(ראה גם: אדם-חברו-מדות, מלבין פנים, רכילות)
וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו.... (שמות כב כ)
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ה' אלקיכם. (ויקרא כה יז)
וגר לא תונה, לא תוננו בדברים ולא תלחצנו בממון, שלא יאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי. ומנין שאם הוניתו שהוא יוכל להונך, תלמוד לומר וגר לא תונה, ומכאן היה רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחבירך...
כל אלמנה ויתום לא תענון, אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות בהן דבר הכתוב... (משפטים פרשה יח, וראה שם עוד)
ולא תונו איש את עמיתו, זה הונאת דברים, יכול זה הונאת ממון, כשהוא אומר אל תונו איש את אחיו הרי אונאת ממון אמורה, הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו הרי הונאת דברים.
כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים מה היו, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מה היו מעשה אבותיך, כיצד היו חליים באים עליו, ייסורים באים עליו, היה קובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך, תקותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד ואיפוא ישרים נכחדו. ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין, לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא לא מכר חיטה מימיו. רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. ואם תאמר עצה טובה אני מוסר לו, והרי הדבר מסור ללב, נאמר בו ויראת מאלקיך. (בהר פרשה ד)
כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו. תנו רבנן לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים הכתוב מדבר, אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון, כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו, באונאת דברים. הא כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים... אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה...
אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלקיך, וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך, ור' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו, רבי שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים...
אמר רב הונא בריה דרב אידי מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. אמר רבי אלעזר מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש...
אמר רב חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, אמר ר' אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה, שנאמר ובידו אנך, אמר ר' אבהו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם, אונאה, וגזל ועבודה זרה. אונאה דכתיב ובידו אנך...
...כך מקובלני מבית אבי אבא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. תנו רבנן המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים, מאי שנא מענה דכתיבי שלשה לאוין וגר לא תונה וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו, ולא תונו איש את עמיתו, וגר בכלל עמיתו הוא, לוחצו נמי שלשה כתיבי... אלא אחד זה ואחד זה בשלשה... (בבא מציעא נח ב)
...אמר רבי שמואל בר נחמן את סבור ירבעם הוא שניגוף, לא ניגוף אלא אביה, ולמה ניגוף... ר' יוחנן אמר על שחסדם ברבים, שנאמר (דהי"ב י"ג) ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ה' וגו' ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. ריש לקיש אמר על שבזה לאחיה השילוני וקרא אותו בליעל, שנאמר (שם) ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל... והלא דברים קל וחומר, ומה אם המלך שהונה את המלך כמוהו ניגף, הדיוט שהוא מונה את הדיוט על אחת כמה וכמה. (בראשית עג ד)
ילמדנו רבינו אי זו אונאה, כך שנו רבותינו... אמר הקב"ה דייך להיות שוה לי, כביכול אני כשבראתי את עולמי לא בקשתי להונות לבריה, ולא פרסמתי לבאי עולם מה היה האילן שאכל ממנו אדם הראשון, בא וראה כי מי שיונה לחבירו הוא נענש תחילה, שרה שהונת את עצמה ונטלה שכרה, שאמרה לאברהם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי, אמר לה הקב"ה את הונית את עצמך, חייך בלשון שאמרת בו אני פוקדך, את אמרת עצרני, מה כתיב למעלה כי עצר עצר ה' בעד כל רחם וגו', אמר הקב"ה אברהם התפלל לפני על אבימלך הרשע ונתמלאתי רחמים עליו, הריני פוקד לאברהם עמו... (וירא יד)
אם ענה - אם סגפא תסגף יתיה אזדהרון לכון ארום אין יקום ויצוח עליכון בצלו קדמי שמע אנא בקל צלותיה ופרע ליה... (שמות כב כב)
וגר לא תונה - אונאת דברים, כמו (ישעיה מ"ט) והאכלתי את מוניך את בשרם. (שמות כב כ)
כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם. (שם שם כא)
ולא תונו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו... (ויקרא כה יז)
...אמר אם ענה, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא יחשב מענה. אם ענה - והנה העונש אם אחד יענה ואין עוזר העונש על כולם, על כן בא אחריו וחרה אפי והרגתי אתכם כולכם. (שמות כא כא וכב)
והנכון בעיני, כי יאמר לא תונה הגר ולא תלחצנו, ותחשבו בשאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם, ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו, כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו. ובפסוק האחר מוסיף טעם "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו, והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. (שמות כב כ)
כל אלמנה - אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה, ואמר אם ענה תענה אותו, על כל יחיד מהם, על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות בעונש האלמנה וצעקתה, ובניכם יתומים בצעקת היתום, והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דבאלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין. והטעם שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים, שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו, ולא תמותו, אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודעה. (שם שם כא)
...והנכון בעיני, שבמלת כי יאמר אם ענה תענה אותו רק עם צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו, ואיננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך, והטעם כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יעילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וניקם ממך... ויבא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם"... (שם שם כב)
כשם שהונייה במקח וממכר, כך יש הונייה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך אני ה', זה הוניית דברים. כיצד, היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשנים... היו חמרים מבקשין תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם, נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו. (מכירה פרק יד יב)
כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בשלשה לאוין, שנאמר וגר לא תונה זה הוניית דברים, ולא תלחצנו זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום אל תונו איש את אחיו, ומשום וגר לא תונה. וכן אם לחצו והונהו בממון עובר בשלשה לאוין, משום אל תונו איש את אחיו, ומשום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום ולא תלחצנו.
