ומשום שהם מעשה ידיו מקבל נחמה ומתנחם עליהם, ומרחם עליהם, וכשמבקש לעשות בהם דין, נעצב כביכול, כי משום שהם מעשה ידיו נעצב עליהם, כמו שאתה אומר, וחדוון לא הנעל קדמוהי.
(וכאן הוא אומר ויתעצב וכו'), אמר ר' ייסא, בוא וראה, ויתעצב אל לבו כתוב, אל לבו נעצב ולא למקום אחר, לבו, הוא כמו שכתוב כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, (שהוא סוד הנוקבא)...
ר' יצחק אמר וינחם ה' פירושו כמו שאתה אומר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ושיעור הכתוב הוא וינחם ה' כי עשה את האדם, היינו שלא היה רוצה להענישם, ומשום זה כשהגיע הזמן לעשות בהם דין ויתעצב אל לבו.
ר' ייסא אמר (בפירוש הכתוב וינחם וגו') שהוא לטוב, ר' חזקיה אמר שהוא לרע. ומפרש ר' ייסא אמר לטוב, כמו שאמרנו, שהקב"ה ניחם על שהם מעשה ידיו, ומרחם עליהם. (ושיעור הכתוב), וינחם ה', (שרחם הקב"ה בשביל) כי עשה את האדם, (והוא מעשה ידיו).
ור' חזקיה אמר לרע, כי כשהקב"ה מבקש להאביד את רשעי עולם, מקבל מקודם תנחומים עליהם, וכביכול, מקבל תנחומים כמי שמקבל תנחומים על מה שאבד, כיון שקבל תנחומים ודאי שהדין נעשה, ואין הדבר תלוי עוד בתשובה.
מתי תלוי בתשובה, הוא מטרם שקבל תנחומים עליהם, כיון שקבל תנחומים עליהם, אין הדבר תלוי כלום בתשובה והדין נעשה... והכל הוא בהכתוב, שכתוב וינחם ה' היינו שקבל תנחומים, ואחר כך ויתעצב אל לבו, היינו שנתן חיזוק למקום הדין לעשות הדין...
רבי חייא אומר, וינחם ה' וגו', היינו שקבל תנחומים וחדוה, כי בשעה שעשה הקב"ה את האדם בארץ, שהיה כמו העליונים, כל מלאכי מרום היו משבחים להקב"ה, כשראו אותו בצורה עליונה, ואומרו ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו.
אחר כך כשהאדם חטא, נעצב הקב"ה על שחטא, כי נתן פתחון פה למלאכי השרת שאמרו לפניו מתחילה כשרצה לברוא האדם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ושיעור הכתוב וינחם ה' וגו' הוא מטרם שחטא, שקבל אז מהמלאכים תנחומים וחדוה, ויתעצב וגו' הוא אחר שחטא.
אמר ר' יהודה ויתעצב אל לבו, הוא משום שבקש לעשות בהם דין, שנאמר בצאת החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו, ואמר ר' יצחק למה לא כתוב כאן הודו לה' כי טוב, הוא משום שהאביד מעשי ידיו בשביל ישראל...
ר' אבא אמר, בשעה שאדם חטא לפני הקב"ה ועבר על מצותו, אז נמצא עצבות לפניו, אמר לו הקב"ה, אדם ווי שהחלשת כח העליון, באותה שעה נחשך אור אחר (דהיינו הנוקבא), מיד גרש אותו מגן עדן... (בראשית ב תא)
דבר אחר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים, כתיב שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמר רבי יהודה לא היתה שמחה לפני הקב"ה מיום שנברא העולם כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבא, וכל אחר ואחד מראה באצבע, ואומר, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו... (וירא שצט)
א"ר אלעזר, בוא וראה רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למדת הדין ומורידה ומרחם עליהם והיינו שלמדנו שהקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול... (שמות שמב, ועיין שם עוד)
ועלזו לפניו, מלפניו לא כתיב, אלא לפניו, (כי מלפניו היה משמע מלפני הבינה שהוא חכמה), והרי אין מי שידע בו כלום, אבל לפניו, (שהוא בינה הרוכב בערבות), מי שנכנס לפני רקיע הזה צריך לכנס בשמחה ולא בעצבות כלל, משום שהרקיע הזה גורם ששם אינו שורה עצבות וכעס כלל, כי שם הכל הוא בשמחה... (תרומה תשיב)
אז נתעורר הקב"ה במדרגותיו ומכה ברקיעים ומזדעזעים י"ב אלפים עולמות, ושואג ובוכה, שכתוב, ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו. וזוכר את ישראל, (שהם בגלות), ומוריד ב' דמעות לים הגדול, ואז נתעורר שלהבת אחת שבצד צפון, ורוח אחד שבצד צפון מזדווג עם שלהבת ההוא... (ויקהל כא, ועיין שם עוד)
דבר אחר אלה תולדות נח, מה כתיב למעלה מהענין, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, רבי אליעזר אומר, בא וראה שאין כמדת בשר ודם מדותיו של הקב"ה, מדת בשר ודם, עושה מה שעושה, ולאחר כן מתחרט ומתעצב ממנו, יכול אף הקב"ה כן. תא שמע דכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע. והזהיר לאדם ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה, ואם הוא הולך בדרך רע, הוא בעונו ימות, שנאמר עונותיו ילכדונו את הרשע, כך כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם, אמר הקב"ה אני רואה כי כולם מחוייבים, ואם יכלו ברעתם הרי יאבד עולמי. כיון שראה לנח ובניו שהיו צדיקים וישאר פליטה בעולם, התנחם ושמח.
