(ראה גם: אדם-בחירה, אלקים-רצון, השגחה)
אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. (ירמיה כג כד)
אתה ידעת שבתי וקומי, בנת לרעי מרחוק. ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנתה. כי אין מלה בלשוני, הן ה' ידעת כלה... (תהלים קלט ב)
אמר רבה איוב בסערה חרף, ובסערה השיבוהו, בסערה חרף, דכתיב אשר בשערה ישופני, אמר לפניו, רבונו של עולם, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב, בסערה השיבוהו, דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה, ויאמר אזר נא כגבר חלציך אשאלך והודיעני, אמר לו הרבה נימין בראתי באדם, וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם, בין גומא לגומא לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי... (בבא בתרא טז א, וראה שם עוד)
שאלו רומיים את ר' יהושע בן חנניה מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר להו נקוטו מיהא פלגא בידייכו דיודע מה שעתיד להיות... (סנהדרין צ ב)
ר' שמעון בן לקיש בשם ר' אלעזר בן עזריה אמר (ירמיה ל"ב) אהה ה' אלקים הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה, לא יפלא ממך כל דבר, מאותה שעה לא יפלא ממך כל דבר. ר' חגי בשם ר' יצחק אמר (דה"א כ"ח) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין, אם תדרשנו ימצא לך, ואם תעזבנו יזניחך לעד, קודם עד שלא נוצרה מחשבה בלבו של אדם כבר היא גלויה לפניך, רבי יודן בשם ר' יצחק קודם עד שלא נוצר יצור כבר מחשבתו גלויה לפניך, אמר ר' יודא לגרמיה, (תהלים קל"ט) כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כולה, קודם עד שלא יארש לשוני דיבור כבר הן ה' ידעת כולה. (בראשית ט ג)
כך פתח ר' תנחומא בר ר' נר אלקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ' כ"ז) א"ר אחא כשם שלמלכי בשר ודם יש קיריוסים הם מודיעים למלך כל דבר ודבר, כך יש לפני הקב"ה קיריוסים, ומגידים כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך בגלוי, ואלו הן הקיריוסין של הקב"ה, זו הנפש שמגדת למלאך, ומלאך לכרוב והכרוב להקב"ה... ודיפתראות כתובות לפני הקב"ה על כל מה שבני אדם עושין, ולעתיד לבא המקום מוכיח לכל אחד ואחד מעשיו והם עומדים תמיהים... (פרשה ח)
אמר רבי ברכיה כשרצה הקב"ה וב"ה לבראת האדם ראה צדיקים ורשעים עומדין ממנו, אמר אם אני בורא אותו הרי הרשעים עומדין ממנו, ואם איני בורא אותו היך צדיקים עומדים, מה עשה הקב"ה פילג דרכן של רשעים מנגד פניו, ושיתף מדת רחמים ובראו, הדא הוא דכתיב כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים וגו', איבדה ממנו. (מזמור א)
כי אין מלה בלשוני וגו', כך אמר דוד לפני הקב"ה אתה ידעת שבתי וקומי, ולא עוד אלא על כל פסיעה ופסיעה שאני עתיד לפסוע כבר גלויה לפניך, וכן אמר הכתוב (איוב י"ד) כי עתה צעדי תספור, ולא מעכשיו אלא עד שלא באתי לעולם, וכן הוא אומר לירמיהו (ירמיה א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. וכן אמר הכתוב לסנחריב, (מ"ב י"ט) יען התרגזך אלי וגו', אמר לו שוטה, מה אתה סבור הלא ידעת אם לא שמעת, (שם) ושבתך וצאתך ובואך ידעתי ואת התרגזך אלי וגו', לכך נאמר כי אין מלה בלשוני, אין מזמור אין נצח אין שירה שאני עתיד לומר שאינם גלויין לפניך. (מזמור קלט)
ראה אלקים-כללי.
כי עתה ידעתי, וכי לא היה הקב"ה יודע בו לשעבר, והא כתיב מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו (ישעיה מ"ו י') ואומר ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד' י"ג) אלא אל תקרא ידעתי אלא ידעתי, עכשיו ידעו כל באי העולם עד היכן הוא כוחה שליראת שמים... כיוצא בו כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' (דברים י"ג ד'), מאי לדעת להודיע לבאי העולם עד היכן הוא כוחה שלאהבת המקום, שאין מבטלה דבר בעולם. (בראשית כב יב)
...הודיעו הקב"ה שיהיו רשעים בישראל, ושסופן לעבוד ע"ז ומתחייבין כליה, ולא מפני שה' יאמר החוטא כבר נגזר עליו שיעבוד ע"ז, שלא הודיעו הקב"ה אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה, לאומר העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים... (דברים לא טז)
הודיענו אלקינו יתרומם ויתהדר על ידי נביאיו שהוא אחד, חי... ושהוא יודע חכם, הרי באמרו חכם לבב ואמיץ כח (איוב ט' ד), ואמרו "אין חקר לתבונתו" (ישעיה מ' כ"ח)... (מאמר ב פרק א)
ואחר כן אומר שאני מצאתי מדרך העיון ממה שמוכיח שהוא חי יכול חכם, הוא מה שנתברר לנו שהוא ברא כל הדברים, ולפי הכרע דעתינו ברור שלא יעשה כי אם יכול, ואין יכול כי אם חי, ולא יתכן עשוי משוכלל אלא ממי שידע היאך יהיה העשוי לפני שיעשהו, הרי שלשת הענינים הללו מצאם שכלינו לעושנו מושכל ראשון באופן אחיד, והם כי במה שעשה נתאמת שהוא חי יכול חכם, כפי שבארתי, ולא יתכן שיגיע השכל לאחד משלשה ענינים אלו לפני השני, אלא יגיע אליהם ביחד, כי מן המוכחש אצלו שיעשה מי שאינו חי, ושיעשה מי שאינו יכול ושתהיה פעולה מושלמת ומשוכללת מצד מי שאינו יודע היאך תהיה הפעולה, לפי שמי שאינו יודע היאך תהיה הפעולה לא יהיה פעלו תקין ולא מחוכם... (שם פרק ד)
ואומר עוד, ואיך יקבע בנפשות שהוא יודע כל מה שעבר וכל מה שעתיד, ושידיעתן לפניו שוין. ואבאר, מפני שסבת אי ידיעת הנבראים את העתיד מחמת שאין ידיעתם באה להם אלא דרך החושים, וכל שלא יצא אל שמיעתם וראייתם ושאר חושיהם לא ידעוהו, אבל הבורא אשר אין דרך ידיעתו על ידי סבה, אלא היא מפני שעצמותו יודעת, לפיכך העבר והעתיד לפניו יחד שוין, יודע זה וזה בלי סבה, וכמו שאמר מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה... (שם פרק יג)
ושמא יאמר עוד, כיון שהוא יודע במה שיהיה לפני שיהיה, וכבר ידע שהאדם ימרה דברו, הרי מוכרח הוא האדם להמרות כדי שתתקיים ידיעתו? וברור טעות זו יותר פשוטה מן הראשונה, והוא שהאומר כן אין לו ראיה שידיעת הבורא את הדברים היא סבת הוייתן, ואינו אלא דבר שנדמה לו או שאמרו בזדון. ובאור בטול דבר זה, כי אלו ידיעת ה' את הדבר היא סבת היות הדבר, כי אז היו הדברים קדומים שאין להם ראשית, כיון שאין ראשית לידיעתו אותם, אלא אנו בדעה שהוא יודע כל הדברים כפי אמתת היותם, וכל דבר מהן שהוא ממציאו כבר ידע שימציאהו, וכל דבר מהן שיבחרהו האדם כבר ידע שהאדם יבחרהו. ואם יאמר, וכאשר ידע ה' שהאדם ידבר האם יתכן שישתוק, אמרנו בלשון ברורה, כי האדם אם היה שותק במקום שידבר אנו מניחים מיסוד הדבר כי ה' ידע שהאדם ישתוק, ואי אפשר שנניח שהוא ידע שהאדם ידבר, לפי שהוא יודע הפעולה הסופית מפעולות האדם הנעשית לאחר כל מחשבה מצדו והקדמה ואיחור אותו עצמו הוא ידע כמו שאמר "ה' יודע מחשבות אדם" (תהלים צ"ד י"א), ואמר "כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום" (דברים ל"א כ"א). (מאמר ד פרק ד)
אך ההקדמות אשר בברורן ואמתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים הן חמש, אחת מהן שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה ענינים באלקים, אשר בהתקבצם במי שבוטחין בו יתכן לבטוח עליו... והשני כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אופני תועלת האדם, והדין נותן זה מפני שהוא אחד ממעשיו ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו ובפגעים המשיגים אותו ובאופני מחלתו וארוכתו יותר מעושהו... (שער ד הבטחון, פרק ג, וראה עוד ערך השגחה)
גלמי ראו עיניך - מעת בריאת העולם ראו עיניך גולמי כל הדורות. ימים יוצרו - כל מעשי האדם ותכליתם גלוים לפניך כאילו כבר יוצרו, ועל ספרך - ספר תולדות אדם שהראית לאדם הראשון, כולם יכתבו. (תהלים קלט טז)
אדעה - ארחם אותם, כמו וידע אלקים, או אראה אם כולם עשו בדרך זו, כי האמת שהכל ידע החלק על דרך כל ולא על דרך חלק... וסוד. (בראשית יח כא)
סולם מוצב ארצה - ונראה שהוא דרך משל, שאין דבר נכחד מה', והמלאכים עולים להודיע ויורדים לפעול. (שם כח יב)
ה' ה' - אל תתמה שה' קורא ה', כי הוא יודע ודעת וידוע (שכל משכיל ומושכל אחד אצלו). (שמות לד ז)
הנה אלה - הצדיקים יודעים שיש א-לוה נשגב מדעת אדם, היודע הכללים העומדים והחלקים הפרטים המשתנים בכל עת, על כן לא ידעם ה', והספק בידם בראותם הרשעים שלוי עולם. (תהלים עג יב)
ה' יספר - הוא לבדו יודע מספר כל העולם בכתבו, ויוכל לומר כל הנולדים בצין שהם חכמים, והספרים הם השמים. (שם פז ו)
המלמד אדם דעת - אם כן בודאי הוא יודע, כי הדעת מאתו. (שם צד י)
נסה את אברהם - ...ודע כי ה' צדיק יבחן, שיודע כי יעשה רצונו וחפץ להצדיקו, אבל לא יבחן הרשעים... (בראשית כב א)
וידע אלקים - ...ורש"י פירש וידע אלקים, נתן עליהם לב ולא העלים עינו מהם. ונכון הוא על דרך הפשט, כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע אלקים נאקתם וראה צרותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע את מכאובם וכל הנעשה להם ואת כל הצריך להם... ועל דרך האמת יש בכתוב הזה סוד גדול מסתרי התורה, לומר כי עלה ענויים למאור פניו וקרב אותם אל הדעת, כענין בקרב שנים תודיע ברגז רחם תזכור... (שמות ב כה)
מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת - רוצה שיודע בפועל מה שנמצא בכח וגלוי לפניו. (דברים יג ד)
אמר המחבר, דבר ברור כי האמונה בידיעת הא-ל יתברך מיני השפלים ואישיהם והשגחתו בכללם ובפרטם הן פנות גדולות מתורת משה רבינו ע"ה, כי הכופר... אין לו חלק לעולם הבא, ולא זכרון וצדקה בתורה, לא במצותיה ולא באזהרותיה, כי לא יפקוד הא-ל עליהם (לדעתו), ואף לא יחלק בנבואה, כי הנבואה השגחה גדולה באמת. אבל צריכים אנו להאמין שהא-ל יודע האישים כולם ופרטיהם, מעשיהם ומחשבותיהם, העבר הווה והעתיד... (איוב הקדמה)
וזאת הכפירה נתפשטה ביונים מזו הקושיא, ואמרו שאין הבורא יודע הפרטים, ונותנים טענות נמאסות, כידוע בספר ראש הממרים ימחה שמו ושם הנגררים אחריו. וזו פשטה גם באומתנו, ואמרו איכה ידע א-ל ויש דיעה בעליון בעתידות... ואילו ידע עבר ועתיד למה יוציא משפט מעוקל בשלום הרשעים ויסורי הצדיקים. (דרשה על קוהלת)
ויאמר ה' אל קין - בא אליו הדבור, להודיעו כי לא יוכל האדם להסתר ממנו, וכל עניני האדם גלויים לפניו, וקין חשב להסתר ממנו כמו שנסתר אביו... (בראשית ד ט)
וירא ה' כי רבה - ...וטעם מה שהאריך להם הא-ל ק"כ שנה, והוא היה יודע שלא ישובו, עשה כן כדי שילמד האדם ממדותיו, ויאריך אפו לחוטא... (שם ו ה)
הקב"ה מכיר אמיתו, ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, ובכל דרך יחוד, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו, היו שם אלקיות הרבה, הוא, וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא הוא אחד מכל צד ומכל פינה, ובכל דרך יחוד. נמצאת אתה אומר הוא היודע, הידוע והדעת עצמה, הכל אחד, ודבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו... (יסודי התורה פרק ב י)
שמא תאמר, והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שיהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו?
דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכמה עקרים גדולים והררים רמים תלוים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר.
כבר ביארנו שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג אמיתת הבורא, שנאמר כי לא יראני האדם וחי, כך אין כח באדם להשיג ולמצא דעתו של בורא... וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד הקב"ה ואין הקב"ה מושכו וגוזר עליו לעשות כך... (תשובה פרק ה ה, ושמונה פרקים פרק ח)
ואשר תדעהו, כי ענין החכמה בו יתברך הוא כענין החיים, להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד, זה כשנרצה בחכמה השגת עצמו, והעצם המשיג הוא בעצמו העצם המושג בלי ספק, שאינו לפי דעתנו מורכב משני דברים, דבר ישיג ודבר אחר לא ישיג, כאדם המורכב מנפש משגת וגוף בלתי משיג, וכשנרצה באמרנו חכם משיג עצמו יהיו החכמה והחיים ענין אחד, והם לא יביטו זה הענין אבל יביטו השיגו לברואיו, וכן בלא ספק היכולת והרצון אין כל אחד מהם נמצא לבורא בבחינת עצמו, שהוא לא יכול על עצמו ולא יתואר ברצותו עצמו וזה מה שלא יציירהו אדם... הנה כבר התבאר לך שאלו התארים גם כן אינם בבחינת עצמו אבל בבחינת הברואים... (חלק א פרק נג)
דברו הפילוסופים על השם יתעלה בידיעתו בכל אשר זולתו סרה גדולה מאד, וכשלו כשלון אין תקומה להם ממנו, ולא למי שנמשך אחריהם בדעת ההוא. ואני אשמיעך אחר זה הספקות והשבושים אשר הביאום לדבר סרה בענין ההוא, ואשמיעך עוד דעת תורתנו בו. ואיך תחלוק עליהם בידיעותם הרעות והמגונות בענין ידיעת השם. ורב מה שהביאם אל הענין ההוא תחלה, הוא מה שיראה בתחלת המחשבה מהעדר סדור עניני בני אדם, והיות קצת החסידים בחיים רעים מכאיבים, וקצת אנשים רעים בחיים טובים וערבים, והביאם זה לעשות החלוקה אשר תשמע עתה, והוא שהם אמרו, לא ימלט הענין מאחד משני חלקים, אם שיהיה השם בלתי יודע דבר מאלו הענינים האישיים, רצוני לומר הפרטיים, ובלתי משיג אותם, או יהיה משיג אותם ויודעם, וזאת חלוקה הכרחית, ואחר כן אמרו ואם כן הוא שישיגם וידעם לא ימלט הענין מאחד משלשה חלקים, אם שיסדרם וינהיגם סדור טוב ושלם ותמים, או יהיה המנצח ולואה לסדרם אין יכלת לו עליהם, או ידע ויכול לסדר ולהנהיג הסדר וההנהגה הטובה אלא שהוא יעזבם ויתשם, על צד היותם נבזים ושפלים ופחותים בעיניו, או על צד הקנאה...
ואמרו ששני חלקים מאלו השלשה חלקים המחוייבים לכל מי שידע נמנעים בחוק השי"ת, והם שלא יוכל או יוכל ולא ישגיח, מפני ששניהם מדות רעות או ליאות, וחלילה לשם משניהם, אם כן לא נשאר מן החלוקה כולה אלא שלא ידע דבר מאלו הענין כלל, או ידעם ויסדרם הסדור הטוב, ואנחנו נמצאם בלתי מסודרים...
וכאשר יסדו הפנה הזאת הסותרת לכל פנה טובה, המבערת הוד כל דעת אמתי, התחילו אחר כן להסיר גנותה, וחשבו שידיעת אלו הדברים נמנע בחק השם מפנים רבים, מה שהחלקים אמנם יושגו בחושים לא בשכל, והשם לא ישיג בחוש, ומהן שהחלקים אין תכלית להם, והידיעה היא ענין מקיף וכולל הדבר, ומה שאין לו תכלית לא יקיפהו מדע ולא יכילהו, ומהם שהידיעה בחדושים והם הפרטיים בלא ספק תחייב לו קצת שינוי מפני שהוא התחדשות ידיעה אחר ידיעה.
ולפי טענתנו אנחנו קהל המחזיקים בתורה, שהוא ידעם קודם היותם, יחייבו עלינו שתי הרחקות, האחת מהן התלות הידיעה בהעדר הגמור, והשנית היות ידיעת הדבר בכח דבר אחר, וידיעת היותו בפעל דבר אחר, וכבר הפליגו לחשוב רע עד שאמר קצתם שהוא יודע המינים לבד לא האישים, ואמר קצתם הוא שאינו יודע דבר זולת עצמו בשום פנים, כדי שלא יהיה בו רבוי ידיעות לפי מחשבתם. ומן הפילוסופים מי שיאמין באמונתנו שהוא יתעלה ידע כל דבר ולא תעלם ממנו תעלומה כלל, והם אנשים גדולים קודם אריסטו, כבר זכרם אלכסנדר במאמר ההוא, אלא שהוא אינו רוצה בדעתם... (חלק ג פרק טז, וראה שם עוד וערך השגחה)
ענין מוסכם עליו שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידעהו קודם, ולא יתכן שיהיו לו ידיעות רבות, ואפילו לפי דעת מי שיאמין התארים, וכאשר התבאר זה במופת, נאמר אנחנו קהל אנשי התורה, שבידיעה אחת ידע הדברים הרבים, ולא בהתחלף הידועים יתחלפו הידיעות בחקו יתעלה, כמו שהוא בחוקנו, וכן נאמר שכל אלו הדברים המתחדשים ידעם קודם היותם, ולא סר מהיות יודע אותם, ולזה לא יתחדש לו מדע כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר, וימצא בעת הפלוני, ויתמיד נמצא זמן כך ואחר כך יעדר, כשימצא האיש ההוא כמו שקדמה הידיעה בו, לא נוספה שם ידיעה ולא התחדש מה שלא היה נודע אצלו, אבל התחדש מה שהיה ידוע מקודם שיתחדש כפי מה שנמצא, ויתחייב לפי זאת האמונה שיהיה המדע נתלה בהעדר, ויקיף במה שאין לו תכלה, והאמננו זה ואמרנו כי ההעדר אשר קדמה בידיעתו המצאתו והוא יכול להמציאו לא ימנע התלות הידיעה בו, אמנם מה שלא ימצא כלל הוא ההעדר הגמור בחק ידיעתו, אשר לא תתלה ידיעתו בו, כמו שלא תתלה ידיעתנו אנו במה שהוא נעדר אצלנו. ואמנם ההקפה במה שאין תכלית לו יש בו ספק, ונוטה קצת בעלי העיון לאמר שהידיעה נתלית במין ומתפשטת על שאר אישי המין בענין אחר, זהו דעת כל בעל תורה כפי מה שיביא אליו הכרח העיון...
ואשר אומר אותו אני הוא, שסבת כל מה שנכשלו בו כולם, היא שומם בין ידיעתנו וידיעתו יתעלה יחס, ותעיין כל כת בענינים נמנעים בידיעתנו, ותחשוב שהוא מיוחד בידיעתו, או יסופק עליו הענין, וצריך שנרבה להוכיח הפילוסופים על זאת השאלה יותר מכל אדם, שהם בארו במופת שעצמו יתעלה אין רבוי בו, ולא תאר לו חוץ לעצמו, אבל עצמו מדעו ומדעו עצמו, והם הם אשר בארו במופת ששכלנו וידיעתנו מקצרות להשיג אמתת עצמו כפי מה שהיא, כמו שבארנו, ואיך יחשבו שישיגו ידיעתו, וידיעתו אינה דבר חוץ לעצמו, אבל זה הקצור בעצמו אשר קצרו ידי שכלנו מהשיג עצמו, הוא הקצור מהשגת ידיעתו בדברים איך היא, ואין זה ידיעה ממין ידיעתנו שנקיש עליה, אבל הוא ענין נבדל כל ההבדל, וכמו שיש עצם מחוייבת המציאות, מאתה התחייב כל נמצא לפי דעתם, או היא הפועלת כל אשר זולתה אחר ההעדר לפי דעתנו, כן נאמר שהעצם ההיא משגת כל אשר זולתה, לא יעלם ממנה דבר בשום צד מכל מה שהמציאה, ואין שתוף בין ידיעתנו וידיעתו, כמו שאין שתוף בין עצמנו ועצמו. ואמנם הטעה הנה שתוף שם הידיעה, כי השתוף הוא בשם לבד, וההבדל באמתתו. ומפני זה יתחייבו ההרחקות, כי נחשוב שהענינים המחוייבים לידיעתנו מחוייבים לידיעתו, וממה שהתבאר לי גם כן מפסוקי התורה, שידיעתו יתעלה במציאות אפשר אחר שעתיד להיות, לא תוציא האפשר ההוא מטבע האפשר כלל, אבל טבע האפשר עומד עמו. ושאין הידיעה במה שיתחדש מן האפשריים מחייבת היותר בהכרח על אחד משני האפשריים. זאת גם כן פנה מפנות תורת משה רבינו ע"ה, אין ספק בה כלל... והוא ידיעתו במה שיהיה לא יוציא הדבר האפשר ההוא מטבעו...
והתבונן בכמה דברים נבדל מדעו ממדענו לפי דעת כל בעל תורה. תחלת זה, בהיות המדע האחד יאות וישוה לידיעות רבות מתחלפות במינין, והשני בהתלותו במה שלא נמצא, והשלישי הקיפו במה שאין תכלית לו, והרביעי בהיות מדעו לא ישתנה בהשיג המחודשים, ונראה שידיעת הדבר העתיד להמצא אינו הידיעה בו שכבר נמצא, אבל הנה תוספת אחת והיא שאשר היה בכח שב בפעל, והחמישי לפי דעת תורתנו בהיותו ית' לא תברר ידיעתו אחד מב' אפשריים, ואף על פי שכבר ידע אחרית אחד מהן על דרך יחוד וברור, ואם כן אני תמיה באי זה דבר דמתה ידיעתנו לידיעתו לפי דעת מי שיאמין המדע תואר נוסף...
