד תכליתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום, ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חושך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החשך. והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד כאלו הוא באור תמיד לא יסור, וישוב הלילה אצלו כיום, וזאת היא מדרגת גדול הנביאים, אשר נאמר לו "ואתה פה עמוד עמדי"... ויש מי שלא יגיע למדרגת שיאור חשכו בו בברק, אבל בגשם טהור זך או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה... וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד, אבל הם בלילה יגששו, והם אשר נאמר בהם "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו", ונעלם מהם האמת כולו עם חוזק הראותו... ולעוצם הענין ויקרתו והיות יכולתנו קצרה מהשיג עוצם הענינים כפי מה שהם, הגיד לנו הענינים העמוקים ההם אשר הביא הכרח החכמה האלקית להגידם לנו במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד, כמו שאמרו רז"ל, "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים וגו'"... (פתיחה)

לא תחשוב כי החכמה האלקית לבד היא הנמנעת מן ההמון, אבל רוב חכמת הטבע... ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל גם אצל הפילוסופים וחכמי האומות מקדם היו מסתירים הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות... (חלק א פרק יז)

...ובאור זה כפי מה שיראה לי, שמשה ע"ה בקש השגה אחת, והיא אשר כנה אותה בראיית פנים באמרו "ופני לא יראו", ויעדהו בהשגה למטה ממה שבקש, והוא אשר כנה אותה בראיית אחור, באמרו וראית את אחורי. ואמר הנה כי ה' יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה בראיית פנים והעבירו לענין אחר, כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה שיחשב בהם שהם תארים רבים, כמו שאבאר. ואמרי העלים ממנו, ארצה בו, כי זאת ההשגה נעלמת נמנעת בטבעה, ושכל אדם שלם עם הדבק שכלו במה שבטבעו שישיג, ויבקש השגה אחרת אחריה תשתבש השגתו או ימות... אלא אם ילוה אליו עזר אלקי, כמו שאמר "ושכותי כפי עליך עד עברי"... (שם פרק כא)

דע כי יש לשכל האנושי השגות בכחו וטבעו שישיגם, ובמציאות נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה, אבל שערי השגתם נעולים בפניו, ובמציאות דברים ישיג מהם ענין ויסכל ענינים, ואין בהיותו משיג מתחייב שישיג כל דבר, כמו שלחושים השגות ולא ישיגום על אי זה מרחק שיזדמן, וכן שאר הכחות הגופניות, שהאיש על דרך משל אף על פי שהוא יכול לשאת שני ככרים, אינו יכול לשאת עשרה, ויתרון אישי המין זה על זה באלו ההשגות החושיות ושאר הכחות הגופניות נגלה מבואר לכל אדם... וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות, יש יתרון לאישי המין זה על זה בהם יתרון רב, וזה גם כן מבואר נגלה מאד לבעלי החכמה, עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו, ואיש אחר לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם, ואפילו למדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו אליו בשום פנים, אך תקצר יד שכלו להבינו. וזה היתרון גם כן אינו ללא תכלה, אבל לשכל האנושי גבול בלא ספק יעמוד אצלו, עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם...

ובדברים ההם ירבו הדעות ותפול המחלוקת בין המעיינים ויתחדשו הספקות, מפני התלות השכל בהשגת הדברים ההם, כלומר התשוקה אליהם, והיות כל אחד חושב שהוא מצא דרך ידע בה אמתת הדבר, ואין בכח השכל האנושי שיביא על הדבר ההוא מופת, כי כל דבר שנודעה אמתתו במופת אין מחלוקת בו ולא הכזבה ולא מניעה, אלא מסכל יחלוק המחלוקת אשר תקרא המחלוקת המופתית... (שם פרק לא, וראה עוד ערך מחלוקת)

דע שהנה יקרה בהשגות השכליות מפני שהן נתלות בחומר, דבר ידמה למה שיקרה להשגות החושיות, והוא שאתה כשתעיין בעיניך תשיג מה שבכח ראותך שתשיגהו, וכשתכריח עיניך ותפליג בעיון ותטרח לעיין על רוחק גדול יותר ארוך ממה שבכחך לעיין ברוחקו... יחלק גם כן על מה שבכחך שתשיגהו... וכן נמצא כל מעיין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו... וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות, והוא שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ולא תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום בעיונו באלו הענינים האלוקיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל... (שם פרק לב)

...ולפי זה הענין גם כן הוא "ופני לא יראו", כפירוש אונקלוס, אמר "ודקדמי לא יתחזון", רומז שיש נבראות גם כן עצומות, אי אפשר לאדם להשיגם כפי מה שהם, והם הדעות הנפרדות, ויחסם לשם שהם לפניו ובין ידיו תדיר, לחזוק ההשגחה בהם תמיד... (שם פרק לז)

...ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים, כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות, אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדבור מאד מאד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל הדבור... (שם פרק נז)

...דע כי האדם קודם שישכיל דבר הוא משכיל בכח, וכשישכיל דבר אחד אז הוא משכיל בפעל, והשכל אשר עלה בידו בפעל הוא צורת האילן המופשטת אשר בשכלו, כי אין השכל דבר זולת הדבר המושכל. הנה התבאר לך כי הדבר המושכל הוא צורת האילן המופשטת, והוא השכל ההוה בפעל, ואינו שני דברים, השכל וצורת האילן המושכלת, כי אין השכל בפעל דבר זולת מה שהושכל, והדבר אשר בו הושכלה צורת האילן והופשטה אשר הוא המשכיל, הוא השכל ההווה בפעל בלא ספק, כי כל שכל פעלו הוא עצמו, ואין השכל בפעל דבר אחד ופעלו דבר אחר, כי אמתת השכל ומהותו הוא ההשגה... (שם פרק סה, וראה שם עוד)

...ודע כי עם האמנת חדוש העולם יהיו האותות כלם אפשריות, ותהיה התורה אפשרית. ותפול כל שאלה שתשאל בזה הענין, עד אם יאמר למה שם השם נבואתו בזה ולא נתנה לזולתו, ולמה נתן השם תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת, ולמה נתנה בזה הזמן... יהיה מענה אלו השאלות כולם שיאמר, כן רצה או כן גזרה חכמתו, כמו שהמציא העולם כשרצה על זאת הצורה, ולא נדע רצונו בזה או אפני החכמה ביחד צורתו וזמנו... (חלק ב פרק כה)

הפרש גדול יש בין ידיעת העושה במה שעשה, וידיעת זולתו בעשיה ההיא, והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, יהיה עושהו אם כן למה שעשה נמשך לידיעתו, ואולם שאר בני אדם המתבוננים בעשוי ההוא וידיעתו ידיעה מקפת, תהיה ידיעתם נמשכת אחר העשוי, והמשל בו, שהאומן שעשה זה הארון אשר יתנועעו בו משקלים לנזילת המים, ויורו על מה שעבר מן היום או הלילה מן השעות, כל מה שיגר בו מן המים, ושנוי הצעת הגרתם, וכל חוט שימשך וכל לוזה שתרד, הכל מושג ידוע אצל העושה אותו, ולא ידע התנועות ההם מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, אבל הענין בהפך, והוא שהתנועות ההם המתחדשות אמנם התחדשו כפי הסכמת ידיעתו. ולא כן הוא המתבונן בכלי ההוא, שיראה תנועה אחת תתחדש לו ידיעה, וכל אשר ירבה להתבונן יתווספו ידיעותיו, ויתחדשו לו ראשון ראשון, עד שילמד להקיף בהם ידיעה לעולם, ואי אפשר למתבונן גם כן שידע תנועה מן התנועות ההם קודם התחדשה, אחר שאינו יודע מה שידע אלא ממה שיתחדש. וכן הענין בכל הנמצא ויחוסו אל ידיעתנו וידיעתו ית'. והוא שאנחנו אמנם נדע כל מה שנדע מפני ההשתכלות בנמצאות, ומפני זה לא נוכל לדעת מה שעתיד להיות ולא מה שאין תכלית לו, וידיעותינו מתחדשות מתרבות כפי הדברים אשר מהם תושג ידיעתם, והוא ית' אינו כן... (חלק ג פרק כא)

ואמנם דעת צופר הנעמתי הוא דעת מי שרואה שהכל נמשך לרצון לבד, ולא יבקש לפעולותיו סבה כלל, ולא יאמר למה עשה זה ולמה לא עשה זה, ומפני זה לא יבוקש דרך היושר ולא גזירת חכמה בכל מה שיעשהו השם, שעצמותו ואמתתו מחייבים שיעשה מה שירצה, ויד שכלנו תקצר תעלומות חכמתו, אשר מדינה וממשפטה שיעשה מה שירצה לא לסבה אחרת... ורוב מה שהאריך (אליהו) בדבור ההוא היה בתאר לויתן, אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעלי חיים ההולך והשוחה והמעופף, כל אלו הענינים היתה הכונה בהם, שאלו ענינים הנמצאים בעולם ההויה וההפסד לא יגיע דעתנו להשיג איכות התחדשם, ולא לציור מציאות זה הכח הטבעי בהם איך התחלתו, ואינו דבר שידמה למה שנעשהו אנחנו, ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו יתעלה והשגחתו בהם דומה להנהגתנו או להשגחתנו במה שנשגיח בו... (חלק ג פרק כג)

ראה עוד אדם-כללי שם פרק נא.

...והמין הרביעי (משלמויות האדם) הוא השלמות האנושי האמתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצוני לומר ציור המושכלות ללמוד מהם דעות אמתיות באלקיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, ובעבורה יזכה לקיימות הנצחי, ובמה האדם אדם... אבל זה השלמות האחרון הוא לך לבדך, אין לאחר עמך בו שתוף כלל, ומפני זה ראוי לך שתהיה השתדלותך להגיע אל זה הנשאר לך, ולא תטרח ולא תיגע לאחרים... ושהשלמות שראוי להתהלל בו ולבקשו הוא ידיעת השי"ת, שהיא החכמה האמיתית... (שם פרק נד)

רבינו בחיי:

...ובאור המאמר (דברה תורה בלשון בני אדם), כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות, אין בנו כח להשיג הענינים השכליים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע, כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמיות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' ית' יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכם, ושהם מלות נאמרות בחכמה, ועל זה אמר הכתוב (משלי כ"ח ט') "ומבקשי ה' יבינו כל", ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון, רק בדברים שכליים וענינים שכליים, לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא הענינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל, וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו... (בראשית א כז, וראה שם עוד)

ושכבתי עם אבותי - אמר ר' יצחק מכאן שאדם יודע ביום מיתתו לאן הולך, למקום צדיקים או רשעים... (שם מז ל)

...ומשה בקש שתי שאלות, האחת אפשרית, והיא הודיעני נא את דרכיך, והשנית נמנעת, והיא "הראיני נא את כבודך", ועל שאלת הראיני נא השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני, ועל שתים אלה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי כ"ה) "כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר". באר כי ידיעת השי"ת על שני חלקים, החלק האחד נמנע, וזהו שאמר כבוד אלקים הסתר דבר, והחלק השני אפשר ויכול אדם לחקור עליו... באר כי ידיעת השי"ת היא ידיעת מדותיו שיכיר אדם חכמתו איך ינהיג בהם עולמו... (שמות לג יג, וראה עוד ידיעת הבורא)

ועל דרך השכל טוב מעט ביראת ה', יזהיר שלמה את האדם שיתבונן בענינים השכליים כפי השגתו בחלק האפשר, ולא ירצה להתחכם ולהטריד שכלו בחלק הנמנע, שעליו אמר (קהלת ז') "ואל תתחכם יותר", כי טוב מעט ביראת ה', כלומר טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את השי"ת, מאוצר רבף כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו, כי יבא מזה מבוכה ומהומה, וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג, ועם הרבוי יאבד וישתומם ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמיתיים מאותן המעלות הראויות לתת לה מבית המלך, וכענין הדבש שהוא ערב לגוף במעוטו, ורבויו יזיק לו... (שם לח כא)

ויתכן לומר במלת וירעיבך, שבאה ללמד על תכלית המן ומעלתו, שכל האוכלו מבין במושכלות על השלמות, ואי אפשר זה אלא אחר הפסק זוהמת המזון הגופני, וכענין שדרשו במשה רבינו ע"ה בפרק קמא דיומא, ויכסהו הענן ששת ימים, למה ששת ימים, כדי למרק אכילה ושתיה שבמעיו, וכן בכאן וירעיבך כדי שתכלה מהם זוהמת המזון הגופני... ויהיו ראוים לקבל המושכלות ולהדבק בשכינה. (דברים ח ב)

...והנה זו מעלה גדולה, שאין לך עתידה אמתית שלא תכזב לעולם אלא מצד הנבואה, כי שאר כל העתידות מסופקות הן... ומפני שהקב"ה הפליא לעשות בבריאת עולמו על שלשה חלקים, תחתיים שניים ושלישים, וברא את האדם מורכב משותף מכלם, רצה למסור בידו חכמה שידע עתידות מכל החלקים, מן העולם השפל, הוא עולם היסודות, העופות והשדים שמהם ידע האדם עתידות, מן העולם האמצעי הם החוזים, מן העולם העליון הנביאים, כי נבואת כל נביא זולתי משה אינה אלא על ידי מלאך. עתידות החוזה מסופקות, ואין צריך לומר עתידות העוף והשד... (שם יח יד)

לפיכך חייב אדם לעשות סכה במורגש, ויתבונן בענינה במושכל, כי תכלית המצוות בהשגה המושכל, ולא בהשגת המורגש בלבד, ומן הידוע שההשגות ג': השגה גשמית, דמיונית ושכלית. הדמיונית פחותה מכולן, ואפשר שתהיה שקר, הגשמית והשכלית הן אמיתיות, אמנם אין מעלת הגשמית כמעלת השכלית.. (כד הקמח סכה)

ותדע כי מעלת הנשמות בעולם הנשמות, וכן עולם הבא שאחר התחיה אין להעריך אותו ולדמותו בעולם הזה או לציירו בלב, כי בהיותנו שקועים בעולם הגופות העבים והגסים בתכלית העובי והגסות, והעולם העליון הוא בתכלית העילוי והדקות, הנה הם שני הפכים, ומן הנמנע לחשב דבר והפכו... ואמרו רז"ל בסנהדרין צ"ט שאפילו הנביאים לא התנבאו עליו... (שלחן של ד)

מכל מלמדי השכלתי, ידוע שהחכם אינו נולד חכם אלא צריך ללמד, ולא רק ממלמד אחד, אלא ממלמדים הרבה. ואמרו חז"ל לא מן הכל זוכה אדם ללמד. ואחרי שלמד ממלמדיו יותר, ילמד מן התורה עוד יותר. וידוע כי קנין החכמה כקנין הממון, כי הסוחר המשתדל להרויח אינו מבחין בין האנשים שמרויח מהם, כי עם כל אדם הוא רוצה להרויח. כן יהיה בענין החכמה, הסוחר בסחרה של תורה, כיון שהוא מתכוון לאצור אוצרות החכמה אין לו להבחין בין האנשים שמהם ילמד, אם הוא גדול ממנו בשנים ובחכמה אל יאמר שהוא מתבייש ללמד ממנו, וזהו שאמרו רז"ל מקבלין האמת אפילו ממגוש, כלומר המין באומות... (פרקי אבות ד א)

בן ארבעים לבינה - הוא זמן ששכלו של אדם שלם ודעתו עומדת על מלאה, שכח הבשר מתחיל ליהרס ולהדלדל, ואז השכל מתחזק ומזדכך... בן חמשים לעצה - כשהוא בן חמשים והבשר תשש, ואי אפשר לו לטרוח במלאכות כבתחילה, ושכלו מזדכך לראות את הנולד, ואז יתכן לו לתת עצה נכונה... (שם ו)

כוזרי:

אמר החבר, כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלקי, וראוי שלא נטרח לבקש עלת אלה הגדולות והדומה לזה, אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן, שאפשר שיהיו הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת... (מאמר ב ס)

אמר החבר, החסיד ממנו נזהר... מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה או האורים ותומים או החלומות הנאמנים... (מאמר ג יא)

אמר החבר, כשיתבררו הכללות אל תתן לבך לחלקים, כי הרבה שיכנס בהם הטעות, ועוד שאין להם תכלית, מפני שהם מסתבכים ולא ימלטו המדברים מבלבולם. וזה כמי שנתברר אצלו צדק הבורא ושחכמתו כוללת, איננו מביט למה שהוא נראה בעולם מן העוול, וכמו שאמר (קהלת ה' ז') "אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ"... (שם מג)

...כאשר תראה ההויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגן מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהן הצורה אשר היא ראויה להן מחיים וצמחים... ומי זה אשר יוכל לשער המעשים עד שיחול בהם הענין האלקי כי אם האלקים לבדו... ונתבאר מזה כי אין קורבה אל האלקים אלא במצות האלקים, ואי אפשר לדעת מצות אלקים אלא מדרך נבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה אלא בקבלה הנאמנה... (שם נג)

...ולא הושם לחושים כח להשיג עצם הדברים, אך כח מיוחד להשיג מקרים תלויים בהם, יקח השכל מהם ראיה על עצמם וסבתם, ולא יעמוד על המהות ועל הענין, אלא השכל השלם אשר הוא שכל בפועל כמלאכים, ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע, אבל שכלנו אשר הוא תחלה בכח ההיולי לא יוכל לעמוד על אמיתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים, דבקים תמיד בכל המין, כי אין מחלוקת בין ראות עיני וראות עיניך, שהשטח ההוא העגול המאיר והמחמם הוא השמש...

וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה והמוחש הגשמי, כן שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והענין שאיננו גשמי, ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו, ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם, ומי שנבראה לו העין ההיא, הוא הפקח באמת, ויראה כל בני אדם כעורים, ויורם ויישירם. ואפשר שיהיו העינים ההן הכח המדמה בעוד שישמש הכח השכלי, ותראינה צורות גדולות נוראות מורות על אמתות שאין בהן ספק... (מאמר ד ג, וראה עוד ערך נבואה)

...עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם אליו, אף על פי שאין אנו יודעים מה התועלת ברובם, כאשר לא נדע כלי הספינה ונחשבם ללא צורך, וידעם בעל הספינה ועושיה.. וכן כל חלקי העולם ידועים וספורים אצל בוראם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע... ובני אדם גם כן שונים זה מזה, כי רובם טבעיהם נוטים ויטה שכלם עם הנטיה ההיא, אם יטה עם המרה האדומה עמו המהירות והקלות... עד אם ימצא אדם שוה הטבעים והפכי המדות אצלו ברשותו, כמו שתי כפות המאזנים הישרות ביד השוקל, יטה אותן אל אשר ירצה, והאדם ההוא בלי ספק לבו ריק מן התאוות המופלגות, וכוסף אל מדרגה למעלה ממדרגתו, והיא המדרגה האלקית, והוא עומד ומחשב במה שראוי לו לעשותו בהגברת טבעיו ומדותיו... אבל נועץ ומבקש מאלקיו שיורהו הדרך הישרה, וזה הוא אשר יאצל עליו רוח אלקי נבואי אם היה ראוי לנבואה, או למודי אם מדרגתו למטה מזאת ויהיה חסיד לא נביא... (מאמר ה י)

...אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר כי הכח המרגיש מתפעל והמשכיל פועל. ואין השכל בפעל זולת הצורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכח, ולכן נאמר שהשכל בפעל משכיל ומושכל יחד. ומן הכחות המיוחדים לשכל שיאחד הרב וירבה האחד בהרכבה וההתכה והשכל, ואף על פי שנראה מעשהו בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הנה הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן. והנפש המדברת כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה לגבור הכחות הבהמיים נקראת פעולתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי. וכבר יצליח הכח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד ובנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקודש... (שם יב, וראה שם עוד וערך נשמה-וגוף ושכל)

ספר חסידים:

...ולמה לא כתב שלמה כל חכמתו כי אם ג' ספרים? שאם היה כותבה היו עוסקים בהם, וממעטים לעסוק בתורה, כי יש חכמה שאדם רואה בבשר, ויודע אם השוחט שמש באותו לילה מיטתו... איזו טרפה ואיזו נבלה... ולא נכתב כל זה שלא יסמכו עליהם. וכל מיני חכמות רמוזות בתורה קצת או דוגמתן, ומדוע לא יעשה שיהיו כולם חכמים כשלמה? כבר היה שלמה חכם ונכשל... (תסח)

ספר החינוך:

...וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז' כ"ג) "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכן לא יספק כל מי שיש לו מח בקדקדו כי השם שהוא אב החכמה, ומאתו נמצאת, בו נכלל כלה, ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר אל בריותיו רק לתועלתם ולטובתם, ולהרחיק כל נזק מעליהם, ועל כן באשר נשיג בחכמתנו מן המצות לדעת התועלת המגיעה לנו בהן, נשמח בו, וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתנו התועלת שלנו בהן יש לנו לחשב על כל פנים, כי ביתרון החכמה אשר לשם על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה... (שמיני מצוה קנט)

...ולא יעלה אל המעלה הגדולה הזאת זולתי נביא אמת, וגם בעתידות הקרובות לא ישיגו בהן הקוסמין כל האמת אבל יתקימו דבריהם ברוב, ובענין הזה בעצמו אין כל האנשים שוים בו, אבל יש מהם שיש להם יתרון גדול בענינים אלו, כיתרון בני אדם בגבורה וענינים אחרים קצתן על קצתן, ואלה בעלי הכחות אין פעולתם בענין הזה שוה, כי יש מהם שיתבודדו במדברות לחשב בזה, ומהם שיכה במטה אשר בידו בארץ מכות ממהרות זו את זו ויצעק צעקות משונות, ויניח מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שיבין במה שיהיה... (שופטים מצוה תקי)

משרשי מצוה זו, לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמיתת ידיעה בדברים כאמיתת ידיעתו בנבואה, שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק, כי היא תבא ממעין האמת, ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה, כי הסלם גדול מאד... (שם מצוה תקטז)

דרשות הר"ן:

...התשובה בזה, כי אין ספק שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע, אבל לא מהצד שידיעה בו נעלמת מצד המחקר, ונודעת רק בשפע אלוקי. והוא שיש לכל הנמצאים שני פעלים, אחד הנמשך אחר חמרם ופועל הנמשך אחר צורתם שהוא עצמתם, הפעלים הנמשכים מצד חמרם יוודעו על ידי החקירה ומצד השגת מקריהם, ואלו שמצד צורתם לא יוודעו בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור, וגם אז לא נדע סבת הפועל. למשל, נדע בפלפל שהוא מחמם כי היסוד האשי גובר בו, כי זה נמשך אחר חומרו, אבל אם שנדע כי האדם צוחק, והאבן המושכת מושכת הברזל, נדע זאת מצד הנסיון, אבל לא נדע סבת הדבר הנמשכת אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש חכמה, ובמחקר אנושי בלבד לא יפתח...

הנה לפי זה מעשה בראשית הוא חכמת הטבע האמיתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והוא אמיתת ידיעת עצמי הדברים, וזה נמשך ונתלה בנותני הצורות לדברים, שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלוקי נבואי... וידיעת האדם בדברים אינה מצד הדברים עצמם, כי אם מצד מקריהם... וזה אינו חלק ממעשה בראשית כלל, שהוא נמסר לנביאים ולחכמי ישראל, וזה נמסר לגויי הארצות גם כן. ומפני שכל מה שנדבר בענין הפרשה אינו נוגע לענין הזה כלל (למעשה בראשית), אנו יכולים להבין במקראות כפי כוחנו... (דרוש א)

מן הידוע, כי אחר שהשי"ת רצה לברא את העולם הזה לכבודו, והסבה התכליתית אצלנו בו למען יעבדהו המין האנושי, חוייב שימשך מאתו לאדם שפע שלמעלה מהשכל, נקרא שפע נבואי, להשלים את הנפש למען תאור באור החיים. ולא יספיק לזה שפע שכלי בלבד, שהדבר שיסכל עצמו ואמתתו אי אפשר שיודעו גם הדברים המועילים ומפסידים לו. למשל, אם סכלנו מזג האדם, לא נדע הדברים שימשיכוהו על שויו או יחזירוהו אליו. וכן בנפש, שאי אפשר לנו לעמד מצד מחקרנו על אמיתותה, לא נדע הדברים הנאותים והמתנגדים אליה אם לא יגיע אלינו שפע נבואי שהוא למעלה מהשכל, בו יודעו הדברים הנרצים אצל השי"ת והעושים רושם בנפש, והם מצוות התורה. ואין ספק שמי שיבא השפע הזה אליו צריך שיהיה שלם במעלות שכליות ובמעלות המדות... (דרוש ה)

...שמשה היה מוכן לנבואה בכל עת הודיעם השי"ת בפסוק זה בשלמות האפשרית. כי ידיעת דבר תהיה על שני פנים, הידיעה במציאות הדבר, והידיעה במציאות ובסבת מציאותו, וידיעה זו חזקה יותר מידיעת מציאותו בלבד... (דרוש ח)

אחר כך בא להזהיר האדם מדרכי האמורי שמכוונים בהם לשני דברים, א' להשיג תועלת בעולם הזה כאסיפת הקנינים ונצוח במלחמות, ויחדו לאלו שעות. ב' שישיגו ידיעה בדברים העתידים. וביותר נכספו לכך המלכים... ולא יהיה נכסף לדעת מה יהיה אחרית כל דבר, כי השי"ת ישלים כל המצטרך לו... (דרוש יא)

הדברים כולם פועלים בשני דרכים, בפועל טבעי ובפועל סגוליי. והפועל בסגולה גם כן פועל בטבע, אלא שהפועל הטבעי יגזור השכל חיובו, והסגולי יקבל השכל אפשרות פעולתו ולא יחייבנו... (דרוש יב)

ספר העקרים:

ויתבאר מזה שאי אפשר לשום מסדר נימוס אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה, ולזה לא יהיה עדותו על הנאה והמגונה אמת, הלא תראה כי אפלטון טעה בזה טעות גדולה, ואמר על המגונה שהוא נאה, כי אמר שראוי שיהיו הנשים במדינה משותפות לבעלי ראשיות אחת... (מאמר א פרק ח)

ראה ערך ידיעה, מאמר א פרק טז, יז, כב, ומאמר ב פרק טו, יח, ומאמר ד פרק מג.

...כי החומר הוא המונע והמטריד מהשיג המוחשות והמושכלות בראיה, שהמים הנוזלים בעין או שאר חולי העין מונעים מראות מה שחפץ החי לראותו, וכן חליי האף והאוזן, ובכלל שהחומר מונע מהשיג כל המוחשים באמתות, וכן האדים העולים מהצטומכא יבלבלו כחות המוח מהשיג מושגיהם, כמו שיקרה זה לשכורים... כמו שנראה זה בנערים, כי בזמן גדולם שהלחות רב בהם לא ישיגו תכלית השגת מה שבכח שכלם להשיג. ולזה התבאר שמי שהוא שכל פשוט יקרא חכם, לפי שלא יעלם ממנו דבר ולא יבצר ממנו מזמה, כלומר שאינו סכל בשום דבר שבכחו להשיג... (מאמר ב פרק כד)

עקדה:

ומה שאמרו בסוכה כ"ט על ד' דברים מאורות לוקים וכו', אין רוצה לומר מאורות השמים הלוקים לפי חשבון ידוע, כי אם השכל, שהוא מאור האדם, ויוצא משפט מעוקל, על כותבי פלסתר, רוצה לומר הנמשך אחרי כזבי הדמיון, ב' בהמשכו אחר דברים שהמוחש יגזר שאינם, כמו שהיה במקצת החוקרים הקדמונים, ועל זה אמר על מעידי שקר, ג' על מגדלי בהמה דקה, רוצה לומר שמודים בהקדמות אמיתיות, אך נמשכו מהם על ידי מופתים לדעות כוזבות. ד' על קוצצי אילנות טובים, רוצה לומר שמכחישים ההנחות האמיתיות המקובלות בתורה.

בראשית - ...והחוקרים ביררו שהסבות המקיימות יושגו על ידי השאלות: כמה, ממה, ולמה, ומציאת הסבות העצמיות של הנמצאים ודרך סדורם הוא סולם בו יעלו עד שיגיעו לאמיתת מציאות הסבה הראשונה לכל. וכפי שתראה, בדברים שאין להם סבה ידועה, כגון בענינים האלוקיים הסגוליים וברוב השמימיים, על כל אלו לא תפול ידיעה אמיתית. והחוקרים לאי-ידיעתם בהרבה מהסבות נשתבשו לחשב שהכל בא מהכרחיות החומר, וכמקרה שנזדמן להם בעת ההויה, עד שיצאו לאפיקורסות בבורא...

אם כן בריאה זו היא כסולם מאת ה' יצא, בו נעלה לבא אל אדון הכל. ואם ישארו לנו ספקות הוא לחוסר דעתנו ולאות השגתנו... וזה שאמר "בראשית ברא אלקים", שאין לנו שום מבא להכיר את ה' אלקים, כי אם מצד שברא מעשי בראשית. (בראשית א א)

והניח בתוך הגן את עץ החיים הנותן כח לעמוד על אמיתת המושכלות, להבדיל בין אמת ושקר, ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים. וכן אמרה התורה על עצמה "כי מוצאי מצא חיים"... ולצורך ההתבוננות בשכל המעשי על הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשריים שמחוייב שישתלם בהם השכל האנושי כדי להגיע לחיים השכליים בהחלט הצמיח עץ הדעת טוב ורע אצל עץ החיים, שסגולתו בשימוש בו במראהו ובריחו, ואולי בטעימה ממנו בלבד, שנקנה לאדם רוח טוב ורע באלו הקנינים, הטוב להדבק בו, והרע למאס בו, ואז יהיה בו מדעת בוראו ומלאכיו... (שם ב ט)

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת - האדם משיג על ידי השכל, הידיעה ובחושים, והיא ההכרה. ההכרה תדע את הפרט, כגון זה האיש וזו הארץ, והידיעה היא על הדבר הכולל. ואמר החוקר שהלימוד הולך מהכולל אל הפרטים, כי הדברים המורכבים יותר ידועים לנו מהפשוטים. ובעמידה על המופת הוא להיפך. אך האדם מתחיל להכיר בחושיו את הנמצאים המורגשים בחושים, ומהם יעלה אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל... (שם ג כב)

שלמות ידיעת המופת היא כאשר נבחן אותו משני הפכיו. למשל, כשנדע שהיובש מחבר את החלקים, נדע שהלחות תפרידם. אך כשיבחן הדבר משני צדדיו יסתלק כל ספק, כמו גדעון ששאל פעמים אות... וזהו תועלת הספור של המבול. שאם נתבארה מספור מעשה בראשית אמונת החידוש של העולם ומציאות הבורא וחכמתו, מבאר במבול את ההעדר ושינוי מערכות השמים... כדי לקיים את החידוש וממציאו גם מהצד השני, מצד ההעדר והאפיסה... (שם ז א)

הפילוסופים יבקשו תכלית אחרונה למציאות זו כי היא נכספת לכל. ופלא שהשתדל המורה לבטל דרישה זו. וקיצור שכל האדם מלהשיג את תכלית החלקים לא ימנע מלהשיג את תכלית הכלל... (שם יז א)

והאלקים ניסה - כל החכמים אמרו כי הידיעה בחכם מחויבת כמו ההרגשה בחי... והחכם שאינו יודע ומשיג הענינים הידועים אינו חכם. ומפני היותו יתברך החי והחכם בהחלט מבואר שהוא יודע, אך על אופן ידיעתו נחלקו...ואנו עדת ה' נדע כי אין לנו כח לדעת את נפשנו (מה היא) ואפילו לא יתוש קטן, או עלה שבצמחיו ואיך נעיז להמשיל את ידיעתו לידיעתנו ולשערה, כי איך ישיג הנברא את בוראו? אלא שהתורה שמה לפנינו את אמיתות מציאותו, חדושו העולם והשגחתו כמושכלות ראשונות שאין רשות לפקפק בהן... (שם כב א)

שאלוני קצת המחשבים אורחותם, מדוע לא יופיעו על האדם ניצוצי אור העולם הבא בחיים אלו או סמוך לפטירתו. אמרתי להם שאמנם כן היה ראוי, אך יהיה כן רק לאלו אשר נגע אלקים בלבם. כי השי"ת יצר את האדם דוגמת ב' המאורות, המאור הגדול הוא השכל האלוקי שהוא לממשלת היום, הוא עולם ההצלחה (הבא). והמאור הקטן הוא השכל החיוני, ואם ישתדל רק בזה יחלש המאור הגדול, ויזרח רק סמוך לפטירתו האור הגדול וישמח לקראתו... (שם כג א)

מלאכי אלקים עולים - אלו השלמים מבני אדם המשתדלים לעלות במחשבותיהם עד שיגיעו לראש הסולם. וזו חכמת הטבע הנקראת מעשה בראשית. ובמדרגה זו הושפע עליהם השכל האלוקי והשיגו בנבואה אמיתת הנמצאות והשתלשלותם מהסבה למסובב, ולכן אמר יורדים, כי הוא לימוד מהנכבד אל הפחות ממנו. ולימוד זה מכונה מעשה מרכבה. (שם כח יב)

...ועל הפתילים אמר (על המשיח): ונשא ממשה. כי כל דבר שיושכל ויושג במעט הקדמות הוא יותר חזק האימות ונוח להשיג וקשה לאבד, מהדבר הזקוק ללמודו להרבה הקדמות והצעות. והנה עשרת הדברות והתורה שבכתב נכתבו, אבל לא תורה שבעל פה, והיה קושי ללמדה ורבו הספקות. ובזמן המוצלח יוסרו כל האמצעים ויהיה הלמוד האלוקי מושפע בשכל בלי מסך מבדיל... ולכן ילמדו ולא ישכחו... (שם לז א)

ואמרו שהנבואה שורה רק על גבור, כי המוחשות הן תחלת המושכלות, ומי שחסר לו איזה חוש, תחסר לו ידיעה. ולכן אמרו שלא היה במתן תורה סומא וחרש וכו'. וכן הוא עשיר, שזו גם כן הכנה ושלמות שתעזר לשלמות העיון והלמוד...

ואמרו: כשמקלסים המלאכים להקב"ה בקדוש יודע שהוא יום, ובברוך יודע שהוא לילה. רוצה לומר, אף במחיצתו הקדושה והמאירה נמצא רושם הלילה, שהוא כינוי לחסרון ההיולאני, והיום כינוי לשלמות השכלית. ואמרו בשעה שהקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום, ומשנה יודע שהוא לילה. רוצה לומר, כשהשיג הענינים המושכלים על דרך כללותם, הוא יודע שהוא מצד החלק השכלי המוחלט, ובהיותו זקוק להפרדה ולביאור יודע שהוא מפאת החומר, שכן המשנה היא פירוש המקרא והפרדת כונותיו. ומצד הנבואה: כשמשיג שמץ ממהותו ית' זהו מהחלק השכלי, וכשמשיג רק מצד פעולותיו יודע שגרם לו החלק הגשמי, ונגד שני אלו מתיחסים קדוש על עצמותו ית', וברוך על היותו משפיע... (שמות ג א)

כי יאמרו אליכם בניכם - ידיעת הדבר מכל צדדיו תהיה בארבע סבותיו, הסבה החמרית, הצוריית, הפועלת, והתכליתית. ויקרה שתספיק ידיעת אחת מהם, לפי שלמות דעת השואל. אם ישאל פתי למשל, למה הארמון הזה. ותשיב לו לפי שהיו אבניו ועציו פה, תתישב דעתו בתשובה זו... ולפי ד' כתות בני אדם אלו החכימה התורה לדבר על נסי יציאת מצרים, לחכם נתיחדה חקירת הסבה הצוריית, לרשע התכליתית, לתם הפועלת עם החמרית, ולשאינו יודע לשאל החמרית בלבד, כדלקמן. (שם יב כו)

...ואם כי נתבארה מעלת המין הא', הפעולה השכלית של האדם, הנה הצלחתנו המיוחדת לנו לפי הטבע האנושי היא במין הפעולות השני. כי השכל יגזר מה שגם תקימהו התורה, שהצלחת האדם מגעת לו בדרך הגמול והשכר הטוב על הפעולות ויושר הדעות והאמונות, והשעבוד לעבודות האלוקיות. והנה באמת לא נודע לחכם טעם שום הצלחה הבאה לו במה שישתדל לחקר איך הוא ית', ואיך חכמתו וידיעתו אצל עצמו, ובא על כך מוסר חז"ל בחגיגה י"ג: במופלא ממך אל תדרוש... (שם יג יז)

כמו שאי אפשר לו לאדם לראות את השמש הבהירה אם אין בו הגשם הספירי שבעין, כן לא יבין את ההערות האלוקיות, אף על פי שהן אמיתויות הכרחיות, אם אין לו התחלה מעולה המתיחסת אליהם. ועל זה אמר המשורר בתהלים קי"ט "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". והתחלה זו היא צורת האדם והנפש הדברית הנפוחה בו מנשמת ש-די, היא אצלו אספקלריא זכה מוכנה לקבל אמיתויות כל הנמצאות, עד שתהיה פתשגן כתב הענינים הקדושים מהרוחניות. וזה שאמרו בנדה ל' שמלמדים את העובר בבטן כל התורה, רוצה לומר שהאדם הוא בכח מתחלת יצירתו להשיג השלימויות הנכללות על ידי ההשתדלות בלמוד התורה, ולפי שרוב בני האדם מתרשלים בזה, כי פונים אל הבלי העולם הזה, אמר כי בצאתו מרחם אמו מלאך סוטרו על פיו... (ויקרא כד א)

כי תצא - כבר ביארנו שאנו מחוברים מגוף ונפש, הראשון מכיר בענינים החלקיים שמציאותם בפועל היא באלו החמרים המורכבים, והשני מכיר בענינים שמציאותם היא בשכליים בלבד. הראשון יקרא הכרה, והשני יקרא ידיעה. שמוש זה בשכל אינו משותף לכל בעלי החיים וצריך למוד רב. ולכן התחיל שלמה המלך להעמיד משלים מהמוחש, כדי שנוכל לעמד על הידיעה. וכן השתמשה התורה בענינים חיצוניים כדי לרמוז על ענינים דקים ועמוקים. (דברים כ א)

...והנה תוספת השפע בשלמים היא כל זמן שמזקינים, כי לעת ערב כחות הגוף נחלשים והשכל הולך ומאיר... וגם נתוספה אז ביעקב ידיעה, כמו שאמר "ידעתי בני ידעתי". ונראה שבעת ההיא עצמה נפתחו שערי החכמה לפניו ונגלו אליו המון תעלומות, ונדבה רוחו לגלותם לבניו... (שם לג א)

ראה עוד ערך ידיעה.

