אלקים   יחוד

(ראה גם: אלקים-כללי-מציאותו)

וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. (דברים ד לט)

שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד. (שם ו ד)

והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (זכריה יד ט)

זהר:

המצוה השלישית, היא, לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם, וליחדו בכל יום יחוד כראוי, בששה קצוות העליונים (חג"ת נה"י דז"א), ולעשותם יחוד אחד בשש מלים של שמע ישראל, ולכוין הרצון עמהם למעלה, ועל כן צריכים להאריך אחד (כשיעור) שש מלים.... (הקדמה רד, ועיין שם עוד)

סוף סוף בעת שהערב רב מעורבים בישראל אין קריבה ויחוד באותיות שם הוי"ה, ומיד שימחו הערב רב מהעולם נאמר באותיות השם של הקב"ה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (בראשית רעא, ועיין שם עוד)

וישאר הקב"ה לבדו, כמו שכתוב והאלילים כליל יחלוף, וכתוב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, הוא בלבדו, כמו שכתוב ואין עמו אל נכר, משום שיכלה כח הטומאה מן העולם ולא ישאר למעלה ולמטה אלא הקב"ה לבדו, וישראל עם קדוש לעבודתו וקדוש יקראו, שכתוב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים, ואז יהיה מלך אחד למעלה ולמטה, ועם אחד לעבודתו, כמו שכתוב, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. (ויצא שס)

וזה הוא קול, שעושה האדם בסוד היחוד, לשום כונתו ביחוד כל המדרגות, מן אין סוף עד סוף הכל, ביחוד קול הזה, שהוא עושה באלו ג' הקוין שהם אחד, וזהו היחוד שבכל יום, שנתגלה בסוד רוח הקודש.

וכמה אופנים של יחוד נאמרו, וכולם אחת, מי שעושה יחוד זה עושה טוב, ומי שעושה יחוד זה עושה טוב, אבל יחוד הזה, שאנו מעוררים מלמטה, בסוד הקול שהוא אחד, זה הוא בירורו של הדבר, זה הוא בכלל, (כלומר שפרשת שמע כולל בתוכו כל ג' הקוין בסוד ה' אלקינו ה', אבל חוץ מזה הוא פרט, שפרשת שמע הוא רק פרט אחד, דהיינו ז"א בסוד הימין של הדעת כמו שאמרנו). (בא רמב)

...ולמדנו בפרשת שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מהו אחד, זו היא כנסת ישראל המתאחדת בהקב"ה, (שהוא ז"א), שאמר ר' שמעון הזווג דדכר ונוקבא נקרא אחד, כי במקום שהנוקבא שורה נקרא אחד, מהו הטעם, הוא משום שזכר בלי נקבה נקרא חצי גוף, וחצי אינו אחד, וכשמתחברים יחד ב' חצאי גוף, נעשו גוף אחד, ואז נקראים אחד.

ועתה (בגלות) אין הקב"ה נקרא אחד, וסוד הדבר, כי כנסת ישראל, (שהיא המלכות), היא בגלות, והקב"ה, (שהוא ז"א), עולה למעלה למעלה ונפרד הזווג של ז"א ומלכות, והשם הקדוש אינו נמצא שלם ואינו נקרא אחד, ומתי נקרא אחד, היא בשעה שהמלכה נמצאת עם המלך, ומתחברים יחד, זה שאמר והיתה לה' המלוכה, מה היא מלוכה, זו היא כנסת ישראל, שהמלכות נקשרת בה. ואז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ועל כן אומר הכתוב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, (אשר יחד רומז על הזווג הגדול הנקרא אחד, הנוהג מצד הב' הנ"ל)... (ויקרא קא)

ולעתיד לבא עתיד הקב"ה להחזיר השכינה למקומה שימצא הכל בזווג אחד, שכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וגו', ואם תאמר עתה אין הוא אחד, לא, כי עתה רשעי העולם גורמים (שז"א ומלכות) לא נמצאו אחד, כי המלכה מתרחקת מן המלך, ואינם נמצאים בזווג, ואמא עלאה (שהיא בינה), מתרחקת מן המלך ואינה מניקה אותו...

ובזמן שהמטרוניתא תשוב למקום ההיכל, והמלך יזדווג עמה בזווג אחד, אז יתחבר הכל כאחד בלי פירוד, ועל כן כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ביום ההוא, בזמן שתשוב המטרוניתא להיכל אז ימצא הכל אחד, בלא פירוד, ואז, ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו.

שלמדנו, אמר ר' שמעון, המטרוניתא לא תכנוס בשמחה בהיכלו עד שתהיה נשפטת מלכותו של עשו, ותקח ממנה נקמות על שגרמה לכל זה, ואחר כך תזדווג עם המלך ותהיה השמחה בשלמות... ואחר שיזדווגו יחד מה כתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (אחרי שעג)

תא חזי, כיון שכנסת ישראל עתה בגלות כביכול לא נקרא אחד, ומתי נקרא אחד, בשעה שיצאו ישראל מן הגלות, וכנסת ישראל תחזור למקומה להזדווג בהקב"ה, זה שאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וזה בלא זה לא נקרא אחד. (אמור צו)

(השושנה היא) עדות ליחוד, כי חמשה עלים חזקים הם השרשים והיחוד שאחוזים בהם י"ג עלים אלו. שמע ישראל ה' אלקינו ה' הם כנגד ה' עלים של השושנה, אחד הוא העיקר והשורש שכולם אחוזים בו, כי אחד הוא סוד, שהוא בגימטריא י"ג, שהוא טבעת המלך. (פנחס שצז, ועיין שם עוד)

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצוה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום. כי כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה, ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה, מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד ההוא שאמרנו, (דהיינו שייחד שמו למטה), ויחבר כל אבריו (דהיינו הספירות), באותו היחוד, שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו (של השם) בסוד אחד למטה, כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד, שיהיו כולם אחד.

בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה, כל צבאות השמים כולם עומדים שורות שורות כדי להתתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד, לעמוד בסוד אחד ביחוד אחד, כולם מתתקנים בתקונם (על ידי יחוד הזה) כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד העומד תחת רמ"ח עולמות, שכולם נקראים אברי הגוף, הזה נקרא הלנ"ו, והוא עומד ומחכה ליחוד ההוא, וזה הוא מלקט שושנים, כמו שאמר וללקוט שושנים, שהם אברי הגוף... (ואתחנן סא, ועיין שם עוד)

שמע ישראל וגו', זה הוא יחוד אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, זהו יחוד אחר, שיהיה שמו, שהוא המלכות הנקראת שם), בסוד אחד, הוי"ה הוא האלקים, (שהוי"ה שהוא ז"א הוא המלכות הנקראת אלקים), שזה כתוב, (כשז"א ומלכות) הם ביחוד אחד, (ועל כן שמע ישראל הוא סוד הוי"ה, וברוך שם כבוד מלכותו הוא סוד הוא האלקים). (שם עח, ועיין שם עוד)

הוא אחד, ולא בחשבון, כמו אחד, שעולה (בחשבון י"ג שהם) י"ג מדות (הרחמים). ואף על פי שאינו חוץ מהכל, הוא נושא העליונים והתחתונים, ונושא כל העולמות עד שאין סוף ואין תכלית מי שישא אותו. (זהר חדש יתרו קפב)

מדרש רבה:

כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחלה אלא בדבר זה, אמר להן שמע ישראל אנכי ה' אלקיך, נענו כולן ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רבנן אמרי, אמר הקב"ה לישראל, בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות, שמים וארץ זוגות, אדם וחוה זוגות... אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין, ממה שקראנו בענין, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. (דברים ב כב)

דבר אחר שמע ישראל, זה שאמר הכתוב (תהלים ע"ג) מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, רב אמר ב' רקיעים הן, שמים ושמי שמים... וכולהו פתח הקב"ה לישראל להודיען שאין א-לוה אחר אלא הוא. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מי לי בשמים חוץ מכבודך, כשם שאין לי בשמים אלא אתה, כך לא חפצתי אחר בארץ, כשם שלא שתפתי עמך א-לוה אחר בשמים, כך לא שתפתי עמך א-לוה אחר בארץ, אלא נכנסת אני בכל יום לבתי כנסיות ומעידה עליך שאין א-לוה אחר אלא אתה, ואומר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. (שם שם כג, וראה שם עוד)

מדרשים:

ראה אלקים-כללי.

ילקוט שמעוני:

ה' אלקינו, למה נאמר, והלא כבר נאמר ה' אחד, ומה תלמוד לומר ה' אלקינו, עלינו ליחד שמו ביותר, כיוצא בו שלש פעמים בשנה יראה וגו', מה אני צריך לומר, והלא כבר נאמר את פני האדון ה', מה תלמוד לומר אלקי ישראל, אלא על ישראל יחד שמו ביותר... (דברים פרק ו, תתלג)

אמונות ודעות:

ואחר שלש ראיות אלו שהוא אחד, אומר, שכל הוכחה המבטלת מציאות השנים היא הוכחה לאחד, וכבר עמדת על מה שקדם מתשובותינו על בעלי שטה זו. ואומר כאן עוד שאני מצאתי את אלו כאשר אומרים להם למה בססתם את כל הנמצאים על שני יסודות...

ואוסיף לכך בירור ואומר, אם היה כל אחד מהם כאשר רוצה לברוא דבר אי אפשר לו כי אם בעזרת השני, הרי שניהם קצרי יכולת, ועם זאת אם היה רצונו זוקק את השני לבוא לעזרתו, הרי שניהם יחד זקוקים זה לזה, ואם לכל אחד מהם יש בחירה ורצה אחד מהם להחיות גוף ורצה השני המתתו, יחייב הדבר שיהא אותו הגוף חי-מת יחד... (מאמר ב פרק ב, וראה שם עוד)

המאמר הזה אשר דשו בו רבים מבני אדם, ומעטים הם שהשיגו בו את הדעה הרצויה, אפתח ואומר, כי בורא הכל יתהדר ויתרומם כיוון שהוא אחד בעצם, הכרחי שיהו הנבראים מדברים רבים כמו שבארתי במה שקדם, ואומר כאן כי האחד הנראה איזה אחד שיהיה, אינו אלא אחד מבחינת המספר, אבל הבוחן כאשר יבחנהו ימצאהו ענינים רבים. ויותר מפורט מן הכלל הזה, כי כל הנמצאים כאשר תחקור כל גוף מהן, תמצא בו חום וקור ולחות ויובש... (מאמר י הקדמה)

חובת הלבבות:

אמר המחבר, כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות, כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן, ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול יחוד הא-ל בלב שלם, ואחר כך עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים... (הקדמה)

אמר המחבר, כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה, מצאנו יחוד האלקים בלב שלם שרשה ויסודה, שהוא השער הראשון משערי התורה, וביחוד יפרד המאמין מן הכופר, והוא ראש האמתת הדת, ומי שנטה ממנו לא יתכן לו מעשה ולא תתקיים לו אמונה. ומפני זה היה תחלת דברי האלקים אלינו על הר סיני, (שמות כ') "אנכי ה' אלקיך, לא יהיה לך אלהים אחרים" וגו', והזהירנו אחר כן על ידי נביאו, באמרו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"...

