אדם   מעשה

(ראה גם: אדם-כללי-בחירה-חייו, אומנות, חטא, מעשה, מצוה-מעשה, עבודת ה',פרנסה)

רחצו הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. (ישעיה א טז)

הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. הפככם, אם כחומר היוצר יחשב, כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני, ויצר אמר ליוצרו לא הבין... (שם כט טו)

ואתה בן אדם אמר אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וצדיק לא יוכל לחיות בה ביום חטאתו. באמרי לצדיק חיה יחיה והוא בטח על צדקתו ועשה עול, כל צדקותיו לא תזכרנה, ובעוולו אשר עשה בו ימות. ובאמרי לרשע מות תמות, ושב מחטאתו ועשה משפט וצדקה. חבל ישיב רשע גזלה ישלם, בחקות החיים הלך לבלתי עשות עול, חיו יחיה לא ימות. כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו משפט וצדקה עשה חיו יחיה... (יחזקאל לג יב)

כורה שחת בה יפל וגולל אבן אליו תשוב. (משלי כו כז)

ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח. ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי... כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו, גם זה הבל ורעה רבה. כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו, שהוא עמל תחת השמש. כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו גם בלילה לא שכב לבו, גם זה הבל הוא... (קהלת ב יז)

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע... מה יתרון העושה באשר הוא עמל... (שם ג א)

כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה... (שם ט י)

שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור. (שם יא ד)

זהר:

וכל זה הוא כפי פעלם של בני אדם, אם בני אדם מטיבים מעשיהם, אותם האבנים המסתובבים מסבבים אותם לימין, שהוא חסד, ואז המעשים שנעשו בעולם הם להטיב לבני העולם כראוי, כי נמשכים חסדים וכל טוב אל העולם. והאבנים מסתובבים תמיד לצד ימין ואינם נדמים והעולם מתגלגל בו, ומקבל מעשים מקו ימין שהם חסדים.

ואם בני אדם באים לחטוא, אז תחבולתו (שהיא הנוקבא) המסתובבת תמיד, והיתה עומדת לצד ימין, עתה הקב"ה מסבב אותה לצד שמאל, והסבות והכלים שהיו מתחילה בצד ימין, מהפך אותם לצד שמאל... ואז האבנים מסתובבים ונעשו מעשים בעולם, להרע לבני אדם, והאבנים מסתובבים לצד ההוא לשמאל, עד שבני אדם חוזרים להטיב מעשיהם... (וירא שא)

אמר רבי יהודה כל מעשיו של אדם כתובים בספר (בעולם העליון), הן טוב והן רע, ועל כולם הוא עתיד ליתן את הדין, כי למדנו, אמר רב יהודה אמר רב, מה שכתוב גלמי ראו עיניך וגו', פירושו אותם הדברים שעשה הגולם דהיינו הגוף, שאינו משגיח (מה שיהיה) בעולם הבא, כולם ראו עיניך, כי עיינת בהם, ועל ספרך כולם יכתבו, ליתן עליהם דין וחשבון לעולם הבא. לפיכך יקדים אדם תפלתו תמיד (קודם למעשיו), ויועיל לו. (חיי לח)

תא חזי כמה גורם מעשה בני אדם, כי כל מה שהאדם עושה, הכל נרשם ועומד לפני הקב"ה, כי יעקב, בשעה שבא אל לאה, כל אותו הלילה רצונו ולבו היו ברחל, כי חשב שהיא רחל, ומשמוש הזה מטיפה ראשונה ומאותו הרצון נתעברה לאה, ובארוהו, אלו לא היה (כך שלא היה) יודע יעקב (שהיא לאה, אלא שכן היה יודע שהיא לאה והיה מחשב ברחל), לא היה ראובן עולה בחשבון... (וישלח רכ, ועיין שם עוד)

תא חזי כמה חשובים הם עובדי המלך הקדוש, כי באלו המעשים שהם עושים למטה, הם קושרים אותם בדברים העליונים למעלה, (דהיינו בשורשם, כי כל דבר למטה בעולם הזה יש לו שורש למעלה בעולמות העליונים), וכשלוקחים אותם למטה ועושים מעשה בהם, נתעורר כנגדם מעשה ההוא שלמעלה... ויש מהם שאחוזים בשם הקדוש למעלה, כגון לולב ואתרוג הדס וערבה, ועל זה למדנו שצריכים ליחד אותם ולעשות בהם מעשה (לנענע אותם), כדי לעורר שמחה בשורש ההוא שאחוז בו למעלה. ועל זה למדנו בדיבורים (דהיינו בברכת המצוות) ובמעשה צריכים להראות בדבר (שלמטה), כדי לעורר בזה את הדבר שלמעלה... (ויחי רי)

באצבע האמצעי, אצבע הזו עומדת להראות אם לעשות מעשה ההוא שחשב, אם קו אחד עומד באורך בין הקוין שברוחב, זה חושב מחשבות ומסתלקות ממנו וירא ואינו עושה אותם, ומחשבה ההיא אינה נעשית כלל. אם ב' קוים באורך, העומדים אפילו כשמושכין עור האצבע לאחור, ואינם מתבטלים מחמת משיכת העור, זה אין בו מחשבות, שחושב מחשבות לפי שעה, ונעשות, אבל לא מחשבה שמעיין בה, אלא מחשבה שהיא במהירות וקטנה, אבל מחשבה בעיון אין בו.

ואם ג' רשימות באורך וברוחב ב' או ג' לאחר שמתפשט עור האצבע לאחור, זה הוא אדם שהוא חכם וחושב מחשבות, וכל אלו מחשבות שהן לצד הקב"ה מתקיימים בידו, ומחשבות אחרות אינו כן... (יתרו קמא, ועיין שם עוד)

אלא לא לכל אדם אמר שלמה דבר זה, אלא יש אדם בעולם שהוא עוסק תמיד ברע ולהרע, ואינו עוסק בטוב אפילו רגע אחד, ועל כן כתוב עמלו, ולא כתוב יגיעו, כי עמלו פירושו במעשים רעים... אבל יגיעו יורה על מעשים טובים, כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל, ובכתוב ואת יגיע כפי ראה אלקים, אבל עמלו כתוב, עמל וכעס, כי השתדלותו הוא תמיד לרע, ועל כן אמר מה יתרון וגו' שהוא תחת השמש, (שיורה על הסט"א הנמצא תחת השמש).

בשעה שאדם הזה עוסק ברע, על זה כתוב, לא נין לו ולא נכד בעמו, כי הקב"ה רוצה שלא יעשה תולדות, שאם היה עושה תולדות היה מעכיר את העולם, ועל כן כתוב, מה יתרון לאדם בכל עמלו, ומי שאינו עוסק לעשות תולדות נתדבק בצד הזה של אדם הרע ונכנס תחת כנפיו. (משפטים שלב)

פתח רבי חייא ואמר, עת לעשות לה' הפרו תורתך, מקרא זה למדנו, והעמידוהו החברים, אבל עת לעשות לה', היינו כי בכל זמן שהתורה מתקיימת בעולם ובני אדם עוסקים בה, כביכול, הקב"ה שמח במעשי ידיו, ושמח בעולמות כולם, ושמים וארץ עומדים בקיומם, ולא עוד אלא שהקב"ה מקהיל כל הפמליא שלו, ואומר להם ראו העם הקדוש שיש לי בארץ, שהתורה מתעטרת בשבילם, ראו מעשה ידי, שאתם אמרתם מה אנוש כי תזכרנו. והם כשרואים שמחת אדונם בעמו, מיד פותחים ואומרים ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ובשעה שישראל מתבטלים מתורה, כביכול תש כחו, שכתוב צור ילדך תשי... על כן עת לעשות לה', שאלו הצדיקים שנשארו יש להם לאזור מתנים ולעשות מעשים טובים, כדי שהקב"ה יתחזק בהם, בצדיקים ובמחנות וגדודים שלו. מהו הטעם, משום שהפרו תורתך, ואין בני העולם עוסקים בה כראוי. (תרומה תקלז)

...ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא (לעשות רושם) שיתעוררו עליו (בעלי הדין), חוץ אם מעורר עצמו לדבר טוב... (שמיני נד)

אמר רבי אלעזר, בכל מעשיו של האדם צריך לו, שיהיו כולם לשמו הקדוש, מהו לשמו הקדוש, שיזכיר בפיו את השם הקדוש, על כל מה שעושה, שיהיה הכל לעבודתו, ולא ישרה עליו הסטרא אחרא, משום שהסט"א מוכן תמיד לבני אדם, ויכול לשרות על מעשה ההוא שעושה, ועל כן השתי או הערב היה נטמא, ורוח הטומאה שורה עליו, ומה בזה כך, מי שמצוה דבריו לסטרא אחרא, (דהיינו בהשבעות וכדומה) שאינו צריך, על אחת כמה וכמה (שרוח הטומאה שורה עליו), ומשום זה כתוב, ונשמרת מכל דבר רע. (תזריע קפ)

תאנא ושלח ביד איש עתי המדברה, מהו איש עתי, אלא סוד הדבר כך הוא, בכל מה שנעשה צריך אדם להיות מכוון לדבר ההוא, יש בן אדם שהברכה מתקיימת על ידו יותר מאחר, (שהוא מטעם הכנתו לזה), תא חזי מה כתוב בכהן, טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך, כי משום שהוא (טוב עין, הוא) מוכן שתתקיים הברכה על ידו בזה... (אחרי קכד)

ותא חזי, בשעה שאדם מראה מעשה למטה בדרך ישר, כמו שצריך, נמשך ויוצא ושורה עליו רוח קדוש עליון. ובשעה שמראה מעשה למטה בדרך עקום, שאינו דרך הישר, אז נמשך ויוצא ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך, שמטה את האדם לצד הרע. מי משך עליו רוח ההוא, הוי אומר מעשה ההוא שהראה בצד האחר...

עוד יש לפרש, דרשה צמר ופשתים, לעשות נקמה במי שמחבר אותם יחד. אבל מתי שורה בהם (הקדושה, היינו) בשעה שהוא בשלמות (המעשה), שכתוב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הרי העמדנו, ששם נמצא (השעטנז) בכלל ההוא של השלמות, ואינו עושה משהו (שימשיך עליו הצד האחר, ועל כן מותר, שעל זה כתוב ותעשה בחפץ כפיה). אבל בשעה (שהמעשה) לא נמצא בשלמות, מי שבא לחבר (צמר ופשתים) יחד, מתעורר עליו רוח שלא צריך... (קדושים קיג)

על כן ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, לא יעלה עליך סתם, (כי יורה גם כן) שלא יעלה עליך רוח אחר לשלוט עליך, וצריך האדם להראות מעשה כשר כראוי, ובמעשה ההוא שורה עליו רוח קדוש רוח עליון להתקדש בו, בא לטהר מקדשים אותו, שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ה'. (שם קיז)

ותנינן בהמעשה שלמטה, מעורר מעשה למעלה. אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, מתעורר כך גם הכח שלמעלה. עשה אדם חסד בעולם נתעורר חסד למעלה, ושורה ביום ההוא ומתעטר בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום, והוא מתעטר ברחמים בשבילו, ואז יום ההוא עומד לו להיות מגין עליו בשעה שיוצרך לו.

כעין זה הוא, בהיפך מזה, אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו יום, ופוגם (את היום), ואחר כך עומד עליו (אותו יום) להתאכזר ולכלותו מן העולם. במדה זו שאדם מודד מודדים לו... (אמור עד)

תא חזי, בלק חכם היה וגדול המכשפים היה במעשה ידיו יותר מן בלעם, וכך למדתי, כל מה שרוצה האדם בעולם הזה בעבודת הקב"ה, צריך לעורר במעשה שלמטה, כי במעשה שלמטה מתעורר המעשה למעלה. ומעשה זה צריך להיות בקדושה, וכבר העמידוהו. ובמקום שאין מעשה יש דבור, ובדבור הפה תלוי, לעורר המעשה למעלה, וכמו שצריכים לעורר קדושה עליונה במעשה ובדבור, כך אלו הבאים מצד הטומאה, צריכים לעורר הצד שלהם במעשה ובדבור פה... (בחקותי ה)

תא חזי, סוד הדבר, אף על פי שהתפלה תלויה בדבור, ובדבור הפה, הכל תלוי בעיקר בתחילה במעשה, ולאחר כך בדבור, ובדבור הפה, מהו המעשה, אלא מעשה ההוא שעושה אדם תחילה הוא כעין התפלה, ולא יתפלל אדם תפלה עד שיראה מעשה תחילה כעין התפלה. (במדבר סט)

תא חזי, בשעה שבני אדם ישנים וטועמים טעם המיתה והנשמה עולה למעלה היא עומדת במקום שעומדת, ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום וכותבים אותם בספר, מהו הטעם, משום שהנשמה עולה למעלה ומעידה על מעשיו של האדם, ועל כל מלה ומלה שהוציא מפיו. (נשא ו)

ותא חזי, כל דבריו של שלמה המלך, כולם סתומים לפנים בחכמה. ואלו הכתובים נראים שהותרה הרצועה כי כתוב אחר כך כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כי אין מעשה וחשבון וגו'. מקרא זה יש להסתכל בו, כל אשר תמצא ידך לעשות בכך עשה, וכי שלמה שחכמה עליונה היתה בו יותר מכל בני העולם אמר כך. אלא כל דבריו של שלמה המלך על סוד החכמה נאמרו. תא חזי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, זה הוא שאדם צריך לכלול השמאל בימין, וכל מה שהוא עושה, צריך שלא יהיו אלא כלולים בימין, כל אשר תמצא ידך זה שמאל (שנקראת יד), לעשות בכחך זה הוא ימין. וכיון שאדם נזהר שכל מעשיו יהיו לצד ימין, ויכלול שמאל בימין, אז הקב"ה שורה בתוכו בעולם הזה, ויאסוף אותו אצלו לעולם הבא ההוא... (קרח כט)

אלו שעושים זכויות על מנת לקבל פרס, יורד הקב"ה במרכבתו של העבד (שהוא מטטרון), ובד' שומרים שלו, (מיכאל גבריאל ואריאל רפאל), ומי שעושה זכיות שלא על מנת לקבל פרס, יורד עליה במרכבה של עצמו, ולרשעים יורד עליהם במעשיהם באלו שדים ומזיקים ומלאכי חבלה במרכבתם, כדי להפרע מהם. (שם ס)

מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום, כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר, והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקראו ולעורר דבר כראוי, אבל אם אינם יודעים לקראו הוא אינו קרוב... (חקת עח)

אמר רבי שמעון כאן אני רוצה לגלות דבר. בא וראה, כל מי שיודע לסדר מעשה כראוי, ולסדר דיבורים כראוי, הרי ודאי שמעוררים את הקב"ה להמשיך דברים עליונים ישרים, ואם לא אינו מתרצה אליהם, ואם כן הרי כל העולם יודעים לסדר המעשה ולסדר דיבורים, מהו החשיבות שלהם, של הצדיקים היודעים שורש הדיבור והמעשה, ויודעים לכוון הלב והרצון יותר מאלו האחרים שאינם יודעים כל כך. אלא אלו שאינם יודעים שורש המעשה כל כך, אלא רק סדור בלבד ולא יותר, מושכים עליהם משיכה שלאחר כתפיו של הקב"ה, שאין תפלתם פורחת באויר הנקרא השגחה, ואלו היודעים ומכוונים הלב והרצון, מוציאים ברכות ממקום המחשבה. (שם פא, ועיין שם עוד)

ועם כל זה כיון שישראל לא עשו זה אלא מחמת יראה עליונה שהיתה עליהם, לא נאמר עליהם, אלא, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו', מכאן למדנו שכל מי שעושה דבר ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אף על פי שהדבר הוא רע, כיון שלא עשה ברצון אין עונש שורה עליו, ואינו כאדם אחר (העושה ברצון), והקב"ה אינו דן אותו לרע. (ואתחנן כט)

פתח ואמר, ומהו ומעשה ידינו כוננה עלינו, הוא המעשה שהאדם עושה, אם הם מעשים טובים ישכון עליו הוי"ה, ואם לא יסתלק ממנו, שנאמר חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידיה תהרסנה, חכמות נשים הן הנשמה והנפש. ואולת היא הנפש של השמאל הנקראת ערפה. (זהר חדש רות ז)

מכילתא:

אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו... (בשלח-שירה פרשה א)

ואת המעשה אשר יעשון, זה מעשה הטוב, דברי רבי יהושע, רבי אלעזר המודעי אומר... ואת המעשה זו שורת הדין... (יתרו פרשה ב)

ספרי:

ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב כי ריב לה' עם יעקב ועם ישראל יתווכח, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלקים בארץ... (עקב קמא)

...והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שלא נתכון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה, המתכוין לזכות על אחת כמה וכמה... (תצא רנב)

תלמוד בבלי:

אמר רב אשי, חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה... (ברכות ו א)

שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, לעושים לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא. (שם יז א)

תנו רבנן, חסידים הראשונים... וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. (שם לב ב)

תנו רבנן ארבעה צריכין חזוק, ואלו הן, תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ... דרך ארץ מנין, שנאמר חזק ונתחזק בעד עמנו וגו'. (שם שם ב)

תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחי אומר... אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידן... אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. (שם לה ב)

תנו רבנן, איזהו עשיר... רבי עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשים... (שבת כה ב)

...סבר ליה כרבי יהודה, דאמר מעשה לתקן לאו מעשה הוא, דתניא רבי יהודה אומר לא אמר שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל. (שם נב ב)

אמר רבי אלעזר מניין שהדבור כמעשה, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו. (שם קיט ב)

...ראה מעשה ונזכר הלכה... (פסחים סו א)

כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא. (שם פו ב)

אמרו בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפטרין לפניו, ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני, והוא אומר הין, ואומרים לו חתום... ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין... (תענית יא א)

במתניתא תנא, כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח... בידוע שהוא צדיק בן צדיק, וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי... בידוע שוא רשע בן רשע... (מגילה טו א)

דלמא שאני למוד, שהלמוד מביא לידי מעשה. (שם כז א)

רבי אלעזר אומר אין מעשה קטנה כלום... (יבמות קז ב)

אמר רב פפא אמר קרא ולמדתם ועשיתם, כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה... (שם קט ב)

אמר עולא תמר זינתה זמרי זינה, תמר זינתה יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, אלא אימא כמצוה שלא לשמה... אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות. ואמר רבי יוסי ברבי חנינא רות בת בנו של עגלון מלך מואב היתה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנין שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקריתיה מואב אמר ליה רחמנא אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא אבל צעורי צערינן, ואילו צעירה דקריתיה בן עמי, אמר ליה אל תצורם ואל תתגר בם, אפילו צעורי לא תצערינן... (נזיר כג ב, וראה עוד מצוה-מעשה)

אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו, רבי אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב ויהי בעת ההיא וירד יהודה, רבי שמואל בר נחמני אמר אף קובר אשתו ובניו, דכתיב ותמת בת שוע אשת יהודה וכתיב וימת ער ואונן. (סוטה יג ב)

...אמרה ליה, רבי, ולא שכר פסיעות יש לי... אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי, ומבקשין שכר כפנחס. (שם כב ב)

משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה... (שם מט א)

...דאמר רבי חנינא גדול מצווה ועושה, ממי שאינו מצווה ועושה. (קדושין לא א)

מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו, אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'... (שם מ א)

כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב... וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול... נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה... דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשים מדון, וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה... (קדושין מ ב, וראה שם עוד)

...מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה... (שם נט ב)

דתני רבי יוסף... ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין... (בבא מציעא ל ב)

כתיב ואקחה פת לחם, וכתיב ואל הבקר רץ אברהם, אמר רבי אלעזר מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים, מנלן מעפרון... (שם פז א)

...רבי יוחנן אמר חייב, עקימת פיו הויא מעשה, ריש לקיש אמר פטור, קלא לא הוי מעשה... (בבא מציעא צ ב)

אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם... (בבא בתרא ט א)

תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה, שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה, ובלבד שלא ידמה... (שם קל ב)

...מגדף מאי מעשה איכא, עקימת שפתיו הוי מעשה... (סנהדרין סה א)

אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו, אוי אומר לעמל פה נברא... כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא... אמר רבי אבהו כל המעשה את חברו לדבר מצוה, מעלה עליו כתוב כאילו עשאה, שנאמר ומטך אשר הכית בו את היאור, וכי משה הכהו, והלא אהרן הכהו, אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. (שם צט ב)

שמאי אומר... אמור מעט ועשה הרבה... (אבות פרק א טו)

שמעון בנו אומר... ולא המדרש עיקר אלא המעשה... (שם שם יז)

וכל מעשיך בספר נכתבין. (שם ב א)

רבי יוסי אומר... וכל מעשיך יהיו לשם שמים. (שם שם יב)

הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה... (שם שם טז)

רבי חנינא בן דוסא אומר... כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. (שם ג ט)

רבי אלעזר בן עזריה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיה י"ז) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו... (שם שם יז)

ארבע מדות בהולכי בית המדרש, הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו, הולך ועושה חסיד, לא הולך ולא עושה רשע. (שם כ יד)

אמר לו אבא פקוד עלי חבירך, אמר לו איני מפקיד... מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. (עדיות ה ז)

...אמר רבי אמי הניח שאור על גבי עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה, כמעשה שבת. ומעשה שבת כי האי גוונא מי מיחייב, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים, היפך בו חייב, לא היפך בו פטור... (מנחות נו ב, וראה שם עוד)

דתנן יש להם (לקטן) מעשה... אמר ליה מחשבה גרידתא לא קא מיבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו... (חולין יב ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן מחייב היה רבי מאיר על שחיטתן (של חרש שוטה וקטן) משום נבלה, מאי טעמא, אמר רב אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. (שם פו א)

תנו רבנן, יקריב אותו, מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. (ערכין כא א)

...אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי. רבא אמר לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא... (תמורה ד ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ולשוטה... ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן, דתנינן תמן העלו חרש שוטה וקטן אף על פי שחישב שירד הטל עליהן אינן בכי יותן, מפני שיש בהן מעשה ואין בהן מחשבה... רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן רבי זעירא בשם רבנן ונחשב לכם תרומתכם, את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, ואת שאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו... (תרומות א א, וראה שם עוד)

רב המנונא אמר תינוק שחיפה כלכלה לשוק נטבלה, מקום שמחשבתו של גדול מתקיימת שם מעשיו של קטן מתקיימין... (מעשרות יט א)

אבות דרבי נתן:

אהוב את המלאכה, כיצד, מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה, כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר (שמות כ') ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. (יא א)

אמור מעט ועשה הרבה, כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, ומניין שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים פת את סועדים עמי היום, שנאמר ואקחה פת לחם, אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים ותשע סאין סולת... ומנין שהרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, שכן מצינו בעפרון שאמר לאברהם ארץ ארבע מאות שקל כסף, אבל באחרונה כששקל לו את הכסף וישקול אברהם לעפרון וגו. (יג ג)

וכל מעשיך יהיו לשם שמים, לשם תורה, שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. (שם יז ז)

מדרש רבה:

ידע מה בחשוכא, אלו מעשיהם של רשעים, שנאמר והיה במחשך מעשיהם, ונהורא עמיה שרא, אלו מעשיהם של צדיקים... (בראשית א ח)

מכאן אמרו רבותינו ליתן שכר למעשה כעושה, שכן מצינו במשה שעשה בצלאל למלאכת המשכן, והעלה עליו הקב"ה כאילו הוא עשאו, שנאמר (דברי הימים א כ"א) ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר. (שמות לה ג)

רבי הונא בשם ר' יעבץ אמר אוחרי תהו חשך ואפילה, אפילו דברים שאין בו ממש, אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הם נכתבין על פנקסו של אדם, וקוראין לפניו בשעת מיתתו, ומי כותבן, עושה שחר עיפה... (ויקרא כו ז)

אמר רבי יצחק למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו. (שם לד ט)

אם בחקותי תלכו, הדא הוא דכתיב, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות... (שם לה א)

ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אמר רבי לוי, כל מעשיהם של ישראל נבדלים מן אומות העולם, בחרישתן ובזריעתן בקצירתן בעומרן בדישתן... (במדבר י ג)

דבר אחר נוצר תאנה וגו', אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, בכל מקום שאדם יגע ונותן נפשו על הדבר אין הקב"ה מקפח שכרו, רצונך לידע, שלמה בנה בית המקדש, שנאמר (מלכים א' ו') ויבן שלמה את הבית ויכלהו, בשביל שנתן דוד נפשו על בית המקדש שנבנה, שנאמר (תהלים קל"ב) זכור ה' לדוד את כל עונותו וגו', ולא קיפח הקב"ה שכרו אלא הכתיבו על שמו, (שם ל') מזמור שיר חנכת הבית לדוד... (שם יב יא, וראה שם עוד)

...הדא הוא דכתיב מי הקדימני ואשלם וגו', אמר רבי תנחום ברבי אבא, מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה... אמר הקב"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, צריך אני לשלם ליתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם לו שכרה... (שם יד ו)

ועשו להם ציצית, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ז) אור זרוע לצדיק וגו', (ישעיה מ"ב) ה' חפץ למען צדקו, זרע הקב"ה את התורה ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל... (שם יז ז)

דבר אחר כך ברא הקב"ה את עולמו, יום שיהא יום ולילה שיהא לילה, בא יעקב ועשה את היום לילה, ששקע לו הקב"ה את השמש שלא בעונתה, שנאמר (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, בא יהושע ועשה הלילה יום, שנאמר (יהושע י') שמש בגבעון דום, הרי שהצדיקים גורעים ומוסיפים על דבריו של הקב"ה, כדי שיהו הבריות יראין מלפניו... (דברים י ב)

זה שאמר הכתוב (שמואל ב' כ"ג) אמר לי אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם, ומהו צדיק מושל יראת אלקים הצדיקים מושלים, כביכול, שהקב"ה מושל, כיצד, כל מה שהקב"ה עושה הצדיקים עושין, כיצד, הקב"ה פוקד עקרות, ואלישע פקד את השונמית... הקב"ה מחיה מתים, ואלישע החיה את בנה של שונמית... (שם שם ג)

עת לבקש בשעת שלום ועת לאבד בשעת מלחמה, עת לשמור בשעה טובה, ועת להשליך בשעה רעה... (קהלת ג ח, וראה שם עוד)

מה יתרון העושה וגו', אמר שלמה הואיל ועתים עתים הן לכל, מה מהני אומנא באומנותיה וכשרא בכשרותיה... (שם שם יא)

...כך גזר הקב"ה על העליונים שיהיו עליונים ועל התחתונים שיהיו תחתונים, עמד משה ועשה עליונים תחתונים ותחתונים עליונים, הדא הוא דכתיב (שמות י"ט) ומשה עלה אל האלקים, (שם) וירד ה' על הר סיני. כך גזר הקב"ה על התחתונים שיאכלו וישתו, ועל העליונים שלא יאכלו ושלא ישתו, עמד אברהם ועשה עליונים אוכלים ושותים, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו... עמד משה ועשה תחתונים שאין אוכלין ושותין, הדא הוא דכתיב (שמות ל"ד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה... (שם שם יז, וראה שם עוד)