וא"ר אליעזר האי וינחם, לשון נחמה הוא, וכן כל וינחם שבתורה לשון נחמה הוא. רואה את הרע, ורואה את הטוב, ומתנחם עם הטוב. אמר לו ר' עקיבא, לדבריך, מאי ויתעצב אל לבו, אמר לו, בא וראה מדת רחמנותו של הקב"ה, כי אף על פי שהתנחם לקח עצבון על אבדת הרשעים, שאף על פי שהיו רשעים, אינו חפץ במיתתן, ולא היתה שמחה לפניו. (זהר חדש נח מח)
כשבא הקב"ה בחצות הלילה, כולם עומדים מתוקנים כראוי, וכל העסק שעסקו כל אותו היום בחדושי תורה (מתוקן לפניהם), ותשוקתו של הקב"ה היא בצדיקים האלו שחדשו דברים בתורה ומשתעשע בהם, ומשתעשע בדברי התורה האלו וכן בכל צדיק וצדיק. (שם בלק ה, וראה שם עוד)
והקב"ה גועה ובוכה, ובועט בש"צ רקיעים, ואז, באותה שעה כתוב, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת, האיש זהו הקב"ה ששואג ונותן קול על חורבן בית המקדש, זה שאמר ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו, זו היא השכינה (שהיא נוהו)... (שם רות תרח, ועיין שם עוד)
ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, ובבתי בראי לא, והא כתיב ויקרא א-דני ה' צב-אות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', אמר ר' אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה... תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור. (חגיגה ה ב)
...כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להן על מה באתם, אומרים לו על ה' ועל משיחו, שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, וכל אחד מנתק מצותו והולך שנאמר ננתקה את מוסרותימו וגו', והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר יושב בשמים ישחק וגו', א"ר יצחק אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד. (ע"ז ג ב)
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ (בראשית ו'), ר' יהודה אמר תווהות היתה לפני שבראתי אתו מלמטה, שאלו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. ר' נחמיה אמר מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאלו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים... (בראשית כז ה)
ויתעצב אל לבו, א"ר ברכיה משל למלך שבנה פלטין על ידי אדרכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתכעס, לא על אדרכל, כך ויתעצב אל לבו... (שם שם ו)
עכו"ם אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר ליה הין, והא כתיב ויתעצב אל לבו... אמר ליה בשעת חדוותא חדוותא בשעת אבלא אבלא... אמר ליה כך מעשה לפני הקב"ה, דאמר ר' יהושע בן לוי ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא יבא מבול לעולם, מאי טעמא, ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבילות, הדא מה דאת אמר (ש"א ב' י"ט) נעצב המלך על בנו. (שם שם ז)
...דבר אחר לא איש א-ל, איש עושה לא-ל שיכזב, לא בן עמרם עשה אותו להנחם, שהוא אומר (דברים ט') הרף ממני ואשמידם, עמד בן עמרם ועשה אותו להתנחם, שנאמר (שמות ל"ב) וינחם ה' על הרעה. דבר אחר לא איש א-ל ויכזב, כשהוא אומר להביא טובה על ישראל אף על פי שדור חייב אינו מאחר, וכשהוא אומר להביא רעה חוזר בו, ההוא אמר ולא יעשה... (במדבר כג ח)
...ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד, ואימתי יש לפני שחוק, בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה, ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו, יבא עלינו באלף אלפים גבורים, בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים, בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות, על אותה השעה אני משחק, שנאמר (תהלים ב') למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו'. אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש, שנאמר (שמות ל') קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו', וחלבנה אינה נסרחת, אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש, בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם, שנאמר (תהלים י') זומם רשע לצדיק וגו', מה כתיב אחריו, ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו. אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצר הרע שברא אותו, ואומר מה שכר חדשתי ממנו, ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי... (פרק יג)
