אדם   וחברו

(ראה גם: אדם-חייו-מדות, ישראל-ערבות)

כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו. (שמות כג ד)

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו... לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלקיך אני ה'. (ויקרא יט יא)

לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך, אני ה'. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. (שם שם טז)

וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם, פן תספו בכל חטאתם. (במדבר טז כו)

ארבעים יכנו לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך. (דברים כה ג)

ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. (ישעיה ג ה)

אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. (מיכה ז ה)

זהר:

אמר רבי יוסי וכי רע אינו רשע, עד שאתה אומר שהשם רע מיוחד למוציא זרעו לבטלה. אמר לו, לא, רשע הוא, אפילו אם מרים את ידו על חבירו, ואף על פי שלא עשה לו כלום נקרא רשע, כמו שכתוב, ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא כתיב, אלא כתוב תכה, שמשמע שעוד לא הכה אותו, ואף על פי כן קראו רשע. (בראשית ב שצה)

...ומשום זה יש לו להצדיק לאחוז בו (ברשע), ואף על פי שהרשע מקשה ערפו, לא יעזוב אותו. ויש לו להחזיק אותו בידו ולא ירפה ממנו, כי אם ירפה ממנו ילך ויחריב את העולם. תא חזי מן אלישע שדחה לגחזי, וכן באברהם, כל זמן שהיה לוט עמו, לא נתחבר עם הרשעים, כיון שנפרד ממנו, מה כתוב, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, וכתיב ויאהל עד סדום, ומה כתוב אחריו, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, הרי שנתחבר עם הרשעים. (לך נה)

...כי כל המזכה את האחר אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו. מאין לנו זה, כי כתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, הזכות של אלו הנפשות היתה הולכת עם אברהם. (שם סא)

כיון שידע אברהם אשר לוט נטה לבו (אחר עבודה זרה), מיד ויאמר אברם אל לוט הפרד נא מעלי, אין אתה כדאי להתחבר עמי, אז נפרד אברהם ממנו, ולא רצה עוד ללכת להתחבר עמו, כי כל מי שמתחבר לרשע וסופו ללכת אחריו, ולהענש בשבילו. מאין לנו זה, מיהושפט שנתחבר עם אחאב, ואלמלא זכות אבות שהיה לו, היה נענש בשבילו, שכתוב ויצעק יהושפט וגו' ואז נצל... (שם קעו)

אמר רבי, מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים, כדי שיחזרו למוטב, ולא יכנסו לגיהנם, דכתיב ואני בחלותם לבושי שק וגו', ואמר רבי אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים, שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתרח מן העולם כשהיה עובד עבודה זרה, לא בא אברהם אבינו לעולם ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא נתנה, וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם. אמר רבי יהודה כיון שרואה הקב"ה שלא נמצא ברשעים כלום מכל אותם הענינים, מה כתיב, ויבאו שני המלאכים סדומה וגו'. (וירא ר)

רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד, ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה (שהיתה בולטת) מצד ההר, והיה עיף מן הדרך, וישב וישן שם, בתוך כך ראה נחש אחד שהיה בא אצלו ויצא (שרץ שנקרא) קוסטפא דגורדנא והרג את הנחש. כשהקיץ האדם ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה (שהיה יושב עליה), אל העמק שמתחתיה, (כי נקרעה מן ההר), והאדם ניצל. בא אליו רבי אבא, אמר לו, אמור לי מה מעשיך, כי הקב"ה הקרה אליך שני נסים אלו, לא היה בחנם.

אמר לו ההוא בן אדם, מימי לא עשה לי אדם רעה, שלא נתרציתי עמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום, על אותו רע שעשה לי, ולא די לי זה, אלא עוד שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות.

בכה רבי אבא ואמר, גדולים מעשיו של זה מיוסף, כי ביוסף (העושי רעה) היו אחיו, ודאי, שהיה לו לרחם עליהם (מחמת האחוה), אבל מה שעשה זה (שעשה כן עם כל בני אדם), הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יקרה לו נס על נס... (מקץ קפו)

תא חזי, אליהו אמר הגם על האלמנה וגו', משום שהקב"ה אמר לאליהו, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וכל מי שזן ומפרנס למי שנצרך לו, וכל שכן בימי רעב, הוא מתאחד ונאחז בעץ החיים, וגורם חיים לעצמו ולבניו, ובארוהו, ועתה אמר אליהו, כל מי שמקיים נפש בעולם זוכה חיים לעצמו וזוכה להתאחד בעץ החיים, ועתה שולט עץ המות צד הרע על האלמנה אשר ציוית לכלכלני, משום זה אמר הרעות... (ויגש עד)

אל תתחר במרעים, מהו היה צריך לומר אל תתחבר (במרעים. ומשיב), אלא אל תעשה מדנים במרעים משום שאינך יודע היסוד של עצמך, (דהיינו בחינת גלגול נשמתך, ויכול להיות) שלא תוכל לו, אם הוא אילן שאינו נעקר לעולם, (דהיינו נשמה בלתי מגולגלת לעולם, שהיא חזקה מאד), ואז תדחה מפניו. ואל תקנא בעושי עולה, היינו שלא תסתכל במעשיהם, ולא תבא לקנא אותם, כי כל מי שרואה מעשיהם ואינו מקנא לכבוד הקב"ה עובר על שלשה לאוין, שכתוב, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל, לא תשתחוה להם... משום זה צריך האדם להפרד מהם, ולהטות דרכו מהם, על כן נפרדתי והטיתי דרכי ממנו, מכאן ולהלאה שמצאתי אתכם, אומר מקראות אלו לפניכם. (ויחי תרט)

פתח רבי יצחק ואמר, אל תתחר במרעים מי המה מרעים, שלא כתוב חטאים או רשעים, אלא מרעים הם שמריעים לעצמם ולאותם שמתחברים עמהם, רבי יהודה אמר, במרעים פירושו הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיו חברים ורעים עמהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיו ולא תתפוש בחטאיו... (בשלח לג)

...ותא חזי, לא ינהג אדם בזיון באחר, ודבר מהדיוט הוא דבר, שהרי במשה כתוב וישמע משה לקול חותנו וגו'. (יתרו לט)

למדנו ישראל נקראים קדש, ומשום שהם קדש, אסור לאדם לקרות לחברו בשם של בזיון, ולא לכנות שם לחברו, וענשו גדול, וכל שכן בדברים אחרים. למדנו כתוב, נצור לשונך מרע, מהו מרע, כי בשביל לשון הרע, מחלות יורדות לעולם. אמר רבי יוסי כל מי שקורא לחברו בשם שאין בו, ומבזה אותו, הוא נתפש (לדין), על מה שאין בו, שאמר רבי חייא אמר רבי חזקיה, כל מי שקורא לחבירו רשע, מורידים אותו לגיהנם, ויורדים לו ללחייו, (דהיינו שמכים אותו על לחייו), חוץ מאלו עזי הפנים שעל התורה, שמותר לאדם לקראם רשע... (משפטים תקיב)

ומאין אנו יודעים, כי הקב"ה רוצה בו ושם משכנו בתוכו, כשאנו רואים שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בלבו ונפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את אדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עמו וללמוד ממנו, ועל זה אמרו הראשונים וקנה לך חבר, בשכר מלא צריכים לקנותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו. עד כה צריכים לרדוף אחר איש צדיק ולקנות אותו.

אף כך צדיק ההוא צריך לרדוף אחר הרשע ולקנותו בשכר מלא, כדי שיעביר ממנו זוהמא ההיא ולהכניע הסטרא אחרא, ויעשה אותו. כי נחשב לו כאלו הוא ברא אותו. וזה הוא שבח, שיתעלה בו כבוד הקב"ה יותר משבח אחר, והתעלות הזו היא יתירה מכל. מהו הטעם משום שהוא גרם להכניע הסטרא אחרא, ולהעלות כבוד הקב"ה, ועל זה כתוב באהרן ורבים השיב מעוון, וכתוב בריתי היתה אתו.

תא חזי, כל מי שאוחז ביד הרשע, והשתדל בו שיעזב דרך הרע, הוא עולה בג' עליות, מה שלא עלה כך אדם אחר, גורם להכניע את הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה הקב"ה בכבודו, וגורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה, ועל אדם זה כתוב בריתי היתה אתו החיים והשלום, וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה, וזוכה לעולם הבא, כל בעלי הדין לא יכלו אותו בעולם הזה ובעולם הבא, נכנס בי"ב שערים ואין מי שימחה בידו, ועל זה כתוב גבור בארץ וגו'. (תרומה לט)

את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, מקרא זה העמידוהו, אבל מהו חדלו לכם מן האדם, וכי הזהיר להמנע משאר בני אדם, וכן שאר (בני אדם) יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני האדם שלא יקרבו זה אל זה לעולם. אלא העמידו הכתוב במי שמשכים לפתחו של חבירו לתת לו שלום, (מטרם שמברך אל הקב"ה)... אבל מהו חדלו מן האדם אשר נשמה באפו, כאן צוה הקב"ה את האדם והזהירו שישמור עצמו מאלו האנשים שהטו דרכיהם מדרך טוב לדרך רע ומטמאים עצמם בטומאה דסטרא אחרא... (תצוה נא, וראה שם עוד)

...ואם אדם ההוא אינו שומר אותה, והוא עוקר קדושה זו העליונה, (מחמת שבא לידי כעס), ומשרה במקומה סטרא אחרא, ודאי זה הוא אדם שמרד באדונו, ואסור לקרב אליו ולהתחבר עמו, וזהו טורף נפשו באפו, שטורף ועוקר נפשו מחמת כעסו, ומשרה בעצמו אל זר, ועליו כתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו... ומי שמתחבר עמו, ומי שמדבר עמו הוא כמו שמתחבר בעבודה זרה ממש, מהו הטעם, משום שעבודה זרה ממש שורה בתוכו... (שם נה)

דאמר רבי אבא כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם טרם שמגיע זמנם, כל החברים בימיו של רבי שמעון אהבת נפש ורוח היתה ביניהם, ומשום זה בדורות של רבי שמעון היו (הסתרי תורה) בגלוי, שהיה רבי שמעון אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה גורמים לעצמם שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בה (בתורה), כי התורה אהבה ואחוה ואמת יש בה... (תשא נד)

בהיכל הזה בפנים באמצע נמצא רוח אחד, שהוא עומד ואורב על דרכים ושבילים, לראות כל אלו העוברים על דברי תורה, כדי להביא שנאה בין האנשים שלמטה לבין מעלה, כי כל היכל הזה הוא איבה. (פקודי תתקג)

אמרו לו, אדם ההוא יודע בתורה, אמר להם לא, זקן הוא ואינו יודע לברך להקב"ה. ויש לו בנים ואינו משים אותם בבית המדרש. אמר רבי יהודה אם לא היה כך, הייתי נכנס לכפר הזה, לדבר עליך (טוב אל האדם המחזיק אותם, עתה שהוא כמו שאמרת) אסור לנו לראות פניו... (שמיני עד)

תא חזי, מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברכו ולהודות על הברכות, מאין לו, ממשה, שכתוב, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, לאחר כך מה כתוב, ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם וגו'... ואם הוא מונה שבחו של חברו, ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחלה מלמעלה, ואם הוא מברך אותו, הוא מתברך מלמעלה, וצריך לברכו בעין טובה... (במדבר יא)

וכן הוא דרך הצדיקים לרדוף אחרי הרשעים, כדי להחזירם למוטב, מה כתיב בהו, ויחלק עליהם לילה וגו', וזהו נשמת הצדיקים שמיסרים ומבקשים להם, כדי שלא ילכו בדרך רשעתם... וירדפם עד חובה, מודיעים להם רעתם ורודפים אחריהם, עד שמגלים להם רעתם ורשעתם, למען יבושו ממעשיהם... מה כתיב אחרי כן, וישב את כל הרכוש וגו', אמר רבי אבהו, בעל כרחם הם חוזרים בתשובה, דכתיב וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, ואפילו יצר הרע בעל כרחו שב בתשובה. ואמר רבי אבהו, בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחרים לחזור בתשובה, מנא לן, ממה דכתיב אחריו, ומלכי צדק מלך שלם. (זהר חדש לך מב)

מכילתא:

...וכן אתה מוצא ביונדב שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר בהתחברך לרשע, מכאן אמרו חכמים אל יתחבר אדם לרשע, אפילו לקרבו לתורה. (יתרו פרשה א)

...המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מאבריה כל אבריה מרגישין, כך ישראל אם נהרג אחד מהן כלן מרגישין ומצטערין, אבל אומות העולם אינו כן, אלא אם נהרג אחד מהם כולם שמחים במפלתו... (יתרו-בחודש פרשה ב)

כל אלמנה ויתום לא תענון, אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל... (משפטים פרשה יח)

ספרא:

וחלצו - מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים... הכיצד, כותל שבינו לבין חבירו שניהם חולצים, וכותל הסמוך לאויר הוא לבדו חולץ. (מצורע פרק ד)

ולפני עיוור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה, אל תאמר לו כשירה והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה ושיקפחוהו לסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב, אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו... (קדושים פרשה ב)

ומניין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך... ולא תשנא את אחיך, יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו, תלמוד לומר בלבבך, לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב, ומנין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח, תלמוד לומר הוכח תוכיח. יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. (שם פרק ד)

ספרי:

והרי דברים קל וחומר, ומה אם מידת פורענות מועטת הגורם תקלה לחברו הרי הוא מוכנס תחתיה, קל וחומר למדת הטובה שהיא מרובה. (מטות קנו)

לא תאבה לו, מכלל שנאמר ואהבת לרעך כמוך, יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר לא תאבה לו, מכלל שנאמר עזוב תעזוב עמו, יכול אתה עוזב עם זה, תלמוד לומר ולא תשמע... (ראה פט)

ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון... קח לך, אין לך אלא לקיחה, לפי שאין חבר נקנה אלא בקשיי קשיין, מכאן אמרו, יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו, ושונה עמו, ואוכל עמו ושותה עמו, וגולה לו סתירו, וכן הוא אומר וחוט המשולש לא במהרה ינתק. (נצבים שה)

תלמוד בבלי:

...וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה... וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא, אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו... (ברכות לא א)

...אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה. (כתובות עב א)

תנו רבנן מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום. משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל את המים לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום... (גיטין סא א, וראה שם עוד)

דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, ממזר סופג את הארבעים, רשע יורד עמו לחייו. (קדושין כח א)

תנן אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא... והבאת שלום שבין אדם לחבירו... טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב... (שם מ א)

וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דור הנאה ממנו, שנאמר ובמושב לצים לא ישב. (שם מא א)

...וכל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל... (שם ע א)

נשי כי מינצו בהדי הדדי בעריות הוא דמינצו... גברי דכי מינצו בהדי הדדי ביוחסין הוא דמינצי. (שם עו א)

דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה. (בבא קמא נא א)

אע"פ שהוא נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר ועתה השב אשת וגו', ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'. האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב, על מנת לפטור חייב... תנו רבנן כל אלו שאמרו דמי בושתו, אבל צערו אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו... אמרי ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, אמר לו דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, אמר ליה את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא, ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו', וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר... אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש, אמר ליה דכתיב ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי, ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת... אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי (אילנות בטלים שאינם עושים פרי), אמר ליה דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין ותנינא בברייתא, כתוב בתורה דכתיב וילך עשו אל ישמעאל, שנוי בנביאים דכתיב ויתלקטו אל יפתח אנשים רקים ויהיו עמו, ומשולש בכתובים, דכתיב כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו. תנן במתניתין כל המחובר לטמא טמא כל המחובר לטהור טהור, ותנינא בברייתא רבי אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו. אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית חברך ולא ענך רמי גודא רבה שדי ביה (הפל עליו חומה גבוהה), אמר ליה יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד. אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, אמר ליה דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו... אמר רב חנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, וכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא... (שם צב א)

...אמר ליה שפיר קאמר לך, שנאמר ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן... (בבא מציעא לט ב)

תנו רבנן לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים, הא כיצד, אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך... אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד, אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני, שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם. ר"י אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך... תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא (אדום) ואתי חוורא (לבן)... אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מתמר... (שם נח ב, וראה שם עוד)

דתניא אמר רבי יוסי, בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית, אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלקי ישראל... למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, אמר רב הונא צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע. (שם עא א)

אמר רבי יוחנן בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו... (שם קיז ב, וראה שם עוד)

אמר רבי אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס... (בבא בתרא קט ב)

ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, (כשאהבתינו היתה עזה על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו), השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מטה בת י' גרמידי לא די לנו). (סנהדרין ז א)

אוהב זה שושבינו (פסול לעדות), וכמה, אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה אמר רב כל שבעת ימי המשתה, ורבנן משמיה דרבא אמרי אפילו מיום ראשון ואילך... אלא סברא הוא, אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה... מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד... (שם כט א)

תנו רבנן אדם נברא יחידי... דבר אחר מפני המשפחות שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו, ומה עכשיו שנברא יחיד מתגרות, נבראו שנים על אחת כמה וכמה. (שם לח א)

ואמר רבי חנינא הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוקש אדם ילע קודש. אמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. (שם נח ב)

גופא, מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך, והוא מהכא נפקא, מהתם נפקא, אבדת גופו מניין, תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קא משמע לן. תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי מיתות בית דין ואחר חייבי כריתות מצילין אותן בנפשו... (שם עג א)

מיתיבי, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא... תנו רבנן האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה. (שם עו ב)

ואמר רבי אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו. ואמר רבי אלעזר כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו... (שם צב א)

דאגה בלב איש ישחנה, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר ישיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים, ואלא משום דכתיב מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך, והא רבי נמי אמרה, דתניא רבי אומר לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר איש רעים להתרועע. (שם ק ב)

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא, גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורבי יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתו עולה זדון... (שם קג ב, וראה שם עוד)

דבר אחר מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. (עבודה זרה ד ב)

...אלא סוקרו בסיקרא אמאי, כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעי רחמי עילויה, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. (חולין עח א)

דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים... תניא היה רבי מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אלא אם כן הודיעו, ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואם בשביל כבודו מותר... (שם צד א, וראה שם עוד)

בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'... תנו רבנן לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקללנו תלמוד לומר בלבבך, שנאה שבלב הכתוב מדבר. מניין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנאמר הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מניין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום יכול אפילו משתנים פניו, תלמוד לומר לא תשא עליו חטא... (ערכין טז ב)

לכדכתיב בספר בן סירא שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי... והנכנס לבית חבירו פתאום, אמר רבי יוחנן ואפילו לביתו... (נדה טז ב)

יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות. נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע... (אבות א ו וז)

הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. (שם שם יב)

שמאי אומר עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. (שם שם טו)

אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי יהושע אומר חבר טוב. (שם ב ט)

רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ואל תהי נוח לכעוס. (שם שם י)

רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. (שם שם יא)

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו. רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי הכנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. (שם ג י)

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט) מכל מלמדי השכלתי... איזהו מכובד המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד, ובוזי יקלו. (שם ד א)

הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה... (שם שם ג)

רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. שמואל הקטן אומר, בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. (שם שם יח ויט)

ארבע מדות באדם, האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ, שלי שלך ושלך שלך, חסיד, שלי שלי ושלך שלי רשע. ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד, נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. (שם ה י ויא)

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, איזו היא אהבה התלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן. (שם שם טז)

הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דבור אחד, או אפילו אות אחת צריך לנהג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו... (שם ו ג)

תלמוד ירושלמי:

אחרים אומרים וראיתם אותו, כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו, רב חסדא אמר כהדא דאחרים מה אנן קיימין, אם ברגיל אפילו רחוק כמה חכים ליה, ואם בשאינו רגיל אפילו קרוב ליה לא חכים ליה, אלא כי אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל... (ברכות ז ב)

תני עיר שיש בה עכו"ם וישראל, הגביים גובין משל ישראל ומשל עכו"ם, ומפרנסין עניי ישראל ועניי עכו"ם, ומבקרין חולי ישראל וחולי עכו"ם, וקוברין מתי ישראל ומתי עכו"ם, ומנחמין אבילי ישראל ואבילי עכו"ם, ומכניסין כלי עכו"ם וכלי ישראל מפני דרכי שלום... (דמאי יט א)

אמר רבי יודן בן חנין, סימנא, דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה. (ערלה ו א)

...ולא צעדתי בין החברים (רב אדא בר אחוה), ולא כיניתי שם לחבירי, ולא שמחתי בתקלת חבירי, ולא באת קללת חבירי על מטתי, ולא הלכתי בשוק אצל מי שהוא חייב לי, מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, לקיים מה שנאמר אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי... (תענית יז ב)

כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, היך עבידא, הוה מקטא קופד ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה (תנקום יד אחת בשניה שחתכה אותה), ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה... (נדרים ל א)

הדירה (את אשתו) שלא להשאיל נפה וכברה, יוציא ויתן כתובה, מפני שהוא משיאה שם רע בשכינותיה, וכן היא שנדרה שלא להשאיל נפה וכברה תצא שלא בכתובה, מפני שהיא משיאתו שם רע על שכיניו, הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה, שלמחר מתה מוטל לפניה, ואין ברייה משגחת עליה... (כתובות מד ב)

תני רבי יודה אומר משום רבן גמליאל, הרי הוא אומר ונתן לך רחמים וגו', סימן זה יהא בידך, כל זמן שאת רחמן המקום מרחם עליך, אינך מרחם, אין המקום מרחם לך. רב אמר אדם שסרח לחבירו וביקש ממנו ולא קבלו, יעשה שורת בני אדם ויפייסנו, דכתיב ישור על אנשים וגו', ואם עשה כן מה כתיב תמן, פדה נפשו מעבור בשחת... (בבא קמא לו ב)

פסיקתא:

...אותה שעה שב עליו הקב"ה, שנאמר וה' שב את שבות איוב (איוב מ"ב י'), אימתי בהתפללו בעד רעהו, וכן הוא אומר ונתן לך רחמים ורחמך (דברים י"ג), אמר רבי יוסי בן דורמסקית סימן זה יהא בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך המקום מרחם עליך... (פרשה לח)

לוה רשע ולא ישלם וגו' (תהלים ל"ז), אמר רב יצחק שלשה הן נקראו רשעים, ואלו הן, הפושט יד על חבירו, והלוה ואינו משלם, ומי שהוא בעל מחלוקת... (ביום השמיני פרשה ד)

פרקי דרבי אליעזר:

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, מכאן אמרו, כל מי שהוא מדבר עם חבירו דבר שהוא גנאי לו, מתחיל לו בדברים טובים וגומר בדבר שאינו לרצון לו, מנין אנו למדין, מהקב"ה, כשנגלה על אברהם אבינו התחיל מבשרו על ההריון של שרה אשתו, ואחר כך הגיד לו מעשה סדום. (פרק כה)

מדרש רבה:

דאמר רבי יוסי בר חנינא כל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, בכבודו של מקום על אחת כמה וכמה. (בראשית א ז)

...רבי עקיבא אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי, אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בדמות אלקים עשה אותו. (שם כד ח)

ויכל לדבר אתו, תני הנפטר מחבירו בין גדול בין קטן צריך ליטול ממנו רשות, ממי אתה למד, מאברהם... (שם מז ח)

...ואם אני רואה אותם חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו, ידע שהן בני אדם מהוגנין. (שם כח ט)

הדא הוא דכתיב יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו (איוב כ'), יהו גוררין ומוציאין, אימתי ביום שיגרה הקב"ה אפו באותו האיש הא כיצד, אדם אומר לחבירו השאילני קב חטים, ואמר לו אין לי, קב שעורים, אין לי... מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות, לא היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חטים יש כאן, כמה שעורים כמה תמרים יש כאן, לווט ביתא באילן לווטיא. (ויקרא יז ב)

ויחר למשה, למה שאדם הדן עם חבירו ומתווכח ומשיבו יש לו נחת רוח, ואם אינו משיבו יש לו צער. (במדבר יח ט)

...הלך אותו האיש ונטל אותו העשב שנפל מן הצפור, והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסולמא של צור מצא ארי מושלך ומת, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו, מתלא אמרי, טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך. (שם שם יח)

ויסעו מקדש ויבאו וגו', זה שאמר הכתוב (דברי הימים ב' כ') בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך, על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו, חסרו לאותו צדיק. (שם יט ט)

ויתפלל, להודיעך ענותנותו של משה, שלא נשתהא לבקש עליהם רחמים ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם, שאין המוחל נעשה אכזרי, וכן הוא אומר (איוב מ"ב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, ומנין שאם סרח אדם לחבירו ואמר לו חטאתי שנקרא חוטא אם אינו מוחל לו, שנאמר (שמואל א' י"ב) גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם, אימתי כשבאו ואמרו חטאנו... (שם שם יב)

רבי שמעון אומר, מניין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. (שם כא ה)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק גילין וגילין, חבורות וחבורות מביא הקב"ה לעולם, מת אחד מן הגיל ידאג כל הגיל, חבר אחד מן החבורה תדאג כל החבורה... (רות ב ח)

עת לחבוק, אם ראית כת של צדיקים עומדים עמוד וחבק ונשק וגפפם, ועת לרחק מחבק, אם ראית כת של רשעים רחק מהם ומכיוצא בהן. (קהלת ג ז)

מאי על כל נעלם, זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס, ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס, מאי אם טוב ואם רע, אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא... רבא אמר זה המשגר בשר לאשתו בשאינו מחתך בערבי שבתות... (שם יב טז)

מדרש תנחומא:

ולא תעלה במעלות על מזבחי, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים שאין בהם דעת לא לטובה ולא לרעה הזהירך הקב"ה שלא לנהוג בהן מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמותו של הקב"ה על אחת כמה וכמה... והרי קל וחומר, ומה אבני מזבח שלא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהן ברזל, המטיל שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו. (יתרו יז)

בנוהג שבעולם מי שהוא בעל זרוע אינו רוצה לעשות דבריו במשפט, אלא מעביר על המשפט וחומס וגוזל ומעביר על דעת קונו, ונושא פנים לפני אוהביו וקרוביו ועושה שלא כדין לשונאיו, אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים משפט אהב, אינו עושה דבריו אלא במשפט, הוי ועוז מלך משפט אהב. מהו כוננת מישרים, אמר רבי אלכסנדרי שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה, רבץ לאחד מהן חמורו, חבירו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו, אמר לא כתיב בתורה כי תראה חמור שונאך וגו', עזוב תעזוב, מה עשה חזר וטען ומלוהו התחיל מסיח עמו עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן הורד מכאן עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם, וחבירו אומר לא הייתי סבור שהוא שונאי, ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק, מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה, הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה. (משפטים א)

תנו רבנן, לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא תסטרנו לא תקללנו, תלמוד לומר בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר, מנין לרואה דבר מגונה בחבירו שחייב להוכיחו, תלמוד לומר הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מניין שיחזור ויוכיחו, תלמוד לומר תוכיח... דאמר מר כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה, נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כלו נתפס על כל העולם כלו... (שם ז)

אם כסף תלוה, זה שאמר הכתוב מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו. כיצד, היה ישראל צריך ללוות, ובא נכרי ואמר מוטב שאלוה לגוי ואטול ממנו רבית מלהלוות את ישראל שלא ברבית, והלוה לו והעשיר, לפיכך שלמה צווח עליו מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו... אלא שהמלכות שומעת שהוא נושך את הרבית, ומתגרה בו ונוטלת ממנו ממונו, ובונה ממנו דמוסיות ומרחצאות ואסטווניות שבמדינה וצרכה העוברים והשבים, הוי לחונן דלים יקבצנו. (שם יד)

ודתן ואבירם, מכאן אמרו חז"ל אוי לרשע או לשכנו, שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קרח, לפי שהיו שכנים לקרח, שהיה שרוי בדרום... אבל דגלו של יהודה ודגלו של יששכר וזבולון שהיו שרוים במזרח, שנאמר (במדבר ג') והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה. (קרח ד)

אבות דרבי נתן:

וקנה לך חבר, כיצד, מלמד שיקנה האדם חבר לעצמו שיאכל עמו וישתה עמו ויקרא עמו וישנה עמו, ויישן עמו, ויגלה לו כל סתריו סתר תורה וסתר דרך ארץ, שכשיושבין ועוסקין בתורה וטעם אחד מהם הלכה או ראש הפרק או שיאמר על טמא טהור או על טהור טמא חבירו מחזירו. ומניין שכשחבירו מחזירו וקורא עמו שיש להם שכר טוב בעמלן, שנאמר (קהלת ד') טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. (ח ד)

והוי דן את כל האדם לכף זכות, מעשה בריבה אחת שנשבית, והלכו אחריה שני חסידים לפדותה, נכנס אחד מהם לקובה של זונות, כשיצא אמר לחברו במה חשדתני, אמר שמא לידע בכמה דמים היא מהורהנת, אמר לו העבודה כך היה, אמר לו כשם שדנתני לכף זכות, כך הקב"ה ידין אותך לכף זכות... (שם ז, וראה שם עוד)

...דבר אחר אל תתחבר לרשע ואפילו לתורה. (ט ד)

אוהב שלום, מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד, כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד, שנאמר (מלאכי ב') תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון... וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם, אמר לו בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו, הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו, וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה, לכך נאמר (במדבר כ') ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. (יב ג)

אוהב את הבריות, כיצד, מלמד שיהא אדם אוהב את הבריות ולא יהא שונא את הבריות, שכן מצינו באנשי דור הפלגה, שמתוך שאוהבין זה את זה לא רצה הקב"ה לאבדן מן העולם, אלא פזרן בארבע רוחות העולם, אבל אנשי סדום, מתוך שהיו שונאים זה את זה אבדן הקב"ה מן העולם הזה ומן העולם הבא. (שם ז)

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, כיצד, מלמד שאם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום, אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם. (יג ד)

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, כיצד, מלמד שכשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חבירו, וכשם שאין אדם רוצה שיהא שם רע על כבודו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו. דבר אחר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, כיצד, בזמן שיש לו לאדם מאה רבוא ונוטלים את כל ממונו, אל יפגום את עצמו בשוה פרוטה. (טו א, וראה שם עוד)

...עין הרע כיצד, מלמד שכשם שאדם רואה את ביתו של עצמו כך יהא רואה ביתו של חבירו, וכשם שאדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשתו ועל בניו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשת חבירו, ועל בניו של חבירו, דבר אחר עין הרע כיצד שלא תהא עינו של אדם צרה במשנתו של חבירו, מעשה באחד שהיה עינו צרה במשנתו של חבירו, נתקצרו חייו, נפטר והלך לו. (טז א)

ושנאת הבריות, כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין וכן המסורות, וכן דוד אומר משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם כי אני בראתיו, ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו... (שם ה)

כיצד, מלמד כשם שאדם רואה את ממונו כך יהא רואה את ממון חבירו, וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו, כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חבירו... (יז ב)

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו וישבו לפניו, אמרו לו, רבינו למדנו דבר אחד ממה שלמדתנו, אמר להם מה אלמד אתכם, צאו והזהרו איש בכבוד חברו... (יט ד)

הוא היה אומר כל העושה מצוה בחבירו מעלה עליו הכתוב כאילו לא עשאו אלא בגופו... (כד ז)

רבי אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים, מלמד שיהא כבוד תלמידו חביב עליו ככבוד חבירו, ילמדו כל אדם ממשה רבינו, שאמר ליהושע (שמות י"ז) בחר לנו אנשים, בחר לי לא נאמר אלא בחר לנו, מלמד שעשאהו כמותו, אף על פי שהוא רבו ויהושע תלמידו. ומניין שכבוד חבירו יהא חביב עליו כרבו, שנאמר (במדבר י"ב) ויאמר אהרן אל משה בי אדוני, והלא אחיו קטן ממנו היה, אלא עשאו רבו. ומניין שכבוד רבו יהא חביב עליו ככבוד שמים, שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם, שוקלו כנגד שכינה. (כז ד)

...יש לך חברים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את המוכיחך, ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם. (כט א)

רבי אלעזר הקפר אומר, כל המכבד חבירו לשום ממון, סוף שנפטר ממנו בקלון, וכל הבוזה את חבירו לשם מצוה, סוף שנפטר ממנו בכבוד, ומניין שכל המכבד חבירו לשום ממון סוף שנפטר ממנו בקלון, שכן מצינו בבלעם הרשע, שכבד בלק לשם ממון שנאמר (במדבר כ"ב) ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, ומניין שנפטר ממנו בקלון, שנאמר (שם כ"ד) ועתה ברח לך אל מקומך וגו' והנה מנעך ה' מכבוד, ומניין שכל הבוזה את חבירו לשם מצוה סוף שנפטר ממנו בכבוד, שכן מצינו במשה רבינו שביזה פרעה לשם מצוה, שנאמר (שמות י"א) וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר... ומניין שנפטר ממנו בכבוד, שנאמר (שם י"ב) ויקרא למשה ולאהרן לילה וגו'... (שם ד)

הוא היה אומר, הוי זהיר בשאילת שלום בין אדם לחבירו, ולא תבא לבין המחלוקת, ואל תשתדל לראותו, שב במקום חברים, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. (שם ז)

רבי עקיבא אומר כל המדבק בעוברי עבירה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן, וכל המדבק בעושי מצוה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהן... (ל ג)

...ואם עשית לחברך רע קימעא יהא בעיניך הרבה, ואם עשית לחברך טובה הרבה יהא בעיניך מעט, ואם עשה לך חברך טובה קימעא יהא בעיניך הרבה, אם עשה לך רעה רבה יהא בעיניך קימעא... והוי מוחל על עלבונך. (מא יא)

מסכת כלה:

בקש שלום ורדפהו, ומה שנא כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם כן באה לידו, דכתיב כי תפגע שור אויבך... אבל שלום בכל מקום, בקש שלום ורדפהו... (פרק ג, וראה שם עוד)

העבר רצונך מפני רצון חברך, שכך עשתה רחל ללאה ודוד לשאול... אל תלשן את חברך, שכל המלשין אין לו רפואה, מנא לן, מנחש... (שם)

לעולם כשאתה מדבר בחברך יהי מראיתו נגד פניך... (פרק ד)

מסכת דרך ארץ רבה:

לעולם יהיו כל בני אדם חשובין לפניך כלסטים, והוי מכבדן כרבן גמליאל... (פרק ה)

רבי אליעזר אומר השונא את חבירו הרי זה משופכי דמים, שנאמר (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו... (פרק יא)

מסכת דרך ארץ זוטא:

דרכן של תלמידי חכמים, עניו ושפל רוח, זריז, ממולא עלוב, ואהוב לכל אדם, שפל לאנשי ביתו, ירא חטא, ודורש את האדם לפי מעשיו... אם אומרים עליך אחרים דבר רע אל תענם, גדול יהיה בעיניך כקטן, אם אמרת על אחרים דבר רע קטן יהיה בעיניך כגדול, עד שתלך ותפייס עליו. (פרק א)

אם אתה חפץ להדבק באהבת חבירך הוי נושא ונותן בטובתו... (פרק ב, וראה שם עוד)

שוחר טוב:

כי צדיק ה' צדקות אהב, רבי יהודה בר סימון אמר כל אינש סני בר אומנותיה... (תהלים יא)

ודובר מישרים, זה שאינו מקניט את חבירו בדברים. (שם יז)

מדרש שמואל:

אמר רבי אבהו, לימדתך תורה דרך ארץ, כשתהא שומע טובתו של חבירך תהא אומרה מפי אומרה, וכשתהא שומע רעתו תהא אומרה מפי אחרים. (פרשה ז)

מדרש משלי:

שוחר טוב יבקש רצון, אם ראית אדם שהוא מדבר טוב על חבירו, אף מלאכי השרת מדברים עליו זכות טוב לפני הקב"ה, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ג) וחנותי את אשר אחון, ודורש רעה תבואנו, אם ראית אדם שהוא מדבר רעה על חבירו, אף מלאכי השרת מדברין עליו רעות וחנופה לפני הקב"ה, כמה דאת אומר (תהלים ז') ישוב עמלו בראשו וגו'. (פרשה יא)

מרמה בלב חורשי רע וליעצי שלום שמחה, אמר רבי חמא בר חנינא כל מי שהוא מדבר עם חבירו ואוכל ושותה עמו ומדבר עליו לשון הרע, הקב"ה קורא אותו רע, שנאמר מרמה בלב חורשי רע, אבל כל מי שאין אוכל ושותה עם חבירו, ולא נושא ונותן עמו, ומדבר עליו דברים טובים, הקב"ה קורא לו שלום, שנאמר וליועצי שלום שמחה. רבי זעירא משמע להא אפין אחרנין כל מי שישן על מטתו בלילה וחושב בלבו ואמר למחר אני משכים ואעשה עם פלוני טובה, עתיד לשמוח עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא, שנאמר וליועצי שלום שמחה. (פרשה יב)

תנא דבי אליהו רבא:

ואל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, כדי שיאמר זכור איש פלוני לטוב, שזו ההלכה קבע בידי... (פרק ה)

...בודאי יהא אדם יודע בפני מי הוא עומד ומה דבר מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו. ושנו חכמים במשנה אל תרצה את חברך בשעת כעסו, אבל יבקש רחמים על בעלי בתים בשביל דרך ארץ שיש להם שיעסקו בה, ועל אחת כמה וכמה שיבקש רחמים על בעלי הבתים שיש בהם תורה שיעסקו בה, ויבקש רחמים על העוסק עם הצבור שיעסקו עמהם לשם שמים, שמשלם להם הקב"ה שכר בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, וכן להעוסקים בדרך ארץ באמונה שאין בעלי בתים נעקרו מן העולם ויורדין לארץ אלא בשביל גסי הרוח...