אמנם לפי דעתנו אשר נאמר שאין דעתו דבר נוסף על עצמו, באמת התחייב הבדלת ידיעתו לידיעתנו ההבדל העצמי הזה כהבדל עצם השמים לעצם הארץ, כבר בארו הנביאים זה אמרו כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו וגו', וכלל הענין אשר אומר אותו בקצרה, כי כמו שלא נשיג אמתת עצמו, ועם כל זה ידענו שמציאותו שלמה מכל מציאות... כן עם היותנו בלתי יודעים אמתת ידיעתו מפני שהיא עצמו, נדע שהוא לא ישיג פעם ויסכל פעם אחרת, רצוני לומר שלא יתחדש לו מדע כלל, ולא יתרבה ולא יגיע לתכלית, ולא יעלם ממנו דבר מן הנמצאות כלם, ולא תבטל ידיעתו אותם טבעיהם, אבל האפשר נשאר עם טבע האפשרות... (שם פרק כ)
הפרש גדול יש בין ידיעת העושה במה שיעשה, וידיעת זולתו בעשיה ההיא. והוא שהדבר עשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, יהיה עושהו אם כן למה שעשה נמשך לידיעתו, ואולם שאר בני אדם המתבוננים בעשוי ההוא וידיעתו ידיעה מקפת, תהיה ידיעתם נמשכת אחר העשוי. והמשל בו, שהאומן שעשה זה הארון אשר יתנועעו בו משקלים לנזילת המים ויורו על מה שעבר מן היום או הלילה מן השעות, כל מה שיגר בו מן המים ושנוי הצעת הגרתם, וכל חוט שימשך וכל לוזה שתרד, הכל מושג ידוע אצל העושה אותם, ולא ידע התנועות ההם מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה, אבל הענין בהפך, והוא שהתנועות ההם המתחדשות אמנם התחדשו כפי הסכמת ידיעתו. ולא כן הוא המתבונן בכלי ההוא, אבל המתבונן כל אשר יראה תנועה אחת תתחדש לו ידיעה, וכל אשר ירבה להתבונן יתוספו ידיעותיו, ויתחדשו לו ראשון ראשון, עד שילמד מהם וידע כל הכלי, ואלו שיערת שתנועות הכלי ההוא אין להם תכלית, לא יוכל המתבונן להקיף בהם ידיעה לעולם. ואי אפשר למתבונן גם כן שידע תנועה מן התנועות ההם קודם התחדשה, אחר שאינו יודע מה שידע אלא ממה שיתחדש.
וכן הענין בכל הנמצא ויחוסו אל ידיעתנו וידיעתו ית' והוא שאנחנו אמנם נדע כל מה שנדע מפני ההשתכלות בנמצאות, ומפני זה לא נוכל לדעת מה שעתיד להיות ולא מה שאין תכלית לו, וידיעותינו מתחדשות מתרבות כפי הדברים אשר מהם תושג ידיעתם, והוא ית' אינו כן, רצוני לומר, שלא ידע הדברים מצדם עד שיפול הרבוי וההתחדשות, אבל הדברים ההם נמשכים אחרי ידיעתו הקודמת המישבת אותם כפי מה שהם עליו... ומפני זה לא יהיה אצלו ית' רבוי ידיעות, ולא התחדשות ושנוי ידיעה, שהוא בדעתו אמתת עצמו אשר לא תשתנה ידע כל מה שיתחייב לפעולותיו כלם, והיותנו משתדלים לדעת איך הוא זה, כאלו השתכלנו שנהיה אנחנו הוא והשגתנו השגתו. ואם כן הראוי למאמת המודה על האמת, שיאמין שהוא ית' לא יעלם ממנו דבר כלל, אבל הכל גלוי לידיעתו אשר הוא עצמו, ושהמין ההוא מן ההשגה מן השקר שנדעהו אנחנו כלל, ולא ידענו איך הוא, היה לנו השכל ההוא אשר יושג בו זה המין מן ההשגה, וזה דבר שלא ימצא במציאות אלא לו יתעלה והוא עצמו... (שם פרק כא)
...עם תוספת מה שנתבאר בתורה הזאת, כי הוא יתברך יודע מצפוני בני אדם כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב ועל הרע מהם, וכי עיני ה' משוטטות בכל הארץ. ואין החסיד מתעסק ולא חושב ולא מדבר עד שיאמין שעמו עינים רואות וצופות וגומלות אותו על הטוב ועל הרע, ופוקדים עליו כל מעוות מדבורו ומעשהו... וכללו של דבר שהוא מאמין ומקבל מה שנאמר, "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". ויראה מה שאמר דוד הטענה הנאמנה (תהלים צ"ד ט') "הנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט"... (מאמר ג יא)
...אבל הדבה המשגת, מי שאומר בבחירה בעבור הוציאו קצת הדברים מגזירת האלקים ית', יש לטעון עליה במה שקדם זכרו, כי לא הוציא אותם מגזירתו כל עיקר, אבל משיבם אליו בדרך ההשתלשלות, ותשיגנו אחרי כן דבה אחרת, והוא הוציאו הדברים ההם מידיעתו, כי האפשר הגמור מוסכל בטבעו. וכבר האריכו בזה המדברים...
אבל טענת העצל על הזריז, באמרו כבר קדם בדעת אלקים מה שיהיה, איננה טענה, כי זה כמו אמרו ואילו היה אומר כי אשר יהיה אי אפשר לו שלא יהיה, יאמר לו אמת הוא, אבל לא תמנע הטענה הזאת שיקח האדם העצה הטובה, ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך, כאשר יתברר לך כי הצלתך או אבדתך אינן נגמרות כי אם בסבות האמצעיות... (מאמר ה כ, וראה שם עוד)
כי אביאנו אל הארץ וגו' וחרה אפי ביום ההוא וגו'. אף כי אמרו רז"ל בסוטה ביצירת האדם, "ואלו צדיק ורשע לא קאמר", גזר על דור ידוע, אף כי על עיקר השאלה נראה לי להשיב כי ידיעת השי"ת באדם, אף כי היא קודמת בזמן איננה סבה למעשה האדם, רק רצון האדם במעשיו, אף כי היא מאוחרת בזמן, היא סבה לידיעת הקב"ה יתברך הקודמת, כי לפי רצון האדם כך קודמת בו ידיעתו של הקב"ה, ואם כן רצונו הוא המחייבו לא קדימת ידיעתו של הקב"ה. ובלשון זה כתב הרב ר' אליעזר הגדול מווירמשא ז"ל... ככתוב "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש", קודם בריאת העולם, וכדי להבין מעשה כל אדם וצדקתו ורשעו ולגזור על כל אחד ואחד כפי מעשיו העתיד לעשות בין טוב ובין רע, ערך ומינה ממשלו וכוכבו שיזרח בעת זריחתו ובשעת מולדו בין לטוב בין לרע, כל זה עשה השי"ת בחכמה טרם ברא העולם, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ. ואף על פי שערך ומינה כוכבו ומזלו של אדם טרם בריאת העולם לפי מעשיו העתיד לעשות, לא ניתן רשות לככבים ולמזלו להרע או להטיב, על שראה כי האדם לא יהיה נכון בלא יצר, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו', על כן תיקן השם התשובה, ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, שאם ישוב ה' נחם עליו ומהפך מזלו לטובה, ועל כן אמרו ואלו צדיק ורשע לא קאמר, שלא תראה כגזרה. ואולי תשאל מכל מקום בשעה שהוא חוטא הוא מוכרח כי כבר קדמה ידיעתו של הקב"ה שעתיד לחטוא, אף אנו נשיב כי הרשות נתונה, ולזה הרשע שקדמה ידיעתו של הקב"ה להיותו רשע, ידע הוא יתברך כי לעולם יבחר ברע ולא בטוב, ורצונו הוא המחייבו. ואם תאמר למה בראו, הואיל והקב"ה יודע שסופו רע, ואולי על דרך סוד העבור יתיישב זה הספק... (וילך)
הדעת מסכמת כי ההשגה האמיתית והידיעה הנכונה היא שישיג היודע הדבר הידוע על אמיתתו לא פחות ולא יותר, וגם כן ידוע ומפורסם כי האדם אפשריי בפעולותיו, והוא ית' שבראו בשני יצרים יודע ומכיר את מעשיו, כי הם אפשריים לא מוכרחים, ואעידה לי עדים נאמנים, (בראשית כ"ב) "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"... "וירד ה' לראות את העיר", בשעת הבנין לא קודם לכן... ואילו קדמה ידיעת השי"ת בצדיקים למה אינו מייחד שמו עליהם... הא למדת כי הידיעה האלקית היא על תנאי, כי לפי טבע כל דבר ידע מה שעתיד להיות, ולכן אמר אבל צדיק ורשע לא קאמר... (אבות ג ב, וראה שם עוד)
מבואר הוא כמו שקדם, שנותן התורה והמסדר אותה יתברך מחייב בהכרח שיהיה ידוע מה שצוה וסדר, ואמנם באופן ידיעתינו נתחלפו המפרשים חלוף רב, והמחוייב לפי שרשי התורה במה שנשים ממנה הוא ג' ענינים:
הא' שידיעתו מקפת במה שאין תכלית לו. ב' ידיעתו במה שלא נמצא. הג' ידיעתו ית' בחלקי האפשר מבלתי שישתנה טבע האפשר. ואמנם איך יתבאר חיוב זה לפי שרשי תורתינו, הנה כפי מה שאומר, אם הראשון למה שהוא מבואר ממנה היותו ית' משיג הפרטים, וזה אם בספורים שבאו בה ואם במצות הפרטיות, ואם בייעודים, ואם מפאת הקבלה כמו שבאו בה הרבה כתובים, על זה אמר, "כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין"...
ואחר שהתבאר זה והוא מבואר מהפרטים היותם בבלתי בעל תכלית חויב בהכרח היות ידיעתו ית' מקפת במה שאין תכלית לו, והוא הראשון.
ואולם הב', והוא ידיעתו יתברך במה שלא נמצא, הוא מבואר ממה שבא בתורה ובנביאים מהייעודים במה שלא נמצא אז, ועם היות באו בתורה קצת פסוקים יורו על חדוש ידיעה, כאומר "ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'", הנה כבר בארו ז"ל בכיוצא בזה "דברה תורה כלשון בני אדם", וכל שכן במה שהיה נמצא כבר שלא יתכן שהיה נעלם ממנו ונתחדשה ידיעה לו אחר כן, אלא שזה היה במראה הנבואה ונשתמש כלשון בני אדם...
ואולם הג' והוא ידיעתו יתברך בחלקי האפשר, רצוני לומר ידיעת הגעת החלק האחד מבלתי שישתנה טבע האפשר, הוא מבואר לפי חיוב התורה, וזה שאם היתה ידיעתו יתברך מכרחת החלק ההוא הנודע אצלו, הנה לא תפול הצואה במצות ובאזהרות התורה, כי אין דרך לצואה למצוה אלא כשהונח המצוה רצוני לא אנוס ולא מוכרח, וזה מבואר בעצמו, אם שיהיה המאמר סותר נפשו, וזה שאם היתה ידיעתו מכרחת החלק האחר, הנה הוא אם כן בלתי אפשר, וזה שהאפשר שימצא ושלא ימצא, ואם היה החלק האחר מוכרח הנה הוא בלתי אפשר, וכבר הנוח אפשר, אם כן יחוייב שלא תהיה ידיעתו בהגעת החלק האחר מכרחת טבע האפשרות, והוא הענין הג'... (מאמר ב כלל א פרק א)
...הנה לפי התורה הדעת הזה לא ישאיר בה ספור אמתי, לפי פשט הכתובים כי למה שחייבו שידיעתו אינה בפרטים, הנה הוא לא ידע האבות ולא קראם ולא יעדם יעוד פרטי... והלא הכתוב צווח "ואתה אמרת ידעתיך בשם"... ולמה שחייבו גם כן שלא ידע איזה חלק יגיע מחלקי האפשר, הנה הוכרחו להכזיב היעודים הנתלים בבחירה... ויהיה אומרו "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון", כי חשבתי וכו', וכל זה הריסה וכפירה בעקרי הדת... ואמנם לפי העיון אומר, שלא יצאו מרוב הספקות בדרך אשר אחזו בה, אבל נפלו בספקות יותר חזקות... (שם שם פרק ג, וראה שם עוד)
ואמנם הרב המורה ז"ל התיר אותם בדרך ה' שהרבה להוכיח בה הפילוסופים, וזה לפי שיסוד כל הספקות ההם הוא ההקש בין ידיעתו לידיעתנו, ולפי שהוא מבואר מדבריהם ששם הידיעה נאמר בשי"ת ובנו בשתוף גמור, והוא ידוע שהדברים משותפים השמות אין ראוי ליקח מופת קצתם על קצתם, הנה אין מקום לספקות ההם בכלל, וזה כי ידיעתו הוא העצמו, וכאשר גבהה מדרגת מציאותו ממציאותינו, כן גבהה ידיעתו מידיעתנו... ואולם הרלב"ג ז"ל הרבה להשיב עליו בספר המלחמות שלו ודמה להסתיר בניינו בשני הקדמות... הנה ראינו לבאר שמה שחשב לתפוש על דברי הרב איננו ממה שראוי לשום לב עליו, אבל דבריו נכונים ואמתיים אין בהם נפתל ועקש. ונציע ונאמר שהוא מחוייב ששם הידיעה לא יאמר בו השי"ת ובנו בקדימה ואיחור, וזה שהשם הנאמר בדברים בקדימה ואיחור יחוייב שיהיה ענינו הנרצה בו אחד בעצמו, שאם היו הענינים הנרצה בהם בשם ההוא מתחלפים, הנה לא יתכן בהם הקדימה ואיחור, וזה שלא ישאר בהם שתוף כי אם בשם לבד... וכבר היה ראוי שיובן כן מדברי הרב, שהוא הקיש הידיעה למציאות, באמרו כי כאשר גבהה מדרגת מציאותו ממציאותנו, כן גבהה מדרגת ידיעתו מידיעתנו, והוא עצמו יתברך באר שמציאותו יתברך הוא עצמותו, ושהמציאות בזולתו מקרה קרה לו, ולזה היה מחוייב שיתחלף הוראת שם המציאות הוראה המחייבת תכלית החלוף כהתחלף עצמותו ממקרה זולתו, עם היות שהוראת שם המציאות השוללת בהם אחד והוא הוראת שלילות ההעדר. אמנם לפי שהוראת השם הראשונה הוראה חיובית, הנה כבר יצדק בו ששם המציאות יאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם הגמור, וכן הענין בשם הידיעה בשוה. וכאשר התבאר זה, הנה יסוד הבנין אשר יסד הרב בזה לפי דרכו שריר וקים.