בכל דור ודור צופה הקב"ה בשתי ידיו ונותנן כנגד לבו וחוזר ונתנן כנגד זרועותיו ובוכה עליהן בין בסתר בין בגלוי, ומפני מה הוא בוכה בסתר, מפני שגנאי הוא לארי שיבכה לפני שועל, וגנאי הוא למלך שיבכה לפני עבדיו... שנאמר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיה ח')... מבן שלש עשרה שנה ואילך, כיון שבא אדם למקרא ולמשנה ופורש בדרכים מכוערים ודברים שאינן ראויין, הקב"ה מתאנח ובא כנגדו... (פרק יז)
לפי דרכך אתה למד, שבכל דור ודור שהקב"ה מוצא בני אדם צדיקים וחסידים הוא טופח שתי ידיו זו על זו ונותנן כנגד לבו ובוכה עליהן בין בסתר בין בגלוי... (פרק ל)
ר' אחא בשם ר' שמואל אמר, ארבעה שחוק הן, יושב בשמים ישחק, ואתה ה' תשחק למו, ה' ישחק לו, וגם אני באידכם אשחק. (תהלים ב, תרכ)
אמר ר' ישמעאל יש שמחה לפני הקב"ה כשיאבדו מכעיסין מן העולם, וכן הוא אומר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה, ואומר בטוב צדיקים תעלוז קריה, ואומר שני רשעים שברת לה' הישועה, ואומר ואני הנני מביא את המבול מים, ואני ברצון, הנני בשמחה. (שם ג תרכז)
...כיון ששרפוהו אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ, כל הארץ לא שלי הוא אלא אסלק שכינתי ממנה. באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, בכה הקב"ה ואמר מה עשיתי שהשריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשו שחטאו חזרתי למקום הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לאומים ולעג לבריות... באותה שעה היה הקב"ה בוכה וצועק ואומר בני היכן הם, כהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם, ומה אעשה, כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא אביתם... (איכה א, תתקצו)
בכה תבכה, בוכה ומבכה הקב"ה עמה, שנאמר ויקרא ה' אלקים צב-אות ביום ההוא לבכי וכו', (שם תתרח)
...החכם זה האלקים, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, כיון שחרבה ירושלים וציון ובית המקדש, ועברו על כל ישראל אותן הצרות, שנאמר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, קרא הקב"ה למלאכי השרת, אמר להם הראו לי היאך בני אדם מתאבלים, אמרו לו אבל קורע את בגדיו, אמר להם אף אני קורע, שנאמר עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו, אמרו לו האבל יושב לעצמו ומאאה פנים אמר להם אף אני אעשה כן, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו... (שם תרכב)
עתה אדבר על האיכות, והם המקרים, ואומר שהוא באמת לא יתכן שיארעהו המקרה, כי הוא בורא כל המקרים, וזה שאנו מוצאים אותו אומר שהוא אוהב דבר ומתעב דבר, ענין הדברים שכל מה שצוהו לעשותו קראו אהוב לפניו, כיון שחייב אותנו לאהבו, כאמרו כי ה' אהב במשפט... וכל מה שהזהירנו עליו מלעשותו קראו מתועב לפניו, כיון שחייבנו לתעבו...ומה שאנו רואים אותו אומר שהוא רוצה ושהוא כועס הרי הענין בכך שמקצת ברואיו אשר חייב להם את האושר והגמול קרא את זה רצון, כאמרו "רוצה ה' את יראיו", וכאשר נתחייב מקצתם עינוי ועונש קרא את זה כעס, כאמרו, "פני ה' בעושי רע", אבל הכעס והרצון הגשמיים והאהבה והתיעוב הגשמיים לא יהיו אלא במי שחושק ופוחד, ונמנע הוא כלפי בורא הכל שיחשק לדבר ממה שברא או יירא ממנו... (מאמר ב פרק יא)
ואחר הדברים האלו מצאתי להם שבושים במקרא שדמו לראות בהם בטול התורה, והם רבים, ומה שיש להוסיף עליהם עוד יותר מהם, אלא שקצרתי והבאתי מהם עשר שאלות... והשני שדן את קין על הריגתו את הבל בנע ונד בלבד, ודן אחר כך בהריגת כל הורג. וגם זה אינו בטול (הכונה הראשונה), לפי שלא צוה החכם בהריגת ההורג אלא על ידי שופט ושני עדים... והחמישי מה שאמר ה' יתעלה לאברהם על יצחק "והעלהו שם לעולה", ואחר כך אמר, "אל תשלח ידך אל הנער", וגם זה אינו בטול לא אצלינו ולא אצלם, כי אפילו מי שסובר ענין הבטול אינו אפשרי אצלו לפני שתתקיים אותה התורה אפילו פעם אחת, כדי שלא יהא הדבר לבטלה, אלא צוה לאברהם שימסור את בנו לקרבן, וכאשר מסר אותו על ידי הכנת האש והעצים והחזקת הסכין, אמר לו, דייך, לא רציתי ממך יותר מזה... (מאמר ג פרק ט, וראה שם עוד)