לעולם יהא אדם נאה בביאתו, חסיד בישיבה ערום ביראה, ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו שלמדו מקרא ומשנה ואפילו עם כל אדם שבעולם, שנאמר (משלי ט"ו) מענה רך ישיב חמה... דבר אחר שפכי כמים לבך, מה מים הללו הולכין בנהר ושוב אינן חוזרים, כך כל יחיד ויחיד מישראל שעשה מריבה עם חבירו לא ישמור עליו קנאה ונקמה בלבבו, ולא יתגאה עליו, ודברי תורה לא ימנע ממנו, שנאמר (משלי כ"ה) אל תצא לריב מהר פן מה תעשה באחריתה וגו'. (פרק יח)

כי תראה ערום וכיסיתו, כיצד, אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה הכניסהו לביתך ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצות, לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות, והוא דומה למי שהוא ערום. (פרק כז)

תנא דבי אליהו זוטא:

לעולם הוי דן את כל האדם לכף זכות ואל תכריעהו לכף חובה, ואם למדת מן האדם שנים ושלשה פרקים התיירא ממנו כאיש שהוא מתיירא מן השמים. לעולם יקנה אדם חבר לעצמו ויאכל עמו, כדי שיקרא עמו וישנה עמו ויגלה לו סתרי תורה וסתרי דרך ארץ... מאי קח לך, אלא ללמדך שאין חבר נקנה אלא בלקיחה, ואין חבר נקנה אלא בדמים והדן את חבירו לכף זכות גם מן השמים דנין אותו לזכות.

מעשה באדם אחד שירד מגליל עליון לעשות מלאכה אצל בעל הבית אחד בדרום, אמרו עליו על אותו בעל הבית שאף על פי שלא קרא ולא שנה מכל מקום היה אחד מאנשי מעשים טובים, והיה מטפל אותו האיש עם אותו בעל הבית ועשה אצלו מלאכה כל ימות השנה, עד שהגיע ערב יום הכפורים... אמר לו אותו האיש לבעל הבית שלו תן לי שכרי שאלך לביתי ואפרנס את בני ביתי, אמר לו אין לי מעות שאתן לך, והיה רואה תבואה בתוך ביתו, ואמר לו תן לי תבואה אמר לו אין לי תבואה... כיון שעבר יום הכפורים ושמונת ימי החג, עמד אותו בעל הבית וטען עמו שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של תבואה, והלך וסבב מעיר לעיר עד שהגיע לביתו של אותו הפועל, הניח לפניהם ואכלו ושתו יחד, ולאחר שאכלו ושתו נטל שכרו והניחו בידו, אמר לו בבקשה ממך אמור לי... במה חשדתני, אמר לו אמרתי שמא הקדשת כל נכסיך לשמים, אמר לו העבודה כך היה שנדרתי כל נכסי לשמים מלפני הורקנוס בני כדי שיעסוק בתורה, עד שבאתי אל החכמים והתירו לי את נדרי... (פרק טז, וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי אבהו כל המנהיג את חברו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאר, וכי משה הכה והלא אהרן הכה, אלא לומר לך... (בראשית פרק יב, סו)

אמר רבי יוחנן ששה דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, הכנסת אורחים ובקור חולים והשכמת בית המדרש, ועיון תפלה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות. (שם פרק יח, פב)

והוכיח אברהם את אבימלך, כל אהבה שאין בה תוכחה אינה אהבה, תוכחה מביאה לידי שלום, כל שלום שאין עמה תוכחה אינו שלום. (שם פרק כא, צה)

שתי מדות של רשעים, כיצד, צא ולמד מדתן ואבירם הרשעים, שנתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, מתוך דרכיהם נקבע שם רע לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שנאמר הוא דתן ואבירם. (ויקרא פרק יט, תריב)

עד אנה ינאצוני, שנו רבותינו אל תרצה את חברך בשעת כעסו, מניין אתה למד ממשה, בשעה שעשו ישראל את העגל כעס הקב"ה, ואמר לו למשה לך רד כי שחת עמך, אמר משה שעה של כעס היא איני צריך לדבר עכשיו... (במדבר פרק יד, תשדמ)

ותקרבנה, הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולן, נח עומד בדור המבול זכה ליטול שכר כולן... (שם פרק כז תשעג)

... מכאן אמרו, כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו או להחזירו בתשובה ואינו מחזירו בא לידי צער, מה עשה הקב"ה העלה קיקיון על ראש יונה... (יונא פרק ד, תקנא)

רבי תנחום בשם רבי סימון רבי מנחם בשם ר"א ברבי יוסי אין לך אדם אוהב בן אומנותו, והחכם אוהב בן אומנותו, כגון רבי חייא לרבי אושעיא ורבי אושעיא לרבי חייא... (תהלים יא תרנה)

מרמה בלב חורשי רע, אמר רבי חמא בר חנינא כל מי שמדבר עם חברו ואוכל ושותה עמו ומדבר עליו לשון הרע הקב"ה קורא לו רע, שנאמר מרמה בלב חורשי רע, אבל אם מדבר עליו דברים טובים, הקב"ה קורא לו שלום, שנאמר וליעצי שלום שמחה. (משלי פרק יב, תתקמט)

משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו, אמר רבי יוחנן אם קבלך חברך בעדשים תחלה וקבלתו בבשר, עד עכשו הוא מתבקש אצלך, למה שהוא גמל עליך תחלה... (שם פרק יז, תתקנו)

כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, אמר רב כל מי שיושב ומרמה בחברו כחצים למות, שנאמר כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני, מה כתיב אחריו באפס עצים תכבה אש וגו'... (שם פרק כו, תתקסא)

מדרש הגדול:

מכאן אמרו לעולם תהא דעתו שלאדם מעורבת עם הבריות, וקורא להם אחים ורעים, ויקדים בשלום הכל, כדי שיקדמו אותו מלאכי שלום ומלאכי רחמים מלמעלה. מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה, ומענה רך ומשיב חמה, ומדבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם גוי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד וחביב למטה... (בראשית כט ד)

כשהשנים טובות אהבה ואחוה וריעות בעולם, כיצד אדם בא ממקום רחוק נכנס לעיר וחבירו יושב בשוק, נשא עיניו וראה אותו, מיד עומד ויוצא לקראתו ומקבילו בסבר פנים יפות מחבקו ומנשקו ומכניסו לתוך ביתו, אוכלין ושותין ושמחין ונעשין אחים ורעים זה לזה, מי גרם, השובע שבעולם... (שם מא ב, וראה שם עוד)

...שבזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו, ובזמן שהוא עני אין לו פנים לראות, מפני שהוא מתבייש מחבירו. (שם שם נו)

יתברך שמו שלהקב"ה שאין מדותיו כמדת בשר ודם, בשר ודם שיש לו אוהב, בזמן שהוא מוצא את בן אוהבו בחיי אביו מגפפו ומנשקו ומאכילו ומשקהו, ואם מצאו אחר מיתת אביו אינו מסביר לו פנים, אבל הקב"ה אינו כן... (שמות א ז)

...שאין מושכין את הגדול מלפני הקטן לדבר עמו, אבל מושכין את הקטן מלפני הגדול לדבר עמו, דבר אחר שאין אומרין שבחו שלאדם בתוך פניו, ואין תובעין עלבונו שלאדם בתוך פניו. (במדבר יב ה)

מדרך הישר והטוב, שיהא אדם נוח לשכנו ורואה בטובתו, ומהניהו ומוותר לו, ומקדימו על כל אדם בכל דבר שבעולם. מכאן אמרו המוכר קרקעו, שכנו שהוא בעל המצר קודם לכל אדם, אפילו בא אחר ליקח אותה והיה תלמיד חכמים וקרוב לו, בן המצר קודם אפילו הוא עם הארץ ורחוק, ומסלק את הלוקח משום ועשית הישר והטוב... וכן מצינו שהקדימה תורה השכן בכל מקום, שנאמר ושכנו הקרוב אל ביתו... וכל המהנה חבירו מנכסיו ומכבדו כעצמו זוכה ונוחל העולם הבא, שנאמר למען ייטב לך וגו', ואויביו נופלין לפניו, שנאמר להדוף את כל אויביך מפניך. (דברים ו יח)

לקח טוב:

וישאל את סריסי פרעה, שכן דרך החכם לשאול לאשר עמו מדוע פניו משונות היום משאר הימים, וכן אומר באמנון וכן אומר גבי נחמיה, ויאמר לו המלך מדוע פניך רעים. (בראשית מ ז)

אמונות ודעות:

...וכן כל אירוסין ונשואין ומילה ולידה ומועד לא תהיה שמחה באחד מהם אלא בו (באכילה ושתיה), וכן החברות והידידות בין בני אדם ובין הידידים... (מאמר י פרק ה)

...ואמרו אם היה הצומח (מצב הכוכבים) של שני בני אדם שוין, שהם מביטים זה על זה במבט שלישי או ששי ושלט על מזל אהבתם כוכב אחד, הכרחי שתהא ביניהם אהבה ורעות. והתרוממו עוד יותר עד שהסבוהו אל פעולת הבורא יתרומם ויתהדר, וטענו שהוא ברא רוחות בני אדם ככדורים עגולים ואחר כך חלקם לשנים, ונתן כל חצי באדם, ומפני כך כאשר הנפש מוצאת את מחציתה חושקת בו, והתרוממו מכך עד שעשאוהו כמצוה... וביררנו כי נפש כל אדם נבראת עם שלמות צורתו, בטל הענין הזה ונאפס. אבל מה שטענו מצד הכוכבים ותיאום המזלות והצומחים, אילו היה כמו שאמרו, לא היה אפשר למצא שראובן יאהב את שמעון, אלא שגם שמעון יאהבהו, כי שניהם שוין, ואין אנו מוצאים שהדבר כך... (שם פרק ז)

איזון מדותיו ואהבותיו של האדם מועיל לו, ויקח מכל האהבות דבר בעתו... וההתחברות לחכמים ולצדיקים, טוב לשמע גערת חכם וכו'. (שם פרק יט)

חובת הלבבות:

...אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא כמי שאוצר דבר אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו, כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה... (שער ג עבודת האלקים הקדמה)

והששי כי הבוטח באלקים הוא אהוב לכל כתות בני אדם ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו, ולבם שלם מחמתו, ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם, והוא גם כן בטוח מהם, מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו, ועל כן איננו מפחד מהזקתם כאשר איננו מקוה הנאתם, וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו, כמו שכתוב (תהלים ל"ב) והבוטח בה' חסד יסובבנו, ומי שאיננו בוטח באלקים אין לו אוהב, מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם וחושב כל טובה שהגיע אליהם סרה ממנו... (שער ד הבטחון, פרק ה)

...ישוב לפתותך ולהטעותך בנפשך, ויאמר לך, כמה אני שמח בעניניך על אמונתך הטובה ולבך השלם לאלקים... וראוי לך להנהיג עצמך גם כן לפרוע קצת חובות בני אדם, כי כבר ידעת כי הם סבות תועלתך והזקתך, וכבר נתברר לנו כי ברצותם אותך תהיה תפארתך ובהתקצפם עליך יהיה חסרונך, על כן השתדל במה שיפיק רצונם ותמצא חן בעיניהם, כמו שאמרו רז"ל כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. השב עליו, ומה יועיל לי בהתרצות אל חלש כמוני אשר אין ביכלתו להועיל לי ולא להזיק. ואמר הכתוב (ישעיה ב') חדלו לכם מן האדם וגו'. ואפילו אם היה חובה איך אוכל לרצות כל בני דורי, ואין ביכלתי לרצות בני ביתי, כל שכן זולתם. ומה שזכרת מדברי רבותינו ז"ל בענין הזה אינו מחייב להשתדל במשיכת רצון כל הבריות, כמו שכתוב (משלי ט"ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וכן מי שכל הבריות מקטנם ועד גדולם מודים ומשבחים אותו ורוצים את מעשיו ראיה היא, כי הא-ל יתברך זרע לו אהבה בלבות בני אדם, ושם לו שם טוב על לשונם, וזה אין הבורא עושה אותו לשונאיו, והוא לראיה ברורה וגדולה על רצות הבורא אותו, אבל שיהיה האדם החסיד משתדל וטורח במה שישבחוהו בני אדם על עבודתו לאלקים אין זה ממנהגי החסידים... (שער ה יחוד המעשה פרק ה)

...והרביעי עשות הטוב לבני אדם ודבר טוב להם ולדונם לזכות, ושלא יספר בגנותם ושימחול להם מה שידברו בו ויספרו בגנותו, ואם אינם ראויים לכך... (שער ו הכניעה פרק ו)

והשלישי, כי הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני אדם ואהוב להם וקרוב לדעתם ולהתנהג במנהגם, וכבר נאמר על אחד המלכים שהיה ממהר בהליכתו כשהיה הולך ושאלו אותו על עילת הדבר ואמר לפי שהוא יותר רחוק מדרך הגאוה ויותר ממהר להשלמת החפץ, ושאלו אחד מן החכמים במה היית אדון לכל בני דורך, אמר מפני שלא פגעתי אחד מהם שלא ראיתי לו מעלה יתירה עלי, כי אם היה יותר חכם ממני, הייתי אומר הוא ירא אלקים יותר ממני, ליתרון חכמתו על חכמתי, ואם קטן ממני בחכמה, אומר כי חשבונו יהיה קל מחשבוני ביום הדין, מפני שאני עובר במזיד והוא עובר בשוגג... (שם פרק י, וראה שם עוד)

והשנים ועשרים חשבונו עם נפשו על התערבו עם בני אדם בתקנת העולם מחרישה וקצירה ומקח וממכר, והענינים שנעזרים בהם קצת בני אדם בקצתם על ישוב העולם, שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, ויחמול עליהם וידחה מהם כפי יכלתו מה שיזיקם, כמו שכתוב ואהבת לרעך כמוך... ומן הפנים האלה אחי, כבד העולם על יושביו, ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו מפני שרצו להתיחד כל אחד מהם בחלקו בו וביותר מחוקו ממנו ומפני עבודתו וטרחו ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם ובקשו בו אשר לא להם מנעם העולם חוקם ממנו, ולא המציא להם חלקם בו, על כן אינם מרוצים ממנו... ואילו היה מספיק להם די ספקם ותהיה השתדלותם שוה לתועלת כולם, ויהיו שוים בעניניהם היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו, ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם, אלא מחלישים קצתם את קצתם ועבר כל אחד מהם על חברו ומרפה כחו, עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו, ולא ישיג תאותו. על כן השתדל אחי לקנות רעים נאמנים ואוהבים זכים יהיו לך לעזר את תורתך ועל עולמך בהיות לבך שלם עמהם ומצפונך זך להם, ושיהיו חביבין עליך כנפשך כשתמצא ידך... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

...אבל דרך הפרישות הראוי לנו בהתחברותנו עם בני אדם, מהם הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם עם הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה לכולם, ומהם הרחמים והחנינה והחמלה עליהם עם הסרת הטורח מעליהם וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם, ושלא נקוה ליהנות מהם, ושנתיאש מאשר בידיהם, ומהם עזרתם בתקנת תורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלקים, ומהם שנסבול קושי דבריהם ושנשפוך שיחנו לפני האלקים ולא לפניהם, והמנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק, עם השמירה מכל מה שיביא להמרות הא-ל בחברתם ויוצא מגבול הצניעות והמוסרות המוסר וכדומה... (שער ט הפרישות פרק ה)

תרגום יונתן:

יד ליד לא ינקה - דמושיט אידא על חבריה... (משלי יא כ)

רש"י:

כי גרים הייתם - אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך, אף אתה מגרים באת. מום שבך אל תאמר לחברך. (שם כב כ)

בצדק תשפט עמיתך - כמשמעו, דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות. (ויקרא יט טו)

לא תלך רכיל - על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם, לרגל מה יראו או ישמעו רע לספר בשוק... לא תעמד על דם רעך - לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו. (שם שם טז)

ואת הבהמה תהרגו - מה חטאה? אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה תסקל, קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע, וגורם לחברו לעבור עבירה... (שם כ טו)

בשנאת ה' אותנו - ...משל הדיוט אומר, מה דבלבך על רחמיך, מה דבליביה עלך. (דברים א כז)

לא יוסיף - מכאן אזהרה למכה את חברו. (דברים כה ג)

אם ללצים - אם ימשך אחריהם יהיה לץ, ולענוים יתן חן - אם יתחבר ישאו מעשיו חן. (משלי ג לד)

מכסה פשע - אם יחטא איש לו, ואיננו מזכיר לו חטאו. ושונה בדבר - שנוטר איבה ומזכיר חטאו. מפריד אלוף - מפריד ממנו אלופו של עולם שהזהיר לא תקום ולא תיטור. (שם יז ט)

ואח לצרה - לעת צרה יהיה לך הריע כאח, לעזר ולהשתתף בצרה. (שם שם יז)

אם תציל - שונאך מרעה הבאה עליו תוסיף ימים וטובה. (שם יט יט)

סוד אחר - אל תזכיר לו דופי אבותיו שמתו, שאין הכל יודעים אותו. פן יחסדך - יחרפך השומע. (שם כה ט)

ענה כסיל כאיולתו - הבא להסיתך. וטעם הפסוקים מפורש, אל תענהו בדבר שתשוה לו אם תענהו, ותענהו בדבר שאם לא תענהו יהיה חכם בעיניו. (שם כו ה)

אבן עזרא:

מכסה פשעיו - מי שמבקש לאהוב רעהו יכסה פשעו שפשע, ולא יודיענו. ושונה - לפשע, מפריד אלוף - שיאהבנו יותר ממנו. (משלי יז ט)

ורע בעיניו - אינו חפץ שתשמח במפלתו שתקח נקמה ממנו, ואולי יבטל הגזרה ממנו כשלא תרחם עליו. (שם כד יח)

טוב שכן - הקרוב לעזרך, על כן אל תעזוב רעך. (שם כז ט)

כמים הפנים - המתרבים על ידי מים, כן יתמלא לב האדם רע בעבור אדם שישנאהו, ולא תשבענה עיניו (מעשות לו רע). (שם שם יט)

רמב"ן:

הוכח תוכיח - ואם לא תשא עליו חטא כשיעבור. והנה השונא עובר בלאו, והאוהב מקיים עשה, והכתוב אומר אל תשנאנו, אלא תוכיחנו למה עשית לי ככה, ולא תחטא על ידי כיסוי השנאה, ואחר כך לא תיקום, אלא תאהבנו כנפשך, דהיינו שלא יתן שיעורים בהצלחתו, כגון שלא יצליח יותר מעצמו. (ויקרא יט יז)

מלפנו מבהמות ארץ - יאמר כי הא-ל למד אותנו לדעת אותו ולהתחכם במעשיו יותר מן הבהמות, ולכן לא ירצה שנרע אחד את חברו, כאשר שם בטבע הבהמות לטרוף אחת את חברתה, כי לא ידעו ויכירו בוראם... (איוב לה יא)

משנה תורה:

תלמיד חכם לא יהא צועק בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל אדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו. ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל. אוהב שלום ורודף שלום. אם רואה שדבריו נשמעים ומועילים אומר, ואם לאו שותק. כיצד? לא ירצה את חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר, עד שתתקרר דעתו וינוח... ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. כללו של דבר: אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן. ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו. (דעות פרק ה ז)

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים... ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי. ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהם ונוהג כמנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות... (שם פרק ו א)

מצות עשה להדבק בחכמים ובתלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק... לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להם בכל מיני חבור. (שם שם ב)

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו כממון וכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא. (שם שם ג)

כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים... אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי ככה, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול. (שם שם ו)

הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו. המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי עולם הבא... וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכנו ויאמר לו איני שומע. (שם שם ז)

המוכיח את חברו תחילה לא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו... וכל שכן ברבים... אמרו חכמים כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו שם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימים אותו ברבים, ומחרפים אותו בפניו... עד שיחזור למוטב, כמו שעשו הנביאים בישראל. (שם שם ח)

מי שחטא לו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר עמו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו, הרי זו מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. (שם שם ט)

חייב להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אף על פי שהם בעלי ממון... והיאך נוהגין עמהם? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים... ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים... במה דברים אמורים בזמן שעינה אותם לצורך עצמו, אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה, הרי זה מותר, ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד... עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו כשאר הגדולים. (שם שם י)

המרגל בחברו עובר בלא תעשה, ועון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל... צא ולמד מה אירע לדואג האדומי. (שם פרק ז א)

...וכן החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שחייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם. (תשובה פרק א א)

אין התשובה ויום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקללו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו... ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו... (שם פרק ב ט)

ויש עבירות קלות מאלו, ואף על פי כן אמרו חכמים שהרגיל בהן אין לו חלק לעולם הבא, וכדאי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן: המכנה שם לחברו, והקורא לחברו בכינוי, והמלבין פני חברו ברבים, והמתכבד בקלון חברו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו... אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני עולם הבא... (שם פרק ג יד)

כ"ד דברים מעכבים את התשובה: ...המחטיא את הרבים, ובכלל זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה, והמטה את חברו מדרך טובה לרעה, כגון מסית ומדיח... ובכלל עוון זה כל שאפשר לו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים. (שם פרק ד א)

ומהם חמשה דברים העושה אותם אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עוונות שבין אדם לחברו, ואינו יודע את חברו שחטא לו... המקלל את הרבים ולא אדם ידוע כדי שישאל ממנו כפרה, והחולק עם הגנב, שאינו יודע גנבה זו של מי היא, ועוד שהוא מחזק יד הגנב, והמוצא אבדה ואינו מכריז עליה, והאוכל שור עניים ויתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללים, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר... והמקבל שוחד, ואינו יודע עד היכן הגיעה הנטיה... (שם שם ג)

ומהן חמשה דברים, העושה אותם אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב בני אדם... המתכבד בקלון חברו, ואמר בלבו שאינו חוטא, לפי שאין חברו עומד שם, ולא הגיע לו בושת, אלא ערך את חכמתו הוא למול מעשה חברו, או חברו... והחושד בכשרים אומר בלבו שלא חטא, כי הוא רק חשד... (שם שם ד)

ומהן חמשה דברים, העושה אותם ימשך אחריהם תמיד, וקשה לפרוש מהן, והן כולן דעות רעות מאד: רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו ונרשמים בלבו... (שם שם ה)

...והמבעיר גדישו של חברו או השורף דירתו חייב, אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, שכל אלו מתקנים אצל יצרם הרע... (שבת פרק יב א)

האיש שאמר איני דר במבוא זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או עכו"ם בשכונתי, ואני מתיירא מהם, שומעין לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות, שכך ציוו חכמים, הרחק משכן רע... וכך היא שאמרה כן, אף על פי שהוא אומר אני איני מקפיד... (אישות פרק יג טו)

הרואה מים שוטפים ובאין להשחית בנין חברו או שדהו חייב לגדור בפניהם ולמנעם, שנאמר לכל אבדת אחיך... (גזלה פרק יא כ)

המבייש את חברו בדברים ,או שרקק על בגדיו, פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו. ואם בייש תלמיד חכם חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים... (חובל פרק ג, וראה שם כל הפרק)

אפילו להגביה ידו על חברו אסור. וכל המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע. המכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי אין כאן תשלומין, ואפילו הכה עבד חברו... שהרי ישנו במקצת מצות. ועכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה. (חובל פרק ה ב וג)

...ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל לו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו. ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול, אין זו דרך זרע ישראל... וכל הממהר למחול הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו. (שם שם ט וי)

כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך... או שמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים או אנס שהוא בא על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו להסיר מה שבלבו... הרואה רודף אחר חברו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל, הרי זה ביטל מצות עשה ועבר על שני לאוין... (רוצח פרק א יד וטו)

השונא שנאמר בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל. והיאך יהיה שונא מישראל, והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך? אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה. ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל ממשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחנו נוטה למות, שמא ישהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים ובין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעקר הדת... (שם פרק יג יד)

מותר לעבד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומשתה, חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל שהיו אוכלין... וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, ולא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו... ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל... (עבדים פרק ט ח)

וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים, שהרי אנו מצווים להחיותן... אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבר מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום. הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו... (מלכים פרק י יב)

מורה נבוכים:

...אמנם האדם לבד אילו ישוער איש ממנו לבדו, נמצא שיהיה נעדר ההנהגה ושב כבהמות היה אובד לשעתו, ולא היה מתקיים אפילו יום אחד אלא במקרה, רצוני לומר, שימצא במקרה דבר יזון בו, והוא בעבור שמזונותיו אשר בהם עמידתו צריכים אל מלאכה והנהגה ארוכה, לא תשלם אלא במחשבה והשתכלות בכלים רבים ובאישים רבים, יתייחד כל אחד מהם בעסק אחד, ולזה הוא צריך למי שינהיגם ויקבצם עד שיסודר קבוצם וימשך להעזר קצתם בקצתם... (חלק א פרק עב)

כבר התבאר תכלית הביאור כי האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ, ואינו כשאר בעלי חיים, אשר אין לו הכרח להתקבץ. ולרוב ההרכבה בזה המין מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת, היה ההבדל רב בין אישיו, עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המדות, כמו שלא תראה צורותיהם הנראות שוות, ועלת זה התחלף המזג ויתחלפו החמרים ויתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה, כי לכל צורה טבעית קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה... ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החלוף וטבעו, צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי, אי אפשר בשום פנים שישלם קבוצו אלא במנהיג בהכרח, ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה, ויחזק פעולות ומדות יעשום כלם על חק אחד תמיד, עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקבוץ. ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית, יש לה מבוא בענין הטבעי, והיה מחכמת אלקים בהעמיד זה המין למה שרצה מציאותו ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה... (חלק ב פרק מ)

כוונת כלל התורה הוא תיקון הנפש והגוף, רוצה לומר דעות אמיתיות, והנהגת המדינות על ידי הסרת החמס, ועל ידי הנהגת מדות מועילות, כי בלא זאת לא יגיע לשלמות הראשונה. והנחוץ לשלמות הגוף יתכן רק על ידי הקבוץ המדיני, כמו שנודע, שהאדם מדיני בטבע... (חלק ג פרק כז)

...האדם זקוק לאוהבים, בעת הצלחתו יהנה בחברתם, ובחולשתו יצטרך להם. ואהבת הקרובים והעזר זה לזה הוא מכוונות התורה, ועל כן אסרה את הקדשה כדי שלא להפסיד היחוס... וגם מניעת הקטטות בבא רבים אל קדשה אחת בעת אחת... (שם פרק מט)

כוזרי:

אמר החבר: מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא... אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלקים (בראשית ה'), או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתיחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות, אבל הם צוותו... ולחכמים המתפלספים אהבה בבדידות כדי שתזדככנה מחשבותם לילד מסברותם התולדות האמיתיות, עד שיגיעו אל האמת במה שנשאר עליהם מהספקות, ורוצים עם זה פגיעת תלמידים שיביאו אותם אל המחקר והזכרון... (מאמר ג א)

ספר חסידים:

...אהוב את הבריות, ועסוק בתורה. (לא)

הוציא שם רע אין לו מחילה עולמית, ואפילו אמת, ואפילו משל הדיוט, ציער אדם אחד כאילו ציער עולם מלא... (מד)

בצער אחד חייבים כולם להצטער עמו ולהתפלל עליו. רציחה שאינה ניכרת לעינים וענשה גדול הוא המבייש את חברו ברבים או מצערו, ומצאנו באביה שהוכיח את ירבעם לבישו, וניגף ומת... (נג ונד)

אל תעניש ישראל ואל תקללו, אלא התפלל עליו. ואל תשנא את חברך מפני אהבת חברך אחר השונא אותו, אלא רק למי שה' שונא, ואל תקלל, שפעמים רבות חוזרות הקללות. (עו)

אל תשב עם אדם שלא תלמד ממנו טובה, ובסוף יתלו בך מעשיו הרעים, אם תרצה להתחבר עם אדם, שאל מי רעהו. (עט פ)

אל תגלה לאוהבך מה שאתה מסתיר משונאך, פן יהפך פעם לשונאך. וסוד אחר אל תגלה אלא ברשות. (פה)

תן גם לשונאך עצה טובה, שתזכה מדין שמים. ואם יניח עצתך ויכשל תתנקם בזה. (קלד)

...ואל ידור בבית שאנשים רעים עולים שם, פן יביאוהו לידי שבועה, או ילמדו בניו ממעשיהם. (קעט)

ג' אינם נודעים אלא בג' דברים, עניו בכעסו, גבור במלחמה, ואוהב בשעת הצורך. (קפד)

גיגוע נשים ובנים, שחוק חברים, טיולים ודברים בטלים מבטלים מתלמוד תורה, לכך נאמר בכל לבבך וגו'. (ש)

לב הקטנים כלב הגדולים בחלום, שסבורים כי הכל אמת, וזה קודם שירגילוהו חברים רעים. (דש)

