(ראה גם: אדם-כללי-ובעלי חיים-ומלאך, מציאות, עולם)
ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. (בראשית א כח)
רבי חייא פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וגו', כאשר ברא הקב"ה את העולם נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה וכחותיה שנפקדו בה, ואז נאמר הנצנים נראו בארץ. כעין זה לא נתנו השמים כחות להארץ, עד שבא אדם. וזה שאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', כי לא המטיר וגו', נסתרו בה כל אלו התולדות ולא נגלו, והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין וגו', שלא נמצא ועוד לא נברא, והכל נעכב מלהגלות בסבתו, כיון שנראה אדם מיד הנצנים נראו בארץ, וכל הכחות שנסתרו נתגלו וניתנו בה... (וירא א, ועיין שם עוד)
תא חזי, כל מי שעוסק בתורה הוא מקיים העולם ומקיים כל פעולה ופעולה שבעולם על תקונו כראוי, ואין לך אבר הנמצא באדם שלא תהיה כנגדו בריה בעולם. כי כמו שגוף האדם מתחלק לאברים, וכלם עומדים מדרגות על מדרגות המתתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולן הן אברים אברים ועומדים אלו על אלו, וכאשר כולן תתקנה יהיו לגוף אחד ממש... (תולדות ג)
אמר לו והרי כתוב ואדם אין לעבוד את האדמה, (ואיזה חשיבות יש כאן שמזכיר השם אדם), אמר לו בא וראה, כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכל מתקיים בשבילו, על כן לא נראו בעולם והכל נעכב, עד שבא אותו הנקרא אדם, זה שכתוב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', עד לא, כתרגומו, משום שצורה עליונה (שנקראת אדם), לא נראתה. זה שאמר ואדם אין לעבוד את האדמה, כלומר הכל נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה, ומשום כך לא נבראה צורה זו, אלא בצורה הראויה לו... (תזריע קיג)
וכל אלו למה מפחדים מצורה זו (שעל האדם), שהם נבראו משם. אלא הוא משום ששם הויה שורה עליו, וסוד הדבר, וראו כל עמי הארץ (כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך). וכל מי שפוגם מעשיו נפגמת צורתו, ושם הויה אינו שורה במקום פגום... (נשא נה)
אמר רבי חזקיה אמר רבי יוסי בן קסמא אמר רבי שמעון, כשברא הקב"ה את העולם, בראו בג' קשרים, שהם חכמה ותבונה ודעת, שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו.
וכל הקשרים הם באדם, וקשר התבונה שנמשך מהם נתפשט בשאר הבריות, כי בכולם יש תבונה... (זהר חדש רות קב)
רבי נחמיה אומר מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר (בראשית ה') זה ספר תולדות אדם, ולהלן אומר (שם ב') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה... וברא באדם כל מה שברא בעולמו, ברא חורשים בעולם, וברא חורשים באדם זה שערות של אדם, ברא חיה רעה בעולם, וברא חיה רעה באדם, זה בני מעיו... (לא ג, וראה שם עוד)
...אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל, הפרה היתה נשמעת לחורש, והתלם נשמע לחורש, כיון שחטא אדם מרדו עליו, הפרה לא היתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש, כיון שעמד נח נחו... (בראשית כה ב)
...אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך. אמר רבי ישמעאל ברבי תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשים... אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף, כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא היא דכתיב זאת תורת הבהמה, ואחר כך אשה כי תזריע. (ויקרא יד א)
דורשי רשומות אומרים, האדם נידון אחר רובו, ולעולם ימוד אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, אמר רבי שמעון בן אלעזר לפי שהיחיד נידון אחר רובו, והעולם נידון אחר רובו, בחטא יחידי שחטא זה איבד ממנו ומן העולם טובה הרבה. (קהלת י א)
בקש יהושע לשתק את החמה, אמר לו שמש בגבעון דום, לא אמר עמוד אלא דום... אמר לו השמש ליהושע, יהושע וכי יש קטן אומר לגדול ממנו דום, אני נבראתי ברביעי ובני אדם נבראו בששי, ואתה אומר לי דום, אמר לו יהושע בן חורין שהוא קטן ויש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק, ואברהם אבי הקנה לו הקב"ה שמים וארץ, שנאמר (בראשית י"ד) ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ, ולא עוד אלא שנשתחוה השמש לפני יוסף, שנאמר (בראשית ל"ז) והנה השמש והירח וגו', הוי שמש בגבעון דום... (אחרי ט)
וכסה את עין הארץ, אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ, אדם יש ראש והארץ יש לה ראש, שנאמר וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנאמר ויכס את עין כל הארץ... (שמות פרק י, קפו)
עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, אין לך מתחייב על ידי אדם אלא אדם כיוצא בו, אמר רבי אחא אפילו מקל אפילו רצועה מתחייבין על ידי אדם, שנאמר שופך דם האדם. (קהלת פרק ח תתקפח)
כאשר אנו רואים את הברואים מרובים, אין אנו צריכים להיות נבוכים במטרה בהם מה היא, לפי שיש כאן ענין טבעי יתברר לנו על ידו מה הוא המטרה מכל הנבראים, וכאשר חקרנו בענין זה מצאנו כי המטרה הוא האדם. והוא, שהטבע וההויה עושה כל דבר נכבד באמצע הדברים אשר אינם נכבדים כמותו, ונתחיל מן הקטן שבהם ונאמר, כי גרגר התבואה ממוצע בתוך כל העלים מפני שהגרגר הוא החשוב שבו... וגם מצאנו את הארץ באמצע והשמים והגלגלים מקיפים אותה מכל רוחותיה, נתברר לנו שהדבר שהוא מטרת הבריאה הוא בארץ. חקרנו אחר כך כל חלקיה ומצאנו כי העפר והמים מתים, ומצאנו הבהמות בלתי מדברים, ולא נותר אלא האדם, ידענו ברור שהוא המטרה המכוונת בלי ספק... (מאמר ד הקדמה)
ראה עוד אדם-כללי מאמר ד ב.