וצריך שאבאר עתה מענין היחוד בלב שלם עשרה ענינים, הראשון מה גדר היחוד בלב שלם, והשני על כמה חלקים מתחלק ענין היחוד, והשלישי אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון  אם לא, והרביעי איך דרך מחקרו, ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על היחוד, והחמישי לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין, והששי היאך נביאם לקיים מציאות הבורא, והשביעי להביא ראיות שהוא אחד, והשמיני לבאר עניני האחד העובר והאחד האמת, והתשיעי שהא-ל יתברך אחד אמת ואין אחד אמת זולתו. והעשירי במדות האלקיות המושכלות והכתובות, והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו. (שער א היחוד הקדמה)

אמר המחבר, בגדר יחוד האלקים בלב שלם הוא, שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא ית' אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמתת אחדותו מדרך העיון, מפני שיחוד האלקים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם, מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד, והוא שישמע בני אדם אומרים דבר והוא נמשך אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר, ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע בירור מה שקבל מהענין ההוא... ויבא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו, ומהם מי שמיחדהו בלבו ולשונו אחר שיבין ענין האחד המאמת והאחד העובר, ויביא ראיות על ברור מציאותו ואמתת יחודו, וזהו החלק השלם בענין היחוד. על כן אמרתי בגדר היחוד השלם שהוא השואת הלב והלשון ביחוד הבורא אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמתת אחדותו מדרך העיון. (שם פרק א)

...ואמת אמר הפילוסוף, באמרו לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב, ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים, תחלתם יחוד הא-ל בלשון בלבד, והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי אשר איננו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבועה בלבו, והחלק השני הוא יחוד הא-ל בלב ובלשון על ידי הקבלה, מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו, והוא כעוור הנמשך אחרי פקח, ואפשר שיקבל ממקבל כמותו, והוא כחברת עורים שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם, שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה, יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך... ומפני זה אמרו רז"ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. והחלק הג' מחלקי היחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון אחד שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו בדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר, וזה דומה לפקח שהוא הולך בדרך והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואיננו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אף על פי שהוא יודע אותו הצד ואותה הפאה, והוא יגע למאד ואיננו מגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך... והחלק הרביעי הוא יחוד האלקים בלב ובלשון אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות, וזהו החלק השלם והחשוב שבהם, והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא באמרו (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" וגו'. (שם פרק ב)

אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד, הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא, התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וצריך שנבאר אמתת אחדותו משבעה פנים. הא' מצד בחינתו לעילות הנמצאות, כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן... עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות...

והשני מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה עליונו ותחתונו, קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו, וכאשר נשתכל בו יורנו כי כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד והוא שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו, ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן מעידות כי הם לבורא אחד חכם, ואלו היה לעולם יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנה בכלליו ובחלקיו. ועוד כי אנחנו מוצאים אותו כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר, כצורך קשקשי השריון, וחלקי המטה, ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם, הלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש, וצורך הארץ אל השמים ואל המים, וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם, כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה, וצורך האדם אל הכל, ותקנת הכל באדם... וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד, מפני שהם מתדמים ושוים ונכונים להשלמת סדר העולם והעמדתו כלו בכל חלקיו. ואלו היה לו יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בקצת חלקיו ולא היה צריך קצתו אל קצתו... (שם פרק ז, וראה שם עוד)

אך באור אופני האחד האמתי והאחד העובר הוא שהאחד שם נגזר מן האחדות, והוא נאמר על שני ענינים, האחד מהם מקרי, והוא העובר, והשני עצמי קיים והוא האמתי. והאחד המקרי גם כן הוא על שני ענינים, האחד מהם נראה בו הרבוי והכלל והקבוץ כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים וכמין האחד הכולל אישים רבים, וכאיש האחד המחובר מחלקים רבים... וכל אחד ממה שהזכרנו נקרא אחד על דרך העברה, והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא שוים בענין אחד, ונקרא רב מפני שכולל דברים רבים, וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו יאמר על כל אחד מהם אחד, והאחד בכמו הענינים האלה אשר זכרנו מקרה, והוא אחד מצד ורב מצד, והענין השני מאחד המקרי הוא האחד הנאמר על האיש הא' לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו, אך הוא רב ביצאו מצד חבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה, והוא מקבל ההויה וההפסד והחלוק והחבור והפרידה והשנוי והחלוף והשתוף, אם כן הרבוי ישיג הדבר הנאמר עליו אחד מכל מה שספרנו מפני שהם כנגד האחדות, כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו ענין מעניני הרבוי והשנוי הוא מקרה מבלי ספק, והוא אחד על דרך העברה לא על דרך האמת, שים לבך להבין.

אך האחד האמת יאמר גם כן על שני פנים, האחד מהם במחשבה והשני בפעל. והמחשבה הוא האחד המניני אשר הוא שרש כל מנין ותחלתו וטעם האחד המניני שהוא אות וסימן לתחלה שאין תחלה לפניה, כי כל תחלה אמתית תראו אחד כמו שנאמר, (בראשית א') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, במקום יום ראשון הוציאו בלשון אחד, מפני שהאחד שם לתחלה שאין לפניה תחלה, וכשהוא שונה יקרא שני... ואחר כן ישוב אל האחד ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף, אין תכלית למנין, ועל כן היה גדר המנין כלל מורכב מן האחדים, והטעם שקראתיו מחשבי, מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים, אבל יושג במחשבה. אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם.

והענין השני אשר הוא אחד אמתי נמצא בפעל, הוא ענין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים, ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה, ולא יעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ולא ישתתף עם דבר, כי הוא על כל אחד אמת, והוא שורש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו, כי האחדות עילת הרבוי, ואין לאחד האמיתי תחלה ולא תכלית. כי כל מה שיש לו תחלה ותכלה מן הדין שתכנס ההויה וההפסד עליו, וכל מה שתכנס ההויה וההפסד עליו משתנה, והשני כנגד האחדות אם כן יהיה יותר מאחד, כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה, וזה מחייב לו הרבוי, וכן הדמות במתדמה מקרה וכל אשר ישיגנו מקרה מתרבה, והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים. ואם יאמר אומר שהאחדות באחד האמת מקרה, נאמר כי ענין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הרבוי והרב ממנו, וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב, והאחד האמת לא יספר במדה שמחייבת לעצם כבודו רבוי ולא שנוי ולא חלוף בשום פנים. (שם פרק ח)

אך הראיה שהבורא יתברך אחד אמת אין אחד אמת זולתו, נאמר כי מפני שכל מחובר לא תגמר הויתו אלא בהשתתף חלקיו אשר חובר מהם, והוא התאחד קצתם עם קצתם ועיקר השיתוף האחדות, וכן לא יתכן מציאות המחובר אלא בהתחלק חלקיו אשר מהם חובר, כי החבור לא יהיה כי אם מדברים שהם יותר מאחד, ועיקר המחלוקת הרב, וכיון שהיה סימן החבור וההרכבה והסדור נמצא בעולם הזה בכלליו בפרטיו וחלקיו ושרשיו וענפיו, צריך שימצא בכלם ענין השתוף והמחלוקת ועיקרם האחדות והרב. ומפני שהאחדות קודמת לרב בטבע כקדימת האחד לשאר המנין, מן הדין שתהיה עילת כל מתרבה בלתי מתרבה בראש ההתחלות מפני הקדמת ענין האחדות לכל מתרבה וכיון שהיו העילות מגיעות בתחלתן ונמנע שיפעל הפועל בעצמו לא היה אפשר שתהיה עילת האחדות והרב כמותן רב ואחדות, וכיון שאין עילת ההויות הרב בלבד ולא רב ואחדות, מן הדין שיהיה עילת ההויה אחד אמת. וכבר הקדמנו בדברינו כי העילות כל אשר תעלינה למעלה תתמעטנה בתחלתן, עד אשר תהיינה מגיעות אל שרש המנין והוא אחד האמת, והוא הבורא יתברך... (שם פרק ט, וראה שם עוד)

והשמיני חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב ביחוד הא-ל כאשר בארנו בתחלת הספר הזה... ותנאי יחוד האלקים, שלא יהיה לו אלהים זולתו, ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה ולא תכונה ולא תנועה ולא העתקה ולא תאר מתארי הגופים, ולא ענין מעניני העצם והמקרה, וידע שהוא אחד ואין אחד כאחדותו, ולא בורא זולתו ולא יוצר מבלעדיו, ושאר שמותיו הטובים ומדותיו העליונות... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

אבן עזרא:

ועשית קרסי - ...והמשכן קראו אחד כולל הכל, כי כל גוף אינו דבר אחד, רק הוא מחובר מאחדים. וככה השם הנכבד, שהוא אחד כולל הכל ויקרא אחד, וכן העולם הקטן והגדול. (שמות כו ו)

...וזה השם הנכבד הוא האחד שהוא בעצמו עומד, ואין לו צורך לאחר לפניו. ואם תסתכל מפאת החשבון שהוא ראש הכל, וכל חשבון מהאחדים, הוא האחד שהוא הכל, על כן סוד התפלות והתהלות... והנה האחד אין לו תמונה והוא כדרך כלל לכל התמונות כי מאתו יצאו... (שם לג כא)

ה' אחד - ...רוצה לומר לבדו. וראיות עד אין חקר יש שה' אחד. ומה שאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד", הוא כנגד מחשבות בני אדם. ונראה לי שרוצה לומר ביום ההוא יהיה ה' מלך אחד ושמו אחד - שאז ידברו כולם שפה אחת. (דברים ו ד)

רמב"ן:

שמע ישראל - מבאר מצות היחוד שהיא באנכי ה' אלקיך, ומזכירה כאן אחרי י' הדברות, כי מי שאינו מודה בה ככופר בעיקר, שהיא שורש האמונה... (דברים ו ד)

מורה נבוכים:

וממה שצריך שיודע עוד, כי האחדות והרבוי מקרים קרו לנמצא באשר הוא רב או אחד, כבר התבאר זה בספר הנקרא מה שאחר הטבע, וכמו שהמנין אינו עצם המנויים, כן אין האחדות עצם הדבר המתאחד, כי אלו כולם מקרים מסוג הכמות המתפרק, ישיגו הנמצאות המזומנות לקבל כיוצא באלו המקרים. אמנם המחוייב המציאות הפשוט באחת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל, כמו שהוא מן השקר עליו מקרה הרבוי, כן הוא מן השקר עליו מקרה האחדות, רצוני לומר, כי אין האחדות ענין נוסף על עצמו, אבל הוא אחד לא באחדות, ולא יתבוננו אלו הענינים הדקים, כמעט שיבצרו מן השכל במלות הנהוגות, אשר הם הסבה הגדולה בהטעאה, כי יצר בנו הדבור מאד מאד בכל לשון, עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל הדבור, וכאשר השתדלנו להורות על היות הא-לוה לא הרבה, לא יוכל האומר לאמר אלא אחד, ואף על פי שהאחד וההרבה ממבדילי הכמות, ולזה נבין הענין, ויורה השכל לאמתת הדבר באמרנו אחד לא באחדות, כמו שנאמר קדמון להורות על שהוא בלתי מחודש... (חלק א פרק נז)

אני אבאר לך גם כן בזה הפרק מופתי היחוד לפי דעת המדברים, אמרו שזה אשר הורה המציאות על היותו פועלו וממציאו הוא אחד, ואמות דרכיהם בקיום האחדות שתי דרכים, דרך ההמנעות, ודרך ההשתנות והחלוק... (שם פרק עה)

דרך אחר ביחוד, כבר התבאר (חלק א' פרק ע"ב) במופת כי הנמצא כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו, ושכחות הגלגל מתפשטות בזה החומר התחתון ומכינים אותו, ומן השקר עם זה אשר התבאר שיהיה האלוה האחד מתעסק לבדו בחלק מחלקי זה הנמצא, והאלוה השני יתעסק לבדו בחלק אחר, מפני שזה נקשר בזה ולא ישאר בחלוקה, אלא שיהיה זה עושה עת אחת וזה עושה עת אחרת, או שיהיו שניהם יחד עושים כאחד תמיד עד שלא תשלם פעולה מן הפעולות אלא משניהם יחד, אמנם היות זה עושה עת וזה עושה עת אחרת הוא שקר מפנים רבים, שאם היה הזמן אשר יעשה בו האחד מהם אפשר שיעשה בו האחר, מה הסבה המחייבת שיעשה זה ויבטל זה... ועוד שהתקבץ הכלל פעולה אחת והיא צריכה סבה אחרת והיא מקבצת הכלל, ואם היה המקבץ לכלל ההוא אשר לא ישלם הפעל אלא באחד יהיה הוא השם בלא ספק, ואם היה המקבץ לכלל ההוא גם כן כלל אחר התחייב לכלל השני כמו שהתחייב לכלל הראשון, ואי אפשר מבלתי הגיע לאחד הוא הסבה במציאות זה הנמצא האחד על אי זה דרך שהוא, אם על דרך חדושו אחר העדר או על דרך החיוב, הנה התבאר לך גם כן בזה הדרך שהיות הנמצא כולו אחד הורנו על שממציאו אחד. (חלק ב פרק א)

משנה תורה:

א-לוה זה אחד הוא, ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין, שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף, שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אילו היו אלוקות הרבה היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוים במציאותם נפרדים זה מזה, אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגויה, היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית, יש לכוחו קץ וסוף. ואלוקינו ברוך שמו הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף, והואיל ואינו גוף, לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "ה' אלקינו ה' אחד". (יסודי התורה פרק א ז)

רבינו בחיי:

ה' אחד - הוא לבדו נקרא אחד, ולא זולתו, ורוצה לומר שהוא בלא הרכבה, ואין דומה לו באחדותו. ובשם ר' אלעזר מגרמייזא, ה' קודם העולם, אלקים בעולם, ה' לאחר העולם. ודע שענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, ולפי שאין כונת המיחד גלויה, כתב עי"ן ודל"ת רבתיים, לומר שה' עד בדבר, ולכן צריך להזהר ביחוד הרבה, לפנות עצמו מכל מחשבה אחרת. ודע שלא נברא גן עדן אלא למיחדים בכונה, כי הוא במיוחד כופר בעבודת אלילים. ועל דרך המדרש הזכירה התורה שמע אחרי י' הדברות, ללמדך שאנוכי הוא היחוד, ולכן משתמש משה בלשון זה במשנה תורה.