תחלה צריך שיהיה לו רב וחבר ירא שמים, שלא יהא זולל וסובא ומחלל שבת, וחבר טוב להזהירו מן הנשים... (שה)

טוב להתחבר עם עם הארץ וותרן במשא ומתן, מעם תלמיד חכם עצרן וקפדן. (שכג)

חלם חלום קשה על חברו, שהיה מתענה בעבור החלום, אם התענה על חברו קיים ואהבת לרעך כמוך. יכול יאמר אני איני מקפיד על מבזה וגם אני אבזה, שהרי נאמר כמוך, זה על מי שדעתו כדעתך, ואם הוא מקפיד נאמר בטל רצונך מפני רצון חברך. (שמט)

כתיב הוקר רגלך מבית רעיך וגו', ב' חברים ולאחד מהם אשה נאה, מוטב שהוא יבא לביתך. (תריד)

יכול לשקר כדי שלא יתביש חברו, ויראה לשנות כך, שלא יראה כל כך שקר, אבל במקום שחוטא מלבינים פניו. (תרמב)

ההולך עם הטובים תכריעהו לכף זכות. אחד אמר לבנו מדוע הלכת אחר הפריצים, אמר לו משכתים אל כנפי השכינה, שרצו לשחק בקוביא, ואמרתי תשחקו בפסוקים... אמר לו באת למשוך ונמשכת, כי למדתם דברי תורה להתלוצץ... ועל כל אות צריך תענית. (תרמד)

כשצער בא על אחד, חייבים כולם להצטער ולהתפלל, ואם לאו נקרא חוטא. (תשנג)

וגם הזהר, באהבת אדם לא תקח מוהל, כי אם אומן ומוחזק. בג' אלו היזהר באהבת בני אדם: חיתון, מלמד או מוהל, ולא יהיה לך אוהב שתגלה לו נסתרות אחרים. (תתקעג)

אמנון היה לו ריע ושמו יונדב... איש חכם מאד להרע, לכן אמרו, לא יתחבר לרשע, אפילו לקרבו לתורה. (תתקפו)

מאירי:

אל תלך - מזהיר מחברת הפוחזים, שגם אדם הראשון נכשל בהם, אשה ונחש. (משלי א טו)

שנאה תעורר מדנים - מתכוון לומר, שאם הויכוח רק לשנאה, לנצח, לא יצא ממנו דבר טוב, אבל אם הוא לתכלית האמת, אף אם פשעים רבו הרבה, לא זזו משם עד שנעשו אוהבים. (שם י יב)

ברצות ה' - ראיה לרצות ה' דרכיו אינה שיחבר אליו רק אוהביו, אלא אף את שונאיו. (שם טז ז)

תפריד אלוף - אם יתמיד לפשע נגד האוהב, יש לו להמנע מחברתו. (שם יז ט)

פגוש דב - יותר קל להנצל מהדוב, ממריבת הכסיל. (שם שם יא)

בכל עת - ישתדל שיהיה לו ריע נאמן, או שילמד מפי רב ויישב הלימוד בינו לבין עצמו עם חבר, ומה שיחסר זה יגלה זה. (שם שם יז)

טוב רש - הזהיר להתחבר עם רעים, אבל יבחנם הרבה, וטוב להתחבר עם רש בלב נקי, מעם עקש שפתים אף שהוא עשיר. (שם יט א)

שבת מריב - אם שכנגדו גדול ממנו מצד מעלתו, ואם פחות ממנו ימנע מכבוד עצמו, ואם כערכו ראוי שיחזיק לעצמו או לחברו יתרון... (שם כ ג)

מתק רעהו - ...או מתיקות החברה כשבאה מצד הנפש, רוצה לומר ממעלת החכמה, גדולה מאהבת הקורבה, התועלת, ההנאה, הבטחון והמעלה. (שם כז ט)

מברך רעהו - לרז"ל על הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, ובפשט, אזהרה על החונף, שיגיע לו היזק על ידי זה, או על לשון הרע. (שם שם יד)

רבינו יונה:

...ואמר (משלי כ"ח י"ב) "בעלץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחופש אדם". פירוש, הצדיקים מפארים ומכבדים בני אדם על כל מעלה טובה הנמצאת בהם, והרשעים מחפשים מומי בני אדם ושגיאותם להשפילם, ואף על פי שכבר הניחו המעשים ההם וחזרו בתשובה... (שערי תשובה א יח)

העקר השמיני ההכנעה במעשה, שיתנהג במענה רך, כענין שנאמר (משלי ט"ו א') מענה רך ישיב חמה, בקול נמוך, כי זה מדרך השפלות... (שם כט)

ולא תחוס עינך עליו וגו', הזהרנו בזה, שלא לחמול ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם, ואמרו רז"ל (ילקוט שמואל ט"ו קכ"א) כל הנעשה רחמני על האכזרים, לסוף נעשה אכזרי על הרחמנים. (שם לז)

...ואמרו רבותינו ז"ל כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון, אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה, מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רז"ל (יומא כ"ב ב') כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעביר על מדותיו. (שם לח)

לא תהיה אחרי רבים לרעות, הזהרנו בזה, שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכענין שנאמר (ישעיה ח' י"ב) "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר". ואסור להתחבר אל הרשע בעסקי העולם, שנאמר (דברי הימים ב' כ' ל"ז) "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך". ואפילו לדבר מצוה אסור להתחבר לרשע, שנאמר (משלי ג' ל"א) "אל תקנא באיש חמס ואל תבחר בכל דרכיו", ואמרו רז"ל (אבות דר"נ) אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. (שם נ ונא)

ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ. (שם ס)

...ואמר שלמה (משלי כ"ד י') "התרפית ביום צרה צר כחכה". פירוש, אם יש לך כח להציל בעצה או בהשתדלות ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת וכח, יקצר כחך מדה כנגד מדה... וטוב ונכון להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים, להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה, בהיות איש או אשה מישראל שרויים בצער... (שם ע ועא)

החלק הרביעי, המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק לא ירחיקהו, אבל כמו חבר יקרבהו, ונאמר (דברי הימים ב' כ') "בהתחברך עם אחזיה פרץ ה' את מעשיך". והצדיקים מאס ימאסו את הרשע, כמו שנאמר (תהלים ט"ו ד') "נבזה בעיניו נמאס"... ואמרו אסור להסתכל בדמות אדם רשע (מגילה כ"ח א')... וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב כי רבו דרכי מות הנמצאים אל המתחבר לרשע. (שם קצג)

וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים, כי יענש בשמעו דבריהם הרעים תמיד, וילאה לענותם... (שם קצח)

...והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה ויש לשפט דברו ומעשהו לצד חובה ולצד הזכות, אם האיש ההוא ירא אלקים נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכך הזכות... והיא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא י"ט ט"ו) בצדק תשפט עמיתך... ואם האיש ההוא רב מעשיו לרע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה, שנאמר (משלי כ"א י"ב) משכיל צדיק לבית רשע מסלף רשעים לרע. (שם ריח)

והוי רצוי לאחיך ולחבריך, ואל תשכב בלילה וקטטה לך עם אדם, אך לך ותרצה אותו עד שיתפייס. ואף עם חטא לך בקש ממנו פיוס, ואל תאמר הן חטא לי, ועליו לבא לפיסני. כוף את יצרך ולך אליו, למען לא יגבה לבבך ותהיה מתועב לפני הבורא, שנאמר (משלי ט"ז ה') תועבת ה' כל גבה לב. (ספר היראה)

וחייב אדם לדרוש טוב לעמו וחבריו בכל הדברים שהוא אוהב ודורש טוב לנפשו, שנאמר (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך, שעל ידי השלום מקיימים ישראל את התורה, ואמרו רז"ל שקול השלום כנגד הכל... וחייבים ישראל לברור אנשים ברורים שיטילו שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, שיהא בידם כח לכוף ולהכריח בני אדם על השלום, ויהיו אותם הברורים אנשים שמחים שיודעים לפייס ולרצות בני אדם ולהטיל שלום, ולא יהיו כעסנים ורגזנים, שנאמר (משלי ט"ו י"ח) איש חימה יגרה מדון, ונאמר מענה רך ישיב חימה, ואמרו בתלמוד (תענית כ"ב א') על המטילים שלום, גברי בדיחי אנן ומשוינן שלמא, ואמרו רז"ל (שם) על האנשים האלה שהם מטילים שלום בשמחה ובטוב לבב, כי מובטח להם שהם בני העולם הבא. (אגרת התשובה יד)

וקנה לך חבר, לשלשה דברים צריך אדם אל החבר הטוב, האחד לדברי תורה, כמו שאמרו רז"ל (תענית ז' א') הרבה תורה למדתי מרבותי, ועם חבירי יותר מרבותי, והשני למצות, שאף כשאין חבירו חסיד ממנו, ופעמים שגם הוא עושה אשר לא כדת, כשהוא נהנה בדבר עושה העבירה, אבל אין חפצו ורצונו שחבירו יעשנה, כי אין לו הנאה בזה, וכמו שאמרו (בבא מציעא ה' ב') אין אדם חוטא ולא לו, אם כן נמצא כי יוכיח חבירו מן העבירות, וחבירו ישלם לו כפעלו, ונמצאו שניהם חוזרין בתשובה, כל אחד על פי חברו. והשלישי, לענין העצה שיקחנו להיות לו מעיר לעזור בכל עניניו ולקחת ממנו עצה טובה ולהיות לו בן סודו, אחר היותו עמו בברית, ולא יגלנו לאחרים לבל יפרו מחשבתו...

ומה שאמר וקנה לך חבר, בלשון קניה, רוצה לומר שאם לא ימצאנו בחנם יקחנו בכספו ויבזבז נכסיו כדי להשיג אל חבר טוב, או שיקנהו בפיוס דברים ובלשון רכה, ולא יקפיד בדבריו, ויסבול אמרי פיהו, אף כשיאמר דבר כנגדו אל ישיבהו מענה, שבלא כן לא ישאר עמו באהבה, שהדעות חלוקות הן... (אבות א ו)

והוי דן את כל האדם לכף זכות, זה מדבר על אדם שאין יודעין בו אם הוא צדיק אם רשע, או מכירין אותו והוא איש בינוני, פעמים עושה רע ופעמים עושה טוב, ואם יעשה דבר שיש לדונו לחובה ויש לדונו לזכות בשקול הדעת, או אפילו לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר, אם משום צד וענין יכול לדונו לזכות, יש לו לומר לטובה נתכוון. אבל אין הדברים כן בצדיק גמור ולא ברשע גמור, כי הצדיק אפילו במעשה שכולו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר ידינהו לזכות, לאמר כי בשגגה היתה היוצאת מלפני השליט, וראה והביט ובקש מחילה... גם מן הרשע הגמור לא אמר, כי אם אפילו מעשה כלו טוב, ואין נראה לחוש עליו משום צד וענין, יש לאדם לדונו לכף חובה, ולומר לפנים עשה, ואין תוכו כברו, וכמו שנאמר (משלי כ"ו כ"ה) כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו. (שם)

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, שיראה להם פנים של שמחה, כדי שתהא רוח הבריות נוחה הימנו, רוצה לומר שיתרחק ממדת הכעס, שהיא מדה רעה עד מאד, וינהג עצמו במדת הרצון, על דרך שיהיו מרוצין ממנו בני אדם, וזו היא מדה נאה ומקובלת. ועל זה אמרו חכמי המוסר, רצונך שתחפוץ, חפוץ מה שלא תחפוץ, שאין אדם יכול להשיג שיהיו העולם חפצים בו אם לא יעבור חפצו מפני חפצם ויבטל רצונו מפני רצונם, ובזה יהיו לו אוהבים רבים, וישמור נפשו מנזקי בני אדם, כי המראה להם פנים של זעם ישנאוהו ויזיקוהו ויבקשו להרע לו. (שם טו)

...ואין לבני אדם להתחבר להנאתם, אם אין דברי תורה ביניהם, שהיא פריקת עול התורה, שאוכלין ושותין ונהנין וזכירת התורה לא תעלה על לבבם, אוי להם ואוי להנאתם. (שם ג ד)

ספר החינוך:

שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל נישיר אותם כשישאלו עצה במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר ולפני עוור לא תתן מכשל... שורש המצוה ידוע, כי תקון העולם וישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה... (קדשים מצוה רלב)

שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ולשון ספרא לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב... אבל שיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו, אינו עובר על לאו זה, אמנם הוא עובר על לא תקם ולא תטר, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

שורש המצוה, ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם, להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המדה הפחותה והנמאסת תכלית המאוס בעיני כל בעל שכל... אבל בשנאת הרשעים אין בו אסור, אלא מצוה לשנאתן אחר שנוכיח אותן על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזר בהן, שנאמר (תהלים קל"ט) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט". (שם מצוה רלח)

לאהב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמל על ישראל ועל ממונו, כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך... שהאוהב חברו כנפשו לא יגנב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת. שורש המצוה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחברו כן יעשה חברו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות... והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר. (שם מצוה רמג)

שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם... שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום, שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה... וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהי נשמע חרוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מעל הממון... ולא יהיה באפשר לכתב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ב"ה יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו, כי האדם יראה לעינים והוא יראה ללבב, וכמה מעשים כתבו לנו ז"ל במדרשים ללמד על זה מוסר... ואולם לפי הדומה אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים, ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות, ולא יכעס הרבה... וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. יש לנו ללמד דבר זה שמותר לנו לענות כסיל לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהרגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבל הנזקין מיד חברו, כי יש לו רשות להנצל מידו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך, שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס, ויתפשטו בענין זה יותר מדי, ועליהם אמרו ז"ל (שבת פ"ח ב') הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". (בהר מצוה שלח)

...ומרוב אזהרות אלה על המסית, יש לי להבין שמותר וגם מצוה עלינו לשנא גם כן אפילו הרשעים בשאר עברות, אחר ראותינו שהשחיתו והתעיבו מעשיהם עד שאין תקוה בהם, ולא ישמעו לקול מורים, אבל יבוזו דבריהם ולמלמדם לא יטו אוזן, אבל להזיקם מגמת פניהם, הנה אלה רשעים שהיה דוד אומר עליהם הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט. (ראה מצוה תסא)

רבינו בחיי:

הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע. שלמה המלך ע"ה יזהיר בפסוק הזה (משלי י"ג), על אדם להשתדל בחברת החכמים ולהתרחק מחברת הכסילים, ואומר הולך, שהולך אחריהם תמיד ומתחבר אליהם ועושה עצמו טפל להם ונותן אותם עליו אלופים לראש מי שיש לו מדה זאת אין ספק שיחכם, והמתחבר עם הכסילים שיהיה הוא להם ראש, ירוע, כלומר ישבר... ורועה כסילים ירוע, יאמר כי המתחבר עם כסילים ישבר, כלומר יגיע הענין לנזק גדול, כי המתחבר אליהם מזיק לעצמו גם להם יגיע נזק וחסרון. והנה הוא בהפך מן המתחבר אל החכמים, והעולה לנו מזה, כי יש בחברת הכסילים נזק מבלי תועלת, ויש בחברת החכמים תועלת מבלי נזק, ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים עניני השכל, והם הם שאין ראוי להוכיחם... (בראשית יב א)

...ומשה היה רועה, וכן שמואל הנביא וכן שאול ודוד כולם רועים, והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב, לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות, וכל מה שהוא מתרחק מן הישוב הוא מתרחק מן העון ומן הגזל ושאר העברות... וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה... (שם מו ל)

הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך, שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה (משלי כ"ה) מוסר ודרך ארץ, שישתדל האדם לקנות אוהבים ושיחזר אחר חברתם, ולפעמים ישחר פניהם ללכת לביתם לא שיתמיד בזה, כי לכך הוא מונע רבוי ההתמדה מהכנס לביתם תמיד כל היום. נראה שכוונתו כי הדרך הממוצע בזה הוא טוב, לפי שחברת האוהבים כשהם נועדים ונאספים במקום אחד יש בה תועלת, כי עם החברה תתרבה האהבה ותתחזק הברית ויתמיד השלום ביניהם... כי שהוא איש רעים בודאי נאספו בו שתי מעלות אלה, האחת השפלות, שעם הגאוה לא היה מקבץ אותם, אך יברחו ממנו, והשנית שאינו ירא מן הבריות...

אמנם יזהיר שלמה ע"ה בכאן שעם היות חברת האוהבים טובה ותועלתם רבה, ראוי לו לאדם שיוקיר רגליו מבית רעהו, ושלא יתמיד כל כך לבא לביתו תמיד, כי המעוט יפה וההתמדה והרבוי יזיק, כי יחזור על רעהו למשאוי וטורח, כי ישבעהו עד שישנאהו... כי אין צריך לומר הפחות או הבינוני אלא אפילו מאותו החשוב הנכבד שהוא רעך והוא בדוק אצלך ומוחזק באהבה יתרה, יש לך להתרחק ולהוקיר רגלך מהכנס לביתו תמיד בשעות שאינן ראויות, כגון בשעת אכילה ושתיה או בשעת השינה ושעת עשית שאר הצרכים... (ויקרא ו ב)

"שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו וגו'" (משלי י"א). שלמה המלך ע"ה יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו, ואל ישתדל ברעתו ונזקו לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו, וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע... וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מ"ב) "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו", וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לעיר מקלט, וישב שם עד מות הכהן הגדול, לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש... (במדבר טז א)

... וזה שאמר לא תוכל להתעלם, אין להבין אותו בהשבת אבדה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחברו או להסיר ולדחות נזקו ממנו, הרי הוא חייב בכלן, וכענין שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך... (דברים כב ג)

"לא תשנא את אחיך בלבבך וגו'", יזהיר את האדם על שנאת חנם, שישנא את חברו שלא בטענה תחת אשר היה ראוי לאהב אותו. והאהבה מצד הטבע, כאהבת אחים ואב את בנו, מצד החברה, כשני אנשים נכרים, שאין ביניהם קורבה כלל, ומצד שרגילים לישב כל היום ביחד יש להם לב ורצון אחד בכל הדברים, כי תתעורר האהבה ביניהם מצד החברה. ועל שני חלקים אלו נקראו ישראל אחים ורעים... (כד הקמח שנאת חנם)

הרחק משכן רע - שהוא רע לבריות, כגון גנב וגזלן ושקרן, שכינו בבית או בשדה, יש לו להתרחק ממנו, שמא ילמד ממעשיו, או מחמת ההיזק הבא משכונתו. ואין צריך לומר אם הוא רע לשמים, כגון עובד עבודה זרה, או אוכל נבלות וטרפות, או מחלל שבתות, או עובר על השבועה והחרם, שיש לו להתרחק ממנו. לפי שהדירה בשכנותו של רשע חרפה וסכנה, ואין צריך לומר שיש בו הפסד ממון, שהרי הנגעים היו באים בביתו של רשע, והיו צריכים לסתור גם כותלו של הצדיק שכנו...

ואל תתחבר לרשע - זהו רע לשמים, ואף על פי שאינו רע לבריות, אסור להתחבר עמו בשום חברה, אפילו לתת לו שלום או ללכת עמו... (פרקי אבות א ז)

ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, אם ראית חברך שחטא לא תאמר ראוי הוא לעונש פלוני, כי אולי באה לידך הכנה כמוהו בעבירה והיית נכשל בה כמוהו. ולכן אל תדינהו עד שתבא לידך ותנצל ממנה, וכן מצינו בירבעם ושלמה... (שם ב ה)

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, לפי שהרוח בבני אדם היא רוח מרוח עליון, וכיון שהכל שורש אחד אפשר שיעיד זה על זה. ופשוטו, כי כיון שהקב"ה זרע לו האהבה והרצון בלב הבריות, הנה זה סימן שדעתו של הקב"ה נוחה הימנו, שאין הקב"ה עושה כן לשונאיו. (שם ג י)

הוי שפל רוח בפני כל אדם, לא יספיק לך שתהיה שפל רוח לפני הגדולים בלבד, אלא בפני כל אדם, ואפילו הקטנים במעלה, עד שתשב בכל מקום עם כל אדם, ותדבר עם כל אדם. וכל זה כדי שיטה עצמו מהממוצע לצד השפלות, שיתרחק מקצה הגאוה... ומתוך שיהא רוב עסקו בתורה תלמדנו השפלות... (שם ד יב)

בנפול אויבך וכו', שמואל היה מוכיח דורו בעבירה זו המצויה הרבה ברוב בני אדם שהם שמחים לאיד. ואמר אויבך, שיש לו איבה במילי דעלמא על ידי מריבה או דברים שדבר נגדו. ומדין תורה אסור לו שישנאנו, ככתוב לא תשנא את אחיך בלבבך... אבל שונא במילי דשמיא, כגון שהיה מוכיחו לדבר מצוה ואינו חוזר בו, והוא בעל עבירות, בודאי מצוה מן התורה לשנאתו, ככתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. (שם שם כד)

בעל הטורים:

ויהי לי שור - וי לי שיתחברו עתה השור והחמור, הטמא והטהור יחדיו. (בראשית לב ו)

לא תחרש בשור ובחמר יחדו - טמא וטהור, רמז שלא ישתתף צדיק עם רשע. (דברים כב י)

רלב"ג:

שנאה תעורר - השונא יחשוב כל דבר לפשע נגדו, אף שאינו כן, ולהיפך האוהב. (משלי י יב)

אוהב פשע - אוהב למצא פשע בדברים שנאמרו לו, הוא אוהב מריבה, וכן המגביה פתחו - חושב את עצמו בעליונות. (שם יז יט)

אבן ואבן - שלא יתנהג עם קצת אנשים בתכונה אחת, ועם אחרים בתכונה אחרת, אלא התנהג עם כולם בבקשת יושר ושלמות. (שם כ כג)

לשון שקר ישנא - איש לשון השקר ישנא הנדכאים בדבריו, אף על פי שלא גמלוהו רע, כי יחשוב ששונאים אותו על הרע שגמלם. ופה חלק מדחה - שנא זו, ויראו שהם בוטחים בו, אף על פי שהוא סבת נפילת הרע עליהם. (שם כו כח)

מהר"י יעבץ:

והוי דן, יש מי שכתב נתן הנהגה איך יתנהג עם החשוב ממנו, והשוה לו והגרוע ממנו, ואף על פי שבכלל דבריו כל אדם, אבל יש לפרש עוד כי רצה לכלול החבר ונתן סדר איך יהיו חברים תמיד, כי המתפלפלים בהלכה וכל אחד סותר טענות חברו, אפשר להם לבא לידי קטטה, ולזה הזהיר שתדין אותו לכף זכות, כי אין כוונתו לבזות דעתך, אלא מה שנראה לפי סברתו... (אבות א ו)

הרחק משכן רע... ששכונת הרעים גונבת טבעו של אדם, ולזה צוה הרחק הרבה מאהלו פן תלמד ביתך מביתו ולא תרגיש, כי ההתמדה רבה אל השכן, ואין לחוש לאיבה בהתרחקך ממנו, כי אי אפשר לכל האנשים לדור בשכונה אחת לעולם. אמנם הרשע אין להתרחק ממנו, כי יהפך לך לאויב ויזיקך, אבל תדבר עמו בשפתי חלקות ואל תתחבר עמו במשא ומתן, אמר שלמה ע"ה (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ, רוצה לומר אם ללצים הוא מתחבר יליץ בודאי כמותם, ואם לענוים הוא מתחבר איני מבטיחו שיהיה עניו, אבל בלי ספק יתן חנו בעיני הבריות, שיהיה לחן בעיניהם, כיון שהוא מתחבר לטובים, כיון למאמר רשע מעצמו צדיק מחבירו, כי יותר קל הוא להתפעל מן הרשע יותר מן הצדיק כי חברת הרשעים מרחקת מן השלמות ומקרבת לידי כמה פשעים, אפילו לצדיקים הנזהרים מן הזדונות... (שם שם ז)

ואל תדין את חברך וכו', דבר על לב החסיד לבל יפרוש מן הצבור באומרו איך אשב בצבור עם שפלוני ופלוני הרשעים יושבים בצדי, ולכך טוב לי לפרוש מהם ולהתפלל בביתי. ונראה לי עוד שזה כלל גדול להתמדת השלום והאהבה בין האנשים, וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסבת שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו, ולכן הזהיר אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו... (שם ב ה)

רבי יהושע אומר חבר טוב, הורה על מדתו, אשרי יולדתו, משאו ומתנו בנחת עם הבריות, רבי יוסי אומר שכן טוב, וידוע שהשכן הטוב צריך ליכנס לפנים משורת הדין, ואי אפשר להיותו מבלתי מדת חסידות, שישכח ההיזקים הבאים לו משכנו ויזכור תועלותיו. (שם שם יא)

...ולזה אמרו חכמי המוסר אל תבטח בחבירך עד שתנסהו, ואין לך נסיון גדול כשעת המריבה... (שם ד א)

כתב ר"י ן' שושן ז"ל כי הארי מעלה זנבו על ראשו, והשועל מוריד ראשו תחת זנבו, כמוהו בבני אדם, הנכבד מכבד לקטן ממנו ורואה לו מעלה עליו, והנקלה מבזה את הנכבד ממנו ויורידהו למטה לארץ. (שם שם כ)

דרשות הר"ן:

...בהכפל הפרטים המסכימים על תכונה אחת, תתחזק תכונה זו. ולכן הזהירונו חז"ל על ההשתדלות בקנית חברה טובה, ואמרו "קנה לך חבר", ואמר שלמה "טובים השנים מן האחד וגו'", כי האחד ישתדל לתועלת חברו, ואף אם לא ישתדל, אי אפשר שתהיה השותפות והחברה בלי תועלת, וזה שאמר "גם אם ישכבו שנים וחם להם", זאת אומרת, אפילו בלי השתדלות יקבל תועלת מחברו... וכן בהמצא שני רעים נאמנים, גם כי יניחו יחם לכל אחד מהם, וינוח לבבו מצד קורבת חברו אליו, וימנעו מהזיק לו כי ידעו שיעזרנו. (דרוש א)

...אך מאשר היתה הליכתו לקיים מצות אביו שצוהו לא תקח אשה מבנות כנען, ישמרהו ה' ויהי עמו, כי הנדבק בטובים גורם שיתקרב לבו לעבודת השי"ת, ומי שאינו עושה כן גורם לזרעו הריחוק ממנו... (דרוש ה)

עקדה:

ותראה כי כאשר בעץ קצת דמיון לנפש הצומחת שבאדם יפול חינו בעיניו, ועוד יותר בבעלי החיים, עד שתפול עליהם החנינה והרחמנות, ויותר במה שנאמר ואהבת לרעך כמוך, באותו שהוא עמו בגדר אחד, ומזה יתבאר, כי האהבה היא התאחדות האוהבים כאילו הם עצם אחד... (בראשית ב יח)

אמנם אלו שיאהבו עצמם על דרך האמת ישובחו, כגון הזירוז בקניית המעלות הטובות, ואמרו קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כ"ב), והוא באהבת החלק השכלי, שהוא לבדו עצמיותו של האדם, וכן אמרו על הריע שהוא חייב לאהבו כנפשו, אך האח הבליעל אינו כעצמו, ואינו קרוב לו, ולא דומה לו. ולא יקרא אדם, כי אם בשתוף השם בלבד, ומצוה להתנכל אליו לתת לו את הראוי לו לפי טבעו, ולקחת ממנו מה שלא יהיה טוב לו, ויושלם על ידי זה השלם... (שם כה יט)

במין הג' של מיני הצדק, הוא האדם עם זולתו, צדק חלוק הטובות, או במיני העסק או כל סדר נזיקין, ואולי כיוון דוד לאלו באמרו אתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום. (שמות ח א)

ובלא תרצח נכלל המבייש חברו ברבים, והמיצר לחברו ויורד לאומנותו... (שם כ יג)

הסוג הה' הוא צרעת הבתים, הפסד הדעות הבא מההרגל עם בני האדם הנפסדים בדעותיהם, ועל ידי זה מעורר לבו ששכנותם אינה טובה... וחילץ את האבנים - רוצה לומר יגרש מקצת השכנים הרעים שמהם בא הנגע, ואם זה לא יועיל יתוץ את הבית, ויעקר מקום מגוריו. (ויקרא יג א)

האנכי הריתי - שהאדם מחוייב לפרנס את זולתו מחיוב המדות והמוסר, כגון פרנסת העניים, ובנו של אדם קודם בזה לכל, כי יש בו חיוב טבעי המכריחהו, וחיוב הכרחי על פי תנאי, כמו המקבל עליו לזון את אשתו. (במדבר יא יב)

מנורת המאור:

לפי שטבע מציאות בני אדם מתחייב, שישבו ביחד וישרתו אלו ולאלו ויסייעו אלו לאלו בכל עבודתם ובכל צרכיהם, על כן ישובו של עולם הוא בקירוב ריעות ואהבה ואחוה, שיש ביניהם והסכמה ודעה אחת ומשפט אחד, לפיכך, כל מחלוקת שיארע ביניהם היא השחתת היישוב. ובדברי תורה צריך גם כן חבורת תלמידים ואם ישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים, להוציא דבר לאמיתו, זהו עבודת השם, כדי שלא תצא הלכה מוטעת ויתאמת הדבר על בוריו... (נר ב כלל ז חלק א פרק א)

הרוצה לקיים תלמודו בידו יהא נעים ומרוצה לבריות, ואל יתגאה בתורתו, כדגרסינן בעירובין נ"ד א' אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "וענקים לגרגרותיך" (משלי א' ט') אם משים אדם עצמו כענק זה שרף לצואר ורואה ואינו נראה תלמודו מתקיים בידו... (נר ד כלל א חלק ג פרק ג)

כל אלו הדברים שאמרנו הוא בחטא שבין אדם למקום, אבל אם חטא בינו לבין חברו צריך לתקן המעוות, כמו שנאמר וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אמר שמואל אפילו גזל מריש אחד ובנאו בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר המריש לבעליו. ואם חטא הוא בדברים שבגופו, אף על פי שישלם לו כל חיובו צריך לבקש ממנו מחילה... (נר ה כלל א חלק ב פרק ד)

למדנו שברשות האדם דרכו ושחפץ הקב"ה באדם שיהיה נקי לעיני בני אדם. ועל כן אמרו, כי במה שמדברים על האדם אחרי מותו נכר אם הוא בן העולם הבא. וסמכוהו על פסוק "ואזניך תשמענה דבר מאחריך" (ישעיה ל' כ"א)... על כן הרוצה להיות שלם במדותיו ובריא לעבודת בוראו, ומרוצה לעם, ונקי מהשם יתברך ומישראל, ילמוד בדברי דרך ארץ ויאהב לכל אדם ויותר לחבריו, ויהא חביב לו דברי חבריו כדברי עצמו, שזהו שורש לרוב המוסרים הכתובים בתורה מהמצוות המעשיות לאדם עם חברו, שהם נכללות בפסוק "ואהבת לרעך כמוך"... (נר ו הקדמה)

לפי שצורכי האדם מרובין מצורכי שאר הבריות, ורובם צריכין בתקונם למלאכות רבות, בשארם וכסותם, ולאלו המלאכות צריכים פועלים רבים, יתחייב להיות שיתופם וחברת קצתם לקצתם דבר טבעי להם והכרחי במציאותם, וגם לזה רמזה תורה באמרה "לא טוב היות האדם לבדו", וחכמי המחקר אמרו האדם מדיני בטבע, ולפי שחברת הרבים לא תשלם כי אם בהיות ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, צותה תורה בתקוני סדרי בני אדם והנהגת קצתם עם קצתם בדברים רבים שהם סיוע לזה, והם לגמול חסד עם כל אדם ולהשיב המשכון לנצרך לעתים ידועים, ולעזוב מעל בהמת חברו...