והי"ח, חשבון האדם עם נפשו בעת גבהותה והתגדלה ורוחק משאליה בעולם הזה, והוא שיתבונן ערכו בין העליונים והתחתונים ויתבאר לו קטנותו וזעירותו בין יצירות הבורא יתברך, כמו שבארתי בענין הזה בשער הששי מן הספר הזה, ויסתכל אחר כך במה שחלק הבורא מן הגדולה לאדם שהשליטו במיני החיים והצמחים והמוצאים, כמו שכתוב (תהלים ח') "תמשילהו במעשי ידיך" וגו', ושהודיעו חקי תורתו והעמידו על כל מה שיש בו תקנתו מסודות עליון העולם הזה ותחתונו... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)
וכבשוה - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת וכיוצא בזה, וזה יכלול מה שאמר ובכל הארץ. (בראשית א כח)
...רק עתה יוסיף אליהוא לבא בדרך החברים שיספר בשבח הא-ל ובשמירתו העולם. ואמר כי אחר שהוא שומר עולמו ומשגיח עליו תמיד, אי אפשר להאמין בהסרת ההשגחה מאישי השפלים מפני מעלתו ושפלות האדם, כי התחתונים בעבור האדם נבראו, כי אין בהם מכיר בוראו זולתו. ואם כן השגחת הא-ל ושמירתו למיני השפלים בעבור האדם היא, ואיך לא ישגיח על האדם עצמו? (איוב לו ב)
וחשוב בלבך, שהקב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של האדם, שאין לנו טעם אחר ביצירת בעלי החיים השפלים והצמחים שאינם מכירים בוראם זולתי זה. וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכוונת בריאתו בטלה. וזה שאמרו חז"ל תמיד, שאילו לא קבלו ישראל התורה, היה מחזיר העולם לתוהו ובוהו. (תורת ה' תמימה)
...ואם הגלגלים היו בעבור האדם, כל שכן שאר מיני בעלי חיים והצמחים. וזה הדעת כשיחקר כמו שצריך למשכילים שיחקרו הדעות, יתבאר מה שבו מן הטעות, והוא שיאמר למי שיאמין זה שהכל מפני זאת התכלית, כלומר מציאות האדם, אם הבורא יכול שימציאהו מבלתי אלו ההצעות כולם או אי אפשר שימצא אלא אחריהם, ואם יאמר אומר שאפשר ושהשם יוכל להמציא אדם מבלתי שמים על דרך משל, יש לשאול אם כן מה התועלת באלה הדברים כולם, אחר שאינם התכלית, אבל הם מפני דבר שאפשר המצאו מבלתי אלו כלם. ואפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד השם כמו שנאמר, השאלה קיימת, והיא מה התכלית בהיותו עובד, והוא יתעלה לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו, כל מה שברא לא ישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל. ואם יאמר אומר אין זה לשלמותו אבל לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו, תתחייב השאלה בעצמה, ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות, אי אפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית, אלא כן רצה השם או גזרה כן חכמתו, וזהו האמת...
ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מדרגתנו, הן גוים כמר מדלי, ובחן עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים, ואז יתבאר לך האמת, ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה החמר לא זולת זה. וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים כל שכן למציאות השכלים הנפרדים יהיה פחות מאד מאד... (חלק ג פרק יג, וראה עוד אדם-כללי)
ראה אדם-ומלאך ויקרא ו ב.
ועוד שאין ספק כי המציאות התחתונה כולה היתה לצורך האדם, והצורך הגדול לו בהם הוא מזונו אשר לוקח מאתם, וזה מצד השיתוף הנמצא ביניהם בחומר, ואם לא היה מחומר אחד אתם היה זה מן הנמנע... ולכן הושם כל מה שישתתף עם האדם, שהוא העולם התחתון בכללו חומר אחד, ואמנם מצד היות העולם העליון מחומר אחר, אין התנגדות אל האדם בזה, כי לא ישתתף עמו מצד חמרו אלא מצד צורתו, ואין לצורה היפוך. (דרוש א)
אלה תולדות השמים - משורש האמונה בקדמות העולם יצאו משחיתים רבים. אחד מהם הדעה שהעולם מחוייב על דרך ההשתלשלות, ואם כן כל הקרוב לסבה הראשונה יותר נכבד, והאדם שנברא בסוף הוא הפחות חשוב. ועיין במורה חלק ג' פרק י"ג וי"ד, וברלב"ג. ומלבד שדעה זו מפילה חומת התורה, אינה יכולה לעמוד ולהתקיים בפני עצמה, שאם כן יהיו בעלי החיים והמחצבים חשובים מן האדם, כי קודמים לו בבריאה, בהיפך מהנראה בחוש. ואנחנו נאמין כי הקודם בבריאה הוא לצורך הבא אחריו... ובאמת כל מה שאמרו על פחיתות הגופים הארציים אנו מודים להם, אך לא בבחינת הצורה העליונה שעליה נאמר כי האדם נברא בצלם אלקים, ואם כן צורה זו היא במדרגת השכלים הנבדלים או קרובה להם. וגם אריסטו מודה, שמדרגת האדם שפלה רק בענינים הארציים, אך לא לענין השכל האלוקי שבאדם...
וכן נראה בכל מקום שהמלאכים שלוחים מהבורא אל האנשים החשובים לשמירה או לנבואה. ודבש רותח תחת לשון ר' אברהם ששלח לשונו בכך... ואפילו אם נאמר שמעלת המלאכים גדולה מנשמות הצדיקים והחסידים, בכל זאת לא נמנע מלומר, שכל העולמות נבראו עבור האדם, והכל להרבות כבודו של מלך.