ואמנם ההקדמה הב' שאומרת שאי אפשר במה הוא אצלנו מבוכה או טעות שיהיה ידיעה בחק השי"ת היא אמתית מבוארת בעצמה, אלא שהידיעה בו יתברך בהגעת חלק א' מחלקי האפשר ידיעה אמתית ברוב ומוגבלת, אלא שהיתה ידיעתו לא תשנה טבע האפשר למה שהטבע האפשר לא יפול אלא בדברים בחיריים, כמו שיתבאר בכלל הד', ולזה טבע האפשר לא ישתנה, ותהיה הידיעה בחלק אשר יגיע מפאת הבחירה, וכאשר הוקשה אם היה שטבע האפשר לא ישתנה, הנה נניח סותרו, נמצא שכבר התבאר מגדר האפשר שהוא אשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל, הנה יושב בזה שלא יקרה מהנחתו בטל מצד טבע האפשר, אבל מפני ידיעתו החלק שיבחר כבר יקרה מהנחתו בטל, והוא מבואר שהבטול איננו מצד טבע האפשר אלא מפני ידיעתו הבחירה. ואולם איך ידע החלק אשר תפול בו הבחירה, במה שהונח אפשר מטבעו, הנה יושכל זה אם היה שיושכל עצמותו אחר שידיעתו ועצמותו אחד. זהו דרך הרב בהתר הספקות לפי מה שיראה ממנו והוא דרך כולל נכון ונבחר אין ספק בו... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
...הנה כפי התורה כבר אפשר שתחול החלוקה בדרך אשר לקחנו בכלל הא' מזה המאמר, וזה שיהיה הדבר אפשרי בבחינת עצמו וסבותיו, ומחוייב בסבת ידיעתו, כמו שאפשר שהנח נמצא וידוע הוא אפשרי בבחינת עצמו, והוא בבחינת מציאותו מחוייב אז והיותו ידוע. ואם שהוא יתברך ויתעלה שמו יודע הדברים קודם היותם, ולזה יראו שמה שהוא מחוייב קודם היותו איננו אפשרי, הנה איננו אפשרי בבחינת ידיעתו, אבל הוא אפשרי בבחינת עצמו. ולהיות ידיעתו בלתי נופלת בזמן, הנה ידיעתו בעתיד כידיעתו בדברים הנמצאים אשר לא תחייב הכרח וחיוב בעצם הדברים, אלא שכאשר נקשה ונאמר האם ידיעתו קנויה מהנמצאים, כמו שקדם בשני הספקות האחרונים, נשיב ונאמר שאנחנו לא נדע איך ידע, אחר שידיעתו עצמותו, והוא דרך הרב לפי דעתינו. ואולם כבר אפשר שיאמר עוד בתשובה, כי למה שהוא מבואר שהדברים המושגים אינם מושגים כפי טבע הדברים המושגים, אבל כפי טבע המשיג, וזה יראה הראות מבואר בהשגת החושים... ולזה כאשר היה המשיג הזה נצחי בלתי נתלה בזמן, ראוי שישיג מושגו כפי מדרגתו שהוא בלתי נתלה בזמן, וזה אמנם לעצמותו, ולזה ישיג כמה שלא נמצא השגחה נצחי כאלו היה נמצא... והוא הדרך הנכון לפי התורה, יהיו הדברים אפשריים בבחינת סבתם ועצמותם, ומחוייבים בבחינת ידיעת השם... (מאמר ב כלל ה פרק ג, וראה שם עוד)
האדם היה כאחד ממנו לדעת - האדם משיג בשכל, בידיעה ובחושים, והיא ההכרה. ההכרה תדע את הפרט, כגון זו הארץ, וזה האיש, והידיעה תדע את הכולל. ואמר החוקר שהלימוד הולך מהכולל אל הפרטים, כי הדברים המורכבים יותר ידועים לנו מהפשוטים. ובעמידה על המופת הדבר להיפך. אך האדם מתחיל להכיר בחושיו את הנמצאים המורגשים בחושים, ומהם יעלה אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל. והא-ל ית' להיפך, השכלתו ראשונה בנמצאים הכוללים, ומשם תחוייב הכרתו את הפרטים, וזה שאמר ר' אברהם אבן עזרא, כי הכל ידע כל על דרך כל ולא על דרך חלק... (בראשית ג כב)
ארדה נא ואראה - לרש"י ולתרגום אונקלוס רוצה לומר אם לא ישובו אעשה כלה. והרמב"ן ואבן עזרא דברי סתר. אמנם הרלב"ג כתב, וידמה שהאבן עזרא מזה הדעת, כי אמר שהוא ידע כל על דרך כל ולא על דרך חלק. וכבר כתבתי שהוא אי אפשר, שאם כן תתחדש בו ידיעה, אלא נראה כמו שרמז הרמב"ן, ושאבן עזרא רוצה לומר, שהוא יתברך יודע החלקים בהיפך ידיעת האדם המגיע מהכלל אל הפרט... (שם יח כא)
והאלקים נסה - כל החכמים אמרו כי הידיעה בחכם מחייבת, כמו ההרגשה בחי. ומפני היות הא-ל יתברך החי וחכם בהחלט, מבואר שהוא יודע, אך על אופן ידיעתו נחלקו, יש אומרים שאם הוא יודע כמו האדם זה חסרון בו, כי בידיעה זו ישתנו המושגים, ויתרבו בהם הידיעות. והוא יתברך בתכלית הפשיטות, והוא וידיעתו אחת, לכן אמרו שידיעתו היא רק את עצמו בלבד, ובה אין שינוי וריבוי, ועל אלה נאמר בתהלים צ"ד "ויאמרו לא יראה י-ה וגו'".
ויש אומרים שכל הנמצאים והאפשריים ידועים לו מצד שהוא יודע סבותיהם, כי כל הסבות תכלינה אל הסבה הראשונה. ואם כן לא ידע את הדבר מצד אישיותו, כי אם מצד סבותיו. והעבר ההווה והעתיד אצלו ידיעה אחת, ולא תתחדש לרגעים ובאמת כונת האומרים כך להשאיר לעצמם בזה את חופש המעשה, לומר מי ידענו ויראנו...
ובאמת כל זה אינו שוה לדעת אמיתתו, כי גם הידיעה שהם אמרו היא חסרה, כי מה בצע שידע בכל דור שיהיה צדיקים ורשעים לפי הסבות, ולא ידע מי הצדיק והרשע? וקרוב לידיעה זו ידע גם אדם חכם... ואנו עדת ה' נדע, כי אין לנו כח לדעת אפילו את נפשנו, ואפילו לא יתוש קטן או עלה שבצמחיו, ואיך נעיז להמשיל ידיעתו לידיעתנו ולשערה, כי איך ישיג הנברא את בוראו?
אלא שהתורה שמה לפנינו אמיתת מציאותו, חידושו העולם, ידיעתו והשגחתו כמושכלות ראשונות, שאין רשות לפקפק בהן, ושהוא יודע גם הפרטים והאפשריים על דרך אישי ולא כללי. דבר זה נודע במעשה המילה ונתחזק בעקדה. ומה שאמרו כי ידיעת הפרטים וכו' הן חסרונות, דומה לאומר כי הראיה אינה שלמות אחר שזקוקה לזכוכית. ולא יבינו כי הזכוכית היא לחלושי הראות, ובבריא תמצא בלעדיה, וכן ישיג הוא יתברך את הדברים באופן יותר שלם מהשגתנו אנו. ועל שאלה זו אמרו חז"ל, דברה תורה כלשון בני אדם.
ועל טענה ב' נאמר, כי הידיעה בענינים האפשריים לא תוסיף שלמות, ורק תסיר את חסרון הסכלות של מציאותם, כי היא אינה ידיעה בעצם, ואצל השי"ת תקרא ידיעה בעצם רק ידיעתו את עצמו, כי בה ישתלם ויתעצם, ולא יתרבה ויתחלף. ושאר כל הידיעות ואף ההכרחיות הנצחיות אינן לו ידיעה עצמית, שאם כן תתרבה ידיעתו ותתחלף. ומה שיודע הוא מציאותם בלבד, כי לא יתכן שלא ידע מציאות איזה דבר ממה שיצא לפועל, כי כל סכלות היא חסרון, (ואין בו חסרון). ואם כן לא ידעם על דרך האמת, אלא לא יסכלם.
וכן הזמן אינו משתנה אצלו, ועל זה נאמר בעקדה "עתה ידעתי" וגו', רוצה לומר, לא נעלם ממני מה שהגעת אליו מן השלמות, כמו שלא נעלם ממני קודם לכן מה שעתיד להגיע לך. ועל זה האופן ידיעתו באחד משני קצות האפשרי במעשים בחיריים, והיא נמשכת ממה שיצא מהם אל המציאות, ולא ממה שידעם, (כי ידיעה בעצם אצל השי"ת היא רק ידיעתו את עצמו, כדלעיל). (בראשית כב א)
בהיות האור הכרחי להשגת הנראה, המושל עליו ימשול על הדברים הדומים בכללים ובפרטים, כי העין היא כמראה נעדרת הגוונים, והיא תראה כל דבר שיזרח עליו אור. אמנם אורו ועינו של עולם יתברך אינו צריך לאורה זו, כי יראה מצד היות כל הצורות נמצאות בו בעצם וראשונה, ובהשגת עצמו ישיג את הכל... (שם מא א)
מה שעשה השי"ת עם אבותינו מיציאת מצרים עד סוף בנין הבית היו בהם דברים שלא נתקיימו ונתחייב מזה ספק מגונה במעשה האלקים, אם ידע מעשים אלו ועשאם הוא חסרון בשלמותו, ואם לא ידעם הוא חסרון בידיעתו, שלא ידע הדברים התלוים בבחירת האדם עד שיצאו אל המציאות, וידע רק עם הבחירה תסכים עם הסדר הכולל, המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הרלב"ג במלחמות ברעה זו. והתיר בזה גם את הספק בין ידיעה ובחירה, ואמר, שלא ידע איזה משני האפשרויות צודק עד שיצא לפועל אל המציאות. ודעת זו מגונה מאד וגרמה נזקים גדולים.