וינחם - והות תהי מן קדם ה' במימריה. (בראשית ו ו)
וינחם ה' - והוה תוהו מן קדם ה'. (שמות לב יד)
נחם ה' - השיב ה' רוגזו על זאת. (עמוס ז ג)
ועל עבדיו יתנחם - יתוב ברחמוי. (תהלים קלה יד)
וינחם - ותב ה' מן בישתא. (שמות לב יד)
וינחם ה' - נחמה היתה לפני שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידם. ויתעצב אל לבו - האדם אל לבו של מקום, עלה במחשבתו של מקום להעציבו. זהו תרגום אונקלוס. דבר אחר, וינחם ה' - נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין... וכן כל לשון ניחום במקרא לשון נמלך מה לעשות. ויתעצב אל לבו - נתאבל על אבדן מעשה ידיו... כך מעשה הקב"ה, אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטא ולאבדן, לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים שעתידים לעמוד מהם. (בראשית ו ו)
למען ישוב ה' מחרון אפו - שכל זמן שעבודת כוכבים בעולם חרון אף בעולם. (דברים יג יח)
יעשן אף ה' - על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמעו, כפי דרך הארץ. וקנאתו - אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה. (שם כט יט)
נחם ה' - נתרצה בתפלתו ונעתר לי. (עמוס ז ג)
וינחם אל לבו - דברה תורה בלשון בני אדם, ההשחתה שעשה כאילו הוא ניחם. (בראשית ו ו)
להגאון אם תתמה מדוע הרשה ה' לבלעם ללכת אחר אמרו לא תלך עמהם, כי בתחלה אמר לו רק שלא ילך עם אלו. ואין צורך, אלא כמו ב"שלח לך", שתחלה אמר להם "עלה רש", וכשלא האמינו אמר לו "שלח לך אנשים". והעד לכך מה שאמר אחר כך, "ויחר אף ה' כי הולך הוא", שהרשה לו שילך, אלא שידבר רק מה שיאמר לו. (במדבר כב יט)
לך עם האנשים - רש"י ור"א, וכל זה איננו שוה לי, כי ה' אמר לו שלא ילך בעבור מעלת העם, ולא מפני השרים, וכן אין דרך ה' להנחם בעבור עקשות האנשים, ולא יעניש בדבר שנתן בו רשות. ובמדרש: מכאן שבדרך שאדם רוצה מוליכין אותו. ונראה שבלעם עשה הכל כהוגן, שעצת ה' היא טובה לעולם, וה' אמר לו כבר הודעתיך שהם ברוכים, ואם יתרצו שתלך על מנת כן לך אתם, בתנאי שתברכם כאשר אצוך, ולא תחוש לבלק... (במדבר כב כ)
וינחם - כי דברי ה' בתנאי אם לא ישובו, וזו ממדותיו. (יונה ג י)
והואיל והדבר כן, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה... דברה תורה בלשון בני אדם. וכן הוא אומר "האותי הם מכעיסים", והרי הוא אומר "אני ה' לא שניתי", ואילו היה לפעמים כועס ולפעמים שמח היה משתנה... אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה. (יסודי התורה פרק א יב)
דברי הפורענות שהנביא אומר, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה, אבל אם הבטיח על הטובה ולא באה, בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר... (שם פרק י ד)
...וכן בלא ספק היכולת והרצון אין כל אחד מהם נמצא לבורא בבחינת עצמו, שהוא לא יכול על עצמו ולא יתואר ברצותו עצמו, וזה מה שלא יציירהו אדם, אבל אלו התארים אמנם יחשבום בבחינת יחסים מתחלפים בין השם יתעלה ובין ברואיו, וזה שהוא יכול שברא מה שברא ורוצה להמציא הנמצא כפי מה שהמציאו, ויודע במה שהמציא, הנה כבר התבאר לך שאלו התארים גם כן אינם בבחינת עצמו אבל בבחינת הברואים... (חלק א פרק נג)
אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם, וגם ימצא ממנו בדברי הנביאים והחכמים, והוא שישיבת האדם וקומו וכל תנועותיו הם ברצון השי"ת ובחפצו, הוא מאמר אמיתי על צד אחד, והוא כמו אם השליך אבן לאויר וירדה למטה, שאמרנו בה שברצון השי"ת ירדה למטה, והוא מאמר אמיתי, שהשי"ת רצה שתהיה האדמה כולה במרכז, ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז... לא שהשי"ת רצה בעת שהתנועע זה החלק הפרטי מן הארץ שיתנועע עתה למטה... אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים על טבעם תמיד, כמו שאמר (קהלת א' ט') "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע, כולם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך, יחשבו הרואים בו כי עתה התחדש, ואין הדבר כן.