וכן במדרש ילמדנו תזריע, אחור וקדם צרתני, רוצה לומר אחור למעשה בראשית, וקדם למעשה יום ראשון. רוצה לומר קדימת מחשבת בריאת האדם היתה אפילו לבריאת יום ראשון, שהכל נברא לו ולצרכו... (בראשית ב ד)
יסוד מקובל באמונת שכר ועונש הוא, כי קיים יחס גדול וקשר אמיץ בין פעולות האדם לבין טבע המציאות, בתקון וביושר פעולותיו יתחזק טבע כל הנמצאות, ולהיפך יחלש. וזה יחייב שהבנין האנושי מעין בנין העולם, ולכן הם נקראים עולם קטן ועולם גדול, וימצא ביניהם יחס מעין היחס הנמצא בין שני כלי זמר הנערכים על ערך אחד, ובהגיע טור מהאחד יתעורר לנגד קולו הטור שכנגדו בכלי השני, מפני היחס השוה שביניהם... וכאשר ניתנה התורה ביד העם הנבחר ניתן להם סוד הניגון הזה, וסוד עבודתו לתקן תחלה סדרי לבו, ואז יתייחסו עמו סדרי העולם וישפיעו שפע... (שם ו ט)
ויברך אלקים - מפלאי היצירה הוא, שהמאוחר ביצירה גדול במדרגה מהקודם לו, כמו שהחומר ההיולי קודם לצורה נפעלת בו... ולכן הכל נכנע למין האדם. ומה שאין כח בגדולי הבהמות לעמד בפני כפיר קטן הוא מצד צורתם וסגולתם, שאינה ידועה לבעלי החקירה שנלאו למצאה. וממשלת האדם היא טבע נפלא מתחייב מעצם הבריאה לצורך ההנהגה ההשגחית, כי טבעי הנמצאים שנבראו במדת חסד שנשתתפה למדת הדין מתכוננים לפעול פעולתם כפי המחויב מההשגחה על הענינים המושגחים (האדם), וההמוניים קראו זאת נס לפי מעשה טבע המפורסמים אצלם. אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה ה' גם זה הוא טבע גמור... (שם ט א)
...ועוד תימא על הרמב"ם שבא בעקיפין על האומרים שתכלית המציאות הוא האדם לבדו העובד את ה', ואומר שכל נברא נברא לעצמו כי כן רצה ה'. ואנחנו נאמין שה' יכול אמנם לברא אדם בלי שמים וכוכבים וכו', אבל באופן זה שנברא בו מציאותו יותר נאה ומשובחת... (שם יז א)
ולכן שקדה התורה להורות בתחלה ההנהגה הטבעית המחייבת את אמיתת מציאותו, ועליה את חזקת יד ההשגחה האלקית על כל הנמצאים הטבעיים בקריעת ים סוף והירדן. וכן הוא הוויכוח בין ר' פנחס בן יאיר ונהר גינאי בחולין ז', להורות טעות האומרים שהפעולות הטבעיות אי אפשר שתשתננה ויכנעו לרצון האנושי החלוש והמשתנה. ותשובת ר' פנחס בן יאיר נפלאה, כי האדם שנברא בדמותו ובצלמו של ה' הוא ראש הנמצאות הטבעיות ותכליתן. ומבואר שכל הדברים שהם עבור התכלית הם נכנעים לה ומשועבדים כחומר לצורה. אם כן ההתחלות הטבעיות ישמשו רק לעבודת האיש השלם ולתועלתו, ובלעדו יתבטלו. וזה שאמר לנהר "עשה מה שעליך לעשות" על דרך ההשגחה האישית, ואם לא נתבטלה סבת מציאותך... (שמות טו א)
...וסיים ישפט תבל בצדק - כי במשפט הזה ישמור יחס מדרגות הנמצאים, להיות לעליונים שררה טבעית על הנמצאים תחתיהם. כך שכל הנמצאים לצורך האדם הם תחת ממשלתו. וזהו גם היחס שבין האומה הישראלית עם העכו"ם, כמו שאמר "לא יתיצב איש בפניכם", בזמן שהם שומרים דמותם וצלמם. ולפי שהנהגה זו היא כפי שלמות האנשים, זכות מחשבותיהם וצדק פעולותיהם, יתחייב שמועטים מאלו, ואפילו רק אחד מהם, יוכל לעשות בהנהגת העולם כולו חיל רב, מה שיוכלו לעשות כמה רבבות אלפי ישראל, כמו שכתוב במשלי ז' "וצדיק יסוד עולם", כי יימשך אל האיכות יותר מאל הכמות...
ובאמת לא נזדעזעו סדרי עולם מפני חכמת הפילוסופים ובקיאות האדם, ורק כששרתה שכינה על משה היחיד הקים את המשכן, והוא הכח המשתף אלקים ואנשים בפעולות אלו, וכן בהנהגה העליונה שהעולם ניתן ביד באי עולם ואינם יכולים להקימו ולהמשיך סדורו, ולואי שלא יחריבוהו! והאיש השלם יעמיד ארץ על מכוניה, אם בשפע מושפע על הנמצא, כענין כד הקמח וצפיחית השמן של האלמנה, או בהפוך טבע הנמצאים... (שם לח כא)
הא' הוא לכבד הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, שנטפל יותר מכל החכמים הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם חס ושלום נוגע בכבוד יוצרם, והרי זה ידמה אל חכם צורף עשה כלי בחכמה גדולה, והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו, בהיותם מבזים מעשה ידיו... (פרק ב)
ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה, לרחם כל מה שאפשר.