...הדא דברייתא אמרין, טב לביש לא תעביד, ובישתא לא ימטי לך, וטב לביש אין עבדת בישא עבדת. (שם ה י)

כי יש דברים הרבה מרבים הבל, כגון מגדלי קופות וחתולות וחולדות הסנאין ואדני שדה וכלב הים, מה אית להון הנייה מנהון, או חד אמכותי, או חד מעקוצי (מכה עקיצה), מה הנייה או חד פלקא או חד פדעה... (שם ו יב)

אל תהי צדיק הרבה, אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך, מדבר בשאול, דכתיב (שמואל א' ט"ו) ויבא שאול עד עיר עמלק וגו', רבי הונא ורבי בניה אומר התחיל מדיין הוא כנגד בוראו, ואמר כך אמר הקב"ה לך והכית את עמלק, אם אנשים חטאו הנשים מה חטאו והטף מה חטאו... (שם ז לג)

מדרש תנחומא:

את מוצא ג' דברים ברא הקב"ה ברשותו של אדם ושלשה אינן ברשותו, הללו שהן ברשותו, הידים והפה והרגלים, כיצד הידים, רצה לעסוק בהם מלאכת שמים סוכה לולב שופר וציצית לכתוב תפילין ומזוזות עושה, רצה לגנוב לשפוך דם נקי לקפח את העוברים והשבים לעבור בהן עבירות הרבה עושה... (תולדות יב)

את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו', שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו, למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ואל אטריח עצמי, ומן השמים ירחמו, לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב כ'), צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקב"ה שולח את ברכתו. (ויצא יג)

כי העושק יהולל חכם, עסק שנתעסק שלמה בדברים בטלים הטעוהו, ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים... ומה הן דברים, דברי אגור בן יקא המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל (משלי ל')... (וארא ה)

מסכת שמחות:

אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד תורה, כך היה רבי יהודה עושה בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה שנקלסים ובאין, היה נותן עיניו בתלמידים ואמר, המעשה קודם ללימוד... (פרק יא)

תנא דבי אליהו רבא:

מכאן אמרו יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל אדם תורה מהקב"ה, יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים ואחר כך ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה... (פרק ה)

...מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך וגו' (שיר ז'), מה ירך בסתר אף כל דבר טוב שיעשה אדם יעשה בסתר, צדקה בסתר, ענוה עם אשתו בסתר, ואם עושה כן יהא חביב לפני המקום... (פרק יז)

מדרש הגדול:

איש צדיק, היה למקרא לומר אלה תולדות נח שם, אלא להודיעך שייחסו מעשים טובים קודם ליחוס בנים, לפי כך נתייחס במעשיו הטובים תחלה, ואחר כך בבניו, וכן הוא אומר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. (בראשית ו ט)

תנו רבנן ארבעה דברים צריכין חיזוק, תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ, תורה ומעשים טובים דכתיב חזק ואמץ, חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. (דברים לא ז)

לקח טוב:

תנן התם וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי פנחס הרג את זמרי ונכרת לו ברית עולם, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ"ה י"ב), תמר ישבה בפתח עינים יצא הימנה מלכים ונביאים, רחל לקחה את התרפים יצא ממנה בנימין הצדיק, לפיכך ראוי לו לאדם להתבונן שיעשה כל מעשיו לשם שמים, שהוא בוראו שאינו מקפח שכר כל בריה, כל שכן לעבדיו העובדים אותו בכל לבם. (שמות יתרו כ יד)

ילקוט שמעוני:

עלה ראש הפסגה, מכאן אמר רבי אלעזר בן יעקב יפה שעה אחת בתפלה יותר ממעשים טובים, שמכל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה, ובדבר זה נאמר לו עלה. (דברים פרק ג, תתכב)

ילקוט ראובני:

ואם תאמר מאחר שצפוי וגלוי הכל לפני הקב"ה למה לו לברא עולמות ומחריבן, מאחר שכבר ידע שלא יכולים לסבול, יש לומר שכוונת הקב"ה כשברא העולם להיות באדם בחירה ורצון שיהיה טוב ורע בעולם, היינו הטוב הוא האור בעצמו והרע הן הקליפות, ובמעשה הטוב של הצדיקים גורם להעלות אותן ניצוצות שבתוך הקליפות ונכללים בטוב גם הם, והרשע כשחטא גורם ירידת האור שהוא טוב להתערב. (בראשית)

אמונות ודעות:

ראה אדם-בחירה, מאמר ד פרק ג-ז.

וראיתי לקבע בסוף מאמר זה ענין זה, ואומר, כי המשמעת מצד הצדיקים חשובה ביותר, כאמרו "רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה", וחטאתם יותר חמורה... והעבודה במקום המיוחד חשובה יותר, כאמרו "כי בהר קדשי בהר מרום ישראל נאם א-דני ה' שם יעבדני", והעברה במקום המיוחד פשעה חמור, כאמרו "גם בביתי מצאתי רעתם", ונזירות הבחור חשובה יותר, כאמרו "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים", וההתפקרות מצד הזקן רעה יותר, כאמרו "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע"... (מאמר ה פרק ז)

...ובשלישית בבנין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה, באמרו הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות, ושאר הפרשה ומה שתאר ממעשיו, ונתן את הסבה למאיסתו את כל זה, והיא שהוא מניחו למי שיהיה אחריו וילך יגיעו לבטלה... (מאמר י פרק ג)

חובת הלבבות:

...וכיון שהוא כן, כבר התברר כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הצווי והאזהרה, וביאור זה, כי כל העושה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו הוא מקצר, וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו הוא צדיק כשיניחנו בעבור יראת ה', כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ט) "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו". ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שוה ונכונה הוא צדיק, כאשר אמר "טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט", ואם יהיה מרבה ועובר די הספוק הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלקים, ואם יקצר מדי הספוק עם יכלתו עליו ותהיה כונתו ליסר נפשו בעבודת ה' ולמשול בתאותיו כדי להתקרב אל האלקים או לפרוש מן העולם ולנטות אל העולם הבא הוא צדיק ומעשהו טוב, ואם אינו לשם שמים הוא מקצר ומעשהו מגונה. (שער ג עבודת האלקים פרק ד)

ראה עוד ערך אדם-חייו, מצוה-מעשה, עבודת ה'.

תרגום יונתן:

קוריהם - ...כן אין הנאה במעשה הרשעים. (ישעיה נט ו)

רש"י:

אלה תולדות נח - ...דבר אחר ללמדך שעקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. (בראשית ו ט)

פן תדבקני - כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע... (בראשית יט יט)

כי תבנה בית חדש - אם קיימת מצות שלוח הקן, סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה... כי יפול הנופל - ראוי זה ליפול, ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. (דברים כב ח)

אבן עזרא:

לכל זמן - יש מפרשים שחייב אדם לעשות כל דבר בזמנו, ויש אומרים שהכ"ח עתים נגד כ"ח צורות הגלגל שהלבנה נראית בהן כל חודש, גם זה הבל. והנכון שיש לכל חפץ זמן, כי בהשחת המתכונת המולידה ימות הילוד, ובהתחדש מתכונת תעשירנו, או היפך העושר, כי עתים קצובים. ובבא העת יתנועע האדם לאשר הוא מוכן לו, ותנועותיו כתנועות הצלם, ואם כן אך הבל יהמיון לקבץ ממון. (קהלת ג א)

רמב"ן:

...ודע שכל גזרת עירין כשתצא מהכח לפועל דמיון תתקיים על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, (שאז תתקיים הנבואה על כל פנים). (שם יב ו)

מה יתרון לאדם בכל עמלו - כלומר מה יותר יש בידו מכל העמל שיעמל גופו, אפילו יטרח בו טורח גדול אין דבר שיתקיים לו, אלא כולם יצאו מידו כהבל היוצא, שלא ידע היאך יתבטל... (דרשה על קהלת)

ואחר כך אמר שכון ארץ וגו', כלומר, אולי יעלה בדעתך באמרי "עשה טוב", שתניח מלאכתך ועסקיך שאתה עוסק בהם ומתפרנס, ותהיה מתיירא שלא תמות ברעב, על כן אמר שכון ארץ. עם כל זה שתעשה תשובה ותרדוף אחרי המצוות, אל תניח חיי גופך. וזהו דעת רבי ישמעאל, בברכות ל"ה, תנו רבנן ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ...

ואחר כך אמר "ורעה אמונה", שמא תאמר בשעה שאני עוסק במלאכתי הריני בטל מן התורה ועוסק בדבר הרשות, ורעה אמונה - התחזק והשמר שיהיו כל מעשיך באמונה, ותמצא שלא תהיה בטל מהטוב אפילו שעה אחת... (האמונה והבטחון)

מכל הענינים שכתבתי תוכל להבין, שאין מעשה נעשה בעולם שלא יהיה לו למעלה כח שהוא נראה כעין דוגמה ודמיון, ועל כן כשתמצא בדברי רבותינו ז"ל או בדברי תורה או טעם אחד מהמצות או מתן שכרן ויקראו בשם אחד, אל תחשוב בלבך כי הוא נאמר על הענין השפל, אבל הוא נאמר על העליון שנגד השפל... (שם)

משנה תורה:

ראה אדם-בחירה תשובה ה ד.

מורה נבוכים:

...דע כי כל פועל בעל רצון שיעשה פעולותיו בגלל דבר אחר, הוא בהכרח יתחייב לו שיעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת מפני מונעים או מתחדשים, והמשלו שהאדם על דרך משל ירצה שיהיה לו בית ולא יבנה מפני מונעים, וזה כשלא יהיה החמר שלו נמצא, או יהיה נמצא ולא יבא לקבל הצורה להעדר הכלים, והנה יהיה החמר והכלים נמצאים ולא יבנה להיותו בלתי רוצה לבנות מפני שאינו צריך למחסה, וכשיתחדשו מתחדשים כחום או קור יביאהו לבקש המעון אז ירצה לבנות. הנה כבר התבאר כי המתחדשים ישנו הרצון, והמונעים יעמדו כנגד הרצון ולא יעשה בעבורם. זה כלו כשיהיו הפעולות מפני דבר אחר חוץ לגוף הרצון, ואמנם כשלא יהיה לפעל תכלית אחת בשום פנים אלא היותו נמשך אחר הרצון, יהיה הרצון ההוא בלי צריך למביאים, והרוצה ההוא, אף על פי שלא יהיו לו מונעים לא יתחייב שיעשה תמיד, אחר שאין שם תכלית אחת יוצאת אשר בגללה יעשה, ויתחייב כשלא יהיו מונעים למצא התכלית ההוא שיעשה, כי הפעל הנה נמשך לרצון לבד... (חלק ב פרק יח, וראה שם עוד)

...וכבר ידעת מדברי, שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח לא ישארו, ולזה צונו בתורה הגדיל זה היום... (שם פרק לא)

הפעולות יחלקו לפי בחינת תכליתם לארבע חלקים, אם פעולת הבל, או פעולת שחוק, או פעולת ריק, או פעולה טובה. אמנם הפעולה אשר יאמר לה ריק, היא הפעולה שיכוין בה פועלה תכלית אחת, ולא תגיע התכלית ההיא כי ימנעוה מונעים, שאתה תשמע בני אדם יאמרו הרבה פעמים טרחת לריק, למי שטרח לבקש ולא ימצאהו, או טרח במהלך ולא הרויח בסחורתו, ויאמרו גם כן השתדלותנו וטרחנו בזה החולה היה לריק כשלא ירפא, וכן כל הפעולות אשר יבוקש בהם תכליות ולא יגיעו התכליות ההם. ופעולת ההבל היא הפעולה אשר לא יכוון בה תכלית כלל, כמו שיתעסקו בידם קצת בני אדם כשהם חושבים, וכפעולות המשוגעים והנבהלים ופעולת השחוק היא הפעולה אשר יכוון בו תכלית פחות, רצוני לומר שיכוון בה ענין בלתי הכרחי, ולא תועיל תועלת גדולה, כמי שירקד לא לכוונת התעמלות להטיב העכול, או מי שיעשה מעשים שתכליתם לשחוק מהם, יאמר שזאת הפעולה שחוק בלא ספק, וזה יתחלף כפי כוונת הפועלים ושלמותם, כי יש דברים רבים שהם הכרחיים או תועלתם גדולה אצל אנשים ואצל אחרים לא תצטרך כלל, כהתעמלות הגוף כפי התחלף מיניו, אשר הוא הכרחי להתמיד הבריאות, על מה שצריך אצל מי שידע חכמת הרפואות... או פעולות יכוון בהם הכתיבה כעשיית הקולמוס ועשיית הנייר, יהיה אצל אנשים סכלים פעולת שחוק, ואצל החכמים אינו פעולת שחוק. והפעולה הטובה היא הפעולה אשר עשאה הפועל לכונת תכלית נכבדת, רוצה לומר הכרחית או מועילה ותגיע התכלית ההיא. וזאת חלוקה שיראה לי שאין לחלוק עליה בדבר. והוא שכל פועל פעולה אחת אפשר שיכוין בה תכלית ואפשר שלא יכוין, וכל תכלית מכוונת פעמים תהיה נכבדת ופעמים תהיה פחותה, ופעמים תגיע ופעמים לא תגיע. זהו מה שתגזרהו החלוקה בהכרח... (חלק ג פרק כה)

...וכן כל מה שבא מן הזירוז והאזהרה ללמוד וללמד מבואר התועלת, כי אם לא תהיה שם חכמה לא יהיה שם מעשה טוב ולא דעת אמיתי, וכבוד חכמי התורה גם כן מבואר התועלת, שאם לא יהיו גדולים בעיני בני אדם ומכובדים לא ישמעו אל דבריהם במה שיישירו אליו מן העדות והמעשים, ובכלל זאת המצוה גם כן להתנהג בבשת ובענוה... (שם פרק לו)

שמונה פרקים לרמב"ם:

דע שהעברות והמצוות תמצאנה רק בשני חלקים מחלקי הנפש, והוא החלק המרגיש והמתעורר בלבד. אמנם החלק הזן והחלק המדמה אין בו מצוה ועברה, שאין דעת ובחירה לאחד משניהם, וגם אין בהם מעשה כלל (מעשה בחירי), ולא יוכל האדם בדעתו לבטל מעשיהם או למעטם. הלא תראה ששני חלקים אלו יעשו מעשיהם גם בעת השינה, מה שאינו כן בשאר כוחות הנפש. אך החלק השכלי יש בו מבוכה, (אם יש בו מצוות ועבירות), אבל אני אומר שיש בזה הכח גם כן מצוה ועברה לפי אמונת דעת בטל או אמונת דעת אמיתית (אמונת הבל או נכונה)... (פרק ב)

המעשים הטובים הם המעשים הממוצעים בין שתי קצוות ששניהם רעים, האחד מהם תוספת והשני חסרון... (פרק ד, וראה עוד אדם-חייו-טבע)

כוזרי:

אמרו, כי כאשר ראה מלך כוזר בחלומו כי כוונתו רצויה אצל הבורא אבל מעשהו אינו נרצה, וצוהו בחלום לבקש המעשה הנרצה אצל הבורא, שאל פילוסוף אחד שהיה בדורו על אמונתו. ואמר לו הפילוסוף, אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות, כי הכוונה מורה על חסרון המכוין, וכי השלמת כוונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר, וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים מפני שהם משתנים עם העתים. והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כוונתך ומעשיך...

והשלם ידבק בו מן המין האלקי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דבקות התאחדות, עד שיראה האיש ההוא כאילו הוא השכל ההוא הפועל אין ביניהם שנוי, וישובו כליו, רצוני לומר אברי האיש ההוא, ולא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים ובעתים היותר נכונות ובטוב שבענינים, וכאילו כל כליו הם כלים לשכל הפועל, לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם... והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה לאדם השלם אחרי אשר תשוב נפשו מטוהרה מן הספיקות, מבינה החכמות על אמיתתן, ותשוב כאילו היא מלאך...

וכאשר תהיה על תכונה הזאת מן האמונה, אל תחוש על איזו תורה תהיה, ובאיזו דת, ובאיזה מעשה...וכללו של דבר בקש זך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמתתם, ואז תגיע אל בקשתך, רצוני לומר הדבק ברוחני. (מאמר א א)

אמר הכוזרי, רואה אני דבריך מספיקים, אך אינם מפיקים לשאלתי, מפני שאני יודע בעצמי כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא, ועם כל זה היתה תשובתי כי המעשה הזה איננו נרצה, אף על פי שהכוונה רצויה, ואין ספק שיש מעשה שהוא נרצה בעצמותו, לא כפי המחשבות. ואם איננו כן, מה לאדום ולישמעאל שחלקו הישוב נלחמים זה בזה, וכל אחד מהם זכה נפשו וכוונתו לאלהים, ונבדל ונפרש וצם ומתפלל והולך, ומגמתו להרוג את חברו, והוא מאמין שהריגתו צדקה גדולה וקורבה אל הבורא יתברך... והאמן לשניהם זה דבר שלא יתכן אצל השכל... (שם ב)

אמר הכוזרי, כבר עזרת עצתי במה שעלה בדעתי ובמה שראיתיו בחלומי, כי אין האדם מגיע אל הענין האלקי אלא בדבר אלקי, רצה לומר במעשים שיצום האלקים, ואם לא - הנה רוב בני אדם משתדלים, אפילו החוזה והקוסם ועובד האש ועובד השמש והמשנים וזולתם. (שם צח)

אמר החבר כן הוא וכן כל תורותינו כלן כתובות בתורה מדבור האלקים עם משה... פרשה פרשה ומצוה מצוה, ותכונת הקרבנות ואיך מקריבים אותם, ובאיזה מקום, ולאיזה צד נשחטים... שלא יחסר מהם דבר קטן ויפסד הכל, כמו ההוויות הטבעיות, אשר הן מתחברות מיחסים דקים לא תשיגם המחשבה לדקותם, אשר אם יארע מכשול מעט ביחסים ההם, היתה נפסדת ההויה ההיא, ולא היה הצמח ההוא או החי ההוא או האבר ההוא דרך משל אלא מופסד או נעדר... ואין בעבודת הא-ל סברא ולא הקשה ולא התחכמות, ואילו היה כן היו הפילוסופים מגיעים ברוב חכמתם ושכלם לכפל מה שהגיעו בני ישראל. (שם צט)

החסיד הוא מי שהוא מושל... ומצוה הכח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבא מאצלו צווי, ויעשהו לעתו, וישמש בכחות ובאברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים והמתדמים, ולא יקבלם ולא יאמין בהם, עד שיוועץ את השכל... ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה מבלי עצלה, וישתחוו עת שיצוום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העינים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידים ממעשיהם, ולא תתקבץ האחת עם האחת, ותשתוינה הרגלים לעמידה, ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם... (מאמר ג ה, וראה עוד אדם-חייו)

אמר החבר, המעשים המנהגיים והחוקים השכליים הם הידועים, אבל האלקיים הנוספים עליהם לחול באומת א-ל חי שינהיגנה אינם ידועים עד שיבאו מאצלו מפורשים ומחולקים. ועוד כי אין המנהגיים והשכליים ההם ידועים, שאם נדעם בעצמם לא נדע שיעורם, כי אנחנו יודעים שהענקה חובה, ומוסר הנפש בכניעה ובשפלות חובה... אך הגבלת זה ושעורו עד שיהיה טוב לכל איננו כי אם לאלקים יתברך. אבל המעשים האלקיים אין שכלנו מגיע אליהם, נדחים אצל השכל... (שם ז)

...וחשוב כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם, על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האברים כעוזרים השומעים, כבר הקימו גופו, והוא לא ידע האברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים... ויותר מזה, ודקים ועמוקים ממנו אברי הדבור, תראה התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, והוא אינו יודע באיזה אבר באיזה עצב ובאיזה מיתר ראוי לדבר... וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כלן כבר נתן בהן חלק לבורא אשר בראן תחלה, וממשיך להן בעזר תמיד בהשלמתן, והוא לעולם כאילו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכח... (שם יא)

והיה חל עם כל מעשה מהמעשים האלה הענין האלקי, כי מעשי התורה כהויות הטבעיות, כלם משוערים מאת הבורא, ואין שיעורם ביכולת בשר ודם, כאשר תראה ההוויות הטבעיות משתערות ומתאזנות ונערכות בהמזגן מן הטבעים הארבעה, ובמעט דבר ישלמו ויתכנו ותחול בהן הצורה אשר היא ראויה להן... ובמעט דבר תפסד... ומי זה יוכל לשער המעשים עד שיחול בהם הענין האלקי, כי אם האלקים לבדו... (שם נג)

וההקדמה הששית, כי האדם מוצא מנפשו יוכל לעשות הרע ועזבו הענינים אשר הם אפשר לו, ומה שנמנע ממנו לא נמנע כי אם להעדר הסבות האמצעיות או לסכלות האדם בהם. והדמיון בזה, שר נכרי איננו יודע להנהיג רוצה למשול בעם, וזה נמנע ממנו, ואילו היו נמצאות הסבות האמצעיות ויהיה הוא חכם להתעסק בהן, היה נגמר רצונו כאשר נגמר רצונו במה שסבותיו נמצאו וידען וינהיגן, ממה שמושל בביתו ובבניו ובעבדיו... (מאמר ה כ)

ספר חסידים:

כל מעשיך יהיו לשם שמים, גם אכילה ושינה - לא לרדוף אחר בריאות וממון, כי אם כדי לעסוק בתורה ובמצוות... (מו)

יש דברים המותרים, ויבא עליהם לדין, שהיה לו לחשוב שאינם אלא כנגד יצר הרע, כגון יפת תואר, והלוקח אשה שאחיה רעים, וכן אם עוסק עם אדם שלא בדוק, שמא ישבע לו לשקר. (שעח)

עשה מעשה לטובה, ומתכוון לטובה, ואף על פי שהוא חכם גדול, ונהפך המעשה לרעה, יקבל פורענות על שלא נזהר או שאל לחכם, כמו בעוזא. ומכל מקום יקבל שכר על כוונתו הטובה. אבל אם אמרו לו חסידים וחכמים אל תעשה, ועשה, רק יענש, כגון המעפילים, או על שהוציאו הארון למלחמה, אף ששמואל התרה בהם. (תפט)

כתיב אל תהי חכם בעיניך וכו', אל תאמר אם אעשה אותה זכות תבא לי תקלה, או אם לא אעשה אותו דבר הגון, כמעשה אביתר ויואב שעזרו לאדוניה (מפחד שאם לא יעזרו יזיק להם). (תקמא)

ויש אדם, שאף על פי שאינו צריך לעשות מלאכה, מצוה בכל זאת לעשותה, כגון שלבו מלא תוגה או שנוטה לעבירה ולדברים בטלים. אבל אם על ידי למוד כתיבה או עשיית מצוה יוכל לבטל הנ"ל אין לו לעסוק בדרך ארץ. (תתקמא)

...הקיש קלים כשמתכוונים לשם שמים לצדיקים, כי אצל הקב"ה לב שאינם פקחים בדורות האחרונים, כפקחים שבדורות הראשונים... (תתקמה)

רבינו בחיי:

...ויש בענין הזה התעוררות גדולה לבני אדם, שכל מעשיהם נשקלים על פי העונש והשכר, והם עתידים ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם... (בראשית מ כ)

"פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס". שלמה המלך ע"ה כוון בכתוב הזה (משלי ט"ז) כי כל מעשיו של אדם נשקלים, וכל המשקלות כולן הם לשם יתעלה, המשקל הגדול היחידי הוא הפלס, גם המשקל הקטן שהם שנים... וכל זה משל להבין ולהורות כי הוא יתעלה שוקל העברות כולן החמורות והקלות ומעניש עליהן, כפי גודל העברה החמורה וכפי קטנות העברה הקלה, ואין שכחה לפניו יתעלה... (במדבר א א)

וראיתם - וזכרתם - הראיה מביאה לידי זכרון, והזכרון לידי מעשה... (שם טו לט)

...גם ידוע כי הלב באדם שורש הגוף, ומחשבות ענפים והמעשים פירות, וכל יצר מחשבות לבו של רשע רק רע כל היום, לא ימיש מעשות פרי רע ומר, ואף אם אינו מוציא מחשבתו לפועל, הנה הוא נענש על המחשבה בלב... (דברים כט יח, וראה עוד ערך מחשבה)

וצריך אתה לדעת כי כל מעשיו של אדם בין המצות בין העבירות כולם נעשים ונגמרים עם חמשת החושים הללו, ונצטוינו להמשך אחריהם במעשה המצוות, והוזהרנו לקשור ולאסור אותם במעשה העבירות... (כד הקמח זנות)

דבר ידוע, כי הדעות האמיתיות, כגון דעת אמונת חידוש העולם ודעת ההשגחה הפרטית במין האדם, וכן דעת השכינה שהיא דבקה בישראל, הדעות האלו וכיוצא בהן לא תשלמנה כי אם בפעולות שיעשה האדם בידים, ועם הפעולה תהיה הדעת ההיא קבועה בלב. דעת אמונת החדוש צריכה לפעולה, והיא מצות השבת... דעת ההשגחה הפרטית הדבקה במין האדם צריכה פעולה והיא מצות המזוזה, שמתוכה יתבאר לאדם ענין השמירה וההשגחה המקפת אותו... (כד הקמח תפילין)

אבל לא לפי המעשה - ורמב"ם גורס הכל לפי רוב המעשה, ופירש, כי אין המעלות מגיעות לאדם כי אם בכפלו הטובה פעמים רבות, ועל ידי זה יגיע לו קנין חזק, ולא כשיעשה פועל אחד גדול מפעולות הטוב, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק. למשל: האדם שיתן בפעם אחת אלף זהובים למי שראוי לתת, ואחר כך לא יתן יותר כלום, לא תעלה בידו מעלת הנדיבות במעשה הגדול, כמי שהתנדב אלף זהובים ונתנם באלף פעמים, והגיעה לו המדה על ידי כפל זה קנין חזק. (אבות פרק ג)

ספר החינוך:

דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות... (בא מצוה טז)

משרשי המצוה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באבריו, ואם אינו ישר בדרכיו לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו... (אמור מצוה רהע)

הרקאנטי:

...אמר כי אהרן לא עשה בו שום פעולה, רק אמר ויעשהו, כי לא היה יכול להעשות רק על ידו כמו שרמזנו, מכאן תבין טעם לכמה ענינים הנעשים, הן על ידי טהרה הן על ידי טומאה הנעשים על ידי אדם אחד ולא על ידי אחר, וכן גם כן בעתים, כתב רבינו האי גאון ז"ל יש עתות הבאות לפועל ויש עתות שאינם מהנות כלום... (כי תשא דף נג)

מהר"י יעבץ:

אך הנראה לי, ואתם גם אם לא נעשה הדבר אשר חשבתם, אחר אשר השתדלתם בו כפי כחכם נחשב לכם כמעשה, כמו שאמרו ז"ל כל מי שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלים עליו כאילו עשאה... המאמץ כח לעבודת השי"ת, ובפרט להציל את עם ה', מוסיפין לו כח, וההפך בהפך... ודוד המלך ע"ה היה בעל הנסיון מזה המאמר, שלא היה אפשר בדרך טבע לנצח הפלשתי, אבל היה תחלת מעשהו לשם ה', כי קנא לחרפות הפלשתי... וזו היא כוונת התנא באומרו "יהיו עוסקים עמהם לשם שמים"... (אבות ב ב)

עקדה:

כל מלאכה למוד או מעשה ובחירה יפנו אחרי מה שיכספו אליו במעשה. והתכלית של המעשה היא כצורה להיולי. ולתכלית סגולה נפלאה להמשיך ולהישיר אליו את מה שיכסוף. ולפי מדרגת התכליות תהיה מדרגת הפעולות. והבוטח בה', שתכליתו ומגמת פניו אל ה', הנצחון תמיד עמו... (בראשית א א)

ויצמח - לפי שהבריאה האנושית כוללת רוח היולאני קשור בחומר וצורה שכלית המתעצמת בו לנפש חיה, יגרום האחד המעשה המשולח מהרצון ונוטה אחר החומר, והשני הפועל המוגבל על ידי נטיתו אחר הדעות הנקרא בחירה. וחלק זה נחלק לשכל עיוני בהחלט, ולמעשי המשקיף על הענינים הנפעלים... (שם שם ט)

והאדם ידע - ידוע כי לשלמות מלאכה צריך שתהיינה כל פעולותיה משוערות ומוגבלות בלי תוספת וחסרון. וכבר נתבאר שהאדם ג' חלקים, אדם, איש ואשה, דהיינו החלק השכלי בהחלט, והיותו מדבר ומבקש הענינים האנושיים, והיותו בעל גוף. וחלק הנפש נחלק לב': היודע, המעיין בענינים המושכלים המוכרחים, והמדבר, בעל השכל המעשי המתעסק בדברים האפשריים בעצת השכל העליון... (שם ד א)

פעולות האנשים יתחלקו בראשונה לב': אלו הפונים לצורה, ואלו הפונים לחומר, הבהמיים, שהם היום המרובים. והג' הם המורכבים משני אלו, חיי הרצון והשכל מחוברים יחד, הוא הפועל שיפעל הכוח המעורר עם השמעות הכח השכלי, הנקרא פועל בחירי, וזאת תורת האדם...