ומפני מה עובר בגר על לאו של הוניית דברים אף בהונאת ממון, מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הונייה סתם, וכפל לאוין בגר בשני הדברים בפירוש, לא תונו ולא תלחץ.
גדולה הוניית דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, וזה בממונו וזה בגופו, והרי הוא אומר בהוניית דברים ויראת מאלקיך, לפי שהדבר מסור ללב, הא למדת כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך, וכל הצועק מהוניית דברים נענה מיד, שנאמר כי אני ה'. (שם שם טו)
שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפרוש אמרו ז"ל (בבא מציעא נ"ח) כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים...
שורש מצוה זו ידוע כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם, וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה.
מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זרוזין שהזהירונו ז"ל בענין זה, שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לבישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, וראוי להזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חרוף לבני אדם, כי התורה הקפידה הרבה באונאת הדברים, לפי שהוא דבר קשה מאד ללב הבריות, והרבה מבני אדם יקפידו עליהן יותר מעל הממון, וכמו שאמרו ז"ל (שם) גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר ויראת מאלוקיך וגו'. ולא יהיה באפשר לכתב פרט כל הדברים שיש בהן צער לבריות, אבל כל אחד צריך להזהר כפי מה שיראה, כי השם ית' יודע כל פסיעותיו וכל רמיזותיו...
ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדאי, זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובנותיו של אדם, והמקל בהם שלא לצערן בענינים אלה ימצא חיים ברכה וכבוד. והעובר על זה והכאיב את חברו בדברים באותן שפרשו חז"ל בבעל תשובה ובחולה וכיוצא בזה, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. וכמה מלקיות מבלי רצועה של עגל ביד האדון המצוה על זה יתעלה ויתברך.
ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדבריו הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החרופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן, שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו להתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם... ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות, ולא יכעס הרבה, כי "כעס בחיק כסילים ינוח", וינצל עצמו אל השומעים מחרופיו, וישליך המשא על המחרף... ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין זה יותר מדי, ועליהם אמרו ז"ל (שבת פ"ח ב') הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. (בהר מצוה שלח)
שנמנענו שלא להונות העבד הבורח אלינו מחוצה לארץ, ועל זה נאמר עמך ישב בקרבך וגו' לא תוננו, זו אונאת דברים, כלומר שלא נחרפהו ונבזהו בדברים וכל שכן במעשה... כמו כן הוסיף לאו באונאת העבד, שהוא יותר חלוש הנפש ונבזה מן הגר, שלא תאמר זהו עבד ואין עליו קפידא, ולא עלינו ממנו חטא מאונאת דברים... (כי תצא מצוה תקסט)
לא יאמר וכו'... ויראה כי עיקר אונאה כשיאמר לו בכמה חפץ זה, משום דאין בזה ממש, שהרי אין רוצה לקנות אותו וזה הוי אונאה, כי אין המתאנה נחשב בעיניו לכלום וכל דבר שחבירו שפל ופחות ונבזה בעיניו, ואמר לו דברים עד שנראה לחבירו שאינו נחשב לו כלום, זה הוי אונאה, ואם כן כשיאמר בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה לקנות ומהתל בו, דבר זה הוא לא תונו לגמרי, אלא אפילו זכור מעשיך הראשונים, כלומר שאומר לו שאין אתה חשוב כל כך מפני מעשיך הראשונים, והוה אמינא כיון שאין עושה אותו כאלו אין נחשב לכלום, רק מן מעשיו הראשונים אין זה אונאה, ואפילו הכי אסור... (חידושי אגדות בבא מציעא נח ב)
לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו וכו', פירש שיהיה נזהר באשתו דווקא, כי אשתו מפני שהבעל מושל עליה דמעתה מצויה ביותר, כי אונאת אדם אחר אינו מקבל כל כך התפעלות, אבל אשה בעבור שהיא תחת ממשלת האדם, ואם עושה לה אונאת דברים דמעתה מצויה, אבל עבד עברי אינו מקבל התפעלות בטבע, ואפילו היא אמה העבריה, אין דמעתה מצויה מחמת כי היא מקבלת עליה שעבוד אדון שלה, וגם בעצם הבריאה לא נבראת שתהיה תחת ממשלתו, רק האשה נבראת שהיא תחת ממשלת בעלה, כדכתיב בקרא (בראשית ג') והוא ימשל בך, ואם יש לה אונאה היא מתפעלת ביותר, לכך דמעתה מצויה. וגם אין האשה מקבלת עלה ממשלת בעלה, מפני שהיא זוגתו, כמו שמקבל עליו העבד אדנות האדון, ואינו מתפעל כל כך כמו האשה שרואה עצמה חשובה ומתפעלת מפני אונאת בעלה. (שם)
יש לך לדעת כי הפרש יש בין אונאה ובין כאשר מכה את רעהו ומצערו, כי האונאה בפרט לנפש האדם אשר מקבלת האונאה, ואין האונאה לגוף. וכן הכתוב אומר "וגר לא תונה וגו' ואתם ידעתם את נפש הגר", הרי שתלה את האונאה בנפש, ומפני שהאונאה לנפש, והנפש היא בידו של הקב"ה, (אין שערי אונאה ננעלים)...