אברבנאל:

בצלמנו - כי השכלת האדם וידיעתו בלי חוש וכלי תדמה לידיעת הנבדל, ואינו דמיון באמת אלא בשלילה. וזו כדעת המורה בחלק, אף שנפש האדם היא הכנה הווה ונפסדת, ומבואר שאין זו המעלה שהגידה התורה בזה.

או צלם אלקים נאמר על ההשכלה בפועל, ואדם הראשון נברא חכם במדרגה העליונה, ונשמתו מטבע הנבדלים, ולא רק הכנה כדברי המורה, כי אם צורה בפועל, ונבדלת. ובהיותו יודע דעת עליון הוא בצלם אלקים באמת. (בראשית א כו)

לדעת טוב ורע - למורה הוקשה, שאם כן השיג אדם הראשון שלמות על ידי חטאו? ולהתיר הקושיא עשה הבדל בין ידיעת הטוב והרע והאמת והשקר, שהם ממושגי השכל העיוני, וזו השגת השכלים הנפרדים שישיגו טבעי הנמצאות כפי אמיתותן, וכן השיג אדם הראשון קודם החטא. וידיעת הטוב והרע הוא ידיעת הנאה והמגונה בדברים האפשריים, לא ההכרחיים, שהידיעה בהם תלקח ממנהגי בני אדם, ואין בהם טבע עומד, והם נאים למקצתם ומגונים למקצתם. וידיעה זו לא תפול בחוק הנבדלים. ולכן הוכרח לעוות הפסוקים... או יש לפרש האם היתה זו הכוונה בבריאה בצלמנו כדמותנו, שיגיע לידיעה הפחותה הזאת...?

אך אין נראה כהמורה... אלא שיש טוב ורע ציורי-מדעי, ויש שימושי-מעשי. הראשון ייוחס לה', והשני לבני אדם. והאדם ידע קודם חטאו את הטוב בידיעה השכלית, ועתה אבדה ממנו, כי פנה לידיעה חושית-חמרית, ולזה נתכוונו רש"י ורמב"ן. (שם ג כב)

סולם מוצב ארצה - להרמב"ם מורה על הויה והפסד, שממנו תחילת הידיעה והעיון. (שם כח יב)

ויאמר מטה - ...והנסים ביציאתם מההיקש ובזרותם יכריחו נפשנו להאמין בכח הפועל אותם, ושלמות הנפש היא בהשגת האמיתויות המושגות בידיעה ובקבלה... והידיעה שיקבל מהנס היא בלי בחירה ורצון, וגם לא תכריע את הרצון שהוא למעלה מהם. השכל ינהיג את הרצון בדברים המעשיים האפשריים, אבל הרצון לא יפול בפעולות השכל העיוני והמדעים, שהם בעלי נצחיות והכרחיים. ואפשר שימצאו אחר כך חולשה בנס, או יראו איזה דבר מתנגד אליו, ויתחרטו אז מאמונתם... מה שאינו כן באמונה ובידיעה הבאה על ידי טענה שכלית או נס מוחש. (שמות ד ב)

קולות וברקים - והנה במעמד הנכבד ח' פלאים... כי יש ב' דרכים בהשגה: עיון מחקרי על ידי השכל, וההשגחה הנבואית בחסד עליון. ורומז לחסרונות שבדרך הראשונה בקולות שבמתן תורה, כי במחקר ירבו הדעות והמחלוקות, והברקים מאירים לשעתם, ושוב יעלימום הטבעיים, הענן והמטר הרומזים על כי יש ונסתכל הרבה, ונשיג רק מעט לקוצר השגתנו. השופר רומז לנבואה, מלשון אמרי שפר, ורק בו היה החוזק תמידי, כי אין בה חולשת סברות וסתירות... (שם יט טז)

אני אעביר - יודיעו תארי פעולותיו. כל טובי - כללות הנמצא. וקראתי בשם ה' - המורה על הנבראים שחידש. ואמר לא תוכל לראות - על בקשתו השניה, והוא שאל ממנו את זאת הנמנעת, כדי שישפיע עליו הרבה ככל האפשר. ואמר הנה מקום אתי - יש עוד מקום עיון שלישי, שישיג ממנו תכלית מה שאפשר להשיג. ומי יתן ידעתי מהו עיון זה שחוץ להנהגתו ומהותו! ונראה שרוצה לומר מקום - מדרגת עיון והשכלה, ונצבת על הצור - יבא עד מדרגת השגת צור עולמים, איך הוא התחלה ובורא עולם, ולא יעבר גבול השגה זה להשיג את מהותו. בנקרת הצור - בצרות מקרי הגוף, כי תשתבש השגתו או ימות, ועל זה אמר "ושכותי כפי עליך". ועל ההשגה האפשרית אמר "והסירותי את כפי", ידיעת הנמצאות... (שם לג יט)

אשר לא ידעתם - כי טבע האדם נוטה לדעת מה שעוד לא ידע. (דברים יג ב)

והצנע לכת - בלבבך, וגם רומז שלא תעיז פניך לדרוש מה למעלה ולמטה וכו', כי אם תאמין בתמימות וצניעות. (מיכה ו ח)

ספורנו:

ואדעך - כי בידיעת הפעולות תהיה גם ידיעת מה מהצורה שממנה ימשכו. (שמות לג יג)

העולם נתן בלבם - מושכלות ראשונות שישיג בהם כללים של עולם על ענין אחד, אבל הפרטים לא ישיג בשכלו כמו שישיגו הנבדלים. מבלי אשר לא ימצא האדם - את מעשה ה' מראש ועד סוף כי שכלו גרוע. (קהלת ג יא)

וחכם - בעל סברא נכונה שקנה בויכוח עם חבריו, ועל ידי זה נעשה כמעין המתגבר, ממלך - שהיה בידו חבילות משניות ודעת זקני הדור, זקן - וראה מעשים רבים וקנה נסיון, וכסיל - בעל סברא לא נכונה, שלא יוכל להשיג יותר ממה שבידו. (שם ד יג)

והיא רחוקה - שהשכל האנושי כחני בלבד, רחוק ממדרגת העצם השכלי הפועל. (שם ז כד)

אשר יעמל האדם - לבקש דרוש עיוני, ולא ימצא - שיצטרך עיון רב והשתדלות, ויטרדהו השגת המותרות. (שם ח יז)

אלשיך:

ועץ הדעת - עץ החיים היא התורה הקדושה, והיא חיים מצד עצמה, ועץ הדעת טוב ורע מעורב בו כח קדושה וטוב, עם כח חיצוני טמא, והאוחז בו נותן כח בחיצוניות, וזה ההולך בשרירות לבו לדעת לפי שכלו את הטוב והרע, ולא יסמוך על אבינו שבשמים, שהורה לנו הטוב והרחיקנו מהרע. והורה לנו בזה שידבק בטוהר לבו במצוות ה' ובתורה ולא יחקר בשכלו לדעת הטוב והרע מתוך חקירות פסולת אמונת נכרים, כי רבים חללים הפילה החקירה השכלית, והיא החכמה החיצונית... (בראשית ב ט)

כי מה האדם שיבא - לדון עיקרי האלוקות וחידוש העולם על ידי חקירה שכלית. משל לילד שגדל בלי נשים, וספרו לו כי הילד נמצא ט' חדשים בבטן אשה בלי אור ואויר, הלא יאמר כי הוא שקר מוחלט. וכן הוא אם נידון ממה שלאחר הבריאה על הבריאה עצמה ועל שלפניה, זהו טבע מחודש לגמרי. (קהלת ב יב)

אחכמה - החכמה היא מה שלימדוהו רבותיו, והיא רחוקה - ששלמות התורה היא רק אם אחר הקבלה יבין דבר מתוך דבר מבינתו. (שם ז כד)

כי לא יוכל האדם למצא - לא יוכל להבין ענין צדיק ורע לו וכו', כי אינו משקיף על כל מעשה האלקים. (שם ח יז)

עמו חכמה - ולא חכמות אדם הבאה על ידי תשות כח שלכן נקראת תושיה. לו עצה - מיד ואינו צריך לתבונה כדי למצא. (איוב יב יג)

אור ה':

...כי הראיה החושיית לא תהיה כי אם בשטח הנראה, שהוא עניין בלתי נפרד ממנו. אבל עצמיות הדבר בלתי מושג בחוש, וכן ההשגה ההיא עם שהשגת העצמית נמנעת, השגת התארים העצמיים היתה אצלו אפשרית... (מאמר א כלל ג פרק ג)

ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה, ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור, לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו, כפי מה שנראה לנו עם שבו נתיישר לעמוד על התכלית האמיתית בזאת התורה. ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני, ולהיות נבדל מההיולני עם החיות שנתהוה ונתחדש ישאר נצחי, לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה, שהחמר הוא סבת ההפסד והרע, לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות. וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה, כל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם. והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו, והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות, וכל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה, ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלות הפחותות אל המושכלות הנכבדות, כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא.

זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו, אלא שמצאנו בהם חלוף, כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה כל מה שהיו המושגים רבים מהנמצאות בעלי חומר היו או נבדלים, וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל, הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוהה, ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר, וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שהשכל יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד, והוא הנשאר נצח, וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה.

ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה, הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה, זה יראה מפנים מהם, שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם בחיים הנצחיים, כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו... והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות, ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות, ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצוות המעשיות ובאזהרות ענינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם, כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות, ואם התעצמו מה יתרון במות גופם.... (מאמר ב כלל ו פרק א, וראה שם עוד)

מהר"ל:

רבי לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר, מתחילת בראשית עד ויכולו כבוד אלקים הסתר דבר, ומכאן ואילך חקור דבר. השגת האדם מתייחסת אל האדם למה שהוא השגתו. מחוייב מזה, שהדבר המושג לא יהיה נבדל מכל וכל מן האדם המשיג, שאם הוא נבדל לגמרי מן המשיג, אין ראוי שתהיה בו השגת האדם... ואף שהשכל משיג גם הדברים הנעלמים, מכל מקום דבר שהוא נבדל מן האדם לגמרי ראוי שלא ישיגו, כי כל השגה היא חיבור וצירוף למושג. והיציאה של העולם לפועל המציאות נבדלת מן העולם אחרי שהעולם נמצא בפועל, כי הדבר אינו דומה בעת ההויה למצבו לאחר המצאו. ולפיכך השגה בדבר זה שהוא המצא העולם ואיך יצא לפועל המציאות, שזהו קודם המצאו, הוא נבדל לגמרי מן האדם, שהוא נמצא בעולם.

ובפרק ב' דחגיגה "אין דורשין בעריות בג' ולא במעשה בראשית בב', ולא במרכבה ביחיד וכו'". פירוש, אלו ג' דברים, א' שהשי"ת מציאותו מובדלת מכל הנמצאים ואין לו השתתפות עמהם, ב' שהוא המציא שאר הנמצאים, ג' שהם מסודרים מאתו בסדר שלהם... זה שאמר ולא במרכבה ביחיד, כי המרכבה מורה שהוא ית' נבדל מכל הנמצאים, כי הרוכב נבדל ממה שהוא רוכב עליו... וכמו שזאת ההשגה מורה על שהוא נבדל מזולתו ואין בו השתתפות עם זולתו, כענין הזה תהיה ההשגה, שלא תהיה השתתפות בידיעה זאת.

אבל מן ויכולו ואילך אינו מדבר במה שהם נמצאים מאתו ית', כי אם במה שנמצאו התולדות זו מזו. ומפני שחכמה של מעשה בראשית היא יציאתם לפועל, ונמצא השי"ת לזולתו, שהרי המציא אותם, בענין זה שהחכמה מגיעה לזולתו מותר לדרוש ליחיד. ועריות מותר לדרוש לשנים - פירוש סדר המציאות וחיבורם זה עם זה, ועל זה בא סוד עריות... וכל סדר הוא מה שאפשר בין שני דברים, כי בדבר אחד ובנמצא אחד לא שייך סדר, לפיכך דורשין בעריות לשנים...

אם כן הם ג' מדרגות: המרכבה, במה שהוא נבדל מן העולם, לכך אין ראוי לגמרי שיהיה לדבר פרסום, ואין דורשין ליחיד. ב' מעשה בראשית, שהוא יציאת העולם לפועל מן השי"ת, והיא מדרגה יותר נראית בעולם, דורשין לאחד. אבל העריות, שהוא חוק הנמצאים עצמם שלא יצאו מהסדר הראוי להם, הוא מדרגה יותר נתלית בנמצאים, ויותר קרוב אל העולם, ולפיכך מותר לשנים. (גבורות ה' הקדמה א)

ואפילו כולנו חכמים - נקט ד' דברים, כי הידיעה נקנית בד' דברים אלו, מושכלות ראשונות, כמו שהכל גדול מהחלק, וזה נקרא חכמה. מושכלות שניות, מה שידע האדם דבר מתוך דבר, וזה נקרא נבון, הידיעה הג' היא מה שיקנה האדם מתוך נסיון שניסה הרבה פעמים, כאשר עשה דבר פלוני אירע כך, ודבר זה הוא בזקנים, שבשביל זיקנתם קנו את הדברים ועמדו עליהם. לפיכך בעל הנסיון הוא הזקן. ויש ידיעה הנקנית מצד המקובל, שמקובל אצלו מפי אדם נאמן ועליו סומך ידיעה זו, וזה קונה מצד התורה, כי מאמין בדברי משה רבינו.

ודע עוד כי זכר ד' דברים כנגד ד' מדרגות שיש לידיעה. כי כאשר משיג בנמצאות נקרא זה חכמה, אבל מפני שההשגה הזאת נסמכת אל הגשמים שמהם קונה ידיעה זו, אין הידיעה נקיה ומופשטת מן החומר לגמרי. אבל המושכלות השניות שיקנה אותן מן המושכלות הראשונות הן נקיות יותר מהחומר, שהרי בהשגתן אינן נסמכות אל החמרים שבחוץ. ומכל מקום גם זה אינו נקי ומופשט לגמרי, כי נסמכות אל המושכלות הראשונות שנקנו מן הגשמים הנמצאים בחוץ, אבל כשיגיע האדם לעת הזקנה, שאז הכוחות הגשמיים כלים ונפסדים, אז יתחדש בשכל להשיג דברי השכלים הנפרדים. ובמעלה הראשונה דברים אשר אינם נסמכים אל החומר כלל. ודבר זה מיוחד לימי הזקנה, בעבור שהכחות הגשמיים כלים, ואז יתחדש לו שכל להשיג הדברים השכליים לגמרי... ועל י' דברים אלו יש מדרגה יותר חשובה, והיא ידיעת התורה שהיא מפי השי"ת על ידי נביאו, והיא יותר נבדלת מכל השגות שבעולם. שאין ספק, כי השכל הנאצל, מחמת שזה השכל מתיחס אל האדם שהוא קנינו, אין השגתו בדברים שיש בהם פשיטות גמורה, והם רחוקים לגמרי מהענין החמרי, ולא היה האדם שהוא בחומר יכול להשיגם. אבל התורה שהיא מה', אמרות ה' טהורות מזוקקות שבעתים מכל חומר...

נמצא כי ההשגות הן ד': החכמה, והיא שכל בלבד, וכנגד זה אמרו ואפילו כולנו חכמים. ושכל נקנה, הנקנה מן השכל הראשון, והוא יותר פשוט, וכנגד זה אמרו נבונים. ועל זה הנקרא בפי המעינים שכל נאצל על האדם בעת זקנותו, כאשר נחלש כוח הגוף בעת הזקנה, והוא יותר נבדל ופשוט, וכנגד זה אמרו כולנו זקנים, וכנגד הרביעי אמרו כולנו יודעים את התורה, שהיא יותר מכל, שהיא מה' הנותן התורה והחכמה. (שם פרק נב)

את הידיעה בדברים נקנה מהפכם, כי ממראה השחור יכול לדעת את מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים מן האחד נקנה הידיעה בהפכו, ומוסכם כי ידיעת ההפכים הוא דבר אחד... (נצח ישראל פרק א)

והנה הפילוסופים חתרו דרכים הרבה לתת סבה וטעם כפי דעתם, והוא רחוק מדרכי התורה ומדרכי החכמים יודעי התורה, אליהם בלבד נגלו מצפוני החכמה והאמת. ואף כי היה מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל, כי מה שהם רוצים לתת סבה מחייבת בכל הדברים - אילו היינו רואים שנתנו לנו סבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאד, היה עלינו לתת לב על שאלתם, אם כי יש הבדל גבוה כגבוה שמים וארץ בין הדברים הטבעיים והתורה שהיא מעולם העליון. אך גם בדברים הטבעיים הלא אין הם נותנים לנו סבה וטעם, איך יתנו סבה מספקת לכל בעל חי, מספר גידיו ואבריו, תארו המיוחד, וכן בצמחים? ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סבה הוא לאחד מני אלף. ואף מה שנתנו אינו האמת הברורה, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם... כל שכן בדברים אלוקיים המצות האלוקיות, למה יעשה אדם פעולה זאת ולא אחרת - כשם שלא נדע גופו ותארו של האדם אשר קיומו בעולם הזה, כל שכן לא נדע הפעולות האלוקיות המביאות האדם לחיים הנצחיים, לא נדע באיזה ענין ולמה הם באים... (תפארת ישראל פרק ו)

הענין השני למה ראוי שתהיה ההצלחה על ידי התורה. נודע כי מעלת ההשגה היא כמעלת הנושא. שאם אדם מרבה חכמה וכוונה במלאכת רצענות אין זה נחשב לכלום, כי אין הנושא נחשב לכלום. וכן לימוד חכמה ובינה בענין היסודות והגלגלים, אין הנושא נחשב מצד עצמו, כי כל הנבראים בעולם אין בהם השלמות הגמורה, וכאשר קונה אדם ידיעה באלו, אי אפשר שתהיה זו הצלחתו האחרונה. אבל התורה שהיא דרכי השי"ת וגזרותיו, כאשר קנה אדם ידיעה בהיזק ד' אבות נזיקין, נחשב זה שקנה הידיעה בגזרת השי"ת ויתעלה שמו, אשר גזר על האדם הנהגתו, זו מדרגת הידיעה הזאת.