ועל דרך השכל, ידענו שהנמצאים רבים, ומצד השכל נתחייב שיש אחד אמיתי שהאצילם, שהאחדות קודמת לריבוי, ואין אחדות כאחדותו, כי לכל מלאך או נמצא אחר יש דומה לו. ועל דרך הקבלה, שמע הוא ענין היחוד האמיתי בסוד יחוד י' ספירות שנתחייבנו ליחדן מלמטה למעלה או מלמעלה למטה. ובאחד נכללים הי', אל"ף רמז למי שאין המחשבה משגת אותו. חי"ת לח' דברים שעמו, דל"ת לעשירית עטרת זהב... וראוי ליחד מלמטה למעלה... ועל הרביעית שהיא המלכות אמר הנביא בוקע מים מפניהם. ולפי שלא הזכיר מלכות בפירוש השמות, תקנו חז"ל להוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו"... ובאו ישראל עבדי השכינה והתקינו ברוך שם כבוד מלכותו לומר בחשאי, שהוא יחוד התחתון, ונתקן בו' תבות כנגד ו' קצוות של מטה, ושמע, נגדו, ו' של מעלה. (דברים ו ד, ועיין שם עוד)

ודבר ידוע, כי עיקר מצוות התורה ועיקר העבודה הוא היחוד, אף על פי שהוא יתברך ברא כל הנמצאים בשמים ובארץ הם רבים, הוא אחד בכולם ועליון עליהם. ויכולין אנו להוכיח זאת מכח החשבון, כי מן הידוע שהאחד אינו ראשית החשבון, אבל הוא סבה לחשבון, וכשם שהוא סבה למציאות המספר ואינו מן המספר, כן הבורא יתעלה הוא סבה למציאות העולם, ואינו מן העולם, וכשם שאם תסלק את כח האחד יהיו כל המספרים בטלים, כי אין מציאותם אלא ממנו, כן הבורא יתברך לולא כוחו יהיו כל הנמצאים בשמים ובארץ בטלים. וכשם שאם יסתלקו המספרים ויעדרו, כח אחד במקומו עומד, לא יסתלק ולא יעדר, כי הוא האילן והם הפירות, והאילן לא יחייב הפרי אבל הפרי יחייב אילן, כן הבורא יתברך אילו יסתלקו ויעדרו כל הנמצאים, כוחו לא נעדר. וכשם שהאחד הוא סבה למספר השנים, ומוליד השלושה באמצעות השנים, ומוליד הארבעה באמצעות השלושה וכו', עד תשעה שהוא תכלית האחדים, כן האחד סבה לכולן באמצעות מה שבינו וביניהם, זה למעלה מזה, וכח האחד שהוא סבת כולם מתפשט בכולם, כן כוחות הנמצאים כולם בשמים ובארץ זה עליון מזה, וזה למעלה מזה, סבה אחר סבה עד הסבה העליונה יתברך, שהוא סבת הכל ועליון על הכל. והענין הגדול הזה נרמז בלולב, שעליו רבים נפרדים זה מזה, וזה למעלה מזה, וכולם תלוים ודבוקים בשדרה שהיא הלולב, זה רמז לנמצאים כולם... (כד הקמח לולב)

ספר החינוך:

שנצטוינו להאמין כי השי"ת הוא הפועל כל המציאות, אדון הכל, אחד בלי שום שתוף, שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", וזה מצות עשה הוא, אינה הגדה, אבל פרוש שמע כלומר קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי השם שהוא אלקינו אחד הוא. והראיה שזו היא מצות עשה, אמרם ז"ל תמיד במדרשם, על מנת ליחד שמו, כדי לקבל עליו מלכות שמים, כלומר ההודאה ביחוד והאמונה. שרש מצוה זו ידוע, כי זה עקר אמונת כל בני העולם, והוא עמוד החזק שלב כל בן דעת סמוך עליו.

מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל שחייב כל אחד מישראל ליהרג על מצות יחוד, לפי שכל שאינו מודה ביחודו ב"ה כאלו כופר בעקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמורה, ולב כל חכם לב יבחן זה, ואם כן הרי מצוה זו, מכלל אסור ע"ז... והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו ב"ה בטל עשה זה, וגם כל שאר המצות התורה, כי כלן תלויות באמונת אלקותו ויחודו יתברך, ונקרא כופר בעקר, ואינו מכלל בני ישראל אלא מכלל המינין... וזאת אחת מן המצוות שאמרנו בתחלת הספר שהאדם חייב בהן בהתמדה, כלומר שלא יפסק חיובן מעליו לעולם ואפילו רגע קטן. (ואתחנן מצוה תיז)

ספר העקרים:

...ומה שנמנה האחדות בשורש אף על פי שהיא מצוה פרטית, לפי שבהאמנת האחדות שני דברים, אם שנאמין שהשי"ת אחד ואין שני שוה ולא דומה לו, ואם שנאמין שהמחוייב המציאות עם שהוא אחד בלי שום רבוי והרכבה כלל, הנה הוא אלקינו, רצוני לומר סבת כל הרבוי הנמצא. ומן הצד האחד הוא שורש מסתעף מעקר מציאות השם, ומן הצד האחר הוא מצוה פרטית שנצטוינו עליה, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". ומן התימה הוא לפי דרך הרמב"ם ז"ל שהוא מונה המצות בעקרים, ומנה אנכי ה' אלקיך מצוה להאמין שיש נמצא מחוייב המציאות, למה לא נמנו שאר העקרים בעשרת הדברות. ולפי דרכנו אין זה ממה שיקשה, כי לא נמנה בעקרים מצוה פרטית כלל, ודבור אנכי הוא מצוה פרטית, לא עיקר... (מאמר א פרק יד)

...והתבאר שאינו גוף, ויתבאר גם כן מזה שהוא אחד, לפי שמה שהוא נבדל לא יושכל בו מנין, אלא בהיות האחד עלה ואחד עלול, והנבדל אשר אין בו אפשרות כלל הוא עלה בהכרח ואינו עלול, כי העלול הוא אפשרי המציאות אחר שמציאותו נתלה בזולתו, ויתחייב מזה שהוא אחד... (מאמר ב פרק ד)

...ולזה הוא מבואר שאינו גוף ולא כח בגוף, ומזה יתבאר בקלות שהוא אחד, כי מן השקר שימצא לשנים חיוב המציאות בשוה מבלי שום הרכבה, כי בהכרח יהיה בכל אחד מהם ענין חיוב המציאות וענין בו יובדל מזולתו, ויהיה אם כן מחוייב המציאות מורכב משני ענינים, וכבר בארנו שהמחוייב המציאות אי אפשר שיהיה בו הרכבה כלל... (שם פרק ה)

ממה שמבואר במעט העיון, שהתואר שיתואר בו הדבר מצד פעולותיו לא יחייב רבוי בעצמות הפועל כלל, כי כבר אפשר שימשכו מן הפועל האחד פעולות רבות מתחלפות, וזה מבואר בשני מיני פועלים, אם בפועל בטבע ואם בפועל ברצון, בפועל בטבע כמו האש, כי היא תתיך קצת הדברים ותקפיא קצתם ותבשל ותשרוף ותשחיר ותלבין, ומי שלא ידע טבע האש, יחשוב שיש בה ששה כחות מתחלפות... ואולם מי שידע טבע האש יבין, כי בכח אחד שיש בו והוא החום, יפעל האש כל אלו הדברים ויתחלפו הפעולות מצד התחלף המקבלים מבלי שיחייב זה רבוי בעצמות האש, וכזה בעצמו ימצא בפועל ברצון... ולזה נאמר שאף על פי שנשיג היות נמשכות ממנו ית' פעולות רבות מתחלפות, אין זה ממה שחייבו רבוי בו ית', ולזה מה שיותר אצל המעיינים לתאר השם, בכמו אלו התארים המתחלפים מצד הפעולות המתחלפות, אם במקבלים מתחלפים, כגון כח הצמיחה בצומח וכח החיות בחי, ואם במקבל אחד כמו שיהיה חנון ורחום פעם, ונוקם פעם לאיש אחד בעצמו או לעם אחד בעינו... אין זה ממה שיחייב רבוי בו... (שם פרק ח)

שם האחד אמנם יאמר על הדבר שהוא נותן יחוד והבדלה לנמצא מזולתו, ולזה יפול שם האחד על אישים רבים מתחלפים בעבור היותם מסכימים בענין אחד ויחד יובדלו באותו ענין מזולתם... ולזה יהיה ענין האחד יותר אמתי על ראובן עם היותו מורכב מאברים רבים מתחלפים במין נראים לחוש, מאשר הוא על עם אחד.... והיותר אמתי בשם האחד הוא הקו שהוא מרחק אחד בלבד, ואינו מחובר מדברים יותך אליהם לא בפועל ולא במחשבה... ומכל מקום אין אחדות הקו אחדות גמורה, לפי שכבר יחלק אל קשתיי ואל ישר ויחלק כל קו שתרמוז אליו אל חלקים קטנים, יקרא כל אחד מהם קו... והאחדות הגמורה היא אשר נותנת יחוד והבדלה מכל מה שזולתו לנמצא מה שהוא נמצא בפעל, שאי אפשר שיושכל עמו זולתו דומה לו, ואחר שאין בנמצאים נמצא שלא ישתתף עמו זולתו בדבר שלא ישוה לו דבר זולת השי"ת, מבואר שאין בעולם מי שיפול עליו שם האחד שיהיה מובדל מכל מה שזולתו באמתות אלא הא-לוה ית' לפי שהוא לבדו מחוייב המציאות, וכל הנמצאים זולתו אפשרי המציאות, וישתתפו זה לזה באפשרות המציאות, ואין מי שישתתף לו בחיוב המציאות ולא בדבר מן הדברים... ואם כן אחדותו ית' אחדות גמורה שלא ישתתף לו שום נמצא ולא ישוה אליו בשום דבר... הוא מבואר שתואר האחד הנאמר עליו ית' כאלו הוא ענין שוללי ולא ענין חיובי, ולזה לא יחייב רבוי בעצמותו ית'... (שם פרק י)

אור ה':

...ויתבאר עוד חיוב האחדות, שאם היו שנים היה מחוייב בהכרח שיהיה להם ענין שישתתפו בו, והוא העניין אשר בו הוא א-לוה, וענין אשר בעבורו יהיה ביניהם הפרש, והענין ההוא אשר ההפרש בעבורו, אם שימצא בכל אחת מהם או באחת לבדו, ולא ימלט האחד אשר בו ההפרש מהיותו מורכב, ולא יהיה אם כן מחוייב המציאות כמו שהתבאר. (מאמר א כלל א פרק ל וראה עוד פרק לא)