זה הכלל, החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם, תלויה בחכמה. זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, מחי למדבר, שאז מותר לעקור הצומח ולהמית החי, לחוב על מנת לזכות. (פרק ג)
וכבשוה - שאם יהיו צדיקים ימשלו בה לשנות את הטבעים, כי צדיק מושל ביראת אלקים, ובהיפך הבלתי כשרים משועבדים תחת הטבע והמקרים ואותות השמים. (בראשית א כח)
כלל הדבר, שיש לאדם צדיק מעלה גדולה יותר מהשמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר, ואילו עיקר מעלת השמש שהיא עצם גשמי, ובשביל שכל מעלתה גשמית, היא משועבדת לשכל, לפיכך לא היה רחוק אצל חז"ל שתעמוד השמש לצדיקים... (גבורות ה' הקדמה ב)
...כי אין ספק, כי מה שהעולם הזה הוא חמרי הוא מונע מהאדם לקנות המדרגה העליונה, ומונע שיגיע אל המדרגה האלקית, וכן מונע שלא יגיע אל המדרגה הפחותה, שהם צרכי העולם הזה, כמו שנתבאר למעלה. וזה שאמר כי פגע בו גינאי נהרא. ידוע כי כח הצומח הוא חמרי לגמרי, שהרי כח הצומח הוא בעץ שאינו בעל חיים, ולא שייך בו בחירה ורצון, ולפיכך הוא חמרי לגמרי. ולכן נקרא גנאי, על שם הצומח שבו, והוא חמרי, וכאילו אמר שכח חמרי פגע בו, והוא המונע שלא יגיע אל המדרגה הבלתי חמרית... אבל ר' פנחס בן יאיר במדרגתו העליונה הוא גובר על המונע החמרי, ואמר לו "חלוק לי מימיך ואעבור בך", שלא יהיה החמרי מונעו. והשיב הנהר: "אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני". רוצה לומר מה שהוא עושה הוא בלי הפסק, אבל האדם אין מדרגתו כך, כי הוא אפשרי בלבד, ויוכל גם שלא לעשות, ולפיכך אינו ראוי שיגבר על הדבר המסודר להיות תמידי. ואמר לו שאם לא יחלוק "גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם", כי אם הדבר החמרי מתנגד לדבר שהוא אלקי לגמרי, הוא מופסד לגמרי... (שם פרק מא)
וכמו שהתבאר למעלה האדם הוא יחיד בתחתונים והכל ניתן לעבדו, הרי האדם מקשר ומאחד את התחתונים. וכמו שהאדם מאחד את התחתונים, כן הוא יתברך ויתעלה מאחד את האדם... על זה השיב לו כי הוא יתברך מזווג זיווגין, ורוצה לומר, שאף על גב שברא את העולם בששת ימי בראשית, הרי קישור וחיבור העולם הוא על ידי האדם, כמו שהתבאר, וחיבור וקישור האדם הוא על ידי השי"ת, ובזה השי"ת מאחד את הכל... (באר הגולה באר ד)
בפרק הבא על יבמתו: "אמר ר' אליעזר מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי וגו'? מלמד שבא אדם על כל בהמה חיה ועוף, ולא נתקררה דעתו עד שבא אל חוה". אין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב"ה כבר ציוהו על העריות, רק פירושו מפני שהאדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלמות, וכל צורה מתחברת למה שהיא לו צורה, זהו שאמר שבא על כל בהמה חיה ועוף... (שם באר ה)
...והאדם שהוא החלק השני, אפשר לו שיצא מן הסדר הראוי, אבל האדם קונה מעלה יותר ממה שהיה לו. וכמו שהשמש הוא מלך, גם האדם הוא מלך, שהרי הכל נתון תחתיו. ומלכות האדם היא, שהוא מוליך שלמות אל כל התחתונים, כי הכל נברא לעבוד את האדם ולשמשו, ובזה הוא צורה אל כל התחתונים, ומוליך שלמות אל הכל, כמו המלך המשלים את הכל. והאדם הוא היפך הנמצאים, שכל הנמצאים תחת השמש אינם קונים מעלה על מה שנבראו, וגם לא יצאו מסדר הראוי, והאדם קונה מעלה יותר ממה שהיה, אבל גם יוצא מהסדר... (תפארת ישראל פרק ד)
...הרי כי השי"ת הביא התחתונים אל האדם, והוא יקרא להם שמות. ודבר זה ענין מופלג, כי ראוי שדוקא האדם יקרא להם שמות מתחלפים לפי מה שהם מתייחסים לו, שכל הדברים נקראים בשמות כפי ערך הדברים שהם מתיחסים אליהם, והנמצאים כולם מתיחסים אל האדם, אשר הוא עיקר בתחתונים, ולפיכך קרא להם שמות לפי מה שמתיחסים אל האדם, לא כפי שהם מתיחסים לזולת זה...(שם פרק לג)
...והרי אין סבלן ועניו כאלקינו במדת הכתר, שהוא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם ולא עון ולא דין ולא שום מדה מונעת מלהשגיח ולהשפיע ולהטיב תדיר, כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא תמנעהו מלהטיב ושום און או מעשה בני בלתי הגון לא יכנס לפניו כדי שיעכבוהו מלהטיב לאותם הצריכים טובתו, וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ואינו מבזה שום בריה, שאילו יבזה הברואים מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע, אלא משגיח ונותן רחמיו על כולם, כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל , ולא יתבזה שום נברא לפניו אלא אפילו בריה קלה שבקלות תהיה מאד חשובה בעיניו, ויתן דעתו עליהם וייטיב לכל המצטרך אל טובתו, וזו מידה תלויה בכתר בסוד הראש כלל. עד כאן לשונו... (שער האותיות אות ע)
ראה אדם-חייו דרך ה' חלק ג פרק ב ב-ה.