מה שהאדם חושב, כי כאשר עומד על מהות היסודות הצמחים וכדומה שקנה מדרגה גדולה, זה בשביל שהדבר הזה נעלם מבני אדם, וחושב כאשר השיג השגה שאינה קלה שהשיג דבר גדול מאד, מפני העלם ההשגה. אם כן מי שהשיג השגה עמוקה בענין נגרות, יאמרו גם כן שהשיג דבר גדול? הידיעה בכל הנבראים היא ידיעת נברא ומהותו, שאין בזה מדרגה של כלום, רק אם קנה הידיעה בהם כדי לעמד על הפועל שברא הכל היא מעלה. וכן ידיעת התורה, שהיא הידיעה בגזרת המלך ה' צב-אות עצמו, ואין זו ידיעה בנברא כלל... (שם פרק יא)

...ואמר "מי מעכב על ידך", כלומר שאלו ההשגות הדקים שמוריןעליהם התגין לדקות השגתם רחוקים מן האדם שהוא בעולם הזה המורגש, שאין בו הדקות השכלית. והשגת משה רבינו ע"ה היתה בכללות התורה, כי משה היה אדם כללי ולא פרטי, כי היה שקול כמו כל ישראל, ולא היתה השגתו בפרטי, ונבדלים התגין שמורים על דברים פרטיים מהתורה הכללית. ובסמוך עוד יתבאר, כי משה רבינו ע"ה לא היה ראוי להשגת התגין, ולפיכך רחוקה השגתם מבני אדם... (שם פרק סג)

ויש לך לדעת, כי האדם קודם שחטא לא היה ראוי מצד בריאתו שיהיה כאלקים יודעי טוב ורע, כי על האדם יש עילה, וצריך שיהיה האדם דבק בעילתו יתברך שהוא הטוב. ואם כן הוא מסולק מידיעת הרע, כי העילה שלו הטוב, והעלול דבק תמיד בעילה שלו. והאדם ראוי בודאי להיות יודע טוב ורע מצד שהוא נברא בצלם אלקים, אבל מצד שהוא דבק בעילתו, יודע רק הטוב. אבל כאשר לא יפנה אל עילתו, כמו שהיה אחר שחטא, אז הוא יודע טוב ורע. ואם תשאל מה מעלה בידיעת הרע, דבר זה בודאי מעלה בחכמה, כאשר חכמת האדם כוללת ידיעת הטוב והרע, וכמו שאמרו "ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". אך קודם החטא, מפני שהתחתונים צריכים אל עילתם ודבקים בה, ואינם נבדלים ממנה, בשביל כך היה פונה האדם רק אל הטוב, הוא עילתו יתברך, ומפני כך לא היתה לו ידיעה ברע... וכאשר נוטים מן העילה והם ברשות עצמם, כאשר מסוגל לזה האדם שהוא בתחתונים, הנה ידיעתו בטוב וברע ובזה הוא כאלקים לגמרי, שאין עליו כלל, ואמר אחר כך ואכל וחי לעולם, אם יאכל מעץ החיים יהיו חייו נצחיים כוללים כל ימי העולם, כי אחר שהגיע האדם אל המעלה הזאת בידיעת טוב ורע, יהיה דבק בעץ החיים, היא התורה, ואכל וחי לעולם, כי קנין הידיעה מביא את האדם להיות דבק בחיים, כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. (דרך חיים ג טו)

לידע ולהודיע ולהוודע, נראה שזכר ג' לשונות, כי הידיעות הן שלוש. כי הידיעה האחת היא הידיעה באפשר, וכמו שתאמר ראובן בבית פלוני, והאמת היא שהוא בבית פלוני, אבל נמצא שם במקרה, כי אין ראוי שיהיה דוקא שם.

הידיעה השנית היא הידיעה במה שראוי שיהיה כך, כמו שיודע שהאדם יש לו ידים, וזו ידיעה במה שראוי, מכל מקום אפשר שיהיה האדם בלי ידים, ולכך דבר זה היא ידיעה שאינה מוכרחת. הידיעה השלישית היא ידיעה מוכרחת, ואי אפשר שיהיה רק כמו שהיה, כמו הידיעה שהאדם אינו הולך בלי רוח חיים, וזו ידיעה מוכרחת.

הידיעה באפשר אינה ידיעה גמורה, על כן אמר - לידע. הידיעה במה שראוי להיות היא ידיעה יותר, וקראה - להודיע, כי כאשר מודיע לאחרים, דבר זה יותר ידיעה. וכנגד הידיעה המוכרחת, שהיא יותר ידיעה, אמר - להוודע, שמשמע בעל כרחו. (שם ד כב)

היות ושלמות האדם היא ידיעת והשגת הנמצאים, היה ראוי שבראשונה ידע וישיג מהות עצמו. ובאמת השגה זו לא קלה, כי לא רבים יחכמו בהשגה זו, היא השגת מדרגת עצמו. ואם כל קלות השגה זו מצד עצם השגתה, כי לא רחוק ולא בשמים הוא להכיר ערך מציאות עצמו, ואין דבר קרוב מזה, אך רוב בני אדם ישיגו השגה זו בחילוף מה שהיא, כי יערוך עצמו אל הראשונים, ויאמר כי גם לו לב, והימים הראשונים אינם טובים מאלה, כי החכמה שנטע יוצר הכל ממקום אחד היא באה.

אך החכמים יודעים ערך עצמם, ואמרו במסכת עירובין נ"ג לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית... הרי הודו ולא בושו ונתנו שעור לראשונים וגם לאחרונים והודו בשלהם. ועתה ראו איך הקודמים גבר כוח השכלי על הגוף והיתה ידו על העליונה, עד שהיה להם לב רחב לקבל החכמה, ולא היתה להם מניעה מהגוף. ומדמה זאת לפתח רחב כפתחו של אולם, שהוא עשרים אמה רוחב, ופתח זה הוא גדול מן הראוי לפתח, כי הפתח הרגיל הוא י' אמות. והאחרונים כפתחו של היכל, הפתח הוא כראוי, דהיינו י' אמות. וכך היו הדורות ההם, שכלם היה כראוי דהיינו פתוח לקבל, ולא היה השכל גובר על הגוף, רק היה היחס בין השכל והגוף כראוי, מבלי פחות ותוספת. ואינו כנקב מחט סדקית, כי מדרגת בני אדם עתה הוא כמדרגת הגוף הגובר על השכל, ושיעור קבלת השכל כשיעור פתח מחט סדקית, שהנקב הזה הוא בתכלית הקטנות, ולא נמצא השכל רק מה שהוא מוכרח להיות לפי צורת האדם, כי האדם במה שהוא אדם, אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן היה נמשל כבהמות נדמה.

ואם היו מי החכמה הלוך וחסור מדורו של ר' אלעזר בן שמוע עד דור ר' יוחנן, אף שלא היו כי אם ב' או ג' דורות על היותר, ומה היה עד הנה, שיבשה הארץ בכללה, ולא נמצא לחלוחית חכמה, ולא הניח לנו ר' יוחנן לעשות בדורות אלו יחס וערך מה. ודבר זה, מיעוט שכלנו, הוא הסבה שדברי הראשונים לנו כספר החתום, ויתר מזה במקום שידברו מהחכמות נעלם ממנו עומק חכמתם והשגתם. ואף אם נבין מה מדבריהם אל יחשוב האדם כי באנו אל הקצה או עד האמצע, כי כבר הודה אביי שם: "ואנו כסיכתא בגודא לגמרא", (כמסמר שנועצים אותו בקושי בכותל בנקב צר), ולא השאיר לנו אביי הוראה על עצמנו. ולכן כאשר נמצא בדברי הראשונים דברים רחוקים מן הדעת ומן השכל, ויחשוב מחשבת זר על הראשונים, אין זה כי אם סכלות החושב, כי אינו מבין חכמת הראשונים, ויחשוב עצמו לבעל מדע... (באר הגולה הקדמה)

...וכך הדבר הזה מצד החכמה היה אפשר לך לדעת, כי השי"ת מונע לפעמים דבר מן האדם עד שמגיע הזמן אשר השי"ת רוצה שיהיה נגלה לאדם, ועתה הזמן אשר גזר השי"ת להיות נגלה לך, ואין זה חסרון כלל נחשב רק שאין השי"ת רוצה לפעמים לגלות לאדם דבר אחד עד שמגיע הזמן לדבר זה. (חידושי אגדות בבא בתרא קלג ב)

...הרי האדם הוא שכלי, שודאי וברור אם האדם היה שכלי גמור היה משיג הדבר שהוא במדינת הים, כמו השי"ת שהוא בשמים יודע ומשיג מה שבארץ, כי השכל משיג הכל, אלא מפני שאין האדם שכלי גמור, ומאחר שאין האדם שכלי כל כך שיהיה יודע ומשיג מה שבאר, איך יהיה האדם משיג מה שבשמים שהם נבדלים מן האדם. ולפיכך אותם שהם מדברים וירצו להשיג מעשה השי"ת הבל הם אומרים... (שם סנהדרין לט א)

...לכלם היה מספר שלש או שלש מאות או שלש אלפים מפני כי מספר זה מורה על השגה שהיא נבדלת מן האדם. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, שעל זה יבא מספר הזה בפרט, שהוא מתיחס אל שלישית, והבן זה... (שם סח א)

...ומפני שאין שכל בני אדם שוה, כי יש שהוא מוכן להשיג דבר זה, ויש שהוא מוכן להשיג דבר אחר, ולפיכך השגת השלימות אי אפשר שיהיה על ידי אדם אחד פרטי, כי כאשר האדם פרטי אי אפשר שיהיה שכלו שלם, רק כאשר הם רבים אז יש כאן שלימות השגה. ודבר זה הסכימו עליו חכמים, במאמרם (ברכות ס"ג ב') "חרב על הבדים ונואלו, חרב על שונאים של ישראל שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין"... ולכן היו סבי דבי אתונא ששים, כי באמת מספר ששים הוא כולל ואינו פרטי... (שם בכורות ה ב)

ואחר כך אמרו לו עוד מיצעי דעלמא היכן הוא. כלומר, לפי דבריך שנפש האדם אצולה מן העליונים ונפשו היא אלקית, הנה לא ידע האדם כמה דברים, שלא ידע מצעי דעלמא, ודבר זה לא יקשה למי שאמר שאין נפש האדם אלקית, כי לפי פחיתות מדריגתו אין צריך שידע דבר זה, ואין שאלה זאת על דבר זה בלבד, רק כמה וכמה דברים שלא יוכל האדם לעמוד עליהם ולדעת אותם כמו זה. ועל זה הראה באצבע במקום פלוני הוא אמצעית העולם, כלומר אף שגזר שאמתת ההשגה הוא כאשר בשכלו הדבר על אמתתו, ומשיג בשכלו כמו שהוא נמצא במציאות חוץ לשכל, מכל מקום לא נחשב חסרון השגה רק כאשר אחד יכחיש השגתו... כי אפשר לומר לך על האדם שהוא חסר ראות, מפני שדרך שימצא באדם הראות, ואי אפשר לומר שהוא חסר העפיפה, מפני שאין מדרך שימצא בו העפיפה. ומה שיכול האדם לדעת מן השאלה של מיצוע שמים היכן הוא, ודבר זה יוכל לדעתו לא יותר... (שם)

של"ה:

...המשל בזה האדם היודע צורה מהצורות, או איזה דבר שיצטייר בדעתו, הנה על כל פנים יהיו ג' דברים, האחד הדעת אשר היה משולל מאותה צורה קודם ידיעה אותה, והב' הדעת אשר בה ידע ויכיר הצורה ההיא, והג' הצורה הידועה המצויירת בדעת הם ג' הדעת והיודע והידוע, ויש שכנו אותם בלשון שכל משכיל מושכל, ואין ידיעת והידוע הקב"ה כן, אלא הוא הדעת היודע והידוע... (בית הבחירה)

ובחינת לאשתמודע נקרא גזירה גזורה ונלקח מאתו ית', ושניהם בחלק הרשימו הנקרא רצון, וכשאומר חקה חקקתי, תיבת חקקתי הם ניצוצי ההשגה מבחינת חק שנתפשטו למשה רבינו עליו השלום, ובאמרו גזירה גזרתי ניצוצי ההשגה מבחינת גזירה מפשט לר' עקיבא ע"ה, והכל בסוד רשימו. והנה בחינת חק יותר בהעלם מבחינת גזירה, וזהו סוד נתגלה לרבי עקיבא דברים שלא נתגלה למשה רבינו ע"ה, ולא אמר יותר ממה שנתגלה למשה רבינו ע"ה, דאז היה משמע יותר מעלה, אלא הענין בבחינת הגילוי היה דבק רבי עקיבא יותר ממשה רבינו ע"ה, ומשה רבינו ע"ה היה יותר דבק בבחינת הנעלם. משל למה הדבר דומה, מלאך משיג יותר מלאך ממה שמשיג את האדם, ויותר משיג את המלאך ממה שמשיג אדם, והאדם משיג אדם יותר ממה שמשיג האדם את המלאך, ויותר ממה שמשיג המלאך את האדם... (תורה שבכתב חקת)

...ולעתיד מלאה הארץ דעה אף ארציות שהוא החומר יהיה הכל אור, כן אני אומר לענין ההשגה שהדורות מתמעטים מצד מסך זוהמת הנחש, על כן יש מיעוט אחר מיעוט, ואז תכלה מסך הזוהמא ויקויים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כי תהיה בביאת משיח ריבוי אור, כמו שכתוב קומי אורי כי בא אורך, ומכח החשך יצא יתרון אור, ולזה הענין הראה השי"ת למשה רבינו ע"ה כל הדורות, כי משה רבינו ע"ה היה ראש העולם... (שם פנחס)

רמח"ל:

והנה באמת הדרך הזה רחוק מאד מהשגותינו, וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומילים לפרשו, כי אין ציורינו ודמיונינו תופסים אלא ענינים מוגבלים בגבול הטבע הנברא ממנו ית"ש, שזה מה שחושינו מרגישים, ומביאים ציורו אל השכל. אולם כבר הקדמנו שאמיתת מציאותו ית"ש אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא ית"ש, כי אין ענינם ומציאותם שוה כלל, שנוכל לדון מזה על זה. (דרך ה' חלק א פרק א ה)

המצב השני טוב מזה שזכרנו, והוא כמצב זמנינו, שיש לנו תהלה לא-ל ידיעת מציאותו ית' ושלמותו, ותורת ה' אתנו, ולפניו אנחנו עובדים, אמנם אין אות ונביא, וחסרה ההשכלה האמיתית שהיא רוח הקודש. כי מה שהאדם משכיל בשכלו על ידי עסקו האנושי, בערך לגבי מה שמשכיל ברוח שכל נשפע, הוא כערך הגוף אל הנשמה.

מצב שלישי טוב מזה הוא כמצב זמן בית המקדש, שכבר היו אותות ומופתים ונבואה במין האדם, לא בכולם כי אם ביחידים, וגם להם בקושי, כי נמצא לדבר מניעה ועיכוב. מצב רביעי טוב מזה הוא מה שיעדו הנביאים לעתיד לבא, שלא תמצא הסכלות בכלל, ורוח הקודש יהיה שפוך על כל המין האנושי בלא קושי כלל. (שם חלק ב פרק ח ד)

ראשונה צריך שתדעי, שאף על פי שאמרנו שכבר רצה האדון ב"ה לתת לנבראיו השגה מיקר שלמותו, ודאי הוא שלא רצה לתת להם השגה מכל שלמותו שאין לה סוף שעור ותכלית כלל, אלא אדרבא, רק קצה קטן ממנו רצה לגלות להם, ובו יהיה כל תענוגם בהשיגם אותו. ונמצא כל מה שיוכלו הנבראים להשיג לא יהיה אפילו כטפה מן הים הגדול מן השלמות של הבורא. (דעת תבונות לב)

עתה, כשנשים אל לבנו כל סדרי מעשיו ית', מני שים אדם על ארץ, וכל מה שהבטיח לנו לעשות על ידי נביאיו הקדושים, מכל זה מתברר לנו בבירור גמור עצם יחודו ית'. ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעל תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין בנו כוח להשיג אותם. למשל ידענו שהוא חכם, אבל לא השגנו סוף חכמתו, וכיון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, כי על כיוצא בזה נאמר: (חגיגה י"ג) "במופלא ממך אל תדרוש וכו'".

אבל יחודו, אדרבא מתגלה ומתברר לנו ברור גמור, ונמשך מזה, שחייבים אנו להשיב אל לבנו הידיעה הזאת ולתקעה בלבנו בישוב גמור, בלי שום פקפוק. (שם לד)

ואמנם צריך שתדעי, כי כל מעשה ה' נורא הוא, ורחב ועמוק לאין תכלית, כמו שנאמר (תהלים צ"ב) "מה גדלו מעשיך ה'", והקטן שבכל מעשיו יש בו גם כן מן החכמה הרבה ועמוק שאי אפשר לרדת אל עמקה לעולם. והוא ענין הכתוב (שם) "מאד עמקו מחשבותיך". והנה עתה אין מעשי ה' מובנים לנו כלל, כי אם שטחיותם היא הנראית, ותוכם האמיתי מסתתר. והתוך הזה שוה בכולם, שכולם רק טוב ולא רע כלל. אך לעתיד לבא נראה ונשיג איך היו כולם, ומה שמגלגל ומסבב בטובו תמיד להשלים תיקוננו. אמנם יש ויש ודאי מן החכמה העמוקה במעשים ההם, מה שאינו נכר ומושג מכוחם של המעשים כלל, כי מרוממות החכמה העליונה הוא, שאינה ניכרת אפילו מפעולותיה. (שם נה)

זה הכלל, שלמותו ית' מצד עצמו אינו מושגת כלל, אך ברצותו עשות כחוק טובו לפחות באותם המעשים שהם לפי ערכנו, לא יותר, שם עצות וגילגל הנהגה להביא כל הבריות אל השלמות והתיקון, וזה הנסתר שבכל מעשיו, צד השוה שבהם, ונסתרם זה, קצת מן הקצת ממנו מתגלה וניכר מתוך המעשים עצמם כשרוצה הקב"ה לפקוח עינינו... (שם נז)

המדרגה הראשונה במצב העם היתה בגלות מצרים, בהיות משפטו ית' נסתר, ואינו מתגלה לנקות הארץ מהרעות, ובזמן ההוא אין הקב"ה נודע בעולמו.

המצב השני כזמן היום, אשר אין נביא וחוזה, ואין אתנו אותות ומופתים לחייב כל אדם להכיר גדולתו ית'. אמנם היה איזה גילוי יותר, כי עתה יש תורה, ועל כן אף על פי שאנו בגלות, לא יקרא זמן של תוהו.

המצב השלישי כאשר הקב"ה תופס ממשלה בעולמו באותות ומופתים גלוי לכל העמים לדעת שה' אלקים בישראל. והיינו כל זמן הבית הראשון והשני. אמנם תביני שאפילו הגילוי הזה הוא גילוי מבחוץ, פירוש, שאין כאן גילוי אלא מצד הפעולות לבד, מכח המופתים הנראים. אמנם אין זה תכלית הגילוי שהקב"ה רוצה שיהיה כבודו נגלה בעולמו, אלא המצב הרביעי, שיתגלה הקב"ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה שישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה. ואז לא יצטרכו לאותות ולמופתים לאמת האמונה, שאם יפול איזה ספק במופתים עצמם תתבלבל האמונה, אלא ידיעה ברורה מצד הראיה, והשגה, שאין שם ספק כלל.