ועל זה יאמר באדם כשיקום וישב, שברצון השי"ת קם וישב, רצוני לומר, שהושם בטבעו בתחלת בריאתו שיקום וישב בבחירתו... (פרק ח)
אמר לו הפילוסוף, אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות, כי הכוונה מורה על חסרון המכוון, וכי השלמת כוונתו היא שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר... (מאמר א א)
אמר הכוזרי, אמרו שתהיה ניצול מכל המדות עד שלא נתחייב רבוי (בבורא), ומה יצילך ממדת החפץ שאתה מייחס לבורא, והפילוסוף מרחיקה ממנו?
אמר החבר, כבר קרבנו אל ההצלחה אם לא יטעון עלינו הפילוסוף יותר מן הרצון, נאמר לו, אתה הפילוסוף, מה הדבר אשר שם לדעתך את השמים סובבים תמיד... ושם סדר הכל על מה שהוא מהכמות והאיכות והתמונות? ולא תוכל להמלט מהודות, כי לא בראו הדברים את עצמם ולא קצתם את קצתם. והדבר ההוא (שבראם) שם את האויר מצטייר לשמע את עשרת הדברים... קרא אותו חפץ או דובר כאשר תרצה. (מאמר ב ה וו)
האלקים חפץ, כי כל הבא ממנו אפשר שיבא הפכו או העדרו, או שיבא קודם העת שבה בא או אחריה, ויכולת הא-ל על שני האופנים שוה, ואי אפשר שלא יהיה רצון שישיב את היכולת אל אחת משתי האפשרויות מבלתי האחרת...
חפצו יתברך הוא קדמון נאות למדעו, לא יתחדש עליו דבר ולא ישתנה מאצלו, והוא יתברך חי בחיות עצמותו לא קנויה, וכן יכול ביכלתו וחפץ בחפצו... (מאמר ה יח)
וינחם ה' - על שלשה דברים הנחמה באה, בפשיעת הנידר, ובקוצר יד הנודר, או בהתחלף דעתו, השתים באדם כמו בקוצר יד הנודר או בהתחלף דעתו, והשלישית נאמרה בכמה מקומות אצל הקב"ה, והוא פשיעת הנידר, כגון כאן, וכגון "נחמתי כי המלכתי את שאול"... ומה שכתוב "ובן אדם ויתנחם", היינו לשאינם חוטאים, כדכתיב "לא הביט און ביעקב", ואז אין לו להתנחם ולעשות רע. ויתעצב אל לבו - שיעצו לבראותו. דבר אחר ויתעצב אל לבו, אאדם קאי, הקב"ה נתעצב בשביל לבו של אדם ששהיה חושב מחשבות רעות... דבר אחר ויתעצב אל לבו, אין עציבה אלא אבילות, כמו שנאמר כי נעצב המלך על בנו, פירוש נתאבל על עולמו... דבר אחר ויתעצב אל לבו - האדם היה ללבו של הקב"ה כעצב נבזה ונמאס בעיניו של הקב"ה. (בראשית ו ו)
ולפי שהיה כל הפעלות מחוייב שירוחק ממנו יתברך להיותו ענין גשמי, הנה ראוי שנחקור בעניין אחד מצאנוהו מיוחס לו יתברך בנבואה ובדברי רבותינו ז"ל, והוא השמחה. אם בכתובים אמר "ישמח ה' במעשיו", ואם בדברי רז"ל שכמו שתקנו במטבע ברכה "שהשמחה במעונו"...כי למה שידיעת ההפכים אחת, הנה אם נייחס לו עצבון באמרו "ויתעצב אל לבו", "עצבו את רוח קדשו"... לפי מה שדרשוהו ז"ל, כבר ראוי שניחס לו השמחה. ואולם מה שנמצא לראשונים על זה הוא, שאם היה אפשר שייוחס לו עצב בשום פנים, ומה שבא בכתובים שיורה עליו הוא על צד ההעברה והרחבת הדבור להורות שהוא הפך התכלית במכוון ממנו, הנה השמחה ראוי שתיוחס לו יתר על כל פנים... הנה זה לפי שאנחנו בעלי נפש רצונית, אבל מי שהוא שכל משכיל ומושכל כפי מה שהסכימו, ואיננו בעל נפש, לא יצוייר לו שמחה וערבות אלא בחלק מן הדבור למה שאין להם מבוא בשכל. והשנית שאם היה שנודה שייחס לו ערבות, אי אפשר שיהיה מזה הצד, וזה שאין ראוי להקיש בין השגתינו להשגתו כלל, כי הערבות אשר לנו בהשגה היא כשנוציא אותה מן הכח אל הפועל, ולזה כשנתחדש מידיעה מה היתה נעלמת ממנו הנה נתפעל מהשמחה למה שנעתקנו מהסכלות על הידיעה פתאום... ולזה מבואר שלא ייוחס לו ערבות מזה הצד אשר חשבו.