וסוד מקובל באמונת שכר ועונש הוא, כי קיים יחס גדול וקשר אמיץ בין פעולות בני האדם לבין טבע המציאות, בתקון וביושר פעולותיהם יתחזק טבע כל הנמצאות, ולהפך... (שם ו ט)

...והנה יש הבדל בין מלאכה ומדה, כי במלאכה לא נדרוש את איכות וטיב הפועל, כי אם של הפעולה, ובמדות הוא להיפך, לא נדרוש את איכות הפעולה כי אם את הפועל, אם בוחר ויודע מה הוא עושה. וכן אמרו חז"ל בקדושין: "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", כי אצל המעלות המחשבה היא הטוב והעיקר, ובה כבר הושלם עיקר הפועל. אבל בחטא המעשה הוא עיקר הרע והקשה להנהגה המדינית, ולכן ראוי לתלות הדבר במעשה. וכן ענשה התורה במעשה, גם אם נעשה בלי כונה, קרבן או גלות... (שם כב א)

גודל ההשתדלות והחריצות בדבר יורה על גודל תכליתו, ולהיפך, המיעוט יורה על פחיתות התכלית בו, או על אי הכרת התכלית על ידי הפועל. וזה יצדק בעיקר בעניני הנפש, כי בענינים הגופניים חרוצים האנשים מאד, ולכן העצלה עד ממהר על מיעוט האמונה בלב אדם, וההתלוננות תמיד על הפעולות האלוקיות ועל הנהגתו. והמצטער ומיחל תמיד, כמו אנו בגלותנו, מורה על הערך הגדול של הדבר המקווה... (שם כט כ)

הפעולות האנושיות תהיינה מפאת ההשגחה, המערכת השמימית, או ההזדמן (המקרה). השכל הדת והנסיון יחייבו שלא יהיו בדרך אחת מאלו בלבד. ואם כי השכל האלוקי שליט על הכל, אם לא תהיה בחירת האדם חפשית, אזי השכל שניתן באדם הוא לשוא, וגם אין שכר ועונש. וראינו שהתורה ציותה להנצל מהמקרים, כגון: "ועשית מעקה לגגך וגו'". והעצה הרי רק תועיל בדבר שהוא בידו. אמנם הנסיון יראה, כי ההשתדלות לעתים לא תועיל ואפילו תזיק, ובכל זאת ברוב מעשי בני אדם תועיל, אמנם הבחירה האנושית תשלוט עליה. וכולם יודו שאין המקרה מפרנס הנהגת המציאות, כי מציאותו במקרה, ועל המיעוט... (שם לב ד, וראה עוד אדם-חייו)

והעצה היא, שיחזיק האדם את עצמו לבינוני במעשיו, ושמזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעו לו מאוויי נפשו כי אם על ידי החפץ האלוקי שבידו הכל... למשל דבר כי בא חס ושלום, יתחבא בחדריו, כבבבא קמא ס', ואם מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת בוראו... (שם)

ואמר החכם על זה "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב), כי חקר על כל מעשי בני אדם, ולא מצא בהם יתרון לאדם באשר הוא אדם, עד שבא אל הפעולות התוריות, וענין זה נעלם מעיני אריסטו והנמשכים אחריו, שלא ראו אור תורה, ושמו כל פעולות האדם נשארות בעצמו (נמשכים אחר השכל המעשי לבדו). ותמהני מהרמב"ם שנמשך אחריו בזה בהמורה חלק ג' פרק כ"ז, שכתב: ושלמותו האחרונה שיהיה משכיל בפועל, רצוני לומר שידע מה שביכולת האדם לדעתו מכל הנמצאות... אני אומר שנשמט ממנו שהשלמות האחרונה היא המעשים התוריים המתחייבים ומתחילים באמונה שזכר, שהיא בשכל העיוני (ולא במעשי)... (שם מט א)

והנה פעולות האדם יחלקו לשתים, א' אלו ששלמותם בעצמם ואינם יוצאים החוצה, הפעולות השכליות העיוניות, שכל ענינם הוא השגת המושכל והמצאו בשכל, וזהו שיצא השכל מהכח אל הפועל. והב' הפעולות היוצאות חוץ לשכל אל החמרים, לעשות בהם מלאכת מחשבת. מציאות הפעולות הראשונות הוא זך ומעולה מאדם, כמו שאמר איוב "והחכמה מאין תמצא" שאין בה גשם. וכינוה האלוקיים אל הכתב העליון, שממנו שפע החכמה העליונה. ופעולות אלו הנמצאות בשכל נשארות בהשארות השכל ובקיומו, לעומת הנמצאים בחומר שהם מחויבי כליה בכלות הנושא או ההיולי המקבל את הצורה ההיא...

ואם כי נתבארה מעלת המין הא', הפעולה השכלית, הצלחתנו המיוחדת לנו לפי הטבע האנושי היא במין השני מהפעולות, כי השכל יגזר מה שתקימהו התורה, שהצלחת האדם מגעת בדרך הגמול ושכר טוב הפעולות ויושר הדעות והאמונות, והשעבוד לעבודות האלוקיות. והנה באמת לא נודעה לחכם שום הצלחה במה שישתדל לחקור איך הוא ית', ואיך חכמתו וידיעתו... אך הענינים הפועלים מהמין השני, שהם למטה במדרגה מהראשונים, יאותו לנו יותר מצד טבענו ושלמותנו המיוחדת, שמחייבים אותנו ליראתו ולאהבתו, ומקרבים אותנו לעבודתו במה שנתאמת לנו, שצופה בין כתות האנשים ופעולותיהם, ושהאיש המוצלח הוא זה אשר ילך בדרכיו, ולא אשר השתדל בידיעתו והעיז פניו בחקירת מהותו ית'...

והנה אמר החוקר אריסטו, כי ההשכלות הנמצאות בשכל נקראות פעולות, והענינים היוצאים לחוץ על ידו נקראים פעולים. ואם הפעולים תכלית הפעולות הן יותר נכבדות מהן, אף על פי שהם חמריי, כי הן התכלית, וכל הפעולות מסודרות עבורן. ואם כן היה חטא ליחס הפעולים אל הבורא, ונגד זאת אמר במזמור שיר ליום השבת (תהלים צ"ב) "טוב להודות לה' וגו'", כן גזר אחר שחקר בשכלו... כי כל דבר ישובח עבור מעשה שיש לו אצל דבר אחר, כגון הצבא ישובח עבור פעולתו למען אחרים, וכן השבח עבור מעשיו-פעוליו הוא, כי על ידם נבוא לדעת אותו... (שם יג יז)

ויבא עמלק - הדבר שאדם יעשהו ברצותו בו מצד המעשה עצמו ישתנה מהמעשה שיעשהו למען זולתו (לכונה צדדית) בשלשה: בעיקר מהותו, בשלמותו, ובזמן המשכו.

א' הדבר שיעשהו למען עצמו יעשהו על דרך האמת, ואם יעשהו לצורך זולתו לא יקרא על שם עצמו כי אם על שם תכליתו. וכן אמרו חז"ל "בנין נערים סתירה", כי תכלית הבנין הוא לסתר, וכן כתב החכם, אם אחד ינאף עבור ממון הוא נבל בעצם ונואף רק במקרה, ולכן אמרו השלמים "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

ב' מצד שלמות המעשה, אחר שאינו עושה מצד החפץ בדבר עצמו, לא יקפיד להשתדל על שלמותו, כגון הצריך לעץ להעמיס עליו הגג יכוון על חזקו ומדתו, ולא על טוב תמונתו. וזה גלוי בעובדים את ה' מיראת העונש, שלא יזהרו בעבודתם כי אם בשמירתם מחטא, ולא יחושו למצוות שהן לשלמות העבודה ולהפקת רצון, והן כל מצות עשה, שהעושים אותן נקראים אנשי מעשה. ועליהם אמרו בברכות ח': "גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים"... שטוב לו גם לעולם הבא.

ג' מצד ההתמדה, כל פועל בהכרח יפעל בעצב, וטבע האדם לברוח מהעצב, ואם כן כשיסולק ההכרח או יחלש יעזב מיד את הפעולה. וכן החוטאים ששבו על ידי יסורין, כשיסורו מהם חוזרים לסורם... (שם יז ח)

ויש עוד יושר בחברת בני האדם ובו שני חלקים, רצוני, כגון משא ומתן, ובלתי רצוני, כגון הגנבה והמזיק. והתחיל במגונה מהבלתי רצוניים, ברציחה. וגם בזה חלקים שונים בין העושה בסתר לעושה בגלוי ולעושה בערמה. בענין אחד נהרג בידי בית דין, בשני על ידי גואל הדם, ואשר לא צדה רק יגלה. (שם כא יב)

וכן אמרו בתענית ט', אמר רבי יהודה מטר בשביל יחיד ופרנסה בשביל רבים. כי המטר הוא דבר אחד, והפרנסה מורכבת מדברים רבים, שיחיה האדם בהם. וכן יחויב כי מהאדם המורכב מגוף ומכח שכלי יחויבו ב' מיני פעולות, לפי השכל, ולפי החומר שהוא מעשה מורגש. ועל אלו אמרו אבותינו "נעשה ונשמע", על המעשה המורגש ועל שאינו מורגש.

והנה הקנינים המעולים שבנפשנו הם מעולים מהפעולות, כי נמשכים לכח היותר משובח שבהרכבתנו, לשכל. ב' כי הם מסובבים הפועל היותר משובח, (והמסובב דבר, משובח ממהשמסובב ממנו). ג' כי הן מסבבות פעולות משובחות.

נגד זאת יש ג' טענות, א' מה שבכח פחות חשוב ממה שבפועל, ואם כן הפעולה שבכח יותר נכבדת מהקנין שבפעל. ב' הפעולה היא התכלית, והתכלית היא הנכבדת שבסבות. ג' כי הקנינים הנפשיים שבאדם יתהוו בו על ידי הפעולות, עד שתהינה הפעולות סבה לעצמן... וזה שאמרו ישראל בפעם הראשונה "נעשה" על המעשה השלם, והוא על תכלית המעשים הקודמים לקנינים. ואחר כך אמרו "נעשה ונשמע", וכוונו לאופן הגעתם לקנין שלם זה, ורצו לומר נרגיל עצמנו במעשה המצוה,כדי שנשמעם ונקבלם קבול נפשי. ומה שאמרו "ושמענו ועשינו", כוונו לאופן צאת המעשה השלם. אם כן התברר כי הקנינים הנפשיים יתהוו מהפעולות החסרות כשלעצמן... (שם כג ב)

ואין ספק שאין מקום להגעת רוב הפעולות הטבעיות מבלי מעשה מצד האדם, שאם למשל לא יחרוש וכו', לא יאסוף גם את תבואתו. וכמו שאמרו בשוחר טוב תהלים כ"ג "יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר בכל משלח ידך". ויותר מבואר בנפלאות שאינם נעשים כי אם בסיוע האנשים השלמים אשר יקבלו אותם... ולפרסם הפעולות האלוקיות יועילו מאד הפעולות האנושיות, ולכן ציום במעשים הנעשים במשכן... (שם כה ב)

אופן הזירוז וההקפדה על דקדוק המעשה יורו על הכונה להתמדת היצירה הזאת. כאשר נלך במדבר יום או יומיים, תספיק לנו סוכת קנים, וכאשר נבנה בית קבוע נשתמש בגזית ובקורות. וכן כאשר השקיף ה' אל הגוים הספיק לו במה שציום ז' מצוות, ואף אותם התיר להם, ואילו לישראל שרצה לקיימם לנצח נצחים הרבה משפטים ותורות. (שם כו א)

והנה הקנינים המדותיים והמלבושים נקראים בשם אחד, וכן בלעז נקראים "הביטוס". כי כמו שהאדם נכר במלבושו אם הוא סוחר או פרש, כן ניכרות נפשותינו הנעלמות על ידי הפעולות החיצוניות. וכמו שהמנהג בבגדים לעשות בגדי שבת ובגדי חול, כן יש לכל בן ברית לקבל על עצמו שני מיני מעשים, המדות האנושיות הנקראות בפי חז"ל הלכות דרך ארץ, ועליהן המצוות האלקיות שהן בגדי שבת... (שם כח א)

האדם יעשה דבר מגונה לתקנת דבר טוב, אם יובטחו לו ב' דברים, א' שלא יהיה הטוב ההוא נמנע על ידי המשך ממעשה הגנאי שקדמו, ב' שהטוב הוא בשיעור כזה, שראוי לסבל עבורו הגנאי הקודם. משל לזקן נכבד הנושא על שכמו קורה כדי לתקן את ביתו שלא יפול, אך אם היא לתקן אבוס חמורו, אין ראוי לו לחלל כבודו. (שם לב א)

כיון שלא נברא האדם להיותו יושב ובטל, ראוי לו שיתעסק בנבחרות שבפעולותיו. וכמו אחד החושים שלא יפעל פעולתו, אזי שמו עליו רק בדרך העברה, כך שכל האדם כולו שתחסר פעולתו המיוחדת לו, יקרא אדם רק בשתוף השם. ועל זה אמר במשלי כ"א "תאות עצל תמיתנו". ובחז"ל בברכות י"ח "רשעים בחייהם קרוים מתים". אם כן נתייחד לאדם פועל מצד כללותו, ככתוב בבראשית ב' "לעבדה ולשמרה"... הנמשך מזה, כל פועל שלא יבא אל תכליתו הוא פועל ריק, ולא יצא מכלל היותו יושב ובטל. אמנם החריצות בכל התנועות הנופלות תחת ה"כמה", רוצה לומר על ריבוי הקנינים המדומים הניתנים במספר ובמשקל ואין להם גבול, כל ההשתדלות והחריצות בהם לא יוציאו את האדם מכלל היותו יושב בטל ושעמום. אך ראוי שיהיו עסקיו בתנועות ה"איך", בקבוץ ורבוי הקנינים המשובחים מהחכמות ומעלות המדות, בם יגיע ממעלה למעלה עד גבול השלמות. (שם לה ב, וראה עוד אדם-תפקיד)

...כי מעשה האדם על ה' אופנים, א' מצד טוב מזלו, כמו הרבה המצליחים במעשיהם. ב' מצד שווי טבעו ומזגו של האיש, וכל שכן אם הוא בקי בהשערות עניני המלאכה כהסוחרים הבקיאים ממלאכתם. ג' מה שיגיע אליו על ידי חכמה מהחכמות. ד' מה שיעשה הענין בהשגחת ה', כמו שכתוב "ואמלא אותו רוח אלקים". ה' מעלת הנביאים העושים מעשיהם על הפלא הגמור... (שם לח כא)

עיקר מה שהתיחד השכל מהרצון הוא, שלא יעשה מעשה כי אם לתכלית טובה. ופירש המורה בחלק ג' פרק כ"ה שהפעולות מתחלקות למכוונות ובלתי מכוונות לתכלית טובה, ונחלקות שוב לפועל ההבל (הנעשה בלי כונה), השחוק (להתענג), הריק (כאשר לא תושג התכלית), והפועל הנכון. ואמר החוקר שג' הפעולות הראשונות מפעולות הרצון וחסרונותיו, ורק הפועל הד' הוא מפועל השכל המכוון אל הטוב ולא יחטיא. ולכן אין הבחירה באדם ענין רצוני, כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. ואינה פעולה מהראשונות שזכרנו, שצריך לברוח מהן ולסדר פעולותיו ברצון שכלי. וכן כל מצות התורה לתכלית דעות אמיתיות או מדות טובות או הרחקת פחיתויות... (ויקרא ו ב)

מועדי ה' - הפעולות תתחלפנה לפי סבותיהן, א' הנעשות בכח הבחירה, ב' על ידי אהבה (נטיה), ג' או על ידי הפעלות הרצון. הבחירה היא רצון שכלי, ובה יבחר לפעמים הרע במיעוטו, כגון שמשליך הסחורות לים כדי להקל משאו. אמנם במעשים שבאהבה ישתתף הרצון יותר, יש אוהב הדבר מחמת עצמו, כגון אהבת הטוב, ויש אוהבו מחמת דבר אחר, כגון אוהב מפני המהנה והמועיל, ואז לא יהיה הרצון חזק כל כך. אמנם פעולות החשק והרצון שיעשם בלי טענה חזקות מאד, ורודפי אהבות ויתר התאוות יוכיחו. ואמרו: החשק אין לו עינים... (שם כג ב)

...כי השמחה מעידה על ג' דברים המשותפים אמנם לכל המצוות, א' על שלמות המעשה, ב' על שלמות הפועל בכוונותיו, כי הכוונות הנפסדות מעציבות את הנפש החצובה ממקור עליון. ג' שמחה בהגעת התכלית מהמעשים, על כן לא תמצא שמחה באמת בענינים הזמניים, שאין טובתם שלמה, כי אם בדברים האלוקיים שמעשיהם ותכליתם באים כאחד... (שם שם מ)

...והנכון הוא הביאור הג', כי מין האדם נחלק לשלשה, א' הישר האלקי, שכל מעשיו לפי השכל. ב' האיש הבהמי, שכל מעשיו על פי הרצון, ג' האמצעי ההולך מפעם לפעם אחרי אחד משניהם. ושני אלו, שכל ורצון, נקראו בפי חז"ל יצר טוב ויצר רע. וכאשר יבא מעשה לפני האיש ישפוט השכל כי כל ערב ומותרי הוא רע, והרצון ישפוט שכל ערב ומתוק טוב, אם כן שתי הכוחות נותנים טעם לדבריהם, והשכל לא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי, ונוסף לכך טענת הרצון נראית מיד בהווה, ומה שישפוט השכל מדעת הדבר, הוא רק בעתיד... (במדבר ד כב)

כמתאוננים - שלמות המעשה האנושי תלויה בג' תנאים: א', שימצא החומר הנאות לקבל הצורה ההיא, ב' שיהיה שם בעל מלאכה נאות, ג' והכלים הנאותים למלאכה. וכן עשה ה' במלאכת המשכן, שהזמין את כולם... (שם יא א)

מבואר שמעשה הוא שלם אם יש עליו ג', יכולת, רצון וידיעה. היכולת על טוב ורע נמצאת בטבע האדם מיצירתו. אמנם הרצון לטוב נמצא רק לאשר נגע אלקים בלבו, ולא בכסילים האומרים לא יראה י-ה, וכל זה לא יועיל למי שאינו יודע איזו היא דרך ישרה. ולכן במקום שידבר על הבחירה סמך לו הזרוזים והאזהרות הראוים... (שם יא כו)

...ונוכל להכיר אם פעולה נעשית במדה שהפכה באדם לטבע או לפני שהפכה לטבע בהכרת פני העושה, כי הדבר הטבעי יעשה בשמחה, וזולתו יעשה בעצב... (שם יד כב)

...ואמרו במדרש מצוה גוררת מצוה, דכתיב וראית בשביה וגו', ואחריו כתוב כי תהיינה לאיש וגו'. הכוונה בזה, שכח ההרגל מחזק הכח הפועל לפעול בין בטוב בין ברע. ולכן ראוי לאדם להתחזק בהתחלות, כי המעשים הראשונים מקנים אומץ, וההתחלה היא יותר מחצי הכל... (שם כא י)

הבל הבלים - אמר זאת ד' פעמים, כי מעשה האדם מתייחסים לשכל או לחומר, וכל אחד מאלה יתחלק שוב לב', פעולות השכל לעיון ולמלאכה, ופעולות החומר למעשה ולבחירה, ומצד מה שהם פונים להנהגה השמשיית הם הבל. (קהלת א א)

כי אין טוב - אלא שישמח האדם במעשיו הטובים והנכונים, כי הם המנחילים התענוג האמיתי, והם מצות התורה, כי בם ינוח העושה בתכליתם, ויניח ברכה לעולם הבא. אך בשאר המעשים אין תכלית, כי החמדה האנושית בהם הולכת ומתגברת. (שם ג כא)

ספר העקרים:

כי בכל פועל יפול בו הנעימות מב' פנים, אם מצד הפעולה בעצמה היותה שלמה בתכלית השלימות כפי מה שיגזור טבע חמרה, ואם מצד הפועל רוצה לומר היות בפעולה ההיא נעימות ושלמות מיוחד מצד התיחסה אל הפועל, והיות הפעולה ההיא פעולת הפועל ההוא. ובפעולות האלוקיות יפול בהם הנעימות והשלימות משתי אלו הפנים... (הקדמה)

הפעולות האנושיות לא ימלט מאחד מג' חלקים, אם שיהיו כלם מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, או שלא תהיה אחד מהן מביאה אותו אל התכלית האנושי, או שיהיו קצתן מביאות אותו וקצתן בלתי מביאות. ואי אפשר שיהיו כולן מביאות האדם אל שלמותו ותכליתו, כי פעולות החמס והגזל ודומיהן הן הפעולות שהן נמאסות בעיני כל האדם, או פעולת השטיפה בנאוף והוללות, שהן מפעולות הבעלי חיים הבלתי מדברים, אי אפשר שיביאו אל תכלית האנושי, שאם כן יהיה שלמות החזיר והחמור שוה לשלמות האדם. ושקר שלא תהיה אחת מהן מביאה אל התכלית, כי כבר ביארנו היות שלמות האדם נתלה בפעולות האנושיות בהכרח, להיות הדבר הזה כולל כל המין או רובו, ולזה אי אפשר מבלתי שיהיו קצתן מביאות אותו אל התכלית האנושי וקצתן בלתי מביאות אותו אבל מרחיקות אותו ממנה.

והנה ידיעת הפעולות המביאות את האדם אל תכלית האנושי שהוא שלמות הנפש קשה מאד, לפי שהדבר שיוסכל עצמותו אי אפשר שיודעו הדברים המועילים אליו או המזיקים אליו, כי אם סכלנו מזג האדם דרך משל אי אפשר לנו שנדע הדברים שנמשיכם על שוויו כדי שיתמיד בו או נשיבהו אליו אם יצא ממנו, אבל ראוי שנציירהו תחלה ונשיג אמתתו כפי כחנו, ואחר כך נדע הדברים הנאותים אליו...

ואין ספק כי אחר שנברא האדם יחידי ראוי שיהיה בו בשורש יצירתו דרך להבחין בין הפעולות המשובחות שיתלה בהן שלמות הנפש מזולת, ונאמר כי אחר שאנחנו נמצא פעולות מוסכמות מכל האנשים שהם טובות, כהרחקת העוול ועשיית היושר, ופעולות מוסכמות מכל האנשים היותם רעות, כעול וחמס ודמיהם, ואנחנו נראה הנפש תשמח ותגיל בפעולות הטובות ותדאג ותתעצב בפעולות הרעות, וכל דבר ישמח בדומה ויצטער בהפך, הנה יראה שהנפש להיותה אלקית תגיל ותשמח בפעולות הטובות הדומות לטבעה, להיות כל הפעולות האלקיות טובות , ותתעצב בפעולות הרע להיותן חוץ מטבעה ומתנגדות אליה. ומזה הצד נוכל לומר כי כבר ילקח ראיה על היות הפעולות רעות או טובות משמחת הנפש או דאגתה, כי הפעולות שתשיש ותשמח הנפש בהם תמיד קודם עשייתן או לאחר עשייתן הנה הן טובות, והפעולות שתצטער בהן הנפש ותדאג עליהם אחר עשיתן הנה הן רעות. וזה כי אפילו הרשע שהוא כוסף ותאב תמיד אל הרע, הנה זה יהיה קודם העבירה מצד תקיפת היצר שהוא מלבב אותו לעשותה, אבל אחר שעשה העבירה, ונחה ושקטה תקיפת היצר,הנה נפשו תתחזק ותתעצב ותדאג על הפעל הרע שעשה.... (מאמר ג פרק ו)

...ולזה הוא מבואר, שהוא דבר קשה מאד להגביל הפעולות מצד הידיעה המחקרית, ועוד שאף אם תספיק הידיעה המחקרית להגביל הפעולות הטובות כפי טבע האנושי, הנה אי אפשר שתספיק לדעת הדברים הנרצים אצל השי"ת... להיות השי"ת נעלם תכלית ההעלם... ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל כשלא יגיע ממנה התכלית המכוון, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך, בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו, אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות. והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השי"ת... (שם פרק ז)

...ויותר ראוי שנאמר בזה הוא, שיש בכאן שני מיני פעולות ראוי שיהיו נמצאות בשכל האדם בטבע, המין האחד הוא הרחקת העוול והתמדת היושר בין האנשים, כדי שיתקיים המין האנושי... וזה מין מן הפעולות אף על פי שהעובר ראוי לעונש, מכל מקום אין בשמירתם הקנאת שום שלמות לנפש, כי אם ישכון האדם יחידי במדבר מבלי שיהיה חלק מדינה, לא יצטרך אל השלמות הזה.