ואמנם למציאות האדם יש עילוים, ולפי עילוי מציאותו וזיכוכו תרבה לו ההשגה והידיעה... וזה כלל המצב החמישי שהוא זמן העילוים, ואלה העילוים יהיו אחר שכבר נעשה הגילוי הראשון, כי יהיה הקב"ה מזכך מציאות בני האדם, ולפי הזככם יגלה להם גילוים יחידים מכבודו וגדולתו... (שם קמו)

דרך קנית היראה הזאת הוא בהתבוננו ב' דברים היות שכינתו נמצאת בכל מקום שבעולם, ושהוא משגיח על כל דבר... ואמנם הדבר הזה אינו מצטייר היטב בשכל האדם אלא על ידי התמדת ההתבוננות וההסתכלות הגדולה, כי כיון שהדבר רחוק מחושינו, לא יצירהו השכל אלא אחר רוב העיון והשקפה. וגם אחרי שיצירהו יסור הציור ממנו בנקל אם לא יתמיד עליו הרבה. (מסילת ישרים פרק כה)

ראה עוד ערך ידיעה.

וכדי שתבין זה הדבר היטב, אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא, הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל, והענין הוא, כי אין דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה, וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר, כמו שכתבנו, רק שעד שלא ראתה אותו ונצטייר בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה, וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה שהוא שורש לדבר ההוא, ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו להיות מצויר בה, וזה כי הפרטים הם חלקי הכלל, והנשמה בה מושרש הכל הכלל והפרט, והנה בכל פרט שתראה תסתכל עליו עד שתדבקהו, ועד שאינה משגת הוא כמו שיש איזה מניעה לפני עיניו, שאינו יוכל לראות, כך אינה רואה באמת הדבר ההוא, וכשתתגבר בראיתה אז תראה ויצטייר בה אם כללי ואם פרטי. ואומר לך ענין הכלל איך יודעת כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה, וסוד הדבר כי אף על פי שלא נמצאים בעולם הזה אלא הפרטים, אך בשורש, דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה, אך בעולם יש סוד הטבע שהוא גימטריא אלקים, והוא התפשטות המלכות דעשיה רוחנית המתפשטת לפנימיות בכל הגשמיים.

ונחזור לענין, כי מכח הפרטים מצוייר בנשמה ציור הכלל, ואז היא יודעת, ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה ראות העין גם כן בדרך זה, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומצטיירת, אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי, ואם לא היה העין שם היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני, אך מפני שעברה דרך העין מה שהוא רוחני נשאר לחוץ, ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו ושם נעשה הציור... (אדיר במרום דף עח)

ובתחילה אודיעך סוד גדול... כי אין לנו שום ידיעה באין סוף ב"ה והוא במופלא ממנו מבלי לדרוש בו, וזה כי טרם התחדשות המציאות לא היה אלא המאציל ב"ה אור פשוט בלתי תכלית, ועל זה המחשבה בלתי רשאה לחקור איך ומה, כי אין לנו שום ידיעה ותפיסה בזה, רק כשרצה המאציל ב"ה להאיר הארה אחת שתהיה מושגת לנו, והיא הארת הספירות, מאז והלאה נוכל להשיג איזה השגה קטנה כטפה מן הים הגדול... (שם דף צה)

הגר"א:

לדעת חכמה - להבין בדרכי היצר. מוסר - דרכים לשבר היצר. בינה - וכל זאת יעשה רק בדרך התורה, באדם ג' שכלים, העיון, שנגדו החוקים, המחשבה במדות, ונגדה המשפטים, והשכל המעשי, שנגדם המצות המחברים שמים וארץ. (משלי א ב)

טוב מעט - משילמד הרבה בפניות כבוד גאוה וקינטור. (שם טו טו)

פן אשבע - יתרבה שכלי ואעזב דרכי התורה בהשעני על שכלי, אוורש - לא אבין חכמת התורה, ואלך אחר חכמות חיצוניות, ואכחיש את ה'... (שם ל ט)

כלי יקר:

...ובארון ג' מדות שבורות, שהלומד ידע תמיד שקיצר דעת המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות... (שמות כה י)

אור החיים:

...ודברי הרמב"ם עיקר, כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלנו, ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך כי ה' יכול לשלול ידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה כשירצה האדון, מה שאין כח באנוש לעשות, והוא שרמז הרמב"ם באומרו "ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו'"... כי אינו בבחינת האדם שהידיעה היא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד, ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר, דכשלא יתן לב לא ידע לא כן... (בראשית ו ה)

מלבי"ם:

והגבלת את העם - בזה רמז גם כן שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלקות, שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול, וכמו שהיה בארבעה שנכנסו לפרדס, שאחד עלה בהר והציץ ונפגע, ואחד מת, כי לא יכול לסבול האור הגדול, כמי שיטריח עיניו לראות באור השמש שיכהו עיניו, או המטריח שכלו על דבר שלמעלה מהשגתו, שימצא פגע או בטול לגמרי או שיצא לתרבות רעה... (שמות יט יב)

...והנה הרואה במראה לא יוכל לראות הצורה העומדת מצד האחר אחורי המראה, רק הצורה העומדת בצד שהוא עומד בה, שהוא לפני המראה, וזה מליצה על ראית והשגת הנביאים שלא השיגו את האלקות העומד מחוץ מגבול העולמות, רק את האלקות הנמצא אתם בצד שהם עומדים, שהוא האלקות המתפשטת בעולמות להיות נפש העולמות.

ב' שהצורה הנראית במראה אינה הצורה עצמה העומדת נכח המראה, רק תמונה של הצורה המתפלשת מן הצורה על פני המראה, כן לא ישיגו את האלוקות כמו שהיא בעצמה, רק מה שהתפלש מן השגת האלקות על כח דמיונם...

ג' הרואה את הצורה במראה יראה בה גם מראית פניו, שהוא עצמו עומד לפני המראה וגם דמותו התרשמה על המראה, ורוצה לומר שהמחזות והתמונות אשר יראו החוזים יראו גם דמות עצמם ומחזות דמיונם המתרשם במחזה, אבל משה רבינו ע"ה ראה באספקלריא המאירה שהיא הזכוכית שכח הראיה עובר בו אל העבר השני, ורוצה לומר שהשיג את האלוקות מופשט מן העולמות, כמו שהוא בעצמותו... (במדבר יב ו, וראה עוד ערך נבואה)

לא כן נתן לך - שבדברים האלה, לדעת השעה המוצלחת לעסקיך מה שידעו הגוים על ידי מעוננים וקוסמים, נתן ה' לך שעל ידי שתלמד את התורה היא תאיר עיניך ותופיע עליך רוח הקדש, לדעת מה לעשות ובמה תצלח. (דברים יח יד)

ולא נתן ה' - ...והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים, א' כשיתעורר מלבו להשגת החכמה, ב' שיתעורר על ידי שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם אז משים לבו להבין. ג' שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר לב לדעת - להתעורר מעצמכם, ועינים לראות - שיתעוררו על ידי ראית העינים, שהוא מדרגה למטה מראשונה... (שם כט ג)

הוי האומרים - דבר נגד ההבחנות שבכח האדם, השכל להבדיל בין טוב אמיתי למדומה ורע, הכח המדמה להבדיל בין מועיל ושאינו מועיל, כגון אור וחושך, והנפש המרגשת בין ערב לבלתי ערב, כדבש ולענה. וחולי הנפשות יחליפום, כמו לעתים גם בחולי הגוף והאומר לרע טוב הוא כמו האומר בחליו למתוק מר. (ישעיה ה כ)

ונגלה כבוד ה' - רוצה לומר, לעתיד לבא תהיה ההשגחה בלי לבושים, ב' לא ישיגו רק את כבוד ה', שהיא ההנהגה המיוחסת לשם ש-די צב-אות או אלקים, כי אם את עצמותו ומהותו. ג' ישיגוהו עין בעין בחושים, ד' לא רק הנביאים ישיגוהו כי אם כל בשר יחדיו. ה' כולם ישיגו במדרגה שוה, ולא כקודם במדרגות שונות. (שם מ ה)

הלא תדעו - מצד שאלו מושכלות, תשמעו - מהמפורסמות, הוגד להם - מהמקובלות, הבינותם - מצד המוחשות בחושים. (שם שם כא)

חכמה בלבך - על ידי העזר האלוקי יבא למדרגת חכם לב, שיקבעו חוקי החכמה בלבו, עד שאין היצר הרע חולק כלל, כי נעשו לו כטבע שני. ינעם - הדעת תבא ברוח הקודש ולא במרירות, בטורח ובספיקות. (משלי ב י)

כולם נכוחים - סודות התורה יש שישיגום על ידי בינה בגדולת ה' במעשה בראשית, ויש שישיגום על ידי דעת ידיעות צחות בנפש קדושים, ודעת צריכה להיות ישרה, רוצה לומר בקו ישר, וזה קשה בידיעת האדם, שתלך בדרך כלל במעגלים סיבוביים ובחינות... אבל סודות התורה נכוחים. (שם ח ט)

יראת ה' - ראשית דעת, כי רק על ידי המוסר ויראת ה' יקבע בלבו להאמין בחוקי החכמה, ובלעדה אי אפשר להגיע על ידי חכמה ומזימות לדעת, כי חוקי החכמה סותרים לטבע האדם, ועל ידי יראת ה' ימחו מלבו הציורים הרעים המתנגדים לחכמה, כגון קנאה ותאוה. אבל היראה לבדה לא תועיל בלי חכמה, כי בנערותו ימשלו בלבו ציורים רעים, ויחוקקו לו חוקים, כלומר ציורי התאוה. (שם שם יג)

לפי שכלו - השכל שולט על דברים שאין הבינה שולטת בהם, כגון להבין חוקי החכמה וההשגות העליונות שאי אפשר להשיגן על ידי מופת והיקשים בנוים על מוחשות או מושכלות ראשונות. והלב נעזר בבינה ובשכל, ולפעמים ימשך בציורים רעים ובתאוות גם את הבינה והשכל לרע, ואז הוא נעוה לב. (שם יב ח)

את פני מבין - החכמה לפי טבע האדם, כל זמן שלא התגאלה נפשו בתאוות עולם הזה והיצר המתנגדים לחכמה, החכמה עומדת על פניו וחקוקה בנפשו. מה שאינו כן בכסיל שנפשו התגאלה, ומחפש כאילו היא בקצה הארץ ורחוקה מטבעו. (שם יז כד)

עין ואוזן הם החושים היותר נכבדים, וקודם ישמע באוזן, ואחר כך יברר בעין אם הוא כן, וצריך להשתמש בחושים אלו לכבוד קונם. (שם כ יב)

הסתר דבר - כי השכל ישכיל רק דברים הנתונים תחת הזמן והמקום, ואשר לחוש מבא בהם, והחכמים מלבישים דברים אלו בחידות ורמזים. (שם כה ב)

בער אנכי - החכמים הללו חקרו על דרך הפילוסופיה מה למעלה ומה למטה וכו' והעלו חרס בידם, והשיב להם, שדברים אלו יוודעו רק בדעת קדושים - מסוד ה' ליראיו, ומי שקבל חוקי החכמה מאלוקים הוא בעל בינה המבין דבר מתוך דבר, ואחר כך יבא לדעת ידיעה ברורה, כמו המושכלות הראשונות. ואם הגיע למדרגה זו יופיע עליו רוח אלקים להודיעו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, סוד הבריאה וההנהגה. ועל אלו המדרגות דבר כאן... (שם ל ג)

מי עלה שמים - שאלוהו על התהוות ההיולי הראשון שממנו נתהוו שמים וארץ, ומי גבל להם מקום, ועל יסוד האויר... צרופה - בכל החקירות האלו צריך לסמוך על עדות התורה, שנבראו יש מאין. (שם ל ד וה)

ודרך גבר - כפי שלא יבין טבע ההולדה הבאה מהזווג, כן גם בפעולת היסודות... אם כן כל המתהוה מתהוה רק ברצון אלקים ולא בטבע. (שם שם יט)

ידיך עשוני - מבקש שילמדהו איך עשהו, כי גוף האדם מכוון נגד מצוות התורה, ומזה ילמד סודות המצוות. (תהלים קיט עג)

מה יקרו - לא אבין הסתירה בין הידיעה האלקית והבחירה... (שם קלט יז)

כפלים לתושיה - אנו נשיג מהדברים רק החיצוניות ולא מה טעם בעצמותם. ואם כן לא תשיג תעלומות חכמה, ואם תשיג התעלומות תדע שאינך צדיק, כי לא השלמת נפשך כראוי לה. (איוב יא ו)

לו עצה - ומתבונת וידיעת ה' נאצלה ידיעת האדם, ואם כן אינה ממין אחד כמו שאמר צופר. (שם יב יג)

לשמע - עד עתה קבל רק בנבואה, ועתה נתברר לו הכל בידיעה ברורה, כי על ידי שנראה לו השיג שמשגיח, ונתבררה לו מציאות הנפש חוץ לגוף ודבקותה בשורש העליון, ועתה אין קושיא מצדיק ורע לו, כי טובת ורעת הגוף אינם כלום נגד רגע נעימות הנפש העידון הרוחני. (שם מב ה)

רש"ר הירש:

נפש חיה - האדם אינו משיג את מהות עצם הדבר, אלא את הרשמים האינדיבידואליים, כפי שהתרשם מהדבר לפי זה מייחד לדבר מקום בו הוא נמצא בקריאת השם. הוא שמו - ה' שברא את הדברים וגם את האדם, הוא ערב לכך, שגם החלק הזה שאנו משיגים מהדברים הוא אמיתי, ולא דמיון שוא והתעיה. בלא זאת היתה הכרתו העיונית של האדם נתונה לספקנות, שאולי אין כל הכרתו יותר מאשר חלום. (בראשית ב יט)

פרה אדומה - מלאכה פוסלת בה, לא ברור אם הוא אותו פסול כהיסח הדעת או לא. הדבר מצוין כאן בשלושת המלים: לפניו, לעיניו ולמשמרת, כנגד ג' פעולות השכל, הרציה, התחושה והשמירה בתודעה... (במדבר יט כב)

למן היום אשר ברא - כאן ניתנים התחומים לחקירת האדם, כבחגיגה י"ב: מיום הבריאה, ובתוך הבריאה הארצית. בתחומים אלו החקירה לא רק מותרת כי אם רצויה במלא ההיקף, כי רק במבט מקיף באלו מתברר העולם היהודי במלא יחודו, ואז תכיר: השמע עם - כי רק לך נתגלה ה' בחושיך, אתה היחיד שלו התגלה, ובזה טמונה שליחותך הנצחית ויעודך, אתה היחיד שאינך מאמין בלבד, כי אם גם יודע מהאלוקות. (דברים ד לב)

שמע ישראל - אין לנו לרכוש את ידיעת ה' מתוך הטבע וההסטוריה, כי הראינו לדעת את ה' על ידי חושינו בחויה פומבית המסירה כל ספק. אבותינו העידו לנו על כך. ידיעתנו את ה' מבוססת על עדות זו של כללות האומה, ועל יסוד ידיעה זו עלינו להסתכל בטבע ובהסטוריה ולהשתדל להגיע לידי הבנתם. אם נבינם מנקודת מבט זו נראה את פעולות ה' בהם, ונלך עמו בחיינו... בעלי המחשבה החקרנים הרוצים ללמוד מה"אחד" על מהות ה' ואופן הווייתו, ועושים מהתואר "אחד" אידיאה של היחיד, אין להם סמוכין בדורות הראשונים של היהדות. לדעתנו הם הופכים את יסוד היהדות, אחדות הבורא, לרעיון בלתי פורה בחיינו, וגם עוזבים את הגבולות שהוצבו ליכולת הכרתנו. (דברים ו ד)

אין אלקים - אינם מכחישים את מציאות ה' מפני שאינו מושג להם, אלא כדי שיוכלו לרדף אחר תאוותיהם. כי באמת כל מה שהאדם מתפאר לדעתו הוא בלתי מוחש, כחות, חוקים שהמדע חוקרם ורוכשם. כח שכנועם הוא רק במחשבה, ובכל זאת אין מכחיש אותם. (תהלים יד ב)

כל חכמתם של בני אדם מצטמצמת כמעט רק בחיפוש אחרי מושגים כוללים, אשר בהם יסווגו את כל המושגים הבודדים. אין אדם יודע אלא תופעות או עצמים שהוא הצליח לשבצם בתוך מסגרת כוללת. והרי לפנינו דבר יחיד, שאינו ניתן לשום השוואה שהיא, ואינו יכול להיכלל בשום מסגרת מסויימת, ואשר הוא למעלה מכל חוקי הטבע ומכל הלכי המחשבה המקובלים. רעיון זה של יחידות מוחלטת מופיע רק ביהדות, אלוקי ישראל, תורת ישראל ועם ישראל ורעיון זה מהווה את הנושא ההיסטורי של היהדות. (במעגלי שנה ג עמוד ריג)

...כיוצא בזה יכולים אנו ללמוד את כל התורה ולדעת את כל תכנית בנין החיים שעלינו להקימו, הן לחיי הפרט והן לחיי הכלל. יכולים אנו להיות בקיאים מופלגים בכל חדרי התורה ובכל מקצועות חכמת ישראל ויתר שטחי המדע עד לפרטי פרטים פעוטים ביותר, עד כי נהיה "תיאולוגים יהודיים" מובהקים, ובכל זאת תחסר לנו הידיעה האמיתית היחידה על היהדות. אמנם כל פרט יהיה נהיר לנו היטב, אבל ההשקפה הישראלית תהיה כדברי הנביא (ישעיה כ"ט י"א) "ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום".