וכבר כתבנו שהוא יתברך יודע הכל מבלי שייוחס לו כל שינוי וחידוש כלל, וידע את הדורות הראשונים שהכעיסו לפניו עד שהביא את מי המבול, אלא שכך נתחייב בטבע האנושות, שצריכה זמן להוצאתה לפועל. וזה שאמר "וינחם ה'", שהרי במקום שאין ידיעה קודמת אין גם נחמה... (דברים לא טז)
ועתה כתבו לכם את השירה - כי הקדמת ההודעה על כל זאת היא התרופה החזקה ביותר (שלא יחטאו. והנחת הידיעה השלמה של הבורא לא תכחיש את בחירת האדם, כי הנחת הידיעה השלמה מחויבת על ידי השכל, כדי לסלק ממנו יתברך כל חסרון, וזה עצמו יחייב גם את הבחירה החפשית, כי אם תכריחנו ידיעתו, היה זה חסרון בשלמותו לשלוח אלינו נביאיו ולהרבות תורה ומצוות וכו', אחר שהכל היה מוכרח על ידי הגזרה... (שם שם יט)
שחת לו - יעודים קשים אלה דלקמן וידיעתו יתברך בהם היא מצד פעולותיהם, ולא מצד ידיעתו את היעודים האלו (לא היא הגורמת). ואמנם ידיעתו את הדברים האלה אינה מצד שהם דברים מושכלים מצד עצמם, שעל ידי השגתם תושלם הידיעה, וידיעתם נתייחסה אל הבורא רק כדי שלא נייחס לו שום חסרון דעת במה שיהיה במציאות, ולכן לא יפול על כגון אלו השם ידיעה על דרך האמת, כי אם העדר סכלות. (דברים לב ה)
ויובן מזה שידיעת השם מקפת בדברים האישיים ובדברים הכללים, ולהורות על זה תמצא כי כשהקב"ה נגלה על הצדיקים מזכיר שמם שני פעמים, אברהם אברהם... לומר שהוא יודע הפרטים מצד הפרטיות שבו, וכן אמר השם לבני נח "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט'), לרמוז על שהידיעה הפרטית דבקה באדם, שאם לא היתה בו ידיעה כללית כמו בשאר בעלי חיים לשמור המין בלבד, מה טעם שיהרג הרוצח, וכי ההורג אדם אחד הוא הורג כל המין, אבל יאמר כי לפי שנעשה אדם בצלם אלקים הנה הוא קיים באיש וההורגו ראוי לעונש, אחר שהידיעה האלקית הפרטיית דבקה בו מצד הכח השכלי אשר בו כעליונים, אשר הם קיימים באיש, והידיעה הפרטית דבקה בהם מצד הכח השכלי שבהם... כי מצד היותו בצלם אלקים כעליונים יורה שהידיעה הפרטית דבקה בו, ומצד היותו זכר ונקבה יורה שהידיעה המינית דבקה בו גם כן, ויורה זה על היחוד הגמור, ועל שהאדם ראוי לשכר ולעונש פרטי מצד היותו בדמות אלקים... (מאמר א פרק יא)
...ואם תשאל ותאמר והיאך ישתנה מהיותו יודע את האדם קודם היותו על היותו יודע אותו בעת היותו, שהם ידיעות מתחלפות בלי ספק, ואין דרך להמלט מזה אלא או כשתאמר שאין ידיעתו ממין ידיעתנו, שתחדש בו השנוי כדרך שהיא מתחדשת בנו, או שתבא אל כפירה גדולה ליחס אליו תואר הסכלות, ותאמר שאיננו יודע דבר בכל המתחדש בעולם, אלא בכללם, ולא ידע את משה בעת היותו יותר ממה שידעו קודם היותו או אחר היותו, ושאינו יודע את ההפכים כדי שלא יהיו בו ידיעות משתנות. והיותר ראוי שנאמר כי ידיעתו היא נמשכת אחר חכמתו, וכמו שחכמתו היא ענין עצמותו ואיננה דבר נוסף על העצמות, והיא נעלמת תכלית ההעלם, כן ידיעתו ורצונו ויכלתו, שהם נמשכים אחר חכמתו, נעלמים תכלית ההעלם, ולא נבין מהם אלא שהוא פועל פעולתו כמו שיפעל אותה הפועל היותר נבחר. ואחר שאנחנו נמצא שהפועל היותר משובח הוא הפועל ביכולת וכונה ורצון, נאמר בו ית' שהוא פועל בכונה ורצון, ואם אין בנו כח להשיג הכונה והרצון ההם כיצד הם... והתיר הספק הזה כשאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו', כלומר לפי שבתחלת המחשבה יעלה על הדעת שיש שנוי רצון בו ית', אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וגו', כי כמו שיש הבדל בין ידיעתו לידיעתנו שאינם ממין אחד כלל, כן יש הבדל בין רצונו לרצוננו ובין דרכיו לדרכינו עד שלא יפול ביניהם שום דמיון כלל. ולהורות על זה אמר, "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם" וגו'... כי ידיעתו תקרא ידיעה במוחלט, וידיעתנו לא תקרא ידיעה כלל, ולזה לא יפול שם הידיעה על שניהם כאחד אלא בהעברה, כי לא יתחלפו בפחות ויתר בלבד, אבל יתחלפו בשאינן מסוג אחד, כשם הגובה הנאמר על השמים ועל הארץ, כי על השמים יפול שם הגובה, ועל הארץ לא יפול שם הגובה כלל אבל שם השפל (מאמר ב פרק ג)
...וכשיאמר עליו שהוא חכם, אם מצד פעולותיו, הכונה לומר שאחר שהמציא המציאות בשלמות וסדור נפלא מורה על חכמת הממציא והיותו משיג כל מה שהמציא, כמאמר הכתוב "הנוטע אזן הלא ישמע וגו' היוסר גוים הלא יוכיח, המלמד אדם דעת" (תהלים צ"ד), הרי שלקח ראיה על היותו משיג ויודע מצד שההשגות והדעות מושפעות ממנו, אבל כשיאמר עליו זה מצד עצמו ראוי שיובן שוללי, והוא שהכונה לומר שאין דבר נעלם ממנו, וזה כי אחר שהוא יתברך שכל נקי ונבדל מן החומר כמו שבארנו במופת, לא יעלם ממנו דבר, כי החומר הוא המונע והמטריד מהשיג המוחשות והמושכלות בראיה, שהמים הנוזלים בעין או שאר חולי העין מונעים מראות מה שחפץ החי לראותו... ולזה התבאר, שמי שהוא שכל פשוט יקרא חכם, לפי שלא יעלם ממנו דבר ולא יבצר ממנו מזה, כלומר שאינו סכל בשום דבר שבכחו להשיג, כי אין בו הסבות המטרידות ההשגה... (שם פרק כד)
לפי מה שהשרשנו במאמר השני שהשי"ת ראוי שיהיה מסולק מן החסרונות, ואין חסרון בעולם יותר גדול מחסרון הסכלות, והוא מבואר שמחוייב שיהיה יודע כל הדברים הנעשים בעולם, ולא יתכן שיהיה נעשה בעולם דבר שיהיה סכל בו ובלתי יודע אותו, ומזה יתחייב בהכרח, שיהיה הוא ית' יודע כל הפעולות האנושיות שעליהן אנו דנין. ואולם אם ידיעתו מכרעת אחד משני חלקי האפשר או בלתי מכרעת, הנה דבר זה צריך עיון רב. וזה שאם היא מכרעת יהיה האדם מוכרח במעשיו, ואין ראוי לאדם לפי זה שיקבל שכר ולא עונש על מה שהוא פועל, אחר היותו פועל על צד ההכרח... ואם אינה מכרחת, הנה אפשר שיצא אל הפעל זולת מה שידע השי"ת, ותהיה אז ידיעתו בלתי מסכמת אל המציאות, ולא תהיה אם כן ידיעה אלא סכלות ושוא ודבר כזב. והוא מבואר גם כן שהוא מחויב שיהיה טבע האפשר נמצא, וזה אם מצד השכל ואם מצד התורה...
והנה הגאון רב סעדיה ז"ל פירש בספר האמונות והדעות במגלה הרביעי, אמר שאין ידיעת השי"ת הדברים האפשריים סבת מציאותם, כמו שאין ידיעתו ממה שהיא סבת הויתו, אבל נשאר על טבעו, כן ידיעתו הדברים האפשריים אינה סבת מציאותם, ועל כן נשארו על טבע אפשרותם, שאלו היתה ידיעתו סבת מציאותם היו נמצאים תמיד בדברים הטבעיים המיניים, ואחר שאנחנו נראה אותם מתחדשים מיום ליום, יתחייב שאין מציאותם תלויה בידיעתו, ובעבור זה נשארו הדברים על טבע אפשרותם. ונמשך אחריו בעל ספר הכוזר במאמר ה' מספרו.
ואין זה מספיק, לפי שהדברים הללו קרובים לדברי האומרים שאין השי"ת יודע הדברים האפשריים, שאם היה יודע אותם אחר שאין מציאותם תלויה בידיעתו, כבר היה אפשר שידיעתו בחלוף היוצא אל המציאות מב' חלקי האפשר, ולא יהיה אם כן ידיעה אלא סכלות. ויש מן האחרונים מי שהתיר זה הספק בשאמר הדבר כבר יהיה מחוייב בבחינת סבותיו ואפשרי בבחינת עצמו, כמו ירידת המטר מחר, שהוא אפשרי מצד עצמו, ומחוייב בבחינת סבותיו, שהם עלית האדים ורבוי הליחיות והדברים הדומים שהיו מוכנים, והשי"ת ידע שהמטר ירד מחר לפי שהוא מחוייב בבחינת סבותיו, ואף על פי שירידת המטר היא אפשרית בבחינת עצמה.
וכשיעויין זה הדעת ימצא הפך הדעת הראשון, שהוא נוטה לדעת האומר שכל הדברים הם בגזרה ושטבע האפשר בלתי נמצא, שאחר שהדברים מחוייבים בבחינת סבותיהם, אם ידע השי"ת הסבות הנה יהיו מחוייבים בהכרח, ואם כן מה זה שנאמר שהם אפשריים בבחינת עצמם... (מאמר ד פרק א)
...ואין השכל האנושי מספיק לדעת אמתת זה כמו שלא יספיק לדעת סבת התנועות השמימיים בענין שלא יחלוק על העיון הטבעי, ואפילו בדברים הטבעיים הארציים לא יספיק השכל האנושי לדעת סבותיהם, כמו משיכת הקלאמיט"ה הברזל למה. ובעבור זה אין ראוי שנכחיש טבע האפשר המושג בחוש, וידיעת השי"ת המחוייבת מצד השכל בעבור שסכלנו סבת זה. ואם תשאל ותאמר והיאך אפשר לקבץ בין שתי הסברות הללו להניח טבע האפשר קיים עם היות הידיעה האלקית מקפת בו, התשובה בזה היא על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל שאמר שאחר שידיעת הא-ל היא עצמית בו ואיננה דבר נוסף על העצמות, הנה החקירה מידיעתו יתברך היאך היא שבה אל החקירה מעצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן איכות ידיעתו נעלמת תכלית ההעלם... ולכן אם לידיעה הנמצאת בנו המובנת אצלנו ימשכו בטולים רבים אם לסלק טבע האפשר, ואם שתקיף ידיעתו במה שלא יצוייר שתקיף בו ידיעה, בהיותו יודע הדבר הבלתי בעל תכלית, ואם שתשתנה ידיעתו בהשתנות הידועים וכיוצא בזה, הנה זה יתחייב מהבנת ידיעתו ממין ידיעתנו, אבל אחר שאין ידיעתו ממין ידיעתנו לא יתחייבו אלו הבטולים, לפי שידיעתו יתברך היא בבלתי תכלית, ולידיעת הבעל בלתי תכלית לא יתחייבו אלו הבטולים... (שם פרק ג)
ארדה נא ואראה - הקושי שנחבטו בו המפרשים הוא, איך לא ידע ה' הנעשה, וירד כדי לראותו. על כן סתמו אבן עזרא בסוד, והרמב"ם קבע בזה כללים, א' המדע האלוקי לא יתרבה עם הידיעות, כי ידיעתו היא עצמו והוא אחד. ב', ידיעתו מקפת בכל הפרטים הקטנים. ג', הוא יודע העתיד, כי מציאות העתיד באה מכח ידיעתו אותו. ד', המדע לא ישתנה על ידי הדברים המתחדשים, שאם לא כן היה זה שינוי בו יתברך. ה', ידיעתו מקפת גם את האפשרי, וידע איזה מהאפשריות יצא לפועל. ועיין שם. והחוקרים טעו בדמותם את ידיעתו יתברך לידיעתנו.