יתירה הקבלה, כי לפי דרכה המעשים עצמם חוזרים להיות טובים ותיקונים עליונים, כי כך הכין הרצון העליון שיהיו דברי העולם הזה מתקדשים על ידי מה שהאדם משתמש בהם לצרכו ולהנאתו... כי השמים הוא הכינם בכל שלמותם, ורק הארץ נתן לבני אדם שיתקנוה, והיינו כי ניתן הכח לאדם שיהיה הוא ממשיך כח השכינה ואורה למטה על ידי לקחו את כל דברי העולם לתשמישו, שעל ידי זה מתתקנים גם הם, וכח הקדושה שהמשיך מתפשט גם עליהם. אלא שצריך לדעת את הדרכים איך להשתמש מן העולם, כדי שיהיה התשמיש ההוא תיקון ולא קלקול... (הקדמת מאמר הוויכוח)
...כי כללות ישראל, שהם ששים רבוא נשמות פרטיות הם כללות החיות של כללות העולם, כי בשבילם נברא, וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם התלוי בנפשו החיונית, להעלותו לה' בעלייתה, דהיינו במה שמשתמש מעולם הזה לצורך גופו ונפשו החיונית לעבודת ה', כגון אכילה ושתיה ודומיהם, ודירה וכל כלי תשמישיו, אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכן שורש מתחלק לששים רבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת, וכן בנפש ורוח בכל עולם מארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה אף שהיא ירידה גדולה ובחינת גלות ממש, כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החמרי, לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל, כנודע לכל משכיל, שהגוף אינו יכול לסבול וכו', אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד ולהפרידם מהרע של שלש קליפות הטמאות על ידי שמירת השס"ה לא תעשה וענפיהן, ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה, ולקשרם ולייחדם באור אין סוף ב"ה, אשר ימשיך בהם על ידי קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית, שהיא היא המקיימת כל מצוות מעשיות... (ליקוטי אמרים פרק לז)
כן בדמיון זה כביכול, ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך חס ושלום. כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור, כמו שכתוב (ישעיה נ"א) ואשים דברי בפיך וגו' לנטע שמים וליסוד ארץ, וכמאמרם ז"ל אל תיקרי בניך אלא בוניך, כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו, ונותנים בהם רב כח, ובהיפוך חס ושלום על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור, או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם חס ושלום, ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה רחמנא ליצלן... (שער א פרק ג, וראה עוד אדם-צלם אלקים לכאן)
...ובזה יובן הכתוב "וייצר ה' אלקים את האדם וגו' ויהי האדם לנפש חיה", ופשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו, והוה באדם לרוח ממללא, רוצה לומר כאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר, בלא שום חיות ותנועה, וכאשר נופח בו נשמת חיים, אז נעשה איש חי להתנועע ולדבר. אמנם בקרא ויהיה האדם לא כתיב, אלא ויהי האדם, לזאת יש מקום לפרשו על פי שנתבאר, שהאדם בנשמת החיים שבתוכו הוא נעשה נפש חיה לרבוי עולמות אין מספר, שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא על כח הנפש שבקרבו, כן האדם הוא הכח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור, שכולם מתנהגים על ידו. (שם פרק ד, וראה עוד אדם-מעשה לכאן)
ועתה מבואר הענין הנ"ל, שהאדם נקרא הנפש ונשמת החיים של רבי רבוון עולמות, לא נפש כנפש הנתון ודבוק ממש בתוך גוף האדם, דזה לא יתכן, אמנם היינו שכמו שכל פרטי תנועות ונטיית אבר הגוף הם על ידי הנשמת חיים שבו כפי תנועות חיותו ונטייתו, כן הענין שכל נטיית הכחות והעולמות וסדרי המרכבה תקונם ובנינם והריסותם חס ושלום הוא רק כפי ענין ההתעוררות ממעשי האדם למטה, ומטעם שהוא כלול ומשוכלל במספר פרטי כחותיו וסדריהם על פי סדרי השתלשלות והתקשרות הכחות והעולמות עליונים ותחתונים כולם, והוא מצד שורש נשמתו העליונה שהיא הגבוהה והפנימית מהעולמות הנבראים כולם, כנ"ל בפרק ה' לכן הוא כולל את כולם, והטעם שנתבאר בפרק ה' מחמת שורש נשמתו שהיא גבוהה ופנימית מהעולמות, והטעם שנתבאר בפרק העבר מחמת שהוא כלול מכל העולמות, הכל אחד כמו שהתבאר.
ולזאת לו לבדו ניתנה משפט הבחירה להטות עצמו ואת העולמות לאיזה צד אשר יחפוץ או אף אם כבר גרם וסיבב חס ושלום בחטאיו הריסת העולמות וסדרי המרכבה וחורבנם וירידתם חס ושלום, יש כח וסיפוק בידו לתקן את אשר עיוות ולבנות הנהרסות, מצד שהוא כלול ומשותף מכולם.
וזה שאמר דוד המלך ע"ה "ה' צלך על יד ימינך", היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר, הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה, כן בדמיון זה כביכול, הוא ית"ש מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה... (שם פרק ז, ועיין שם עוד)
...ולכן בעת קריעת ים סוף, אמר הוא ית' למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", רוצה לומר דבדידהו תליא מלתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם. וזהו לסוסתי ברכבי פרעה, שהיה היפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו. כמו שאמרו רז"ל, כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי על זה האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, עם כל זה כביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים, וזה שאמר הכתוב "רוכב שמים בעזרך", וכן מה שאמרו רז"ל העבודה צורך גבוה. (שם פרק ט)
אמנם להבין עיקרו של ענין התוספת ורבוי ברכה בהעולמות על ידי מעשה האדם, ומהות הענין צורך העולמות לזה, הנה רז"ל אמרו, (ברכות י' א') הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד, לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף וכו'... (שער ב פרק ה, וראה עוד אלקים-מציאות)
וכמו שענין חבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובלתם תפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו ית' אל העולמות שהן סוד האדם הגדול, כדי להעמידם ולקיימם ולא תגעל נפשו אותם, גזרה רצונו ית' שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפלה של עם סגולה, ובלתם היה הוא יתברך מסלק עצמותו ית' מהם וכרגע היו חוזרים כולם לאפס ואין. ולכן אמרו רז"ל (תענית ג' ב') מאי דכתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם וגו', כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל...