אפשר שכליל מדעים כזה אין לו כל מושג על ערכו של מפעל ה' עלי אדמות במשך אלפים בשנים, על מטרתו ותכליתו של בנין אדירים זה, אשר בונה העולם נתן לנו לפני למעלה משלושת אלפים שנה, באמרו לנו "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א' ח'), ובודאי שאיננו מעלה על דעתו, כי התורה כולה מכילה את שמותיו של בורא עולם, המטביעים את חותמם על תולדות הטבע והאנושות... (שם ד עמוד מו, וראה עוד ידיעת ה' לכאן)

משך חכמה:

ראיתי צדיק - ...ואם היה מגלה לו שהוא צדיק תמים היתה הידיעה מכריחה את בחירתו, לכן לא אמר לו. (בראשית ז א)

ואדני צווה בה' - רוצה לומר בידיעה הטמונה אצל ה', שאינה מכרחת הבחירה, ולא כבת קול הידועה אצל הנבראים העליונים, כי ענין זיווג בנות צלפחד תלוי בנחלה, וזו תלויה במיתת אביהם בחטאו, דבר שקרה על ידי בחירה והוא טמון מהנבראים, ולכן אמר משה כן מטה בני יוסף דוברים, בפני כללות בני ישראל הם צודקים, אבל זה הדבר אשר ציוה ה' - לבנות צלפחד נגזר קודם יצירתן שינשאו לבני דודיהן... (במדבר לו ב)

מוהר"ן:

כתיב (תהלים קל"ט) "אחור וקדם צרתני", כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכונה בשם אחור, ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלוקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים, והתלהבות הלב, נולד מחמת תנועת השכל, כי טבע התנועות שמוליד חום, ולפי מהירות תנועות השכל כן מוליד חום בלב, נמצא על ידי שפע אלוקי, שהשכל נשפע לאדם במהירות שאין צריך להשתמש בשום הקדמה, על ידי זה המהירות שלהבת הלב עולה תמיד מאליה. (כא א)

כי תעבור במים אתך אני (ישעיה מ"ג), דהנה התורה סתים וגליא, והקב"ה גם כן סתים וגליא. דהיינו, מה שנגלה לנו הוא הלבוש וחיצוניות, ומה שנסתר ממנו הוא הפנימיות. והנה כל אדם צריך לזרז את עצמו להשיג הפנימיות, מה שנסתר ממנו. אך איך יוכל להגיע אל הנסתר ממנו? בתפלה לשמה, שיקשר המחשבה אל הדיבור של התפלה, בקשר אמיץ וחזק, כי הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (חולין ס' ב'), ולמה כי הקב"ה חפץ חסד הוא, ורוצה תמיד להשפיע השפעות וברכות, ואין השפעה יכולה לירד רק על ידי כלי הנקרא "אני", שנאמר (במדבר ו') "ואני אברכם", והכלי הנ"ל נעשה על ידי כל אחד מישראל, כשמתפלל באופן שמקשר המחשבה להדיבור... (עג)

ראה עוד אדם-תפקיד, תנינא יט.

שפת אמת:

לך לך... וכתוב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, פירוש כי הצדיק מתגלה לו בכל דבר הסוד שבו, ואם כי לא נודע עוד גוף הסוד, רק על ידי שמבין שיש בכאן סוד מייגע עצמו ביגיעת נפש ובשר עד שאחר כך מודיעין לו הסוד. ובמדרש מביא זה הפסוק על מצות מילה שניתנה לאברהם, כי הוא הרגיש שיש דבר סוד שנחסר לו, ופעל ברוב השתוקקות עד שגילה לו הבורא ית' שצריך להסיר הערלה. (בראשית לך תר"מ)

בפרשת המילה... ואנחנו הרואים כי הקב"ה ותורתו אמת, ואין אנו יכולין לעמוד בידיעת טוב ורע, ואמת כי מי שיוכל לדעת טוב ורע ולא יהיה לו שום נטיה אחר ידיעת הרע, הוא שנאמר עליו אני אמרתי אלקים אתם, והקב"ה ידע כי אדם הראשון לא היה יכול לעמוד בזה, לכן נאמר לא תאכל ממנו, אבל באברהם אבינו ע"ה כתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות, יצר טוב ויצר רע, ולא היה שום נטיה אחר ידיעת הרע, ולכן נתן לו הקב"ה מצות מילה, והוא תיקון עץ הדעת טוב ורע... (שם לך תרנ"ח)

במדרש סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, דאיתא הקב"ה מתהא את הצדיקים, דמקודם יש התגלות לצדיק, לראות שיש כאן דבר סתר וסוד, ואחר כך זוכין לידע הסוד... ובאמת סוד ה' ליראיו מראשית בריאתם, ועל ידי היגיעה זוכין אחר כך לדעת ולהשיג ולהתדבק בזה הסוד... ומקשה דלית השגה ותפיסה בהקב"ה, ומתרץ על ידי הנשמה שבאה ממקום גבוה, אך בעולם הזה מתלבשת על ידי כמה לבושים, אך כשיש זמנים שהשערים נפתחים יכולה הנשמה להרגיש ולדעת את בוראה... (שם וירא תרמ"ו)

במדרש פתח האהל וכו', סוד ה' ליראיו וגו'... והענין הוא, כי בודאי מה שנקרא סוד ה' אי אפשר להתגלות בעולם הזה, ועיקר סוד ה' ליריאיו הוא מה שזוכין נשמות בני ישראל בעולם הבא, אכן ובריתו להודיעם, שנתן הקב"ה על ידי תורה ומצוות, ובפרט המצוות שנקראו ברית ואותות, כמו שבת מילה ותפילין ודכוותיהו, על ידיהן יש לאדם דעת ודביקות להרגיש הארת הסוד... (שם תרמ"ח)

בפסוק וימאן וגו', פירוש בתחלה מיאן בעבירה בלי טעם, רק כמו שאמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שעל ידי יראת שמים זה זוכין אחר כך למצא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע, לכן על ידי וימאן בא לנתינת טעם, כי החכמה של האדם הבל, ויש בו כמה טעותים, אבל החכמה והדעת שבא על ידי יראת שמים היא האמת... (שם וישב תרמ"ד)

ונקראו בני ישראל כל צבאות ה'... שעל ידי הכ"ב אותיות שמהם נבראו כל העולמות על ידי זה יכולין להכיר קצת מחכמת הבורא ית"ש, כמו שכתוב הכל לכבודו ברא... אך על ידי החטא נתערב בדעת טוב ורע, ונסתר האמת על ידי הרשעים שמאבדין העולם שנברא בי' מאמרות, אך בבני ישראל נשארו אלה האותיות ונתחדשו בעשרת הדברים... ולעתיד כתוב אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', אבל עתה האמת נעדרת, והוא עלמא דשיקרא, ולכן בני ישראל צריכין סייוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש, ולכן נתן לנו הקב"ה מצות תפילין ביד ובראש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו והמוח שבראש, כדי שנוכל להעיד עדות אמת... (שמות בא תרס"ד)

ראה גם ערך ידיעה, וערך ידיעת ה' שמות תרומה תרנ"ב, ויקהל תרנ"ו, שמיני תרנ"ט.

אא"ז מו"ר זצללה"ה... כי יש ידיעה בכלל, שאין האדם מתפעל על ידי הידיעה, אבל ידיעה פנימיות נקרא זכירה כמו שאדם יודע בידיעה מוחלטת שטוב לו חיים, ונשמר ממילא מסכנת נפשו בלי ישוב והתבוננות על ידי ידיעה הנ"ל הנקשרת בנפשו, ונקרא זכירה, שאי אפשר לשכח זה על ידי שהידיעה דבוקה בנפשו... (פורים תרל"א)

בענין טהרת פרה שקבעו לקרות... וכתבנו במקום אחר כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתה, כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע, והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה ויש בו תערובות ושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחינת עץ החיים, ומזה בא הטהרה... ומזה בא הפירוד, כי אין דעת כל בני אדם שוה, ורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להם, ולכן כתיב כי פרוע הוא שנפרשו מן אחדות האמת שהיה להם... (פרה תרנ"ו)

במדרש מה כתיב למעלה... כי כל אלה ידיעות הטומאה ומכשפים הכל היה מפסולת שנעשה מעץ הדעת טוב ורע, כדאיתא בזוהר ותיקונים, ולכן ניטל מעולם הזה החכמה הקדומה שהיה בימי אדם ונח... ולכן בני ישראל כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה, והכהן העובד ה' ששואל באורים ותומים, נאסר לו לטמא במת, כי כל המיתה נעשה מעץ הדעת טוב ורע... (ויקרא אמור תרנ"א)

במדרש חשבתי דרכי וכו'... דקשה לשון בחקותי תלכו, כי חוקה בלי טעם, והליכה שייך בדבר שמשיגין טעמו, אבל הענין הוא, דכל מחשבות ועצות האדם על ידי התבוננות הדעת ועומק הסתכלות השכל בתורה הכל רק עצה לזכות אחר כך לביטול הדעת אל רצון הבורא ית' בלי טעם, רק שהטעמים מביאין לאדם לבא אל האמת ולראות כי לעשות רצונו ית' הוא יותר טוב מכל הטעמים שבעולם... שעל ידי שאדם מבטל השכל אל רצון הבורא ית"ש, על ידי זה השכר שגם הטבע והגשמיות תוכל לקבל הארה משפע עליונה... (שם בחקותי תרל"ח)

אם בחקותי וגו'... אבל העיקר הוא לעשות רצונו ית' ולא השכלת הדעת בלבד, ולכן אבותינו הקדימו נעשה לנשמע, לברר שהעיקר העשיה ולא מה שהדעת מסכים, כי זה הדרך מסוכן, שיש בו תערובת טוב ורע, אם כי הדעת מתנה טובה היא, אבל להיות בטל על העשיה, היינו כשלומד לשמה על מנת לעשות, ולשון על מנת, פירוש שאינו סומך על בינתו, וחס ושלום אם יסור לבו על ידי הדעת מבטל כל דעתו... (שם בחקותי תרנ"א)

ברש"י לפי שמונין - אך כי ודאי יש טעם לכל חקה רק שאי אפשר להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם, ועל שם זה נקרא חוקה, כי כן רצונו ית' לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם, וכפי האמונה ורצון לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם, כמו כן זוכין אחר כך לקיים בידיעת הטעם. כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש, וכפי שאדם מתרחק מגשמיות יוכל להרגיש טעם חוקי השי"ת... (במדבר חקת תרל"ב)

שופטים וגו' כי כשנפתח שער בלב משערי בינה, יש כנגדו מ"ט פנים טמא, אכן כשזוכין לכנוס להשערים בלב משכיל ורוח טהרה, אין בו מגע נכרי, וצריך להיות בכל השערים שופטים לשפוט איך לכנוס, והוא בשכל ודעת, ושוטרים צריך להיות לשמור שלא להתפשט ליגע בשערים המתנגדים, והוא בלי שכל רק ביראת הבורא... (דברים שופטים תרל"ו)

שם משמואל:

ראה ערך ידיעה.

ר' צדוק:

...והקושיא חזקה על מי שאנו רואים שיצרו תקפו לעבור כדר' אלעאי (מו"ק י"ז א') ולמה לא היה הקב"ה עוזרו. אך התירוץ שתוק, כך עלה במחשבה לפני, שאמרו (מנחות כ"ט) על מיתתו של ר' עקיבא, כי כך היה רצון העליון שלמעלה מן השכל והשגה אנושית, וכשמגיע לאותו רצון העליון ושורש הנעלם מרצון השי"ת בבריאה שהוא סוד האור מקיף כמ"ש במקום אחר, שם יראה דבאמת הקב"ה מקיף הכל והוא עוזרו גם כן הגם שהוא הולך בגיא צלמות וגו' אתה עמדי, אבל זו אי אפשר להשיג מהשגת השכל, כי האור מקיף הוא אור שאינו יכול ליכנס במוחין, לכן נשאר למקיף כידוע... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רו)

השגת הגילוי רק מתוך ההעלם, כד"ש (זח"ג מ"ז ב') מאן דיתיב בצערא וכו', מה שאינו כן מי שמורגל בתענוגים ואין בטובה למעלה מעונג, ועיקר ההשגה הוא רק כפי העונג שמשיג מזה. וזה ענין שאמרו (סנהדרין צ"ג) צדיקים גדולים ממלאכי השרת... דודאי השגת המלאכים גדולה, כמ"ש רמב"ם, רק הם אין להם עונג, כמ"ש (שבת פ"ט) כלום יש יצר רע ביניכם, דהעונג נמשך רק מן ההיפך... (חלק ה רסיסי לילה עמוד יט)

...ולא נתגלה טעמו לשום נביא, ואפילו למשה רע"ה הוא בכלל "ופני לא יראו", כי מצד האחורים יש מקום להעלם והסתרות והוא ההשגה של עולם הזה, ו"פני" הוא השגה של עולם הבא שאין שם מקום לשום הסתרה כלל. וזהו השגת שער הנ' הנזכר שלא יהיה מקום עוד לרפיון. ובהשגת שורש חכמה זו שהוא נגד השורש דעמלק יוכלו להבין ענין מציאות זה דרע הקודם לטוב בעולם הזה, שהוא כפרוזדור בפני העולם הבא. ושמעתי כי "וראית את אחורי" היינו שאחר המעשה יכול להשיג מה היה כונת השי"ת באותה מעשה בכל פעולה וענין ההווה בעולם. אבל פני היינו קודם המעשה זה לא נגלה גם למשה רע"ה מה היה רצון השי"ת באותו מעשה... וכל ענין עולם הזה מה המכוון בו לא יתגלה אלא לעולם הבא, ועולם הזה נקרא השגת האחור, שמשמעו מה שאחר כך, כי בעולם הזה משיגים מציאות עולם הבא, אבל אי אפשר להשיג ענין עולם הזה מה הוא רק בעולם הבא... כי כל זמן שיש מציאות לרע, אם יאיר השי"ת עיניהם לדעת צורך שורש מציאות זה יוכלו לדבק ברע חס ושלום, כמו שהיה בדור המבול וסדום, שאז"ל (סנהדרין ק"ח) שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא... (שם עמוד קיט)

חכמה ומוסר:

חכמת המוסר שרשה בכוחות הנפש, וכחות הנפש הם טבע, ועל הטבע אי אפשר לעמוד בשכל בלבד, רק בחוש יחד עם השכל... (חלק א עמוד לו)

למדנו מזה, כי החכם היותר גדול בחכמה, כמו שהיו בישראל בזמן הנביאים, לא תעשה עליו החכמה בשכל רושם גדול כל כך, כמו שיעשה הדבר בחוש, כי הכרת החוש חזקה. לכן צריך האדם לקרב הכרת שכר ועונש עד כמה שאפשר לחוש, דהיינו לצייר יסורין... (שם עמוד נו)

...כי חינוך הכהנים נעלה מאד... וזה אי אפשר מבלי שתהיה דעתם ערה תמיד. ובדעת ערה יכול האדם ומחוייב הדבר לפי טבע השכל, שיבא כל יום למדרגה יותר גבוהה. כמו בשעה שהאדם נער אין לך יום שלא יגדל, אם כי אינו נראה לעין. והנה גידול הגוף רק עשרים שנה, אבל גידול השכל תמיד, "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעת נתוספת בהם" (שבת קנ"ב). כי הם משתמשים בשכל, וטבע השכל שכל זמן שמשתמשים בו יגדל יותר. נמצא מי שאינו מתגדל כל יום בדעת, על כרחך אינו משתמש בשכל, וכיון שאינו משתמש בו, השכל נחרב. ובחרבן השכל בנין כוחות הגוף, ובהכרח יהיה "איש נתעב ונאלח שותה כמים עוולה". (שם עמוד קצח)

עוד מצינו במשה רבינו ע"ה דבר פלא. הלוחות מכתב אלקים וכתובים בהם דברי אלקים חיים, וה' לא אמר לו דבר משבירת הלוחות, ואם תאמר דרש קל וחומר, כבר כתבו התוספות שהקל וחומר אינו גמור, ואף על פי כן בנה על שיקול דעתו בענין דבר נורא כזה, ושבר מעשה אלקים חיים. הרי שצריך האדם שיהיה לו שיקול דעת! (שם עמוד רג)

זהו ביאור המשנה לידע ולהודיע ולהוודע (אבות ד'), לידע - ידיעת השכל בהשכל ודעת, אחר כך להודיע - אל כחות הנפש, היינו אל הלב מבוע הכוחות, ואז להוודע - אחר ההשבה אל הלב יקרא ידיעה שלמה, נזכה ברחמיו לידיעה שלמה, ואז נדע חיים. (שם עמוד ריט)

והנה למדנו דעת מחרטומי מצרים, שאף שמטה אהרן בלע את מטותם, כשהיה מטה ולא כשהיה נחש, והיה להם לדעת שאינו מעשה כשפים, אך טבע הרצון הוא, שכל זמן שלא יראו לו ממש כמו בחוש כי זה סם המות, רצונו יפתנו כי לא יזיק לו... וכן בכל דבר שכלי... רצונו יעוורנו לתפוס במושכל הראשון ולהמשיך המציאות, היינו האמת, אליו, ולא ימשיך עצמו, היינו רצונו, אל המציאות, האמת. זה יעיד על תכלית הסכלות שבאדם, וגם יעיד על תכלית ההפסד והנגע ופגע רע שימשיך האדם על עצמו, ברצותו להמשיך דוקא המציאות אליו...

כאשר נתבונן על דרכי בני אדם, נראה כי רובם הולכים בשטה זו, לתפוס חלק אחד מדבר, ומבלי להעמיק ולהקיף כל החלקים ולדון על פיהם, הם דנים כרצונם בתפיסת חלק בודד מהדבר. והרי זה ממש רוצים להמשיך המציאות אליהם. (שם עמוד רכג)

ראיתי עובדא, כשיש בלהבת הנר מעט עפר ישתנה תכף הלהב, והעפר מחשיך האור הבהיר, אור השכל, אשר הוא חלק מהעולם הרוחני, כמה מחשיך אורו על ידי מעט עפר, בלבול הדעת הבא מעפריות העולם הזה... (שם עמוד רסח)

מה שאינו כן מי שעמל לקנות ענוה, אז יוכל לבא לחכמת היראה, כי המדות המגונות לא ישללו ממנו ידיעתו ויראתו, וכל עוד שתגדל חכמתו תגדל יראתו, כי הוא מבין יותר שהיא השפעה מאתו יתברך, ומכיר גדלו וטובו. נמצא כי תכף כשנכנס בענוה קנה חכמה, כי החכמה נעשית שלו, וכיוון שבאת חכמה באה יראה, וכל עוד שתגדל בו מדת ענוה, יגדלו חכמתו ויראתו יחד. (שם עמוד שט)

...כי איך יתכן שהאור לא יאיר גם בלילה, ורק על ידי סגולות יאיר, וזה נגד הטבע, אלא אם כן יש בורא שברא חושך להצניע את האור, ורק על ידי השמש יהי אור. ואולי היתה כוונת הבורא בזה ללמד לאדם שלא יסבור לבנות בנינים על ראיית בשר, רק בראיית השכל יראה, הרי אתה רואה לילה, והאמת אינו כן, רק אור עטוף תחת החושך, ונגנז ברצון השי"ת, ורצה הבורא לברר לעיני כל, כי החוקרים אינם יודעים מה בטבע הבריאה הגנוזה, ורק המקובלים המה יודעים טבעי גנזי הבריאה, ויסד הבורא כי על ידי סגולות (תחבולות) יראה האור הגנוז תחת החושך, כדי שישימו החוקרים יד לפה.