להרלב"ג הידיעה היא רק במסודר מצד המערכה, אבל האפשרי, התלוי בבחירה ובמקרה, לא תתכן בהם ידיעה אלוקית. וזו כפירה מוחלטת. והשיב עליו הרב חסדאי הרוצה לחלק בין הדברים עצמם וסבותיהם, שרק אלו ידועות לאלקים. וגם זה אינו... אלא אומר כאן ארדה, על פקידתו את מעשה השפלים, ולשון "ירד ה'" בא על ירידת האור הנברא בסיני, וכן בא על השגחתו בארץ לא מוכנה, כמו "אנכי ארד עמך מצרימה", או להשרות נבואה, או להעניש כמו כאן. ודבר כאן בלשון בני אדם... (בראשית יח כא)
הודיעני נא את דרכיך - איך בידיעתך לבד אתה נותן מציאות לנמצאים ואיך בידיעתך נשאר בהם טבע האפשר והבחירה. (שמות לג יג)
ידע לכתך - כמו וידע אלקים, אשר ידעו ה', כי כל פעילות ה' בידיעת עצמו. (דברים ב ז)
לדעת הישכם אוהבים - על ידי אהבתכם בפועל תהיה ידיעתו הפועלת לטוב גם כן בפועל. (שם יג ד)
...זהו תורף דבריו של הרמב"ם ז"ל בקיצור, ולפי פשט דברי הרמב"ם נראה שלא התיר הספק, רק תירץ שהאדם חייב להאמין בשני הדברים, אף אם הם סותרים זה לזה, וחייב להאמין שהוא ית' יודע העתידות, וגם שידיעתו אינה מכרחת את האדם. אמנם האדם אינו משיג ידיעתו איך היא, כי היא למעלה משכל האנושי. ואני אומר שאין כאן קושיא כלל, לפי שאפילו אם יהיה אמת שהשי"ת יודע מיום הולדת האדם אם יהיה צדיק או רשע, אין הכוונה שמפני זה יהיה האדם מוכרח, וזה לפי שהשי"ת הוא מביט לסוף דבר בקדמותו לכל מה שיעבור על האדם עד עת מותו הכל הוא לפניו, ומעת תחלת ידיעתו מני אז ראה זה האדם מת מוטל לפניו, וראה במה בחר כבר, כי הוא יתברך אינו תחת הזמן, ולא שייך ביה קדימה ואיחור אם כן מה שאירע אינה גזרה מאתו יתברך חס ושלום, רק הביט וראה וצפה מה שהאדם יבחר בבחירתו הפשוטה בבחירתו עד סוף ימיו. (אבות ג כא)
אל תרבו - הידיעה העליונה שהיא מחשבה דקה אין לאיש הגשמי דרך להתפעל ממנה כי אם מבחירתו הוא, אך הדבור היוצא מפיו ית', שהוא רוחניות שהשתלשלה ונתעבה מהרוחניות בצד מה, יש בו מבא שיתפעל האדם. וזה שאמרו "ואילו צדיק ורשע לא קאמר", רוצה לומר שנשאר במחשבה, ואם כן לא יצא עתק מפיכם שאינו משגיח, כי א-ל דעות ה'. וכל זמן שהדבר עדיין בדעה ומחשבה, נתכנו עלילות לבני אדם. (שמואל א ב ג)
עמו חכמה וגבורה - ולא כחכמת אדם הבאה על ידי יגיעה ותושית כח, שלכן נקראת תושיה. לו עצה - ואינו צריך לתבונה כדי למצאה. (איוב יב יג)
הכל צפוי והרשות נתונה וכו', כך שנה רבי עקיבא במסכת אבות פרק ג'. וממה שזכרנוה בריש הפרק הקודם מבואר נגלה שאין המציאות הפשוט בגזרת עירין מחייב המעשה העתיד, וראיה גם כן מאורים ותומים דקעילה, דאף על פי שנאמר שם ירד יסגירו, וכבר יצא מן הכח הפשוט על מה שבינו ובין הפועל, מכל מקום לא ירד ולא הסגירו, כי אין זה פועל דמיון שיתעצם בו הנרצה ממנו, וכל הנגזר על דברת בני האדם הוא על תנאי בלי ספק... (מאמר חקור דין חלק ד פרק ח)
...ועל זה וכיוצא בו אמר הרמב"ם ז"ל שאין הידיעה שיש לו יתברך בדברים העתידים מכריעה את טבע האפשר, אף כי הוא יתברך יודע ברצונו הקדום הכל, אין ידיעתו מכרעת. ואף כי לא נוכל לדעת איך יצויר דבר זה בשכל, כי הלא ידיעתו ית"ש היא עצמו, וכשם שלא נדע את עצמותו כך לא נדע את ידיעתו...
אבל אנחנו אומרים כי הם עמסו על עצמם דבר שלא יתן דעת האמת, ולא נמצא כדבר הזה בדברי חכמים. וכבר הארכנו בהקדמה לגבורות ה', כי אין לומר שהידיעה היא עצמותו, והבאנו ראיה מדברי תורה וחכמים, שהידיעה היא מפעולות השי"ת, שהיא מלשון "וידע אלקים", אם כן הידיעה היא פעולה מפעולות השי"ת ולא עצמותו. וכאשר נאמר כי אין הידיעה עצמותו, שוב לא יקשה לך שתהיה הידיעה ועצמותו משתנה (בהשתנות דבר, כגון בהשתנות הטבע בקריעת ים סוף). וכמו שהוא אצל הנשמה, כי מן הנשמה תתחייב הידיעה, ואין עצם הנשמה הידיעה, רק הנשמה פועלת הידיעה... ובשביל שאמרנו שאין הידיעה עצמותו לא יצאנו חס ושלום לומר שיש בו דבר ריבוי, שיהיה יוצא משורש האחדות, או שיהיה בו חס ושלום תוספת, כי אין הדבר הזה כלל, ואין זה רק כמו שאר הפעולות הבאות מאתו, שאין מחייבות בו ריבוי.
וכאשר השי"ת יודע דבר זה שהוא כך, ואחר כך יודע שאינו כך, כמו אדם שהיה צדיק, ויודע השי"ת שהוא צדיק, ואחר כך יודע שהוא רשע כאשר נעשה רשע, וכן כל הדברים שנשתנו, לא יאמר בזה שיש שינוי בדעתו, אבל אמר כי הפעולות משתנות, כמו כאשר יפעל פועל זה, ואחר כך הויה אחרת ממנו. והשינוי הזה הוא מצד המקבל, כמו שהשי"ת בורא זה זכר וזו נקבה, כאשר המקבל מוכן לקבל צורת זכר נעשה מזה זכר...
ואיך מי שהוא נבדל והוא פשוט, שאין לו גדר כלל לא יבין? כי מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות אי אפשר לומר עליו כך, כי אם כן לא היה פשוט, רק היה לו גדר, שיודע דבר זה ואינו יודע דבר זה, רק הוא יודע הכל מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר בדבר מיוחד, ומה שהוא יודע כי דבר זה הוא כך, וכשנשתנה יודע שהוא בענין אחר, אין השינוי רק מצד המקבל, אבל אצל השי"ת אין שינוי, כי פשוט בתכלית הפשיטות, ומצד זה יודע הכל. ואם כן איך יחייב דבר זה ריבוי או הרכבה, כי אדרבא, הידיעה שהוא יודע היא מצד הפשיטות...
ובגמרא בפרק חלק, שאלו רומיים מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד וכו', הרי לך כי הדבר הזה אמונת חכמים, שהשי"ת יודע העתיד... (דרך חיים פרק ה משנה ו)
וראה עוד אדם בחירה.
בהשקפתו יתברך כבר ידענו שהוא יתברך שמו יודע הכל, ואין אצלו חסרון ידיעה כלל, לא בעתיד בהווה ובעבר, כי הכל צפוי לפניו מעולם ונודע אצלו בכל בחינותיו. אמנם נקרא שהוא משקיף על הדברים מה שהוא דן אותם, וגוזר עליהם גזרות מוגבלות בזמן שירצה שיתחדשו בהם... (דרך ה' חלק ב פרק ה, ב)
...מתחלה אקדים לבאר דברי הרמב"ם, שכתב הוא המדע והוא היודע, ביאור ענין הזה, כי אין ידיעת הבורא כידיעת שאר הנמצאים, כי ידיעת שאר הנמצאים אינם הם וידיעתם אחד, אלא יודעים הדברים בידיעה שחוץ מהם. המשל בזה, האדם היודע צורה מהצורות או איזה דבר שיצטייר בדעתו, הנה על כל פנים יהיו ג' דברים, האחד הדעת אשר היה משולל מאותה צורה קודם ידיעה אותה, והב' הדעת אשר בה ידע ויכיר הצורה ההיא, והג' הצורה הידועה המצויירת בדעתו, הם ג', הדעת והיודע והידוע. ויש שכנו אותם בלשון שכל משכיל מושכל, ואין ידיעת והידוע הקב"ה כן, אלא הוא הדעת היודע והידוע, והענין כי אין ידיעתו ב' ענינים מצד השגחתו בהם אחר הפרדם ממנו, אלא בהשכלה ובידיעת עצמותו ידע וישגיח כל עניני העולם, כי כל הדברים שבמציאות הם נמצאים מיוחדים אליו בעצמותו, כי דפוס כל הנמצאים כלם הם בו במציאות דק ונבחר שבעולם, עד שאין לכל הנמצאים שלמות אם לא שלימותם במציאות הנבחר ההוא המתייחד בממציאם, וכפי רדתם מאת פניו כן ירדו משלימותם וממעלתם...
עתה יש להתבונן ולחקור מה שהניח הרמב"ם בהשאלה, שהוא חסרון אם נאמר חס ושלום לא ידע על ברואיו, שלפי מה שכתבנו שידיעתו היא בידיעת עצמו ולא הגיעה מצד זולתו, אפכא מסתברא, דאיך נוכל לומר שיודע מה שיבחור האדם מאחר שאין הבחירה זו בידי שמים, רק נתונים לאדם והוא המושל בה, וידיעתו ב"ה אינה אלא מצד עצמותו. אלא על כרחך לא תקיף ידיעתו רק אחר שיצתה הבחירה לפועל ועשתה רושם למעלה בו ית', אז יודע, כי אז הידיעה בידיעת עצמו, ואם כן השאלה אינה שאלה, אלא יש מקום להשאלה מצד ענין אחר, והוא זה, כי האמונה האמיתית המוחלטת היא כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואין פירוש הפסוק כמו שכתוב אין עוד, שאין עוד אלקים אחר רק הוא ית', כי זה כבר ידענו, אלא הפירוש הוא שאין עוד בעולם שום ענין רק אלוקותו, רצוני לומר שאין דבר בעולם יהיה מה שיהיה, שיהיה לו איזה חיות וכח ותנועה, וגם הדומם שלא ישתלשל ממנו ית', כענין "ואתה מחיה את כולם"... ומי שאינו מאמין כן ומפריד ונותן לאיזה דבר כח לעצמו חס ושלום עושה שתי רשויות, ועל פי הדברים האלה נופלת החקירה בין ידיעה לבחירה כי אם יש בחירה בלי ידיעה, נמצא חס ושלום יש פירוד וחילוק רשויות, ואם יש ידיעה והיא גזרתו אשר צוה ויהי, נמצא שאין בחירה.
אמנם לפי המתבאר מה שכתבנו למעלה יתוקן גם הדבר הזה. ומתחילה אקדים דברי רבותינו... בפרק במה מדליקין דף ל"ג, תנא דבי ר' ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו, ראוי זה ליפול מו' ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. וזה לשון רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשנתנה תורה עדיין לא נפל זה, והתורה קראו נופל. עד כאן לשונו... וזה לשון רש"י פרשת וזאת הברכה, ויראהו ה' את כל הארץ, הראהו ארץ ישראל בשלוותה והמציקים העתידים להיות מציקין, עד דן, הראהו בני דן עובדי ע"ז... המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים... ואם כן מה שאירע אחר כך היה הכל בהכרח ולא בבחירה, וכן מה שאמרו רז"ל שהקב"ה הראה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור ודור וחכמיו, נמצא אלו הדרשנים והחכמים והמנהיגים כבר נגזרו והיו בהכרח...