ולעולם יקבל אדם עצת אוהבו, אפילו אומר לו דברי תוכחות וחירופין, כי לטובתו הוא מתכוין, כדי להחזירו למוטב ולמונעו מדרך רעה. ויתרחק מעצת שונאו, אף על פי שנראה לו שהוא מהללו ומשבחו, שאינו אלא להחניפו... (שם כלל ב חלק ב פרק א)

הרגל הישיבה והלויה עם החברים היא סבה להרבות אהבה ביניהם, ואם ירגילו דבורם בדברי תורה תהיה האהבה יתירה. וגם כשיפטרו לדרכם כל אחד מחברו ידברו בדבר הלכה, ומתוך כך יזכרנו ויתמיד האהבה ביניהם... (שם פרק ג)

אברבנאל:

...והתועלת בעליה לרגל, א' להודות לה', ב' על ידי זה יתקיימו בידם העקרים התורתיים, ג' שיראו תמיד נסי בית המקדש ועבודתו וקדושתו, ד' שתתרבה ההכרה והשלום בעם... (דברים טז טו)

ספורנו:

...ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי ההמון וקצתם בין שופט להמון, וקצתם בין ראשי העם. ועל המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק אדם את חבירו בממון, וזה באמרו לא תגנובו לא תכחשו ולא תשקרו... אחר כך הזהיר שלא יזיקהו בחלול כבודו, וזה באמרו לא תקלל חרש, ואחר כך הזהיר שלא יגרום בנזקיו, וזה באמרו ולפני עור לא תתן מכשול, שאף על פי שלא תזיק בידים, הנה תגרום הנזק... והורה כלל גדול על אלה באמרו ואהבת לרעך כמוך, אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו... (ויקרא יט יא)

תומר דבורה:

ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו, כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו ולא בצערנו מטעם הקורבה... וירע לו ממנו כאלו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה. (פרק א)

...וזו מדה ראויה לאדם להתנהג בה עם חבירו. אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו או את בניו, והם מתיסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם אף הוא המותר לאדם, כעין שפירשו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו", ופירשו (פסחים קי"ג ב') מה היא השנאה הזאת, שראה אותו עובר עבירה... מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו והיינו ממש מדה זו "לא החזיק לעד אפו". (שם)

אם כן במדה זו ראוי לאדם להתנהג, אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו, אם יש בו צד טובה, שמטיב לאחרים, או מדה טובה שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר די לי בטובה זו שיש לו. וכל שכן באשתו, כדפירשו רז"ל (יבמות ס"ג א') "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא"... ויהיה "חפץ חסד". (שם)

כך האדם צריך להתנהג עם חברו, לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם, אלא כשיראה שחברו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר הרי הוא לי כבעלי תשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם, ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עמו, שלא חטאו אצלו. (שם)

אף מדה זו צריך האדם להתנהג בה, שלא יכבוש טובת חברו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה, יכבוש הרע וישכחהו ויזניחהו ולא יגור במגורו רע, ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו, ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו ויאמר "אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה", וישכח הטובה, לא יעשה כן. אלא ברעה יתרצה כל דרך ריצוי שיוכל, והטובה אל יזניחה לעולם מבין עיניו, כדרך שהקב"ה כובש עונות, כדפירשתי. (שם)

הז' פניו תהיינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שכן בכבוד עליון נאמר (משלי ט"ז ט"ו) "באור פני מלך חיים", ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל. (פרק ב)

הב' ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאלו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר "מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה, ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום". כמאמר אוהב נאמן לכל ישראל, שאמר (במדבר י"א מ"ט) "ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו"'. ובמה יאהב? בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם אלא במדות הטובות אשר בהם, ויאמר בלבו, "אילו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב, כמה הייתי שמח בחברתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני"... והרי בעיני ה' חשוב ממני, שהוא נגוע מדוכא בעוני ויסורים ומנוקה מעון, ולמה אשנא מי שהקב"ה אוהב? (שם)

ספר חרדים:

וכן בעשייה צוה לעם אשר בחר "ואהבת לרעך כמוך", "לא תקום ולא תטור את בני עמך", "לא תשנא את אחיך" וגו', המצות שבין אדם לחבירו כיון ית' לעשותה ייחוד אחד, כדי שיהיו דוגמה של עולמות שעליהם, אצילות בריאה יצירה, שכלם מיוחדים, ואם חלילה וחס ימצא מחלוקת ופירוד ביניהם, לא ישרה בתוכם, כדפירש רבי שמעון בן יוחאי על הפסוק "והוא באחד ומי ישיבנו", שדקדק שלא אמר הכתוב והוא אחד, אלא והוא באחד, שרוצה לומר שלא ישרה במקום פירוד אלא במקום ייחוד, ופירש מי ישיבנו, על דרך כי הא דאמרו רז"ל כשישראל בשלום זה עם זה אין שטן נוגע בהם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם אפילו הם עובדים עבודה זרה...

ועוד כי נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, וכולן יחד שם אחד, להכי נקראו בלשון יחיד ע' נפש, ובהיות פירוד ביניהם למטה מראין פירוד בכסא הכבוד... לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד העליון על ידי עון שנאת חנם או לשון הרע או מחלוקת חלילה, ויתן אל לבו כי כדי לקיים המצוה הראשונה אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, דהיינו אנכי ולא יהיה לך, צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום וריעות עם כל ישראל, גם ישתדל לשים שלום בעולם... (פרק ז וראה שם עוד)

...ויש לפרש לשון הוי ללמד לבני אדם הטועים ואומרים איני יכול למחול לפלוני שחרף לי וטבעי קשה לא אוכל להפכו, ולעולם לא יהיה לי אהבה עמו, ואף על פי שפעמים משלים עם חבירו הוא מן השפה ולחוץ, זה דרך רשעים שעברתם שמרה נצח, וקצת רשעי ישראל, ובא הלל להשמיענו שאין זה אמת, אלא הרשות נתונה להפך לבם מרעה לטובה, ולהעשות הויה חדשה ובריה חדשה, וזהו שאמרו רז"ל שרשעים הם מסורים ביד לבם, אבל הצדיקים לבם מסור בידם. ומה שאמר שילמדו מאהרן, לפי שהיה לו זו אומנותו, מתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו... (פרק ח)

...והרי זכית להדבק ביוצרך בעשר ספירותיו, ואתה נקרא קדוש, כדכתיב "קדושים תהיו וגו', וחלילה בהיותך שונא איש ישראל תהיה מרכבה לטומאה דעשר קליפין מסאבין הנקראים איבה, ובהיותך דן לכף חובה תהיה מרכבה לקליפות הטומאה הנקראת חובה, ובספרך לשון הרע תהיה מרכבה לקליפה טמאה הנקרא לשון הרע, ובהיותך בקלות ראש אין פחד אלקים נגד עיניך ומדבר לבריות בכעס ורוע פנים וזעקה תהיה מרכבה לקליפה הטמאה הנקרא חרון אפו עברה וזעם וצרה, אין פחד... ולפי שהוא דבק בחיצונים יהיה מושבו מחוץ למחנה, ולפי שהחיצונים טמאים גם הוא שדבק נקרא טמא, וצוהו שישב בדד שלא יטרידו בני אדם אולי בחושבו רעתו הגדולה ישוב אל ה' ורפא לו... ודע באמת כי לפי רוב פרישתך מן העולם יהיה רוב דביקותך בו יתברך. (פרק ד דברי כבושין)

...אם ירגיל אדם לדון לכף זכות ולדבר תמיד טוב ולא רע כלל, יהיה כלי וצנור אל הקדושה, ואם להיפוך להיפוך בר מינן, וכן העין בראותו חבירו בטוב עין הוא יברך וישפיע טוב לחבירו וגם יבורך, ולהיפך להיפך בכל מקום דכתיב טוב עין הוא יבורך וקרי יברך... (שם)

אלשיך:

וישמע יתרו - ...ועוד מלמדנו מעלת המתחבר לצדיק, כי הבלתי אדוקים לעבודה זרה שמעו גם כן כל זאת ולא שתו לב, והוא שהיה כומר אדוק התגייר, מפני שהתחבר למשה... (שמות יח א)

מחצית השקל - ...ובשם הר"ש אלקבץ, שכל אחד יראה את עצמו כמחצית, ובהתחברו עם כל אחד מישראל הוא שלם. והנה ידענו מהזוהר שכל הנשמות בצאתן מלמעלה יצאו זוגות זכר ונקבה, ועל שניהם יחד אמר ויקרא את שמם אדם, והזכר לבדו הוא מחצית. (שם ל יג)

קבלו חז"ל שהצרעת באה על לשון הרע הנמשכת מג' דברים, גאוה, וגסות רוח, מהתחברות לרשעים, או שמרוב כל יבזה האדם. הבא מבחינה א' קראו שאת, מלשון התנשאות וגאוה, ב' הספחת הבא מהסתפח לאנשי רשע, ובהרת הבאה מבהירות רוב שפע. (ויקרא יג א)

ואהבת לרעך - ועל ידי זה נעשית מדת הדין למדת רחמים, כאשר אתה מתמלא רחמים על זולתך, כי הנפשות של כל ישראל נמשכות מכל הכוחות העליונים. זו מבחינת חסד וזו מבחינת רחמים וזו מבחינת גבורה, ובהתאחדם למטה יתחברו שרשיהם למעלה, והוא תכלית האושר והטוב, כידוע. וההפך על ידי הפירוד ועל ידי זה חרב בית המקדש. (שם יט יח)

וכי ימוך אחיך עמך - הטעם שאינו עשיר כמוך הוא, כדי שאתה תזכה בו, והיית חייב אפילו אם לא נמכר לך לעזר לו, ואם כן לא תעבד בו וגו'. (שם כה לט)

התאוו תאוה - עריות ובשר, והתלונה הראשונה לא הוציאו בפיהם, ומורה מה ששכנים הרעים עושים, כי כאן כשיד האספסוף בדבר הוציאו התרעומת בפיהם. (במדבר יא ד)

ובערת הרע מקרבך - ואל תחשב שתוכל להחזירנו למוטב, ואם לא תבערו בסוף יסיתך גם בנך, במקום שדרך האב להמשיך בנו בדרכו הוא. (דברים יג ו)

לא תראה שור אחיך - על פי רמז: יש אדם האובד מפני מדת רגזנותו, ויש ממדת תמותו או רדפו הנאות, ועל אלו אמר שור אחיך או שיו, שלא יתעלם מהם, אלא ינסה להשיבם לדרך הטובה. ואם לא קרוב אחיך - ולא יאמר הן גם אני אינני טוב מהם, אלא תקן את עצמך תחילה, ואספתו אל תוך ביתך, ואחר כך תתקן אותו. כי תבנה בית - תיטיב לעמיתך כדלעיל בהשבת אבדת אחיך, אבל לא תאמר כן ביפת תאר, שיאמר כי מתכוון לטובה להשיב נפש אובדת, ונוסף לכן גם יסלק ההיזק מהחוטאים, כי אולי אין חטאו מספיק שימות על ידו, אלא בהצטרף עם היותו אצל איש חוטא, ויקרה לך כמקרה כלאי הכרם, שהתחברות השנים יחד מזיקה לשניהם. (שם כב א)

מדרש שמואל:

...אי נמי אמר, כי אם יעבדוהו בלבב שלם שלא על מנת לקבל פרס יזכו שתהיה אימתם ויראתם מוטלת על הבריות, וייראו מהם כמו שיראים מן השמים, זה שאמר ויהי מורא שמים עליכם, המורא שיראים כל הבריות מאלקינו שבשמים יהיה עליכם... (אבות פרק א ג)

ורבינו יונה ז"ל כתב וקנה לך חבר, כי הוא מועיל לכמה דברים, ולכן צריך לסובלו, כמו שכתב שלמה ע"ה מכסה פשע מבקש אהבה, ושונה בדבר מפריד אלוף, כי מי שהוא סובל את חברו ומכסה על הפשע שפשע חברו כנגדו, זה מבקש שיהיה לו אהבה, ועל ידי זה תתקיים אהבתם עם חברו ורוצה בה... (שם ו)

ואפשר לפרש עוד שהזהיר התנא הרחק משכן רע, כי אפילו שאדם אחד יהיה צדיק גמור בכל מעשיו, ובענין השכונה יהיה שכן רע מחרחר ריב ועינו רעה בשל אחרים ולבו בתוכו כאש בוערת מאש הקנאה והתאוה... בשביל זה לבד על היותו שכן רע התרחק ממנו וכשתתרחק מזה ותלך לבקש שכן טוב בעניני השכונה להתחבר אליו, השמר לך ושמור נפשך שאם תמצא שכן טוב עד מאד בעניני השכונה ובעין טובה כי תשבע עינו מרוב כספו וזהבו, אמנם הוא רשע בעל עבירות, אל תאמר בלבבך מה לי מרשעתו אשר בינו לבין קונו ולא ידבק בידי מאומה ועונותיו צרורות בשמלתו על שכמו, ואתחבר בשכונתו אחר שהוא שכן טוב בעניני השכונה, לזה אמר השמר לך ואל תתחבר לרשע, ונתן טעם לזה ואמר "ואל תתייאש מן הפורענות", ויהיה פורענות מלשון עבירות ופשעים, שלומר אל תתיאש לומר שלא תלמד ממעשיו...

והר' משה אלמושנינו ז"ל כתב למה בשכן רע לקח לשון הרחקה וברשע לשון התחברות... שכאשר יתחבר הרשע לאיש השלם, שתבא התעוררות החברה, אז יהיה הרשע טפל ואולי יחזירהו למוטב, והיא מצוה רבה לעשות נפש אחת מישראל, ועל כן הזהיר שההתחברות לרשע לא יהיה באופן שהוא יהיה המחבר אליו, והרשע הוא העיקר אשר אליו יתחבר, יען לא היתה תנועת ההתחברות מהרשע... (שם שם ז)

ואל תתייאש מן הפורענות, אחר שהזהירו על מניעת חברת הרשע, הוא מזהירו בהשתדלות קנין החבר טוב, כי אי אפשר בלא חבר אוהב שיתקן לו עניניו בעצתו, שאף המשכיל שבמשכילים צריך לעצת זולתו. ודרך צחות אני אומר כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ואמרו רז"ל או חברותא או מיתותא, וחכמי המוסר אמרו, אדם בלא חבר, כשמאל בלא ימין, ואמרו הטוב שבסוסים צריך לרסן, והכשרה שבנשים לבעל, והפקח שבאנשים לעצת חבר, ואמר החכם לבנו, אל ימעט בעיניך שונא אחד, ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים. וידוע שהאהבה תמצא בענוה ובשפלות הרוח, כי הגאוה בין אחים יפריד... (שם)

והחסיד ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב, הוי מתלמידיו של אהרן וכו', שיהיה האדם רודף השלום מאהבתו בשלום, לא שיהיה כוונתו שישבחו אותו או כדי שיחזיקו לו טובה, ומקרבן לתורה, שלא תהיה אוהב את הבריות לאכול ולשתות, כי אם אהבה אמתית, ומקרבן לתורה... (שם שם יב)

אל תפרוש מן הצבור... ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש, וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבאו כי אם מצד השיתוף, ומשעה שנבראת האשה נברא השטן, והנה כאשר נולדו קין והבל נולדה הקנאה והרג זה את זה, עם היותם שנים בעולם, ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לרבים כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון. ואמר שהדבר אינו כן, כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר, כי האדם מדיני בטבע, כמו שכתוב לא טוב היות האדם לבדו, וזה מבואר כי צרכיו מרובים, ואין בו כח למלאות צרכיו, אם לא יהיה במדינה, וגם לשלימות אחר יחוייב שיתחבר האדם, כי עיר פרא אדם יולד, וצריך שילמוד מעדת אנשים, כי זהו החכם הלומד מכל אדם... והאיש הבלתי מדיני לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע, אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם... שיתרבה עליו השחורה וידמה צורות מפסידות, כמו שיקרה לחלושי הדעת היושבים לבדם... (שם ב ה)

והרב ר' לירמא ז"ל פירש כלומר שיעשה עצמו חבר טוב עם כל האדם, ושישתדל אדם בכל כחו להטיב את כל ישראל חבריו, לקיים מה שאמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך, אשר הוא כלל גדול בתורה, וכן פירש בר' יוסי שאמר שכן טוב, כלומר שיעשה עצמו שכן טוב לכל שכניו לעולם, ואפילו ששכניו יהיו רעים לו, ישתדל הוא להועילם ולא להזיקם, באופן שיועיל אפילו למזיק לו. ודבריו אלה ראויים אליו, שכבר העיד רבן יוחנן בן זכאי עליו ואמר ר' יוסי הכהן חסיד. (שם שם יא)

ולי נראה דאפשר כי השתי חלוקות הראשונות הם אחת, וכוונת ר"א להזהיר על הכעס, ואמר אם תרצה לקנות מדה זו שלא תהא נוח לכעוס, השתדל שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך... לפי שלעולם אין הכעס כי אם רק מסבת היות האדם מקיל את כבוד חבירו על כן כועס כנגדו ומחרפו ומגדפו...

ואפשר לי לומר, שהכוונה כי בהיות כי הכבוד שמכבדין את האדם נמשך לו ממה שהוא מכבד את אחרים, וכענין שאמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות, אם כן צריך לך שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, כי כבוד חברך הוא כבוד עצמך, כיון שהוא סבה לכבוד עצמך. אי נמי בהיות כי יש בן אדם שאינו מחשיב בעיניו הכבוד שמכבד אותו חברו, ואם הוא מכבד את חברו דבר מועט נראה בעיניו כי כבוד גדול עשה לו, לכן להרחיק את האדם ממדה רעה כזו אמר, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך... אי נמי צוה לאדם שאם תראה שום אדם נוגע בכבוד חברך ומחרפו ומגדפו, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תשתוק, רק תעמוד כנגדו ותתקוטט עמו... (שם שם יב)

...ורבינו יונה ז"ל כתב כל שרוח הבריות נוחה הימנו, כענין שאמרו הנושא והנותן באמונה וכו' הבריות אומרות עליו אשרי שזה ילד וכו', לכן רוח המקום נוחה הימנו, כי התורה מתקלסת על ידו... (שם שם יג)

ואמר איזהו מכובד המכבד את הבריות וכו', לפי שהמכבד את הבריות מעלה עליו הכתוב כאלו מכבד לשי"ת, וזהו שהביא ראיה מבני עלי, שנאמר בהם כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, והכוונה שהם מבזים לבני ישראל, שהיו מביאין שלמים וכו', ולא היו מחשיבים את ישראל לכלום, והיו חוטפים מהם בחזקה... ולפי שהיו מבזים את ישראל קראם ה' בוזיו, כי כן אמר אליהם ובוזי יקלו. והטעם כי עם בני ישראל הם חבל נחלתו ית', והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, וכן בענין הכבוד, המכבד אותם כאלו כבדו לשי"ת, כמו שכתוב כי מכבדי אכבד... (שם ד א)

ואפשר עוד לפרש שאמר אל תהי בז לכל אדם, כנגד מה שאמר ובורח מן העברה, כי זו היא קלה להכשל בה, כי לעולם האדם נראה בעיניו בחבירו פחות ממנו, ולכך מבזה אותו, ועבירה שהיא קלה בעיני האדם גוררת כל שאר עבירות שבתורה, כי כמו שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה כלה, כן המבזה הוא מבטל כל התורה כלה... (שם שם ג)

...ואפשר עוד לפרש, כי בהיות שמדרך החסיד להטיב אפילו למי שהוא אויביו, כמו שאמר הכתוב "ואני בחלותם לבושי שק וגו'", ולעולם הוא רודף להשלים אתו... והכונה בעשות רצון ה' הם כל דרכי איש, מי שהוא איש וחסיד כל מגמתו לרצות את אלקיו, ולא מיבעי שמרצה את אלקיו שהוא אוהב לו, אלא גם אויביו ישלים אותם אתו, כי הוא רודף שלום ומקטין את עצמו בפניהם עד שישלים אותם אתו. ושמואל הקטן היתה מדתו כך, ולכן נקרא שמואל הקטן, כי אין האיבה באה אלא מצד הגאוה, והשלום בא מסבת הענוה... (שם שם כג)

...ואפשר עוד שהשמיענו כי שלימות האדם להשלים את עצמו ואת זולתו, ולזה אמר הולך ואינו עושה, כלומר שהוא הולך ואינו עושה שילכו אחרים עמו, כי אינו משתדל רק בהליכתו לבדו, זה האיש שכר הליכה בידו... (שם פרק ה יז)

ארחות צדיקים:

לעולם ירחיק אדם עצמו, שלא יעשה דבר שחברו מתביש לומר לו, כגון אדם שיש לו דבר סתר, וחברו נכנס אצלו והוא מתביש לומר לו לצאת, או שיתאכסן בבית חברו, והוא מצטער בזה ומתביש לומר לו לצאת... ידקדק מאד בדבר, שלא יכביד עצמו בשום דבר, ושלא ישאל דבר ממנו, שום מתנה, או לשאול כליו או מעותיו במקום שיודע שחברו אינו עושה ברצון ומתביש להשיב פניו ריקם... ועל זה אמר החכם: אל תאהב מבני אדם אלא מי שמראה עצמו שאינו יכול לעמוד בלתי עזרתך, ואף על פי שאתה צריך לעזרתו יותר ממה שהוא צריך לעזרתך. ואם תחטא לו, הוא מוחל לך ויראה עצמו כאלו הוא החוטא, וישאל ממך דברים שאינו צריך כדי שלא תתבייש ממנו. (שער הבושה)

ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך, הדרך הוא, שיעזר בנפשו ובממונו לכל אדם כפי יכלתו. העזר בנפשו הוא שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם. העזר בממונו הוא, שילוה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילוה בעת דחקו וכן יפקדהו במתנות כפי כחו. ולקצת העתים, ישלח דורונות גם לעשירים ויהא ותרן בשלו. אם יהי לו עסק עם בני אדם, יהי הכל משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חברו. לעולם יהיה חפץ שחברו יהנה ממנו ואל ישתדל הוא להנות מחברו, ויהיו דבריו בנחת עם כל אדם... ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזק האהבה, וישא ויתן עם חברו בטובתו, וינחם כל אדם מעצבו ומדאגתו... ולעולם ישתדל למצא זכות על כל אדם במקום שאפשר להיות, ויותר מזה יזהר, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו ולא יתגאה על שום אדם... וצריך מאד להזהר מחבור בני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא ילמד ממעשיהם, ולהתרחק ממושב ליצים. ואמר החכם לבנו, כי יעלה בלבבך להתחבר עם בני אדם התחבר עם חכם... (שער האהבה)

אמר החכם אם תרצה שישנאך חברך, בקרהו תמיד, ואם תרצה שיאהבך בקרהו לעתים רחוקות, ועל זה נאמר (משלי כ"ה) "הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך"... (שער השנאה)

מהר"ל:

וזה שאמרו: האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, ונושא בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכו'. כי יש לאדם להתחבר אל אשר יש לו חיבור אליו. כי השכנים האדם קרוב אליהם מצד הדירה, ויש לאדם חיבור אל קרוביו שהם בשר ודם שלו, וכן יש לאדם קירוב וחיבור אל עמו, ועל זה אמר המלוה סלע לעני וכו', דכתיב אם כסף תלוה את עמי וגו', וכן כאשר נושא בת אחותו הרי זה הקירוב הגמור, שהרי האיש והאשה נעשו אדם אחד, כמו שאמר הכתוב ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

וזכר סדר הקירוב, מתחלה אמר האוהב את שכניו, ואין האהבה בנפשו, ורק קירוב בפועל המעשה, והמקרב את קרוביו זהו בודאי קירוב יותר, ועוד יותר הנושא בת אחותו, כי אשתו כגופו, ויותר מהכל כאשר מלוה לעני, שדבר זה הוא חסרון כיס, והוא מחסר את עצמו ומלוה לאחר, זהו חיבור גמור... ולפיכך כמו אדם זה שהוא מקרב את אשר קרובים אליו, כן השי"ת לישראל אשר נקראו עם קרובו, מקרב אותם ושומע תפלתם. (באר הגולה באר ב)

כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמירת בהמתו, ודבר זה שהוא צריך לשמור הוא חידוש בתורה, שעל פי סברא על הניזק לשמור עצמו מההיזק. והתורה חייבה לשלם למי שיש לו עמו חיבור וריעות, כי אין ראוי שיבא היזק מזה לזה אף על ידי ממונו, שדבר זה היפך הריעות והחיבור. ולפיכך אמרה תורה "את שור רעהו", ולפיכך ישלם ההיזק. אבל מי שלקח עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל רק זולתו, אין לו ריעות כלל עמו, ולא הזהירה תורה לשלם... (שם באר ז)

וכך ישים האדם עצמו, כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה, כלומר רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו צירוף וחיבור אל הבריות, וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים בידו. כי כאשר יש לו יחוס ודמיון אל השכל מקבל התורה השכלית, והשכל אשר הוא עומד באדם יש לו דבקות באדם, ואינו דבוק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכן יהיה תלמיד חכם עם הבריות... (נתיב התורה פרק ד)

הפך המדה הזאת אשר אינו רוצה לעשות שום טוב עם אחר, ומעמיד דבריו על הדין ואינו רוצה לעשות לפנים משורת הדין. וכבר ביארנו כי לא חרבה ירושלים רק שהעמידו דבריהם על דין תורה, ודבר זה מביא חורבן, כי בנין העולם הוא החסד, כי אי אפשר שיהיו התחתונים עומדים בדין... (נתיב גמילות חסדים פרק ה)

וקאמר שיתרחק אדם מן הפקדונות, אף על גב שדבר זה חיבור של אהבה, מה שהוא שומר ממון חברו, והוא דומה להבאת שלום, מכל מקום אל יעשה, משום שבית הנפקד נעשה כמו בית המפקיד, והחיבור הזה יותר מדי ואינו ראוי. וכן יתרחק מן הערבות, שלא יתערב בעד חברו, אף על גב שדבר זה דומה קצת להפרת נדרים, אבל דבר זה עירוב יותר מדי, ולפיכך הוא נקרא "ערב", שהוא עירוב עמו. כלל הדבר, שיהיה עם הבריות כמו שראוי, לפעמים ראוי הקירוב ולפעמים הריחוק, ולפעמים לא הקירוב ולא הריחוק. (נתיב השלום פרק ב)

ועוד יש הפרש, כי האחד נקרא מצד התולדה מצד שיש להם אב אחד שהוא התחלה להם, ואין זה מצד עצמם. אבל שם הריעות הוא מצד החיבור של עצמם, ולפיכך חיבור הרעים יותר מן האחים, כי הוא מצד עצמם. אמנם פירוש "ואל תבא בית אחיך ביום אידו", לא מוכח רק כמשמעו, שלא יבא לבית אחיו ביום אידו, כי צער הוא אליו, שכאשר יש לאדם איד, ויראה אותו אדם אחר, אפילו הוא אחיו, הוא צער אליו. אבל אוהבו וריעו יראה אותו ואין לו צער, כי הוא אהוב אליו, ודבר זה נחת רוח אליו. וגם זה מוכיח כי האוהב יותר גדול מאחיו. ואמר "טוב שכן קרוב מאח רחוק", רוצה לומר, אף כי בשכנים לא היה הקירוב הזה, שאין השכן בא להיות שכן אליו ולבקש החיבור אליו, עם כל זה שייך שכן קרוב, דסוף סוף יש להם קירוב, כי הם שכנים. אבל האח יקרא אח, בין שהוא קרוב ובין שהוא רחוק, מפני זה השכן יותר טוב. ומה שאמר "וריע אביך אל תעזוב", כי נתחבר לאביו, וזה יותר חיבור מן האחים, שלא היה שם חיבור כלל.

ודבר זה ענין גדול מאד, שיאהב את ריעו כמותו, בשביל שישראל הם עם אחד, ומצד זה ראוי שיהיו כמו אדם אחד לגמרי. וכאשר אין האהבה לחברו, כאילו לא היו עם אחד. ולכן המצוה בישראל "ואהבת לרעך כמוך". וכבר ביארנו כי דבר זה שאוהב את הבריות הוא אהבת השי"ת, כי מי שאוהב את אחד אוהב גם את מעשה ידיו. וכן כבוד חברו אשר נברא בצלם אלקים נחשב כבוד המקום... וכאשר אוהב את חברו שנברא בצלם אלקים, האדם הזה צלמו צלם אלקים, ולכך הוא אוהב את חברו כמותו שנברא בצלם אלקים, וצלם אחד להם... (נתיב אהבת ריע פרק א)

ומה שאמרו "כאילו סוטר לועו של שכינה", שהאדם בדמות יוצרו ובצלם אלקים, ולכן המכה את צלמו כאילו סוטר על לועו של שכינה. ומה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חברו נקרא רשע, כי הגבהת היד מורה על יד החזקה, ולפיכך מיד כאשר מרים יד, דבר זר הוא להגביה יד על חברו, לכך נקרא רשע, כי הרשע יוצא מן השווי והצדק, ואין לך יציאה מן היושר כמו זה, שמתגבר בזרוע רמה שלו על חברו... (שם פרק ג)

והזהיר את האדם שאפילו לשעה ולזמן קצר אל יתחבר לרשע. ואחר כך אמר "ואל תאשר בדרך רעים", כי אף שאינו רשע, רק שהוא רע ואינו רשע גמור, בדרכם לא ילך. ואף כי ידמה האדם כי חיזוק ואישור הוא לו אם יצטרף אל הרעים, עם כל זה אל יעשה דבר זה... (נתיב הפרישות פרק א)

המדה הזאת שהיא לב טוב, שהוא חפץ ורוצה לטוב חברו, ואף אם רואה דבר בחברו שהוא נראה רע, הוא דן אותו לכף זכות. וכל זה מפני שהוא רוצה בטוב חברו, ולכך הוא דן אותו לכף זכות. והיא מדה גדולה מאד... ומכל שכן כאשר דן את חברו לכף זכות, שזהו דין לעצמו, שגם הוא נידון בדין הזה, והיא מדה טובה וראוי שיהיה נדון במדה טובה זאת לגמרי. כי הדין הוא מחויב, ומפני שהוא מחוייב הוא נידון באותה מדה עצמה. (נתיב לב טוב פרק א)

ואם כי אין ראוי שיהיה רודף אחריו העושר, ראוי שישמור עצמו שלא יהיה צריך לבריות, כי זהו חסרון לאדם... ולכן אמרו "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות", כי המפשיט נבלה בשוק הוא גנות וגנאי גדול, אבל מי שהוא צריך לבריות דבר זה חסרון לאדם בעצם, שהוא חסר כאשר צריך לבריות. (נתיב העושר פרק ב)

...כי מפני שגוזר טבע העולם שיהיה האדם יחידי בעולם, אם אין מוראו של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, עד שיהיה האדם כפי ציור העולם, שכך היא הבריאה, שהרי כל אדם אומר בשבילי נברא העולם, והוא בלבד ראוי בעולם, ולכך היה בולע את רעהו חיים, עד שהוא נשאר בלבד, ולכך אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, שהוא מקשר האנשים הפרטיים עד שהם מתחברים, ואם לא היה זה כל אחד בולע את רעהו חיים, כי כל אחד כל העולם... (דרך חיים פרק ג ב)

ויש לדעת כי ההנהגה שצריך אל האדם שתהיה טובה וישרה עם הבריות היא נחלקת לג' חלקים החלק האחד תהיה הנהגתו עם גדולי המעלה ממנו, החלק הב' הנהגתו עם בני אדם קטנים ממנו, והחלק הג' איך תהיה הנהגתו עם חבירו שהם בני גילו. לכן אמר שיהיה קל לראש, להיות נשמע לכל דבריו וצוויי האנשים הגדולים ממנו. ונוח לתשחורת לבני אדם שחורי הראש, רוצה לומר ילדות האדם, לא ידבר עמהם בגבהות רק בנוח. ואם ישאל אחד משחורי הראש דבר ממנו יהיה נוח לו. וכנגד בני אדם כיוצא בו ובני גילו אמר והוי מקבל את כל האדם בשמחה, שינהג כבוד בכל אדם... (שם שם משנה יב)

...ויש לך לדעת כי שני חברים נקראו כאשר האחד הוא לתועלת השני, ובזה הם חברים, ולפיכך אף על גב שהרב מלמד את התלמיד, מכל מקום בצד מה נחשב התלמיד שהוא לתועלת הרב, ומפני כך אמר שיהיה כבוד תלמידך ככבוד חברך, אחר שגם הרב מקבל תועלת מן התלמיד... ומפני כך אמר יהי כבוד חברך כמורא רבך, שיש לתלמיד לקבל מורא מרבו, אשר הוא משלים אותו, וכך החברים מצד שהם חברים ביחד וטובים השנים מן האחד, הרי כל אחד הוא השלמתו של השני, ולכך יהיה כבוד חברך מצד זה כמורא רבך... (שם פרק ד יב)

ואמר כי ההנהגה עם בני אדם הדומים לו שיהיה מקדים שלום כל אדם, ודבר זה ענוה, ולא ימתין עד שהאחר יתן לו שלום. וזו הוראה שאין אדם אחר שפל בעיניו, ומקרב אותם... (שם שם טו)

התורה נקנית במ"ח דברים... אוהב - רוצה לומר שיהיה אוהב את השי"ת ודבק בו, וראוי שיקנה תורת השי"ת. וכן צריך שיהיה אוהב את הבריות, כי כאשר הוא אוהב את הבריות הוא בתוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שניתנה אל הכלל, אבל אם אינו אוהב את הכלל, הוא נבדל ממנו, ואיך יזכה אל התורה, שהרי הוא יחידי בעצמו ולא ניתנה התורה אל היחיד. ועוד כי התורה היא השכל, אשר השכל אינו פרטי, ואם האדם נבדל מן הבריות עד שהוא פרטי, אינו ראוי להשגת השכל אשר השגתו כללית ולא פרטית. (שם פרק ו)

...והביא ג' מעשים זה אחר זה, שלא יאמר האדם דודאי יש לדון את האדם לכף זכות, היינו בדבר שאין הנאה רבה לחוטא, ולמה יחטא בדבר כמו זה, ולפיכך מעשה ראשון שאף שהיה בענין גזל שהאדם נהנה ודרך האדם לעבור, ומעשה השני בענין עריות שהאדם נהנה ממנו, וכן המעשה השלישי, ולא יאמר גם כן כאשר יכול לדון אותו לכף זכות בדרך קרוב, אבל אם אינו יכול לדון אותו לכף זכות רק בדרך רחוקה מאד, ויש לו לומר שאין לדון אותו לכף זכות... ודע כי במעשה הראשון לא היה רק דבר אחד, דהיינו מה שאמר תמיד אין לו, ואין זה רק ענין אחד, ובדבר אחד יש לדון לכף זכות, והמעשה השני צריך לדון אותו לכף זכות בשני דברים, דהיינו שהשכיבה מרגלותיו, וירד וטבל ושנה להם, ובמעשה הג' צריך לדון לכף זכות בשלשה דברים, שנכנס למקום סתר הוא אחד, וחלץ תפילין הוא השני, וירד וטבל הוא הג', ואפילו הכי היו דנין אותו לכף זכות... (חידושי אגדות שבת קכז ב)

ומה שאמר כי לא זימן את מנוח וכו', בא ללמד, כי האדם שיש לו ברכה בדבר מה, אל יהא קל בעיניו שאר בני אדם שאינם במדרגה זאת, ואם מבזה שאר בני אדם השי"ת נוטל ממנו הברכה, שאין זה ראוי בשביל הברכה שנתן השי"ת אליו שיהיה מקיל באחרים, ואף אם הוא בעל ברכה מאד... (שם בבא בתרא צא א)

של"ה:

אמר אחר כך ודרך חיים תוכחת מוסר, מתחילה דבר משלימות עצמו יהיה שלם בנר מצוה ותורה אור, אחר כך ישלים את זולתו גם כן, וזהו דרך לחיים הנצחיים להיות זוכה ומזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו', ותמיד לא ימנע מלהוכיח אחרים וילמדם חכמה ומוסר להבין אמרי בינה... (הקדמה)

...ובאמת כי דייקת תמצא רובא דמצוות הם תלוים באהבת חבירו כמוהו, כל מצות צדקה ולקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, ומשא ומתן באמונה, ואיסור רבית והרבה כיוצא בהם, אחר כך כמעט כל המדות הרחמים והחנינה וארך אפים ורב חסד, ולדונו לכף זכות, ושלא לעמוד על דם רעך, והרחקת רכילות ולשון הרע, והוצאת דבה וליצנות, וקנאה ושנאה ונטירה, וענין כעס ורצון ורדיפות הכבוד, ומדות אלפי אלפים כיוצא בהם שיקיים רוב מצות עשה ולא יעבור על רוב לא תעשה, ויהיה שלם בכל המדות כשיאהב לחבירו כמוהו. ואף מה שלא שייך בין אדם לחברו, כמו מאכלים אסורים וחמץ בפסח וכיוצא בהם, יקיימם בקל וחומר אם יאהוב לחברו כעצמו, קל וחומר יאהב להקב"ה העושה חסד חנם עמו... הרי ואהבת לרעך כמוך הוא הגורם ואהבת את ה' אלקיך... וכמו שאהבת המקום הוא בכל לב ונפש ומאד, רוצה לומר כי לקיים מצוות ה' התלוים בלב ונפש, כגון להרחיק הדעות הזרות והנכריות מלבו צריך להתלהב בנפש משלהבת האלקים והיראה הפנימית עד שאפילו אדם נוטל נשמתו לא יעבור מפקודי ה' ומצוותיו... כן באהבת הבריות יהיו שלש אלה. כיצד, בכל לבבך היינו שלא לשנוא שום אדם בלב, כמו שכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך, והשנאה שבלב רובה באה מחמת הקנאה, וגדולה השנאה הבאה מחמת הקנאה, יותר מהבאה מחמת עלבון ותחרות או דבר אחר, כי זו בסור הסבה יסור כל חלאתה ויש לה תקומה, אמנם הבאה מחמת הקנאה אין שום תקנה לה. היא אשר החריבה מקדש שני... והיא אשר הגלה את פליטת יהודה ומקיימי שארית ישראל בגלות, ואשר סיבבה כל הגרושים והרעות והצרות שהיו מעולם בגלות החיל הזה...