מאין ידעו הגאון יעב"ץ ז"ל והגר"א ז"ל כי החושך הוא בריאה יש מאין, קודם שנתגלה הזרם החשמלי? המה יושבי אהלה של תורה, מאין היו להם כלים להוודע, כי על ידי סגולות יתגלה האור הטמון תחת החושך...? וכמו שקרה כבר כי המקובלים אמרו שלאויר יש משקל, והחוקרים לעגו על זה, ולסוף נתברר לעין כל כדברי המקובלים, וכבר יש בזוהר כי בדור האחרון יתגלו חדשות, וכנראה רצה זאת השי"ת מהטעם הנ"ל. (שם עמוד שלה)

הענין הוא, כי השכל מקיף את כלל הדברים, והחוש אינו מקיף את הכללי רק ענין פרטי. ולכן רוב העולם ההולכים בתאוות לבם והורגלו לחיות חיי החוש, ונאבדו מהם חיי ההרגש השכלי, ולכן מבחינים רק ענין פרטי ולא ענין כללי. וזו ראשית חטאת, כי החוש יגשים את האדם, ואינו מבחין ברום ערך נעימות רוחנית, ובפרט נעימות ידיעת השי"ת, כי כל זה נבחן רק על ידי ההבחנה השכלית המקיפה הכללי. (חלק ב עמוד יג)

והנה לכל דבר מושכל צריך ג' בחינות, שכל, משכיל ומושכל, על ידי כח השכל משיג המושכל. ולכן ברא השי"ת הנפש כח עליוני על ידה נשיג המושכל, כי יש בה ידיעה טמונה, כמו שנאמר "ונפשי יודעת מאד". והנה התורה מסוגלת להשיב הנפש מכח אל הפועל, כאשר היתה קודם שבאה לעולם בפועל, ועל ידי כך משיג הפילוסופיה שבתורה, פירוש ידיעה אלוקית, לא כהפילוסופיה האנושית, רק למעלה ממנה לאין ערוך, כענין ידיעת המקובלים האר"י ז"ל וכדומה לו... (שם עמוד טז)

דהנה קשה, איך יקנה האדם שהוא בעולם הזה בעל תכלית חיי נצחיות בלתי תכלית? אבל נראה כי האמת לא תשתנה, שנים פעם שנים הם לעולם ארבעה. ולכן התורה שהיא אמת לא תשתנה אף פעם. ולכן כאשר קונה האדם בחייו ידיעות השי"ת שהן אמת ולא ישתנו בשום פעם, והידיעות הן הן נפשו, כי עצם נפשו הוא מה שמוציא מכח אל הפועל, ובזה זוכה לחיי נצח, כאשר ידיעותיו הן לעד כן חייו לעד, מה שאינו כן בידיעה כוזבת שאינה קיימת, וחייו גם כן אינם קיימים.

והנה הבחינה אם ידיעותיו אמיתיות היא, אם עומד בתולדת הידיעה זמן רב, ואם כן הסימן הוא, אם עובד השי"ת כל ימי חייו, אות הוא כי ידיעתו אותו היא אמיתית, ולכן לא תשתנה התולדה, היינו העבודה... (שם עמוד נא)

...לכך הושמה באדם תשוקה בלתי מוגבלת לכסוף לדעת הכל, תקוני המצוות עד היכן מגיעים בשרשם הרוחני, ולדעת אותו יתברך, הנהגתו העולם וסדרי התקשרותם זה בזה, כי האדם צריך לכסוף לדעת ידיעה בלתי מוגבלת, ובזה יתקשר ברוחניות הדבר אשר היא בלתי מוגבלת... ובזה יתדבק באלקים לדעת אחרי מותו ידיעות אין תכלית בלתי מוגבלות. (שם עמוד סא)

והנה אנחנו רואים כי העולם מלא פלאים, מגרגיר חול ועד גלגל השמים, מה שאיננו יודעים שמץ דבר מהם, מה הם ואיך הם נבראים, ואנו רואים חכמים גדולים חוקרים לדעת כל ימיהם והיא גודל תשוקתם, הרי כי לכל אדם כח לחפוץ לדעת למלאות חסרונו הגדול הרבה יותר מרעבון, כי רעבון אינו אלא על איזה שעות, וזו ידיעה נצחית. ואדם שאינו פונה לדעת תבל ומלואה, על כרחך שאינו אדם, סומא הוא בראיית השכל, והרי הוא בהמה בצורת אדם, ואין לו אלא תשוקת בהמה, אכילה ושתיה, וזהו "אדם ביקר", נטבע בו להשיג כל העולם וידיעתו, "ולא יבין", הראיה שאינו משתוקק לדעתם ולהתפעל תמיד על פליאות הטבע, הרי זה מופת שאינו רעב לדעתם, ואם כן נמשל כבהמות. (שם עמוד סה)

והנה הבדל גדול בין דעת האדם והדעת הרוחנית. כי הנה אדם גדול המחדש דבר, כל דבר ודבר הוא שכל בפני עצמו, ואין לו כל ההשכלה של החידוש מונחת במלה הראשונה, ורק ההיקף של הדבר נעשה יחד, החידוש הוא בכל דבר בפני עצמו, למשל הקושיא היא שכל בפני עצמו, התירוץ וכן כל החידוש שכל בפני עצמו. מה שאינו כן בתורת השי"ת, מה שיקרה לכל העולם ישנו כבר בבי"ת של מלת בראשית... (שם עמוד קטו)

אנחנו רואים שהאדם בטבעו אוהב חדשות. כמה גדולה תשוקת האדם למהר ולקרא את העתון בעת בואו לידו, ומה גם בעת שיש חדשות רבות בעולם... והנה ידיעת החדשות המוטבעת באדם היא להשתוקק להשיג ידיעות חדשות בידיעת אלקים ותורתו הקדושה, ולכן האיש אשר אין לו תשוקה לדעת חדשות הוא באמת חסרון, כי זה מורה שאינו מרגיש, כי המרגיש ירצה לדעת מהמעשה הנעשה בעולם.

והנה החדשות אשר תשוקת האדם לדעתן אינן אף זוית אחת מהעולם ומלואו, ובפרט מידיעת האדם, אשר זו ידיעה שהאדם המשכיל משתוקק מאד לדעתה, יען כי רבה היא מאד. ומעתה האדם שאין לו תשוקה עצומה לדעת זאת הוא אינו בגדר אדם כלל... (שם עמוד קסז)

אמר החכם, "מי שיודע נפשו ידע אלוקיו". הענין הוא כי "בצלם אלקים עשה את האדם", ולכן המביט בצלם הזה יבין האלוקות, אף כי "מה דמות תערכו לו", עם כל זה מכוחות נפשו הבלתי מוגבלות נעלות מדרכי החומר, יבין ממנה בערך זה כמה נשגב כח אלוקים, כמו המביט במפת הארץ שיבין את הארץ, אף שאין דמיון וערך כלל בין זה לזה ... (שם עמוד קעא)

כי הנה ידוע מאמר חז"ל (יומא כ"ט) "עתיקתא קשיא מחדתא". טעם הדבר, כי דבר חדש יודע האדם שאינו יודעו, ומעמיק לדעתו על בוריו. מה שאינו כן בישנות, שנדמה לו כי הוא יודע, וההעמקה נשכחת ממנו. וכן אם יראו לאדם איזו קושיא לתרץ, או מה להקשות, אנו רואים שיכול האדם לחיות שבעים שנה ולא ירגיש בזה... (שם עמוד קצט)

אבל באמת יש בזה דבר גדול, כבר ידענו כי כל המדעים נופלים תחת המופת (ראיה) זולת ענינים רוחניים, שאינם נופלים תחת המופת אלא השערות השכל. והנה השכל קשור ברצון, והרצון בחומר, ממילא השכל עלול לטעות. ואם כי הפילוסופים ניקו עצמם מתאוה, עם כל זה, כיון שמהשכל נולד רצון, אם כן יכול להיות שהשכל יוקשר ברצון. ובאמת השכל צריך להיות חפשי בלי רצון, ושהרצון יומשך מהשכל. אבל מי יגדור עצמו אחר כך שהשכל לא יומשך אחר הרצון שנולד מהשכל? לכן נתעלתה התורה משתי בחינות להעמיד האדם על קו היושר והאמת. (שם עמוד רג)

כלל גדול הוא, כי השכל אינו מקבל חומר אלא צורה, והחומר להיפך. על כן כשהחומר מקבל חומר, השכל מקבל צורת הדבר. כגון מספר "עשרה", השכל אינו יכול לקבל את צורת הנפרדים, ורק על ידי החומר של עשרה השכל מקבל את הצורה "עשרה". ולכן כשהאדם רוצה לצייר לפניו את צורת העולם הבא, הדבר צריך להיות בהתבוננות על ידי ציורים חמריים. אכן כאשר נתרגל בזה הרבה, נעשה כולו צורה, ומיד נפשו ממנו בכל עניניו צורת הדבר להבין התכלית הנדרשת... וזה גם כן ענין אמרם ז"ל כי תלמידי חכמים העוסקים בתורה וכו', מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, כי ענין המקדש היה, שעל ידי שראו שכינת כבודו יתברך היו פושטים הצורה מהחומר, ואצל תלמידי חכמים כבר נפשטה הצורה מהחומר, ולא היו צריכים לבית המקדש. (שם עמוד רנט)

והראינו עוד, כי אהבת החכמה תעיד על השכלת האדם. המשכיל יותר יאהב את החכמה יותר, והבחינה לזה היא, שמרבה עמל יותר בחכמה, כי עמל רב מורה שהוא מושך משא רב, חכמה רבה... (שם עמוד רעג)

והנה מצינו עוד בחז"ל (נדרים נ"ה) "ממדבר מתנה, אם אדם משים עצמו הפקר כמדבר וכו' התורה ניתנת לו במתנה". הרי כדברינו, דהעיקר החביבות של החכמה להפקיר עצמו עליה, ואז נותנים החכמה במתנה, שכר עמלו ומסירות נפשו עליה. (שם עמוד שו)

שעורי דעת:

ראה ערך ידיעה.

רבינו ירוחם:

ראה גם ערך ידיעה.

...ענין הטעותים נורא מאד... לו היתה התעיה באמת רק בעמקות לא היתה העוות רב כל כך, אבל דא עקא כי הטעותים הנם אמנם בכל דבר ממש, גם בתחילת ראשיתם... גם בשאלה קלה כמו כמה הוא אחד עם אחד, לא יודעים ברורות בלתי התורה הקדושה. מה לנו יותר מאי ידיעה כזאת, שלא לידע מן הטבע אלא רק מה שמורגש להם, כשמוצאים המצאות חדשות בטבע הרי מתיהרים ורועשים עולמות על גודל חכמתם. ואמנם כן כי רב החכמה, אבל צריכים לידע כי אחרי כל חקירותיהם והשגיהם בטבע עדיין לא נגעו בטבע יותר מטפח המחרישה... חז"ל אמרו (בר"ר ל"ט כ"א) אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה. ומה נאמר, כי הבנה וידיעה יש להם ביתוש, אלא שאין להם המוכנות לבריאה, טעות גדולה היא, לו ידעו היו גם בוראים, ואם אינם בוראים הנה זה כי אמנם לא יודעים... כמה מן הסודות הגדולות והנצורות המתהוים והנעשים אף ברגל אחת של יתוש קטן, לא יודעים ולא ידעו... וכל זה דברנו על חכמת הטבע בגשמיות, ומי יכול להתבונן כבר בטבע הרוחניות... (דעת תורה ויקרא עמוד מא)

...אבל ביאור הדברים הוא ככה, כמו שבנבואה וכן ברוח הקדש אנו מבינים היטב, שלא שייך לומר כי בדבר אחד הוא מנבא ובדבר אחר לא מנבא, כי אם נביא הוא הרי יודע הכל בנבואה, וכן הוא ברוח הקדש, אם לא באופן שהקב"ה יעלים ממנו מפני איזה שהוא טעם בדבר, וכענין הזה הוא ממש בשכל בכלל, אדם בעל שכל אם אך יודע אחת יודע הוא הכל... אלא כי דרגות דרגות הן בשכל, ואם בנבואה אמר (תהלים כ"ה) "סוד ה' ליריאיו", גם בחכמה נאמר (משלי ב') "כי ה' יתן חכמה", וחז"ל אף אמרו (ב"ב י"ב) כי חכם עדיף מנביא, דרגות דרגות הן... אבל בנקודה זו יסוד אחד להם, כולם ידיעתם היא ידיעה שלמה וכוללת, אם אך הם בדרגתם האמיתית. באמיתת מציאותו של שכל אין מקום כלל לענין של אי ידיעה... אם מצינו חכם אחד אומר דבר אחד ומתרץ איזה משנה באופן אחד, וחכם אחר מתרץ אותה הקושיא באופן שני, הנה זה ראיה מוכחת, כי מחולקים הם האחד מחברו, ולא נגיד בשום אופן, שמפני מה תירץ אחד באופן זה ולא כדעת האחר משום שלא עמד על תירוצו של חברו... כי אין דמיון חלילה ידיעתנו אנו לידיעתם הם, שכל הראשונים אין פחות מרוח הקדש, וידיעתם היתה מאירה כמו שרוח הקדש מאירה. ידיעתם היתה כוללת ושלמה בלי כל מחסור כי תורה הם, ותורה תמימה היא... (שם עמוד סב)

...וכן לדוגמא ענין של אור וחושך. אדם במחשבותיו המורגליות והפשטיות, הוא מבין הכל, כלום מעוררו ולא חודר כלל בתוכיות הענינים... מהו אור, ומה הן פעולותיו, מהו חושך, ואיך הוא מתהוה, אם חושך הוא בהעדר האור, או הוא מציאות בפני עצמו, הכל חלק לפניו, וכלום לא חסרים לו בידיעותיו בהן. ושוב כאמור אם רק תצליח להעמידהו ולהפסיקהו כרגע מזרם מחשבותיו התמידיות והמורגליות, ותצליח להעלותו על מחשבות יותר חודריות ומנתחיות, מחשבות מעל ההבטה הרגילית, כי אז כבר יכיר ויוכח כי אמנם אין לו כל ידיעה באור, מהו, ומה מהותו... (שם עמוד פז)

ואגלה לכם בזה סוד גדול ומבהיל, אחרי כי כל העבודה היא "סור מרע", לברוח מהרע, להכיר את הרע, להכיר את כל ההפסד והאבדון שבו ולבטלו בתכלית הביטול. והנה לבטל אפשר רק דבר שאני יודע אותו ומכיר אותו, כי על כן איפוא מן ההכרח לידע ולהכיר את הרע עד הדיוטא התחתונה עד תכלית הרע, ואסור להמצא אף איזה חוט של רע שלא ידעו ממנו... כיצד אמנם אפשר לדעת מהרע? הרי מוכרחים לזה למשש את הרע? מוכרחים לחפש בכל בתי הסוהר ועוד במקומות כאלה כדי להיוודע מהרע, כי בלי ידיעתו הרי אי אפשר לבטלו. בציור, הרוצה לדעת איזו בחילה גורם טעמו של שמן קיק, הנה רוצה לנסות לטעמו... אבל מי יוכל לתאר לעצמו, אשר תיכף עם הטעימה של הדבר כדי להכיר את הבחילה שאחריה, יהיה מונח בה סוד כזה, שתיכף עם הטעימה לא יוכל עוד למשוך ידו ממנו... (שם עמוד רצה, וראה עוד אדם הראשון-חטא)

...כי הידיעה שהלב יודע עמוקה ודקה עד מאד. רגילים להתבטא כמה פעמים בעת יגיעים באיזו סוגיא גדולה, ועדיין טרם מגודר לו כל עניניה - כבר אני מרגיש נקודת הענין וטעמו. אמרו "אני מרגיש" רצה לומר כי בלבו כבר הוא עומד על הסוגיא. הלב אמנם יודע הרבה, ידיעת הלב רחבה עד מאד, אלא שצריך לו עוד להוציא הדברים בגדריהם. ומצד שני יש ומתרחש להיפוך, כי אחרי שכבר אמנם עמד על הסוגיא בכל פרטיה ודקדוקיה, והנה באחרי איזה זמן שהוא, ועדיין זכור אצלו כל אשר עמד בה, אבל שכוח הוא מנקודת הסוגיא, נשמת הסוגיא כבר הלכה ממנו... (שם במדבר עמוד קכט)

...הלא ידוע כי להגר"א ז"ל עלו לו כמה מאות פירושים על הפסוק "עלו זה בנגב" ברגע אחד. האם אפשר להבין זה במהלכי טבעים וכחות האדם? הלא זה אומר בהיר, כי כל עניני השלמות הנה הם ענין רק של "גילוי", הלא זה ודאי ללא כל גדרים וגבולים ומהלכים. ואם מצינו אמרם ז"ל (מגילה ו') "יגעת ומצאת תאמין" - וזאת אומרת לכאורה ששלמות ביגיעה ומהלכים הם נישגים, הנה אדרבה, מזה גופא אנחנו נוכחים שעניני השלמות כמציאה הם נישגים, ולא כלל ביגיעת כפיו וכחותיו הם נקנים. ואחרי השגותיו אמנם כל יגיעותיו שהשקיע להשגותיו נשארים רק בגדר יגיעה ולא יותר...

יסוד זה פירשו לנו חז"ל הקדושים באופן פשוט. אמרו בגמרא (עירובין נ"ג) "אמר ר' יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית". עיין שם כל החילוקים בין הראשונים והאחרונים. הנה לא אמרו בהחילוקים שהראשונים היו גדולים יותר בכשרונותיהם וכוחותיהם, כי לא בזה תלוים, אחרי כל היגיעות והעמלות בהתגלות משיגים ולא אחרת, ו"גילוים" ודאי בלבות תלוים, וכפי מדת טוהר הלב שהטהורה והסרת כל האטומים והעכובים שהסירו ממנה, ככה תתמלא הלב בחכמה... (שם דברים עמוד קפ)

הנה בראשית ההתחלה של "יהב חכמתא לחכימין", הרי החכמה שיש את האדם הינה רק כאפס וכלא ממש, לגבי החכמה שעדיין טרם יהב לו, החכמה שיש אתו אינה משמשת אלא רק להמצב, אשר כשישנו הסוד של "חכימין", כי אז הרי זוכה הוא בה"יהב חכמתא", ומה שהאדם משיג על ידי ה"יהב חכמתא" הרי זה כבר גם כן בכלל של ל"חכימין", ושמזה יבא עוד ה"יהב חכמתא". וכן הוא הענין הלאה והלאה ללא סוף ותכלית... ואמנם כולם ודאי כאפס וכלא ממש באמיתת סוד החכמה הנצחית בלי סוף ותכלית... (שם ב עמוד כ)

מכתב מאליהו:

וגם אנו צריכים תמיד לדעת, כאשר מזדמנת לפנינו קושיא ולא נדע ביאור דבר, כי מחשבות השי"ת עמקו מאד, ומה אנו, ומה מדרגת נברא, ואפילו מלאכים, להגיע לידיעת עומק משפטו? ועלינו לברר לעצמנו כי רק יצר הרע ינסה לבלבל אותנו בקושיות כאלו, למען החליש את האמונה שבלבנו... (חלק א עמוד ט)

נתבונן נא בנקודה קטנה. אם אדם חושב על שאלה שאינו נוגעת לו כלל, כגון חוות דעת בשאלה מדעית, והוא מתחיל לעיין בה בשעה שעדיין אין כל החומר לפניו, שעל פיו הוא עתיד לשפוט. בתוך העיון נדמה לו, שצד אחד של הספק קרוב יותר להיות אמת, כמובן שלא הגיד השערה רופפת כזו לשום אדם, והוא מוכן גם להשליכה מיד אם ימצאנה בלתי נכונה. עתה בא לפניו כל החומר, והוא מפנה דעתו לעיין בשאלה מחדש. היתכן שאדם כזה כבר נוגע בדבר?