והמין השני הוא מין הפעולות שראוי שימצאו באדם בשורש יצירתו בטבע גם כן, והם הנותנות שלמות בנפש האדם, וזהו ההכנעה אל השם ועשות מה שיגזור השכל האנושי על הכללות שהוא טוב בעיני השם, שאלו דברים נודעים לאדם בטבע... ולא אמר כל זה על דרכי התורה ומשפטיה, כי אלו אינם נודעים לאדם בטבע... (שם)

...ומה שציותה על כשרון המעשה הוא, לפי שאין טהרת הלב נחשבת אם לא יסכים עמו המעשה, והעקר כוונת הלב, אמר דוד (תהלים כ"א) "לב טהור ברא לי אלקים", וכיוצא בזה הרבה... (שם פרק כה)

ונמצא לפי דרך זה, כי עשית דבר אחד בעצמו, כאלו תאמר נתינת הצדקה או להלוות לעני בשעת דחקו... אם יעשה זה המתנהג על פי הנימוס, לפי שאלה מדות טובות שישלם בהם הקבוץ המדיני, לא ימשך אליו שום שלמות פרטית בזה, אלא השלמות הנמשך מצד תקון הישוב המדיני, וכשיעשה זה המתנהג על פי התורה, מצד שצוה בהם השי"ת וכדי להכנע אליו ולעשות רצונו ולהשלים מצותיו שצוה בהם, הנה יגיע לו מזה תכלית אחרת פרטית יותר נכבדת ויותר חשובה, שזהו עבודת השי"ת, שעל ידי הכוונה הזאת המתחברת אל המעשה תושג השלמות הנפשית... (שם פרק כח, וראה עוד מצוה-מעשה)

...וכבר בארו רז"ל כלל הפעולות הטובות המביאות האדם להשגת חיי העולם הבא מזולת המצוות המפורשות בתורה, אמרו והלכת בדרכיו, מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון... וכלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים, זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפעל ההוא יחשב בו שהוא רע, אמרו רז"ל (ברכות ס"ג) בכל דרכיך דעהו - ואפילו לדבר עבירה, ואמרו עוד גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה... (שם פרק כט)

והפועל הבחירי הגמור הוא הפועל, שכשיעשה אותו האדם יהיה יודע לעשות ההיפך, ויכול לעשותו מבלי שום מעיק ולא שום מונע אחר, ויבחר לעשות הפועל ההוא על זולתו. אבל אם לא ידע ויבחין לעשות ההיפך, ויפעל מה שיפעל בזולת בחינה בין הדבר ההוא ובין הפכו, אלא במקרה או מפני ההרגל והמנהג או מפני שאינו יכול לעשות ההיפך, אין זה פועל בחירי שישובח האדם עליו אם הוא טוב או יגונה אם הוא רע... (שם פרק לו)

ראה גם אדם-בחירה מאמר ד פרק ה.

החריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות, וזה מבואר בכל הפעולות, אם בפעולות שטבע האפשר שמור בהן, שאחר שהן מונחות לבחירה הגמורה מאין שום מונע ומעיק, אין ספק שהשתדלות בהן סבה להגעתן, וכן בפעולות שהן מעורבות מן ההכרח והבחירה, ההשתדלות בהן מבואר שהוא הכרחי להגעתן... ואולם בפעולות שהן על צד ההכרח והן מגיעות על צד הגזרה, כמו שאמרנו, הנה היה נראה שאין ההשתדלות ראויה בהן. אבל בשיעויין היטב, נמצא שגם בהן ההשתדלות ראוי ומחוייב. לפי שכבר אמרנו שמניעת הגעת התכלית שהוא הטוב המגיע מן ההשתדלות לא יהיה אלא מצד העונש, וזה אם למרי שקדם לו, ואם שלא יספיק זכותו לבטל הגזרה מעליו מפאת המערכת. וכשיראה האדם שישתדל בחריצות גדולה להשיג טוב מה או תכלית מה ולא השיגו, ידע בודאי שכך נגזר עליו... ובזה ישוב לפשפש במעשיו וישוב אל ה' וירחמהו... (שם פרק ו)

...ונאמר שהפעולות האנושיות שעליהן ישובח האדם או יגונה הנה הן הפעולות הרצוניות הנעשות בבחירה,וזה כשיהיה העושה אותן יודע בעת עשייתן שהוא עושה הפעולה ההיא ורוצה בעשייתה ובוחר בה על זולתה. ולזה יתנצלו השכורים על פעולתם שעושין בעת השכרות, לומר שעשאום בלי ידיעה, ואף על פי שיעשוה ברצון ובבחירה. וכן לא יגונה האדם על הפעולות הנעשות שלא ברצונו, אף אם נעשו מדעתו ומבחירתו, כלומר שהוא יודע בעת עשותו הפעולה ההיא ובוחר בעשייתה יותר מסבול העונש שמענישין אותו אם לא יעשנה, אולם אחר שאין נעשית ברצונו אלא מהכרח האונס לא יגונה עליה. אם כן הפעולה שישובח האדם עליה אם היא טובה או יגונה אם היא רעה, היא הפעולה שיודע האדם בעת עשייתה שעושה אותה, ובוחר בה על זולתה ורוצה בעשייתה... (שם פרק כז)

דרשות הר"ן:

ידוע שכל דבר שאי אפשר לומר כי נפל במקרה, מפני סדור הנחתו וענינו, הוא מורה על פעולת פועל מכוון בו, כפי שנאמר בו, כפי שנאמר על כל ספר המסודר מאותיות ותיבות, כי בודאי לא נפל במקרה. ובזה אין הבדל אם הפועל הוא השי"ת או האדם. אבל ההבדל בין שתי הפעולות הוא, כי החסרון שבפועל האנושי שהוא ההעדר שבו, איננו מורה עדיין על כוונת הפועל, כי ההעדר יבא לאחת משלש סבות: לכוונה מכוונת, או שלא עלה על דעת הפועל ונשאר נעדר, או שעלה על לבו אך לא הספיקה יכלתו לעשותו. לכן אין ההעדר בפעולות האדם נתלה בפועל האדם כלל, כי איננו מורה על כוונה ממנו, אלא יתכן שבא מסבות אחרות. אך ההעדר הנמצא בפועל ה' מורה הוראה גמורה על כוונה ממנו, כי אי אפשר שיבא ההעדר במעשיו כי אם בכוונה ממנו. (דרוש ג)

וראה עוד ערך דרכי האמורי.

אברבנאל:

כי רבה רעת - התאוה והשכל שהם התחלות המעשים היו נפסדים בהם, ואין להם עוד תקוה. רק רע - ובהתמדת הפעולות יתחזקו בהם. (בראשית ו ה)

דור ההפלגה - ...וזה שאמר במדרש, שאמרו נעלה לשמים ונעשה עבודה זרה, או נעשה עמו מלחמה. כי המלאכות האנושיות עוזרות לטבע, כגון מלאכת הרפואה. או שהם רוצים להשתתף בגרמים השמימיים הפועלים את הטבע. ויש בהם מלאכות הזרות לטבע, ועליהם אמרו נעשה "עבודה זרה", או נעשה מלחמה. ואמרו שנעשו קופים ושדים וכו', כלומר מלאכי חבלה ההורסים את הטבעי. (שם יא א)

רקועי פחים - המחתות לא נרקעו מפני קדושתן, כי אם לאזהרה, כי המעשים לא יחשבו טובים או רעים מחמת עצמם, כי אם מחמת הכוונה שבהם וכוונת המקטירים היתה רעה... (במדבר יז ג)

ספורנו:

והיה תמים - וקנה השלימות האפשר למין האנושי, השכל וידוע אותי בידיעת דרכי והסמוך אלי כפי האפשר אצלך, כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו, כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך, הוא השלמות האחרון למין האנושי והמכוון מאת הא-ל יתברך... (בראשית יז א)

...אמנם זו מדת צדקתו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברע ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת, ועבדת את אויביך, אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, כאמרם ז"ל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני. (שמות יא א)

מה יתרון העושה - אם הבורא מכוון שישיג השלמות האנושית, מדוע הצריכו לעמול בחיי שעה? (קהלת ג ח)

אלשיך:

את הכל עשה יפה בעתו - בל תאמר מה יועיל להתעסק בתורה ובמצות אם הכל תלוי במזל, כי ה' סדר את הוברי השמים והלידה של האדם באופן שיהיה לכל איש יפה בעתו, ולא ינגד המזל את הבחירה ושכרה. (קהלת ג יא)

וישב - או לא שלח אחרי הגואל, כבעל דין ונתקע לדבר, אלא התעכב בבית דין, והגואל עבר מעצמו, וכן דרשו ר"א ור"י בועז עשה שלו, פירוש שכבש את יצרו, ורות עשתה שלה, ששמעה לחמותה בדבר מסוכן, ונעמי עשתה שלה, אף אני אעשה את שלי. (רות ד א)

ענה דניאל - ועוד מלמדנו שלא יחזיק אדם טובה וחכמה לעצמו כלל, שלא השתבח על דבריו לאריוך ולא בגבורתו שנכנס למלך, שגם מעשים אלו תלה בה'. (דניאל ב כ)

רמ"ע מפאנו:

כבר זכרנו בפרק ד' שכל מעשי האדם נכתבים בשעתן בספר אחד, כפשטא דמתניתין ריש פרק ב' דמסכת אבות, אף על פי שבראש השנה נפתחים ג' ספרים, וצריכים אנו לעמוד על בוריין של דברים הללו. דע כי הספר הכולל שכל מעשיו כל אדם נכתבים בו מיד בשעת מעשה הוא האויר הספירי הוא המקיף, ובו יוחקו כל פרטי תנועות האדם אם הוא נודד כנף העין ופוצה פה ומצפצף לטוב או למוטב, קל וחומר לשאר אברים. על כן בהרמת יד נקרא רשע, ואפילו הרהורי לבו אי אפשר שלא יחדשו בפניו שמחה או עצבות וכיוצא בה, ה' יראה ללבב, ומיד יש ברירה לפניו ית' לסגל המעשים הטובים באויר גן עדן המתלבש להם באויר העולם הזה, והרעים גם כן באוירה של גיהנם, כי גם את זה לעומת זה עשה האלקים בכל מקום בשווי מוחלט. ומי שרובו זכיות הנה בראש השנה נפתחים למעשיו שערי גן עדן והאויר שבפנים קולטן ואת אוירן וזהו נכתבים ונחתמים לחיים, כי היא כתיבה חדשה לגבי האויר הפנימי וחתימה לגבי האויר הנכנס... (מאמר חקור דין חלק ב פרק יב)

מהר"ל:

מדה זו שהקב"ה מוסיף טומאה על טומאתם (ומכביד את לבם) הוא דבר עמוק מאד, כי התשובה שייכת לאדם, בשביל שמעשה החטא בא מן האדם אשר הוא בעל שינוי ותמורה, לכן אין מעשיו נחשבים מעשים גמורים, כי המעשה נחשב לפי העושה, והעושה הוא בעל גוף, בעל שינוי ותמורה, ולכן אין המעשה שלו מעשה גמור, כי בא מן האדם שאפשר כי ישנה את המעשה שלו מרע לטוב. ולכן הוא יכול לשנות את מעשיו בתשובה, ונחשב המעשה כאילו לא היה מעולם. אבל אם מתרה בו, הודעה והתראה זו עושים לו שמעשיו נחשבים מעשה יותר, שהרי העיד בו ולא שמע, ואז הקב"ה נועל בפניו את שערי התשובה ומכביד את לבו. קודם לכן הקב"ה צופה לרשע שישנה מעשיו, שהוא מוכן אל השינוי והתמורה, וישנה אותם אל הטוב. וכשהתרה בו ולא שמע, הקב"ה מוסיף לו טומאה על טומאתו, לפי שזה מוכן אל הטומאה ולא אל התשובה, וכאשר הוא מוכן הוא עושה לו, כדי להפרע ממנו. והדברים האלו עמוקים מאד, אף כי נראים גלויים. שההתראה שהוא עובר עליה מראה, שהוא חוטא בשכלו ובדעתו, והתשובה היא רק לטעות הבאה מגוף האדם, ולא מן הדעת. (גבורות ה' פרק לא)

...והא דצריך לכל אחד ואחד מעוט בפני עצמו, פירוש דבר זה, כי הפועל אשר הוא בעולם נחלק לב' חלקים, או שהפועל הוא בדרך הטבע ובמנהגו של עולם, או שהוא שלא בטבע והוא פועל נסי. ופועל נסי נחלק לב' חלקים, האחד או שהוא פועל הויה ועל ידי אותה הויה נעשה מה שירצה, כמו שנתן המן והבאר לישראל, וזהו פועל של הויה, או הוא פועל ואינו הויה, רק הוא הפסד, ובזה נעשה הדבר כמו המלאך שהכה במחנה אשור... (שם פרק נה)

וכן בשאר הדברים מתייחסת הפעולה אל הפועל. ומעתה האדם שהוא נבדל מכל שאר בעלי החיים מצד הנפש, שאין נפשו בהמית כי אם שכלית, מחוייבות לו פעולות המתייחסות אל נפשו השכלית האלוקית, ויהיו לו פעולות שכליות-אלוקיות. ומפני שתמצא כי האדם משתתף עם שאר בעלי החיים הטבעיים בהרבה פעולות, וזהו בודאי מצד הנפש החיונית שבו, אבל אי אפשר שלא יהיו לו גם פעולות המתיחסות אל נפשו השכלית-אלוקית, כי לא יגרע כוחה. כי מה שהאדם בנאי ונגר, עושה מלאכת אפיה ובשול וכיוצא בו, שודאי אף כי דברים אלו נחוצים גם לנפש השכלית, מי הוא ערב שהדבר הזה הוא מצד השלמות שבו, והרי מחוייב שיבואו לו פעולות אלוקיות שיפעל בעולם כפי מעלת נפשו האלוקית. ואולי כל המלאכות האלו הם מצד החסרון שבאדם? תניא רבי אליעזר בר' שמעון אומר, מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל וכו' והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני... אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. הרי ביארו שהמלאכות שהאדם עושה לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, שחטא וקיפח את פרנסתו, ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו. וזכר בגמרא ג' דברים: קייץ, סבל, וחנוני. כי באדם ג' דברים, הגוף הנפש והשכל, ובשלשתם משתמש לצורך חיותו. ואמר שאין שלמות האדם במה שהוא משתמש לצורך פרנסתו הן בגופו הן בנפשו והן בשכלו. כי הארי חזק, ואינו משתמש בכוח גופו שיש לו לצורך פרנסתו. ונגד הנפש, שהתנועה היא ממנה, אמר, שהצבי אינו משתמש במהירות התנועה שיש בו לצורך פרנסתו. וכנגד השכל אמר ולא ראיתי שועל חנוני, כי השועל יש בו חכמה מכל חיית השדה, ואינו משתמש בכוח זה לפרנסתו, להיות חנוני בעל משא ומתן. אם כן פעולות האדם, מה שהוא פועל בזיעת אפו לצורך פרנסתו אינן מצד שלמות, שהרי בעלי החיים הפחותים ממנו אינם צריכים לפעולות אלו. ודבר זה התחייב לו מצד חטאו, שאין לו מנוח יומם ולילה, ורץ אחר פרנסתו כצבי, ולזה משמש כוח הנפשי שלו. וכבר ביארנו שאי אפשר שלא יהיו לאדם גם פעולות המתיחסות לנפשו האלוקית. ולא ישאר לומר רק שהן מצוות התורה, הן המיוחדות אל האדם לפי מעלת נפשו האלוקית. (תפארת ישראל פרק א, וראה עוד אדם-כללי)

עתה נבא עוד לבאר השאלה הראשונה, איך יקנה האדם שלמות על ידי מעשה התורה? הפילוסופים יתנו שם ותהילה אל השכל, ויאמרו שעל ידי השכל והמושכלות יקנה האדם הנצחיות, ויעשו את המעשים הישרים והטובים כסולם אשר יגיעו על ידם אל המושכלות, ומזה הסולם נפלו. ואנו תלמידי משה רבינו ע"ה קמנו ונתעודד על ידי תורת ה' ומצוותיו.

והעיקר שהביאם לדעה זו הוא, כי רחקו בעיניהם שעל ידי המעשה הגשמי תהיה הצלחת הנפש הנבדלת, ולכן עזבו את מעשה האדם ונשענו על השכל. והנה לא רחוק הוא לאדם שאפשר לקנות הצלחה על ידי המעשים הטובים, כמו לרחם על הבריות, ולעשות דין ומשפט, ולאהוב את עמיתו, ושלא לעבד אלהים אחרים וכיוצא בזה, שכולם תכונה לנפש לזכך אותה לטהרה מפחיתות החומר ולעשותה רוחנית ולהדבק בו ית' על ידי העבודה אליו. וזוהי תכלית ההצלחה, והפך זה הוא האבדון, הכריתה והפירוד ממנו ית', כמו שכתוב "הכרת תכרת הנפש ההיא". והטהרה היא מפחיתות החומר, שהוא מצרף ומזכך את נפשו על ידי המצוה והתורה, והם מקרבים אותו אל השי"ת, עד שהאדם דבק בו ית', וכל הדברים הטובים כמו עשיית משפט וצדקה אין צריך לומר שעל ידם זוכה להצלחה האחרונה, כי בדברים אלו יש לו התדמות והתיחסות אל השי"ת, במה שהם מדותיו יתברך.

והנה מצוות אלו, אם שהם מעשים גשמיים, אין ספק שקונים אליו הצלחה אחרונה מצד דבוק בו יתברך, והם מייחדים את הנפש האצולה מהשי"ת להוציא אותה מהטבע המשותף לאדם עם שאר בעלי החיים. וכן שאר המצוות שלא נדע את טעמן באיזה צד שהן הצלחת נפשו. אבל כבר אמרנו לעיל, כי המצוות האלו ראויות לאדם מצד שהמצוות כולן שכליות-אלוקיות... ועל ידי זה יש לו דביקות בו יתברך. וראויים מעשי האדם בפרט להוציאו מן הטבע החמרי, כפי שהשיב ר' עקיבא לטורנוס רופוס, שמעשי האדם נבחרים יותר ממעשי הטבע. ואם כן אין מעשי האדם טבעיים, כי אם מעל לטבע... ובזה הוסרה שאלתם איך אפשר שיקנה האדם המדרגה הרוחנית על ידי המעשים הגשמיים. וכאשר האדם עושה מצוה, שהיא מעשה אלוקי-שכלי שעושה על ידי גופו, הוא מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת, ומצרף נפשו מן הטבע החמרי, ומכל שכן כאשר הוא עוסק בתורה השכלית, מתדבקת נפשו בשכלי לגמרי. (שם פרק ט)

ועוד יש לך לדעת, כי מה שישראל הקדימו נעשה לנשמע, כי אצל אדם אחר נמשך המעשה אחר הידיעה, כי דבר זה טוב לו לעשותו, ואם לא היה יודע שהדבר טוב לו לא היה עושהו. ולא כן ישראל במה שהם עובדים את השי"ת שהוא עיקר העצם שלהם, ומה שנבראים עליו הוא לעבוד את השי"ת במעשה, והידיעה בפעולה זו נמשכת אחר המעשה... כי כל דברי חכמים מעידים על זה, שישראל נבראו לעבוד את בוראם, ולכן הם מקדימים נעשה לנשמע, דבר שהוא עיקר, ושנבראו למענו, שהוא קודם לדבר שאינו עיקר, ההשכלה.

והנה בכל אדם יש ב' דברים, הכח האחד הוא הוויית הנפש, שהוא פועל המעשה, והשני הוא השכל. וכאשר הוטבע השכל בגוף, אין אחד מהם בן חורין - הנפש כי מושל עליה השכל ומנהיגה לפי דעתו ושכלו, וגם השכל אינו בן חורין, כי הוא מוטבע, ואין זה בן חורין. וכאשר אמרו נעשה ונשמע הרי אמרו מיד נעשה, בלי הנהגת השכל, ואין השכל מוטבע מעתה בחמרי, שכיון שהנפש היתה בשלמות, ולא היתה צריכה להנהגת השכל, אם כן שניהם מלכים, שאינם צריכים זה לזה, שהרי השכל הוא יותר גבוה במעלה, ולכן קשרו לכל אחד מישראל שני כתרים... (שם פרק כט)

רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

נראה שרוצה לומר, כי יש כמה דברים שהם טובים מצד עצמם, שהאדם עושה אותם והם תפארת לעושה, אבל אינם תפארת מן האדם, רוצה לומר שהרואה מגנה אותו על כך. ואף שבאמת הדרך הזו תפארת לאדם עצמו, רק מפני שיש בו חשד מן הרואה, אל יברור דרך זו, לפי שצריך לצאת ידי המקום והבריות. ואמר גם כן "כל שהיא תפארת לעושיה", כי לפעמים יפארו בני אדם מישהו על מעשה, והוא לא התכוון לשם שמים, ולפעמים מכוון להערים שיהיה נראה צדיק בעיני הבריות, ולא שייך לומר שיבחר דרך זו. לכן אמר "כל שהיא תפארת לעושיה", ואם היה מכוון שלא לשם שמים, רק ליוהרא וכדומה, לא יאמר בזה שהיא תפארת לעושיה, אף על פי שיש לו בה תפארת מן האדם. (דרך חיים פרק ב א)

...והדבר עמוק מה שאמר וכל מעשיך בספר נכתבים, כלומר, שמעשי האדם יש להם ציור מושכל והוא קיים וזהו הספר שבו מצויר הכל. וזה שאמר משה "מחני נא מספרך וגו'". פירוש, מחני מיצור מושכל המציאות שהשי"ת כתב וצייר אותו ציור מושכל שהוא קיים. וכן פירוש "וכל מעשיך בספר נכתבים", שאל יאמר כי אין רושם וזכר למעשי האדם אשר עשה, כי מעשיו יש להם רושם, כי יש להם ציור מושכל קיים כמו שיש לעולם ציור מושכל קיים... (שם פרק ב א)

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. דברי רבי היו במעשה האדם, שהם מעשי המצוות האלוקיות והמדות המביאים את האדם לחיי העולם הבא. לכן בא עתה בנו אחריו, לתת מוסר לאדם בדרך ארץ שהיא הנהגת העולם, שהיא הכנה אל ההצלחה... ופירוש המאמר, כי אף הדברים שהם מילי דשמיא כמו התורה, לא יאמר אדם די לי בעשייתם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ולא יפנה אל הנהגת העולם לעשות מלאכה בסדר הראוי, שיהיה קודם דרך ארץ ואחר כך התורה.

דבר זה נמשך כפי היצירה של האדם, שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכליים לגמרי... כי ראוי לאדם שיהיה עמל בשני חלקים אלו שבאדם, כי יש באדם גוף ונפש, והתורה היא שלמות הנפש, ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו, לפרנסתו ולשאר הדברים, וכאשר האדם עמל בשני דברים אלו לא ימצא בו העוון, כי עמל שניהם הוא להשלים את עצמו, והעוון הוא לחסר את עצמו.

ועוד יש לך לדעת, כי החטא והעוון נמצאים כאשר אין עמל כי אם ישיבה. וזה רמזו חז"ל בפרק חלק "אמר רבי יוחנן, כל מקום שנאמר וישב, אינו אלא לשון צער"... כי כאשר נח, כאילו שכבר הגיע אל ההשלמה, ודבר זה ימשוך אחריו העדר וחסרון, כי אין השלמת דבר בעולם שאין דבק בו חסרון. ואמר "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", מפני שהוא אדם חסר, כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם. ואם אין עם התורה מלאכה, דבר זה חסרון לאדם ממה שראוי לו, וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין לו קיום, ונמשך אחריו עוד חסרון שהוא חטא. ואם כי היו הרבה חכמים שלא היתה להם מלאכה, היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם. (שם פרק ב ב)

אלה תולדות נח וגו', רש"י: ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. המעשים הטובים נקראו תולדות, שהמעשים הם פרי שמוליד האדם. ומפני שמקדים המעשים לבנים שמע מינה שאלו העיקר. ונראה לי הטעם לכך, כי בתולדות משותף האדם עם הקב"ה ית"ש, והקב"ה הוא העיקר, והמעשים הטובים הם מצד האדם לבד. ועוד עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו. (גור אריה בראשית ו ז)

והוסיף עוד אחות לבן, הנמשך אחר מעשים רעים הוא על ג', יש עושה מיראה או מאהבה, או מחמת מנהג, ונגד אלו אמר שאביה ואחיה ומקומה היו רעים. (שם שם כה כ)

ואמרו שיש לנמלה הזאת ג' בתים, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף, ובתחתון מפני הטינא. כי הנמלה זריזה ביותר לאסוף מאכלה, ומה שהיא אוספת הוא דבר מקוים, שלא יהיו מעשיה לבטלה, וזו זריזותה. ומזה ילמד האדם שיהיו מעשיו שהוא עושה דבר מקוים, ומעשים שאין להם קיום רק הם דברים בטלים לא יעשה. והמעשים שיש להם קיום הם המצוות והתורה, שדבר זה בודאי יש לו קיום, כמו שאמרו שאין מלוין את האדם לא כסף וזהב אלא תורה ומעשים טובים, כי הם נשארים.

ועוד יעשה כנמלה, הנותנת מאכלה בבית האמצעי, וכן יהיו כל מעשי האדם באמצעי, ובפרט במדות שיבחר בהן תמיד האמצעי, כמו שהסכימו הכל, וכן המעשים היוצאים מהיושר והאמצעי הם מעשים מעשים נפסדים...