עוד יש שנאה אחרת והיא שהאדם שונא לחברו לא מפני קנאה או תחרות, אלא מפני רוע המדות אשר בנפש המתעורר, כי כמו שהטבע נותן שאהבה נופלת בין הדומים, כן כשלא ידמו יחד האנשים במדותיהם ובמזגיהם יפול ביניהם שנאה. וזו אינה קשה כראשונה, אמנם קשה לתקן, ולכן אנו מוזהרים להתרחק ממנה, לפי שנאמר בכל נפשך, היינו אף על פי שחברך אינו שוה במדות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהב אותו בעבור ה' שככה בראו.

המין הג' מהשנאה היא הבאה מחמת דררא דממונא,וזהו שנאמר ובכל מאדך, ובזו השנאה גם כן אותה הנופלת בין הבעל אומנות, שהכל מאת ה' העושר והכבוד, ואין האדם נוגע במה שמוכן לחברו לא ישנא לבעל אומנות, אדרבא יאהב אותו מפני הדמותו אליו... וכמו שאם ידו של אדם תכה את רגלו או שום אבר אחר מאבריו לא ישוב להכות לידו לנקום נקמת רגלו, כן אם יחטא איש לאיש מצוה שלא לנקום ולנטור, אבל למחול לו מיד, ולהתפלל אל ה' עליו שימחול לו, כמו שעשה הזקן אבינו, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך, ויחשוב גם כן בלבו כמה אנחנו מוסיפים לחטא בכל יום ויום לפניו יתברך, והוא מוחל לנו על העונות והפשעים...

ואם יודע איזה בשורה טובה לבר ישראל או לבת ישראל ירוץ אליו לבשרו, כמו שכתוב איש טוב וכו', ומכל שכן כשיודע איזה מכשול חס ושלום שיגיע לחבירו בדרך או באיזה עסק, ירוץ ויזרזו ויאמר לו אחי השמר בזה הענין... (שער האותיות אות ב, וראה שם עוד)

שלימות הגוף, יגמול חסד בגופו לכל, ויעשה שירות לכל אחד, ויקיים ואהבת לרעך כמוך, ויהיה שפל ועניו בפני כל העולם, כשמזכיר את עצמו ואת חבירו מדרך המוסר יקדים שם חברו לעצמו, וכשהולך עם חברו ילך עם חברו אצל שמאלו, ויהיה לו בושת פנים, לא ירים עיניו, דבורו יהיה עם הבריות בנחת בלי הרמת קול ובענוה... (שם סוף אות ד)

אנא שא נא וגו', ראה נא והביטה עד כמה חיוב המחילה בחטא שבין אדם לחברו, ראה נא אלו הגדולי עולם שבטי י-ה, אשר הם מלאכי אלקים, איך עשו הכנעות ויפלו לפניו ארצה, ויאמרו הננו לך לעבדים, ומה יעשה הדיוט החוטא נגד חבירו בהוצאת דבה ובהכאה וכיוצא בזה, או דברי מסה ומריבה. ואף שחברו מרוצה, על כל זאת צריך תשובה שימחול לו הקב"ה, והשבטים הקדושים אף שפייסו את יוסף, מכל מקום היה חטאתם שמור עד נקמת עשרה הרוגי מלכות גדולי ואבירי ישראל... (תורה שבכתב ויחי)

רמח"ל:

והמפסיד הג' (של הזהירות) הוא החברה, דהיינו חברת הטפשים והחוטאים. כי הנה אנו רואים פעמים רבות, אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה, או יעבור עליה כדי שלא ילעגו עליו חבריו, או כדי להתערב עמהם... כי אם יאמר לך אדם (כתובות י"ז) "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים, בבני אדם שעושים מעשה אדם... אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו, ולמנע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה'... ואם יארע לו שימצא בחברה מי שילעיג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, ויחשוב בדעתו, כי לולי היה לו להרויח ממון הרבה, ההיה מניח מה שצריך לזה מפני חבריו שלא ילעגו? (מסילת ישרים פרק ה)

ונדבר עתה על החטאים המצויים, הנולדים מחברת בני אדם ומקבוצם, כגון הונאת דברים, הלבנת פנים, הכשילם העיוור בעצה, רכילות, שנאה, נקימה... (שם פרק יא, וראה שם עוד)

והפרישות במנהגים היא ההתבודדות וההבדל מן החברה המדינית, לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר. שכבר אמרו חז"ל (כתובות י"ז) לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכן אמרו (מכות י') חרב אל הבדים ונואלו - חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללימודו או לפרנסתו, ויתבודד אחר כך להדבק באלוקיו, ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית. ובכלל זה למעט בדבורו ולהיזהר מן השיחה הבטלה. (שם פרק יד)

...שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו, לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, הקב"ה מגדיל עליו, ואלו הם הרועים האמיתיים... (שם פרק יט)

החלק הד' (למדת הענוה) הוא חילוק הכבוד לכל אדם, וכן שנינו (אבות פרק ד') איזהו מכובד? המכבד את הבריות... הוי מקדים בשלום כל אדם וכו'... ובין בדבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו... (שם פרק כב)

ולפעמים מה שיש בו הוא ההיפך ממה שמשבחים אותו, ודעת האדם קלה ומתפתה בנקל, על כן בשמעו את הדברים האלה יכנסו בו כארס, ונמצא נופל ברשת הגאוה ונשבר... (שם פרק כג)

אור החיים:

ואיש את קרובו - כי יש אחים שדעותיהם מרוחקות זו מזו, וזה ימשך משורש הנשמות, ויש קרובים בשרשם, ונמשכים עם ריחוק מולידם, ולהיפך יש מרוחקים בשרשם ובאים בקירוב על ידי מוליד. ויותר יאהבו קרובים בקרבת השורש זה את זה, מהקרובים בבחינת המוליד, שלאלה יתיחס שם אחוה ולאלה שם קרוב. והפסוק ידבר בשתי הבחינות, זו למעלה מזו, איש את אחיו ואיש את קרובו. (שמות לב כז)

...עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה נתנה להתקיים בכללות בני ישראל, כי אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכהו זה לזה. ואולי כי לזה רמז בואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך, כי בשלומו ייטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלימותך, ואם כן אינו אחר, אלא אתה בעצמך וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת כי צוה ה' תרי"ג מצוות, ומן הנמנע שימצא אדם שישנו בקיום כולם, יש מצוות עשה בכהנים, שאין מציאות לישראל לעשות... אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכה זה מזה, וזה מה שאמר הכתוב "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'", כינה לכולם מעשה אחד, הגם שמהם הביאו הנדבה, מהם עשו המלאכה... (שם לט לב)

לא תשנא את אחיך - רוצה לומר לא רק שנאה גמורה אסורה, אלא אף הרחקה בלב. את עמיתך - שלא ישנא ההמון את תלמידי החכמים המחוייבים להוכיחם. וחוזר ואומר לתלמיד חכם ולא תשא עליו חטא - לא יפחד פן ישנאהו על תוכחתו. אני ה' - שעל ידי יחוד הלבבות מתייחד שמו, כי כולם ענפי שם הוי"ה ב"ה, כדכתיב כי חלק ה' עמו וגו'. ודקדק לומר את אחיך - שהמומרים והאפיקורסים מצוה לשנאותם. (ויקרא יט יז ויח)

הגר"א:

אל תלך - בנתיבתם גם בלעדם. ימהרו - אל תחשוב אבקש ממנו ממון ואחר כך אפרד מהם, כי יקדמוך. חנם - אל תחשוב שהם רוצים בטובתך. (משלי א טו ויז)

בדרך טובים - טוב ומטיב עם הבריות, וצדיק נותן משלו אף למי שאינו ראוי. (שם ב כ)

חכמת לך - לא ילך בדרך הרשעים אפילו כדי להוכיחם, אלא ישב בפרישות. (שם ט יב)

המלך אוהב את אלו המדברים טובה על חבריהם, וכן הקב"ה. (שם טז יג)

פגוש דב - שהוא רגזן מאד, וכל שכן בעת שהורגים את בניו, מכל מקום טוב לפגשו מלפגוש כסיל העוסק באיוולתו. (שם יז יב)

שאת פני רשע - לא טוב אפילו בדברי תורה, שאם תשא פעם אחת, יטה גם צדיק עמו במשפט. שפתי - הכסיל בא תמיד בריב, ויבאו להכאות עמו. ועוד שבעוון לשון הרע נגעים באים, וקוראם על עצמו. (שם יח ה)

אח נפשע - ...ומורה שלא יריב עם חברו על שום דבר, כי הכל נגזר מה'. (שם שם יט)

יהללך זר... נכרי - הכותים, כמו שאמרו שיהא אדם אהוב למעלה ונחמד למטה. ואפילו נכרי בשוק. ואף שהם רעים יהללוך במה שבאתגליא ושבאתכסיא. (שם כז ב)

מכסה פשעיו - נגד חברו, לא יצליח - כי ודאי ינקום ממנו, ואם יתודה לפניו ירוחם, וכן לפני הקב"ה. (שם כח יג)

נבלת - אם דברו עליך נבלה הוא מפני שהתנשאת, יוציא חמאה - אם רוצה להראות שהוא גדול מהמחרף ישתוק, כפי שמכסים כלי עשיית החמאה, ומעצמו יוודע. מיץ חוטם - ואם מדבר כדי לנקום את עצמו, הוא כמנקה חוטמו מדי, שיוציא דם. ומיץ אפים - ואם תריב כדי שישתוק ממך, יריב עוד יותר. (שם ל לב ולג)

תניא:

וכן בדברים שבין אדם לחבירו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה חס ושלום או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס חס ושלום, וגם שלא לשלם לו כפעלו חס ושלום, אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזהר ללמוד מיוסף עם אחיו. (ליקוטי אמרים פרק יב)

והנה על ידי קיום הדברים הנ"ל, להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם, אלא התלויה בדבר לבדה. וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצוה זו, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא וכו', כי יסוד ושורש כל התורה הוא להגביה ולהעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה עד עיקר ושרשא דכל עלמין, וגם להמשיך אור אין סוף ב"ה בכנסת ישראל, כמו שכתבנו לקמן, דהיינו במקור נשמות כל ישראל, למהוי אחד באחד דוקא ולא כשיש פירוד חס ושלום בנשמות, דקב"ה לא שריא באתר פגום, וכמו שכתוב ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.

ומה שאמרו בגמרא שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאתו, וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות, וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתוב בספר חרדים, אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם, מצוה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעים, והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממש שכתוב, ליעקב אשר פדה את אברהם. ולא אמר דוד המלך ע"ה תכלית שנאה שנאתים וגו', אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלקי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת. (שם פרק לב)

...אך אמנם אמרו רז"ל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל, לכן יתכוין לייחד ולדבקה בו ית' מקור נפשו האלקית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא רוח פיו ית' הנקרא בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן, והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה... ויתכוין להמשיך אורו ית' על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן... (שם פרק מא)

ועוד זאת אדרוש ממעלתכם שלא להשליך דברי אחריכם אשר ערכתי שיח להיות כל איש ישר והולך בתומו, כאשר עשה האלקים את האדם ישר ולא לבקש חשבונות רבים מעלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם ותחבולותיו, כי זו מלאכת שמים היא ולא מלאכת בשר ודם, ולהאמין באמונה שלימה במצות חז"ל והוי שפל רוח בפני כל אדם בכלל, כי יציבא מלתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחבירו וכי כל איש ישראל כאיש אחד חברים כמו שאיש א' מחובר מאברים רבים ובהפרדם נוגע בלב כי ממנו תוצאות חיים, אם כן אנחנו היות כולנו כאיש א' ממש תיכון העבודה בלב, ומכלל הן וכו'. על כן נאמר ולעבדו שכם אחד דוקא. ועל כן אהוביי ידידיי נא ונא לטרוח בכל לב ונפש לתקוע אהבת רעהו בלבו ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת עבודה זרה ממש, כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ואם בדבור כך וכו', וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב, וה' הטוב המברך את עמו בשלום ישים עליכם שלום וחיים עד העולם... (אגרת הקדש כב)

...על כן על פי הדברים והאמת האלה אשר אי אפשר לבאר היטב במכתב, נקראת השכינה בשם לב, והנשמות בשם אברים, להורות לנו כי כאשר כל הנשמות דבוקות ומקושרות יחד אזי סיבוב והילוך החיות וההשפעה סובב סובב ונעוץ סופן בתחלתן לקשר ולחבר כולן להויה אחד ולדבקה בו ית', וכמו שכתוב אתם נצבים היום כולכם לפני הוי"ה אלקיכם, כולכם דייקא, ולפני דייקא, ראשיכם וכו' מחוטב עציך וכו', ובזה יובן מאמר חז"ל כי חורבן בית שני ונפילת ישראל בגלות והסתלקות השכינה וירידתה לאדום בבחינת גלות כביכול, הכל בעון שנאת חנם ופירוד לבבות ר"ל, ולכן נקראת חולה על דרך משל, כמו שכתוב סומך נופלים ורופא חולים לשון רבים הם כל האברים וכו'. (שם לא)

רוח חיים:

...וקנה לך חבר להתיעץ עמו גם בעניני עבודת הבורא, כי אם חכם אתה בעיניך היצר הרע יוכל לסמא עיניך ויישיר לך העקוב והרכסים, ולכן תתיעץ עם חביריך כי יצרך אינו קרוב לו כל כך להטעות. והוי דן וכו' רוצה לומר ובתנאי שתדון לכל זה, כי בלתי זאת לא תכון חבורתך עמו, כי יתראה בעיניך כי הרב או החבר אינם עושים כהוגן ויפול מריבה ביניכם, לכן אמר והוי דן את כל אדם לכף זכות. הרחק משכן רע - אפילו טוב לשמים וצדיק אך אם הוא רע לבריות. ואל תתחבר לרשע - רע לשמים אפילו אם הוא טוב לבריות, מטעם ולא תתיאש מן הפורענות, פן תספה בעונו חס ושלום. (רוח חיים א ו)

איזהו מכובד וכו', רוצה לומר אם מכבד כל האנשים ואינו חוקר אם הם פחותים ממנו, כי אומר בלבבו הלא בצלם אלקים המה, והמה ברואי ה', וכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו, ובהכבדי אותם זהו כבוד בוראם, אם כן המכבד הזה הוא מכבד את ה', וזהו המכבד את הבריות מפאת היות כבוד ה' בזה, וזהו כי מכבדי אכבד... (שם ד א)

הכתב והקבלה:

תוכיח את עמיתך - לא אמר כדרך הלשון 'לעמיתך', שלא יבא עליו בלשון ודאי, מדוע עשית ככה, ומביישו, אלא בלשון ספק, האם אמת שעשית כך, ובאיזה אופן, עד שיברר לו הגנות שבדבר. (ויקרא יט יז)

ואהבת לרעך כמוך - כפי מה שאתה מצפה ממנו. (שם שם יח)

מלבי"ם:

מארצך - אמר לו שתכלית היציאה הוא שיפרד מדעותיהם וממעלליהם הנשחתות, כי האדם יקנה תכונות ומדות, א' מן הארץ מאוירה ומזגה ומערכת מזלה. ב' מן העיר ששוכן בה ומקום מולדתו, שלומד ממנהגיהם ומדותיהם, ג' מבית אביו... (בראשית יב א)

לא תעמוד על דם - ...אולם מן הסמיכות לא תלך רכיל לא תעמד וגו' אמרו, שפירושו, הגם שהזהרתי מרכילות, בכל זאת אם ידעת עדות לחברך, הגם שבזה תלך רכיל ותגלה סוד, צריך אתה לגלות ולהעיד, אף שעל ידי זה יתגלה איזה ענין סוד, כי אין זה בכלל לשון הרע. (ויקרא יט טז)

ואהבת לרעך כמוך - כבר העירו המפרשים שאי אפשר לומר שיאהב את חברו כאשר אוהב את עצמו, שזה דבר שאינו בכח הנפש, וגם אין לצוות על אהבה או שנאה שאין אדם מושל עליהם, אבל באמת האהבה הזאת מצוינת תמיד במלת בנפשו, "ויאהבהו יונתן כנפשו", לא במלת כמוך, וגם פעל אהב תקשר תמיד עם את, ופה נקשר עם למ"ד... אמנם כבר גדר זה הלל הזקן "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", שאהבה זו הוא הפך השנאה, שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו, הן מן התועליות הן משמירת הנזק, שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו, הן לבריאות גופו הן להצלחת נכסיו בכל אשר ישתדל לעצמו... (שם שם יח, וראה שם עוד)

את רעת נבל השיב - ולא ענשו בעבור דוד, שמי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. (שמואל א כב לט)

הלא זה - אין הצום כדי שירעב הוא, רק שיתן לרעב לאכל. ומבשרך - אם תתן להם הוא כאילו נתת לבשרך, שכל בני אדם בשר אחד הם. (ישעיה נח ז)

אל תשמח - בתמידות, על שאויבך נפל ממדרגתו, אל יגל - לפי שעה על בשורת מפלתו. פן יראה ה' - מדת אכזריותך, וידמה מעשיך למעשיו, עד שיהיה צדיק נגדך. (שם כד יח)

רש"ר הירש:

...בקיום של חלשים רבים זה ליד זה מחזק האחד את חברו, ולהיפך בחברה של חזקים. אולי זהו הטעם שלמספרים הזכרים צורה של נקבה, ולנקבה צורה של זכר בלשון הקדש. כאב של משפחה צריך אדם לוותר על אנוכיות, ולהיות רפה, מלשון 'ורבו', ולהתמסר ולדאוג לאחרים. ילדים הנולדים מחוץ לנשואין והגדלים מבלי בית הורים יהיו בסופו של דבר קברה של האנושות. (בראשית א כח)

השומר אחי אנכי - קין רואה בכך התנצלות מספקת, אין זה מתפקידו להגן על אחיו, האנוכיות הקרה המתבטאת בתשובה זו משמשת לנו אזהרה, מי שאינו נושא בעול עם חברו, בנקל ירצח את רעהו נפש, אם הלה יעמד לו לשטן בדרך. (שם ד ט)

לראות את העיר - את כוונתם, כי במעשה לעצמו אין רע. חטאם העיקרי של דור ההפלגה היה באמירת "ונעשה לנו שם", שכוונתם יכולה להיות רק נגד ה' או נגד האדם הפרטי. כאן מדבר כלל האנושות העומד על סף ההסטוריה. פעלם היה צריך להמחיש את כוח הכלל לגבי היחיד. ה' ברא אמנם את האדם כדי שיחיה בצבור, וצייד את הצבור בכח רב, אך כל זה טוב רק אם אין הצבור תופס עמדה שונה לגבי ה' מאשר היחיד, ושצבור זה רואה גם כן את תפקידו בהעמדת כל כוחותיו לשרות ה'. אם הצבור רוצה להשתמש בכוחותיו רק כדי לעשות שם לעצמו, הוא נדון לאבדון, כי הוא יוצר לעצמו אידיאלים ריקים, שאינם מביאים לישע... (שם יא ד)

בתוך העיר - אין כוונת אברהם בתפילתו על "הצדיק בפרוה", העוזב את האחרים לגורלם, כי רק צדיק שהוא "בתוך העיר" נפגע באבדן שכניו, וכן בשבת נ"ט הפורענות תתחיל דוקא בצדיקים, על שלא הוכיחו את בני דורם. (שם יח כו)

ויסע משם אברהם - נראה שלפני לידת הבן חפש אברהם שוב את הבדידות, ונפרד מבעלי בריתו ענר אשכול וממרא. מצד שני לא טוב לחנך את הילד בבדידות מוחלטת, בה לא יכול להכיר את מעלת האוירה המיוחדת של בית ההורים, לעומת הסביבה השונה לגמרי, ובסוף יוכל להדבק על ידה. לכן יבקר מזמן לזמן בבירת הפלשתים הפחות מושחתים, כדי לדעת להוקירם ולהתחזק במשא ומתן עמהם, לכן - ויגר בגרר. (שם כ א)

וילכו יחדיו - בלי התנשאות על הנערים שלא זכו להתעלות הזאת מעל החמריות. הם מרגישים את עצמם כמוהם, ולא כבני אדם נעלים ומקודשים מהם. זרע אברהם אינו מכיר בהבדלי מקצוע ומעמד בין האדון וחוטב העצים והעבד. ככל שהוא במדרגה גבוהה יותר, הוא יודע פחות מגדולתו. לכן נחלקו חז"ל אם ענוה גדולה יותר או חסידות... (שם כב יט)

והנה באר בשדה - יעקב נפגש כאן בשוני שבטבע התושבים. הארמים האלו חושדים זה בזה, ואינם מקפידים לעבוד באמונה, לכן הם שמים אבן גדולה על פי הבאר. השלום מיוסד אצלם על אי-אמון הדדי ועל צרות עין. (שם כט ב)

לי לעם - גם בלי ארץ, תכף ומיד כשאתם חפשים ומכירים את ערככם האנושי, אתם עמי. ההבדל בין עם ישראל והעמים האחרים הוא, בעמים המלך הוא הכל יכול, והעם נמצא רק לשרות המלך ולרצונו. בישראל המלך הוא רק האיש החושב ו"נמלך" עבור העם. העם עצמו הוא קשר של כל אחד "עם" השני. לי לעם - היחסים בחברה האנושית שלכם יהיו מודרכים על ידי, על ידי ההכרה בי, ועל ידכם יוכר ויתפרסם רוחי בעולם... את העמים האחרים מאחדת המדינה, ואת ישראל מאחד ה' אחד. (שמות ו ו)

...פשע ועוני הם כחות המורידים את כבוד האדם בחברה הסוציאלית למדרגת אפס. התורה העמידה את הפושע ואת העני בראש משפטיה, להורותינו שכבוד האדם מגיע אף לשכבות הסוציאליות הנמוכות ביותר... (שם כא ט)

את קשותיו - מחזיקיו, ואת המנקיות - הנושאים את הלחם על גביהם. היו לכך שני טעמים, כדי שכובד הלחם העליון לא ישבור את הלחם שתחתיו, וכדי שיבא רוח ביניהם ולא יתעפש. דבר זה מלמדנו, שעל אף ההתאגדות הקרובה, אין לאחד להזיק את חברו, לכל אחד צריכה להשאר עצמאותו והאוירה הפרטית שלו. דבר זה ייעשה על ידי התורה. (שם כה כט)

...עניין ההוצאה (במלאכות שבת) הוא אך ורק בתחום החברתי. יחס היחיד אל כלל החברה, יחס כלל החברה אל היחיד, כלומר תרומת היחיד לטובת הכלל ותרומת הכלל לטובת היחיד, ולבסוף קידום עניני החברה בתחום החברה... איסור הוצאה מבטא את שיעבודו של האדם לה' במעמדו בעולם החברתי, הראשון הוא ההשתעבדות לה' בטבע, והשני הוא ההשתעבדות בהסטוריה... שלושת עבודות ההוצאה של אסורי שבת רומזות על היחסים הסוציאליים העומדים תחת מרות ה'. פועל היחיד למען הצבור - הוצאה, פועל הצבור עבור היחיד - הכנסה, ופעולת השליטית במדינה - העברה ברשות הרבים. לכן הזהיר על אסור הוצאה לפני חורבן הבית, שיתקנו את היחסים הסוציאליים והצבוריים לשפר מעשיהם. (שם לה א)

כי תחטא ומעלה מעל בה' - כל שקר ביחסים שבין אדם לחברו קרוי מעילה בה'. אם אדם נושא ונותן עם חברו בלא עדים, הרי ה' הוא "שלישי ביניהם" כלשון תורת כהנים, משום כך שוב אין זו בגידה גרידא... (ויקרא ה כא)

לזכר ולנקבה - ...מצד שני ישנם דיני טומאה גם ביחס שבין אדם לחברו, כי הסוציאלי מושתת על על האינידיבידואלי-מוסרי. לכן מטמא הזב בהיסט, וחלוק מגעו ממשאו, והנוגע בזב ובמשכב ומושב טעון כבוס בגדים, וכן כלים בחבורים בנבלה, כל אלו מטמאים רק במשא, רק מרכב הזב מטמא פחות, כי הוא מסמל את הצד הפחות אקטיבי. (שם טו לג, וראה שם עוד)

ובחוקותיהם לא תלכו - חוקי המדינה שקופים וטעמיהם ידועים. אך היחסים החברתיים, חיי המשפחה, והמיוחד שבלאום, כל אלו עומדים תחת תחושות או השפעת רעיונות פחות או יותר ברורים ומודעים לאדם. במצרים דכאו את כבוד האדם על ידי חוקי מדינה, ובכנען התפרעו באמצעות חוקי התועבות. שחיתות מוסרית הורסת את יחסי החברה וחוקיה, ולהיפך, תעדר מהעבד המדוכא תחושת האדם החפשי המוסרי, המהווה את יסוד החברה. (שם יח ג)

קדושים תהיו - כאן מתאר בקצרה את החיים היהודיים, בנגוד לחוקי התועבות של כנען, ההורסים את חיי החברה. התורה מתחילה בכבוד אב ואם, כי זהו יסוד החיים הסוציאליים.. (שם יט ב)

לא תעמד על דם רעך - לא די לאדם שאינו הולך רכיל, ואיננו מסכן בעצמו את שלום חברו, אלא אסור גם לעמוד מנגד, שעה שסכנה נשקפת לשלום ריענו, נחוש לעזרתו בעצמנו, ואם אין כוחנו מספיק, נקרא לאחרים לעזרתו (סנהדרין ע"ג א')... (שם שם טז)

לא תשנא את אחיך בלבבך - ההנחה היא, שהתנהגות אחינו כלפינו יש בה כדי לעורר שנאה בלבנו... השונא דוחה את חברו ומרחיקו מעליו, קיומו נראה לו כמעכב את הצלחתו, והוא מבקש להרחיקו ולנוונו. אין זה אלא רגש טבעי בלב שלא זכה לעידונה של תורה, אך אל יעלה רגש זה על לבנו. אפילו רבות הן הרעות שעשה לנו אחינו... לעולם לא אבד את התואר "אחינו", שהרי כולנו בנים למקום... אך הניסוח הכללי של "לא תשנא" כולל גם שנאת חנם, שנאה לאלה המתחרים אתו ב"מלחמת הקיום", ואף על פי שהוא נאבק באמצעים כשרים, ניתן לראות בו אדם הראוי לשנאה, שהרי הוא מעכב את שלומם, ומאלצם למאמצים יתירים, והם מצפים להרחקתו ולאבדנו הגמור. שנאת חנם היא החטא, שהביא לידי חורבן בית שני... (שם שם טז)

ואהבת לרעך - לא נאמר את רעך, כי אם לרעך, כל דבר הקורה לו או הנעשה לאישיותו נוגע לנו. עלינו לשמח או להתאבל אתו בקורותיו, ולסייע בידו בלי התחשבות בתכונותיו. חז"ל אמרו: מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך פירושא וכו'. אין הפירוש של הכלל הזה מסור לידי האדם ולשכלו, כגון לומר אני איני מזיק לו כדי שלא יזיקני וכדומה, הכלל מודיענו בהחלטיות כי כל בני האדם שוים... אמנם מהו השנאוי לא נמסר לשיקול דעתו של אדם סוביקטיבי, כי אם אידך פירושא, זיל גמור, עלינו ללמוד מה יאה לעשות מתוך התורה. (שם שם יח)

את חקותי תשמורו - ...נקימה ונטירה מושרשים בחי על פי הטבע. בכל זאת מצוה אותנו התורה האלקית להתנשא מעל תחושות אלו, ולהפך את האהבה העצמית שלנו לאהבת הזולת. על ידי זאת אנו מתעלים על הפיסי-הבהמי שבנו. (שם שם יט)

אשר יקלל את אביו - ...מקדים את מצוות כבוד אב ואם לחוקי העריות, כי שני אלו, נשואין וכבוד אב ואם הם יסודות התפתחות החברה האנושית. (שם כ ט)

למען ידעו דורותיכם - ...הסכך שוה בכולם, עני כעשיר, רק המחיצות המבדילות מן העולם החיצוני הן שונות, מבנין קבוע ועד לדופן עקומה... (שם כג מג)

ולדבקה בו - עלינו להשאר קרובים לה' גם במשא ומתן עם בני אדם, על ידי שנתחבר לבני אדם היכולים לשמש לנו דוגמא בחיים. (דברים יא כב)

ישה ברעהו - רעיון האלוקות החודר בשמטה שוב ליחסינו החברתיים, רוצה לראות את כולנו כאחים ורעים. (שם טו ב)

העמק דבר:

לא תקלל חרש - הוא ענין לשמירת שלום וחשיבות האדם זה לזה, כי כפי שהוא מחשיב את חברו, כך הלה מחשיבו. ולראב"ד כל המבזה אדם שבצלם אלקים, הוא בתואר הזה שאין עליו צלם אלקים. (ויקרא יט יד)

ואהבת לרעך כמוך - אי אפשר לפרש כפשוטו, שהרי הדין הוא, כי חייך קודמים. אלא רוצה לומר כר"מ באבל קי"ד: כמו שאתה חפץ מחברך שיעשה לך, כפי הקורבה ודרך ארץ. וזו הסמיכות לקודם, לא תקום, שגם אתה לא תחפוץ שינקום ממך. אבל בירושלמי מדמה הדבר ליד שחתכה את חברתה - כלום ראוי לנקום בה, כן אין ראוי לנקום מחברו, כי כל ישראל כנפש אחת. (שם שם יח)

ומצוותיו - וישמור שיעשו בידי אחרים, שישראל הרוצה לעבור עבירה, מצוה להפרישו, כהר"ן בע"ז ו' ותוספות שם י"ג... (דברים יא א)

משך חכמה:

איש האדמה - בבראשית רבה ל"ו: חביב משה מנח, שנקרא איש האלקים, כי היינו יכולים לחשב שהמתבודד יעלה יותר במדרגות, ובכל זאת נח שהתבודד ולא הוכיח את דורו ירד ממדרגתו, ומשה שמסר נפשו על ישראל להרג את המצרי, שזו בעצם פחיתות, נתעלה ונקרא איש האלקים, כי הגיע לתכלית השלמות. (בראשית ט כ)