ועתה שמעו אלי ותחי נפשכם. הידיעה הוא הרצון והרצון הוא הידיעה, כי ענין הרצון הוא מה שחפץ לעשות, והרצון הוא שורש כל ההשתלשלות מגדול ועד קטן, אין זולתו, וכל אשר חפץ ה' לעשות עושה, וזהו בעצמו הידיעה בידיעת עצם רצונו, והוא הרצון והוא הידיעה, ויודע הכל מעצמות רצונו. וכבר הארכתי למעלה כי הרצון כלול מדברים הפכיים, וכל הדרכים בו, והבחירה נתונה לאדם להתעורר איזה כח שירצה, והאלקים עשה את האדם ישר וציווהו שלא יעורר כח הרע, ומכח חטאו היה לדעת טוב ורע, ומזה נמשך השכר והעונש שאינם הסכמיים, רק שכר מצוה היא שורש מצוה למעלה בשרש... אזי הראהו הקב"ה (לאדם הראשון) דור דור ודורשיו וחכמיו ומנהיגיו, לפי ענין המקורות שנפתחו עתה איך ראוי להיות ההתפשטות והענפים וענפי ענפים. אמת שבעבור זה אינם מוכרחים, כי מי שירצה להגביר ולילך מזה ההתפשטות וירצה לפתוח מקור אחר מהמקורות וימשיך כפי רצונו, אזי כח הבחירה בידו להגביר, רק הקב"ה הראה לאדם לפי פתיחת המקור של עתה איך ראוי להיות ההתפשטות... כמו שמואל ירחינאה חכם יתקרי רבי לא יתקרי, ואלף ענינים כאלו, ואלו רצה שמואל שלא ללמוד תורה כלל חס ושלום, היה יכול לבחור, אבל בחר בדרך הטוב שהלך, והרבה דברים נשתנו מכח הבחירה ונדבקו במקור אחר, אבל הכל הוא בהרצון, כי מקור ושורש כל הדברים משם...
וכן אם היה ירבעם בן נבט הורס מיד המזבח ועשה תשובה, אז היתה זו ההכנה שיאשיהו יבא ויהרס בטילה... הרי הידיעה לא נשתנית ולא תשתנה, כי לעולם אין ידיעה חוץ ממנו רק ידיעתו עצמות רצונו, הן קודם פעולת אדם הן לאחר פעולת אדם הידיעה מתקיימת, שהוא מידיעת עצמותו יודע ולא נתפשטה חוץ ממנו, והבחירה ביד האדם לעשות רושם למעלה ולפתוח מקור הרצון כפי חפצו ורצונו, כי הרצון כלול מכל דבר ותמורתו ומה שיש לאדם כח לעורר העליון כפי בחירתו ורצונו זהו משום שנעשה בדמות וצלם הקדושה, וגם כלול מסטרא אחרינא, ובבחירה זו כולל עליונים והתחתונים על כן מפתח המקורות בידו, והעצה היעוצה לו היא "ובחרת בחיים"... (בית הבחירה)
...ודברי הרמב"ם עיקר, כי אין אופן ידיעת ה' מושגת אצלנו, ומי ידמה לה' לקחת ידיעה מהנדמה אליו. ואשכילך כי ה' יכול לשלול הידיעה המושגת בידיעתו לבל ידענה כשירצה האדון, מה שאין כח באנוש לעשות, והוא שרמז הרמב"ם באמרו, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג וכו'... והוא שאמר הכתוב "לא הביט און ביעקב וגו'", הנך רואה כשירצה ה' שלא לדעת יושלל הידיעה, הגם שהידיעה ישנה מעצמה, כי אינו בבחינת האדם שהידיעה היא חוץ ממנו, לומר ימנע ולא ידענה, כי ה' הוא ודעתו אחד, ואינו צריך לתת לב לדעת, שבזה נאמר, דכשלא יתן לב לא ידע, לא כן, ואף על פי כן כביכול ישנו בבחינה זו, דכתיב, לא הביט וגו', ומעתה נוכל לומר, כי ה' בעת ברא האדם שלל מהידיעה פשעי אדם לב' סבות, א' לטעם הפשוט, כי ה' טוב ולא יביט אל התיעוב, וטעם זה לא יספיק, כי הוא צורך בידיעה... אלא שיש עוד טעם ב', שנתחכם ה' לעשות כן, לבל תחול טענת הרשעים, שיאמרו ידיעתו מכרחת... לזה מנע ה' ידיעה זו של מעשה הרשעים, אבל מעשה הצדיקים לא שללו מהידיעה, ובו שמח, ולסבה זו היתה הבריאה... ובערך הצדיקים אין מקום לטענת ידיעתו מכרחת, כי טענה זו היא התשלום, והנה ה' חפץ לשלם, ואין טוען נגד עצמו, מה שאינו כן בעונש הרשעים, שיבואו בטענה לבל יקבל עונש... (בראשית ו ה)
כך על דרך משל נשמות בני ישראל עלו במחשבה, כדכתיב בני בכורי ישראל וגו', פירוש כמו שהבן נמשך ממח האב, כך כביכול, נשמת כל איש ישראל נמשכת ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמא ידיעא, אלא הוא וחכמתו אחד, וכמו שכתב הרמב"ם, שהוא המדע והיודע, ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו... (ליקוטי אמרים פרק א)
ובדרך משל: כמו האדם שמצייר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה, הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא וגבו ותוכו כולו מצוייר בדעתו ובמחשבתו מפני שראהו כולו, הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כולו, והדבר ההוא מוקף בדעתו ומחשבתו, רק שאינו מוקף בפועל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו. אבל הקב"ה דכתיב ביה "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וגו', הרי מחשבתו ודעתו שיודע כל הנבראים מקפת כל נברא מראשו ועד תחתיתו, ותוכו ותוך תוכו הכל בפועל ממש. למשל כדור הארץ הרי ידיעתו יתברך מקפת כל עובי הכדור וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו הכל בפועל ממש, שהרי ידיעה זו היא חיות כל עובי כדור הארץ כולו, והתהוותו מאין ליש, רק שלא היה מתהווה כמות שהוא עתה בעל גבול ותכלית וחיות מועטת מאד כדי בחינת דומם וצומח, אם לא על ידי צמצומים רבים שצימצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ להחיותו לקיימו בבחינת גבול ותכלית, ובבחינת הדומם וצומח בלבד, אך ידיעתו יתברך המיוחדת במהותו ועצמותו, כי הוא המדע, והוא היודע והוא הידוע, ובידיעת עצמו, כביכול, יודע כל הנבראים, ולא בידיעה שחוץ ממנו כידיעת האדם, כי כולם נמצאים מאמיתתו יתברך, ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו, הרי ידיעה זו מאחר שהיא בבחינת אין סוף, אינה נקראת בשם מתלבשת בכדור הארץ שהוא בעל גבול ותכלית, אלא מקפת וסובבת, אף שידיעה זו כוללת כל עוביו ותוכו בפועל ממש, ומהווה אותו על ידי זה מאין ליש. (שם פרק מח)
והנה במה שכתבנו יובן מה שאמר, אני ה' לא שניתי וגו', פירוש שאין שום שינוי כלל, כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם, כך הוא לבדו אחר שנברא, בלי שום שינוי בעצמותו, ולא בדעתו, כי כידיעת עצמו יודע כל הנבראים, שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהוא היודע, והוא הידוע, והוא הדיעה עצמה, הכל אחד, ודבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי הקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש מכל צד ופינה בכל דרך יחוד, ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו כמו שהוא בנפש האדם, שדעתה דבר נוסף על מהותה ומורכב בה, שהרי כשהאדם לומד וידע איזה דבר, כבר היתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע, ואחר שלמד וידע ניתווספה ידיעה זו בנפשו, ואין זו אחדות פשוטה אלא מורכבת, אבל הקב"ה הוא אחדות פשוטה בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל... (שער היחוד והאמונה פרק ז)
אבל לגבי הקב"ה מדרגת החכמה שהיא תחילת מחשבתה וראשיתה היא סוף מעשה אצלו, דהיינו שנחשבת כאילו היא בחינת ומדרגת עשיה לגבי הקב"ה, כדכתיב "כולם בחכמה עשית", והיינו לומר שכערך החיות שבעשיה גופנית וגשמית לגבי חיות החכמה, שהיא ראשית ומקור החיות באדם... כן ממש ערך ומדרגת ומעלת החכמה שהיא ראשית ומקור החיות שבכל העולמות לגבי הקב"ה בכבודו ובעצמו המרומם... מרוממות מדרגת החכמה... רבבות מדרגות כאלו עד אין קץ. רק מפני שאין בנבראים כח להשיג רק ההשתלשלות ממדרגת חכמה שהיא ראשיתם למדרגת עשיה השפלה, לכך אנו אומרים שלגבי הקב"ה נחשבת מדרגת החכמה כמדרגת עשיה ממש, דהיינו שהוא נעלה עילוי רב ממדרגת החכמה... (שם פרק ט)
והאלקים נסה את אברהם - ...ומה שאמרו הלא ה' יודע ומדוע ינסה, אינו קשה, כמו שכתב "ה' חקרתני ותדע", הגם שתדע מכבר, השארת הבחירה החפשית, שהוא ענין נעלם מאתנו. ולהמקובלים הידיעה הקדומה רק באין סוף, ושם אין דין רחמים ושום מדה. ומן הנאצלים והלאה, שהם המדות, יתחיל הדין והשכר, ושם אין ידיעה קדומה, והידיעה באין סוף נעלמה מן השכל. והכתובים ידברו מן המדות בהנהגה שבאצילות, המתנהגות בידיעה הנודעה אצלנו. (בראשית כב א)
ידעתי את יצרו - יתכן שרוצה לומר שאינם מוכרחים לחטוא, כי כמו שידיעתו בהווה אינה מכרחת האדם לחטא, כן ידיעתו בעתיד, כי ה' בורא הזמן, והוא למעלה ממנו, והעתיד אצלו כהווה. (דברים לא כב)
יצא עתק מפיכם - שאינו יודע כי הדברים ההווים משתנים תמיד, כי א-ל דעות ה' - ויש בו דעות שונות, וזה נמנע לדעת הפילוסופים. (שמואל א ב ב)
הפכם - אתם חושבים שכל ידיעה תלויה בזמן במקום ובהשגת החושים, אך הבעל בלתי תכלית ישיג בשכל מצד עצמו, מבלתי היותו תלוי באלו. וישיג עצם הדברים בהשגה פשוטה בלתי משתנית ומתרבית, ולא יעצרו בעדו המקום והזמן מלהשיג הכל בידיעה אחת, כי אינו משתמש כלל בזכוכיות אלו, וידיעתו קודמת לראייתו. (ישעיה כט טז)
אין חקר לתבונתו - כמו שכתב הרמב"ם שידיעת ה' היא עצמית בו, ולא מוספת על עצמותו, כך שחקירה על ידיעתו תשוב לחקירה על עצמותו, מה שבלתי אפשרי. (שם מ כח)
משמים הביט ה' - ידע כולם בידיעה קדומה והוקצב כל ענינים מראשית על ידי ההנהגה המיוחסת לשמים... (תהלים לג יג)
...ביחס האלקים אל האדם מציין "ידע" את ההשגחה הפרטית, מי שאינו מתהלך בתמימות לפני ה' הריהו עומד רק תחת ההשגחה הכללית של ה', לעומת זה ההולך באור פני ה', הרואה את עצמו רק כשליח ה' עלי אדמות, הרי גם ה' משגיח עליו במיוחד... (בראשית יח יט)