לפי שהשרש הזה, היות הא-ל ית' אחד דבר יכלול שני ענינים, הא' היות הא-ל ית' אחד בעצמו בתכלית הפשיטות, והשני מניעת השניות, וזה כי כשהונח היותו ית' פשוט אחד בעצמו כבר יפול הספק אם יש שם אלוהות יותר מאחד, הנה הראשון נתבאר בקלות ממה שקדם, וזה כי למה שהתבאר שהנמצא כולו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו, ושכוחות הגלגל מתפשטות בזה החמר ומכינות אותו, ושלא ימלט מהיות לגלגל מניע עד שנעלה למניע מחוייב המציאות, והמחוייב המציאות אי אפשר שיהיה מורכב כמו שהתבאר בהקדמה הכ"א, הוא מבואר שהמחוייב המציאות הוא פשוט מבלי הרכבה כלל, והוא המין הראשון מהאחדות, ואין המין השני, והוא השניות. וזה כשנניח הא-ל ית' אחד פשוט אבל שיהיה יותר מאחד, הנה לא ימלט אם שיהיה האחד מתעשק בהנהגת המציאות או חלק ממנו אם לא, וקשה שיהיה מתעסק בחלק ממנו, למה שהמציאות כלו נקשר קצתו בקצתו והוא כאיש אחד, וראוי שיהיה מפועל אחד... ולבטל כל ערעור מהשרש הגדול הזה האירה התורה עינינו אנחנו קהל המאמינים כשאמרה, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, והפליגה בזה בשכפל השם הגדול, לרמוז אל שני מיני האחדות, וצרף השם הראשון אל אלקינו, לרמוז אל המין הראשון, שהשם ההוא אלקינו ומנהיגנו הוא אחד בעצמו, רוצה לומר פשוט הוא שבבחינת האלקות עלינו וההנהגה בנו אחד, וכן השם מבלתי שנבחן להנהגתנו הוא אחד ואין שני, הן שיהיה מנהיג עולמות אחרים, אם היה שימצאו, הן שלא יהיה מנהיג עוד, הנה השם הזה הוא אחד ואין שני, והוא המין השני מן האחדות... (שם כלל ג פרק ד)

אברבנאל:

ה' אחד - ביאר להם ה' ידיעות הנכללות בדבור הראשון שלא הבינום בשמיעתם בלבד, שה' אחד בתכלית הפשטות, נמנעת ממנו הרכבה והרבוי בדברים עצמיים ובתארים מקריים. ב' מניעת השניות, שאין שם שנים, על זה אמר ה' אלקינו, מפאת אלקותו, ה' אחד מורה על שלמות, ומבחינה זו האחדות והמלכות דבר אחד, כי המלכות יחידה במעלה, ולכן אנו אומרים אחר הפסוק הזה, ברוך שם כבוד מלכותו וכו', אך מובן זה נשגב ונסתר, לכן אמרו חז"ל בפסחים נ"ו שקילוס זה היה מיוחד למלאכי השרת, והסכימו לאומרו בחשאי, כי הוא מסור למבינים בלבד. (דברים ו ד)

ספורנו:

ה' אחד - בנותנו מציאות אחר אפיסות מוחלטת, התבאר, שאין נמצא זולתו מעין מציאותו, והוא נבדל ממציאות עולם הנפסדים והגלגלים והמלאכים, ויחיד בעולמו הרביעי. ונראה שזה נרמז בדל"ת רבתי, והעי"ן רבתי היא לומר שראוי לפקוח עין ולהגדיל העיון בזה. (דברים ו ד)

אלשיך:

אנוכי - מהדברות למדו יחודו, שהוא פועל דין ורחמים כאחד, כמו שראו ביציאת מצרים, וגם שידד המערכות והפיל שר של מצרים, כך שאין לעבוד זולתו. (דברים ה ו)

ועתה ישראל - שאתם מאוחדים, ונפשות בני ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, שם כל הבחינות מדת הרחמים ומדת הדין וכו', ואם יש אחדות ביניכם יש גם יחוד עליו בכל שמותיו. (שם י יב)

ספר חרדים:

אחד, מלת אחד בעצם אינו צודק, מפני היותו אחד שאין כיחודו, ולכך המקובלים ייחסו מלת אחד בעשר ספירות, א' ח' ד', א"ח תשעה ספירות, ד' מלכות, ואמרו על האין סוף ב"ה שהוא לפני אחד, רוצה לומר קודם לאחד, והיינו דתנינן בספר יצירה ולפני אחד מה אתה סופר, רצו בזה להרחיק ממנו אפילו תאר האחד בענין שמלת אחד בספירות יאמר על צד החיוב, ובאין סוף ב"ה יאמר על צד שלילה, וזה אחד ואין יחיד כיחודו, ומכח אחדותו מאחדם, והם אחד מכחו המיוחד בענין שהוא מקור אחדות שהוא מייחד הצריכים ייחוד והיינו אמונתנו בקריאת שמע באומרנו אחד, שאנו קושרים הספירות באין סוף ב"ה, מפני שלא יצדק באמת בהם אחד, אלא על ידי היות אין סוף ב"ה קושרם ומאחדם, והיינו שאין סוף ב"ה יודע ספירותיו והוא וידיעתו אחד, וכיון שכן הספירות אינם מצדו עשר אלא אחד מאוחדת עמו, שהוא היודע הוא הדעת והוא הידוע, ולכך בהיות הספירות מתקשרות בו ומתאחדות באחדותו, הוא מקור נובע בהם אחדות ולא לספירות לבד, אלא עד פתח לבנת הספיר מתאחדים מאחדות בסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שענין "ועד" קרוב לענין אחד, בענין שאין סוף ב"ה נובע אחדות לספירות, ומהספירות נובע אחדות מכחו להיכלות, ולזה כל איזה יחוד שימצא בספירות צריך לכוין באחד המייחד כל הצריך ייחוד. וכדאיתא בתקונים, ובגין דאנת מלגאו ומייחד לון וכו'. מלת אחד שאנו אומרים אינו באמירה ודבור, כי בו יתברך לא יצדק שום אמירה ודבור, אמנם הוא אחד שכלי שהשכל דן בו ברצוא ושוב בהרהור ומחשבה, וכן אמרו רז"ל צריך להאריך באחד כדי שימליכהו וכו', נמצא שאחד המכונה אינו באין סוף ב"ה אלא בספירות, ואחד באין סוף ב"ה הוא בהרהור ולא בפה, מפני שהרהור ברצוא ושוב... (פרק ה)

מהר"ל:

...לכן אמרו חז"ל ה' אחד זה מלכות שמים שלמה, ומפני שכאשר זרעו של עשו בעולם יש התנגדות לישראל וכאילו זרעו הוא השניות שיש בעולם, אם כן לא יתכן שיהיה שם כבודו נגלה ונמצא בעולם בשלמות, כי שמו בשלמותו הוא אחד, וכל זמן שזרעו של עמלק בעולם, אין כאן אחדות בעולם, וכאשר אין אחדות אין שמו שהוא אחד נגלה בעולם, וכן אין המלכות שלמה ונגלית בעולם בשלמות, שהמלכות צריכה לאחדות... והבן מה שאמר שאין השם שלם ואין הכסא שלם, כאילו אמר אין נגלה בעולם האחדות של שמו יתברך, כי כאשר דבר אינו שלם אז הוא חלק, ואין כאן אחדות. (גבורות ה' הקדמה ג)

וכל דבר שהוא אחד הוא חסר וצריך השלמה, ואין האחדות כי אם להקב"ה שהוא יחיד, ואליו השלמות בלי חסרון. אבל כל שאר אחד יש בו חסרון שאינו שלם, וצריך להשלים אותו, ולפיכך היו האבות ג'... (שם פרק ט)

...ואין הדבר הזה בעליון יתברך כמו שהיו סוברים המינים, שאמרו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר מאחד לא יבואו דברים מחולקים. אבל האמת אינה כך, אבל הוא יתברך אחד ומיוחד, כמו שהורה לנו בהוציאו אותנו ממצרים ונודעה אחדותו בעולם. מכל מקום הוא פועל פעולות הפכיות, שהוא הגואל ומביא השעבוד. ולכן ציוה לאכול הפסח הזה, המורה על האחדות - מצות ומרורים... (שם פרק לו)

יש אומרים שאי אפשר כי ההתחלה תהיה אחת, שאם היתה אחת, איך יבא הריבוי לעולם. וכבר הסכימו כמה חוקרים בחכמתם כי מדבר אחד לא יבא רק אחד, כי הרבוי שיש בו דברים מחולקים, איך יושפע מדבר שהוא אחד, כמו שאי אפשר שיושפע מהאש דבר שהוא חילופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים. ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הן רבות, וכפי ריבוי ההתחלות יבוא רבוי הנמצאים בעולם.

קצת חוקרים התירו ספק זה באמרם, כי מן ההתחלות שהיא אחת יושפע שכל אחד, והשכל הזה משיג את עצמו ואת עילתו, ובמה שמשיג עילתו הושפע ממנו גלגל, וזוהי תחילת הריבוי. והם בעצמם סתרו הנחה זו ודמיון זה, וסוף סוף נשארו במבוכה...

אך אנחנו המאמינים בתורת משה אומרים, כי הוא יתברך ברא הכל, והקושיא איך יבא הרבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השי"ת שהוא אחד נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצאת אז יושפע על זה עוד, שאילו הושפעו מאתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפעו מן אחד שני דברים מחולקים. אלא הושפע ממנו דבר אחד והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חילוף וריבוי הנמצאים הם מצד המקבל, אך כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתוסף עליו, ולכך הכל מצד המקבל. וזה הנברא מצד שהוא עלול הוא חסר וצריך השלמה, כי האדם נברא וצריך אליו השלמה, היא האשה... (נצח ישראל פרק ג)

...כי מה שכתב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אין זה חס ושלום מצד עצמו, כי מצד עצמו הוא אחד לעולם, אבל הענין הוא מצד המקבלים, כי הנמצאים בעולם הזה מקבלים מהשי"ת פעולות לטובה ולרעה, ואם שהוא אחד, הפעולות הבאות מאתו מחולקות. וכן מה שמקבלים הנמצאים אינו מאמיתת שמו יתברך, כי השם המיוחד נבדל מכל הנמצאים בעולם שהם גשמיים... (שם פרק מב)

אמנם עיקר הפירוש הוא, כי מצד אחדותו הוא בלתי תכליתי והוא נצחי. כי במה שזהו ענין שהוא אחד, כי אין זולתו, ומפני שאין זולתו אינו בחלק מהזמן רק נצחי, כי הדבר שאינו אחד הוא בחלק הזמן בלבד. ולפיכך יש להאריך בתבת אחד, כי זהו ענין האריכות, שהוא יתברך מצד שהוא אחד הוא הכל, לכך הוא בלתי בעל תכלית, ואינו כשאר הדברים שהם אחד, ואינם הכל רק הם חלקים, והחלק הוא קצת בעל תכלית, ואין לו האריכות... ולכך אמר שכיון שהמליכו למעלה ולמטה ובד' רוחות שוב אין צריך להאריך, כי עיקר הטעם של אריכת הדלי"ת הוא, כי מפני שהוא אחד הוא כולל הכל בלתי סוף, שאם לא היה כולל הכל רק חלק היה קץ וסוף לדבר, שהוא חלק בלבד, וכיון שהוא כולל חלקי הקצוות המחולקים בזה הוא הכל, ובמה שהוא יתברך הכל, הוא כולל נצחי אין סוף אליו... (נתיב העבודה פרק ח)

ובגמרא, אמר ר' חנינא חותמו של הקב"ה אמת, דבר זה צריך ביאור, למה חותמו של הקב"ה אמת ולא שאר תוארים ומדות שיתואר בהם. ויש לפרש, כי לכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד, רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים... (נתיבות עולם פרק א)

של"ה:

המאמר הראשון הוא מאמר ה' אחד, שורש הדברים הוא שורש השרשים, "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", רוצה לומר ידיעה בלבד בהשגה מופתיית, נוסף על הקבלה מצד אבותיו, כאשר האריך בעל חובת הלבבות בשער היחוד... אעתיק המבואר ביותר, דברי הגאון רבינו סעדיה והובא בסמ"ג בחלק מצות עשה מצוה שניה. וזה לשונו, מצות עשה להאמין ולשמוע היא הקבלה שהוא אחד בשמים ובד' רוחות העולם, שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שמע כמו תקבל... וצריך שיאריך עד שיגמור בכוונתו מחשבה זו שבארנו. לא יאריך בא' דאחד, שלא יראה כאומר אי חד. וזה האחד אינו כשאר האחדים, שהמלך הנה אחד בארצו, אבל אינו אחד מכל צדדים, כי יש בארצו אנשים שהם אנשים כמותו, ובשאר ארצות יש מלכים כמותו... אבל ה' אלקינו אינו כך, הוא אחד מכל צדדים... ואין צורך להאריך, כי כל ישראל תקועים באמונה חזקה כי יוצר הכל הוא אחד מיוחד...