ואמר תכין בקיץ לחמה כנגד שני דברים, שהיא זריזה לאסוף בקיץ, אף שאז אין לה כל כך הרבה כבעת הקציר. ומזה ילמד האדם כי בעת בחרותו, שאז הדבר בכוחו לעשות מצוות הרבה, אז יהיה זריז ביותר לעשות המצוות. ועם שאסף בבחרותו שהוא בכחו, מכל מקום יעשה גם בזקנותו בעודו בעולם הזה, כי בעולם הבא נחשב לחורף, כי לא ימצא לעשות המצוות. (נתיב הזריזות פרק א)

...דע כי חכמינו באו להגיד על ענין הטבע ועל מעשה האדם, כי מעשה האדם הם יותר מהטבע. וכאשר ברא השי"ת בששת ימי בראשית כל ענין סדר הטבע הפשוטים והמורכבים, והשלים את העולם, עוד נשאר בכח לעשות הרכבה יותר, כמו דבר זה שנבראו הבהמות והרכבתם, להתחבר בהמה אל הבהמה... שהיה זה בכח, והאדם שהוא מוציא אל הפועל הדברים אף שאינם לפי הטבע, הוציא דבר זה לפועל... והפך זה מה שהביא שתי אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהם האש, דבר זה הפך ההרכבה, כי מה שיצא האור מן שתי אבנים היה דבר נבדל פשוט, כי האור אינו דבר גשמי... שני הדברים היו בכח בששת ימי בראשית, ויצאו לפועל על ידי האדם... (באר הגולה באר ב)

של"ה:

...משולש בכתובים, ויעש דוד שם, וענין ויעש לשון תיקון, כמבואר בזוהר, וענין ויעש דוד שם, וענין ועשיתם אותם, אתם כתיב, הכל יתבאר לקמן, ולזה נקראו הצדיקים אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד סוד הכח, ועתה יגדל נא כח אד-ני... (שער הגדול, ועיין שם עוד, וערך עבודת ה')

 מכל מה שנזכר עד כאן יהיה איך שיהיה על כל פנים נודע באמת כי האדם בבחירת מעשיו נוגע למעלה למעלה בגבהי מרומים, ויש בעבודה צורך גבוה, ושזהו תכלית העובד לעשות הכל לשמו ית' נחת רוח ליוצרו לא לצורך עצמו לקבל שכר, אלא למען שמו באהבה, וסוף הכבוד לבא, כי בהתרבות השפע למעלה מכח התעוררות העובד אז יורד למטה ושלום בכל, ואז האדם באמצעית התורה וקיום מצותיה מקושר בהקב"ה, ונתבאר בשלימות מאמר הזוהר תלתא מקושרים, הקב"ה ותורה וישראל. (שם)

דוד המלך ע"ה אמר חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כך אמר דוד, כל דרך שהייתי חפץ לילך בה, וכל דבר שהייתי רוצה לעשות, הייתי מחשב בו בטרם שאעשנו אם היא טובה וישרה בעיני המקום ובעיני הבריות הייתי עושה והולך בה, ואם נראית בעיני דרך לא סלולה, הייתי מניחה והולך, לפי שכל דבר יש לו שני דרכים, ומכח זה "ואשיבה רגלי אל עדותיך לעולם". ועל כן ידבק האדם במידה זו ויעשנה טבע אצלו שלא יעשה שום מעשה בעולם הן גדול או קטן ולא שום דבור בעולם, ואף ששומע חרפתו לא ישוב עד שישים אל לבו ויתייעץ עם שכלו כדת מה לעשות, ויזכור בהשי"ת ובתורתו הקדושה וישים לנגד עיניו מדות תרומיות, ואז ילך לבטח דרכו ולא יכשל. (שער האותיות אות ל, וראה עוד מצוה-מעשה)

ואת יהודא שלח לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. לימוד מוסר מזה, כל פעולה שאדם עושה, ראשית דבר יראה בפעולה זו להבין ענין לצורך גבוה, כמו מי שזוכה לבנות בית יצייר במחשבתו בתחילה איזה חדר בבית שיהיה מוכן לו להיות סגור שם לתורה ולתפילה ולהתבודדות, ומקום מוכן בית ועד לחכמים, ואחר כך יצייר ענינים המצטרכים לו, וכן יעקב שלח מתחילה לתקן לו בית תלמוד. (תורה שבכתב ויגש)

ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וקשה איך קצף עליהם, והוא לא צוה עליהם על זה להרג כל נקבה. ויש לומר דהדבר הזה נותן השכל מעצמו בלי ציווי, כאשר הן הנה לבני ישראל וגו', ומאחר שהשכל נותן, מחוייב האדם להיות משכיל מעצמו... (שם מטות)

רמח"ל:

הנה גזר השופט העליון ית' שמתולדות מעשה האדם עצמו יהיה העזר ממנו להקל לו להשיג את שלמותו והנצלו מן המכשולים, כענין שנאמר "רגלי חסידיו ישמר". ואולם ודאי שגם בזה יש מדרגות רבות, כי ימצא אחד ששורת הדין נותנת כפי מעשיו שעשה, שיעזרהו הבורא עזר מעט, ואחד שדינו יהיה שיעזרהו עזר יותר גדול, ויקל עליו השגת השלימות בהרבה... (דרך ה' חלק ב פרק ג ד)

והנה על היסוד הזה עומדת המצאות היכולת לאדם להשתמש בנמצאות בשמוש הרוחני, ולפעול פעולות גדולות וחזקות מה שאינו אפשרי בשמוש הגשמי... ואמנם רצה האדון ב"ה ונתן כבוד לשמו, שכשיזכר על המלאכים, דהיינו על מלאכי פעולה, השם שנתייחס לו ית"ש על שם ההשפעה שבה נתלה הענין ההוא כולו, הנה יוכרח המלאך לפעול באותו הכח היתר שנמסר בידו לאותה פעולה, כפי מה שיכריח המזכיר את השם עליו.

ואמנם אין הדברים האלו מוחלטים לכל רצונו של האדם, אלא מוגבלים בגבולים ובתנאים משוערים עד היכן תגיע היכולת להשתמש בהם, ובאיזה דרך יצליחו. ואפשר שתמנע התולדה ויעוכב הפועל אפילו בשיעור שניתן להשתמש בו.

ואולם לשורש הראשון, שהוא הזכרת שמו ית' שתמשך ממנו ההשפעה, ודאי תצטרך הקורבה אליו ית' והדבקות בו, וכל מה שירבה ענין זה, יצלח הדבר ביד העושה אותו. ולשורש השני (פעולה על ידי המלאכים) אין תנאי זה מצטרך, אף על פי שעוזר לו אם ימצא, כי אחרי שהושם בסגולת השמות האלו שיוכרחו המלאכים בהזכרתם, הנה הם ככל הכלים הטבעיים. אכן ברור שאינו ראוי והגון להדיוט להשתמש בשרביטו של מלך, ועל זה אמרו (אבות א' י"ג) "ודאשתמש בתגא חלף". ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו ית' ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיוולד ממנו קדוש שמו ועשית רצונו באיזה צד שיהיה. (שם פרק ב ז)

ראה גם אדם-חייו, שם חלק ג פרק ב ד וה.

המעשה מתחלק לד', תמידי, יומי, זמני ומקרי. התמידי הוא מה שיחויב בו האדם תמיד, כגון אהבת ה' ויראתו. היומי מה שיחויב בו כל יום, כגון הקרבנות בזמן הבית, ועכשו התפילות וקריאת שמע. הזמני שיחוייב בו בזמנים ידועים, כגון שבתות וימים טובים, המקרי לפי מה שיגיע לו במקרים ידועים, כגון חלה, מעשר וכו'.

ואמנם עיקר כל הדברים האלו היא הפניה אליו ית' ובקשת קרבתו כפי הדרכים שחקק לנו... (שם חלק ד פרק א ב-ד)

ואולם האדם הנמשך אחר חוקות טבעו, ופועל הפעולות כפי מה שהוחק לו, יש לו להתכוון תמיד לעבודת בוראו, ולמה שיוצא מפעולות אלו תועלת ועזר להשגת תכלית זו... ואולם יהיו הדברים באיזו מדרגה שיהיו, ראוי שלא ינטלו אלא לכוונה זו ולא לכוונה אחרת, דהיינו כוונת התאוות, והנטיה החמרית אל המותרות, וישמרו כולם בגבולים שחקקה להם התורה האלוקית, ואז יעזרו כולם לדבר זה, ויחשבו כולם תנאי עבודה...(שם פרק ט ב)

הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלו תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו, נמצא שכל תנועה קטנה באדם מנועעת דברים רבים גדולים, כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים הגשמיים והרוחניים, וכל הכוחות הנבדלים והשפעותיו יתברך בהם. ועם כל זה לא כל בני אדם שוים, ולא כל המעשים שוים, כי גבולות גדולים שם הקב"ה לכל נבראיו. וימצאו שני בני אדם על שולחן אחד ידברו, יאכלו וישתו, ותולדות מעשי האחד יתעלו עד רום שמי השמים, ותולדות מעשי האחד לא יתעלו ולא קרוב להם. ואביא לך ראיה, יונתן בן עוזיאל יושב ולומד - כל עוף הפורח עליו נשרף - ואחרים לאלפים ולרבבות יושבים ולומדים, ולא יהיה לכם כן... (דעת תבונות קכז, וראה עוד אדם-חייו)

והנה תראה שיש בפעולות האדם מוכרחות ובחיריות, כי יש מה שטבעו מכריח לו, או קיבוצו המדיני, ויש שתלויות בבחירתו לגמרי. המוכרחות אין בהן עצה, כי ההכרח לא ישובח ויגונה. אמנם אפשר שתמצא בפעולה אחת הרכבה מהכרח ובחירה... והנה המשפט הכולל לכל הפעולות שמצד הבחירה הוא, שראוי שתהיה מצוה או הסרת מניעה לה, ונוסף לזה תנאי, שלא יהיה בה ביטול והפרה לשום חוק מחוקי התורה בשום צד, ואם לא - יחדול ממנה. (דרך חכמה יב)

הרוצה לפקח על עצמו - שתים הן ההשקפות הנחוצות לו, א' שיתבונן מהו הטוב האמיתי והרע האמיתי. ב' ישקיף על המעשים שהוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או הרע. וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו, וישקל אותם במאזני המשקל, לראות מה יש בהם מהרע למען ידחה אותו. (מסילת ישרים פרק ג)

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, וענינה שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה, ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבו ומחשבתו, שגם באותו מעט שהוא לוקח לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה על צד החכמה והעבודה... וכבר נתבאר בדברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה... והנה זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' במדרגתם. כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו... (שם פרק טז)

אמנם מה שיוכל לשמר את האדם ולהצילו מהמפסידים האלו הוא הבטחון, שישליך יהבו לגמרי על ה', כי ודאי לא יחסר לו מה שנקצב לו. וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזרה היתה מתקיימת, לולא שקדם הקנס לכל בני האדם "בזעת אפיך תאכל לחם", שלכן חייב אדם להשתדל איזו השתדלות לפרנסתו, והרי זה כפורע המס שפורע כל המין האנושי, ואין להמלט ממנו... (שם פרק כא)

ענין הקדושה... ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון... ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים את עצמו במצב הזה, כי סוף סוף חמרו בשר ודם, על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה, שהקב"ה ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת, וישרה עליו קדושתו... (שם פרק כו)

אור החיים:

הלא אם תיטיב - אם תהיה מבחינת הטוב, כל מעשיך שורה עליהם בחינת הטוב, ומעצמן מתנשאין, כי הקדושה אינה צריכה לאחרים... ואם לא תיטיב, פירוש כשתשלוט בדעתך בחינת הטוב, לפתח - פירוש להתחלתך חשוב רע, הנה בחינת הרע שנקראת חטאת רובצת עליך גם על מעשיך, ושללת ממך הנשיאות ומושלת במעשיך, ומעתה מה מקום לחרון אפיך, כיון שאתה סבה לדבר... (בראשית ד ז)

...ואמרו רז"ל שהלך לבני עשו אם מקבלים התורה, אמר להם כתוב בה לא תרצח, אמרו לו כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה, ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה וגו'... ומה טענה היא מי שאכל שום וכו', ואיך קבל ה' טענתם. אכן כל המצוות הטעם שה' בחן מה שברא, והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנה, וקדשנו בבחינת הטוב, וכל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, ובעת עשיית האדם מפעל הרע מחזק שורשו הרע, וכשנזהר מעשותו הוא ביטולו. ומעשה האדם יגיד על שורש נפשו אם הוא מבחינת הרע או שורש המתוק בחינת הקדושה, אם כן לעשו אמר ששורש נפשותם מבחינת הרע ששמו רציחה, ובעת קבלתם דבר זה הוא שלילת הויתם, וכן השאר... (שמות יט ה)

מלאו ידכם - כי יש לחוש שעל ידי מעשה זה יחסר אושר נשמות העושים, כי אפילו אם הוא כדין, יגיד אכזריות, שהוא בחינת הרע. ועל זה אמר להם כוחכם לה', ויהי מילוי אורות הנפש, שהוא כמעשה אברהם בבנו יצחק. (שם לב כט)

...כי החפץ והחשק ישנו בלב, והרצון במח, והן ב' מדריגות שנתן האדון באדם, וכשיזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומד, ואין גמר בחימוד הזה, ויכול הרצון התלוי במח למנע בחפץ ולא יעשנו, הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענוג, הגם שחהפץ יתגבר בהם לאכל, בא הרצון וימנענו... וצדיקים תמיד מתנהגים בסדר זה, ולבם מסור בידם, שהם שיתאוו בלבם, יבחר השכל שהוא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו... (ויקרא יח ב)

עוד נראה שה' ציוה על התאוה הקבועה בטבע אנושי ושולטת על הרצון, וכדכתבנו אי אפשר לשלוט עליה אלא על ידי ריחוק המחשבה, ולצד שציוה ה' לקיים המין יש בזה מוצא רע, שתתגבר בו בחינת החשק הנוצח הרצון, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מעריות, על כן ציוה קדושים תהיו, שיקדשו עצמם במעשים שבאה עליהם המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשם לתאוה גשמית אלא בקדושה, כמתעטף בציצית... (שם יט ב, וראה עוד מצוה-מעשה)

ואסדר ב' וג' גרגרים מסתרי תורה... ענפי הקדושה שסדר המאציל ב"ה הם שבילי ומשפטי התורה, וכל המחליף סדר מסדרו עוקר הענף בסוד בחינת נשמתו ועושהו ענף רע, כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה סוד הקרבן שיתפגל ויטמא במחשבות חוץ לזמנו ומקומו ומחייב כרת. ב' הענף שבו פעל אוון קודם לשלח בו יד, כענין תיסרך רעתך, נמצא ענף הקדושה נהפך לרעה ולמשחית רחמנא ליצלן... (במדבר טז א, וראה שם עוד)

הגר"א:

כל דרכי איש זך בעיניו - דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, וזה נראה בעיניו ישר, אך רק ה' יודע אם לא היתה לו פניה. (משלי טז ב)

כל פעל ה' - מקודם אם רצה האדם לדעת דרכו בא אל הנביא, ומה' מענה לשון, וכיום תוכן רוחות ה', שנותן בלבו רוח לדעת דרכו. אבל אל יסמוך על עצמו בכל, שאולי יש לו פניות, על כן גול אל ה' - שישמר המצוות כפי שניתנו. (שם שם ד)

לב אדם יחשב דרכו - יחשוב תמיד אם אין עוון בדרכו, ויתפלל לה' שיצילנו מהרע. (שם שם ט)

ומה' אשה משכלת - שיעשה מעשים טובים על פי השכל, והוא שישים עיניו בכל דרכיו, והוא מתת אלקים, כשאדם עושה את שלו לא ימנע ה' הטוב להולכים בתמים. (שם יט יד)

מחשבות חרוץ - הן לתכלית הדבר, ולכן אין במעשיו מחסור. (שם כא ה)

כתנת בד קדש ילבש, הרמ"א בשולחן ערוך כתב שאין מתחילין ביום שני וביום הרביעי, ואין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, ובדבר מצוה מתחילין בב"ד, כגון להתחיל ללמד מסכת, וסימן לדבר ב"ד קדש ילבש. (דברי אליהו אחרי)

תניא:

...וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בעניני העולם הזה, שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר כל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה... כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא חמרא וריחני וגו', או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, אזי יתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן, וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו... אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למו למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה, הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו, ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה', שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים... רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר. מה שאינו כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח, או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש... (ליקוטי אמרים פרק ז)

והנה ביאור משל זה שהמשיל אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק א-לוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה, מבואר ומובן לכל משכיל, כי הנה נשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטלה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש, להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. מה שאינו כן המצוות ומעשים טובים שהן רצונו ית', ורצונו ית' הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ב"ה... מה שאינו כן המצוות שהן פנימיות רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך והיו לאחדים ממש... (שם לה)

נפש החיים:

וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו חס ושלום כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא אתאבידו חס ושלום. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחד עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה בשומו אל לבו על מעשיו אשר לא טובים חס ושלום עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס, כי הלא הם לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים, שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם, רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון, ועל ידי כן היה להם כח להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה... ומהכח או הרצון ההוא נשתלשלו ונגלמו כחות היסודות ממדרגה למדרגה עד שמשפיעים שפעם גם בכל המציאות התחתונה הלזו, ומתראים על פי דמות פרטים משונים כפי רצון הקב"ה שימצא בריאת האדם בגוף מעפר, ושעל ידי שלש היסודות אמ"ש שהן הצלם ודפוס רוחני ימצאו כל כלי גופו באופן שיוכל האדם לפעול על ידיהם פעולות פרטיים כפי רצונו ית"ש, ועל ידי פרטי מעשי המצוות שיעשה האדם בארץ הלזו הנשמה יתנשאו היסודות שלו לשרשין הקדמאין לעילא כפי רצונו ית"ש... (שער א פרק ד)

ועוד משתלשלים מזג היסודות לכלי הלב, ואף שבלב אינם בדקות כל כך כמו במוח, כי תנועתם בלב המה מורגשים יותר, כי מוחא שקיט ונייח, ובלב פועלים היסודות בכח יותר חזק, אמנם כך היה רצון השי"ת שיהיה מזגם מתגלה יותר בכלי הלב, כי שם מקור חיות כל האברים, ושיהיה פעולות האברים נמשכים אחר ציור הלב נתמזגו היסודות בכח יותר חזק, שיכול לעורר בכח חזק את האברים היותר מגושמים לציורם הרוחני, ובלב מתגבר יסוד האש יותר, להגביה לבו בדרכי ה' ולהמשיך כל כחות הגוף מגשמיות העולם להשתמש בקודש, בתורה ועבודה ואהבה ויראה כטבע האש להפוך כל גשמיות לאעלא לון לעילא. וכח האש שבלבבו מעורר יסוד הרוח להוציא כל רוח ממללא דיליה בתורה ותפילה כפי שהבין במוחו...

ומן הלב נמשכים התמזגותם לכל כלי המעשה לקיים בפועל ממש כל מצוות ה', באהבה ויראה מסטרא דמיא, ובשמחה של מצוה מסטרא דאשא, ובזריזות נפלאה מסטרא דרוח עד שכל תנועות אברי גופו יהא נכר שהמה נמשכים בלתי לה' לבדו, וכל כלי הגוף שמיסוד העפר הוא מנא לאפקא חיליהון דשרשין עילאין שלש אמות אמ"ש במעשה... (שם פרק ה)

ומה שהנפש רוח נשמה של האדם אין ביכולתם לקשר העולמות עד רדתם למטה בגוף האדם כנ"ל, כי לתקן עולם העשיה הוצרכו בהכרח להתלבש בגוף בעולם המעשה, וכן מצינו כמה מקראות המדברים באלו הג' בחינות הנ"ל, בענין התעוררות שלמעלה על ידי בחינת המעשה, אמר דוד המלך ע"ה "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", רוצה לומר הנוגע למעשיהם, והיינו שהוא היוצרם ית"ש היודע ומבין עד היכן מעשיהם מגיעים ונוגעים בתיקוני העולמות או להיפך חס ושלום. וכן קהלת אמר "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם וגו'", והיינו כי אלקים פירוש בעל הכחות כולם, ובעת עמוד האדם למשפט לפניו ית"ש לא ידונו את המעשה לבדה כפי שהיא, אך יחשבו גם כל מה שגרם וסובב על ידי מעשיו אם טוב ואם רע בכל הכחות והעולמות.

ואמר "כי את כל מעשה", ולא כי על כל מעשה, הענין כמו שכתוב (איוב ל"ד) "כי פועל אדם ישלם לו", והוא כמו שנתבאר למעלה, שמעת שעולה על טוהר מחשבת האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רשומו למעלה בשרשו העליון, לבנות ולנטוע כמה עולמות וכחות עליונים... וממילא מתעורר וממשיך גם עליו אור מקיף מהקדושה העליונה, והוא המסייעו לגומרה, ואחר גומרו המצוה הקדושה והאור מסתלק לשרשו... (שם פרק יב)

והנה האדם תמיד עולה ויורד, ובעת ירידתו נדמה לו כי כל מה שעושה עכשיו מן התורה ומן העבודה אינו כלל בלב שלם ואין מצליח לו, והיה רוצה לנוח ולהתגרות בשינה עד יעבור אותו הזמן וישוב לזריזותו, וזה ידוע הרבה להולך בדרך התורה, אבל באמת אינו כן, כי האדם בנקל יוכל לעלות למדרגתו אם הוא עוסק אפילו על ידי התרשלות משלא יעסק כלל, כי יתרחק מן התורה, ויותר יקשה לו להזדרז עוד... (רוח חיים פרק ב א, וראה עוד אדם-חייו)

מלבי"ם:

ובפרשכם כפיכם - לומר שטוב המחשבה לא יועיל אם מלוכלך בחטאים, כי המעשה והמחשבה צריכים להתקדש. (ישעיה א טו)

עבודת - היא כבדה ממעשה, שבו מכיר האדם התועלת, ועבודת אינו מכיר הטעם אלא עושה מצות אדונו, שכרו השקט ובטח, שהוא גדול משלום. (שם לב יז)

בפעלך - העסק שעדיין מתעסק בו, ההשגחה. במעשה ידיך - העסק הגמור, שהיא הנהגת הטבע. (תהלים צב ה)

בכל דרכיך - הדרכים הגדולות, תלך במצותיו, והוא יישר אורחותיך - את פרטי המעשים כגון כמה ולמי להתנדב. (משלי ג ו)

נצור לבך - שהעיקר הוא יושר הלב והמצפון, שהוא עיקר, והגוף טפל. והמעשה אינו רע אם הוא ישר במצפון, כמו שאמרו על עבירה לשמה, ובכל זאת אני מזהירך עליו. (שם ד כג)

פעולה - היא ההכנה לאיזה דבר, כגון חורש לתבואה, ומעשה הוא גמר הדבר, ובצדיק אפילו הפעולה היא לחיים. (שם י טז)

ועצת ה' היא תקום - הבחירה ביד האדם, אך גמר המעשה ביד ההשגחה. ובענינים הכוללים שעליהם תופיע עצת ה', תבטל ההשגחה את הבחירה. (שם יט כא)

רש"ר הירש:

כי טוב - כי לא רק הבריאה, אלא גם קיום הדברים תלוי ברצון הבורא, מה שאינו כן באדם, שיצירתו יוצאת מתחת לרשותו, ולעתים קרובות אין הוא מושל עוד ביציר כפיו. (בראשית א ד)

אבימלך סבור, כי העושה מעשה בתום לבב הוא ממילא גם נקי כפים, כאילו ערך המעשה נדון רק לפי טוהר הכונה, אך לא כך דעת התורה, יש קנה מידה לערכם המוסרי של מעשינו, קנה מידה שאינו תלוי כלל בכונה, והוא ההתאמה האוביקטיבית עם רצון ה'... (שם כ ה)

...היהודי האמיתי רק יחוש דכאון כל עוד אין היא יודע מה יעשה, שני דברים בלבד מעיקים על היהודי הישר, אשמה, וספק מה עליו לעשות, לא - מה יבא עליו. כל עוד יעקב מסופק וסבור שאסור לו לשלוח את בנימין הוא מופיע כ"יעקב", אך משעה שההכרח הגמור נתברר לו, הוא זוקף קומתו כ"ישראל"... (שם מג ו)

ששת ימים תעבד - את פעולתך עליך לראות כעבדות בשרות ה', ותפקידך הוא להעלות על ידי מעשיך את העולם הפיזי, המשועבד, לרמה מוסרית-חפשית. (שמות כ ט)

שבת לה' - על ידי השביתה בשבת תבין, שגם פעולתך רק בשרותו. במכילתא: ועשית כל מלאכתך - כאילו כל מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה. פירוש, ערך פעולתך נמדד על ידי הכוונתה למטרה נכונה, ולא על ידי השגת המטרה דוקא. השלמת המעשה נתונה רק בידי ה', האדם גומר את עבודתו גם אם רק התכוון למטרה ונמנע באמצע מהשלמתה. (שם שם י)

רבוע יהיה המזבח - בישורון שנה ה' הסברנו בנוגע לתפילין, כי הטבע יוצר בדרך כלל צורות עגולות, והאדם ברצונו החפשי יוצר רבועים... (שם כז ה)

בהיטיבו את הנרות - ההקטרה נעשית בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות, המטרה של השלמות הרוחנית היא שלמות המעשה, המסומלת בהקטרת הקטורת. גאונות רוחנית אינה מרשה לאדם עבירה על חוקי המוסר, כי רק על ידם ויחד אתם מקבלת הגאונות את ערכה האמיתי. (שם ל ז)

עלילה - מעשה הוא המפעל הגמור, ועלילה היא התפתחות הענינים במשך הזמן. (תהלים סו ה)

והזה - ההזאות היו כמצליף, זו למטה מזו. החיים הגשמיים צריכים להקשר ביחס אל ה', לאדם אינה מספיקה אמונה בלבד שאין אחריה מעשה. תפקיד האדם הוא להחדיר את האלוקות עד למדרגה התחתונה של הארציות. (ויקרא טז יד)

תשמרו ללכת בהם - לא המדרש עיקר אלא המעשה, הלימוד מצליח רק בידי הלומד על מנת לעשות... (שם יח ד)

קודש הלולים - העלאת הפרי או תמורתו לירושלים מבטאת, כי הצלחת המעשה אינה תלויה רק בעבודה מיכנית, כי אם בהשגחת ה', ובהשתעבדות האדם תחת רצון ה'... על ידי ההמנעות מאכילת הפרי בשני הערלה לומד האדם את הריסון העצמי, כבגמרא ביצה כ"ב ב'. על ידי ריסון זה משתחרר האדם מכבלי היצר הבהמי שבו. (שם יט כד)

לא תעוננו - בסנהדרין ס"ה ב': זה המחשב עתים ושעות. המקום הוא שכנות הדברים זה ליד זה, והזמן הוא סדרם זה אחר זה. סדר זה הוא פיזי, הצלחת מעשינו אינה תלויה אך ורק בתנאים פיזיים או בסדר זמנים של מעוננים, כי אם בדעת התורה ובעזרת ה'. (שם שם כו)

וראיתם אותו - ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה, מנחות מ"ג ב'. ולא תתורו - תור רוצה לומר הכרת הטוב באופן סוביקטיבי. אם הדרישה והרציה של אדם עומדות רק לשרות הלב והעין והשבעת דרישותיהם, אין מקום ברצוננו לה' ולתורתו. אך אם רצוננו ותחושותינו עומדים לרשות ה' ומזדהים עם רצונו, אזי נרגיש את עצמנו חזקים מול כל העולם. (במדבר טו לט)

וכל אשר לא יבא באש - כלי מתכת מסמל את שליטת האדם בטבע באמצעות שכלו. כאשר הוא מבשל בכלי כזה הוא מבטא את שרותו של הרוח למען סיפוק הצרכים הגופניים. אמנם תחת שליטת החוק האלוקי גם הספוק הגופני מתעלה משעבוד פיזי למדרגת חופש מוסרי לפני ה', ועל ידי זאת הוא מסוגל להשתחרר מן החטא... (שם לא כג)

ועשית הישר - שנפעל ברוח התורה, כגון לוותר על זכותנו המביאה לנו תועלת קטנה, בזמן שהוותור על זכותנו יביא לחברנו תועלת גדולה. לרש"י ולרמב"ן זו פשרה, או גם את הטוב תעשה בדרך ישרה, ולא תאמר שהמטרה מקדשת את האמצעים. (דברים ו יח)

משך חכמה:

בכל לבבכם - בספרי מ"א: פרשה ראשונה לתלמוד ושניה למעשה, ולפיכך כתוב בה פן יפתה וכו'. כי בתלמוד בלא מעשה המאור שבתורה מחזירם למוטב, אבל במעשה בלא תלמוד יש מקום ליצר הרע... (דברים יא יג)

שפת אמת:

ברש"י אמר רבי יצחק... וזהו ענין תורה שבעל פה שתלוי במעשה האדם, וזה כל הפרשיות ממעשי אבות, להראות כי נעשה ממעשיהם תורה, וזה נקרא כח מעשיו, הכח שנתן השי"ת בתוך המעשה, ועל שם זה נקרא מעשה בראשית, להגיד כי בעשרה מאמרות נברא העולם, שגם חיות העולם על ידי התורה, ועבודת האדם לברר זה שכל מעשה על ידי חיות השי"ת, וכשהאדם עושה מעשיו על פי כח התורה להשלים רצון הבורא, אז מחדש האור שנגנז בהטבע, ועל זה נאמר ואשים דברי בפיך וגו' וליסוד ארץ, ולאמור לציון עמי אתה, ודרשו חז"ל אל תקרא עמי אלא עמי, שהוא שותף במעשה בראשית... ועל ידי זה לתת להם נחלת גוים, שיהיה נחלה בלי מצרים שעל ידי שאדם מקשר עולם הטבע בכח הפועל אין הטבע יכול להסתיר הקדושה. (בראשית תרל"א)