ואולם למה שהתבאר במה שאין ספק באמתות היותו הפועל האמיתי לכל הנמצאות בכוונה ורצון והוא המתמיד מציאותם בהשפעת טובו תמיד, ולזה מה שתקנו "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", הנה במה שישפיע מהטוב והשלמות ברצון וכוונה הנה אם כן הוא אוהב ההטבה והשפעה הטובה בהכרח, והיא האהבה זולת ערבות הרצון, ואין השמחה האמיתית באמרו "ישמח ה' במעשיו", פירוש שהשמחה במעשיו והיא בהשפעת טובו להם בהתמדת מציאותם על השלם שבפנים... (מאמר א כלל ג פרק ה, וראה עוד ערך שמחה)
ואולם שיהיה פעל הא-ל יתברך נמשך ממנו על דרך המין השני, יראה שהוא ראוי שיהיה מסולק ממנו יתברך, וזה ששם הרצון אמנם יאמר על היות הפועל רוצה ופועל דבר מה בעת מה שלא היה רוצה אותו קודם זה, כי לא יפול שם הרצון על הדבר שהוא נמצא על אופן אחד ויתחייב מזה שיהיה בעל הרצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, ויהיה אם כן מתפעל ומקבל שנוי מזולתו, כי אי אפשר שיהיה הדבר האחד מכל צד פועל ומתפעל יחד, והא-ל ית' אי אפשר שישתנה ולא שיתפעל מזולתו ולא מעצמו גם כן, שאם כן יהיה מורכב משני דברים, מדבר בו יפעל, ומדבר בו יתפעל, והא-ל יתברך אי אפשר שתהיה בו הרכבה כלל... יתחייב מזה שאי אפשר שתהיה פעולתו ית' על צד הרצון אחר שאי אפשר לו שישתנה. ועוד כי כל רוצה הנה הוא חסר הדבר הנרצה, והא-ל ית' לא יחסר לו דבר שירצה אותו בעת מה שלא היה נמצא לו קודם לכן... ויתחייב מכל זה שאין ראוי שיהיה פועל הא-ל ית' בבחירה ולא ברצון, ואחר שאיננו פועל בבחירה ולא ברצון ולא בפועל הטבעי, שהוא כהמשך האור מן השמש, מי יתן ואדע על איזה צד יקרא הא-ל פועל... (מאמר ב פרק ב)
ולפי שענין הרצון אצלנו יאמר על התחדש ענין בפועל מביא אותו לפעול מה שלא פעל קודם התחדש הרצון, דברו הפילוסופים סרה גדולה על השם, ואמרו שאי אפשר שתהיה פעולתו ברצון... ויביא זה אל האמנת הקדמות הגמור ואל עקירת כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה, ולא תועיל התפלה לא-ל בעת הצרה ולא כשרון המעשה והתשובה... אבל אחר שאין רצונו ית' ממין הרצון אשר לנו, לא יקרה מזה בטול, כי רצונו נמשך אחר חכמתו ויכלתו, וכמו שחכמתו ויכלתו הם בלתי בעל תכלית, ואינם ממין חכמתנו ויכלתנו, כן רצונו אינו ממין רצוננו... ולא נבין מהם אלא שהוא פועל פעולתו כמו שיפעל אותה הפועל היותר נבחר, ואחר שאנחנו נמצא שהפועל היותר משובח הוא הפועל ביכולת וכונה ורצון, נאמר בו ית' שהוא פועל בכונה ורצון, ואם אין בנו כח להשיג הכונה והרצון ההם כיצד הם, אבל נדע שהרצון ההוא אינו מחדש בו שנוי, אחר שנדע שהשנוי היה חסרון בחקו... (שם פרק ג, וראה עוד אלקים כללי)