ובמאמר האחדות של החסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל מצאתי עוד ביאור אמתי על "ה' אלקינו ה' אחד", וזה לשונו, עיקר האמונה הם ג' אשר הם פירוש שם הוי"ה והם בעצמם פירוש של אחד. וזה כי שם אחד יורה על שהנקרא מיוחד במעלה שלא נמצאת בזולתו, אחד העם, מיוחד שבעם, והוא המלך שאין כמוהו בעמו... שם אחד יורה על בוראנו יתברך שמו על מעלת אחד אינה נמצאת בזולתו. והנה האחדות נחלקה לשלשה חלקים, האחד והוא האחדות במוחלט, כי הוא יתברך בורא לבדו ואין אחר אתו, כמאמר הכתוב, "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית את השמים ואת הארץ". והחלק הב' מאחדות של אלקינו שהוא יתברך המשגיח האמיתי, ואין מבלעדיו, והחלק הזה אינו אחדות במוחלט כחלק הראשון, לפי שהשי"ת ברא את העולם מאפס המוחלט לבדו, אך החלק הב' לפעמים על ידי אמצעי ולפעמים לבדו, כאומרו "לעושה נפלאות גדולות לבדו". אבל אחרי שהכל בחפצו ורצונו, ואין כח לשום אחד מהאמצעיים לשנות מאמרו, כאמרם חז"ל "שפעולתו אמת", נאמר עליו אחד באמיתות.

 והחלק הג' אינו בזמן הזה, רק עתיד להיות, ואליו נשואות עינינו צופות, כי הוא יתברך לבדו יעבד, כאמרו "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" וגו', ולזה אמר בספרי, ה' אלקינו בעולם הזה, ה' אחד לעולם הבא, כי אז יהיה אלקות השם יתברך ומלכותו ניכר ומפורסם למטה כמו שהוא למעלה, וזה פירוש שם ההוי"ה הרומז היה הוה יהיה, היה באחדות הראשון, כי היה לבדו והיה במחשבתו לברוא את העולם הזמן אשר רצה כפי אשר רצה, הוה כנגד חלק הב', יהיה כנגד הג' ועיקר האמונה בזה הג', כי הא' "שאו מרום עיניכם וראו וגו'", והב' "באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו וגו'", אמנם זה צריך להאמינו באמונה מוחלטת, ולפי שאז יהיה האחדות שלם התחיל השם הנכבד והנורא, שם ההוי"ה, ביו"ד שהוא א' מאותיות איתן המורות אעתיד... (בעשרה מאמרות מאמר א, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

וכן צריך שידע, שמציאותו ית"ש מציאות פשוטה, בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלמויות נמצאות בו בדרך פשוט. פירוש, כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים, שכל אחד מהם גדרו בפני עצמו. למשל, הזכרון גדר אחד, והרצון כוח אחר, ואין אחד מאלו נכנס בגדר חברו כלל. אך האדון ב"ה איננו בעל כוחות שונים, אף על פי שבאמת יש בו ענינים שבנו הם שונים, כי הרי הוא רוצה והוא חכם, והוא יכול ושלם בכל שלמות. אמנם מציאותו הוא ענין אחד, שכולל באמיתתו וגדרו כל מה שהוא שלמות. ונמצא שיש בו כל השלמות לא כדבר נוסף על מהותו ואמיתת ענינו, אלא מצד אמיתת ענינו בעצמו, שכולל כל השלמות, שאי אפשר לענין ההוא מבלתי כל השלמות, מצד עצמו.

והנה באמת הדרך הזה רחוק מאד מהשגותינו, וכמעט שאין לנו דרך לפרשו, כי אין ציורינו ודמיונותינו תופסים אלא ענינים מוגבלים בגבולות הטבע שנברא ממנו ית"ש...

וממה שצריך עוד שידע, שהמצוי הזה ית"ש מוכרח שיהיה אחד ולא יותר, פירוש, שאין אפשר שימצאו מצויים רבים שמציאותם מוכרחה מעצמו. אלא אחד בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ממציאם ברצונו, ונמצאים כולם חלקיים בו, ולא מצויים מעצמם. (דרך ה' חלק א פרק א, ה וו)

שתי עבודות הוטלו עלינו לעבוד לפניו יתברך יום ביומו, ואלו הן קריאת שמע והתפלה. האחת - קריאת שמע ענינה יחודו יתברך, וקבלת עול מלכותו.

והענין כי הבורא יתברך שמו המציא ברצונו נמצאים שונים, עליונים ותחתונים, רוחניים וגשמיים, וסדרם בסדרים שונים... ואמנם הנה הוא ית"ש השורש והסבה לכולם.

וענין זה מובן בשתי בחינות. בבחינת המציאות, ובבחינת הפעולה. בחינת המציאות, כבר ביארנו בחלק א' איך כל המציאויות תלויות בו יתברך ונמשכות מרצונו, מה שאין כן מציאותו הוא, שהוא מציאות מוכרחה מצד עצמו, ובלתי נתלה בזולתו, אך כל שאר המציאויות אין להן מציאות אלא מצד מה שהוא ית"ש רצה בהם, ומקיימם ברצונו. ובבחינת הפעולה, שאף על פי שניתן בחוקם של הנבראים לשלוט בענינים מה שיכלתם מקפת, ופועלים פעולות גדולות, הנה באמת אין בהם כוח ולא שליטה אלא מה שמסר להם הבורא ית"ש, שהוא האדון האמיתי השליט וכל יכול.

ומעומק הענין הוא, שכפי הסדרים שסדרה חכמתו יתברך יש ענינים רבים של רע שמתגלגלים בעולם, אם מצד בחירתם הרעה של בני האדם, החטאים, ואם מצד מה שנגזר עליהם לעונשם. ונראה הדבר לכאורה שזה היפך רצונו יתברך, כי הוא יתברך אינו רוצה אלא בטוב ולהיטיב, אמנם היודע בדרכיו יתברך ומעמיק בענינם ידע, כי על כל פנים אין כל זה אלא סבוב מסיבות בדרך עמוק, כולם מתכוונים לנקודת השלמה הבריאה... ויוודע בסוף הגלגולים כי הוא ית"ש אחד יחיד ומיוחד, והוא הסובב של המסיבות האלה בדרכיהם, לבא אל התכלית האמיתי שהוא הטוב האמיתי.

וממה שנכלל עוד בעומק הענין הזה הוא גילוי אמיתת יחודו יתברך, וזה כי הנה כבר ביארנו שכלל כל המסיבות הסובבות בעולם הוא, שהבורא יתברך ברא את הרע כדי שיעבירוהו בני האדם, וידעו בעצמם ובבריאה את הטוב... ואמנם שורש כל מציאות הרע, פעולתו ושליטתו, הוא שהעלים הבורא יתברך את יחודו שאינו מתגלה בעוצם אמיתתו לכל, וכפי שיעור ההעלם כך הוא שיעור כוח מציאותו של הרע, ושורש ביטול הרע והעברתו, והיקבע כל הבריאה בטוב - הוא גילוי אמיתת יחודו יתברך. והוא מה שכתוב "ראו עתה כי אני אני הוא וגו'" (דברים ל"ב ל"ט). ונמצא שסוף תיקון כל הבריאה תלוי בגילוי יחודו יתברך. והנה הוא היה הווה ויהיה, תמיד אחד יחיד ומיוחד, אלא שעכשו אינו מגולה לכל כראוי, ולעתיד לבא יתגלה לגמרי לכל הברואים, כמו שכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד ט"ו)...

ואולם אנחנו בני ישראל נתחייבנו להעיד על אמיתת יחודו יתברך בכל הבחינות, בין בבחינת המציאות, שהוא לבדו המצוי המוכרח, וכל הנמצאים ממנו הם נמצאים ובו תלויים, בין בבחינת השליטה שהוא לבדו השליט המיוחד... המסבב הכל אל תכלית השלמות האמיתי, ואף על פי שאין דבר זה גלוי עכשיו... (שם חלק ד פרק ד א)

עתה כשנשים אל לבנו כל סדרי מעשיו יתברך אשר עשה ואשר הבטיח לנו לעשות על ידי נביאיו הקדושים, מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור הוא עצם יחודו יתברך, ותראי שכל שאר מעלות שלמותו הבלתי בעל תכלית אינם מתבררים אצלנו כלל, שאין לנו כוח להשיגם. דרך משל, ידענו שהוא חכם - אבל לא השגנו סוף חכמתו... וכיון שאין אנו יכולים להשיג המעלות האלה נמשך לנו מזה איסור החקירה בהם, שנאמר במופלא ממך אל תדרוש וגו' (חגיגה י"ג). אבל יחודו, אדרבא, זה מתגלה ומתברר לנו ברור גמור, ונמשך לנו מזה, שלא די שהוא מתברר לנו, אלא שחייבים אנו להשיב אל לבנו הידיעה הזאת, לתקע אותה בלבנו בישוב גמור, בלי שום פקפוק כלל. כמו שציונו משה רבינו, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' (דברים ד' ל"ט)... וסוף דבר זה הלא זו עדותנו בכל יום תמיד, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"... שכאשר נביט בהבטה עיונית על כל המעשים אשר נעשו תחת השמים, נראה הילוך אחד שסובב והולך, והיתה מנוחתו רק גילוי האמת הזאת. עתה צריכים אנו להבין היחוד הזה. (דעת תבונות לד)

הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, דהיינו שאין מצוי מוכרח אלא הוא, ושאין בורא אלא הוא, אבל צריכים אנו להבין שאין שום מושל ומנהיג לעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו ומונע לרצונו. ועיקר גדול זה לאמונתנו הוא להוציא ממיני סברות רעות הנופלות בלבות בני אדם, בלב עובדי עבודה זרה או המון העם, או גויי הארץ, או פושעי ישראל הראשונים.

יש חשבו, שאין הקב"ה מביט בדברים השפלים, וכוכבי השמים שריהם וצבאם הם המשגיחים בעולם. יש אומרים חס ושלום שתי רשויות הן, פועל טוב ופועל רע. ההמון חושב שדברי העולם הולכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, גויי הארץ חושבים כי חטא ישראל אין ישועתה לו באלקים סלה, כי הרשיעו לעשות ומנעו ממנו יתברך כביכול שיוכל להיטיב להם. פושעי ישראל רצו למרוד בו כמכעיס את חברו בעל כרחו, ואחרים חשבו להתחזק בכשפים, ואחרים בידיעת מלאכי השרת ומשמרותיהם.

אמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו צריך שיאמין כי הקב"ה אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב על כל פנים ובשום צד. לא רק שאין רשות נגדו חס ושלום, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, ואין תחתיו שר וכוח שני, ולא עוד אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, בטבע ובמזל.

ומעוצם יחוד שליטותו הוא, שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט שחקק כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל... על כן לא יוכל שום נברא להתחזק ולעשות נגדו, אפילו כשישתמש מן החוקים והסדרים שהוא עצמו יתברך חקק, כי הוא עשאם ויוכל לבטלם כרצונו, והיינו "אין עוד מלבדו, אפילו כשפים" - שברצונו מבטלם והיו כלא היו... ונמצא שגילוי יחודו זה הוא מה שרצה בו הרצון העליון, ועל פי כוונה זו חקק חוקות נבראיו, וכל המסיבות אשר סיבב וגילגל הם מה שצריך, כדי לבא לתכלית זו. והנה נוכל לומר, שכל העולם ומלואו וכל אשר נוכל להתבונן בו, הכל תלוי ועומד על ענין שלמות יחודו יתברך, שרצה לגלות בפועל לעיני הנבראים האלה. ויוולד מזה, שכאשר נבין גילוי יחודו זה במה תלוי, נבין גם חוקות הנבראים האלה, איך הם מסודרים ועל מה עומדים... (שם לו)

דרך החסידות אין שייך הרע, כי גדרו הוא לעשות טוב עם הכל. אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא, ייחוד שאין אחר עמו. הרי שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע.