ברש"י עלה במחשבה לבראות... וחס ושלום שיהיה חזרה באחרונה, רק שבודאי כך צריך להיות גם למטה, כי רצון האדם ומחשבתו צריך להיות לעשות ולקיים הכל ממש כדין וכרצון הבורא, ואם כי אינו יכול לגמור במעשה הכל כראוי, אחר כך שיתף מדת הרחמים, אבל הרצון צריך להיות כדין. ונודע כי מחשבת האדם נוגעת בשורש המחשבה ומעשיו בשורש המעשה, ולכן עלה במחשבה במדת הדין, שהרצון יהיה בדין, ואמת כי המעשה אינו נגמר רק בעזר הבורא, כמו שכתוב "לא-ל גומר עלי", וזה הוא ברחמים, כי במדת הדין צריך האדם לעשות כל המוטל עליו בעצמו, רק אם הרצון כראוי, אז מסייעין אותו משמים, וזהו שיתף עמו מדת הרחמים. (שם תרל"ז)

תמים היה בדורותיו... וזה פירוש עיקר תולדותיהן של צדיקים מצוות ומעשים טובים, להוציא כח נשמתן אל הפועל, כמאמר "אשר תמצא ידך וגו' לעשות בכחך עשה". והאדם צריך לתקן מעשיו עד שיחבר ב' אלו הדירות שיש לו בעולם הזה ובעולם הבא, כמאמר "התקן עצמך בפרוזדור כדי וכו'", וזה תמים היה בדורותיו... (שם נח תרל"ו)

המאכלת, דרשו חז"ל שישראל אוכלין מתן שכרה, וכתוב ויקח, שאברהם אבינו ידע זה, שכל מעשיו הם עצות עבור כלל ישראל, שהוא אב לכולם, וכן צריך כל אדם להתבונן כי מעשיו נוגעין לדורי דורות, ועל ידי זה אוכלין בני ישראל מתן שכרה, כי בודאי כח האבות היה על ידי שכל שורש בני ישראל היו בתוכם, והכל במשפט אמת כנ"ל. (שם וירא תרל"ד)

ויצא יעקב... וכן יש לכל אחד למוד עצה היעוצה במדרש הנ"ל, קודם עשיות כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד להתדבק בפנימיות החיות מהשי"ת בלבד, ועל ידי זה יוכל להתקדש אף במעשה גשמי, וכן בכל שבת קודש למשוך חיות לכל ימי השבוע על ידי התקשרות בכל לב בשבת קדש, שיש התגלות לכל איש ישראל... (שם ויצא תרל"ב)

וכן ענין מראות החלום... וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת, וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם, והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל. (שם שם תרל"ו)

במדרש ופניתי אני לראות וכו', כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשרשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל, ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש... וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים, וזה שאמר אשר כבר עשוהו, שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אחר כך, אם כן אין שייך להרהר אחר השי"ת. ובודאי שלמה המלך ע"ה היה נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו, אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו, וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם, ואם כן לא יוכל אדם לדעת זה כלל... (שמות וארא תרל"א)

גבורי כח... כי הנה בכל מעשה יש כח דבר ה', כמו שכתוב "בדבר ה' שמים נעשו וגו' כל צבאם", וכשעושין המעשים כראוי זוכין לשמע הקול שהוא למעלה מהדבור... והנה בני ישראל זכו במעשיהם וקבלת מלכותו לשמע קול השי"ת... (שם יתרו תרל"ב)

הנה אנכי שולח מלאך וגו', כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד תעשה מלאכה ואף על פי כן יש קדושה גנוזה גם בעשיה ממש, והוא בחינת מלאך ושליח, כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת, שיש מצות בכל מעשה האדם, רק שנתלבש בעניני עולם הזה, וצריך שמירה יותר, אל תמר בו, רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת, כי שמי בקרבו וכו'... (שם משפטים תרל"א)

בפסוק וכי ישאל וגו' בעליו עמו לא ישלם, כי כל מעשי האדם נמשכין אחר עצמות האדם בכללו, והשי"ת נתן לכל אדם כלים יקרים, כל החושים ונשמה הטהורה, שכתוב בזהר הקדש על פסוק כי ימכור וגו' בתו לאמה, והאדם עושה בה כל חפצו וכל הנאה שלו, אם כן חייב באונסין. אך העצה על ידי מסירות נפש להקב"ה נקרא שאלה בבעלים... (שם תרל"ו)

אלה הדברים וגו' וקאי אשבת ומלאכות המשכן, ומקשין דמצות השבת שלא לעשות, אבל האמת כי גמר והשלמת כל המעשה הוא על ידי ביטול המעשה לשם ה', וביטולו של דבר זה קיומו, לכן יש בשבת עליה ותיקון לכל המעשים, על ידי ביטול המעשה בשבת... (שם שקלים תרל"ח)

...כי באמת עיקר עמידת בני ישראל בהר סיני היה למעלה מהעשיה הגשמית, רק אחר החטא נעשו בחינת בעל תשובה, ומעלת בעל תשובה הוא "אלמדה פושעים דרכיך וכו'", לכן ניתן להם בחינת העשיה להעלות המעשים אליו יתברך, ועשיה הוא לשון כפיה, כמו שאמרו חז"ל "ועשית", אזהרה לבית דין שיעשוך, כי אי אפשר לתקן העשיה גשמיות רק בכפיה בעל כרחו ובביטול הרצון אליו ית', מול זה מגיד הכתוב אף על פי שעשו לי מקדש, שהוא תיקון כל המעשים, לא יחושו לפחיתת מדרגה על ידי זה, רק ושכנתי בתוכם, כי כפי מה שעבודת האדם לשמו יתברך בלבד, ולהטות גם כן כל הברואים אליו ית', על ידי זה דייקא מתקרב אליו ית'... (שם תרומה תרמ"ג)

תצוה לשון זירוז, כמו שאמרו ז"ל צו הוא זירוז מיד ולדורות, פירוש שכל מעשה שנעשה בזריזות הוא דבר של קיימא, וזהו ואתה תצוה, שיכניס מדת זריזות בלב בני ישראל, כי זריזות מביאה לידי חסידות, ועמלק ימח שמו וזכרו רצה ליקח מדת הזריזות מבני ישראל... (שם זכור תרל"ד)

במדרש ברכו את ה' מלאכיו... וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית', שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש, והוא כח הפועל בנפעל, וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת, ואז נקרא באמת מלאך, שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית', וזהו עושי דברו, שעושין הדיבור על ידי הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו, זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופיה... (ויקרא תרל"א)

ברוך שומר הבטחתו וכו', פירוש להיות בכל דבר מעשה גשמי גם כן בחינת הגאולה, שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר, וזה המשכת המחשבה במעשה להיות קץ לבחינת עשיה כנ"ל... (שם פסח תרל"א)

אלהי מסכה לא תעשה לך... שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת, אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה, ועל ידי אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר, ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד, והוא בחינת אמונה... (שם שם שחה"מ)

כמעשה ארץ מצרים... אבל נראה כי המכוון בכל המעשים לא נעשה אותם כמו שעושים אותם בארץ מצרים וכנען, כי בכל המעשים יש בהם פנימיות וחיצוניות, ובודאי שורש כל המעשים הוא בקדושה, כי הכל לכבודו ברא, ונקודה הפנימיות ניתן לבני ישראל, וזה "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ולכן נקראו מעשה הגוים חוקות, כמו שכתוב ובחוקותיהם לא תלכו, כי אין להם שייכות לפנימיות הטעמים של כל המעשים ודבקים רק בחיצוניות, ובאמת בני ישראל יכולים לעשות כל המעשים בקדושה על ידי המצוות... (שם אחרי תרל"ה)

בפסוק כמעשה ארץ מצרים... אם כן נכלל זה בכל המעשים, אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען, שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות, הן בעובדא הן ברעותא, לכן אמרו במדרש על זה, כשושנה בין החוחים, היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמי לעשותה בקדושה כנ"ל... ואין לעשות שום מעשה רק בהשתתפות איזה מצוה, כמאמר בכל דרכיך דעהו... (שם תרל"ו)

במדרש ישלח עזרך מקודש, מקידוש מעשים שבידך ומציון מעשים, כי כל המצות שרשם ברקיע גבוה מאד, והמעשים שבעולם הזה הם ציונים ורמזים להשרשים, ולכן מבקשים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, להיות התקשרות למצוות שלנו בשורש עליון... (שם קדושים תרמ"ח)

במדרש חשבתי דרכי וכו', רגלי היא דרגא תחתונה שבאדם, ומחשבה בראש האדם, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ועל ידי שמביאין כח המחשבה תוך המעשים להיות כל מעשה בישוב הדעת, על ידי זה מתרומם הגשמיות ומדרגה התחתונה שבאדם, וזהו אם בחקותי תלכו, שהיא בחינת הביטול אל השורש, כי לכל דבר יש שורש בשמים, ובפרט לנפש האדם... (שם בחקותי תרל"ז)

בענין מגלת רות, להודיע כח השותפות שיש לבני ישראל בתורת ה', איך שממעשה בני אדם נעשה ספר ומגילה בתורת ה'. ובמדרש, אילו היה בועז יודע... פירש מו"ז ז"ל אם היה יודע שכל כך מעשיו מגיעין עד הקב"ה ממש, כענין שכתוב "וכל מעשיך בספר נכתבין", והיינו נמי שכל מעשיהם נעשה מהם תורה ותיקון ולמוד לכל הדורות... (במדבר שבועות תרמ"ד)

איתא בגמרא... כעין דאיתא בשם הבעש"ט לראות בכל מעשה לעשות עבודת הבורא ית' תיכף ולא לשם הכנה, הגם דיש דברים שהם כמו הכנה, שאוכל כדי שיהיה לו כח לעבודת הבורא, מכל מקום הצדיק צריך לעשות באכילה עצמה עבודה ותיקון בהעלאת ניצוצות וכו'... (שם תרנ"ו)

במשנה כל מחלוקת... דיש ב' דרכים בעבודת הבורא, אחד על פי הדין מי שמיישר כל מעשיו וזוכה בדינו, ואחד על פי חסד הבורא, פירוש שזוכה במעשיו שיעשה השי"ת עמו החסד, וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבא על ידי זה חס ושלום להתנשאות... (שם קרח תרל"ו)

...וכן הוא בכל דבר בפרט, שמקודם ניתן לאדם דרך בחסד השי"ת, אחר כך צריכין ללמוד מזה איך להנהיג את עצמו אחר כך לזכות לסיוע עליון על פי מעשיו, ומכל מקום הכל מהשי"ת... (שם פינחס תרל"ח)

במדרש ומקנה רב... ובאמת כל המעשים ממש שאדם עושה הכל מוכן לו, אבל לכוון לעשותו בשעה הראויה הוא עיקר העבודה, וזה שאמר בזמן שהם מתנת שמים. ובודאי חלק זה היה מוכן לבני גד ובני ראובן, אבל היה בא להם אחר חלוקת הארץ, אז היה טוב להם... (שם מטות תרל"ח)

המסעות שנכתבו... וכן צריך כל אדם לזכור בכל דבר כי הוא לצורך השי"ת, וכשעושה לשם שמים מקיים הדבר ונותן לו מקום, הן דבר טוב או רע בהתרחקו ממנו כנ"ל... (שם מסעי תרל"ב)

שם משמואל:

והנה קמה אלומתי... ונראה דמאחר שהחומר והגוף הוא בעל שינוי ותמורה, על כן תמיד חליפות וצבא עמו. אבל איש שכל מעשיו הם בכח נשמתו, כדאיתא בזוהר הקדש כל מה שתמצא לעשות בכוחך עשה, בכוחך דא נשמתא דבר נש, וכבר אמרנו שהפירוש הוא שעושה בחיות והתלהבות, בכל כחו וכוונתו, מעורר כח הנשמה שבו ומתייחס המעשה לנשמה, וכמו שהנשמה איננה בעלת שינוי ותמורה, שהרי היא מהעליונים, כן למעשיה יש קיום ועמידה... (בראשית וישב תרע"ג)

והנה במדרש... ובמדרש קדושים, מקידוש מעשים שיש בידך, וצריך להבין מהו קידוש במעשים, כי הנזהר ממעשים בלתי ראויים נקרא טהור ולא קדוש... ונראה שקידוש מעשים הוא ברעותא דליבא, דעשיה בלי רעותא דליבא אין בה שבח, ועל כן קידוש הלב הוא נקרא קידוש מעשים... (שמות בשלח תרע"ו)

...והנה המעשה מתייחס לחומר, ונקרא בלשון נקבה, ומחשבה צורה שהיא נקראת בלשון זכר. ועל כן חטאת הבאה על כפרת המעשה שהוא בחומר באה נקבה, וקרבן עולה שבא על הרהור הלב הוא זכר... (שם תצוה תרע"ג)

ונפש כי תחטא... טעם דכל השוגגין צריכין כפרה, כי צורת האדם שכל מעשיו יהיו על פי הוראת השכל, ולא ירים את ידו לעשות דבר אלא שישקול מקודם במשקל שכלו אם ראוי או לא, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל נמשך מזה שממציאים לפניו חטא שוגג מעשה בלי הוראת השכל, על כן צריך כפרה על החטא הקדום שעשה מעשיו בלי הוראת השכל, שזה הביאו לידי חטא שבשגגה... (ויקרא תרע"ב)

וירא בלק... והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בענין דיבור ומעשה, שהדיבור מעורר בעליונים יותר מן המעשה, אך על ידי המעשה ממשיך מן ההתעוררות ההיא למטה. ולפי זה אף אנו נאמר, שהמחשבה דיבור ומעשה הם בסגנון זה, שהמחשבה מעוררת התעוררות למעלה למעלה, והמעשה ממשיך מן ההתעוררות למטה למטה, והדיבור הוא ממוצע בין מחשבה למעשה, כי בלתי מחשבה וכח שכלי אין דבור, כי תינוק אף שיש לו כלי הדיבור, וכן בהמה אף שיש לה כלים לדבור, מכל מקום באשר נעדר מהם כח השכלי הדיבור אין בהם, וכן הדיבור צריך לעקימת שפתיו, דהוה מעשה, ואם כן יש בדיבור כח מחשבה וכח מעשה, והוא כלול בתרין, על כן באמצעות כח הדיבור ממשיך כח המעשה למטה, את התעוררות כח המחשבה, ומבלעדי כח ממוצע זה אין צירוף למחשבה ומעשה. ובאשר ישראל הם כל עשייתם ועבודתם בכל חלקי האדם וברגש הנפש ובכל החושים, וכענין שכתוב (תהלים ל"ה) "כל עצמותי תאמרנה וגו'", בזה הם נעשים מושלמים במחשבה דבור ומעשה. אך גם זאת להיות אדם בעבודתו נתרגש ונתפעל בכל חלקיו במחשבה דבור ומעשה לא דבר נקל הוא... (במדבר בלק תרע"ד)

ויש לפרש "המצוות מלוות אותך", כי העוסק בגשמיות מתגשם, ובמדרש (ב"ר כ"ב ג') שלשה הן שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בם תועלת, ואלו הן קין נח ועוזיהו, והיינו כי האדמה היא הגשם התחתון מכל והיא חומר עכור, על כן מאפילה ביותר ומגשמת את שלימות נפשו, וממנה תקיש לכל הדברים הגשמיים, שלפי מסת עכירת הגשם שעוסק בו נפשו מתגשמת. אבל ישראל נתן להם הקב"ה בכל דבר מצוות להשיב את הנפש לחיק אביה, וכמו שהעוסק בדברים גשמיים מתגשם, כן העוסק במצוות נעשה דבוק בהשי"ת... (דברים תצא תרע"ה)

הסכת ושמע ישראל, ובספורנו פירש: צייר במחשבתך. הנה זה לימוד גדול לכל הבא ליטהר, שטרם יקרב לכל דבר לעשותו, הן בתורה ובתפילה, ואפילו בדבר הרשות, לא יהיה נבהל לעשותו טרם יצייר בעצמו היטב את הדבר ההוא וצורתו ותועלתו... (שם תבא תרע"ב)

...וכן יש לפרש טענת האומות... אך השי"ת השיבם דמדה זאת נוהגת רק בישראל שקבלו את התורה, על כן אפילו מעשה שלהם גרידא אף בלי כוונה, נמי יש לו מעלה, מאחר שסוף סוף היה לתכלית נכבדה... אך לפי דרכנו הנ"ל יש לפרש באופן אחר, דהנה כל אהבה ועשיית המצוות צריכין שמירה מכחות החיצוניים, אך כשהם נעשים בכח התורה, התורה היא השומרת, וקל וחומר עתה למצוות הנעשות בלתי מתכוון שהן צריכות שמירה ביותר... (סוכות תרע"ט)

ר' צדוק:

וכן בנפש האדם המתלבשת בתוך הגוף ויש בה ראש ותוך וסוף, הראש הוא הנשמה שבמוח, והיא טהורה, נופה נוטה למקום טהרה, שהוא הדביקות בהשי"ת, והסוף שכחות הפעולה שבו על ידי הנפש הוא הסוף של כח הנשמה, ושם הוא ההכרה לנפרד מהשי"ת, ולכך הרע אינו אלא במעשה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ' א') מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה רק עיקר הרע הוא במעשה שם התגלות הרע, ושם נאמר אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו במעשה דוקא... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד סה)

פעמים נדמה לאדם שיש לו סייעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא דלולי כן לא היה הקב"ה עוזרו, שרק לבא לטהר מסייעין אותו, אבל בבא לטמא איתא רק פותחין לו ולא מסייעין, דמכל מקום פעמים יש דלניסיון סייעוהו, וכיוצא, וכמ"ש במיכה שאמר "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן", (ושם זה בהוי"ה שהוא קודש, כדאיתא בשבועות ל"ה ב'), הרי חשב שהיה לו סייעתא דשמיא ועזר אלקי להזמין לו הלוי לכהן ולהטיב לו... (חלק ב צדקת הצדיק לט עמוד י)

על מחשבות בטלות לא נמצא שום איסור מפורש, רק "לא תתורו" וגו' מוקמינן בברכות י"ב בהרהור עבירה ולא בהרהור בטל לבד... והיינו כי זה אינו ביד האדם ובבחירתו כלל. וכן על מעשים בטילים דרשות, רק על דברים בטילים יש עשה ולא תעשה כמ"ש ביומא י"ט, כי בדבור יש מצות תלמוד תורה שהוא תמידי "לא ימוש" וגו', ויכול להיות כל דבוריו תורה, מה שאינו כן מעשה אין כאן עשיית מצוה בתמידות, ואדם שיש לו כח הפעולה אי אפשר שלא יפעול... וכן מי שנברא בכח הפעולה וכד"ש (שבת י"ד) סתם ידים עסקניות, והגם דזהו מתעסק בעלמא דלאו מלאכה הוא לענין שבת כל שאינו בכונה ולא מקרי מעשה כלל, מכל מקום יש גם כן בכונה ולהיות הכל עבודת ה', וכל מעשיו לשם שמים זה אי אפשר כיון שאינו מעשה מצוה, רק על ידי סייעתא דשמיא, כד"ש (מ"ר ריש בחוקתי) בדוד המע"ה "והיו רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות", שהיה השי"ת עושה פעולותיו תכליתן לשם שמים. ועל ידי השמירה מדברים בטילים זוכה גם כן לינצל ממחשבות בטילות ומעשה בטילות, ולהיפך... (שם רלד עמוד קיא)

...כי עיקר קדושת המעשה אי אפשר אלא על ידי קדושת היסוד והגדרת עריות בהרחקה מאשת זנונים וסוטה בקלקולה, וכל רוח הקדש שהוא רוח קדושה אינו אלא במקום גדר ערוה... (שם ישראל קדושים עמוד סב)

משכיל הוא המצליח במעשה, וכמ"ש בדוד המע"ה "לכל דרכיו משכיל", ומביש העדר הצלחת המעשה, כענין ויעש באושים... וכבר איתא בברכות ל"ב ד' דברים צריכין חיזוק, תורה ותפלה ומעשה וכו' שהם חכמה ובר לבב ונקי כפים, צריך לכולם השתדלות וזריזות וביותר למעשה שהיא מצד הגוף יסוד העפר שהוא המוליד התעצלות וכבדות באברים, ולכך זרוזי גרמא מעולה שבברכות. וכמ"ש מזרזין במקום שיש בו חסרון כיס, וכמ"ש במקום אחר על בכיסו בכוסו בכעסו, דבכיסו רומז לחלק המעשים המכונים על שם הצדקה וגמ"ח כנ"ל פסוק ב' שהם בכיס, ונגדם הוא עצלות המעשה, כמ"ש פ"ק דע"ז י"ח יכול יגרה עצמו בשינה וכו', ותרדימה הוא גירוי השינה, וקיץ וקציר הם תרתי לישני דיפשפש וימשמש במעשיו, בפ"ק דעירובין י"ג כפירש"י שם קציר הוא הפשפוש בשעת מעשה, וקיץ לאחר המעשה ממשמש... כי שלימות המעשה להיות רודף צדקה וחסד גם בזמן שאינו מצוי לנגדו, כי המחשבה והרצון הוא דבר שלעולם יכול לעבוד בהם לה', מה שאינו כן למעשים יש זמנים מיוחדים, ומצות עשה שהזמן גרמא כשעושה אותה שלא בזמנה עביד איסורא. וקציר הוא כשהזמן גרמא וקיץ אף כשאינו זמנן מצות המעשיות הוא רודף אחר המצות... (חלק ג דובר צדק ה עמוד סח)

...וזהו המדרגות גם כן לכל מעשה שאמרו בברכות ג', יועצין באחיתופל זהו עצה שבכליות, ונמלכין בסנהדרין נגד הלב ששם הוא בית המשפט אלו מזכין ואלו מחייבין בב' חללים שבימין ושמאל, ושואלין באורים ותומים נגד חכמת השי"ת שבמוח, ואחר כך יוצא המעשה לפועל, והם ג' עדרי צאן שהוא רובצים תמיד על פי הבאר, ר"ל הנהגה התוריית... (שם קומץ המנחה עג עמוד סו)

...דהאדם צריך לדעת בכל פעולותיו ומעשיו שלא הוא הפועל רק הכל בכח עליון וכל פעולותיו מהשי"ת, כענין "גם כל מעשינו פעלת לנו", ובלאו הכי אין לו שום כח לפעול כלום רק על ידי כח הפועל דהשי"ת הנמשך בו מכח י' מאמרות דמעשה בראשית, שהם נצבים חיים וקיימים לעולם כחות הפעולה כל דבר ביומו כפי פעולת הדברים בימי בראשית, וכך כל פעולה השייכת לאותו יום מצלחת ביותר, עיין שלהי שבת במזל יום גורם... אבל מכל מקום הכל מכח הפועל דהשי"ת, ואפילו בעבירות נאמר בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה (ברכות ס"ג), ואחר התשובה גמורה דזדונות כזכיות אף הוא מפעולת השי"ת, רק הוא כענין דבר שאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה, וזדונות כשגגות היינו כמתעסק בעלמא... (חלק ה רסיסי לילה כז עמוד לז)

חכמה ומוסר:

...וכבר כתבנו מזה להתבונן נוראות ידובר בו, מה שאין הפה יכול לדבר. המקרא מפורש "לבנת הספיר", ופירש רש"י ז"ל לזכור צרתן של ישראל, הרי ראינו כמה גדול כח מעשה המצוות בעולם המעשה, עד שכביכול כשהקב"ה משתמש לעולם המעשה בשביל ישראל, נאמר לנו הציור, כאילו כביכול עשה מעשה לבנת הספיר לזכור צרתן של ישראל, אף שחלילה לחשוב שצריך מעשה לזכור, אבל להורות לנו כמה גדול כח המעשה בעולם המעשה... (חלק א א)

...כל הפילוסופים מודים במושכלות, שמביאות לידי השארה נצחית, אבל במעשה אין דעת האדם משגת שתהיה ממנו השארה. והנה אם בדבר ה' מעשה נעשה, זה אין מהתימה ממנו יתברך כי הוא כל יכול, אבל מה שאין מבינים, איך יכול לצאת מתכלית הרוחניות תכלית גשמית כמו העולם השפל, זה אין כל בריה משגת, ורק מקובל לנו בתורה, כי כל עיקר הוא עולם המעשה, ו"הכל לפי רוב המעשה", ולפי הדקדוק בקיום המעשה יותר הוא הקודש יותר, ולכן הראינו ב"דרך אמונה", כמה ענינים גשמיים, וכרוכים בהם ענינים רוחניים רמים ונשגבים, לקרב אל השכל, איך שמעשי המצוות היוצאים מפי הגבורה בתכלית הרוחניות, נקל להבין פנימיותם הם תכלית הרוחניות, ולא עוד אלא שבשביל שיתאמת אצלנו, שבעולם הזה הוא דוקא מעשה... כתבה תורה כאילו לפניו יתעלה לבנת הספיר לזכירה, ומזה נחלץ לקיום המעשה... (שם)

וכמו כן נתבונן דבר נפלא בטבע מה שאנו רגילים בו, ואין אנו מתפעלים מזה. אם יאמרו לנו אדם אחד רקק רקיקה אחת ובנה בזה עולם מלא, או להפך החריב בזה עולם מלא, הנה לכו חזו מפעלות הטבע. תרח אבי אברהם רקק רקיקה אחת ונולד מזה אדם גדול בענקים אשר הקנהו להקב"ה שמים וארץ, וכן בשבילו נברא העולם, וכן עמרם רקק רקיקה אחת ונתהוה מזה יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן, והתורה מגבהי שמים ,וכן בן דוד וכדומה להם.

ועתה התבוננו מעשה הטבע. אילו הניח הגרעין שלא במקומו הראוי, רק כחוט השערה הלאה כגון על אבן, וכן אילו לא רקק רקיקה במקומה הראוי לה, לא היו מתהוות כל הכוחות וההרכבות שזכרנו למעלה, וכן לא היה נולד האדם שפעל כל אלה. ואם כן הרי לעינינו מעשה הטבע, שמדבר קטן וקל יבנו עולמות, ואיך לא נבין כי ההנהגה הנסית, אשר היא טבע עליון נורא מאד, ומעשה מצות היותר קל שיעשה האדם, יבנו ויתכוננו מזה בדרך חכמה כנ"ל כחות ועולמות אין חקר.

אלו הדברים יכו שורש בלב האדם לדקדק בקיום מעשה המצוות כהלכתן דוקא, חוט השערה לא יחסר, ממש כמו הטבע התחתון, וכל שכן הטבע העליון מאד.

ותראו דבר נפלא, כי בסוף מעשה בראשית כתובה התבה האחרונה: "אשר ברא אלקים לעשות". הרי כי דוקא מעשה הוא הפותח והסוגר מעשה בראשית, כמו שעינינו רואות בעולם הזה בחכמת הטבע, ממש, כמו כן בטבע השני, העליון מאד במעלה, סיים הפסוק כי הכל תלוי במעשה הקל של האדם למטה בארץ...