אמנם כל עיקר ענין התחברותו ית' אל העולמות שמסודרים כאחד כתבנית אדם בכל הפרטים ואברי האכילה כולם, גזרה רצונו ית' שיהא תלוי במעשיהם הטובים של עם קדושו, שהן המה ענין אכילה ושתיה אל העולמות להעמידם ולקיימם ולהוסיף כח קדושתם ואורם על ידי התחברותו ית' אליהם כראוי כפי הרצון העליון ית' שמו הכל לפי רוב המעשה של עם סגולה שהמה מתקני ומאחדי העולמות שיהו ראויים לקבל שפעת האור ותוספת קדושתו ית'... (שם פרק ו)
וכן בהיפך, המעשים אשר לא טובים חס ושלום הם אל העולמות כענין המאכלים רעים, אשר יתבאר ענינו ב"ה... וכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף אינו זן וסועד את הגוף אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה, וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף, כי על ידי זה אין הנפש מתפשטת בתוכו כראוי, ולפעמים יחלה מזה, כן הענין שהמעשים אשר לא טובים ורצויים חס ושלום המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול, והוא התגברות כחות הטומאה והקליפות... (שם פרק ז)
כל החיה אשר אתך - כי הצלת הבעלי חיים היתה מצד שהם אתך, שבזכותו נכנסו לתיבה, ובזכותו יצאו, כמו שכתוב היצא אתך, וגם רמז בזה באשר האדם כולל בנפשו כל כחות מעשה בראשית, וכל כח וכח המיוחד בנפש כל בעל חי נתכללו בנפש האדם, זריזות הנמלה וצניעות החתול וגבורת האריה... וכשהאדם מתקן כחות נפשו לטוב, כן יתוקנו כחות הבעלי חיים, ובדור המבול שהשחיתו מדותיהם יצאה ההשחתה אל הכלל כולו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ורק נח היה האחד שהשלים כחות נפשו, ונמצא נגדו זוג אחד מכל בעלי חיים שלא דבקו בשאינו מינם, ונצולו בזכותו... (בראשית ח יז)
מה אדיר שמך - מתפלסף נגד המקטינים מעלת האדם, ודעת המאמין שכל הכוכבים והשמשות נבראו עבור הצדיק השלם, והוא מושל בהם, וזהו יסוד התורה ושכר ועונש. (תהלים ח ב)
תמשילהו - האדם נמשל לכל הנברא, שהכל בו, והכל נגדו כערך החלק אל השלם, וכדפירשנו שהבריאה צעדה והשתלמה אליו שהוא עטרת הבריאה. כל שתה - וככל שבריאה קרובה אל האדם הוא מרבה להשתמש בה... (שם שם ז)
וירדו - להוריד דבר מחירותו, ולהביאו אל תחת שלטונו... ברוב המקומות משמעות 'רדה ב' הוא להשתלט על עצם מבחינה מסוימת של מהותו, וזהו מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים, תפקידו אינו להכניע כליל את כולם, תפקידו לרדות "בם", לא "אותם", עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי החיים, בבואו לקיים את תפקידו כאדם ישלול מהם מקצת מחירותם ויביאם לידו חלקית. אם ישלוט ביצורים כאדם - בצלם אלקים ובדמותו, ברצון יקבלו את עול שלטונו, שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלקי... לא הרי "רדה" כהרי "כבש", רדה מציין רק את יחס השליט לעמו, שאף הוא איננו אלא יחס שעל תנאי, שונה הימנו "כבש", המציין בפסוק כ"ח את יחס האדם לדומם, זהו להטביע על דבר את חותמו ולהפכו לעבדו. תפקיד זה ניתן לאדם רק ביחס לטבע הדומם, הדומם ישמש לו כחומר ומכשיר ואמצעי למלאכת מחשבת לבו... (בראשית א כו)
מאדם עד בהמה - הקשר שבין האדם ליצורים אינו רק קשר פיזי, אלא יש ביניהם גם קשר מוסרי... (שם ו ז)
ומוראכם וחתכם יהיה - ...שני דברים חסרים כאן, "רדו" "וכבשוה", מתחילה הופקד האדם להיות שליט בארץ... שהכל יתפתח על פי רצונו השליט, יחס האדם אל הארץ היה מתחילה יחס של קרבה והגנה "לעבדה ולשמרה", יחס זה לא יהיה עוד. האדם חייב לשמור על חייו, ובמקום קרבה הדוקה הרי הוא אומר "ומוראכם וחתכם יהיה"... (שם ט ב)
מיד כל חיה - מבואר בקהלת ח' שהקב"ה עושה דין וחשבון אפילו עם אילני סרק אפילו עם מקל ורצועה על ידי אדם שניזק על ידם... (שם ט ה)
והנה טוב מאד - שכל הנמצאים יכולים להתעלות על ידי האדם, כאשר הוא עושה רצונו של מקום. (שם א לא)
...והנה הבחירה מעלה את האדם ממדרגת הבהמות, ומשה עמל ויגע מצד עצמו עד שהעלה את עצמו למדרגה הגבוהה שבאנושי, וזכה שיבטל ממנו הבחירה, שזו תכלית הבריאה, לזכך את החומר עד שישוב רוחני, ויהיה כלי חזיון בכבוד אלקים... ולכן יכלו משה ויהושע להעמיד חמה שהיא מוכרחת בפעולתה, ואם כן בעל בחירה גדול ממנה, אם כבר נצח במלחמה להיות כמלאך... (שמות א א)
בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו וגו', כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה, כמו שכתוב וירדו בדגת הים וגו' נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו, ובהיותו כן על ידי קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית', כמו כן נתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם, וזה לא יוכל להיות רק על ידי נסיונות שגובר האדם נגד יצר הרע, על ידי זה שליט ורוכב על עולם הזה... (בראשית ויגש תרל"ח)
ואמו"ז ז"ל הגיד... והאמת כי בריאת האדם ביום הששי הוא פנימיות החיות של כל הבריאה, כמו שכתוב ואדם עליה בראתי, ועל ידי האדם נמשך חיות לכל הבריאה, וכפי הבטול ומסירות נפש של האדם בשבת קדש להקב"ה ממשיך חיות מחדש לכל הבריאה. (שמות משפטים תרל"ה)