עתה הנך רואה, שאם היה הקב"ה רוצה לגלות כל שאר מעלות שלמותו, כיון שכולן רק מעלות טוב, לא היה שייך בגילויים עשיית הרע. אך ברצונו לגלות היחוד, שבגדרו יש שלילת הרע, הנה שייך לעשות הרע, ולשללו מהמציאות המוכרח והשליטה, כדי שיהיו כל חלקי הגדר (של היחוד) מתגלים היטב. כי שאר מעלות הטוב יש להבינם לפי מעלות הטוב, ולא לפי שלילתם... (שם לח)

...הנה כשאנחנו אומרים "יחוד", כבר שמעת שרוצה לומר, שלילת כל זולתו, ונמצא - זה דבר כללי, כי כל מה שהוא בו מעלה ושלמות, צריך להבין תמיד שאין זולתו במעלה ההיא, שאין הפך לו, שאין מונע לו, שכל זה מכלל היחוד. ושני דברים למדנו מהקדמה זו, אחד - שאין שייך בשום מעלה אחרת שיהיה בורא מה שהוא הפך שלמותו כלל אלא במעלת יחודו. פירוש, כשירצה לגלות מעלת יחודו ית' ולברר אותו היטב, חילק את גדרו. והשני, שלגבי מעלות היחוד השלם הזה כל שאר המעלות הם כמו דברים פרטיים, וזה דבר כללי, שהרי הוא משקיף על כל המעלות... ונשרש האמת הזה באמיתת המצאו בהכרח, שהוא המרכז מכל מה שנוכל לדבר משלמותו ולכל מה שלא נוכל לדבר גם כן, והיינו מה שידענו שהוא לבדו מחוייב המציאות, ומוכרח הוא שהוא יהיה, ושלא יהיה אלא הוא... (שם מ)

אבל המעשה מוכיח, שהיחוד הוא העומד להגלות, כי אנחנו רואים הבטחות הנביאים שהקב"ה יגאל את ישראל על כל פנים, אפילו בלא זכות, ושיסיר יצר הרע מבני אדם ויכריחם לעבדו... כי הנה שמנו יסוד אחד, שכל עניני הבריאה וחוקותיה תלויים בדבר גילוי יחודו יתברך. ולדבר הזה מצאנו שני זמנים, בהיותו נסתר ועתיד להתגלות, ואחר שנתגלה... מעתה בכל אחד מהזמנים האלה יש לנו להבחין כל פרט שנוכל להשיג בו, והיינו פרטי העלם יחודו לבד, ופרטי גילויו לבד... (שם מד)

וכל אלה הדברים המצטרכים למצב הראשון הזה של האדם שהוא בעולם הזה ותלוים כל אלה בענין גילוי יחודו יתברך, שהוא לגלות האור מתוך החושך. ומן הסתר הפנים הנעשה בראשונה עם כל תולדותיו יתגלה היחוד באחרונה. ותביני כי הנה רצה הרצון העליון שיתברר זו אמיתת יחודו בפועל, וזה על ידי כל הסיבובים שהוא יתברך מסבב בעולמו... ומסבב כל סיבוב הגלגל אל הנקודה הזאת. ואמנם כשיהיה נשלם הענין הזה, פירוש שכבר נתברר דבר זה בפועל, משם והלאה יהיה הדביקות וההשגה שישיגו הנמצאים להתקשר בו יתברך ולהתענג בשלמות יחודו שכבר נתגלה, ליהנות מזיו קדושתו ולהשיג בשלמותו זה תמיד דברים עמוקים מהראשונים עד אין סוף.

נמצא בכאן שני סוגים בפעולותיו יתברך, אחד מה שיעשה אחר שכבר נתברר יחודו והאמינוהו בני האדם בפועל, והוא כלל השכר והגמול, אשר מהותו ופרטיו לא מושגים עתה מן הגוף, רק נאמין בכלל, שהוא להיות נהנים מזיו קדושתו יתברך... והסוג השני הוא מה שהאדון עושה כל זמן שעדיין האמת הזה מתגלה, שלא נשלם עדיין גילויו, שהוא מתחילת הבריאה עד הגאולה העתידה במהרה בימינו, שאז נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"... (שם קכה)

כתוב, "והיה ה' למלך על כל הארץ", זו תכלית הטובה והשלום שהבטיח הקב"ה את ישראל שיתענגו בו לעתיד לבא. ואמר "למלך", כי כל המדרגות שנבראו עומדות תחת הקדושה ומשועבדות אליה, ובהיות הדברים כך, הכל הוא בתיקון, וזהו שיהיה לעתיד לבא, כי כיוון שמרדה הקליפה באדוניה הכל נתקלקל. כי בהאחזה במדרגות, האור שב לאחור, והמידות לא נתחברו אחת אל אחת, והשפע נמעט, וכח ישראל דל. ולעתיד לבא יוסר הרע מן הקליפה, ומה שישאר ממנה ישוב תחת עבודת הקדושה, ויכירו הכל כי הקדושה היא השורש האמיתי ואדון הכל. ועל כן אמר "והיה ה' למלך", כי מלך כל הארץ כבר הוא וכבר היה תמיד, כי אין שום נברא פועל בלי רשותו כלל, אלא שאין כל העבדים מכירים אותו. ולעתיד לבא יכירוהו הכל וישתעבדו אליו מרצונם, כי יכירוהו לאמיתו ויזכרוהו בשמו ובדרכיו...

והבן שכל התיקון תלוי בסוד היחוד, להיות הכל קשר אחד ואין מפריד, שכל המאורות יהיו נקשרים ונאחזים זה בזה, וכל התולדות קשורות בשרשיהן, וכן קשורות זו בזו עד שימצא הכל ביחוד אחד ובקשר אמיץ, ויתגבר האור תמיד, והברכות תתחדשנה בכל שעה ברוב שלום ושמחה.

ואמנם אמר "יהיה ה' אחד ושמו אחד", והאמת כי על התפארת והמלכות מדבר, כי העליונים נעלמים, והם לתקן את התחתונים האלה שבהם העולמות, נמצא שעתה יש אלהים אחרים בעולם, כי אף על פי שבאמת אי אפשר לעשות דבר אשר לא ציוה עליו המלך, הנה הם פועלים במרדם ובגאותם, כאילו היה חס וחלילה שורש אחר נבדל מן האמיתי, כי באמת הקדושה מבדלת עצמה ומתרחקת מן הטומאה, ועל כן "אלהים אחרים" נקראים הם. אבל כיוון שתתוקן הבריאה כולה, והרע שבקליפה יכלה, והטוב ימשך אחר הקדושה כראוי, והוא סוד "גרים גרורים הם", הנה אז יוודע לכל, כי יש רק שורש אחד ומיוחד, הוא אלוקינו ואין עוד... (מאמר הגאולה)

אור החיים:

ושמי ה' לא נודעתי להם - הסוד של ה' הוא האלקים וה' אחד ושמו אחד, שדין יעשה רחמים ולהיפך. ובו אין חילוק בין השם ועצמו, כמו בברואים. ואולי על דרך דאיתא בזוהר, "כה לחי", מדת כה היא בחינת היכל שכינתו ויחודה, בחינת חי העולמים, שהוא יחוד קטן, ואתה שלום הוא יחוד עליון, בחינת תפארת ישראל, והוא שאמר ושמי ה' וגו'. (שמות ו ג)

אני ה' - שעל ידי יחוד הלבבות מתייחד שמו, שכולם ענפי שם הוי"ה ב"ה, כדכתיב "כי חלק ה' עמו וגו'"... (ויקרא יט יח)

לציצית - ...וציוה בטלית בת ד' כנפות שנזכור כי הוא הבורא ושליט בד' קצוות, והחוטין לבן לזכור שמדותיו רחמים, והתכלת על שליטתו בשמים. החוטין ד' שהם ח' לרמוז לשם של ד' ויחודו בהיכלו הוא בן ח' בסוד שילוב הוי"ה ואדנות. והקשר של תכלת עם לבן הוא סוד החסד עם רחמים, והוא סוד בחינת שמים. ומדה זה מתיחסת ליעקב שהוא סוד התפארת... (במדבר טו לט)

תניא:

ולבאר ענין זה צריך להזכיר תחילה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה שנקרא יחיד ומיוחד, וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם, שהיה הוא לבדו ממש, וכמו שנאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא וכו', פירוש הוא ממש בלי שום שינוי, וכן כל העולמות העליונים אינם פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש, משם דכולא קמיה כלא חשיב, וכאין ואפס ממש, כי התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש, וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה, אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. (ליקוטי אמרים פרק כ)

...והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד, דרך משל כמו דבורו ומחשבתו של אדם בעודן בכח חכמתו ושכלו, או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם שעלתה מהלב למח להרהר בה בבחינת אותיות, שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב, ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן, שהן החכמה והשכל שבמוח, וחמדה ותשוקה שבלב. וככה ממש דרך משל מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה תכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאת העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי לפניו יתברך אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך, בבחינת יציאתו כבר אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם להחיותם על ידי השתלשלות מעילה לעלול... (שם פרק כא)

...וזהו שילוב שם אדנות בשם הוי"ה, כי שם הוי"ה מורה שהוא למעלה מן הזמן, שהוא היה הווה ויהיה ברגע אחד, וכן למעלה מבחינת מקום, כי הוא מהווה תמיד את כל בחינת המקום כולו מלמעלה ועד למטה ולד' רוחות. והנה אף על פי שהוא יתברך למעלה מהמקום ומהזמן, אף על פי כן הוא נמצא גם למטה במקום וזמן, דהיינו שמתייחד במדת מלכותו, שממנה נמשך ומתהווה המקום והזמן, וזהו יחודא תתאה, שילוב הוי"ה באדנות ברוך הוא, דהיינו שמהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום, כי בשמים ממעל ובארץ ולד' רוחות הכל מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשוה ממש, כי הכל הוא בחינת מקום הבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא, המתלבש בו על ידי מדת מלכותו המיוחדת בו יתברך, רק שמדת מלכותו היא מדת הצמצום וההסתר, להסתיר אור אין סוף ברוך הוא, שלא יבטלו הזמן והמקום ממציאותם לגמרי... והנה במה שכתבנו יובן מה שכתוב "אני ה' לא שניתי, פירוש שאין שינוי כלל כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא, בלי שום שינוי בעצמותו ולא בדעתו, כי כידיעת עצמו יודע כל הנבראים, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהוא היודע והוא הידוע, והוא הדיעה עצמה. ודבר זה אין כח בפה לאמרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, כי הקב"ה מהותו ועצמותו הכל אחד ממש, מכל צד ופינה, ובכל דרך יחוד, ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו כמו שהוא בנפש האדם, שדעתה נוסף על מהותה, ומורכב בה... (שער היחוד והאמונה ז)

נפש החיים:

...לכן נקרא הוא יתברך בכל דברי חז"ל בשם הקדוש ברוך הוא, כי כללו בשם הנכבד הזה אלו ב' הבחינות יחד. כי קודש פירושו מובדל ונעלה, והוא כפי שהוא מצדו יתברך באמת מופרש ומובדל מאד נעלה מכל עניני החילוקים ושינויים חלילה, רק הכל מלא אחדות גמור לבד בהשוואה גמורה, ומרומם מעל כל ברכה ותהלה... וגם לא שייך כלל לפי זאת הבחינה שום ענין תוספת ורבוי ברכה, כיוון שהכל אחדות פשוט לבד, כקודם הבריאה... (שער ג פרק ה)