וענין אלו ג' דברים שאין הפרגוד ננעל בפניהם, לפי שהם במדת הדין, וכל אשר הוא במדת הדין, אין הפרגוד ננעל, כי איך יהיה ננעל בפני דבר שהדין מחייב? ומפני כי מי שהוא מאנה את חברו אינו מחשיב אותו למציאות כלל, ועושה בו דבר שהוא דין גמור, על ידי דבר אונאה זאת... דבר זה גורם שאין השער ננעל כלל, אבל הוא פתוח לפני השי"ת כאשר החטא במדת הדין. (נתיב אהבת ריע פרק ב)
...הונאת דברים בכללה היא, לדבר בפני חברו לבדו שיבוש ממנו, וכל שכן אמירה בפני רבים שיבוש בו, או לעשות לו מעשה שיגרום לו שיבוש. והוא מה שאמרו בבבא מציעא נ"ח, "אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו', אם היו חמרים מבקשים ממנו תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו, שלא מכר תבואה מימיו". וכל שכן אם הוא ברבים, ששנינו בפירוש באבות פרק ג' "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא". "ואמר רב חסדא כל השערים ננעלו חוץ חוץ משערי אונאה". ואמר ר' אליעזר "הכל הקב"ה נפרע על ידי שליח חוץ מאונאה". ואמרו "ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם", ואחד מהם אונאה, ואפילו לדבר מצוה אמר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", ואמרו רז"ל בערכין ט"ז "יכול אפילו פניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא". וכן בענין נתינת עצה... אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, ואל תעקוף עליו... אלא ייעצנו על האמת הזכה והברורה... (מסילת ישרים פרק יא)
אם ענה תענה אותו - אותם מיבעי, ומהו הכפל ענה תענה, ובפשט נוכל לומר שלפעמים אדם מענה את היתום לבד, ואמו אלמנה עיניה רואות וכלות, ועל ידי עינוי אחד מהם שניהם מעונים... ועל צד הרמז נוכל לומר, מאחר שהקב"ה אבי יתומים, בודאי בכל צרתם לו צר, כביכול, לכך אמר אם ענה תענה אותו. (שמות כב כב)
לא תונה - ונראה שאמר על פי הקדמה הידועה כי נשמות בני ישראל הן שורש הקדושה, בני אברהם יצחק ויעקב, חבל נחלתו ית' וכל זולתם הם חלק רע, ולזה לא יקפידו בזלזול אדם שאינו מהם ובאונאתו, לצד שיחשבוהו שפחות הוא מהדרגות הקדושה, ומזה יוולד ענפי האונאה, לזה כאשר צוה עליהם לבל יונום אמר הטעם שאין לך לומר שהוא מבחינת שורש הרע, או כיון שהוא מוטבע בבחינת הקליפה הרי מגרע מערכך, כי אתם הייתם במצרים, על דרך שפירשתי ב"אשר הוצאתיך וגו'", שנשמות ישראל עצמם היו טבועות בקלפה... (שמות כב כ)
לא תונה - ינה משמעו קיפוח בלתי חוקי בנכסים חומריים או רוחניים... (שמות כב כ)
ולא תונו וגו' ויראת מאלקיך - כל יחיד יירא מאלוקיו, וידע כי עיני ה' אל כל אחד ואחד... ואין ה' אך ורק במקדש, אלא עינו צופיה בכל, וברכתו שורה רק אם המשא ומתן של הכל לטובת הכל, הברכה תשרר רק אם אין אחד מענה ומצער את חברו... (ויקרא כה יז)
כל אלמנה ויתום לא תענון - אפילו אלו הצריכים מוסר והדרכה, וכברמב"ם דעות פרק ו' י'. ובכל אופן יזהרו שלא יענום יותר מההכרח הברור. (שמות כב כא)
ולא תונו - סמך האיסור למשא ומתן, כי אז עלול להתקצף, והוא הדין לתמיד. (ויקרא כה יז)