לא תראה - ובמשפטים כתב כי תראה, כי שם מדבר משונא ואוהב, וצריך להתבונן למי משניהם מוטב לעזר, אבל כאן שמדובר רק באחד אסור להתמהמה אף לרגע מלעזר. ובמשפטים שנאמרו קודם חטא העגל היה יכול לדבר בשונא, שראה בו דבר עברה, אבל כאן אחרי העגל, אם יפשפש במעשה עצמו גם כן ימצא מכשולים, ואינו יכול לשנא את חברו. (דברים כב א)

מוהר"ן:

והנה מבואר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחבירו כשמבזין אותו על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחינת כתר כנ"ל. כי סייג לחכמה שתיקה כנ"ל, כי צריכין ליזהר מאד לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו החולקים עליו ומבזין אותו צריך לדונם לכף זכות ולשתוק להם, ועל ידי זה נעשה בחינת כתר... כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשי"ת, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשי"ת כנ"ל. וכשרז"ל הוי דן את כל אדם לכף זכות. נמצא שעל ידי שנדין את הכל לכף זכות, שעל ידי זה שותקין לו כשמבזה אותו, כי מוצאין בו זכות, שאינו חייב כל כך במה שמבזה אותו, כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו', על ידי זה נעשה בחינת כתר... (ו ז)

וכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי, צדיק, כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחבירו... ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמ"ש ומקבלין דין מן דין. כי קודם מתן תורה היה הממשלה ביד השי"ת, ואחר מתן תורה נתן הממשלה ליד כל ישראל, כל אחד לפי בחינתו... שאנו מושלין כביכול להיות רצונו כפי רצונינו, וזה בחינת ישראל ממשלותיו כנ"ל... (לד ד)

ועיקר האמת הוא כשאין האדם נצרך לבריות, כי כיון שנצרך האדם לבריות משתנה פניו ככרום לכמה גונים (ברכות ו' ב'). כי מי שהוא נצרך לבריות קשה לו מאד להתפלל ברבים וטוב ונוח לו להתפלל ביחיד, כי ברבים נופלין עליו פניות גדולות ושקרים, שעושה תנועות ושקרים בתפילתו בשביל בני אדם, מאחר שהוא נצרך להם. ואפילו מי שאין נצרך לבריות בשביל פרנסה כי מתפרנס משלו, אף על פי כן יש שהוא נצרך לבריות בשביל כבוד או בשביל דבר אחד... (סו ג)

אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, זהו מה שאמרו רז"ל (אבות פ"א) הוי דן את כל אדם לכף זכות. כי כשיש מחלוקת על אדם צריך לחקור למצוא זכות בחבירו במה שחולק עליו כדי לדונו לכף זכות. כי המחלוקת לא ימנע משני פנים, או מחמת שחברו גדול ממנו במעלה ועל כן חולק עליו על שלא הגיע למדריגתו, ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא גם כן למדריגת חבירו, בכדי שיהיו שניהם שוים, ואזי לא יהיה מחלוקת. או לפעמים להיפך שהוא גדול מחבירו, והמחלוקת מחמת שחבירו מתקנא בו על שלא הגיע למדריגתו, ועל כן צריך לדונו לכף זכות, ובזה הוא מעלה חבירו לכף זכות, ואז הם במקום א' היינו במדריגה אחת, ואזי בודאי לא יהי המחלוקת כי המחלוקת הוא רק מחמת שהם משונים זה מזה... וזהו אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, היינו שתשתדל שתהיה עמו במקום אחד, במדריגה אחת... ובזה שמעלה את חבירו לכף זכות, יוכל להיות שחבירו יחזור בו ולא יהיה שוב מחלוקת או שיהיה לו מפלה, כי יוכל להיות שגחלים אתה חותה על ראשו בזה שאתה מעלהו לכף זכות... (קלו)

דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה. וזה בחינת (תהלים ל"ז) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו... כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, ששם אינו רשע, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות עד שישוב בתשובה על ידי זה... (רפב)

שפת אמת:

ואת הנפש אשר עשו... והוא בחינת בכל לבבך נפשך ומאודך, מארצך נגד בכל לבבך, כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו, נפשך הוא ממולדתך, כי הנפש נמשכת אחר אביו ואמו ומשפחתו... (בראשית לך תרל"ה)

באלוני ממרא... והוא ללמד לכל איש ישראל שאין אדם יכול לעשות דבר רק על ידי שמתבטל לכלל ישראל, וצריך לגמור בדעתו שאם יהיה כבוד שמים יותר בחבריו, הוא מבטל עצמו וכל אשר לו, ועל ידי זה יוכל למצא מקום תמיד, וזה שאמר מי שממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים, כבוד שמים מתרבה, וכבודו מתרבה, והוא כנ"ל. (שם וירא תרל"ד)

בפסוק הוכח תוכיח, כתבו המפרשים להיות המוכיח בכלל התוכחה. פירוש, לידע שיש לו חלק בהחטא, כמו שכתוב ולא תשא עליו חטא, פירוש שלא להשליך כל החטא על החוטא, רק להתערב עצמו ולשוב על זה, וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה. ואהבת לרעך כמוך, פרשנו לשון פועל יוצא, וקאי על אהבת ה', כי היכן מצינו שיאהב האדם את עצמו, שיאמר כמוך, רק הפירוש להאהיב את השם לרעך כמו לך, כמו שאמרו חז"ל ואהבת את ה' להיות שם שמים מתאהב על ידך, וכמו שהאדם מייגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו, כן יכניס אהבת ה' בלב חברו, לכן אמרו שהוא כלל גדול בתורה. (ויקרא קדושים תרמ"ג)

בפסוק וכי ימוך אחיך וגו' וחי אחיך עמך... וממשמע שנאמר והחזקת בו, שיש בכח איש להחזיק ביד חבירו שמטה ידו וחי עמך, כי הנקודה חיות יכול להתפשט עד אין שיעור. והקב"ה משפיע בכל יום לכלל הבריאה כל הצטרכות שלהם, הן בנפש הן בגוף, ועל זה מברכין הזן את העולם כולו דייקא, רק שהמקבלים צריכין להתאחד ולתת זה לזה באחדות אחד, ואז אין חמחסור דבר... (שם בהר תרמ"א)

שם משמואל:

...ונראה שכל אדם איך שהוא בעצמו כך הוא מחזיק את חברו, אם צדיק צדיק, אם רשע רשע, ולכך רבקה שהיתה צדקת חשבה שאף שבית לבן הוא מקום כישוף, ששום אדם עוד לא ניצל ממנו, אף על פי כן יעקב בצדקתו יתקומם נגדו ויתגבר עליו, וכמו שהיה באמת. אבל עשו שהיה רשע, חשב שיעקב לא יעמוד בבית לבן, ולבן יגבר עליו שיהיה רשע, וכמו שהיתה מחשבת לבן, ולבן בקש לעקור את הכל, ואם כן על ידי זה יתקיים והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך, ואם כן יחזרו הברכות אצלו... ויעקב בעצמו שהיה קטן בעיניו ירא לעצמו, ולכך היה נטמן בבית עבר י"ד שנה להתקשר בדברי תורה, שלא יוכל לו לבן חס ושלום. (תולדות תרע"א)

וזה לימוד גדול בענין אהבת ישראל, שבאמת אין לך איש מישראל שאין בו מדה טובה או דרך טוב, ואף שיש הפרש בין מדת זה לזה, הרחק כממזרח למערב, מכל מקום מדתו של זה יש לה מקום בזמן הזה, ובאיש הזה, ובמקום הזה, ומדתו של זה בענין אחר, ובאיש שלו טבע אחר ובמקום אחר, ועל כן נקל הוא לאיש להתישב בדעתו ולסבול את זולתו, ומדותיו ימצאו חן בעיניו, אף על פי שאינן לפי הלך רוחו. וכמו שהגיד הרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר, שאמרו ז"ל מדאמר בלשון יחיד שהיו כאיש אחד ובלב אחד, דהיינו שלשון ויחן הוא לשון חן, שמדתו ותהלוכתו של כל אחד נשאו חן בעיני זולתו, והיינו כנ"ל, שהבינו שדרכו ומדותיו של זולתו נמי יש להם מקום באחד הזמנים או באחד המקומות או באחד האנשים... (ויגש תרע"ח)

ובזה יש ליתן טעם שהתחיל לדבר בענין עבד עברי הנמכר בגנבתו, שהוא דבר בלתי שכיח, ומי יודע אם היה כלל במציאות. והנזכר בירמיה ל"ד משמע שהיה מוכר עצמו, (ולמאן דאמר מוכר עצמו נמכר ליתר משש, היינו כשפירש, אבל בסתמא לא). ולכאורה היה צריך ליתן דין קדימה לדינין השכיחין. אך להנ"ל יש לומר שזה ענין התפשטות כחו ושעבודו של איש על זולתו, ונתנה התורה שיעור עד כמה, ובשמירת זה השיעור מעורר למעלה שמירה על כחות החיצוניים שלא יתפשטו יותר מכשיעור, ומובן שבראשונה נחוצה השמירה על ההתפשטות שעל גופו, מן ההתפשטות על קנינו וכגון זה מעוררין למעלה.

ובזה יובנו פסוקי ירמיה, אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור וגו', היינו שבמה שלא קראו דרור והתפשט השעבוד יותר מכפי השיעור, גורם שיהיה ביכולת כחות הרע גם כן להתפשט... (שמות משפטים תרע"ב)

...ובזה יובן מה שהשקלים מכפרים לשוב ולהתאחד בתוך כלל ישראל, דהרי כל פירוד שבין אדם לחברו הוא רק באם כל אחד הויתו לצורך עצמו, ויבא לחשוב שחברו הוא לשטן על דרכו, ומזה תצמח קנאה ושנאה ותחרות, אבל באם ישכיל אדם שכל הויתו לצורך גבוה, שוב אין כאן לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אדרבה הוא מוסיף אהבה לחברו, שגם הוא נושא עמו בעבודתו לאדון כל, ונעשו כולם כאיש אחד חברים, ולזה מסוגלת מצות השקלים. (שם פקודי תע"ר)

ולפי האמור יתפרש הכתוב קח את המטה והקהל את העדה, היינו דהנה פירוד לבבות נצמח על פי רוב באשר האדם רואה וחושב את חברו שהוא לשטן עלי דרכו, הן בממונו והן בקנינו והן בכבודו, ויצייר במחשבתו שלולא חברו זה היה יותר גדול במעלה ובעל שפע ביותר, אך כל זה לפי השקפה טבעית בעיני בשר, יש מקום לדמיון כוזב זה, אבל באמת אין אדם נוגע במוכן לחברו, וכל מה שהוא לו ולחלקו מן השמים, אפילו יעמדו לשטן לו כל באי עולם לא ירעו ולא ישחיתו אפילו כמלא נימה לא את קנינו ולא את כבודו, אך רק הדמיון הכוזב שעולם כמנהגו הטבעי נוהג, הוא הגורם פירוד לבבות ושנאת חנם, ועל כן לסלק פירוד לבבות אין עצה כי אם להתרומם מעולם הטבע, כי אף שהאדם הוא טבעי, מכל מקום ישראל יש להם כח למעלה מן הטבע, ובצדק נוכל לומר, שישראל הם אמצעים בין הטבע בין למעלה מן הטבע... (במדבר חוקת תרע"ה)

...שלשת המועדים שלא יתמשכו אחר ג' עבירות אלו ואביזרייהו, ושמיני עצרת להתאחד כל ישראל. והיינו משום דלעולם כל נשמות ישראל הן אחת, אלא שהגופים מפרידים, כמו שכתב הרב בספר התניא (פרק ל"ב), בענין מצות ואהבת לרעך כמוך, שהוא כלל גדול בתורה, באשר מצוה זו תלויה באם האדם מחשיב אצלו הנשמה לעיקר, ובנשמות הם אחד, על כן נקל לו לאהוב את רעהו כמותו, ובאם חס ושלום מחשיב את הגוף לעיקר, הרי הוא נפרד, ועל כן אחר ראש השנה ויום הכפורים וסוכות, שישראל נעשו מזוככים, הוא זמן חיבור כנסת ישראל לעשות כולם כאיש אחד, ומזה בא היום טוב של שמיני עצרת, ואפשר שזהו טעם המנהג שכולם עולים לתורה בשמחת תורה, כי ששים רבוא נשמות ישראל מקבילים לששים רבוא אותיות שבתורה, וכל ישראל מתאחדים אז נעשה הם עצמם דוגמת ספר תורה. (שמיני עצרת תרע"ט)

ר' צדוק:

...בירושלמי פ"ג דיומא דהיודע השם אינו ראוי ליהנות מבני אדם. ועל כן שמואל רבן של כל הנביאים לא נהנה משום אדם, ואלישע דנהנה אף שהיה גם כן נביא וידע גם כן השם, נראה דגם הוא לא נהנה מאדם בחנם רק הטיב לו בעבור זה... ובזה לא חשיב נהנה, דהיא נהנית יותר ממנו... (חלק א פוקד עקרים עמוד ט)

צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה, כמ"ש (ב"ב ח') "על כל לוחציו", אפילו גבאי צדקה, ואדונירם על המס דשלמה המע"ה לחצוב אבנים לבנין בית המקדש, דאין לך מצוה גדולה מזו, נענש מדה כנגד מדה רגמו בו אבן, והיינו דמס נקרא מה שיותר לפי הכח... (חלק ב צדקת הצדיק קעה עמוד סא, וראה שם עוד)

חכמה ומוסר:

והנה לבא למדרגת נושא בעול עם חברו אפשר רק אחרי שהתרגל הרבה באהבת חברים במעשה ובמחשבה. המעשה גלוי, אך המחשבה איננה גלויה לרוב בני אדם, והיא תלויה בב' דברים, להתבונן ברוב התועליות היוצאות מהם לתיקון העולם, וכי זה תיקון העולם, וההפך הוא הריסת העולם, ועל כן בשביל שנאת חנם נחרב הבית, כי בית המקדש היה קשר העולם, ומחזיקי הקשר הם עם סגולה...

ועוד בחינה יש לצורך החינוך של נושא בעול עם חברו, והורו לנו חז"ל בלשונם הנחמד בבבא מציעא פ"ג: "בו תרמוש כל חיות יער - אלו רשעים שבו, שדומים לחיות שביער". הורו לנו כי אי אפשר לבא להרגיש בצער זולתו, ולישא בעול עם זולתו, רק על ידי ציורים רבים, שכל מה שקרה לזולתו ממיני הצער או היסורים והמכאובים כאילו קרה לו חס ושלום, ומה שהיה דורש מזולתו שיעשה לו, או שישא לכל הפחות בעול עמו, כן ידרוש מעצמו לעשות עם זולתו. וידוע כי החיה אינה טורפת, רק אחרי שנדמה לה (האדם) כבהמה, וזהו "רשעים שבו דומים לחיתו", פירוש, רחוקים מציורי זולתו, על כן אינו מרגיש בצער זולתו.

למדנו מכאן, שמעלת נושא בעול עם חברו גדולה מאד, והנראה כי היא למעלה מ"ואהבת לרעך כמוך", כי היא במעשה גם כן, או דומה לזה, והיא המדה הראשית להנהגת הכלל. (חלק א עמוד א)

מצאתי בבעל הטורים פרשת מקץ על פסוק וליוסף יולד וגו': ב' וליוסף במסורה, כאן, וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו, כדאמרינן, כל המשתתף עצמו עם הצבור בצרתם, זוכה ורואה בנחמתם. פירוש: כמו שכתב רש"י ז"ל שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון, אנו לומדים זאת מיוסף, והוא קיים זאת מדעתו ושכלו, להיות נושא בעול עם חברו, כמשה רבינו ע"ה "וירא בסבלותם", אף שהוא היה בבית המלך, אבל למד זאת על דרך החינוך, להכיר צער זולתו, ובשביל כליל המעלה הזאת זכה להיות מלך במצרים להחיות עם רב, ולסלול דרך שיבואו יעקב ובניו למצרים דרך כבוד... כי מה שהביא דבה על אחיו לאביו, היה גם כן בשביל מדה זו של נושא בעול עם חברו, כי דאג גם לנפשם. והכיר אביו שהוא דואג לטובת זולתו בהפרזה, ולכן "ואביו שמר את הדבר", שראה כי הוא מוכשר למלכות, כי בחינת מלך להיות עוסק בצרכי צבור, ולכן מי שיותר נושא בעול עם חברו מוכשר יותר למלך.

וזה הענין שרצו גדולי ישראל כדוד המלך ע"ה להיות מלך, אטו כבוד רדפו? אלא למען שאת בעול עם כל העולם, והרי זה עיקר ההליכה בדרכיו יתברך, להעמיד מצב העולם על מקומו. וזהו טעם מה שעסקו אבותינו במקנה לרעות הצאן, שרצו להרגיל עצמם להיות נושא בעול אפילו עם בעלי חיים, וכל שכן עם אנשים... (שם עמוד ב)

אבל תדע כי העולם מוטעים בזה. מדרך העולם כששומעים על חולה שהולך טוב, שמחים, ושוב אינם מצטערים בצערו, ולא כן הוא, כי כל זמן שלא שב לאיתנו הראשון יש להצטער עמו, כי החולה בעצמו הלא שרוי בצער כל דהו, ויש להשתתף בצערו. ודרך הנושא בעול להשתדל להרגיש בטיב הרגש זולתו.

והראיה: רבקה השתדלה לגמול חסד כל דהו, לשאוב מים בעד הגמלים, למען לא יטרחו עבדי אליעזר לשאוב. והנה צער השאיבה מעט מזעיר להם... (שם עמוד ד)

והנה כל החוקרים קראו לאדם "מדיני", פירוש, כי קיום העולם בלתי אפשרי רק על ידי כולם. ולמה נברא כך? להורות כי האדם צריך לדאוג על תיקון נפשות זולתו כמו לעצמו. ויען כי אין לאדם הרגש רק במילי דעלמא ולא במילי דשמיא, על כן נברא העולם באופן כזה, שמה שהוא דואג לזולתו, היא היא דאגת עצמו. עובד עצמו דואג להכין לחם לבני אדם - והיא הכנה לעצמו, למען ירויח בזה... ומזה יבין המתבונן, כי על אחת כמה וכמה במילי דשמיא, דאגתו לזולתו היא היא דאגתו לעצמו... אילו לא היה אברהם אבינו ע"ה דואג לפרסם אלקותו בעולם, היינו חס ושלום אבודים מב' עולמות. אילו לא היה משה רבינו ע"ה מוסר נפשו, כשעלה למרום לקבל התורה, מאין היתה לנו תורה וכו'?

דבר פלא מצאתי ברד"ק בשם מדרש חז"ל, שיונה ברח תרשישה שהיה ירא פן תבא לו עוד הנבואה, ויצטרך להוכיח את נינוה... ויהיה חס ושלום קצף על ישראל. ראו כמה היה טוב בעיניו להתרחק מארץ חמדה טובה למען טובת כלל ישראל. הרי כמה יש לאדם לישא בעול עם חברו, אף לסבול צער גדול כל ימיו, ומכל שכן למנוע מעצמו עונג בלי תכלית של הנבואה. (שם עמוד ה)

וזה הענין שדברנו להשתומם מה זאת הטבת הרבים. כי רחב הזונה עשתה חסד עם ב' אנשים, רק שהם נשלחים מרבים, ונחשב לה, כאילו עשתה חסד עם כל ישראל, דאם לא כן איך יכולים להשבע לה, כי כל ישראל לא ימיתו את משפחתה... והלא אין מעצור ביד ה' להושיע המרגלים, אלא שהיא התבוננה בזה בדעת צלולה, וראה מה יצא לה מההרגש הזך הזה! היא היתה זונה ארבעים שנה, והביא לה ההרגש הזה הזה שנתגיירה ונשאה השני ממשה רבינו ע"ה, הוא יהושע! ולא עוד אלא שזכתה ויצאו ממנה שמונה נביאים והם כהנים, וגם חולדה הנביאה... (שם עמוד ז)

והנה למה הקב"ה מחבב כל כך יחיד? מפני שנמצא בו מעלות אלקות, כי בצלם אלקים עשה אותו, אף על פי שאין לו ערך ודמיון לאדם כלל. ומכל שכן אנחנו בני אדם כולנו, איך לא נאהוב צלם אלקים, ומכל שכן כלל ישראל, אנחנו מחוייבים לדאוג בעד הכלל כולו, ומחוייבים לחוש לכל אחד שלא יעשה עבירה, ויכריע חס ושלום כל העולם לכף חובה... (שם עמוד ח)

ועוד מצינו במטות, אמר הקב"ה למשה "נקום נקמת בני ישראל וגו'", ומשה אמר לישראל "לתת נקמת ה' במדין". למה שינה? אמנם כי טובתן של ישראל טובתו של הקב"ה היא, כי הוא יתברך מטיב בלי תכלית לכל, ובפרט לעם סגולתו, ואנחנו צריכים לכוון במעשינו בשביל כבוד השם, ובאמת הוא יתברך רוצה זאת בשביל כבוד ישראל. אם כן מבואר היטב, כי המיטיב עם איש ישראל, כאילו, כביכול, מטיב עמו יתברך. והאוהב איש ישראל כאילו אוהב אותו יתברך... היוצא מזה, כי עסק התורה הוא עסק הטבה - לאדם. ושפיר מה שכתבנו תורה תחלתה וסופה גמילות חסדים - לאדם, ואם כן, אחר שבוראנו רצונו יתברך כל כך הטבה לאדם מחמת אהבתו אליו, איך לא נחפש בכל כוחנו להזדיין במדת הטבה... היוצא מכל זה, כי יסוד כל התורה על חכמה, חכמת התורה, ועל הטבה שלמה, וזהו כלל המדות הנכלל ב"ואהבת לרעך כמוך". ולכן היצר מתגבר על האדם מאד בזה, להאביד ממנו המון מצוות בכל רגע... (שם עמוד יג)

שמואל הנביא היה אוהב לשאול בחיר ה' כנפשו ממש, כי גם אחרי שאמר לו ה': "נחמתי כי המלכתי את שאול", עוד כתוב "ויזעק אל ה' כל הלילה", פן תועיל תפלתו. ואחרי שראה כי לא הועילה נהפך לשאול כאויב גדול, בשביל דבר אחד, שלא הקים דבר ה'. וגם לא רצה עוד אפילו לילך עמו. הרי שלא נשחד מכל המעלות הנשגבות שראה בשאול בחיר ה', בשביל דבר קל שעבר, ובשוגג, כי אמר לשמואל "הקימותי את דבר ה'", ופעם שנית "שמעתי בקול ה' וגו'", הרי כי שוגג היה, ועם כל זה נעשה לו כאויב.

ראה עוד העיקר הזה מפורש במגילת אסתר, אסתר לקחה מרדכי לו לבת, והיתה חביבה עליו ביותר, "ובכל יום מרדכי מתהלך... לדעת את שלום אסתר". והנה כששלח לה על ידי התך לבא אל המלך, והיא השיבה לו דברים של טעם, כי כל איש אשר יבא אל המלך בלי רשות אחת דתו להמית, ואיך תפעל בעד עמה, ראה מה שלח לה מרדכי, ונהפך לה ברגע כאויב ושונא.

ראה העיקר הזה אצל הצדיקים, ברגע אם יראה בו דבר על דבר המוסר אשר לא כדת, אויב אורב הוא לו. והיא הצדקת תכף הפקירה עצמה בשביל כלל ישראל. (שם עמוד סה)

מציאה גדולה מצאתי... תמיד הייתי אומר, כי עם מי שהאדם מקורב ביותר, אדם רוצה יותר בתקנתו, ולבו חרה לו אם אינו מוצא תקנתו. אחר כך מצאתי בהגר"א במשלי, עד שזכיתי למצא במדרש רבה וירא פרשה נ"ד דעתיה דר' יוסי בר' חנינא, דאמר: "אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה. אמר ריש לקיש, תוכחה מביאה לידי שלום". שמחתי כי מצאתי בו, כי את מי שאני מוסיף אהבה, אני מוסיף תוכחה.

כדי לברר אכתוב מה שאמרתי על פסוק "ולא יכלו דברו לשלום", ופירש רש"י "בא לידי שבחן, שלא דברו אחד בפה ואחד בלב". אמרנו שמזה מוכח, שאין לאדם להתחבר רק עם מי שיש לו השתוות, כי עיקר האהבה נולדה מהשתוות, ואם אין השתוות, אינה יכולה להיות אהבה שלמה. לכן בשביל שחשבו שהוא מוציא דבה עליהם, ולא יכלו להשתוות עמו, רחקו ממנו, כדי שלא יבואו לידי שקר. ורק על ידי תוכחה אם חברו מקבל, הרי יש השתוות. (שם עמוד סט)

והנה אמרו חז"ל ביומא ט' "מקדש שני מפני מה חרב, מפני שנאת חנם". ושאלו "איזה מהם מרובה", והשיבו "תנו עיניכם בבירה, שחזרה לראשונים (אחרי חורבן ראשון), ולא לאחרונים". הרי העוון הזה קשה מעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים! ובעונותינו העוון הזה מרקד בינינו, עד שאפילו בעלי מדות, שנוחים לעשות צדקה וגמילות חסד, ורחוקים מגאוה גלויה, עם כן זה נתפסים בעוון המר הזה, לשמוח באיד חברו. וקשה בעיניו טובת זולתו, גדלו או כבודו. וכל שכן שאינם שמחים בטובת חברם. ומקרא מלא דבר: "ואהבת לרעך כמוך", וזה יסוד המדות, וכלל גדול בתורה, היינו לקיום התורה. ומי שאינו מייגע עצמו להשיג אהבת הבריות, ממילא יפול חס ושלום בגיהנם של שנאת הבריות, כי טבע האדם נוטה לזה - הרי כל היום בעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים וקשה מהם.

על כן חובה עלינו לקבל הקבלה לעסוק במצות עשה "ואהבת לרעך כמוך" הרבה כל השנה, ובזה נכלל עצמנו בכלל ישראל. ומצאתי תרופה נוחה וקלה, ספר לקדוש אחד, "תומר דבורה", ראיתי עצה טובה ללמוד בו איזה שיעור תמיד בלי מגרעת, וגם לחשוב לפעמים במצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ולקבוע לזה עתים בתפלה... (שם עמוד צו)

והנה לא זכה משה רבינו ע"ה לכל הזכות הנ"ל, עד שהתעורר ללמד סניגוריא על ישראל, פירוש להשתתף בצערם. כי ראשית הביוגרפיה של משה רבינו ע"ה "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ופירש רש"י, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. פירוש לא הניח הדבר על הטבע הפשוט, להצטער בצער זולתו כששומע מצערו, ואחר שעה ישכח. אבל הוא נתן עיניו, פירוש עיני השכל של הציור כי הציור הוא בשכל, ונתן שכלו לצייר תמיד צערם, עד שידאג לבו עליהם כדואג לעצמו.

וזהו "סנגוריא על ישראל", כמו שמצינו בשופטים "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה". ופירש רש"י, בכח הזכות שלימדת סניגוריא על ישראל. לא מצינו שאמר דבר זכות, רק התעורר להיות מיצר בצרתם, וזכה לכל הזכויות כמבואר שם... (שם עמוד צט)

הרי ב' דברים נלמד מזה, (שאברהם שלח את לוט מעמו), כמה צריך אדם להתרחק מחברת רעים, פן ילמד ממעשיהם, אם אבי המאמינים חש לזה. גם צריך להתרחק מקרוביו אנשי ביתו, אם יכיר בהם מדות פסולות, ולא ישלים עמהם בשביל חמדת ממון או שאר נגיעות.

והשנית, כמה יש על האדם להשתדל להתקרב אל הטובים, כי תפס הכתוב עיקר החטא (של לוט), הפרדו מאברהם... (שם עמוד קמה)

ובפרשת אמור כתוב, שלא הניחו שבט דן לבן המצרי לנטע אהלו ביניהם, כי יש בו כח אביו, ויראו ללמד ממעשיו. וזה תכף אחר מתן תורה, וכל השבט נגדו, והם בדורו של משה, ויראים מאיש אחד! ואין תימה שראינו בחולי הגוף המתדבקים שיוכל אחד להזיק כמה נפשות רחמנא ליצלן, וכל שכן בעניני הנפש. על כן חובה להסיר מדת הכבוד שנרצה למצא חן וכו'. (שם עמוד רלא)

ואין הפשט כמו שמבינים העולם, "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", פירוש מה שאינך רוצה שיעשו לך לא תעשה לאחרים. דאם כן הפירוש, אינו דומה לפסוק, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", משמע שתעשה לו טובה כמו שאתה עושה לעצמך, ושם לא הזכיר שתעשה לו טובה. והיה לו לומר: מה שאתה רוצה שיעשו לך, תעשה לחברך.

אבל הענין הוא, כי היסוד הראשי בחיי האדם להשריש בלבו אהבת האדם באמת, יהיה בעל איזה דת שיהיה, כיון שכל המדינה שותפים המה, זה עושה לחברו מנעלים, וזה תופר לו בגדים וכו'. והנה שותפים אם רוצים שיצליחו, יעשה כל אחד לחברו מלאכתו באמונה...

ולכן בן זומא רצה להשריש בלבו אהבת אדם, בין ישראל בין נכרי, ואמר "כולם נבראו לשמשני", ואם כן הם שותפים שלי, ומכינים בעדי מה שאני צריך, גם אני אכין להם באהבה מה שהם צריכים. וכן מצינו בר' יוחנן בן זכאי, שמעולם לא הקדימו אדם שלום, ואפילו נכרי בשוק (ברכות י"ז), כי הוא הקדים, למען יתרגל באהבת הבריות.

ומעתה נבין כוונת הלל "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", רצה לבאר הכלל, כי כל התורה מיוסדת על טובתנו גם בעולם הזה... אם תוציא מחברך מה שאתה חומד ממנו, או אם תוציא כעסך עליו, תדע כי זאת עליך סני, אתה מביא עליך רעה, כי גם הוא ישלם לך כפעלך... (חלק ב עמוד ו)

והנה יש עוד בחינה לעשות עניני עולם הזה בחינת ראש שישאר נצחי, טוב בעצם. כי האדם מדיני בטבע, פירוש העולם נברא להיות שותפים זה לזה, והארכנו בזה, שקודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך, ועל כן כשילמד מלאכה יכול לכוון לעשות גמילות חסד עם אנשים, ונמצאת היא פעולה טובה בעצם, מדתו של הקב"ה, ונעשית פעולה נצחית. (שם עמוד קיד)

וכבר כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר, כי מעבודת מלך בשר ודם ניקח את דרך עבודת המלך הקב"ה. וממילא נבין כי עיקר שתמליכוני עליכם, היינו אחדות עבדיו יתברך. וכענין שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. על כן חובה עלינו קודם יום הדין הבא עלינו לטובה לקבל על עצמנו לעסוק כל השנה במצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ובזה תהיה אחדות בין עבדי השי"ת, ויעלה יפה בידינו מלכויות, ובזה יעלה זכרונינו לטובה לפניו יתברך... (שם עמוד קנב)

והנה העצה היעוצה ללב רע להסיר הקנאה והשנאה מלב, הוא להפך, לדבר דברים טובים עם השנאוי, לשמח בטובת זולתו. ואם קשה לו לכבוש את יצרו לדבר עמו דברים טובים עם השנאוי, לכל הפחות ישמור מאד שלא לדבר דברים רעים, כי הם כאש לנעורת להבעיר יותר הקנאה והשנאה, לכל הפחות ישמור את פיו וישים את עצמו כאילם, שלא לעורר השנאה. אך קין לא נזהר מזה, וזהו שנאמר "ויאמר קין", פירוש לא היה יכול לכבוש את פיו, ודבר דברים מעוררים הקנאה, ונתעורר הרבה, עד שקם והרגו... (שם עמוד רא)

והנה עוד יש ללמוד מזה דבר נפלא, כי המתחבר והמתקרב לאדם רשע נכשל. והבל פיו של רשע הוא ארס ימית רחמנא ליצלן את הקרובים לו. ולכן הכשילו דתן ואבירם את משה רבינו ע"ה. ואין זה פלא, כי מקרא מלא כתוב "ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען", לכאורה בארץ כנען מיותר. אלא שפירש רש"י, כי מה שרכש יעקב בפדן ארם נתן הכל לעשו וכו', דרוח הטומאה אשר בחוץ לארץ שורה על כל דבר, והיה ירא יעקב אבינו ע"ה מפני הרוח הזה... (שם עמוד רל)

והנה אנו רואים למשל, כשמתאספים אנשים אינם יכולים להשתוות אחד עם זולתו. למה זה? כי כל אחד יש בדבריו צדק ובלתי צדק, וכל אחד מביט על זולתו רק על הבלתי צדק שבו, ובכן מתכעסים ונפרדים זה מזה. מה שאינו כן אם כל אחד היה מביט על זולתו גם על הצדק אשר בו, ממילא היה נותן גם מקום מעט לדבריו, ועל ידי זה היו משתווים זה עם זה... (שם עמוד רסב)

"כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב וגו'" קהלת ז'. מה הוא "אשר יעשה טוב"? הענין הוא, כי הדרך של הטוב הוא לעסוק עם אחרים, ולעסוק עם אחרים צריך השכלה רבה, כי צריך להשתמש גם בדרכים הנראים כדרכי היצר, בכמה מיני ערמה וכדומה, ולכן צריך חכמה רבה שלא לעבור את הגבול. וזהו "אשר יעשה טוב ולא יחטא", כי אז הסכנה רבה מאד, וצריך שמירה יתרה. (שם עמוד שיט)

להמשכיל יצא הרבה תועליות מדברים אלו. כי יוצא מדברינו, אוי לאדם שהוא חלבנה, וצריך לבקש ריח טוב מאחרים. אשרי לאדם שהוא צרי, ואינו צריך לאחרים. מאושר הוא כשמחזיק עצמו לחלבנה לבקש לימוד מכל אדם, ובפרט מבני חבורה, אשרי כשמבקש ליתן טעם וחיזוק לאחרים כצרי. (שם עמוד שדמ)

שעורי דעת:

...הנה אם שאלתכם מכוונת בנוגע לדרך העבודה של האדם בכלל, אם צריך האדם לעבוד במסירות יתירה לתועלת נפשו ורוממות רוחו, ולא ישתדל להשפיע מרוחו על אחרים, או שצריך הוא להיות מסור בכל כחותיו לפעול למען קדושת שמו יתברך ולפרסם בין יושבי תבל את תורת ה'. נתבונן נא ונראה האם יש מקום לשאלה כזו בענינים גשמיים, השאל איש מעולם, מנקודת ההשקפה החמרית, איזו דרך טובה וישרה לפניו, אם להיות חנוני פעוט, הקונה מעט סחורה בסכום קטן ומוכרה בריוח מצער, או ליסד בית חרושת גדול המכניס ריוח לאלפים...? ואמנם גם בעניני הרוח יש מסחר סרסורי כזה, ישנם אנשים ובפרט בדורות שלפנינו נמצאו כאלה, העסוקים תמיד לזכות את אחרים במצוות, לגרום למי שהוא שישמע קדיש או קדושה, להביא איש מן השוק להתפלל תפלה בצבור וכהנה רבות, ובודאי אין לשער את גודל השכר הנועד לזה המזכה את אחרים במצוות הבורא ועבודתו. ואולם ראוי שיתבונן אולי טוב לפניו שישתדל להתעלות יותר בעצמו, לפי ערך כחותיו וכשרונותיו, בדרך ה' ובמצוותיו, לחשוב יותר את דרכיו, כי בהיותו עסוק תמיד לזכות את הרבים הנהו נמצא הרבה בחברת בני אדם המפריעים אותו מליחד את מחשבתו לעבודת הבורא, ואינו פנוי להיות מסור במדה מרובה לתועלת נפשו, ומבטל מן התורה והעבודה...