השמחה היא השגת ערבות הדבר הנאות, והיא ההתפעלות בלי ספק, ונמצא הכתוב ייחס אותו אליו ית', אמר "ישמח ה' במעשיו" (תהלים ק"ד), ואנשי כנסת הגדולה תקנו במטבע הברכות "שהשמחה במעונו", ונראה כי השמחה תיוחס אליו על הפך הענין שיוחס אליו העצב, שאם ייוחס אליו העצב, שהוא תואר הפחיתות, כל שכן שראוי שתיוחס אליו השמחה שהוא התואר החשוב, כי ידיעת ההפכים אחת, וכמו שהעצב נאמר בלשון בני אדם על ההתפעלות המגיע מן הדבר הנעשה הפך הרצון, כן השמחה תאמר על ערבות הפקת רצון האדם והגמר כונתו בקיום מעשיו, ועל זה הדרך יאמר בהעברה אל ה' השמחה, על הפך הענין שיאמר עליו העצב, כמו שפירשנו למעלה. ואמר הכתוב "ישמח ה' במעשיו", כלומר שרצה בקיומם, וכן "שהשמחה במעונו", רוצה לומר שעיקר הקיום הוא בעליונים שהם קיימים באיש לא בתחתונים שאינם קיימים אלא במין...
וכבר אפרש שנאמר כי "שהשמחה במעונו" ירמוז לענין יותר עמוק מזה, והוא על דרך מה שכתבו הפילוסופים שהשי"ת ישמח בעצמותו במה שיש לו מהיופי וההדר והשלמות בעצמו ממה שלא יצטרך אל הזולת, ושכלם מושפעים ממנו וצריכין אליו ואין להם קיום אלא בו. ובאור זה שאין שמחתו ית' תלויה במה שזולתו מן הנמצאים, לא הנפסדים ולא הקיימים, אבל שמחתו היא בעצמותו בלבד... וזה כי כמו שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש בעצמו משלמות החכמה עד שכל שאר החכמים צריכים אליו ומושפעים ממנו והוא אינו צריך אליהם, כן ה' שש ושמח במה שאין מציאותו תלוי בזולתו, ושמציאות הכל תלוי בו, עם היות שאין יחס שתי הערביות כלל, כי ערבות החכם הוא מצד מה שישיג מזולתו, רוצה לומר מהשם ומשאר הנמצאים המושפעים ממנו, והוא ית' שמחתו בעצמותו מבלי הבטה אל הזולת... (מאמר ב פרק טו)
וינחם ה' - שינוי המחשבה בלי שינוי הענין שהיה עליו. כגון מי שהיטיב לאוהבו, אם הפך לשונאו לא ישתנה מהענין שיטיב לאוהבו תמיד, ורוצה לומר, שגלוי לפניו שאין בכח בריאה זו שבעפר יסודה לבא אל השלמות המכוונת בלי כל הגלגולים האלה, וכמו מגדל אילן על מנת לקוץ ממנו בדים אחדים ולהשחיתו אחר כך. ורק מהמעשה נראה ענין של התנחמות. (בראשית ו ו)
ויתעצב אל לבו - נאמר על הפסקת השפע מאתו, וישנה את מעשיו אתם מעתה. (שם)
ומה שאמר בחגיגה ה', מקום יש להקב"ה ששם בוכה, ומסתרים שמו וכו', רוצה לומר בהפסד ההסכמה והשלום בין הכחות המקבלים על ידי החטא, ויחלש חוט החסד המשוך עליהם כשיעור הסבה המניעה, ודאי ישתנו אצל הקב"ה התארים הצרופים, עד שיהפך ממשפיע אל לא משפיע, ובבחינה זו יאמר עליו לפעמים רחום וחנון וכו', ולפעמים קנא ונוקם, בלי חילוף ושינוי בעצמותו. ועל דרך האמת אין בכיה וצער לפניו, אלא יש שום מקום גורם שיש לפניו עצב ובכיה בשום צד, ומסתרים שמו, רוצה לומר בענין נסתר מושג בעיון דק... (דברים א א)
וינחם ה' - לא חרטה כבאדם, וכן לא אמר כי ברא את האדם, אלא "כי עשה את האדם", משל לנוטע אילן ובסוף קוצץ ענפיו ולוקח מהם ב' וג' בדים להרכיבם, והרואה אומר שהנוטע ניחם על נטיעתו... וענין הנחמה הוא על הריבוי של האדם, ורק בערך הרואים את מעשיו.