והנה כל יסודי התורה הקדושה בכל האזהרות והמצוות כולם הולכים על פי זאת הבחינה, שמצד השגתנו שודאי יש חילוק ושינוי מקומות, שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר בדברי תורה, ובמקומות המטונפים נאסר אף ההרהור בהם... ואף שבאמת מצדו יתברך המשיג עצמותו הוא מלא את כל בהשואה גמורה בלא שום חציצה, ולא שום חילוק ושינוי מקומות כלל, רק הכל אחדות פשוט כקודם הבריאה ממש, אבל אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו ליכנס כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא, לידע ולהשיג איך אדון יחיד ברוך הוא מלא את כל וכל המקומות באחדות פשוט ושיווי גמור, חלילה וחלילה... ועל דבר זה נכרת ברית שלא לחשוב באלקותו, שאין כל החכמים יכולים לידע, וכל צבאות מעלה שואלים איה מקו"ם כבודו, שאין יכולים להשיג מהות ענין בחינת מקומו של עולם הנ"ל... ומשה רבינו ע"ה בקשה נפשו להשיג הענין, באומרו "הראיני נא את כבודך", היינו בחינת מקום כבודו הנ"ל, ולא ניתן לו. ורק הוא לבדו יתברך המשיג את עצמותו הוא היודע עצמות מהות זה הענין המופלא ומכוסה... (שם פרק ו)

וזה שאמר הכתוב. "כי ה' הוא האלקים" וגו', רוצה לומר, עם כי מצד השגתנו הוא נקרא בשם אלקים, ומצדו יתברך נקרא בבחינת שם הוי"ה ב"ה, באמת הכל אחד, וה' הוא האלקים, כמו שכתבנו לעיל פרק ז' בענין הצמצום והקו, כי כלא חדא. וזהו גם כן בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע, "ה' אלקינו ה' אחד", רוצה לומר לכווין שהוא יתברך אלקינו בעל הכחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כחות ועולמות ובריות, עם כל זה הוא בבחינת הוי"ה ואחד מצדו יתברך, שאין הבריות כולם חוצצים חס ושלום כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל, ונקרא גם עתה הוי"ה ואחד... (שם פרק יא)

מלבי"ם:

ויחד יתרו - ...וראה כאן כי פועל הטוב והרע הוא אחד, שגם מהרעה צמחה טובה. (שמות יח ט)

בגדי הקודש - ...ואבני האפוד בהן כ"ה אותיות נגד שמע, שהוא יחודו מצד עצמו, וברוך שם כבוד מלכותו, שהוא יחודו המתפשט בכל העולמות, שיהיה רק לעתיד לבא, ועל כן אומרו בלחש. (שם כח א)

שמע ישראל - אחר שאמר להם כי תכלית המצוות יראת ה', בא להעלותם למדרגת אהבת ה', ומגו דחילו נפיק רחימו, (מתוך יראה באה אהבה). וצריך להקדים אמונת היחוד, שפועל הרע והטוב אחד, והוא כשנאמין כי אין רע במציאות, והנדמה לנו רע באמת אך טוב וחסד, כי העדר שבהויה הוא לצורך הויה, וכל השחתה לצורך תיקון ובנין. אחד - כולל שלילת הגשמיות בבורא, ההרכבה, הרבוי על ידי תוארים, שלילת השניות, ויחוד האור שאין סוף בשמותיו שהוא שהוא במדותיו, בם מנהיג העולמות. וביחוד יחוד קוב"ה ושכינתיה, שהוא כבוד מלכותו, והתפשטות אלוקותו בעולמו כנפש בגויה. וטבע העולם הגדול והמערכה וכחות הטומאה להתנגד למלכות שמים כגוף לנשמה, ובפרט בעת גלות השכינה, ששרי הטבע מושלים אז בארץ. וזהו פרי העבודה והתפלה ליחד ה' בשמותיו, ולתקן עולם במלכות ש-די, וזה על ידי מסירת נפש, ושיבוטל כחות גופו וימסרם למיתה, וכן בעולם, והיחוד הזה יגמר לעתיד לבא... (דברים ו ד)

רש"ר הירש:

אחד - אלו המסתכלים על העולם מנקודת מבט של היחסים הסוביקטיביים של האדם, רואים בעולם שתי קבוצות של כחות, טובים ורעים ביחס לאדם. היהדות הכירה את האמת, כי גם הצדק האלוקי האוסר, הוא גם כן אהבה מתירה - גם כאלוקינו הוא אחד! בעלי המחשבה החקרנים הרוצים ללמוד מה' אחד על מהות ה' ועל אופן הויתו, ועושים מהתואר "אחד" אידיאה של היחיד, אין להם סמוכין בדורות הקודמים. לדעתנו הם עושים את יסוד היהדות, את אחדות ה', לרעיון בלתי פורה בחיינו, ועוזבים את הגבולות שהוצבו ליכולת הכרת האדם. (דברים ו ד)

מוהר"ן:

ראה ערך קדוש השם רס.

שפת אמת:

במדרש תנחומא, מהו לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך וכו'... וביאור הדברים כי יחוד ה' ב"ה הוא על כל הבריאה, ויש לכל האומות גם כן חיוב זה, שעל זה נצטוו גם בני נח, וגם פירוש הכתוב "יהיה ה' אחד" בפי כל כדברי רש"י ז"ל, אמנם ואהבת שייך רק לבני ישראל, והוא עבודת המצות שניתנו לבני ישראל, שעל ידי המצות יתקשרו נפשותם בדביקות עליון, לכן אין שייכות זה רק לבני ישראל עמו וחלקו ית', אבל יחוד ה' הוא הביטול להשי"ת, בלי התחלקות הלבבות והמעשים, ואין זה מצד האדם, לכן יש שייכות לכל הנבראים בזה... (לך לך תרל"ז)

שם משמואל:

ונראה דהמדרש בא לבאר ענין אחדות אלקות, אף שנראה לעיני בשר שהסט"א מתנגד לקדושה ויוצא מהאחדות, והביא ראיה ראשונה מצד התולדה, שצדיקים נולדים מרשעים, ואם הרע היה חלילה יוצא מן האחדות, לא היה באפשר שיוולד זה מזה, מזה מוכח שהכל יוצא ממקום אחד וממקור אחד מוצאו... אך עדיין יוכל לומר שאחר שנברא נתחלקו לשני דברים מתחלפין, כמו שאמרו הרשעים (איוב כ"ב י"ד) "עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך", על זה הביא הבבא השניה, פרחה בכולו טהור, שמסימן הטומאה עצמו נעשה סימן טהרה, שמע מינה שעדיין מרחפת השגחה עליונה אף על חלק הרע לפשוט צורת הטומאה וללבוש צורת הטהרה. אבל עדיין יוכל לומר, הן אמת שהרע יכול להתהפך לטוב, אך מכל מקום בעודו רע קודם שנתהפך הוא נפרד לעצמו ויש בכחו להתנגד לסטרא דקדושה, על זה הביא הבבא השלישית שלזה מטמא ולזה אינו מטמא, שמע מינה, שאף כשהוא עדיין בצורתו הרעה לא יכול לעשות דבר קטן וגדול בלי ההשגחה העליונה הנותנת לו רשות לזה ולא לזה... והוסיף שהרע אינו רע בעצם כלל, שלא תימא הן אמת שהכל ניתן ביד ההשגחה העליונה, אבל הוא רק כגרזן ביד החוצב בו, ומכל מקום הגרזן הוא גרזן בעצם, שהרי אין ביד החוצב בו לפעול בו רק פעולת הגרזן, על זה הביא הבבא הרביעית, שבעודנו מטמא לזה הוא מטהר לזה, שמע מינה שכל הנבראים אף אחר שנבראו אין להם שום מציאות בפני עצמם, כי הכל הוא אפס ואין ואין עוד מלבדו, כי הוא יתברך לבדו הוא נמצא בעצם, וכמו שהיה קודם בריאת העולם, שלא היה נמצא אלא הוא לבדו, כן הוא אחר בריאת העולם, וזה הוא תכלית היחוד. (דברים, לקוטים חקת)

ר' צדוק:

...והחי יתן אל לבו להיות החכם עיניו בראשו לשום אחרית כראשית לייחד יחודו יתברך כר' עקיבא שיצתה נשמתו באחד, רוצה לומר על ידי יחוד של מעלה באחד יצתה נשמתו לא על ידי המסרקות של ברזל, שכדאי היה שיעשה נס על ידו... אלא שעל ידי האחד יחוד שם שמים האמיתי שיחד בקריאת שמע על ידי זה יצתה נשמתו... שהיחוד הגמור הוא ביטול כל הכחות וחלקי אלקי ממעל למקורן... וזו היא מיתת נשיקה הידועה... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד לב)

ולכן בא מאמר זה בסוף כל התורה שאי אפשר להיות גלוי היחוד האמיתי אלא על ידי התורה ומצותיה שהם האמצעיים לזה. והיחוד האמיתי אי אפשר שיתגלה על ידי מעשה איש פרטי כי אם על ידי תיקון פעולות אומה שלימה כאשר אמרנו על מאמר עד שיכלו נשמות שבגוף... (שם עמוד לה)

וזהו ענין יחוד המפורסם בספר מקובלים שילוב השמות הויה ואדנות, ואין הכונה אל המחבר בשילוב האותיות הנראים לעין הבשרי, רק בעין השכלי והתיחדותם בלב כפי הוראת רמיזתם והמכוון בהם כי הויה מורה על הקב"ה במה שהוא בהתפשטות למעלה מהשגתינו שיש לה גבול, משא"כ הויה מורה היה הוה ויהיה כמ"ש בטור או"ח סי' ה' שזהו התפשטות עד אין קץ הנעלם מאתנו, כמ"ש בפסחים זה שמי לעלם וכו', דבעולם הזה לא נקרא בו שאין מושג כלל, ואדנות מורה שהוא אדון הכל ומלכותו בכל משלה, שמדת המלכות אשר בשבילה היה הבריאה הגבולית ומצומצמת כאלו יש נבדלין לגלות מדת מלכותו שאין מלך בלא עם, מדה זו בכל משלה, בכל חלקי החיים אשר על פני האדמה היא הנותנת חיים כנ"ל, וזהו הוראת שם האדנות הכח של אדנות והוא הכח של ההתצמצמות והמצא בעלי גבול... (חלק ג עמוד ד, ועיין שם עוד)

רבינו ירוחם:

פעם אחת דברנו בענין "ה' אחד", שאחד הוא מלשון אח, היינו כענין איחה, היינו סוד החיבור, אחוה ואהבה. רצוני לומר שבמקור האהבה אין שום פירוד. וזהו סוד שם ה', שהוא מקור החסד והרחמים, ואין שם שום פירוד, כענין המבואר בזוהר פרשת פנחס, וזה לשונו, אני ה' לא שניתי, לא מטי ביה חובין לאפרשא אתויה וכו' דלית פירודהא, ועליה איתמר "לא יגורך רע". היינו שבשם ה' הם אהבה ורחמים לאין סוף ותכלית. ואמרנו ציור על זה, הנה כל הדברים מתדבקים בדבק, ומעט דבק מדבק אף דברים גדולים, ואם כן יש להבין סוד הדבק שהוא הדבק בעצמו, וזה ענין שבכל המדות מתערב מעט מהרחמים וחסד, והם המדבקים ומקיימים. אכן שם ה' הוא אחד, היינו שהוא מקור הרחמים והחסדים ואהבה, שאין אצלם שום פירוד.