אבל לא כן האיש אשר זכה להכרות אמת והבנה בתורה, על פי אמיתות דרכה, ואשר הגיע במעלות נפשו להתבונן בדרכי ההשגחה להרגיש אמונת ה' וליראה אותו, ומה גם אם יש עוד בכחו להשפיע על אחרים, לנטוע בלבות בני אדם אמונת הבורא יתברך ולהורותם את דרך החיים הנכונה... ויש לו האומץ ללחום מלחמת ה' ולהגן, לפי יכלתו, על האמת העלובה, למען יתקדש שם שמים בעולם, היוכל איש כזה לשאול הטוב וכשר לפניו להיות מסור רק לעניניו הרוחניים הנוגעים לו לעצמו, להיות בבחינת חנוני הקונה סחורתו בדנרים ומרויח פרוטות, או שיהיה בבחינת בעל בית חרושת גדול משתכר לאלפים?!

הלא זה האיש שבכחו לפעול על אחרים בהכרת האמת, לפקח עיני עורים ולנטוע בלבות בני האדם את האמונה בטהרה וזיוה, לא נוכל לכנותו בשם סרסור, כי כל מה שפועל ומשפיע על אחרים הלא תוצרותיו המה, שהוא מפיץ בין יושבי תבל, וכל מה שהם מתעלים על ידו רכושו הוא שנתרבה ורוחיהם אשר אין שיעור וערך למו...

ומלבד זה, שנתבאר כי כדאי וראוי לאיש המעלה לבחור בדרך זו לזכות את הרבים ולזכות עמהם יחד, הנה בכלל לא יתכן לבן ישראל אשר שאר רוח לו וכחו גדול להאציל מרוחו וחכמתו על אחרים לתת תחומין בין העבודה להשלמת עצמו או לתועלת הרבים, ואי אפשר שיפריד בין שתי הדרכים, ויבחר באחת מהם, כי על מה שהאדם עומד במעלה יותר גדולה, קרוב הוא יותר לשרשי הדברים, ומתאחדים אצלו כל עניני העולם המובדלים ומופרדים לעצם אחד... (חלק א עמוד קלד, וראה שם עוד)

ושוב אנו רואים זאת ממעשה דרבי חייא... נמצא כי שורש המעשה לכל פרטיו וגוניו נשמתו לכל חלקיה, ממקור אחר לגמרי ינבעו, מאותה ההנחה, כי לא משום חסד נפרז ונדיבת לב רחב ראוי לו לאדם להשתתתף בעלבונו וענשו של חברו, כשהלז עושה דבר לא טוב, כי אם בדין ובמשפט הוא נוטל חלק בעון ובגמול, ואדרבה, פחיתות בנפש ושפלות תהיה לו, בראותו את חברו עלוב והוא יאמר שלום עליך נפשי, כאילו אין לו חלק באשמה זו.

כלל גדול הוא: שותף הוא האדם לפעולות חברו. דבר שאינו נכנס בחוג האפשרות הוא, כי פעולת האחד תהיה משוללת השפעה על משנהו ועל הקרובים לו. ולא רק עליהם, כי אם במדה זו או אחרת, משפיע הוא על נפשות בני האדם בכלל. האדם השפעתו מרובה על חברו. בזכותו את נפשו, בשפרו את מעשיו, בטהרו מחשבותיו, בתקנו את דרכיו, תרבה השפעתו להטיב ולתקן נפשות זולתו. רגשותיו הטהורים מחשבותיו הזכות מתפשטים לאויר העולם וחודרים ללבות בני אדם, ויוצרים אוירה של אמת טהורה וטובה... וכן הדברים אמורים בהכשל האדם באיזה דבר מגונה, כי אזי על כולנו להרגיש את השתתפותנו באותו המעשה, כי לו היינו מזקקים את לבותינו יותר, לו היינו מתקנים את דרכנו ומשפרים כל מעשינו, אזי אין ספק שהשפעתנו היתה מתגברת על עושה העול והיתה מונעתו מעשות רע. ולא עוד, אלא שפועל הרע מוכרח שישפיע גם עלינו, בזה אשר קרב את החטא גם אל אלה אשר לא נכשלו בו בפועל, ומושפעים ממנו...

זה הוא בנוגע להשפעה הכללית אשר יש לכל אדם באשר הוא אדם, על אנשי תבל. אולם בני ישראל יש להם קרבות נפש מיוחדת, המסבבת וגורמת להשפעה גדולה בנפש כל אדם מישראל על שאר בני עמו. ואפשר שזוהי כוונת חז"ל באמרם: "וכשלו איש באחיו - מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות ל"ט), לא אמרו "זה לזה", אלא "זה בזה", היינו שנפשותיהם מקושרות ומעורבות יחד, ולכן פעולת היחיד מוצאת הד קול בלבות כל בני ישראל, ואי אפשר שיפרד האחד ויחטא על חשבון עצמו, מבלי אשר יפגום בנפשות זולתו...

למדים אנו מזה, כי אם יתעורר אצל האדם הרגש והחפץ להשתתף בעלבונו של חברו, בעד מעשה לא טוב אשר עשה, עם ידע האדם בשעה זו, כי לא רק הרצון לחפות על כלימתו של חברו הוליד אצלו החפץ לשאת בעונשו, כי אם, ובעיקר, הידיעה שגם הוא אינו חף מפשע, וכתוצאה מזה יש לו ליטול חלק בעלבון ובעונש, כמה נאה ומשופר הוא המעשה הזה וסרו כל הדברים המתעוררים ובאים, כשהוא עושה בלי רגש ערבות שלמדתנו תורתנו הקדושה... (שם עמוד קנד, וראה שם עוד)

...מדה גדולה היא זו, והתלמדות מרובה דרושה לאדם להגיע למדת "קשה כארז", אך רבי אלעזר ברבי שמעון, אחרי שאירע לו מעשה זה, מצא מדה יותר חשובה, והכיר, כי אף שצריך האדם להיות בעל דעה חזקה לבלי הנתק ממקומו מכל רוח שינשב, בכל זאת לא יעמוד מוצג על מקומו כארז ולהיות לנגף, שכל הפוגשו יכשל וינגף בו, רק צריך להיות רך כקנה... מדה זו עצמה צריכה להיות יותר רכה, יותר עדינה, צריך שתהיה לו לאדם בהנהגתו עם הבריות איזו רכות לכפוף עצמו להם להרגיש ולהבין את אחרים לפי מצבם הם, ובכל זאת הוא בעצמו על מקומו יעמוד ואל ינתק ממנו כלל... (שם עמוד קעב)

...כי הנה בכלל קשה לשמע דברים כאלו, ואין דעתנו סובלתם, כי איך אפשר לשמוח על יסורי חברו, ומה גם על יסורי אדם גדול כרבי אליעזר, שפרשת גדלותו וקדושתו מוצאים אנו בהרבה מקומות... ואיך אפשר שבאותה שעה שהרב אומר להם חמה עזה יש בעולם, וקובל על יסוריו, ישמח תלמידו על זה, ותחת להראות השתתפותו בצערו ולנחמו, יאמר לו "חביבין יסורין", הלא לכאורה קשיות לב נוראה היא זו שאין למצא דוגמתה!

אמנם, לשמוח ביסורי עצמו מדה משובחת היא, וטוב ונאה הוא בעד האדם וחסיד יאמר לו, אבל לשמוח על יסורי חברו אין זה מן המדה, אף כי יכוון בזה לטובת חברו...

אולם כשנתבונן אל הדבר מצדו השני, אין להשתומם על זה ששמח על יסוריו, ואדרבה, כשנתעמק יותר הלא עלינו להבין ולהרגיש ההפך, כי באמת מדוע זה לא ישמח האדם רם המעלה על יסורי חברו, הלא מכיר ומאמין הוא, כי טובים הם בעדו ורפואת נפשו הם, ואם האדם יש לו לב ומרגיש אל נכון מטרת האדם ותעודתו עלי תבל, הלא צריך הוא לשמח כשרואה שיסורים באים על חברו, כי במה ישוו כל יסורי ארץ לעומת חיי נצח, חיי העולם הבא, שזוכה על ידם. וכבר בארנו במקום אחר מה גדלה ועמקה הכרת חז"ל בתעודת האדם בעולמו, ומה רחבה ובהירה היתה ידיעתם במה צריכה להיות נתונה כל מגמתו ותכלית עבודתו בעולם הזה... והנה אם יש לו לאדם הכרה כה ברורה באושר חברו, מדוע לא ישמח על יסוריו, מכיון שיודע אל נכון שזוהי טובתו והצלתו...

אבל עם כל זה האמת הוא, כי האדם אשר לא התפתח עדיין במדה נעלה כזו, שיבזה כל תענוגי העולם הזה, והשתלמות נפשו לא הגיעה עדיין לאותו גובה הדרוש, שיוכל להיות מסור לגמרי אל האמת, ויש לו עוד תשוקות ותאוות לעניני העולם הזה, אי אפשר שיהיה אוהב אמתי לחברו בכל נפשו ומאדו. כי מכיון שנמצאת אצלו המשכה לחיי העולם הזה, אות הוא כי הרע מקנן עדיין בלבו וחי בכל פעולותיו ורגשותיו, ולכן כשרואה את חברו בצרה, אף שהוא משתתף בצערו ומיצר עליו, בכל זאת נמצא גם באיזו מדה במסתרי נפשו איזה כח והרגש השמח לאיד חברו.

והנה לבכות על יסורי חברו או לנחמו בדברים טובים הנכנסים אל הלב, זה אפשר לכל אדם ואין בזה שום רע, ואדרבה, על ידי זה שמראה שמשתתף בצערו ויסוריו נגעו עד לבו, מתעוררים בו באמת היסודות הטובים הנמצאים באדם... אבל לשמוח על יסורי חברו, או לנחמו ב"חביבין יסורין", זה יכול רק איש ששיער בנפשו שהוא אוהב אותו מתמצית הנפש, ששקל ומדד, כי שמחתו נובעת רק מהכרתו הפנימית, מידיעתו הגמורה והשלמה, שהיסורים הם לטובת חברו ולאשרו... (חלק ב עמוד קכט, וראה שם עוד)

...דהנה מובן, שאומן הפועל בידיו, כמה שלא יהא מומחה באומנותו, בכל זאת אי אפשר שירויח הרבה כל כך עד שיעשה מליונר, כי כדי להעשות עשיר רב האוצרות אפשר רק למי שיש לו בית חרושת גדול שעובדים בו אלפי עובדים, אם אך יש ברכה בתוצרתו. וכן הוא בענינינו, מי שהוא צדיק בינו לבין עצמו, הרי זה פועל בעיקר בנפשו הוא על ידי מעשה המצוות שעושה הוא בעצמו, אבל במזכה את הרבים, מלבד מה שהוא פועל בנפשו, הרי גם מה שאחרים פועלים לשם ה' על ידו, הם ובניהם ובני בניהם עד כמה דורות, וכן כל אלה המושפעים מהם, הם לו בזה זכות... וכמו שאמרו חז"ל "משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו"... (חלק ג עמוד קטז)

רבינו ירוחם:

הפרד נא מעלי - הנה על טענה שהיה על לוט מענין גזל, ואשר אמנם הם היו סבורים שמותר הוא, נפרד אברהם מלוט, הרחיק עצמו מעליו כדי להתרחק משכן רע, ואף שהיה לוט אליו קרוב מכל אדם, עם כל זה לא נמנע מכלום, והתרחק מעליו מפני הטענה של גזל, רואים אנו מזה מעשה רב והלכתא רברבתא. הנה מעשי סדום כבר נהיו למשל על רשעות היותר מרובה, ובגמרא אמרו על כמה אופנים ש"כופין אותו על מעשה סדום, ובזה נהנה וזה לא חסר" למאן דאמר דפטור (בבא קמא כ') איתא באחרונים דהטעם הוא משום דכופין אותו על מדת סדום, והנה אצלנו הלא אדם שישמור עצמו בהנהגותיו ובמדותיו לוותר בענינים שהם כמו זה נהנה וזה לא חסר, הלא לחסיד גמור כדוגמת החפץ חיים ייחשב בעינינו, ואנחנו בעובדא דחצר דלא קיימא לאגרא (אינה עומדת להשכרה), אם אחד יכנס וידור בו, הלא בחימה וכל תוקף יגרשהו ממנו תיכף ומיד, ולא יראה בזה שום רע או אכזריות. והנה חז"ל הלא שלחו אותו איש לחוץ מן המחנה, וקראוהו בשם של "מדת סדום", הבה איפוא נתבונן במרחק שבין משפט התורה ובין משפט האדם. (דעת תורה בראשית יג ח)

הנה כשיבא אלינו החפץ חיים כאורח ללון, גם אנחנו נשמח כולנו, ונהיה קלים ודאי לעשות בכל מלאכה ועבודה לכבדו ולהיטיב עמו, כי נרגיש בעצמנו השגת עונג רב וזכות גדולה על שהחפץ חיים מקבל ממנו איזה דבר שהוא, ולקחת דבר שהוא מצד החפץ חיים מורגשת לנו כמו שהוא הנותן לנו ואנחנו המקבלים. כזאת היה באמת אצל אברהם אבינו, הכל היו אצלו חשובים, כי אדם היה בעיניו ה"אדם החשוב", ומאז היטיב לזולתו... (שם שם יח ה)

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר - שכאשר הוצרך לדבר עם בני חת, הנה "ויקם" והיה כאלו לא היה מתו מוטל לפניו, הרי צריך הוא לדבר עם בני אדם, ומצד כבוד הבריות רחץ פניו, וצערו בקרבו טמן, שאין כבודם שידבר אתם ודמעותיו על לחייו, ולדבר אתם והוא מייבב, אלא שלט ומשל על עצמו ורגשותיו, דבר אתם ופניו מסבירות ואף צוהלות, זהו כבוד הבריות. (שם שם כג ג)

זה עשרים שנה אנכי עמך - ...ובמדרש עוד (בראשית רבה ע"ד י') אמר רבי סימון, בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד אפילו סכין אחד, ברם הכא מששת את כל כלי, אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת. הנה נתפעלו חז"ל מנוראות הדברים, אשר חתן בבית חמיו במשך עשרים שנה, ועם כל הרמאות ששבע מחמיו, הוא לא הורה לעצמו שום היתירא ולא לקח ממנו אף מחט שלא ברשות. האין זה מן ההשתוממות?! אנחנו כשיש לנו איזה משא ומתן עם חברנו, והלה אינו מתנהג עמי כשורה, ומכל שכן כשהלה מונה וגוזל אותי בדבר-מה, ומכל שכן אם גם ביותר מדבר-מה, וכל שכן אם במשך שנים רבות, כי אז הלא כל התורה כולה כבר מתבטלת לפניו, בעיניו הלא כבר פטור מכל אחריות וחיובים, ברם אבינו יעקב לא כן היה אתו... (שם שם לא לח)

כי למחיה שלחני אלקים - ...ענין זה הוא גם כן בכל פרט ופרט, כי מעיקרא דדינא אין לו למוכה להיות בכעס ובטענות על המכה אותו, כי כשליח בית דין כן הוא דומה לו, שלוח מקום הוא לעשות ככל אשר גזר הוא ית'... והוא מה שאמר יוסף, ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים, והוא כפשוטו ממש, כי כל המעשה נעשה בלעדם... (שם שם מה ה)

ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה - ...רואים אנו כאן יסוד גדול במדות, מטבעו של אדם, שכשהוא עושה טובה למי שהוא, אינו רוצה בשום אופן לקחת כלום תמורת הטובה, ואין זה מחמת כי חפץ חסד הוא, אלא להיפך, רוצה הוא, אשר הלז ישאר לו עבד עולם, עבור טובתו, ועל כן לא יקח ממנו מאומה, הנה למד לנו הקב"ה בהיפך, כשאדם מטיב לחברו, חוב מוטל עליו, שעם רגע פעולת הטבתו לזולתו, תיכף יראה לקבל ממנו דבר-מה בחזרה, כשאתה עושה טובה לחברך, אם חפץ אתה בטובתו באמת, ראה גם לסדר כי חברך לא ישאר חייב לך הכרת טובה... וזה ממש להיפך מכחותיו של אדם...

כמו כן אנו רואים בצד השני, כשנעשה לאדם איזה עוול ממי שהוא, רוצה הוא דוקא שהלז ישאר האשם ובעל העולה, לא איכפת ליה כלל כל מה שיתהוה במשך הזמנים, העיקר אצלו הוא, כי זולתו ישאר העושה עול. הרא"ש ז"ל (אורחות חיים ק"י) אומר "אל תחשבו עון למי שבא להתנצל לפנים, אם אמת ואם שקר. והגאון מהר"י בלזר זצ"ל היה אומר: כי יש בטבע, כשאחד בא לחברו לפייס אותו על עול שעשה נגדו ולבקש סליחתו, משיב לו חברו, מה כל העסק שאתה עושה מכל הענין, הרי מה עשית?! ולכאורה הרי זה נאה ויאה, אבל האמת היא ההיפך לגמרי, תשובתו זו נובעת מחמת שאינו רוצה אפילו לשמע כלום מהתנצלותו. רוצה הוא כי אמנם ישאר הלז ללא אמתלא, וישאר דוקא המתועב והנאלח, הוא אשר אמר הרא"ש ז"ל, "אל תחשוב עון למי שבא להתנצל". אם אמת - הלא ודאי עליך מוטל חיוב להקשיב לכל אשר ידבר... ואפילו אם שקר, הלא חברך חושב להטעותך ולהביאך לחשוב עליו כי אדם כשר הוא, הנה גם בזה הנך מחויב להעלים עיניך, ולתת לו לחשוב כי אמנם הצליח להטעות אותך. ובאם לאו, אם לא תעשה כן, אלא כשעושה העול יבא לפניך, וכרגיל הנהו נכנע לך באמת, ואתה תנצל את ההזדמנות לשפוך עליו עביט מלא באשה, הנה יתכן מאד, כי העוולה והשחיתות מצד הנפגע יהיה יותר רב מהעוולה של עושה העוול בעצמו. ידיעה זו חסרה לגמרי אצל האנשים!...

הנה כי אמת היא כן, להתבונן ולהתפעל עד כמה שיוסף הצדיק החליק ועיבד כל ה"עוולה", עד כי שכמעט נשאר הוא החייב והמשועבד להם, כי יוסף הצדיק ידע היטב את השולחן ערוך שיש לנפגע, ולאור זה דן ושפט כל העובדא, ומזה יצאה כל הנהגתו. ולו לא עשה כן, יתכן כי העוול שלו היה עוד יותר גדול מהעוול שלהם... (שם שם ח)

...אלא שעדיין יהיה חסר לנו ביאור בשני הדברים האחרים, בכבוד חברו כרבו, ורבו כמורא שמים. ואפשר עוד כי אחרי שבטבע האדם כי נוטה הוא להשפיל את זולתו למטה ממדריגתו האמיתית, כי על כן ציוותה לו התורה יהיה כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים, כי יגדיל את כולם עוד במעלה יותר גבוהה ממדריגתם, והלואי שבהנהגתו להגדיל מעלתם, יגיע לשכל הפחות יכבדם כמדריגתם באמת, הלואי ויכבד את תלמידיו וחביריו ואת רבותיו כראוי להם באמת... (שם שמות יז ח)

ועכשיו אגלה לכם סוד גדול שיוצאת מזה תורה חדשה למעשה. שכשם שבתורת בין אדם למקום, הנה לימוד התורה הוא לימוד לדעת את הבורא יתברך, והתורה וידיעתו ית' הנן בלתי מתפרדים, ואם אין יראה אין תורה, כן ממש הוא בתורת בין אדם לחברו, בלימוד דיני בין אדם לחברו, הוא לימוד תורת חברו, ולימוד תורת חברו בלי לימוד את חברו, אין תורה כלל, ישאר ריק בלי תורה, ישאר בה עם הארץ ובור גמור.

אמרו חז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ג) ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה יותר כלל גדול בתורה. הסוד הגדול הוא, שבשום אופן לא יוכל להיות תורת בין אדם לחברו בלתי ידע מחברו וילמוד אותו, וכל תורת בין אדם לחברו, כל סדר נזיקין וכו' אינו אלא דרך להביא את האדם "לחברו", תיכף עם התחלת לימוד מסכת בבא קמא, טרם כל, צריך האדם ללמוד שיראה את "חברו", מהו אדם, מהו טרחה של אדם, להצטייר כמה יגע וטרח פלוני וכמה נצטער על רכישת קניניו, ומהו זה כשמזיק אותו וכדומה, ואז כשילמד באופן כזה, אז כבר ידע היטב את מסכת בבא קמא... (שם עמוד רלב, וראה שם עוד)

ועל דרכנו תצא לנו הערה נפלאה. שואלים העולם על מה שאנו רואים שזהירים בעניני "בין אדם למקום" יותר מאשר ב"בין אדם לחברו", אדם מקדיש כמה שעות ביום על בין אדם למקום, כמו תפלה וכדומה, מוציא הוא ממון הרבה על מצוות, רץ וטורח ומשתדל די הרבה בהם, מה שאינו כן על עניני בין אדם לחברו, כמעט שבני אדם מזלזלין בהם, וזה באמת מן התמהון. וזהו יסוד הדברים, שהרי סוף כל סוף האדם יודע מהבורא ית' יותר ממה שהוא יודע מחברו הסמוך אצלו, יש בזה הרבה דרכים ומהלכים, אבל כן הוא האמת, מעולם לא אמר אדם שירות ותשבחות לפני חברו כמו שהוא אומר לפני הקב"ה, לו היה ממליך את חברו כשם שהוא ממליך את קונו, היה ודאי כל יחסו לחברו אחרת לגמרי, אבל אחרי שסוף סוף בחברו לא מתבונן ולא אומר לפניו "לך הגדולה", וכשאין יודע את חברו, ודאי כי אין לו כל גישה נכבדה לתורת בין אדם לחברו, עד שיוצא מזה גם כן "איש את רעהו חיים בלעו". וזה באמת בזיון וחרפה גדולה לנו, שחברנו הנמצא אתנו תמיד ביחד, כמעט שלא זזה יד מתוך יד, ואף על פי כן זר הוא לנו, ולא יודעים ממנו כלל. (שם עמוד רלד)

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר - וברש"י: היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. הלא תדעו כי כל המדות הכתובות בתורה על הקב"ה אינם אלא ללמדנו אנו להיות מתדמים אליו ית', ולהתבונן, שאפילו בתכלית החסד, כמו הקב"ה, היה כביכול צריך בעצמו לישא לבנה לזכור צרתן של ישראל. לא די לאדם, ואפילו להבעל חסד במדרגה הכי גדולה, להיות מסתפק בהתבוננות וציורים שכליים בסבל צרתו של חברו, מדת נושא בעול עם חברו היא שישא בסבלו כחברו ממש, וזה בא דוקא עד שיראה וירגיש הצער בחושיו הגופניים, נוסף לרוב שרעפיו בקרבו, והתבוננות רבה בפרטיות מצב חברו. וכמו שכתב רש"י לעיל (שמות ב' י"א) וירא בסבלותם, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם... שבכדי לחוש ולהרגיש בצערו של חברו צריך "לתת לב להתבונן"...

ולמדין מכאן עוד, שכמו שלישא בעול עם חברו לא די בהתבוננות לבד, אלא צריך לעשות מעשה להיות מצטער אתו בחושיו הגופניים, כן, ואולי עוד יותר במדה מרובה, צריך האדם להיות בפועל משתתף בשמחתו של חברו, כי כן מדת הקב"ה, כי שם תחת רגליו כעצם השמים לטהר, להיות אור וחדוה לפניו, ואם כי אצילי בני ישראל נתחייבו אז מיתה, לא ערבב שמחת התורה אלא שמח עמהם יחד.

כהיום רגילים בני אדם, בהגיע אליהם איזה בשורה טובה מזולתו, כי כותבים תיכף אגרת מזל טוב, להביע השתתפותם בשמחתו של חברו. ולולי דמיסתפינא מכם, הייתי אומר כי מרמה גדולה היא, כולו שקר וכזב, ואם נשאלנו בינו לבין עצמו, היה מודה ואומר גם להיפך, "הלואי ויפסיד חברו"! ... שמחתו של אדם אינה כל כך בהצלחתו שלו, כי אם הרבה יותר ויותר שמחתו גדולה בהפסד חברו, אלה תולדות השחתתו של האדם, לו הייתי דורש אלה הדברים לפני אנשים בעולם, לא היו זורקים עלי שושנים... האדם בעצמו על פי רוב מרמה גם את עצמו, ואינו יודע כוונתו הרעה ושנאתו העצומה לחברו "האהוב". להשתתף באמת בשמחת זולתו, צריכין לעבודה רבה, במעשה חושית והתבוננות רבה, ואלו לא נתנה תורה אלא לגלות לנו יסוד זה דיינו. (שם עמוד רלז)

ומעשה היה כי בא אחד להגר"י בלזר זצ"ל לבקש עצה שלא לכעוס על חבירו, ונתן לו העצה הידועה מהגר"י סלנטר זצ"ל עם מה דמצינו בכמה מקומות בש"ס "אין לו עליו אלא תרעומת" (בבא מציעא ריש השוכר את האומנין), הרי דגם לתרעומות צריכים להלכה, באיזה אופנים ותנאים יהיה מותר לו להיות תרעומות וקפידא על חברו, ובלאו הכי הנה תרעומות וקפידא על חנם הוא עון גדול מאד. על כן זאת העצה היעוצה למדת הקפדנות, אם יחטא איש לאיש בדבור או במעשה, ימחול לו תיכף בפה מלא, ואם אחר כך יהיה לו בלבו עליו, יחשוב עם נפשו שהוא עון גדול, וכמו שיתבע חוב מעות מה שכבר מחל לו, אשר מובן לכל כי הוא גזל גמור, וכמו כן הוא אם יקפיד על חבירו על איזה חטא שכבר מחל לו... (שם עמוד רחצ)

ועל דרך זה הזהירנו גם כן בענין שבין אדם לחבירו, לבל יסתפק האדם בשמירת הדינים שבין אדם לחבירו, כי אם "הזהרו בכבוד חבריכם". וזהו על דרך שאמרו ז"ל בירושלמי (נדרים ט' ד') זה ספר תולדות אדם זה יותר כלל גדול, כי בצלם אלקים עשה את האדם, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, ודע למי אתה מבזה (בראשית רבה כ"ד ח), כי חייב האדם לכבד את חבירו יותר מלעצמו, על דרך שאמרו ז"ל (מובא בר"ח שער היראה פרק י"ב), המלכת את חבריך בנחת רוח, היינו לכבדו בכבוד מלכים, כי בצלם אלקים הוא, וממילא כלול בזה כל המצות ועבירות שבין אדם לחברו. וזהו חוב חדש שהטילו עלינו חז"ל להזהר בכבוד חבירו. וזהו התבוננות חדשה בענין "המלכת את חבירך", וזו היא מצוה בפני עצמה, מלבד הדינים שבין אדם לחבירו...

גילה לנו רבי אלעזר המודעי, כי המבזה כבוד חבירו היא העבירה מהיותר חמורות שבין אדם לחברו, יותר חמור מלא תרצח, ואף כי העבירה בעצמה, הלא תעשה של לא תרצח, ודאי היא חמורה מאד יותר מהלבנת פנים, כי היא רק אבק רציחה, אכן מצד הענין של מבזה כבוד חבירו, שהוא בצלם אלקים ובדמות יוצרו, היא יותר חמורה מלא תרצח, ואין לו חלק לעולם הבא, וממדת הפורעניות נבין כמה גדול שכר של המכבד הבריות, ועוד יותר כלל מאהבת לרעך כמוך... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד סא)

...נמצא כי עיקר כל התורה שבין אדם לחברו לא כמו שהעולם סוברים שנצטוינו לבל נזיק או לבל נגזול ועוד כאלה בין אדם לחברו, כי אם כל לימודינו הוא הלכות כבוד צלם אלקים, ובזה נכללו דיני גנבה וגזילה, שהם גם כן נכללים ותלוים באי-כבוד האדם... ונמצא כי התורה מתחלקת על שני אופני כבוד, כבוד שמים, וזאת נקראת בין אדם למקום, וחלק שני על כבוד הבריות, וזה נקרא בין אדם לחבירו.

ואחרי שכל התורה כולה היא בשביל כבוד צלם אלקים, וכל הדינים הם רק מסתעפים לפי חוקי הצלם אלקים, ולכן אם לא היה הפסוק "אין חכמה ואין תבונה", לא היינו יודעים בשום אופן כי כבוד הבריות נדחית אף מכבוד שמים, וכאילו שאין תורה למעלה מכבוד הבריות, והכל בשביל כבוד הבריות... אכן רב חידש יסוד חדש מהפסוק שאין חכמה ואין תבונה נגד ה', שכבוד הבריות נדחית מפני כבוד שמים... ומזה למוד גדול, מה הוא עסק כבוד הבריות, וכל המכבד את הבריות עוסק בעיקר העיקרים של כלל התורה כולה, ואשרי לו. (שם עמוד סג)

ומי הוא כבר לפי זה בעל חשבון לחשוב כמה חמור הוא ביזוי אדם, שאם רק דומם שאינו מקפיד על בזיונו, הואיל ויש בו צורך הזהירה תורה עליו לא רק על הבזיון, אלא גם על מנהג בזיון, כמה אזהרות ישנן כבר על מנהג בזיון באדם שלא להחשיבו ולהעריכו בערך הראוי. אין אנו מדברים עוד על איש ישראל, רק אפילו על איש נכרי, אדם "כפרי" היותר פחות, ולא מצד שהוא צלם אלקים, שנאמר עליו (אבות ג' י"ד) חביב אדם שנברא בצלם", שזה קאי גם על אומות העולם, רק מצד הואיל ויש בהן צורך לבד שמקבלים מהם, כשנתבונן רק בהצורך שיש בהם במה שאמרה תורה (דברים ז' כ"ב) לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חיית השדה, כבר די והותר, ומה גם כשנתבונן במה שמשיגים בפועל הוא מבהיל מאד, כמעט שכל החיים תלויים בהכפר, ואם הכפריים אך פעם אחת לא יבאו להשוק, נעשה רעב בעיר ואין משיגים כלום. אם לא הייתי בוש, הייתי יוצא לקבל פניהם של הכפריים בבואם להשוק... אילולא היה האדם משחת כמו שהוא, לא היה מביט "בביטול" ובעין בוז כל כך אפילו על כפרי פשוט, אלא היה מכבדו ונותן לו הכבוד הראוי. וטבע האדם שהוא בז לכל, מצד "הרשעות" של האדם הרי בכוחו להשמיד את כל העולם, והוא לבדו ישאר, והרי אחר כן יחנק גם את עצמו, שהרי איך יתקיים יחידי, הרי גם פעם אחת לא יהיה לו מה לאכול. ומעתה מי יוכל לשער ולחשב לפי חשבון זה כמה כפולה ומכופלת האזהרה של לא תנהג מנהג בזיון שהוזהרו על איש ישראל...

ואחר כל הדברים האלה, מי יוכל להתבונן בהנהגתנו הפחותה בענין זה ועומק הדין נורא מאד, הרי כשמשיחים בלימוד איש את רעהו, מיד הכח של אי-רצון לשמע דברי חבירו קופץ בראש, ולא עוד אלא שגוער בו בלויית בטויים "יפים", "למה תדבר שטות" ועוד כהנה, והלה עומד וצווח, והלה חוזר וצווח עוד יותר...