היש פעולה קלה מלהניח הגרגיר בארץ? ראו אחי מה פועל האדם במעשה הקל הזה. היש מעשה יותר קל מרקיקה כנ"ל? ראו אחי מה פועל המעשה הקל הלזה אף בגבהי שמים, כי ממשיך נפש משכלת ממעל, ולא עוד אלא שממשיך על ידי הפעולה הקלה צלם כל העולמות. ומקרא מלא הוא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". וידוע בפי כל, כי האדם נקרא בפי חכמי המחקר, וכל שכן בחכמי האמת "עולם קטן", כי כל העולמות כלולים בו, והרי נעשה זאת על ידי מעשה הקל של האדם. ואם מעשה גשמי פועל כל כך בגבהי מרומים, מעשה רוחניות ורצון אדון כל על אחת כמה וכמה, שהדבר היותר קל בעיני האדם, פעולתו בגבהי מרומים יותר נעלה... (חלק א עמוד צה)

ומזה נתברר סוד כמוס, כי שוא ושקר בימינם, ורק למראה עינים ידמה להם כי הועילו מעשיהם, ומעתה איך יעלה על הדעת לעבר פי ה' והיא תצליח, ואם ידמה לו כי צלחה לו, אין זה אלא כאחיזת עינים.

אחי יוסף בקשו לבטל את החלום שלו, והנה סיבב המסבב שהם בעצמם הוליכו אותו לקיום החלום. פרעה כאשר שמע כי ישראל אינם שבים מצרימה, צעק וי וי, מלכים לא יתנו לנו עוד מס בשמעם כי עבדינו ברחו מאתנו, ופייס את כל עמו לרדוף אחריהם, ושר של מצרים נסע עמהם, והוא לא ידע כי זו עצה של מלך מלכי המלכים הקב"ה לתת לעמו ישראל ביזת הים לקיים הבטחתו לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"...

קרח אמרו עליו במדרש רבה קרח חכם גדול היה ומטועני הארון, ונפל בלבו גם כן דמיון של שטות על ידי אחיזת עינים, כי ישבור מעשה ידיו של משה רבינו בהסיתו רבים מישראל לבטל התמנות שלו... מה אחיזת עינים עושה על היותר גדול! (שם עמוד קלא)

הנה מכלל עניני העולם מצאנו, כי על פי רוב כל החכמות וההשתדלויות של החכמים והסוחרים וממציאי החדשות בעולם הוא רק על ההכנה למעשה, ועיקר המעשה נעשה בפשטות בלי שום התחכמות. כגון חכמת הרפואות, היא רק להתחכם ולעמוד על סבת ומהות המחלה, ולדעת טבעי הסמים, ואיך יתאימו לעומת המחלה וכו'. אבל אחר ההתחכמות עיקר התכלית שעליה סובבים כל מרבית היגיעות וההתחכמויות דור אחר דור יסובבו על רפואת החולה שיתרפא מחליו, ועל זה כדאי כל ההשתדלויות אשר מחול ירביון. והרפואה עצמה נעשית בפשטות מאד, שהחולה לוקחה כפקודת הרופא אחר הרכבתם.

וכן במסחר, כל ההתחכמות היא על ההכנה, איך לכלכל רוח המסחר להרבות הון למען יתענג כחפצו. והנה עצם התענוג התכלית, נעשה בפשטות גמורה שלוקח בפיו ואוכל, או לובש וכדומה, וכן באומנות וההמצאות החדשות, כל ההתחכמות היא בהכנה, והעיקר התכליתי, היינו ההנאה מהם היא בפשיטות גדולה... (שם עמוד קסט)

אבא לברכו בברכת מזל טוב, ויזכה לגדלו ולחנכו על ברכי התורה והמוסר גם יחד ולחופה ולמעשים טובים. אתפעל ממנהגי ישראל. בברכה זו ניכר גם כן שהכל על פי יסודות התלמוד. גדול הלימוד שמביא לידי מעשה, לא המדרש עיקר אלא המעשה, ולכן לא מספיק בברכה לתורה לחוד, שיהיה למדן גדול, ואין זה תכלית הבריאה, כי העולם הזה הוא המעשה, והלימוד מביא לידי מעשה, וזהו תכלית הבריאה. ולכן בסוף מעשה בראשית מסיים "אשר ברא אלקים לעשות", ואדון הנביאים לא השתבח אלא במעשה, "עניו מכל האדם", דבר שכל ישראל יכולים לבא לכך, כי הענוה מדה כוללת מכל המדות, וקיום המעשה תלוי במדות, כידוע לבעלי מוסר. על כן מנהג ישראל תורה, לומר גם כן "ולמעשים טובים", ובאחרונה כמו בסוף מעשה בראשית. ובמעשה המצוות יכול למדרגה היותר גדולה, כמדרגת האבות, אם רק ישלים נפשו במדות כנ"ל.

במגלה י"ב אמרו: "שאלו תלמידיו את ר' שמעון בר יוחאי... אמרו לו וכי משא פנים יש בדבר? אמר להם, הם לא עשו אלא לפנים (העמידו פנים), אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים". אמרנו הערה נוראה מזה, לפעמים יאמר אדם איזו אפיקורסות בדרך שחוק בעלמא, או מבזה תלמיד חכם דרך שחוק, וחושב מה עשיתי, הלא מצחק אני. והנה הם לא השתחוו לצלם אלא לפנים, ואף על פי כן אלמלא מרדכי ואסתר שהרבו בצומות ותפילות, ותינוקות של בית רבן, מי יודע חס ושלום מה היה. והם לא השתחוו ברצון אלא באונס, ולבם לשמים. וגם הצלם לא היה עבודה זרה, עיין פסחים נ"ג ב' בתוספות ד"ה מה ראו, ועם כל זה היו צריכים רחמים גדולים כל כך. המבזה תורה או תלמיד חכם או מוסר, שעל פי קוטב הדין חמור כבודם, אף אם אינו אלא לפנים ובאונס, מי יודע אם לא נתחייב כליה חס ושלום. ואיה מרדכי ואסתר העומדים לו, ואיה שקו ותעניתו?

והנה ראה ידידי אם נתבונן על זה, רק מעשה בעלמא, ולא מלבו, הרי מבואר בזה חומר מעשה בעלמא, ומכל שכן מעשה בכוונה חס ושלום... (שם עמוד קפא)

והנה זה כח אלוקי ולא אחר היכול לעשות זאת, להפוך הכל לרצונו. ובזו הבחינה יש כח אלוקי באדם, "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". והוא כי בכל עניני תבל לא יוכל אדם לעשות מחסרון מעלה. אם יאבד ממון למשל, אף שאחר כך הרויח ממון, אם לא היה מפסיד היה לו עוד יותר. נמצא שההפסד נשאר הפסד. מה שאינו כן ברוחניות על פי התורה, בה יוכל האדם לעשות מחסרון מעלה. כשאדם נרפה מהתורה הרי חסרון גדול, אבל כשמתחזק שוב נעשה מהחסרון מעלה, כי כובש את יצרו יותר, ובמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וזה כדמות מעשיו של הקב"ה, שמן המעשים הנעשים נגד רצונו עצמם יתגלגל לבסוף מילוי רצונו. (חלק ב עמוד מא)

והכל לפי רוב המעשה (אבות ג' י"ט). פירוש כי המעשה ישובח לפי רוב המעלה, כי המעשה שיעשה בכונה גדולה, ובמעלה השייכת למעשה הוא חשוב מצד עצמו, וגם מפאת המצטרף, כי ילבט (יצטרף) המעשה הזה עם כל המעשים הנמשכים ממנו כל ימי חייו. כי לא ישובח איש טוב במעשה הטוב פעם אחת, אלא אם ייטיב כל ימי חייו, והמעשה הנעשה במעלה ימשיך אליו, כידוע, מעשים כל ימי חייו. ובמעשה המיוחד האחד נמצא תוקף כל המעשים הנמשכים ממנו. (שם עמוד צב)

הנה כתב הגר"א ז"ל כי הלומד תורה בשביל ממון (כמדומה), אין תורתו מצליחה. הסברנו הענין, כי הנה הדברים הולכים אחר הכונה, ואין הפירוש כמו שלומדים, כי כיון שהכונה רצויה אף כי המעשה אינו רצוי, הוא מקבל שכר. לא כן דוקא. כי כוסף המטרה תמשוך את הפעולות אחריה כאבן השואבת המושכת את הברזל. ונמצא כי ככל מה שתגדל כוונת האדם, לעומת זה תמשיך הפעולות למעלה ראש, הרבה יותר מאד מן האיש אשר מטרת כונתו מועטת היא. והוא גם לא יפול על עצות ותחבולות, כמו האיש אשר כוונתו רמה ונשגבה... על כן חובה עלינו לעשות מעשינו בכוונה, כדי שתמשוך הרבה מעשים טובים... (שם עמוד קמג)

...מה שאינו כן מי שקדם לו ההכרח למצא דירה, הוא מתכשר מאד במלאכתו להכנות הישיבה בה, ולא ירגיש בהשתדלות ההכנות, אף שבאות לו בעמל וביגיעה. ולכן מי ששם נגד פניו נועם עסק התורה והמצוות, בין לעצמו בין לזולתו, אינו מרגיש בעמל היגיעות המצטרכות לתכלית הנועם, ועושה בשמחה ובטוב לב... וכן כל מצוה יעשה בהכרח כאילו כפאו שד ובלב רע, משום שאין נועם התכלית נגד פניו, ומה יהיה בסופו? לא ישלים כל חלקי ההכנות הצריכות לתכלית הבנין, וסוף כל סוף גם גדר אבניו נהרסה.

וזה היה ענין קין, מתחילה לא חסר אלא שמחת המצוה וטוב הלב, שלא הקריב מחלב צאן, ולא זיכה לבבו להבין התכלית להכין ההכנות בעמל ויגיעה. ולבסוף גדר אבניו נהרסה, שנפל בעברת רציחה... (שם עמוד קפ)

...ועל כן באמת האיש הרפה באמונתו נחשב (נחשד?) הוא בסתר על עוול וחמס, וגם על שפיכות דמים. כי מה יעצרנו מחמדתו החזקה הבוערת בו? גם הפילוסופים הגדולים הודו, כי בלי אמונת השארת הנפש לנצח נצחים אין מה שיעצור את האדם לתת לזולתו. ובודאי יאבה במסתרים גם לאבד עיר כולה, ואף עולם כולו בשבילו. ולמה לא? כי אין השכל מחייב אחרת, אלא אמונת השארת הנפש. ומעתה האיש הנעזב לכל התאוות והחמדות מה שלבו חפץ, אין לנו ספק עליו, כי הוא אינו מאמין בהשארה... ואם כן הלא ברור הוא, כי כל הפעולות אשר הן בלי תכלית אין תכלית להן, ואחרי שאין להן תכלית לא תפול עליהן השכלה, כי השכלה תיפול רק על תכלית. ואם כן האיש דק השכל, אשר לא הגיע בשכלו להשכיל האמונה הנצחית, אם כן הוא בעל שכל בכח ולא בפועל, כי פעולותיו בלתי מושכלות. והאיש גם הסכל, אשר יאמין בנצחי, ומקוה בפעולותיו לקיום נצחי, הרי פעולותיו מושכלות, ונמצא שהוא מושכל בפועל ולא רק בכח...  שם עמוד קפח)

הענין כי יש ב' עניני "שלא לשמה". האחד הוא שאין הענין נחשב אצלו לכלום, ואינו עושה אותו אלא מחמת שהדבר חשוב אצל בני אדם. וזה הענין גרוע, כי לעולם לא יבא לשמה. השני הוא כשהענין עצמו מכובד אצלו, כגון המבין שהתורה היא ענין מכובד, ועם כל זה אם לא יהיה לו כבוד מלמודו לא היה לומד מחמת עצלות וכדומה. ותקות הכבוד רק כמסייע בידו בלימודו. ועל זה אמרו רז"ל (פסחים נ') "לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה", כי מזה יבא ללשמה... אך גם בלי תקות כבוד היה אדם זה לומד או עושה המצוה או סר מרע מחמת כבוד השי"ת... (שם עמוד רעו)

והנה נחקור נא לסבת הדבר שאנו עושים מעשים ולא נעמוד על הכזב שבהם, או על רחוקם מן המטרה המכוונת. הדבר נראה כך: הפנימיות קשה ומייגעת, לברר את הלב ולזככו ממדות ומתאוות דבר קשה הוא מאד, ולכן מעטים המה בארץ... ורק מי שיש לו הפנימיות, פנימיותו נובעת לו להראותו כי על פי יראת שמים נכון או צריך להזהר בהם. וכן במדות, מי שיש לו בפנימיותו תוקף עוז הכשר המדות, לו נקל להבין, כי מעשה זה נובע ממדה רעה, מה שאינו כן למי שחסרה לו הפנימיות, אינו עומד על זה, מפני שהרגשו אינו מוביל לו הידיעה הזאת... (שם עמוד רפז)

שעורי דעת:

ונראה לפרש דכאן אין אנו מסתפקים אם נתן הכסף לשם קדושין או לשם מתנה, כי ודאי הוא שנתן לשם קדושין. אלא באור הדבר, שכדי לפעול קנין וחלות הקדושין צריכים גמירת דעת והחלטה גמורה מצד פועל הקנין, והמתבונן בכחות נפשו של האדם הצפונים, ירגיש שאינה דומה מדת תוקף החלטת האדם כשיעשה הדבר בפני עדים, ויודע שהעדים רואים את הדבר, למדת ההחלטה שנמצאת כשעושה דבר זה בינו לבין עצמו שלא בפני עדים, וכדי לפעול חלות קדושין שערה התורה שאינה מספקת מדת גמירת דעת כזו הנמצאת בקנין שלא בפני עדים, ומטעם זה צריכים עדות לקיום הדבר...

ורואים מזה עד כמה מדדה התורה הקדושה את מדת רצונו של האדם הנדרש כדי לעשות חלות קדושין. שזה אפשר רק לתורה שמימית, אשר יוצרה יודע את מהות הקדושין והווייתם, שאם יחסר חלק דק מן הדק לא היה בזה כדי לפעול חלות קדושין, אבל לו היתה חס ושלום רק תורה נמוסית, הדרושה לקיום העולם ותקונו, לא היה אפשר כלל להכנס בחלוקים דקים כאלה וגם לא היה דרוש זה, כי די היה לנו במעשה המגלה את רצונו לקדשה.

...דאינה דומה מדת ההחלטה שבלב המקדש כשמביע החלטתו בדבור שלם וברור, למדת ההחלטה המובעת בלשון קלושה ובלתי ברורה, וזהו משום דטבע האדם הוא כי דבר המוסכם ומוחלט אצלו בודאות גמורה הוא מוציא החלטתו זו בלשון ברורה ומסוימה, ואם חסר בברירות מבטאו, אות הוא כי רצונו והחלטתו לא הגיעו לידי המדה השלמה, ואף כי הוא רוצה בדבר ומכוון לזה, מכל מקום אין רצונו בהיר וחזק אצלו, ובשביל כך הוא מוציאו בלשון בלתי ברורה ומסוימה... (חלק א עמוד מ)

אמנם ראוי לדעת, כי הרושם שעושים דברים וסימנים קטנים כאלו אינו קלוש כל כך כמו שנדמה לכאורה, כי אף שאינו מורגש כל כך הרושם, בכל זאת הרי הוא נרשם בנפש האדם מאליו ופועל בו, כי באמת יש שמתעוררות תנועות בנפש האדם מבלי שידע בהן כלל... (שם עמוד נב, וראה עוד אדם-כללי)

והנה כל זה עוררני לחדוש גדול, והוא אולי ההיפך מכפי שרגילים לחשב תמיד. אדרבה, אפשר שהתועלת הרצויה היא דוקא על ידי דברים כאלו שאינם מעוררים התפעלות ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם ומעוררים אותן. כי אז נעשים דברים יותר אפקטיים ויותר נכרים, אף שבשעת מעשה נדמה שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה, אבל באמת אינם פועלים כל כך, שדוקא מחמת שהם עושים רושם חיצוני גדול הם מניעים את הכחות היותר קטנים שבאדם והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכחות ההם כל כך, עד שאינו מגיע אל הכחות היותר עליונים ודקים, ששם באמת היה צריך להגיע... אחרי שיש כאן מזון לכחות השפלים ולרגשות הפשוטים ממלאים הם את כל המקום, והרושם נבלע בכחות ההם, ונמצא שרק צדדיו החיצוניים של הדבר עשו רושם על הכחות השפלים המוצאים בזה טרף, אבל לא נעשה פה הרושם הנרצה, ודוקא הרשמים הדקים הבלתי נכרים אינם מעוררים ואינם מביאים לידי התפעלות את כל הכחות שבנפש האדם, אבל מגיעים המה לנימים הנדרשות, למקום שהם צריכים שם לפעול ומניעים את הכחות המעולים שבנפשו... (שם עמוד נה)

נמצא בספרים הקדושים בפירוש הפסוק "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), דהיינו שהאלקות כביכול מקבלת כח ממעשי בני אדם. ורגילים אנו להבין זאת בתור מליצה... אבל באמת אין זו מליצה, אלא שבאמת ניתן לאדם הכח לתת על ידי מעשיו עוז לאלקים, כי בהנתן לו כח הבחירה ובהיותו הוא המפתח של הבריאה, הרי בכל מעשה שהוא עושה בין לטוב בין למוטב, מתעורר זה הענין ומתגבר על פי חוקי סדר הבריאה בכל העולמות, ומגיע עד שרשי הבריאה והשפע האלקי, ולפי מה שפעל בעליונים ונתן עוז לאלקים על ידי אתערותא דלתתא נשפעת אחר כך ההשפעה מלמעלה למטה, ונותנת עוז ותעצומות לעם... (חלק ב עמוד י)

...לא רק עצם הנבראים נמצא בכל עולם לפי ענינו, אלא גם חקי טבעם וכל הענינים המתיחסים להם, הם אותם הענינים עצמם הנמצאים בכל עולם ועולם. ולכן כל דרכי ההנהגה שאנו רואים בעולמנו אנו בחקי הבריאה, נמצאים הם בכל העולמות ומתראים ומורגשים לפי בחינת כל עולם ועולם, בהקבלה למה שמתראים ומורגשים הם כאן. ולפי זה נוכל להבין כי כמו שבעולמנו זה יכול האדם לפעול בדברים הטבעיים ולהשתמש בהם כרצונו, כי כן גזרה חכמתו יתברך, כי טבע העולם יתנהג כמנהגו הקבוע, אף אם ישתמש בזה האדם נגד רצון ה', אם לא באופן יוצא מן הכלל, שמשתנים סדרי הטבע על פי החקים שהוקבעו גם לזה, כמו כן יכול האדם לפעול עם הכחות הרוחניים הנעלמים ממנו, שאנו קוראים להם בשם כחות סגוליים, שבאמת גם הם כחות טבעיים, שהוטבעו בבריאה ברצון ה', ולעיני איש משכיל אין עניני הטבע הפשוט, שהורגלנו בו, פשוטים יותר מהענינים והכחות הרוחניים הנשאים אם רק יכול להגיע עדיהם וידע להשתמש בהם.... (שם עמוד ע)

...ויש ללמד מכל זה עד כמה צריך כל אחד לברר אצלו בהירות האמונה, שעל ידי התבררות האמונה אפשר לעשות ולפעול נפלאות, לצוות, כביכול, לפני ה' לבקע הים-ויבקע. אולם יש לדעת כי לאחוז בדרך כזאת הסכנה נוראה, כי אם לא יעשה כה נכון בדיוק על פי התבררותו באמונה, סכנה היא להענש חס ושלום בעונש מר...

ועל כן יש לו לאדם להשתדל הרבה לברר אצלו האמונה ביותר בהירות, כי מה שונה הוא אדם זה, שמבוררת אצלו האמונה, מזה שאינה מבוררת אצלו כל כך, מעשיו הם אחרים, ופעולותיהן אחרות, ובכלל איש אחר הוא, וכן בנוגע לעבודת ה' כל מה שמבוררת ובהירה האמונה הרי עבודתו אחרת לגמרי היא... (שם עמוד קצז)

אבל באמת לא כן הדבר, נפש האדם מורכבת מכמה מדרגות, נפש בתוך נפש... אלא אף ביום ישנם חלקי נשמה המופקדים אצל הבורא, כביכול, וכפי עבודת האדם הוא ממשיך אליו את חלקי נפשו, אם עובד בקדושה ובטהרה הוא ממשיך אליו את חלקי נפשו היותר עליונים, עד שהם נמצאים בגופו ופועלים בו. והנה כאשר האדם עושה מעשה, הרי הרגשות החמריים השפלים תופסים את המקום העיקרי בחלקי נפשו המקושרים פה עם הגוף, אבל עוד ישנם חלקים אחדים שהם לא נבלעו עוד בהמון הרגשות והכחות הנמוכים שבאדם, ובאותם החלקים חיים ופועלים חלקי הנשמה היותר נעלים ונשגבים ברגשות קדושים וטהורים, שאיפות יותר נעלות ורוממות... (שם עמוד רז, וראה עוד ערך נשמה)

רבינו ירוחם:

ומזה לימוד גדול היוצא לנו בבנין האדם ובכל עבודותיו, כי תקדים ראשית כל התחלת הדבר, באופן כזה אשר כל המעשה, וכל העתיד להבנות, הכל יהיו נכללים ונמצאים בהתחלה, עד שגמר הענינים יהיה כמעט נשלם באותה התחלה, וכל עמלו ועסקו ישים באותה ההתחלה כי תקרא כגמר מעשה. ואלה הדברים ברבינו יונה (שערי תשובה ב' י') על ענין קבלת מעשים קודם עשייתם, כי "מעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, וכו', ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה", כי הקבלה היא ההתחלה אשר בה כבר נכלל ונגמר כל העתיד... (דעת תורה בראשית עמוד ח)

לומדים אנו מזה חידוש ויסוד, כי כל מעשה הנה כל תוצאותיו אינם דברים צדדיים, אלא הכל נחשבים הם כעצם המעשה עצמו, מעשה אינו נגמר בפעולת המעשה לבד, אלא כל הגרמות וגרמי דגרמות כולם כלולים ונקראים על המעשה עצמו. רואים אנו באמת זה בכל התורה כולה, ה' אמר לקין (בראשית ד' י') "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", ושם ברש"י "דמו ודם זרעיותיו", הנה נתבע הוא על כל תוצאות המעשה שלו עד דורות ודורי דורות... (שם עמוד סז)

ובזה נבין מאמרם ז"ל (קידושין מ') נשאלה שאלה, תלמוד גדול או מעשה, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכאורה אחרי שהתכלית הוא המעשה, אם כן המעשה גדול? אבל כך הוא ביאור הדברים. אמנם ודאי כי גדול הוא תלמוד מאד מאד, אבל בא וראה כמה גדול הוא המעשה, שהתלמוד, שאין כמוהו גדול, מביא לידי המעשה, והפירוש אינו כמו שלומדים תמיד, שעל ידי הלימוד הנך יודע איך לעשות, אבל הפירוש הוא, "שהתלמוד מביא לידי מעשה", היינו, שאי אפשר בשום אופן לעשות שום מעשה, אף היותר קל, רק אחרי לימוד כל התורה כולה... (שם עמוד עו)

כעבודת שדה כן עבודת האדם, כל המעשים והצדקות כדרך הזורעים תלכנה, אדם העובד ואינו רואה ברכה בעמלו, סימן הוא כי לא זרע ולא נטע נכונה, הוא לא באדמה זרע, והיה כי תבא כל רוח הנה כמוץ תדפנם. ויש כי יעמול עשרות שנים וגם יעשה פרי וכבר אמר טוב לנפשו, והנה בבואו מול נסיון ואינו מחזיק מעמד, גם לזה סימן הוא כי לא נטע נאמנה, ולא שורש לכל מעשיו, על כן סערה כי תבא ודאי תעקרם. (שם עמוד צו)

כל עצם ענין האמירה שנואה היא לפני המקום. מה לו לאדם באמירותיו לעשות, מה תועיל ומה תתן האמירה, אם חשב על איזה ענין וגם גמר בדעתו לעשותו, הלא יעשה. ומה לו לכל האמירה? כי מה שאנו מתארים להקב"ה שהוא "אומר ועושה", אין הפירוש שהוא ית' אמר לעשות ומקיים לאמרתו, אלא "אומר ועושה" אחד הוא, אין כלום מפסיק בין אמירה למעשה, אפילו לא כחוט השערה... הדרך לאדם היא לעשות ולא יותר, וכל האמירה דבר מיותר ושנוא הוא.