ויקחו לי... והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר, כי וודאי מלא כל הארץ כבודו, אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה, ובבית המקדש היה הדבר בפועל, ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל, וכל התפלה על זה שמעיד האדם כי הכל מחיות השי"ת, וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר, וכפי מה שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית', כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית', כי לדברים גשמיים אין להם רצון, וכל דבר צריך להיות לו רצון כי זה העיקר, ומזה הוכחה כי דברים אלו תלויים בהאדם שיש לו רצון, וברצונו יוכל להטות הכל אליו ית' כנ"ל... (שם תרומה תרל"ג)
במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה... פירוש כל בריה מכירה את הבורא במין דעה ובינה מיוחדת, שאין בריה אחרת מכירה באותו אופן... ולכן יש שם מיוחד לכל בריה, אכן הברואים נבראו לשמש את האדם, ולכן אדם הראשון קרא שמות לכל, כי הדיעה והדביקות שלהם בשורש נגמר על ידי האדם, והאדם יש לו דביקות בשם שמא דכולל כל שמהן, וכאן כתיב "קרא ה' בשם בצלאל", שדביקות שלו היה בהקב"ה, ועל ידו נתעלו כל הברואים להדבק בשורשם בכח מלאכת המשכן, שהוא דביקות כל העשיה בשורש העליון. (שם ויקהל תרנ"ה)
במדרש חכמות בנתה ביתה... רק כמאמרם ז"ל העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, לכן עולם הזה העמודים שצריך האדם לעלות על ידיהם לעולם הבא, וכתוב "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", שיהיה האדם שליט על הבריאה, ושלא יהיה נטבע בטבע העולם, ועל זה דרשו חז"ל וירדו - זכה שליט עליהם, לא זכה נעשה ירוד בפניהם... (ויקרא שמיני תר"ס)
איתא בראש השנה... אך הפירוש כנ"ל, ויבא אל האדם הוא ההתקשרות שהיה כל העולם מקושר אליו, וזה הוא ענין קריאת שמות שקרא האדם לכולם, שנתן לכל אחד מקומו וסידר כל אחד על ענינו, ולכן על ידי האדם חל השגחת הבורא ית' על כל הבריאה, ולכן בהשלמת הבריאה שהוא נעשה אדם, נאמר אחר כך וירא אלקים וגו' והנה טוב מאד, שהאדם כולל ומשלים כל הבריאה... (ראש השנה תרמ"א)
ויש לומר עוד... כי הענין שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, אין הפירוש לצורך עצמו חס ושלום, כי כל הנברא לכבודו ית"ש נברא, כמו שאנו מברכים "שהכל ברא לכבודו", אלא הפירוש היות ונמסרו ביד האדם כל העולמות, כמו שכתוב (תהלים ח') כל שתה תחת רגליו וגו' היינו שכל העולמות מתתקנין ועולין בעלותו ומתקלקלין ויורדין בירידתו, וזהו שאמר שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, היינו שכל העולם תלוי בי, ויזכור היטב את הממשלה שנמסרה לידו שיתקן הכל למען כבוד ה'... (ויקרא מצורע תרע"ו)
והנה מדת הקב"ה היא שהוא אוהב לכל, שאם לא כן לא היה להם קיום בעולם. ונמצא כי אהבת הבריות היא התקרבות להשי"ת... שחז"ל הודיעונו בקדושתם במה יתקרב האדם אליו יתעלה - הדבק במדותיו. ואין לנו דבר גלוי ממדות השי"ת כמו אהבת הבריות - פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. פירוש אנו רואים שכל בריה ובריה מקבלת נחת ושבעה, ואין זאת אלא מאהבת בריותיו. ומצינו צער בעלי חיים מן התורה, ו"עולם חסד יבנה", גלוי על כל צעד וצעד. ועל זה נתברר לי מה היה קשה לי על רבינו יונה ז"ל, שכתב כי עוון גמילות חסדים חמור יותר מגזל... הלא גזל הוא סור מרע, שהוא גרוע מגמילות חסדים שהיא עשה טוב...? (חלק א עמוד לא)
...ומי שהוא בריה הוא מוביל את התכלית שטבע הקב"ה לכל העולם, שהיא תכלית אחת. לכן אמרו חז"ל "כל העוסק בתורה לשמה, משמח את המקום ומשמח את הבריות". כי כיון שהעולם נוצר על תכלית אחת, כל אחד המוביל התכלית הרי הוא עמו שותף לכל הברואים, להובילם לתכלית האחדות המיוחדת להם. הם יש להם מלאכתם מהשי"ת, והאדם ביקר יש לו תכליתו הנעלה לייחד את התכלית, אבל כולם שותפים בזה. ושפיר אמרו שהוא "משמח את הבריות" כולם. ולכן הבהמות והחיות כולם נכנעים לעובדי השי"ת, כי עובד השם במעשיו הנעלים ישתמש לתכלית המיוחד לכלל העולם, ומהנה להם בזה. (חלק ב עמוד כח)
...והענין כי באמת מה שמחויבים כל כך בכבוד הבריות ולא בכבוד הבהמה, כי באמת צריכים לכבד כל דבר, עד שהוזהרנו לבל נשחית בחנם שום דבר, (וזה מטעם כבוד, כך נתבאר בדברי מהר"ל מפראג). ולטובת האדם הלא הותר לנו לשחוט את הטעון שחיטה, ולהרוג את המותר בהריגה. ולמה זה? מפני יקרת המעלה הנמצאת באדם, היא מעלת המדבר, היינו כח ההשכלה האמיתי הנמצא בו, ומתדמה בזה עם הבורא עולם, על כן כדאי להחי להתעלות בזה, בהקריבו נפשו להמדבר... (שם עמוד שיג)
...כי באמת באדם נרשמת כל הבריאה, וכל עניני הבריאה נמצאים בכחותיו, ואם בריאה כל כך גדולה צריכה להרשם באדם כל כך קטן, הלא בהכרח השרטוטים הנרשמים בנשמתו דקים הם מאד.