התורה אמרה: "שמע בין אחיכם", וביארו חז"ל "אזהרה שלא ישמע דברי בעל דין, קודם שיבא בעל דין חברו וכו'". וביאר מהר"ל: "שאפילו היכא שמסדר לפניו דברים של אמת, כיוון שמטעים דבריו לדיין נכנסו בדעתו לזכותו, ומחפש לו זכותו... ואינו מסלק דעתו מהם"... כיון שחשב רק רגע שהצדק עם הראשון, מעתה הוא כבר נוגע בדבר, כי יש לאדם אי נעימות כשצריך לשנות את דעתו הקדומה, וכבר די בזה לעוות את מאזני המשפט בכחוט השערה - ויותר לא צריך.

מה יהא אם כן על ההנחות הקדומות שבנו, היוצאות ממדות ותאוות גסות, ושניהלנו את חיינו על פיהן זה כמה שנים? איך נקוה לבא לידי החלטה אמיתית במקום שכרוכה בזה אי נעימות להודות על חסרונותינו, ולקבל דעות שעל פיהן מתחייב במה שקשה לנו, ונמנע ממה שחביב לנו? ובכלל איך נוכל לסמוך על שכלנו שיבא שום פעם לידי מסקנות אמיתיות? (שם עמוד נה)

מאחר שהשוחד יעוור עיני חכמים, ואין אדם רואה חובה לעצמו, איך אפשר שנבחין את האמת? הלא בכל דבר שיש לנו התענינות יש לנו כבר נגיעה בצד אחד? התשובה היא, שאין הנגיעה מכסה את האמת לגמרי, כי גם אחר שהיצר יפתה את האדם לומר שדרך השקר היא אמת, מכל מקום הוא יודע בעצמו, שדרך האמת אמיתית יותר. וזה מחסדי הבורא יתברך, שלא נתן ליצר רשות לכסות את האמת לגמרי... (שם עמוד ס)

ויותר מזה, הבירור צריך להיות בלבנו דוקא, ולא בשכלנו לבד. והכרת הלב כבדה ביותר. יודע אני וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה לבריאותי, ואף על פי כן אני הולך ומעשן. ולמה? כי לבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו, לא יתאמת אצלו ההיפך, אף אם הוא ברור לשכל לגמרי... (שם עמוד עט)

התשובה בזה נוראה מאד. האדם ראוי להתעלות, עד שתהיה אצלו הדבקות בה' מציאות, שישיג אותה מצד מציאותה אשר יבחין, כמו שהאדם מבחין ויודע מהו שובע ורעב, ומחשבותיו על פי הבחנות אלו, וגם שיבחין חיותה של הדבקות, ושורש חיותה... לאחר מיתה, גיהנם, חבוט הקבר וכל הענשים, יוצאת הנפש מהבחנת העולם הזה במחשבתה. נודע לה אז כי ידיעת הטוב ורע - שהרע מורגש בה כמציאות - אינה אלא דמיון, ולפי המציאות אין לנו אלא האמת לבדה, והשקר איננו, ולא יוכל עוד לחשוב על עניני העולם הזה אלא מצד הזכרון, או על ידי משל ודמיון... וכן להיפך, מי שלא דבק בתורה בחייו, ומחשבותיו בפירוד ממנה, לא יוכל לחשוב בדברי תורה לאחר מותו כלל... וזהו חסד מיוחד, שתתפוס מחשבת האדם בחייו את עניני התורה, גם אם אין מהותו תורה, אבל לאחר המיתה חוזרת המחשבה למתכונתה, ומה שאינו מציאות בו אינו נתפס במחשבתו כלל... (שם עמוד ריז)

כתבנו בקונטרס הבחירה, שבהשגתנו אנו מבחינים בנו עצמיות, "אנוכיותנו", וגם נמצאים בנו חושים, שעל פיהם ישיג באנוכי מה שחוץ ממנו. החושים ישיגו רק חיצוניות הדברים ולא את מהותם הפנימית, עצמותם...

גם את עצמיות הרגשות חושינו נבחין בהבחנה פנימית, וכן את חיבור האנוכי אל הגוף, דהיינו הרגשת החיים וכן הבחנת הישרות, המעלות כגון חסד והכרת הטוב, כל אלה מציאותם ותוכנם ברורים לנו בלי כל מחקר, ואין מהותם נתפסת בשום הסבר שכלי, וגם לא במחשבה כלל. הם נתפסים רק במבט הפנימי שבעצמותנו, היינו ב"השגה הפנימית".

לעומת זאת מבחינים החושים בחיצוניות הדברים ולא במהותם, ובהשגות אלו נתפסת המחשבה לחקור בהם בשאלות, איך? למה? וכדומה.

באופני קיום התורה הקדושה והשגתה יש לנו גם כן ב' תפיסות הללו.

א' לפי טוהר הנפש מנגיעות המדות והתאוות, היא מסוגלת לתפיסת התורה בפנימיותה... הדבק להשי"ת ומתבטל אליו מרגיש בלבו התבטלות לרצונו יתברך, אינו מבחין שום צורך לברר בשכלו למה ירצה בוראו ככה, אין בו שום נטיה לבקר, שהרי הוא מתבטל אליו יתברך.

ב' אבל מי שלא הגיע לדבקות בהשי"ת, ירגיש ויבחין בשכלו את חובתו לקיים את המשפטים, ואת החוקים יקיים מצד היראה והחיוב... (שם עמוד ריח)

חמשת חושינו מבחינים רק בחיצוניות כל דבר, ולא במהות הענינים ועצמותם, זהו המבט החיצוני. על כן כל מושג, משפט ומסקנה, אשר יבנה השכל על יסוד החושים, הוא המושכל על פי המבט החיצוני, ובדרך זו נבנים כל מושגי המדע.

אבל המבט הפנימי, היינו הרגשת אנוכיותנו, לא נמצא בשום אחד מהחושים ולא בכולם יחד, אלא זו ידיעה תוכנית פנימית הנמצאת בעצמותנו. המבט החיצוני אין לו מציאות עבור המשיג, אלא בהצטרפו למבט הפנימי, למשל, באמרו "אני רואה". ובכל זאת, הדבר הנראה מושג רק במבט חיצוני, שהרי הוא חוץ ממנו. אנוכיותנו אמנם אינה מושגת על פי המבט החיצוני כלל, משל למצלמה שבשום אופן לא תצלם את עצמה מבפנים...

הבחנת "סבה ומסובב" באה לנו על פי המבט החיצוני, הרואה שכל השינויים שבעולם הגשמי קשורים זה בזה, ונראים כמסובבים זה מזה... אבל הבחנת כח הבחירה של האדם באה לנו על פי המבט הפנימי, שאנו מרגישים בעצמנו כח וחרות לעשות או לחדול. וכבר התברר שאין המבט הפנימי מושג על פי המבט החיצוני, ושני המבטים כחות נפרדים. ורק מפני שאין אחד מהם מבחין בחברו הם נראים לנו כסותרים, ובאמת אין כאן סתירה כלל, כי אין להם שייכות זה לזה.

והנה האנוכי משתמש בשכל לברר את פרטי הדברים המובאים לפניו על ידי החושים. וכן ישתמש האנוכי בשכל לצרכי המורגש על פי מבטו הפנימי, כגון הבחירה, האחריות, התקוה וכו'. נמצא שהשכל עובד לצורך שני המבטים, אמנם אינו משיג את מהות שניהם, כי רק דבר הנבנה על ידי השכל יכול השכל לנתחו ולהגדיר את מהותו. למשל משולש יוכל לנתחו, ולהגדירו במושגים יותר פשוטים, שהם היחידות שבהן משתמש לבנות את עולמו. אבל אין השכל יכול לנתח "צבע אדום". (שם עמוד רפ, וראה עוד אדם-בחירה)

ראה עוד אדם-חייו, חלק א עמוד רפד.

המבחין הסתר בלי גילוי הוא האפיקורוס, שאינו חפץ באור כי אם בחושך, כי אל זר בלבו, היצר הרע, הוא מקשה ואינו מוצא תשובה.

המבחין בהשתלשלות - העלם וגילוי, קושיא ותירוץ, הוא אשר ישאף להבנה ברורה ונקיה מטעות, והשי"ת מזכהו לברר ולמצא אשר יבקש. ויש מבחין בתורה בבחינה עליונה מאד - קושיא שהיא עצמה התירוץ זהו שאין גאוה בלבו, ואך על עצמו יקשה ויבקר, הוא הגיע אל הפנימיות, בחינת לשמה, הדבקות. והקושיא היא עצם התירוץ, כי מבחין בקורת עצמו, ומגלה את היותו אין ולא יש. וכבר התבאר שזו היא עצם הדבקות בו יתברך. (שם עמוד רצד)

...ויש הבחנות לאנוכיותנו הנקראות תאוות, רצונות, היינו הבחנות מוחשיות שהן ערבות לנו. אנו מבחינים הענינים ההם כטוב ואושר מפני ערבותם, והבחנה זו נבחנת אצלנו גם כן כאבסולוטית.

אולם באלה שונים בני האדם זה מזה. יש אשר יבחין אבסולוטיות רק ברצונות המושגים בחושים, שערבותם היא מוחשית, אבל בהבחנות הפנימיות, כגון צדק עוון וכדומה ישליטו את נגיעותיו, להודות או לכפור בהן כחפץ לבו. אם יזיקו לו יצעק חמס, וכשרוצה להזיק לחברו מפני הנאת עצמו לא יבחין שום עוול בזה. הוא האדם שאין משפטו הפנימי אבסלוטי כלל.

ויש אשר האמת והצדק הפנימיים אבסולוטיים אצלו, אבל ההבחנות המוחשיות יבחין כהבל ודמיון. ויותר מזה, בהשיגו השגה אבסולוטית באמת הרוחנית ויגיע לביטול היש הגשמי בלבו, יתחיל להבחין את הגשם המוחשי כדמיון, ולא יראה בלבו מציאות אבסולוטית לו, אלא לתכלית הרוחנית בלבד... (שם עמוד רד)

...פירוש דבר זה, כי ההבחנה הגשמית אינה מציאותית כלל, וכשיורד מעולם היצירה לתוך עולם העשיה ומתלבש בבחינה גשמית של עולם העשיה אין זו סתירה כלל, משום שכל הבחנות עולם העשיה אינן אבסלוטיות כלל, אלא הן יחסיות לצורך הענין, וכשמשתנה הצורך משתנה ההבחנה.

אחר שנתבאר כי הבחנת המציאות של העולם הגשמי היא יחסית למדרגת המבחין, וזהו עולמו הוא, הרי יוצא מזה, שאין לגשם מציאות כלל, ואינו אלא בהבחנתנו בלבד. נמצאנו למדים לפי זה, שהבחנתנו היא היא מציאות העולם עבורנו. זהו פירוש היחסיות שבחושים ובהשגות. הבחנה זו נראית לנו זרה מפני שאנו בעולם העשיה, ורואים את הגשם כממש ואבסולוטי. אך כשנתרגל במחשבתנו לחשוב על פי הבחנות רוחניות, נמצא מקום בשכלנו להבין שהשגתנו האבסולוטית היא העולם שאנו בו, ולא יותר... (שם עמוד רט)

בדרכי ההשגה ישנן שתי בחינות, הראשונה בדרך פנימית, מה שהאדם משיג בפנימיות לבבו, השגה עמוקה כוללת ומקיפה, אמת לאמיתה, השניה היא בדרך חיצונית, מה שהאדם משיג בשכלו. בהשגה הפנימית יכול האדם להשיג רק דברים שבתוך עולמו שיש לו שייכות אליהם. בהשגת השכל הוא יכול לעומת זאת להשיג גם ענינים שמחוץ לעולמו, בני דרגה רוחנית יותר גבוהה, אבל אינו משיג את פנימיותם של הדברים, אלא תופסם רק בדרך חיצונית. מבין הוא את ציורי המשל, מבלי לרדת לעומקו של הנמשל. (חלק ב עמוד קטו)

הדרך האחרת להתעוררות היא דרך הבקורת, להתעורר מחמת ראיית החסרונות וסכנת הנפילה... יש שהלב כל כך זך וטהור מכל טמטום, עד שכל הכרה שהשיג השכל חודרת מיד ללב. האדם מזדהה לגמרי עם ידיעותיו, ואין שום פירוד בין ידיעותיו לבין לבו - רצונותיו ומעשיו. זוהי הדרגה של האספקלריא המאירה, הראיה פנים בפנים, שרק משה זכה לה.

ויש אופן שני של הכרה והשגה. בראשונה משיג השכל את הידיעה, ועבודת האדם היא להחדיר את הידיעה ללב: "וידעת היום והשבות אל לבבך". צריך האדם להכשיר את הלב שיוכל לקבל את הידיעה, לסלק את הטמטום, כדי שהידיעה תשפיע על רצונות לבו ותקבע את מעשיו.

יש עוד הפרש בין שני אופני ההשגה. בדרך הראשונה של פנים אל פנים בלי חציצה, אין שכחה. מקור השכחה היא ההתנגדות. כשיש נקודה בלב שהידיעה לא כבשה אותה, תתכן שכחה על ידי דחית הידיעה ממרכז ההתענינות. לכן במתן תורה, כשכל ישראל זכו לראיה של פנים בפנים, היו לומדים ולא משכחים. אולם בדרך של ההשבה אל הלב, צריך האדם לחדש תמיד את הארת השכל אל הלב, כי מה שקיבל אתמול כבר נחלש היום... (חלק ג עמוד כג)

...יוצא איפוא ששלושה מבטים הם: מבט חיצוני בלבד, מבט חיצוני המביא לידי השגת פנימיות, ללמוד מהעולם הגשמי את מציאות הבורא. מבט פנימי המבחין בכל דבר שלפניו את התוכן הרוחני, ואת החומר מבחין רק כמסובב מהענין הרוחני שבו. רק בעל מבט זה זוכה לראות אור גדול, והכרתו בהירה, הוא מתעלה לדרגה של האמונה החזקה... (שם עמוד קמא, ועיין ערך אמונה)

ההשגה שאנו משיגים את אנוכיותנו היא פנימית בקרבנו, השגת החושים לעומתה, מה שאנו משיגים כל מה שחוצה מאתנו, היא חיצונית, כי החושים לא יחדרו אל תוכם של הדברים. בני אדם הורגלו להעריך את ההשגה החושית כידיעה מוחלטת, ואת ההשגה הפנימית כדבר שמסופקים כלפיו, אם היא אולי רק הרגשה יחסית ובלתי מציאותית, כי היא לא ניתנת לאבחנה ולבדיקה על ידי החושים.

אך באמת כל מה שנשיג בנוגע לעצם הויתנו זוהי המציאות האמיתית שבנו, ואילו מה שנבחין בו רק את חיצוניות התופעות, מבלי להכיר את תוכנן ומהותן, אינן מציאות אמיתית. הידיעות החיצוניות כולן אינן אמיתיות כלפי הויתנו, כי אין לנו שייכות ואחיזה בתוכנן. ולהיפך, הידיעה הפנימית האמיתית מזדהית עם ההויה בעצמה, וממילא היא האמת של הוויתנו בנו בעצמנו... (שם עמוד רסג, וראה עוד ערך זמן)

הנה האמת המוחלטת היא רק מציאותו יתברך, והאמת עבורנו היא ביטול ישותנו כלפיו יתברך. אך האמת המוחלטת בחינת "אין עוד מלבדו" נסתרת היא מאתנו, ואין לנו אלא האמת היחסית בלבד, כל אחד כפי מדרגתו.

יש שואלים: הלא גם השגת אנוכיותנו היא כלפי ענין שמחוצה לנו, כי את עצם הבחנת האנוכיות אנו מרגישים מיד כלפי איזה רצון או השגת ענין חיצוני, אני שואף, אני מכיר וכו'. אם כן מי יוכל להבחין בגבולות שבין האמת והדמיון? בראשונה קיימת בנו ההשגה הפנימית של אנכי, שכרוכה בה גם ההבחנה שקיימת גם הויה אחת זולתי. תוצאות השגה זו הן בשני אופנים, דרך גאוה, הרצון לכבוש את ההויה שמחוצה לנו, ומכן נובעת השאיפה להחשיב השגה זו כמוחלטת, כדי להגדיל את האנכי השואף. או להתבטל אל המציאות ההיא, כי אחדות מציאות זו נובעת מאחדות בוראה הבלתי מושג, ואם כן השגותיו הן דמיון... (שם עמוד רסו וראה עוד ערך אלקים-אחדות)

בכתבי ר' ירוחם הלוי ז"ל מצאתי שברכת הלבנה היא כקבלת פני שכינה, כי אין הכל יודעים את החשבון והתחדשות הלבנה היא כפלא בעיניהם ורואים בה מעשה ידי ה'. לפי זה אנו רואים את ה' על ידי תחושת התמיהה, שחסרה לנו ההשגה בבירור הדברים. ואם כן כשירבו ידיעותיו ויתחיל להבין את מהלך הסבה והמסובב בענין כבר מתגאה שמבין את הכל והוא דבר פשוט וכו', ובטלה תמיהתו ואינו רואה את יד ה'. אבל כשיכנס הרבה בחכמה עד לפרטי פרטים, אז אדרבה בידיעותיו הנוספות יתווספו תמיהותיו, כי נגד כל מה שהוא מבין יראה שיש עוד הרבה מאד שלא יבין, ויגיע להרגשה של "מאד עמקו מחשבותיך"... (חלק ה עמוד רכה)

...מה שאין כן בני אדם, שבחינתם גשמית, ידיעתם לפי קוטן מדרגתם, חיובית. כאשר יחשבו את הגשמיות לדבר חיובי, כן רואים השגחתו ית' גם כן באופן חיובי, כאב המטפל בבניו כביכול. אף שבזה מקטינים את אמיתת גבורותיו ית', על דרך שמדמין צורה ליוצרה (ב"ר כ"ז א'), מכל מקום לפי קטנות מדרגתנו גילוי זה קרוב ללבנו, והיינו שמזכירין את השם אחר שתי תיבות "שמע ישראל". נמצא לפי זה כי אם כי יגדל ההסתר על ידי הגשמיות שאנו נתונים בה, מכל מקום קרוב בה הגילוי. ואפשר שיש בזה טעם נוסף למה נברא העולם במדרגה נמוכה, בגשמיות... (שם עמוד שנט)

..."שהתפלה מגעת למעלה מאפשרות ההשגה", ושאלת מה תועלת בה אם לא נשיגה. אך יש השגת הלב שהיא למעלה מהשגת המחשבה. אי אפשר להשיג את עצמותו ית' במחשבה, כי מחשבת האדם ציורית היא ולא נשיג בה מה שלמעלה מעולמנו... אבל השגת הלב בדבקות הוא, (ולא כהשגת השכל שמקפת את המושג מכל צד), ועל כן אף בבחינת שלא יגיע השכל בשום פנים שייך בה דבקות הלב אם יש ללב מבא לבחינה ההיא... (שם עמוד תקכח, וראה עוד ערך תפלה)