מה שאמרו חז"ל כי צדיקים הנם אומרים מעט ועושים הרבה, אין כאן הכוונה בשבח הצדיקים שמקיימים מה שאומרים וגם עוד יותר מזה... אלא זה גופא מה שהצדיקים ממעטים באמירה הוא הוא השבח שלהם... והמעט שהצדיקים אומרים אין זה בשם אמירה כלל, אלא בדרך רמז על העשיה אשר מוכרח הוא להודיע לאחרים כי יכינו עצמם למה שהוא עושה, וכמו אברהם אבינו שאמר להם למען ידעו ולא יעברו מלפניו, וכל מה שממעט יותר משובח יותר... (שם עמוד קיז)

רגילים אנו לחשב, כי אדם המכיר ומבין דבר לאשורו ולא הביא המחשבה לידי מעשה, חסר לו רק הקיום במעשה, אבל בעצם ההכרה והידיעה שלו אין חסר כלום, הנה זה טעות גמורה, כשהכרתו לא הביאה לידי מעשה, הנה גם ידיעותיו והבנותיו לא כלום הן, דומה הדבר לאדם הבונה בית, שאף אם הניח את היסוד, וכבר בנה עליו אבנים וקורות, אבל אם לא יגמור אותו, אם לא ישלים את הבנין עד תכליתו, בית מושב ובית דירה, כי אז לא בשם בית יקרא לו, וכלא כלום יחשב זה... (שם עמוד קמא, וראה עוד אדם-ידיעה)

והיסוד הוא, כי המעין אשר ממנו נובע הענין של תמימים במעשיהם, הוא מדת האמת, וזהו אשר הזכיר כמה פעמים " חסדו ואמתו מעם אדוני", "אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני", כי מדת החסד אינה מחייבת תמימות, שלמות, חסד הוא כמה שהוא, אם מעט אם הרבה, אבל מדת האמת היא מחייבת כל ענין התמימות, להוציא מעשה בכל תיקונו ושלמותו, לעבד המעשה שיהיה שלם בכל צדדיו, אמת אינה סובלת מעשים קטועים פגומים פה ושם... (שם עמוד קנא)

אולם מלשון הגמרא (סוטה י"ג) נראה בזה ענין אחר, כי אמרו שם כל העושה דבר ולא גמרו וכו', ומשמע דאין הענין מצד אחריות המצוה, אלא בזה גופא, על שהוא עושה דברים בלי גמרם, בזה שהוא אדם שאינו משלים מעשיו, וכמו המתחיל לעשות כלי והניחו באמצע, או העושה שולחן ושם בו שלש רגלים ואת הרביעית לא שם, השולחן שהתחיל ודאי נפול יפול, והטענה על האיש ההוא ודאי גדולה יותר מאשר האיש שלא התחיל כלל בעשיית הכלי... (שם עמוד רכד)

והנה אחרי שאשת פוטיפר נתכוונה לשם שמים ולא לדבר אחר, והשוו אותה כדומה ממש לתמר הצדקת, אם כן מה היה ההבדל ביניהם, אשר תמר זכתה ויצאה ממנה כל מלכות בית דוד, ואשת פוטיפר אחריתה עדי אובד, וגם קראוה חז"ל בלשון ארורה? הוא אשר למדה לנו תורתנו הקדושה וכבר הגיד זה אדמו"ר זצ"ל מקלם, להודיעך כי לא די לאדם אשר הראשית הנהו טוב, גם עם ראשית הכי טוב עדיין אינו בטוח כלל מה יהיה אחרית וסוף דבר, ועיקר עבודתו של האדם לדאוג ולהתחזק להוציא את הטוב עד האחרית... (שם עמוד רכז)

...הרי לנו בדרגת הדרך ארץ, כי היא עוד ביתר מעלה על התורה, והנה ענין הדרך ארץ מהו? זהו ענין השכל, דברים שהשכל מחייב אותם, דברים שצריכים לעשותם, הם הנם מוסדות התבל ומלואה, הם הנם דרכיה של הארץ, הדרכים המובילים לעץ החיים, והם הנם אשר אתה מוזהר מאד בשמירתן, כשהשכל אומר ככה או אחרת, כשהשכל מחייב לעשות איזה דבר שהוא הנך ממש מחויב על הדבר, אתה ממש מוכרח לעשותו... (שם עמוד רמה)

ויגדל משה ויצא אל אחיו ...ואצלנו לכאורה הדברים תמהים, שבשביל מעשים כאלה שאינם חמורים כלל, יזכה בהם בשכר אין סוף, וזה מפני שאנחנו מביטים רק על כמות המעשים וגדולתם, אבל חז"ל הקדושים ירדו לתוכיותם של הדברים, וכל עסקיהם היו על הכחות של המעשים וכי כל מדידת האדם היא עד כמה שיש לו קנין בכחן של המדות. (שם שמות עמוד ט)

...ובהגר"א מובא כתוב, כי אף על פי שכל פעולות האדם, אף תנועה קלה שבקלות יש לכל דבר ודבר כח מיוחד באדם שהוא המוליד לאותה הפעולה, אבל "התאוה והכבוד" הם המקור לכל הכחות כולם, והכל כדברינו, כי כל דבר ודבר מכחות מוצאיהם, והכחות כולם משכנם בלב, ומשם שורש כל הכחות. ועל זה בא הציווי של "ומלתם את ערלת לבבכם", להעמיד את הלב על מתכונתו ובריאותו... (שם עמוד ק)

ידוע כי סוף מעשה במחשבה תחלה, כל דבר נבנה תחלה במחשבה, ולכן מוכרחים אנו להאמין, כי באמת כל בניני האדם הם נבנו על יסודות וציורי כחותיו, היינו כל עניני האדם ותכניותיו מעשיו ופעליו הם תולדות ציורי כחותיו. תינוק ותינוקת משחקים, והמבין יבין ממשחקם כחותיהם ותכונותיהם. ילד משחק עם כלי זיין ובמלחמות, וילדה משחקת למשל איך מכניסים כלה לחופה והכלי זמר לזה, וזה מעיד על כחותיהם. וזה כלל גדול, כי תכונות כל דבר מביאות מעשים אחרים. ואחרי כל זאת כח יש במפעלי האדם, כי בכל רעיון ומחשבה שיחזיק בו מתחילה הדבר מתחיל בדברים קלים... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד ק)

ובזה מבואר אמרם ז"ל (אבות ג' י"ז) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הדבר דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין", ודימו מעשי האדם לשרשין, ומזה אנו רואים כח של מעשה, כי הם נחשבים לשרשים, וכמה גדול ההבחנה בין ענפים לשרשים. ועוד יותר מזה, אם אנו רואים כי חכם גדול כבלעם לא היה יכול לעמוד בפני מדותיו, מפני שהיה חסר לו המעשה, זה אות ומופת כי המעשה, היינו מעשה הגוף הוא השלמת האדם, היינו גדולתו וחכמתו ובלא המעשה הוא חסר... (שם עמוד קפג)

ר' ירוחם:

גם בעריות לא המעשים הם האשמים, הלא תראה כי קין נשא אחותו, והיה זה פסגת החסד, ואשר מזה החסד עולם יבנה, אלא כי אצל קין לא היה בזה המעשה שום מחשבת פגול, שום מחשבה טמאה של הנאה ותענוג, כי אם חסד לבנות העולם. גם יעקב אבינו נשא שתי אחיות, עמרם נשא דודתו, ומעשיהם הם היו בתכלית הקדושה כי מחשבותיהם וכוונותיהם היו בתכלית הקדושה, ועד כדי כך אין עצם המעשים גורמים, כי הרי אמרו ז"ל (נזיר כ"ג) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, הנה כי יסוד כל הדברים תלוים במחשבת הדברים.

אבל ידעה התורה כי כל מעשה קרב למחשבה, וכל שכן מעשה העריות, וכציור אחיות וכדומה להן, אשר נמצאים תמיד יחד בבית, יחד שחקו מילדותיהם, וכדומה לזאת, ודאי כי הם הנם יותר קרובים למחשבות של הנאות וטומאה ממחשבות של לשם שמים, כי על כן אסרה לנו בהחלט כל מעשה של עריות. אבל ביחד לזה למדה לנו התורה במאמר "חסד הוא" לידע כי מחשבת הזימה שבמעשה היא האיסור שבדבר, ולא עצם הדבר כשהוא לעצמו, ומזה ללמוד כמה מן הגנות הן תאוות ומחשבות גסות בכלל כי הן הן הכרת שבנפש. (דעת תורה ויקרא עמוד קפז, וראה עוד אדם-כלל שם עמוד קעג)

והשיב ליה אביי לרב פפא "קמאי הוו מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". ואיך מבינים זאת התשובה, האם באמת הם לא מסרו נפשייהו? אלא ביאור הדברים הוא כן, אביי א"ל ששאלתך היא תשובתך, אין דבר אם תנויי שלהם היה קטן בכמות, אבל ענקיי היה באיכות. "דורות הראשונים מסרי נפשייהו", הכוונה היא שבמעשיהם הם היתה מונחת שם איכות של מסירות נפש, כי איכות נפשם נתנו בהם, ומעשה של איכות ודאי בוקע ועולה ועד שחקים מגיע, אף אם קטן הכמות הוא, כי על כן מעשה כל דהו של ר' יהודא, שליפת חד מסאניה (נעלו) אבל רבת האיכות והצחיות, הביאה תועלת ואתא מיטרא. אבל לא כן הוא אצלנו, אם אף כי התנויי שלנו הוא גדול בכמות וגם מעשינו רבים... אבל "אנן לא מסרין נפשין", במעשינו אנו לא מונח כל כך איכות, ומעשה בלי איכות ודאי "לית דמשגח בן"... (שם במדבר עמוד עא)

שמעתי מגדולים בעלי סמכא, שהגר"א ז"ל אמר, שכאשר יהיה לאחד ספק באיזה ענין איך לעשות, ישב ללמוד ג' שעות, ואחר כך כפי אשר יפול במחשבתו הראשונה לאחר הלימוד כן יעשה. והנה נסיתי פעם לעשות עצה זו ולא עלתה בידי, ונוכחתי לדעת כי עצה זו היא רק להגר"א ז"ל, כי לו נאה כי לו יאה, שבאמת בשכל הגר"א ז"ל לא היה שום ספק על כל דבר, ולא היה צריך לשום שיקול הדעת, מיד היה יודע איך לעשות, כי בשכל כזה שהיה צח מצוחצח טהור ונקי, איך יש לפניו ספק, ואם אירע פעם אחת שהיה אצלו איזה ספק, והיה צריך לשיקול הדעת לעיון והמתנה, הרי ראה ומצא איזה קלקול בשכל, מה עשה, לא חשב כלל בהשאלה, אלא בכדי לתקן שכלו עשה עצה זו, ישב ללמוד ג' שעות ותיקן את שכלו, והניח הענין על שכלו אז... (שם דברים עמוד רלט)

וניקח לנו ציור פעולת ההטבה אצל אברהם אע"ה, האם מדת חסדו היתה צריכה להמשך מעברים שונים עד בואה לפעולה? איך זה אשר לא מנעו את אברהם אע"ה להתחסד עם בני אדם לא כל צרות ועינוים, כג' למילתו, וכחום היום וכדומה? הנה כי בין ה"אומר" של אאע"ה עד ה"עושה" שלו לא היתה כל שום חציצה והעכבה. ככה עלינו להבין עיקר הענין של "אומר ועושה", לא כשני דברים נפרדים, ואשר האחד רק סיבה לרעהו, אלא ה"עושה" אינו בא כמתגלגל מן ה"אומר", האומר והעושה שניהם אחד הם ממש... (דברים ב עמוד כז)

והחסיד יעב"ץ כתב שם עוד: "ואחשוב שכיון דוד לזה באומרו (תהלים י"ז) "לפעולות אדם דבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ". המצוות הם ב' מינים, מין לא יפעלם אדם מימיו אם לא במצות השי"ת, ומין תלוי בפעולות האדם, כמצות עונג שבת ושמחת החג ומצות פריה ורביה, בהנה ישתתפו ב' עניני, פעולות אדם במה שהוא אדם, ודבר שפתיו ית' כי כן ציוה. והנה במין הא' אין הטעות קרובה. אמנם במין הב' יש מקיימים אותה מן הצד הא' היות פעולות אדם עם צד "דבר שפתיך", "אני שמרתי ארחות פריץ", שפעלתים בבחינת המצוה לא בבחינת פועל אנוש אשר בם... הנה זה באמת מן הנפלאות הגדולות, כי אכילת לחם אשר מובא על פילוסופים כי הטמינו עצמם ואכלו לחם בחדרי חדרים, על שהתביישו לאכול בפני מי שיראה אותם כאוכלים זבל וצואה. והנה בתורה כתוב (שמות י"ח) "לאכל לחם לפני האלקים". אלא כי פעולת האכילה אמנם יש בה שתי הבחינות, מבחינה אחת היא מעשה של "לפני האלקים", ומבחינה אחרת הנה זה "חרפה היא לנו". יוכבד ומרים קראם התורה (שמות א') שפרה ופועה, וברש"י שם פועה זו מרים ונקראה פועה על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה. הנה מבהיל זה מאד, כי ממעשה משחק עם תינוק מהגיית "פו פו" לתינוק מגיעים לשם בתורה, ונהיה זאת לתורה הקדושה. אנחנו כשמשחקים עם תינוק הלא מתביישים בדבר ומטמינים עצמינו על זה בחדרי חדרים. האומנם כן, אצלנו זה ודאי חרפה היא לנו, כי תחת לאחוז בבחינת הטוב שבפעולה פעולה של תורה הקדושה והטהורה הנה אנחנו אוחזים ועושים הפעולה בבחינתה הרעה. אצלנו כל המעשה אמנם זה רק מעשה של צחוק והוללות... (שם עמוד רלח)

מכתב מאליהו:

ראה גם אדם-בחירה.

תיכף מהתחלת התעוררות כל ענין צריך האדם להבחין מאיזה צד באה לו, ואם ירגיש שבאה מתוך בהילות, ראוי שיפרוש, כי בודאי מצד הרע הוא בא... ואף שהטועה בדבר הוא שוגג, וכל שכן הטועה בדקות, מכל מקום גם השוגג הוא חוטא, והטעם לכך, כי לא ישכח האדם אלא דבר שבתוך עומק נקודת לבבו סובר שאיננו חשוב ועיקר. וכן הטועה במה שהיה ראוי שיבחין, זה מפני שבתוך תוכו חפץ הוא לטעות, שהטעות באה מן הרצון... (חלק א עמוד קפט)

...ובין בחינות אלו שבהכרה יש חילוקי מדרגות הרבה, יש מי שהוא במדרגה הב' שזכרנו כאן, שיטת ר' ישמעאל, אשר בכל מעשה שעשה הוא מוסיף לברר לעצמו את ביטול פעולת המעשה ההוא, ומתעלה בדרך זו מדרגא לדרגא בהכרתו, איש כזה ראוי לו להרבות במעשים, למען יוסיף בהכרתו עד לשלמותה. וכיון שעושה זאת לשם שמים, מעשה ידיו מתברכים...

אבל מי שהוא במדרגה נמוכה מזו, ויש לחשוש כי מעשיו לא יוסיפו לו בהירות בהכרתו, אלא אדרבא ירד לאט לאט חס ושלום לחשוב שיש ממש בטבע, הלא לאדם כזה כל המעשים הטבעיים סכנה, וצריך למעט בהם ככל האפשר... כי חס ושלום ידמה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל. (שם עמוד ר, וראה עוד אדם-תפקיד)

יוצא איפוא שיש הבדלים מכריעים בערכם של מעשים, שלא ניתנו להבחן על ידי העין החיצונית, כי הם תלוים במדרגה פנימית. אם האדם בתוך לבבו רואה ממש את האמת ושאיפתו היא לאמת, והיא שורש מעשיו, רק אז יהיו מעשיו בגדר מצוה לשמה. ואם בעמקי לבו לא יראה ערך לאמת, אלא ישאף לכבוד לתאוות ולדומה, הרי שאיפות אלו תהיינה שורש מעשיו. וזהו שלא לשמה.

אין בכח השכל כשלעצמו להורות לאדם את דרך האמת, כי הוא הולך תמיד אחר בחירת הלב. מי שלבו בוחר באמת, גם דעת שכלו ישרה, ומעשיו הולכים בדרכים המוסכמות מלבו ושכלו. ואם לבו דבק בתאוות למיניהן, הולך גם שכלו אחריהן. יש ושכלו יורה לו בגלוי דרך של פריקת עול ללכת בשרירות לבו, ויש שימציא לו שכלו אמתלאות לומר שמאיזו סבה אינו מחויב או אין ביכלתו להתאים מעשיו עם האמת שהשיג. בין כך וכך מסקנת שכלו תהיה למעשה כפי נטיית לבו... (חלק ב עמוד לו)

עוד יותר מזה מצאנו במשנה דאבות (ב' ב') "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". הרי שאפילו מעשי דרך ארץ, מעשי עולם הזה ממש, יש ביגיעה הכרוכה בעשייתם כח להגן בפני היצר הרע... ומצינו גירסא בירושלמי (חגיגה פרק א') "למד תורה אפילו שלא לשמה, שכיון שאתה מתעסק בה, אתה חוזר ועושה אותה לשמה". הרי מתוך שמתעסק בה נקבעת קדושת התורה באדם, או שעל ידי כך מתעוררת פנימיותו ומתנוצץ בו אור השלמה. הרי שרב טוב טמון גם במעשים חיצוניים. אבל מצד השני אנו מוצאים מאמרים הנראים כסותרים בחריפות למעשים כאלו.

ישעיה הנביא מכריז (כ"ט י"ט): "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה... הנני יוסיף להפליא וגו'". מכאן כי בשל קיום המצוות בהרגל וחינוך מנבא הנביא על הסתרת הבינה מישראל. ידוע מאמרו של אברהם אבינו ע"ה "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי". אף שהפלשתים התנהגו כצדיקים, והיו מצוינים בעדינות ודרך ארץ, העיד אברהם אבינו כי כל זה לא יועיל להפוך את מהותם הפנימית לטוב, והיו חשודים על רציחה ממש. וקשה,למה לא השפיעו מעשיהם על פנימיותם?

במעשים נמצאים שלשה גדרים: א' מלאכה - ככל מעשה טרחה הדורש התרכזות ויגיעה, יש בכוחה להרחיק מהאדם את מחשבות התאוה, כמו שאמרו חז"ל "משכחת עוון". אבל מצד שני תוכנה בדרך כלל גשמי, ולכן מרחקת את הפנימיות הרוחנית, ומבטלת את האדם מתורה.

ב' תורה ודרך ארץ - הביאור הקולע ביותר למאמר זה הוא של הגאון ר' חיים מוואלאזין ז"ל: מתי יפה תורה עם דרך ארץ? כשהדרך ארץ היא גם כן תורה. שגם בעסק בחיי שעה כוונתו ומחשבתו לנה בעומקה של הלכה. ועוד מצינו לחז"ל (במדבר רבה י"ג): "בלולה בשמן זו תורה, שצריכה לבלול במעשים טובים, כההיא דתנין יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".

ג' שלא לשמה - בזה ב' מדרגות, הראשונה סותרת הפנים (פנימיות), והשניה מסייעת לפנים. ההפרש בין שתי הבחינות הוא בדבר אחד בלבד, אם יש באדם יראת שמים או לא. אם יש באדם יסודות מוצקים של יראת שמים, יועילו גם המעשים החיצוניים שלו בכל הבחינות הנ"ל, בין כתריס בפני הרע, ובין כהתעוררות לחיזוק פנימי. אבל בלי יסודות אלו, המעשים החיצוניים מרחיקים את האדם ממהותו האמיתית. (שם עמוד נז)

ישנה עוד דרך להבחין אם ההתחזקות של האדם היא פנימית או לא, והיא שנתבונן עד כמה מעשינו נעשים בצנעה. הצנע לכת - בה שמירה, בה ברכה, בה ריבוי העליה. הגדולים היו חוששים לפרסום, כי היו יראים שיפסידו בזה את כל ערך מעשיהם... וסוד גדול גילה שם ב"ראשית חכמה", כי מי שמסתיר מעשיו מבני אדם, הקב"ה חופה עליו בלבוש החסד לשומרו שלא יכירו בו בעלי הדין, חיילות היצר המסיתים. כי בהצנע לכת מתמעטת הסתת היצר.

ושתי מדרגות נמצאות בהצנע לכת. הראשונה היא שמסתיר מעשיו מבני אדם ומתגאה בתוך לבבו, כל הצנע לכת שלו לשוא, ואינו אלא שלא לשמה. השניה היא שמסתיר גם מעצמו, שהוא הפנימי האמיתי, והוא בעל הלשמה. הכוונה בזה היא, שעשיית המעשים פשוטה אצלו כל כך, עד שבכלל לא יעלה על דעתו לעשות אחרת, ועל כן אינו מרגיש שום מעלה במעשים שהוא עושה... (שם עמוד ס)

למדנו מזה גודל ערך המעשה, כי הכיר אברהם אבינו ע"ה שגם כל הגילוים הנוראים ההם שהעלה בעבודה רוחנית פנימית כל כך כבירה ועילאית, כולם לא היו נחשבים אלא בבחינת הכנה לבד, לולא היה קובע אותם במעשה, וגם במעשה כלשהו או סמלי. לשם כך הזמינו לו משמים את האיל שהוכן לכך מששת ימי בראשית שיקריבנו במקום יצחק... ולמדנו מזה, שאף כי נצרך המעשה לשם קביעות הגילוי, אין הגילוי בא מהמעשה אלא מהכונה שבלב שנתפסה בו. אולם אילו הורשה להקריב את יצחק ממש היה מתעלה לגילויים עוד יותר גדולים ושלמים כדלעיל... (שם עמוד קצח)

וכן מצינו במי שחכמתו מרובה ממעשיו שחכמתו מסתלקת ממנו (אבות ג' ט'). חכמה היא אשר נמצאת בשכל, והמעשים הם מדרגת הלב. מעשיו של אדם, אלו הנעשים בחדרי חדרים בלי מניע חיצוני, מבטאים את מדרגתו הפנימית האמיתית, בניגוד לחכמתו. כי אפשר לאדם לדעת אודות מציאות הרבה מדרגות עליונות בקדושה ובעבודה מבלי שתבואנה אצלו לידי הגשמה מעשית כלל, עיקר תהליך עליית האדם הוא במה שמשיב את חכמתו אל לבו, יורדת היא אל פנימיותו עד שנעשית אצלו אמת פנימית, ומביאה לידי מעשים אמיתיים. אך כשהחכמה מרובה מן המעשים אז היא נשארת מבחוץ, היינו בשכל בלבד... (שם עמוד רעו)

מזה יתברר לנו גדר המעשה. כשיגיע האדם לנקודת החיזוק שבמדרגתו, אם לבבו דבק באמת אשר הכיר, ודאי שהשגתו תתבטא במעשה, והמעשה יפעל בהכרח להחליש את המדה המתנגדת לה, ולכן יתפזר הערפל, תולדת המדה המתנגדת החוצץ בפני הכרת האמת, עד אשר קרני האור של המדרגה הבאה יזהירו קצת אל לבו. ואז אם יתרכז שוב לאחוז באמת שהשיג עתה, כבר הגיע להכיר את האמת שהיתה מקודם חוץ למדרגתו.

זהו סוד המעשה שגילתה לנו התורה, לעבוד את השי"ת במעשה המצוות, ולא רק במחשבה ורגש לבד, כאשר ידמו חכמי האומות - כי לא ידעו את סוד המעשה, סוד אפשרות העליה. (חלק ג עמוד סג)

יש העושים מעשים גדולים מפני שהורגלו בהם, אבל בפנימיותם, בקרב לבם, אין להם שאיפה לדברים אלו. הסבה היא כי אינם מבינים את ערכם האמיתי של המעשים. זה שאמר הכתוב (תהלים י"ב ט') "סביב רשעים יתהלכון". פירוש, גם בעשותם את הטוב לא יגיעו אל הנקודה המרכזית שבלבם, מפני "כרום זלות לבני אדם" (שם), ופירשו רז"ל (ברכות ו') דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. הדרך היחידה בה מגיע האדם במעשיו אל פנימיות לבו, אל עצמיותו האמיתית, היא שישיב אל לבו את חשיבות ורוממות הענינים הרוחניים. (שם עמוד קה)

אולם פשר הדבר הוא, שבדברים גדולים אינה ניכרת המדרגה האמיתית של פנימיות האדם, שכן הרבה ההתלהבות החיצונית עושה, אבל בדברים קטנים, שלכאורה אין להם ערך וחשיבות, דוקא בהם מתגלה פנימיות של האדם, היא מדרגתו האמיתית... דרך המדות ששולטות אפילו בדברים הקטנטנים, ודוקא שם ניכרת מהותו של אדם. (שם עמוד קח)

מתוך שלא לשמה בא לשמה. אולם צריך לדעת שאם האדם לא ישתדל לכוון את מעשיו על מנת להתקרב אל ה"לשמה", מעצמו לא יבא לכך. אפשר לאדם להרבות במצות ומעשים טובים כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהו לכיוון הפנימיות, והשלא לשמה ישאר בלי שינוי. העיקר הוא אם יש נקודת לשמה גם בתוך השלא לשמה, שירצה האדם גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה לבא לידי לשמה. (שם עמוד קיח)

כבר ביררנו כמה פעמים, שעבודתו הפנימית של האדם היא עיקר תכליתו, כמאמר רז"ל "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין ק"ו), אם כן עלינו לדקדק מה ערכם ותפקידם של המעשים שנצטוינו להרבות בהם ולדקדק בפרטיהם. את ערכם של המעשים החיצוניים, "מצוות האברים", כפי שמכנה אותם בעל חובת הלבבות בניגוד ל"מצות הלב", נוכל להבין בשלשה אפנים יסודיים.

בספר מסילת ישרים אנו לומדים את הכלל החשוב, שהמעשים החיצוניים מעוררים את הפנימיות (סוף פרק ז'). וכן ביאר בעל "ספר החינוך" ש"האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהן" (מצוה ט"ז). אף מעשים הנעשים בלי כוונה פנימית, אם אנו מתמידים בהם ומדקדקים ומתאמצים בקיומם, הם יפעלו על לבותינו ולבסוף יחדרו לתוך פנימיותנו.

ועוד מצאנו שסגולתם של מעשים חיצוניים היא, לקבע בלב האדם את ההכרה וההתעוררות הרוחנית שהאדם מרגיש אותן. אם לא יקבע אותן במעשה ישארו רגשי סרק. ולא עוד, אלא שקיימת סכנה שתוספת החכמה וההכרה גם תזיק לו, אם לא שירבה במעשים כדי לקבע בלבו. כמאמר רז"ל על מי שחכמתו מרובה ממעשיו "הרוח באה והופכתו על פניו" (אבות פרק ג').

דבר זה מבואר בספר "פרי הארץ" לפרשת נשא: "לא המדרש עיקר אלא מעשה. כשירבה המדרש והחכמה לדעת ולא המעשה, לא די שלא יתקן, אלא אדרבא הופכתו על פניו... למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר? שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין... אדרבא, הרי ראה איך נוסרה הסוטה? והוא כסברתנו הנ"ל, כי בראייתו הוא נוזר, ומבין יותר באמת שלא לעשותו... ומאז צריך שימור יותר ויותר, כי אין לו עדיין מעשה להגן עליו שלא תיהפך הידיעה על פניו. כי התורה נמשלה למים, שמשתנים בצורת הכלי שהם בתוכו, אם מרובע ואם עגול, כן התורה והחכמה משתנים באדם, אם טוב ואם רע במדותיו".

אנו לומדים מדבריו את ההכרח לריבוי מעשים טובים, כי בלעדם לימוד המוסר והתורה מסוכנים...

מצינו באבות הקדושים שהשתמשו בדבר חיצוני כגון מקום להתעוררות לעבודה פנימית. אברהם וכן יצחק היו רגילים להשתמש בהתעוררות הבאה מרשמי המקום המקודש לשם התעלות רוחנית בתפלה. ועיין רמב"ן לפסוק ויצחק בא מבא (בראשית כ"ד ס"ב)... (שם עמוד קכז)

הרי כי בהגיע האדם למדרגה אשר יהיה רק רגע של מעשה אחד על דרך שלמות, דהיינו אך טוב בלא תערובת, זהו שורש החיים הנצחיים שלו. כי אי אפשר לחיי נצח בתערובת הרע, כי אין נצח לשקר... כי מתחלה היתה עבודת האדם שלילית, רק לא תעשה, שהיא עבודת הלב והמחשבה. אך מכיוון שנכנס היצר בנפשו, עבודתו היא יצירת הטוב מן הרע, וזה אפשרי רק במעשה, והיינו מצות עשה, כי המעשה מסנן ומבדיל בין טוב לרע, ועושה רושם ברע, מה שאינו במחשבה לבדה... (שם עמוד שכא)

ומכל מקום יש טוענים וכי המטרה מקדשת את האמצעים? אבל האם לא נהרוג את הרודף כדי שלא ירצח? והאם לא נגנוב את סם המות ממי שרוצה לאבד את עצמו לדעת? אלא על כרחך שהמטרה אם היא אמיתית מאשרת את האמצעים המוכרחים. (טענה זו שאין המטרה מקדשת את האמצעים תקפה לגבי פוליטיקאי המוכן להונות ולגזול למען נצחון מפלגתו, או לגבי תלמידה המוכנה להונות "לשם שמים" כדי לקבל ציון גבוה במבחן, כי אין המניעים טהורים וגם האמצעים כרוכים באונאה וגזל והפסד לאחרים החפים מכל פשע.

ובעצם כזו היתה ההאשמה שהטיח אבימלך נגד אברהם, "מה עשית לנו ומה חטאתי לך וגו' מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" (בראשית כ'). אבל אברהם ענה לו כלום. והוצרך אבימלך לחזור ולנסח את טענתו בדרך שאלה, "מה ראית כי עשית את הדבר הזה". ולזה נתן אכרהם את תשובתו המפורסמת "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני". ואיך ידע זאת? הרגיש זאת מהנהגתם הפסולה להכנסת אורחים, "אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו" (ב"ק צ"ב מובא כאן ברש"י). נביא הוא רגיש מאד למדות האדם הסמויות, וברגישותו זאת חש אברהם את הסכנה האורבת לו. ולפעמים אין לחלש דרך אחרת להתגונן אלא בהערמה - המופנית נגד המתקיף לבד - ובמקרה כזה ההערמה המוכרחת היא צו אלקים והתמימות עצמה דורשת זאת... (חלק ה עמוד קיג, וראה שם עוד)