וזאת ליהוי ידוע לכל אדם, שזהו מהנפלאות הגדולות, שאף על פי שהוא אחד בתכלית היחוד, יצר וברא השי"ת יצירה ובריאה באופן שחס ושלום היא נפרדת לעצמה, ונקראת רשות אחרת. וזהו סוד "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (עיין במ"ר י"ט א'), ואף על פי שתרח לאברהם אבינו ע"ה הם שני הפכים בתכלית, ובכל זאת יצא אברהם אבינו מאביו תרח. ואיך היא זאת? אין זאת כי אם "לא אחד", היינו שבאמת היא אחד. אכן כביכול ברא ביכלתו יצירה כאילו היא נקלפת לרשות אחר, וזהו שתי רשויות חס ושלום, אף שאין במציאות שום רשות אחר. וזה מבואר הרבה בספר דעת תבונות, ואם כן צריך להבין מלת "אחד", דהיינו שלם בלי פירוד... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד קנח)

מכתב מאליהו:

...ומשום זה צריך לקבל את היסורין באהבה, פירוש, לאהוב אותו אם גם פרע בנו ליסרנו, וכמו שכתב "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך. אבל לעתיד לבא יתגלה היחוד הגמור, שיכירו שאין הבדל כלל בין נחת ליסורין, כי הכל הוא רק חסד השי"ת להיטיב לנו, ונאהבהו בשביל חסדו הגדול הזה שמענישנו למען טובתנו. נמצא כי כעת ששכינתא בגלותא ענין היחוד הוא, להכיר שאין רשות אחרת, אלא הכל ממנו יתברך, ובצדק גמור, הן לשבט והן לחסד. וכיון שמשפטו אמת לא תתמעט האהבה אליו...

ובדבר היחוד של "ושמו אחד", שם בגמרא, "לא כשם שאני נכתב אני נקרא... אבל לעולם הבא אני נכתב ביו"ד ה"י ונקרא ביו"ד ה"י וכו'". ביאור הדבר, שיש השגה ביחוד שמו, שהוא יתברך הויה מיוחדת, ואם הנבראים יבחינו הויה של עצמם, הם יבחינו לעתיד לבא כי הויתם לא כלום היא לעומת הויתו יתברך, שהויתם בטלה להויתו, והיינו בחינת ההשגה של אפס זולתו, שגם היש הנברא הוא אין לגבי היש האמיתי, הבורא יתעלה.

ועכשיו בשעת הסתר פניו (שכינתא בגלותא), שאנו מבחינים את היש של עולם הזה בבחינת מציאות גמורה, לא נוכל לדון בבטילות הויתינו להווייתו, אלא נוכל להבחין בענין האדנות, שהוא אדוננו ואנו עבדיו, (והעבד בטל לגבי האדון מטעם שהאדון מושל בו).

וענין יחודא דלעילא ויחודא דלתתא היא האהבה והיראה. ה' אחד - באהבה (יחודא דלעילא), לעתיד לבא אהבה גם בשביל היסורין, שגם הם חסד, ועכשיו - שלא תתבטל האהבה בשביל היסורין. ושמו אחד - ביראה (יחודא דלתתא), לעתיד לבא הכרת התבטלות לעומת הויתו, דהיינו יראה מובחרה מאד. ועכשיו - יראה בשביל ממשלתו, כיראת העבד שמקבל עליו עול אדונו. ועדיין צריך עיון גדול. בשלמא לעתיד לבא, שהיראה תהיה בבחינת התבטלות, שייכת גם ביראה בחינת יחוד אלקים, שההתבטלות היא היחוד. אבל היראה של עכשיו, שהיא יראת העונש, מה שייך היחוד לכאן? פשר הדבר, כבר ביארנו פעמים רבות, כי הרשע לא יחרד מפני העונשים בעולם הזה, כי אין זה ברור שעל ידי העבירות יסבול צרות בעולם הזה, יתכן שאדרבא, כשיחטא יקבל עולם הזה מצד שהוא חיילותיו של שטן.

וכבר ביאר רבינו חיים מוולוזין ז"ל מה שאמר יהורם, כלום אני עושה אלא כדי להכעיס את בוראי. שעל ידי שיכעיס להשי"ת הרבה יתמלא רצונותיו על ידי כח הטומאה, ואפילו אם יסבול יסורי איוב לא ירצה להמלט מהם אלא בכח הקדושה בלבד, אדם שכזה יירא שמא יאבד את זכותו (מצד הקדושה) לעולם הזה אשר יחפוץ. והוא זה אשר אוהב את הרוחניות ולבבו נהנה בה, ויבחין כי אם יקבל עולם הזה מצד הטומאה הלא יטמא בה, ותאבד ממנו הקדושה, וזהו אשר ירא ביראת העונש שלא יוכל לקבל את העולם הזה מצד הקדושה מסייעים לו ברוחניותו, שהיא כלי לעבודתו.

ולכן אין יראת העונש בעולם הזה סותרת את יחוד האלקים, כי יראתו בנויה על אהבת הרוחניות והקדושה, יראה כזו לא תפגום ביחודו, שהרי הוא מאוחד עם הקדושה באהבה. ונמצינו למדים כי אפילו קבלת העול התחתונה ביותר צריכה להבנות גם כן על גבי איזו בחינה של אהבה... (חלק א עמוד שיח)

מבואר בספר נפש החיים לרבינו חיים מוולוז'ין זצ"ל גדר אחדות ה' האמיתית, "שהוא יתברך הוא אלקינו בעל הכוחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ואף שברא והמציא מציאות כוחות ועולמות ובריות, עם כל זה הוא בבחינת הוי"ה ואחד מצדו יתברך, שאין כל הברואים כולם חוצצים חס ושלום כלל נגד אחדותו הפשוט יתברך הממלא כל, ונקרא גם עתה הוי"ה ואחד".

ועוד כתב בענין השבח, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"... אחר שיחדנוהו בפסוק שמע, שהוא רק אחד אחדות פשוט, וכל העולמות כאילו אינם במציאות כלל, איך נשבחהו אחר זה שהוא מבורך בכבוד מלכותו על עולמות, שגם העולמות ישנם במציאות והוא מושל עליהם - ואינו נחשב לשבח נגד עוצם יחוד פסוק שמע? אלא שגזר רצונו יתברך שאף על פי כן נשבחהו בזה השבח, שכן הוא הענין מצד השגתנו וכו'.

הרי שלעומת היחוד הנשגב הזה כל הגילויים בבחינת הסתר... שכך גזר רצונו להסתיר את מציאותו הבלעדית האמיתית, כדי שתהיה בריאה ונבראים שיהנו מזיו כבודו יתברך.

גדר היחוד של "אין עוד מלבדו", אינו מושג השגה פנימית בתוך הבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זה אין מציאות לבריאה. בריאת העולם היתה על ידי צמצום והעלמה של אמת זו. ומציאות הבריאה נבחנת רק בתוך הבריאה עצמה, פירוש אחרי ובתוך צמצום זה, ומציאותה רק יחסית לגבי עצמה.

לפיכך נאמר על מי שבתוך הבריאה, "לא יראני האדם וחי", כי ראיית אמיתת מציאותו יתברך היא היא התבטלות בחינת האנוכיות הנפרדת שבנברא, ובזה הרי הוא מתבטל מן המציאות, כי עצם הבחנת "נברא" היא בזה שמרגיש את עצמו כמציאות נפרדת מהבורא יתברך שמו, ואילו יבחין אף לרגע אחד את האחדות הגמורה האמיתית בבחינה הנ"ל, הרי הוא יוצא חוץ לבריאה, וממילא בטלה מציאותו הנפרדת, ושוב אין כאן מי שיבחין.

גם המלאכים הם בתוך הבריאה, ולא ישיגו את יחוד מציאותו יתברך בבחינה הנ"ל. יש מין של מלאכים שאומרים שירה ומתבטלים (ב"ר ע"ח א'), היינו שבאים לגדר הבחנת האחדות הפשוטה, וממילא מתבטלת מציאותם וחוזרים לשרשם. תכליתם היא ללמדנו הבחנה זאת.

הבחנה זו של "אין עוד מלבדו", היא האמת המוחלטת, אבל היא נסתרת ממנו. אף בשכלנו אי אפשר כמעט לתפשה. נמצא שכל השגותינו אינן אלא יחסיות לבריאה, הן אמת רק בתוך ולגבי הבריאה... קשה מאד לאדם להודות לזאת בפנימיות לבבו... (ראה ביתר פירוט בערך ידיעת ה').

השגה שלילית (של כבודו יתעלה) כיצד? ענינה הוא הידיעה הברורה, שאחר כל האמור בו יתברך אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל... ועל כן אין נכון על פי השכל ליחד לו תארים חיוביים כלל, אלא תארים שליליים. למשל, כשאומרים שהוא נמצא - הענין הוא שאינו נעדר...

גם בחינת היחוד הגמור שהבאנו לעיל מ"נפש החיים", היא מההשגות השליליות. הרי לפיה כל גילויינו אינם אלא הסתר, וכל מציאותנו אינה אלא בצמצום כבודו יתברך, וכל ישותנו בטלה אליו ביטול גמור. (חלק ג עמוד רנה)

כבר ביארנו במאמר הקודם, שיחוד מציאותו יתברך בחינת "אין עוד מלבדו", אינו מושג בבריאה, שהרי על פי בחינת יחוד זו אין מציאות לבריאה. בריאת העולם אפשרית רק בצמצום השגה זאת, ומציאות הבריאה וקיומה הינם בתוך הצמצום לבד. אפשרות הרגשת מציאות לנברא תלויה בצורת הבריאה, דהיינו בתכליתה, שהיא גילוי כבודו יתברך, כי אין גילוי בלא הסתר. והנה צורת גילוי כבודו יתברך, תכליתו, היא חסדו יתברך בחפצו להיטיב לברואיו ברא את הסתר העולם, ואת אפשרות הגילויים על ידי הנבראים, כי על ידם יזכו לטוב המוחלט. נמצא שבנקודה זו של בחינה אחת מגדרי חסדו יתברך תלויה מציאות כל הבריאה, ונקודה זו היא פנימיות כל הענין הזה כולו.

על כן תתכן בתוך הבריאה רק השגת יחוד חסדו יתברך, שהוא שורש הבריאה. יחוד חסדו פירושו יחוד מדותיו, כי כל הנהגותיו ומדותיו יתברך שורשן הוא חסדו יתברך, ועל כן שם הוי"ה שכינהו "שם העצם", הוא שם החסד, כי חסדו הוא הכולל כל הניתן לנו להבחין כתוכן תכלית כל אופני הנהגתו יתברך.

אולם גם השגת יחוד זה אינה אלא לעתיד לבא, כשנשוב למדרגת גן עדן כאדם הראשון, ועל זה נאמר, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"... שעכשו מברכים על הרעות דיין האמת, אבל לעתיד לבא יברכו רק הטוב והמטיב. וכבר ביארנו, כי יתגלה שאין רע קיים כלל. אך בעולם הזה גם נחום איש גמזו הרגיש בשעת הרעה יסורים וצער, וזהו חסרון בהבחנת יחוד חסדו יתברך.

מה הוא היחוד שלפי מדרגתנו, שהרי גם אנו מחוייבים ליחדו בהכרת "ה' אלקינו ה' אחד"? אנו צריכים להגיע לידי יחוד אדנותו יתברך... שהוא אדון הכל, ואין בכל ההנהגה מי שיעכב על ידו, ואף לא נמצא שיסייע לו במשהו, לא הטבע, ולא מסייע אחר בעליונים ובתחתונים...

נמצא שהכל לפי מדרגת האדם. מה שנחשב להשגת יחוד מציאותו והשגחתו במדרגה התחתונה, הרי זו ממש כעבודה זרה במדרגה שלמעלה ממנה... יוצא מזה שהשגת האחדות היא יחסית לפי ערך המדרגה...

אך הדרך השניה (בהשגתו של אדם) היא, שבהשיג האדם בהשגתו הפנימית שקיימת הויה זולתו, יחסו כלפי המציאות ההיא הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו התרחבו מהפרט אל הכלל, ומהכלל אל הכלל הגדול ממנו, עד שהבחין באחדות כל הבריאה, והרחיק לכת גם למעלה מזה, בהבחינו שאחדותה אינה נובעת אלא מבוראה המאחדה. נמצא שהשגת ה"אנכי" היא הפתח אשר דרכו הבחין את ההויה הכוללת העליונה. בהכירו זאת אינו משתדל לשלוט עליה ולא לחקרה, אלא מבחין שאי אפשר להשיגה, כי המציאות ההיא היא שלמה, והוא מרגיש את עצמו לעומתה דל וחסר בתכלית החסרון. בזה הוא מתבטל אל המציאות האמיתית, היינו שמבטל עצמו לעומתו יתברך, אין הוא מוצא בעצמו שום אפשרות לחקור בעצמותו יתברך כלל... (שם עמוד רסד)