לא תסור - ...והביאור, דהבחירה חפשית, וידיעת השי"ת בשעה שאינה מתגלית לנבראים אינה מכרחת הבחירה, רק ידיעת הנברא והעלול מכרחת הבחירה, והשי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית וצופה ומביט על זמן העתיד כעל ההוה בהשויה גמורה, ועל זה מורה שם הוי"ה, ששלשה זמנים האלו הם כאחד אצלו בלי קדימת אחד לחבירו, שדבר זה אין בכח נברא להשיג איך הוא, ראה כי לפי מצב ישראל יתבוללו ישראל בגלותם בבבל בעמים, וזה יהא סבה לשכחת התורה, ואז לפי העת ולקיום האומה יהיה הכרח לאסור בשולי עו"ג, ועל זה רמזה התורה ב"אכל בכסף תשברו", אבל לא שדבר זה מן התורה, רק השי"ת בידיעתו העתיד בהסכימו על מפעלות גדולי האומה העתידים, רמז בחכמתו העליונה בתורה בתגין וכיוצא בזה, ושום נברא לא יכול להשיג טרם יהיה הדבר רמז הענין, כי אם ידע הלא תהא הבחירה נעדרת... (דברים יז יא)
בפסוק וראיתי את הדם ופסחתי וגו'. וכתב רש"י הכל גלוי לפניו, אלא אני נותן עיני שאתם עוסקים במצותי וכו'. ואכתי קשה הכל גלוי לפניו... אבל נראה לבאר הענין הזה שנצרך להבין בכמה מקומות, כי הידיעה והראיה אינו ענין אחד, כאשר כתבו הקדמונים התירוץ על הבחירה האנושית, הלא הקב"ה יודע מה שעתיד להיות, ותירצו כי ידיעתו למעלה מהשגתינו וכו', פירוש שהקב"ה ברא עולם הזה בהשגחתו בבחינת ראיה ושמיעה ולא ידיעה, כמובן שהידיעה הוא בעצם היודע, והראיה והשמיעה הוא מבחוץ להרואה והשומע, והוא רואה מה שאחר עושה, ושומע מה שאחר מדבר, וכן הדבר התורה ומצות שנתן הקב"ה לבני ישראל, כי אף שאמיתת לבבם ורצונם אליו ית' נגלה ויודע הוא אליו, אך כי רוצין שהאדם יכניס יראתו ורצונו הטוב אל המעשה גשמיות בפועל, וזה ענין המצות נגד רמ"ח איברי האדם, שהם גם כן לבוש אל הנשמה הפנימית. ואפשר כי להאבות כן נהג השי"ת עמהם בבחינת ידיעה, כמו שכתוב "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כי לא ניתן להם המצות, ועל ידי המצות מעוררין השגחת השי"ת בבחינת ראיה ושמיעה, שבבחינות הללו הוא מנהיג את העולם הזה. (פרשת החודש תרל"ה)
במדרש משגיא לגוים וגו', מי האנשים וגו', אמר יש שעה שאינו יודע וכו', וצריך ביאור איך נביא אומות העולם יחשב כזאת. ויובן הדבר על פי ענין הבחירה שניתן לבני אדם. אם כי הקב"ה וב"ש אין כל דבר נעלם ממנו, אך זה יותר פלא מהכל שהוא כל יכול והידיעה וההשגחה בידו וברשותו כשחפץ לסלק השגחתו וידיעתו כן הוא מה שאין בשכל אדם להשיג איך שלא לראות את הנראה, ויש שעה הוא לשון רצון שיש לפניו ית' זה הרצון ליתן הבחירה להאדם, והרשעים שמחין בזה, והצדיקים להם לעבודה קשה ומבקשים לצאת מהבחירה ומקבלין בכל יום מלכותו ית', ומבקשים וכוף את יצרנו וכו' והקב"ה ממלא לכל אחד כרצונו. (במדבר בלק תרמ"ב)
ולפי דרכנו זה יש לפרש גם כן השמחה שהיתה ביום הראשון של מעשה בראשית, ושניה לה השמחה ביום השמיני למלואים. דהנה הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה מראש את חטא אדם הראשון והקילקול, עד שסוף כל דבר לעת קץ יתוקן הכל, וסוף המעשה היה במחשבה תחילה, וכמו למשל אדם הבונה בית שיודע מראש שטרם יבוא לתכליתו יהיו הכתלים והרצפה מלוכלכים בסיד ובחרסית כדרך הבנינים, ואילו לא היה מצויר לפניו תכליתו וגמרו ונקיותו אלא לכלוכו בעודנו באמצע הבנין בודאי לא היה בונה אותו, אלא שסוף המעשה גמרו ונקיותו מצויר לפניו מראש... כן הדבר בתחילת הבריאה היה הכל גלוי וידוע לפניו כל הקלקולים והלכלוך חטאים עוונות ופשעים, וכמה וכמה דורות מכעיסין ובאין, ולולא שהעמיד השי"ת לנגד עיניו את תכלית הכל ושעתיד לשמוח במעשיו לא היה בורא אותו... (ויקרא שמיני תרע"ד)
והחטא הוא בחירה, ואמנם ידוע קושית הידיעה ובחירה שתירצו על זה בזוהר חדש וספר ד' מאות שקל כסף מהאר"י עד"ה. ושורש הדברים, דהם בב' מקומות, ובמקום הידיעה באמת אין מקום לבחירה, אלא שזהו מקום הנעלם בעולם הזה ועתיד להתגלות לעתיד לבא שיבוער היצר ויבוטל הבחירה באמת... ואז יבורר גם על כל חטאי ישראל שסדורים ובאים מששת ימי בראשית כמ"ש בפרק רע"ק, והיינו כשיתגלה הידיעה דהכל היה מידיעתו ית' בראשית הבריאה, ובעולם הזה הוא מקום בחירה ועל כן רק למשה רע"ה שהיה בסוד הדעת נתגלה סוד הידיעה ומה שבידיעתו... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד מו)
ואמרנו מכבר שדברי הרמב"ם ז"ל מבוארים בסוף זוהר חדש ומהאר"י הק' בספר ארבע מאות שקל כסף, שהשי"ת רואה הבחירה, ואף שזה סתירה בתפיסת שכל בני אדם, במקום שיש ידיעה אין בחירה באמת, אך בעולם הזה מקום שיש בחירה אין השי"ת מנהיג על פי הידיעה, שזה רק לעתיד, ועל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, כמו שכתב הרמב"ם, וכן כאן צפה השי"ת הקלקול והתיקון ביום הכפורים, ושיהיה לוחות שניים וחילוק מדרגות... (פרי צדיק יתרו ג)
וכבר אמרנו שכדברי הרמב"ם...והלשון שם שבמקום שיש ידיעה שם אין בחירה וכו', והיינו בעולם העליון ו' קוב"ה שאין דבר נעלם ממנו שם באמת לא ידון על פי הבחירה וה' שכינתא שם נמסר הבחירה, ושם לא ידון הקב"ה הנהגתו על ידי הידיעה, ואף שהם תרתי דסתרי, אצל השי"ת יש ב' הפכים ושניהם אמת, ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל שעל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'... (פסח יז)
...והנכון בעיני (על הקושיא ברמב"ן בראשית י"ח י"ט), כי היא ידיעה בו ממש, ירמוז כי ידיעת השם, שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים, וגם בני אדם מונחים בעולם למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישים לבו לדעת החסיד בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. זו הקושיא כבר נתקשו בה מופלגי תורה, וגם אנכי לא ידעתי תירוץ מספיק לזה.
אמנם שיטת הדברים כך הם: אי אפשר לומר חס ושלום כי המקרה הוא בלי רצונו יתברך, חלילה וחלילה, ואין בעולם שום מציאות מעצמה בלי רצון ממציא המציאות בכלל ובפרט מהחל ועד כלה. אמנם ברא הוא יתברך שתי הנהגות בעולם, מהלך הטבעי ומהלך הנסי... ומי שאינו מקיים התורה כהלכתה יעזבנו בדרך הטבע כפי שיעור ענשו הן רב הן מעט. וזהו בחינת הסתר פנים כפי משפט ההשגחה העליונה... אמנם צדיקים המה תמיד בבחינת הארת פנים, הנהגתם בכל רגע ורגע בהארת פנים על ידו יתברך, וזהו שאמר "כי ידעתיו", אמנם גם ההסתר פנים הוא בשיעור קצוב לעזוב אותו למקרים... שגם המקרה הוא במהלך, כמה ימסרו למקרים, ורק מחמת שזה בהסתר פנים על כן נקרא מקרה. (חלק ב עמוד קצה)
בבעית "ידיעה ובחירה" הורגלנו לפרש כי "קושיא מעיקרא ליתא", כי השי"ת הוא למעלה מן הזמן, וממילא מה שנבחן אצלנו כעבר ועתיד, אצלו הכל בבחינת הווה, ובאחדות. נמצא שאין להבחין לגביו ידיעה במה שיבחר האדם בעתיד, כי בחינת עתיד אינה אלא יחסית לנו, ומבחינת ידיעתו היא מה שהאדם בוחר בהווה.
אולם יש בזה עוד דבר ברור, והוא עמוק יותר. כשאנו מדברים אודות ידיעתו יתברך, צריכים אנו לפרש אם הכונה היא לידיעתו כלפינו, או כלפי עצמו. ידיעתו כלפינו פירושה ידיעתו כפי שהוא מראה אותה לנו בהנהגתו את העולם. בזה ודאי שאינו מראה לנו את ידיעתו העצמית, שהיא למעלה מהזמן. מדת הנהגתו היא לדון את האדם "באשר הוא שם". פירוש, שלעולם אינו מתחשב עם הבחירה העתידה לבא, בין לזכות בין לחובה. אם העתיד בא בחשבון בדין בשמים הרי זה רק בגדר של מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה, היינו שהבחירה העכשוית גורמת לעליית או לירידת נקודת בחירתו באיזו מדרגה. זה עדיין בגדר "באשר הוא שם", כי המתפתח בעתיד - שרשו נמצא כבר בבחירה העכשוית.
אבל אם כוונתנו לידיעתו העצמית, שהיא לכאורה זו הסותרת את בחירתנו, הן ידיעתו יתברך היא בחינה בעצמותו, כמו שכתב הרמב"ם, ואין לה שייכות אל כל מה שבתוך הבריאה. כלפי המציאות האמיתית, מציאותו יתברך, אין אנו וכל עולמנו נמצאים כלל.
...לגבי עצמותו יתברך אין שייכת כלל מציאות לנו ולמעשינו, אין שום אפשרות לדבר בבחינה זו בגדר ידיעתו יתברך, כי איך שייכת ידיעה בדבר שאינו?
גדר הידיעה בענינינו שייך רק בתוך עולמנו - כלפי עצמנו. ומכיון שהעולם הוא בהסתר לבחינת עצמותו ואחדותו הגמורה יתברך, כדלעיל, הרי לא שייכת בו בחינת ידיעתו העצמית יתברך, העומדת בסתירה לבחינת ההסתר ההוא. על כן אין שום סתירה אפשרית בין ידיעתו, שהיא עצמותו, למה שבתוך עולם הבריאה, שהוא הסתר לבחינת "אפס זולתו", וכלפי עצמותו איננו מציאות כלל, כי לא יתכן לשאול ממה שבתוך הבריאה על מה שמחוץ לבריאה.
ואם נפנה לצד אחר, ונשאל: אם כן ידיעתו איננה בבריאה? נשיב: אדרבא, הוא ברא את ההסתר ויודע אותו כולו. אבל ידיעה זו אינה קובעת גזירה בהסתר, כי לגביו אין ההסתר אלא דמיון, ואיננו נמצא אלא כמציאות יחסית כלפי עצמנו, שאנו בתוך הבריאה. נמצא שמצד המציאות האמיתית המוחלטת אין בריאה ואין נברא, לא בוחר ולא אפשרות בחירה, ולא מעשה כלל. רק לפי הבחנת המציאות שבתוך הבריאה, אשר בה אנו מבחינים מציאותנו ומעשנו, ישנה גם בחינת בחירתנו. וכמו שידיעתו באי-מציאות ההסתר אינה קובעת גזרה לביטול הבריאה ממציאותה בתוך עולמה, כך ידיעתו באי-מציאות הנברא ובחירתו אינה פוגמת במציאות הבחירה שבתוך עולם הבחירה. כך נראה לפרש את דברי הרמב"ם. (חלק ג עמוד רסב)