כלל הדברים, האדם כל ימי חייו צריך להתעסק בכבוד הבריאה, להכיר מעלה להחשיב ולרומם דברים ופעולות, להיות כולו אומר כבוד, ולא יעבור עליו יום מבלי שיחשוב ויתבונן בענין זה ויתעסק בו. (שם עמוד סז)

...אתם צעירי ימים אתם, טרם נקלטו אצלכם עבודות ונסיונות, מהם ללמוד דרכי החיים ופתרונם. אני איש זקן אני, ומן החיים היום יומיים כבר ראיתי והוכחתי לדעת ודאי כי אין מספר לחללי חברים רעים... המשכיל בדברי חז"ל ומסתכל בחיים היומיומיים רואה נכון איך שהכל מתאים אמת... איש צעיר חושב לעצמו, כי הוא לא מתפעל מכל מי שהוא, "כשאני איני רוצה בדבר אני יורק על חברי ומשחק ממנו". לא כן הוא דעת חז"ל הקדושים, והם ודבריהם אמת, בדוק ומנוסה! יהושע בן נון וכלב בן יפונה נצלו מחברת רעים אך ורק בריבוי תפלות ושטוח על קברי אבות, כמה אם כן ישים האדם עינו ולבו וכל עמלו להתרחק משכן רע ולהתדבק בחברים טובים. (דעת תורה במדבר עמוד קיח)

ועם דברינו אלה יש לנו ביאור נחמד במאמר חז"ל (שבת ל"א) כשבא אותו הגר לפני הלל ואמר לו למדני כל התורה כולה על רגל אחת, א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד, והנה הלא זהו מהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך, ואם כן אינו מובן למה שינה לו הלל הלשון להגיד בשלילה. והנה הראשונים נדחקו בביאור של "כמוך", מה המה הגדרים של המצוה. אבל לדעתי זהו ביאור הענין, אמר הכתוב (שמות כ"ב כ"ד) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ופירש"י הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני... מפני שכאן בעולם המעשה צריך האדם לצייר דוקא ודוקא בציורים של למעשה. אם צריך אתה להרגיש בעניותו ודחקותו של חברך, צריך אתה לצייר דוקא כאלו אתה הוא העני, ואתה הנך באותו המצב של חברך, ואז אתה תהיה מרגיש אותו בדחקותו ותקיים המצוה... ה"כמוך" הוא העצה להלמעשה של המצוה, כי איך אמנם אפשר להיות אוהב הבריות, אין זה ודאי מהדברים הקלים, דוקא על ידי הציורים של "כמוך". הוא אשר אמר לו הלל דעלך סני לחברך לא תעביד, למד לו בזה אופן איך לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך... (דברים ב עמוד רכב)

...אנחנו עוברים על מאמר כזה כאלו הוא ענין של איזו סגולה כאן, האומנם כי חז"ל הקדושים מגלים לנו כאן סוד גדול מאד. מורגלים אנו להבין ענין של "נושא בעול עם חברו" וענין של "משתתף בצערו של חברו" הלוקחים מקום כה גדול בתורתנו הקדושה כענין של השתתפות חיצונית, אם במעשה ואם בסתם באהדה והרגש במצבו של חברו. טעות הוא זה. צריכים לידע כי אין כאלה בתורתנו הקדושה... משתתף בצערו של חברו בתורתנו הקדושה הנה זה מסוד הגדול של "בכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג ט'), נושא בעול, משתתף בצערו, רצה לומר כי ביחד עם חברו הוא בעול ממש, הוא בצער ממש, הוא ממש סובל אותו הצער והמשא של חברו. וזהו סוד הענין של "נוטל אחד מששים בצערו", כי כאמור אדם החולה הרי הוא נתון במדת הדין... ועל זה מגלים לנו חז"ל הקדושים סוד גדול, כי יכולים לפרע חוב חברו... וכמה שאחר יש לו צער ממחלת חברו, באותה מדה נחשבת פריעה למדת הדין, המדת הדין כבר גבתה את שלה, והתביעה סרה!... (שם עמוד רלט)

מכתב מאליהו:

כללו של דבר: מה שיתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר לו חלק בחברו זה אשר נתן לו. זה היא הדבקות שבין אדם לזולתו, אשר נקרא לה בשם אהבה.

התבאר בפרק הקודם, כי לכל אדם יש ניצוץ כח הנתינה, כי לא ניתנה רשות לכח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה, שאלמלא כן היה העולם חרב, לא היו נושאים נשים ולא מגדלים בנים. אולם יען כי מעט מאד ענין הנתינה אשר באדם, על כן יבחר במי שימצא חן בעיניו, לו יתנו וייטיבו, ואותם יאהבו, כגון את אלו אשר יחשבו כאילו הם שלהם, משפחתם, רעיהם, וחבריהם. אך את שאר בני האדם יחשבו לזרים, יתנהגו עמהם במדת הנטילה, יתחרו בהם ויחטפו מהם ככל אשר יוכלו.

אך אם יתבונן האדם, כי לאשר יתן-יאהב, וגם יהיה לו חלק בו וידבק אליו, אז יבחין ויבין, כי זה אשר נחשב לו כזר, הוא רק זר מאשר טרם נתן לו ועוד לא היטיב עמו. ואם יתחיל להיטיב ולתת לכל אשר ימצא, אז ירגיש כי כולם קרוביו ואהוביו, כי בכולם יש לו חלק, ובכולם התפשטה עצמותו.

לאדם שהגיע למדרגה מעולה זו מובנת כפשוטה מצות התורה: ואהבת לרעך כמוך, כמוך-בלי שום הפרש, כי בנפשך תמצא, אשר אתה והוא אחד הנכם. (חלק א עמוד לז)

למשל: בין אדם למקום יעשה אדם המצוות שלא לשמה, כלומר לצורך עצמו, או יעשה מיראה, שירא לנפשו מעונש, ויעשה על מנת לקבל פרס, שמבקש שכר לעצמו. וכן בין אדם לחברו יעשה כאלה, והנושא בעול עם חברו לא ממדת ההטבה הנקיה הוא, כי סבת מעשהו הוא שידחה את צער עצמו. שהצטער בראותו את צרת רעהו. כל אלה שורשם בכח הנטילה, שהרי למען עצמו הוא עושה. בזה ישתמש האדם טרם הגיעו לשמחת הדבקות בהשי"ת ואהבתו, יצייר בנפשו את צרת חברו ודאגותיו לכל פרטיהם, ואז ישא בעול עמו וירחמהו. וכן בציירו לעצמו גודל שמחת חברו ואשרו, בהשיגו את אשר נדרש לו, בידעו זאת תקל עליו הנתינה.

ואם לא תספיק אהבתו את רעהו לפעול עליו על ידי ציור זה, יכול להשתמש ביראה, להרגיש את חיובו להיות נותן, וכח הציור יגיד לו איך הנותן צריך להרגיש, וכאשר ישתדל להוציא לפועל את מעשה החסד, אז יעוררו מעשיו את כח הנתינה בפנימיותו.

ומכיון שזכה בכח הנתינה, שוב אינו צריך למעשה אמן, אלא טבעו החדש יעשה את שלו, ויתן בנתינה נקיה מנדיבות לבו הטוב, ולא מתוך שאיפה למלא את חסרונו הוא. (שם עמוד מד)

שאלוני: למה ברא השי"ת את האנשים בעולם אחד ועשאם חברתיים, הלא טוב היה אם כל אחד מבני האדם היה נברא בעולם מיוחד לעצמו, ולא תהיה אפשרות לקנאה?

תשובתי: ראשונה-אילו לא נברא האדם חברתי, לא היה בוחר בין נתינה ונטילה, אלא הנטילה היתה נשללת ממנו בכח הטבע. אבל חפץ השי"ת בבריאת האדם היתה, שיבחין בין טוב לרע, ויבחר בטוב.

שנית - אילו לא היו בני האדם חברתיים, ולא היו צריכים זה לזה, לא היתה אפשרות גם לכח הנתינה, כי למי יתן האדם אם לא יהיה מי שיקבל ממנו?

שאלוני עוד: אם אין מציאות לנותן בלי מקבל, הלא יש גם רעה רבה במעשה הנותן, כי יעשה את חברו לנוטל? וגם אי אפשר שיהיה כל העולם מתוקן, כי אם יהיו כל בני האדם נותנים, מי הוא אשר יקבל מהם?

הפרש גדול יש בין המקבל והנוטל, וכן בין הנותו לאשר יקחו ממנו. בעל כח הנטילה לקיחתו באה משורש אהבת עצמו, יקח ולא יתן מאומה, ואם יקחו ממנו, הוא מפני שאין בידו למנע זאת.

בעל כח הנתינה יתן וגם יקבל. נתינתו נובעת ממקור הטוב שבלבו, ובעד אשר יקבל יתמלא לבו בתשלומי הכרת טובה. שניהם משלמים עבור מה שמקבלים, הנותן לא ירצה לקבל בלי תשלומים, ולפחות ישלם בהכרת הטוב. הנוטל לא יחפוץ לשלם, ואם לא יתנו לו בלי תשלומים ישלם בעל כרחו. בנותן לא יתפתח אם כן כח הנטילה, כי הוא משלם למטיבו בהכרת הטוב. בעולם המקולקל ירבו הנוטלים אשר יקחו ויחטפו איש מרעהו. סדר חברתי כזה ירבה קנאה ותחרות, מלחמות ורציחות.

בעולם המתוקן כל אדם נותן ומיטיב, גם המקבל נותן-הכרת תודה על אשר יקבל מרעהו. נמצאנו למדים הכלל: הנוטלים מריעים זה לזה, כי הנוטל עושה גם את זה שנטל ממנו לנוטל, כי ידרוש ממנו שוב את אשר נתחייב לו בנטילתו. אבל הנותנים משלימים זה את זה, כי הנותן יעשה גם את המקבל לנותן-בהכרת הטובה אשר קבל. (שם עמוד מח)

בעצת רשעים - לא רצה לשמע שום עצה מהרשע, לא רק בעניני מצוה ועבירה, אלא גם כל מין עצה. כגון אם הרשע רופא מומחה, לא שאל בעצתו כל זמן שלא היה מוכרח ממש, כי אפשר שיתחבר אליו על ידי זה, וכל שכן אם יצטרך להכיר לו אחר כך תודה, אז בודאי יתקרב לבו אליו מעט. וגם כי יתערבו תמיד בדרך הרשע דברים רעים, ויש לירא אולי ילמד מהם. ואמרו רז"ל שאין להסתכל בפני אדם רשע, כי בראיה לבד תתקרר יראת השמים שבלב האדם, כמו הרואה חילול שבת, אינה דומה הרגשת קדושת השבת בו, למי שלא ראה חילולה מעולם.

ובדרך חטאים לא עמד-אם צריך ללכת אל החוטא השוגג, כי צריך להוכיחו וללמדו, לא יתמהמה אצלו רגע מיותר. ויותר מזה: גם בדרכו אל החוטא לא יעמוד כלל, אלא ישתדל לברוח מסביבת החוטא השוגג, במהירות היותר גדולה. (שם עמוד פא)

...כך הוא הדרך, מדבר גדול ועד דבר קטן. הרי שראובן רואה את שמעון בצרה, ומרחם עליו רחמי אמת, (לא מפני בושה או מפני הרגש אי נעימות), נושא בעולו ומשתדל לעזור לו, הרי, א' ראובן אינו יכול להרגיש את עצמו שלם בחייו כל זמן ששמעון סובל, וכל הזכות שיש לראובן לחיים טובים יועיל גם לשמעון.

ב' ראובן עוסק במעשה חסד, גילוי כבוד ה', ובכלל הסייעתא דשמיא הראויה לו לזה, ראוי שיצליח לעזור לשמעון. אם כן הטובה שיקבל ושמעון עצמו, הם כלים לגילוי זה של כבוד ה'.

ג' על ידי החיבור שנתחבר ראובן לשמעון תרבה השפעתו עליו, וכבר אפשר לחשוב את שמעון למפרע כבעל זכויות.

על כן רשאי ומצווה ההדיוט להתפלל על חברו בעת חליו או חסרון אחר, ויכול לקוות שהשי"ת יענהו, לא מפני שהוא צדיק גדול, אלא מפני שסוף סוף נתחדש זכות וגילוי כבוד ה' בעולם, וזה יועיל לשמעון מג' הטעמים שהזכרנו. ולא עוד, אלא שההדיוט מתפלל גם על הכלל, כמו שתיקנו חז"ל בנוסח התפלה, ומרבה בזה זכויות לכלל...

הכלליות מקשרת את כל באי העולם זה עם זה, ברשת מקפת-כל של יחסי הצטרכות ואחריות הדדית. כל ישראל ערבים זה לזה, וכולם אחראים על העולם. מי שיש בידו למחות בסביבתו הוא אחראי עליהם, כי בענין זה ובמדה זו הם תלוים בו. ומפני שהם תלויים זה בזה, על כן התיחסותם ומעשיהם זה לזה עושים רושם. ולכן אמרו חז"ל "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", וכן קללתו, כי אפשר שדווקא בדבר הזה אתה צריך לזכותו וברכתו, שהיא כמו תפלה. ולהיפך קללתו היא טענה, שאינו רואה צורך לחייו במציאות חברו, אלא אדרבא, הוא דוחק את מקומו בעולם.

ולא רק הקטנים תלויים בגדולים, אלא גם להיפך. ומצינו בכמה קדמונים, וכן אנו רואים לעינינו, שכאשר הצבור צריכים למושיע או למתעסק, ואין מי שמסוגל לכך לגמרי, הרי משמים נותנים שפע סייעתא דשמיא יוצאת מהכלל למי שהתנדב למלאות המקום, ועושים אותו למסוגל. ולא עוד, אלא הצדיק הגדול ביותר, חלק חשוב מהסייעתא דשמיא שלו באה מפני צורך הצבור... (שם עמוד קנ)

כבר כתבנו שענין יום הכפורים הוא היציאה לגמרי מבחינת עולם הזה, לדבק בו יתברך בלבד. והנה ענין דבקות זו לא שייך אלא בבחינת האחדות, וכמו שהוא יתברך אחד, כך צריך הדבק בו להיות גם כן באחדות בלי שום פירוד בתוכו. והיינו מה שכתוב בספרים הקדושים, דלא שייך הכרת אנכי ה' אלקיך בשלמות אלא אם כן באחדות כל ישראל... כי המבחין את עצמו בפירוד מחברו, הרי הוא מבליט בתוכו את הרגשת עצמו, שהיא ממש היפך ההתבטלות והענוה, שהם הדבקות אליו... (שם עמוד רסג)

...הרי שחשש רבי יוסי לדור במקום שאינו מקום תורה, אף על פי שיוכל להשפיע שם ולהפכו למקום תורה. כי למרות גודל מדרגתו ראה בזה סכנה שמא יושפע מהם. דבר גדול למדנו מכאן, שאין דרך בהשפעת הרוחניות ללכת אל הרחוקים מתורה, להתיישב עמהם במקומם ולהשתדל להשפיע עליהם שם, אלא הוא ישאר במקומו, וישתדל לקרב אותם אליו, ולהשפיע עליהם ממאור תורתו, ומכיון שהוא נמצא במקום תורה אין כל כך סכנה שיושפע מהם, כי סביבתו תגן עליו... כי הגר עמהם המשילהו בספרים הקדושים לגורף ביבין, שמתלכלך וריחו נודף-אף על פי שהוא מנקה. (חלק ב עמוד קיג)

גם אנו במדרגתנו עלינו ללמוד גודל האחריות לחינוך בנינו ותלמידינו, ועד כמה עלינו להתאמץ ולעלות במדות החסד כדי להשפיע עליהם לטובה. מצד שני עלינו להשמר ממעשים כעין מעשיו של לוט, ולפחד מאד מלהתרחק מסביבת רבותינו. עלינו לחשוש תמיד ממדה רעה כשל חמדת ממון שתגרום למעשים המעידים חס ושלום על "אי אפשי באברהם ובאלוקיו". הרי לוט חשב בודאי בלכתו לסדום, כי כוונתו לשם שמים, אך ורק לתקן את סדום, ולא הרגיש בנגיעת חמדת הממון... הנה אברהם הביא אליו את הרוצים להתגייר ופעל עליהם הרבה בחסדיו ובלימודיו, אבל הוא לא הלך אליהם... (שם עמוד קסט)

ואף שעצם ענין זה נשגב כמעט משכלנו וכל שכן מלבנו, יש בו לימוד גם עבורנו בקטנותנו. להויי ידוע לנו שאין ספק בדבר, שכל ירידה לשם עליה, כמו למשל לעבור לסביבה לא כל כך טובה למען הצל אחרים ולקרבם לתורה-זהו ממש בחינת העלאת ניצוצות הנ"ל, (הליכת יעקב לחרן), וכמעין ברור הוא כי במקום להעלות אותם באיזה אופן ממשי, יפול בעצמו ויכשל בעוונותיהם עמהם יחד, וחס ושלום יוכל לצאת מגדר ירא אלקים לגמרי... (שם עמוד רטז)

הרי שטענת הקב"ה על ישעיה היתה בדקי דקות על שהרשה לעצמו לומר ביקורת על ישראל. והלימוד הוא כמו שכתב הר"מ רוזנשטיין זצ"ל בספרו, שאין אדם רשאי להסתכל בחברו אלא מצד מעלת נשמתו-חביב אדם שנברא בצלם אלקים, אבל לא מצד התורפה שבמעשיו, כי אין לנו עסק בנסתרות, והרי משפט מעשיו של אדם שייך רק לו יתברך, שהוא לבדו בוחן לב וחוקר כליות, ורק את עצמו מותר וצריך האדם לשפוט. (שם עמוד רפב)

עיקר שאיפתו של בן תורה היא לעלות ולהשתלם בתורה ובעבודת ה' כל ימי חייו. לעומת השאיפה לראות את כל תכלית חייו בעליית עצמו, באה התביעה להשפיע ולזכות את הרבים, שלכאורה מצמצמת את אפשרות עליית עצמו. בזמננו-זמן חורבן מרכזי התורה והתפשטות פריקת עול, נראה הצורך גדול ביותר לצאת מבית המדרש ולהשפיע על הכלל. התשובה על השאלה איזה משניהם עדיף עדיין אינה מבוררת כל צרכה.

בעל חובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו') כותב: "ראוי לך לדעת, כי זכויות המאמין אפילו אם יגיע אל תכלית רחוקה בתיקון נפשו לאלקים יתברך, ואילו היה גם קרוב למלאכים, אינן כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה, ומיישר הרשעים לעבודת הבורא, שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותיהם בכל הימים והזמנים"... אדוני אבי זקני הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל רצה לעלות למדרגות העליונות על ידי שיהפך לנסתר, וידוע שהכין עצמו לכך בהכנות מרובות... אולם אחר כך חזר בו ממחשבתו להיות נסתר, כיון שראה את ירידת הדור. הוא אמר שעל ידי עבודת הנסתר יכול אדם לזכות לגילוי אליהו ולרוח הקודש, מכל מקום תקנת הרבים עדיפה. אמנם אם נדייק בדברי "חובת הלבבות" הרי נאמר שם בפירוש מי שאינו מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות וכו', הרי שמקדים את תיקון נפש עצמו. רק מי שהגיע לשלמות רוחנית פנימית יוכל להשפיע פנימיות טהורה ללב התלמידים, וכל הגדלת זכות ורוחניות נפשו על ידי זיכוי הרבים אפשרית רק אם זיכך קודם את נפשו, כי אז יכול לחזור ולקבל את זכות (זי"ן בפתח) ורוחניות תלמידו... (חלק ג עמוד כו)

כיצד נותן הצדיק את זכויותיו? על ידי שמרגיש במצבם האמיתי של הרשעים, שהם האומללים שבבריות, נושא עמהם בעול בעניים הרוחני, ומתפלל עליהם בלב שבור שיחזרו בתשובה, או לפחות שיתנהגו עמהם משמים ברחמים גדולים, וינצלו מאבדון. אם דבר זה נגע ללבו כל כך עד שכל זכויותיו לא תשוינה בעיניו לעומת נפשו של אחד מהם, וחש הוא בהרגשה אמיתית שלא יוכל ליהנות לא בעולם הזה ולא בבא אם הרשע הזה בא על ענשו, הרי הוא כמוותר על כל שכר עולם הבא שלו, ובלבד שינצלו הם מרעתם. בזה הגיע לדרגת השלמות בעשיית חסד ברוחניות. (שם עמוד פה)

הרמב"ן כתב ל"ואהבת לרעך כמוך", שאין מלת כמוך כפשוטה, כי לב האדם לא יוכל לקבל זאת. ועוד הרי דין הוא "חייך קודמין לחיי חברך". על כן פירש כי המצוה היא לבטל את הקנאה מלבו, שירצה שיהיו לחברו כל הטובות שהוא רוצה עבור עצמו.

כל אדם מרגיש בטבעו פרטיות, ותמיד הוא מחפש איזו מעלה או נקודה קטנה בה הוא חושב, שהוא מצטיין לגבי אחרים. נקודה זו חיונית עבורו, ובכל נפשו הוא נלחם שיכירו בה את הצטינותו, כי הוא רואה בזה את כל עצם התפרטות אנוכיותו. התורה הקדושה מגלה לנו שמדה זו היא פחיתות וקנאה, כי מה חסר לו אם יש לחברו מעלה כמוהו? לכן ציותה תורה שיוותר על הצטיינותו למען אהבת חברו, אם הוא עשיר, ובזה מוצא את עצמו מורם מעם, מצוותו שירצה כי חברו יתעשר כמוהו, ויכיר שערכו האמיתי לא יופחת על ידי כך.

יש בחינה למעלה מזו. כבר ביארנו שהאהבה תולדת הנתינה. האדם נותן מעצמו, וממילא יאהב את המקבל, כי הוא מוצא את עצמו כלול בו על ידי מה שנתן לו. ואם ירבה את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת "כמוך" ממש, בבחינת השתוות והזדהות בלב וברגש.

אכן יש עוד בחינה נעלה מזו. בבראשית רבה (סוף פרשה כ"ד): "אמר ר' עקיבא, ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה... אמר רבי תנחומא אם עשית כן, דע למי אתה מבזה-בדמות אלקים עשה אותו". ומבאר הרקאנטי (פרשת קדושים): "והנה האוהב את חברו שנעשה בצלם אלקים, הוא אוהב את השי"ת ומכבדו".

זוהי אהבת האדם הבאה דרך הדבקות בקב"ה. מי שמבטל עצמו כלפי השי"ת, ירגיש גם התבטלות כלפי רעהו, שהרי השי"ת בראו בדמותו... (שם עמוד פח)

מה היא זכותו של האדם כשיעסוק להועיל לזולת? הוא זוכה לסייעתא דשמיא עבור מעשיו להועיל לחברו, בשיעור פתח רחב תמורת כל חודה של מחט של מעשיו. על ידי סייעתא דשמיא זו הוא משפיע על חברו, וגם חברו זוכה לסייעתא דשמיא כזו על כל נקב של מחט (שפתח) במעשיו, שעשה בהשפעת חברו הראשון. וכל הזכות הזאת נזקפת לזכותו של הראשון, ועל ידי זכות זו הוא חוזר ומקבל סייעתא דשמיא-שיעור פתח גדול נגד כל חודה של מחט... (שם עמוד צג)

ראה אדם-בחירה חלק ד עמוד קיח.

...רבי יוחנן בירר דרך אחרת, להראות לאחר את נקודת הלשמה שלו, והוא על ידי "חד הוה ביננא... נקטי ליה ביד וכו'" (אחד היה בינינו, אאחוז אותו ביד ואוציאו מגיהנם). דהיינו הרגשת הקירבה וההתחברות עם אחר שהיה רביה דרביה (ר' יוחנן קבל מרבי, ורבי מר' מאיר), כי בכל התחברות אמיתית מגלים את נקודת הלשמה שבכל אחד מהצדדים, כי בלי נקודת לשמה בשני הצדדים לא תיתכן התחברות. כשמת רבי יוחנן ונתבררה מדרגתו, וראה אחר את מדרגת רבי יוחנן בעולם האמת, ואת להט רצון ההתחברות האמיתי והטהור שנבע מרבי יוחנן אליו, אז נתגלו גם באחר נקודות הלשמה שהיו עד כה טמונות תחת מכלול החטא והפניות, ובלהט רגע זה של הכרת ההתחברות נשרפה כל החיצוניות שבו, ונשאר בו רק הלשמה שבפנימיותו, שבו זכה לעולם הבא...

הרבה לימודים נשגבים יוצאים מגמרא נפלאה זו, ורובם ברורים למדי למבין. ועל כולן נלמד ממנה כמה גדול ערכה של ההתחברות האמיתית, היינו להתידד עם חברו מבלי לקוות טובת הנאה ממנו. כי התחברות לשם טובת הנאה היא בתוכנה נטילה ופירוד, כי גם חברו ירצה ליהנות ממנו, ותתפרד החבילה. אבל חבורה לשם אחוה ורעות היא ענין גדול, והיא נקודת הלשמה שתיתכן גם למטה בעולם העשיה, בתוך הגשמות. וכן אמר הג"ר חיים מוולוזין ז"ל, שמי שאינו יכול להתפלל בכוונה, על כל פנים ישתדל להתפלל בציבור, דהיינו להתחבר עם הציבור בענין התפילה, כי ההתחברות הלזו יש בה ענין של לשמה, והיא קרובה לענין הכוונה. (חלק ד עמוד קצו)

איך נגיע למדה זו, שבכחה לטהרנו מכל טומאותינו? דרך פשוטה יש, להתרגל להביט על חברנו באופן שהוא מביט על עצמו. כל הכעס, כל השנאה, המריבות והקטטות באים משום שכל אחד רואה את עצמו במבט שונה, וממאן לראות את עצמו בעיני חברו. למשל, עני מבקש מעשיר סיוע מרובה. העשיר רואה בזה חוצפה, וכועס, העני נעלב, וחושב הרי השי"ת נתן לו הרבה, למה לא יתן לי מה שאני צריך. ונפרדים זה מזה בקטטה וחלישות הדעת. לו היה כל אחד משתדל רק להבין את דעתו של חברו, אם גם לא להצדיק אותה, היו נמנעים רובא דרובא של הסכסוכים והסיבוכים שבין אדם לחברו.

דבר זה אינו קשה כל כך, כי רק שינוי מחשבה נדרש, אבל הוא עצה עמוקה לשיפור כל המדות, כי כמעט כל המדות שבין אדם לחברו עוברות דרך נקודה זו. ועוד מטעם אחר קל הוא לאדם לקנות גישה זו, כי לא קשה הוא להבין, שחיים מאושרים ומוצלחים תלויים בריבוי אוהבים, וזה שמתרגל תמיד להביט על חברו כמו שחברו מביט על עצמו, הרי הכל אוהביו.

מתוך חשיבות ענין זה של "מעביר על מדותיו", נסדר כאן קצת עצות מעשיות נוספות, שלפיהן יוכל אדם להתרגל ולהתאמן להגיע לדרגה זו, וטוב לו כל הימים...

א' לא יהיו עסקיך עם שאר בני אדם מודרכים רק לפי השכל הקר, אלא התחשב תמיד בהלך רוחם, דהיינו במדותיהם.

ב' כל אחד חושב שהוא מצויין באיזה דבר יותר ממך, ומן הסתם הוא צודק בזה. הסכם עמו ויאהבך. (זכור את דברי הרמב"ן באגרתו-אם אתה חכם ממנו, זכור שהוא צדיק יותר ממך וכו').

ג' כל אחד ואחד מתעניין בצרכי עצמו יותר מאשר בך, ועל כן תראה לו את הנקודה בה עניניך גם עניניו.

ד' אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשותה.

ה' היזהר מלהכנס בוויכוחים חריפים עם חבריך, הם ירחיקוך מהם ויפרידו ביניכם.

ו' אל תדבר כל כך הרבה על עצמך, דבר עם חברך על חברך עצמו, והוא יהיה מעוניין לשמע, (לרוב בני אדם אין מלה אהובה יותר מאשר "אני", ואין דבר מפואר יותר משמו).

ז' הקשב לדברי אחרים, התאמץ לזכור שמותיהם ופרטיהם, ויאהבוך.

ח' אל תבקר את חברך באופן גלוי, כי רק יתעקש יותר, כל הפושעים, אפילו הרוצחים הגרועים ביותר, לא יודו על פשעם בלבבם.

ט' בדברך עם חברך הוה מודה על האמת, כי למה ישנאך, ובצדק.

י' זכור מה שאומרים חכמי הרופאים, כי יותר מאשר ראוי להבין את החולי, ראוי להבין את החולה, כי חלק גדול בכל חולי, ולפעמים כל החולי בא מהלך רוחו של החולה, ושתצליח לתקן את זה במה שאתה מרבה אותו אהבה ואחוה תעבור המחלה.

המתנהג בדברים אלה יקל לו במשך הזמן להיות מעביר על מדותיו, כי כבר הורגל להביט על כל דבר מנקודת ראותו של חברו. (שם עמוד רמג)

 בירושלמי דמאי (פ"א ה"ג) במעשה דר' פנחס בן יאיר שהלך לבית הוועד והיה הנהר גינאי מעכבו והוא גער בנהר ונחלק לו, ועבר. אמרו לו תלמידיו יכלין אנן עברין? אמר לון מאן דידע בנפשיה דלא אקיל (שלא ביזה) לבר נש ישראל מן יומיו (מימיו) יעבור, ולא מנכה (לא ינכו לו מזכויותיו בשביל הנס שנעשה לו).

זה מדרגה גדולה, שיודע בנפשו שמעולם לא ביזה לאף אחד, בין ראוי לכך בין אינו ראוי, ואפילו למי שציער לו, והיינו שהגיע לדרגת "נפשי כעפר לכל". ואיך מגיע אדם לזאת? רק כשדבק לכח הנתינה ומואס בכח הנטילה, ואז כבוד חברו חשוב עליו כשלו ולא יוכל לבזותו בשום אופן...

חוץ ממה שיש בזה משום "מדה במדה", יש לומר עוד שהמעביר על מדותיו הוא התחלת דרגת "הממליך את חברו עליו בנחת רוח", ובזה הריהו נכלל בכלל ישראל וזוכה בזכותם. מה שאין כן הנוטל שהוא מפריד עצמו מן הכלל, והוא נידון לבדו, ומי יוכל לעמוד זולתי בזכות הכלל.

ואפילו במי שמותר לשנאתו, היינו להתרחק ממנו, (שיודע שהוא עבריין), צריך ליזהר שלא תבוא שנאתו לידי "שנאה גמורה", כמש"כ התוספות (פסחים קי"ג ד"ה שראה), והוא שאף אם שונא אותו לשם שמים בלי מדה רעה כלל, הרי בראות חברו שהוא שונא אותו - יהיה מאיזה טעם שיהיה - גם חברו ישנא אותו... ומתוך כך גם הוא יתערב בשנאתו שמץ משנאה אישית שאינה לגמרי לשם שמים, והיינו "שנאה גמורה" שהזכירו בתוספות... (חלק ה עמוד סט)

...ובזהר שיש והפחד משונאו הוא תחליף לפחדו (הסמוי) מעוונותיו - והיינו "פחדו בציון חטאים".

וזה ממש מעין מה שכתבו חכמי המדע כי שנאת הבריות אינה אלא תחליף לשנאת עצמו במצפונו על חטאיו ורעותיו... כך דרכו של יצר הרע להחליף את הפנימיות בחיצוניות. (שם עמוד קסז)

ועל ידי מעשה החסד אפשר להפך את הפירוד לאיחוד גמור, כמו שאמרו בירושלמי (נדרים ט' ד') שאפשר לאדם לקיים ואהבת לרעך כמוך ממש אם הוא מרגיש שכולנו כבריה אחת, וכשם שלא יקפיד היד השמאלית על הימנית אם היא חתכה אותה, כך לא יקפיד אדם אם אדם אחר פגע בו, כי הרי לא אחר הוא. גדר החסד ואהבת הבריות הוא להכיר שהוא שייך לכל האחרים זולתו עד שלא ירגיש בחינת "שלו" ועצמיות כלל, ובזה הוא מתאחד עם כלל הבריאה. במדרגה זו הנה מצדו כל הבריאה מאוחדת היא לגמרי, וצרת חברו וחסרונו ממש גם שלו הם.

אדם כזה, כשהוא בוכה ומתפלל אל השי"ת לתיקון חברו, תפלתו נשמעת. ואם כי חברו מצד עצמו נפרד ממנו והוא פרט בפני עצמו, ובחר לעצמו ואי אפשר לשנות את זה, אבל בנוגע לנקודת בחירתו מועילה תפלת הצדיק, כידוע ממעשה דר' מאיר ושכניו הרעים (ברכות י')... (שם עמוד רמז)

...וידוע דאין חיה דורסת אדם אם לא תראה אותו כבהמה, ואלה שהשתמשו בעבדים חשבום לברואים שפלים. נמצא דאי אפשר להתאכזר קודם שיבטלו בלבו. כן אי אפשר לרמות ולקשר אם לא שבלבו יבטל את חברו, כשמבטלו בלבו וחושב אותו כאינו במציאות כלל, אז יכול להשפיע לו מה שאינו במציאות. וזהו איך שהשקר היא תולדת הגאוה, וכשמתגאה כבר מתחילים כל שקריו. המתאחד עם חבירו בחינת אהבה אמיתית לא יוכל לרמותם. אין גוזל אלא כשחושב שחברו עצמו לא כלום הוא, וממילא גם בעלותו לא כלום. ובדרך זה ואהבת לרעך כלל שכל גופי תורה תלויים בו... (שם עמוד תקכד)