דוגמא לזה, ישנם אמנים שכותבים פסוק שלם על שעורה אחת, שאי אפשר לקרא רק על ידי זכוכית מגדלת, והנה כל אות ואות נרשמת שם כנקודה קטנה דקה מן הדקה, כי בהצטמצם פסוק שלם על מקום קטן כזה, כל נקודה קטנה שלו מכילה אות שלמה, וכמו כן עוד הרבה יותר לאין שיעור הוא הצמצום שמצטמצם כל פרט של עניני הבריאה הנשגבים בנקודה קטנה שבנפש האדם, ואשר באמת הוא ענין גדול וחשוב מאד, כי אין לשער רב החשיבות של כל תנועה קלה שבנפש האדם המכילה בקרבה כל עניני הבריאה הכה גדולה... (חלק א עמוד מז, וראה שם עוד)
אמנם כל ענין התפלה קשה להבין, וכבר הקשו רבים, איך נוכל לשנות את רצונו ית', אלא כך נסדרה הנהגת הבריאה, שלפי מצב האדם ולפי מדת הכרתו בגדלות הבורא ובחסדיו המרובים והשענו עליהם, חלה עליו ברכת ה' וחסדו, ולכן כשמעורר האדם בעצמו, על ידי תפלתו, את הידיעה והרגש, כי ביד ה' הנהו וממנו כל תקותו ורק עליו ישען, הרי הוא מגביר עליו בזה את חסדי ה' ומתרומם הוא לאוצרות שפע הברכה, המשפיעים עליו ומשביעים אותו רצון. נמצא שהשנוי הוא בנו ולא ברצונו ב"ה... וזהו באמת גם כן ענין התפלה, כי כשמתעורר האדם בתפלתו ומתחנן אל ה', מתעורר רגש זה בכל העולמות וכל הבריאה מרגשת בצערו ורחמי עליון המושפעים בבריאה מתעוררים לחמול עליו... (חלק ב עמוד ח)
ונראה ששני הענינים מכוונים כלפי ההנהגה העליונה, צלם האדם תבנית אבריו שזהו צורתו התמידית של האדם, מכוון נגד ההנהגה האלקית הטבעית שנסדרה במערכה התמידית של העולמות, והדמות, כחות נפשו של האדם, מורים לנו על ההנהגה ההשגחית שהיא בתנועה תמידית, כדוגמא של דמותו הרוחנית של האדם, שאינו עומד במצב אחד אלא מתנועע תמיד כפי התעוררות הכחות השונים בו, וכדוגמא לזה התעוררות המדות אצל הקב"ה כביכול, וכמו שמצינו ענין התעוררות רחמים והתעוררות דין וכדומה... (שם עמוד ר)
וכל אשר יקרא לו האדם - הפסוק משמיענו כאן גדולת האדם, כי כל המלאכים לא יכלו לקרא שמות, כי אם אדם הראשון. ענין שם אינו סתם שם בעלמא, רק שם הוא הוראה על פנימיותו של דבר. ובזה הנה כאן גדולת האדם, שכל המציאויות תלויות ועומדות על האדם, בכחו ליתן שם לכל נברא ונברא, ולכל אשר יקרא האדם נפש חיה כן אמנם יהיה, והוא שמו. וזהו בגדר שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ט י') בפתרון חלומות, שהכל הולך אחר הפה, שהאדם בדבורו בכחו לשנות המציאות שיהיה כפי דבורו. וזהו הגדולה הנתונה להאדם המבוארת כאן בפסוק, רוצה לומר שהאדם בנתינת השם שלו הוא המטביע את החותם של כל נברא ונברא, שיהא במציאותו כפי השם שנתן לו, עד שאמרו חז"ל (שם י"ז ה') ולי מה שמי, אמרו לו אדון הכל, שגם הוא ית' כביכול, הנהו משועבד להאדם שיהיה כפי שמו אשר יקרא לו... (דעת תורה בראשית עמוד יז)
וירח ה' את ריח הניחוח - ...כאן לנו יסוד, כי מעשה האדם יש לו תוצאות על הבריאה, כמו שאמרו רז"ל (קהלת רבה ז' כ"ח) כשברא הקב"ה את אדם הראשון, אמר לו ראה שלא תקלקל את עולמי, וכן כאשר האדם מתעלה הבריאה מתעלית עמו. והנה יסוד זה הוא אצלנו מקובל, ובאמת כי יש לזה דרך גם בהבנת השכל, כי כל העולם כולו גוף אחד הוא, וכשיש קלקול בהאדם הוא קלקול בכל ה"ארגאניזם", וזהו בדרך הטבע שצריך לקלל את האדמה בעבור האדם, ולזה היה כאן הברית, בדרך נס וברית, שלא לקלל ולהעניש את הבריאה בעבור האדם. (שם עמוד נו)