ויתעצב אל לבו - להרמב"ם יאמר על הכעס והמרי, כי מרה האדם רצון ה', ולב יאמר על רצון. ואינו נכון בפשט הכתוב, כי "העצב אל" רוצה לומר העצב עבור דבר, ועל ההמרה היה צריך לומר ויעצב אל לבו. אלא פירושו ה' כעס על לבו של אדם על היותו רק רע. ולחז"ל נתרעם על עצמו למה עשה את האדם. וענין העצבון לדעתם הוא הפסק השפע וההשגחה... (בראשית ו ו)
ונזכרתם - החצוצרות יעוררו אותם לתשובה, וה' לא יסתיר עוד פניו מהם, שהיא השכחה... (במדבר י ט)
...הנה אמרתי כי פועל הנפלאות הוא השי"ת ולא השכל הפועל, וכן הוא המודיע לנביא, ומה שטוען הרלב"ג מחידוש ידיעה ורצון בבורא, נסבל החידוש בנסים כמו שנסבלהו בבריאת העולם, ואין בזה חידוש רצון, כי השי"ת ירצה תמיד ההטבה. (יהושע י יב)
הנה יש קצת מחכמי עמנו כהרלב"ג בדבריו התחיל לחקור על הנפלאות... ועוד כי יהיה מתחדש אצל השי"ת רצון וידיעה כשירצה לחדש המופת, או נאמר שחידוש המופת הוא מוגבל ומסודר מרצונו הקדום. והנה המאמר שיחדש לו רצון הוא מבואר הביטול, ואם יהיו המופתים מתחדשים מרצונו הקדום, כמו שידמו קצת מדברי רז"ל, במה שאמרו, תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, או שנבראו בערב שבת בין השמשות אחר הוויית העולם, הנה התחייבו בזה ביטולים, שאם כן לא היה צריך חידוש המופת, אבל היה מתחדש בעת ההיא בזולת נביא, וזה חולק על המפורסם...
רק מה שאמר שהיה מתחדש לו יתברך שינוי רצון ודעת (בהתחדש הנס), נשיב לו במקום הזה. כי הנה קושיא זו בנויה על הדעת שאמרו כי אין הוא יתברך מקבל תוארים, והוא ושכלו דבר אחד, ואם תשתנה דעתו תשתנה עצמותו חס וחלילה. כך הם אומרים. ואנו תלמידי משה רבינו ע"ה אין אומרים כך חס וחלילה, אבל הוא יתברך שקראו חז"ל בשם הקב"ה, ולא נקרא השכל הקדוש (כדעת החכמים הנ"ל), כי אמיתת עצמו לא נודעה, רק שהוא נבדל מן הגשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר קדוש, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומזה בעצמו שהוא בתכלית הפשיטות אין דבר נבדל ממנו, כי הדבר שיש לו גדר והוא מיוחד בדבר מה, בשביל אותו גדר נבדל ממנו הדבר שאינו בגדרו. אבל מפני שהוא יתברך פשוט, ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו, ואם כן הוא יודע הכל והוא יכול הכל, וכל זה מפני שאין לו גדר יוגדר בו בדבר מיוחד, ובשביל זה הכל נמצא מאתו גם כן כמו שיתבאר. ואם לא היה יודע הכל, או לא נמצא מאתו הכל, היה דבר זה מפני שיוגדר בדבר מיוחד, וזה אינו, כי לא יוגדר, והוא יתברך יודע הכל בחכמתו ופועל הכל בכחו, כי אין חילוק בין ההשגה שהוא משיג הנמצאים, או מה שהוא פועל שאר הפעולות, כי ההשגה גם כן פועל, ותבא בלשון פועל, שיאמר "וידע אלקים", כמו "וידבר אלקים".
וכמו שיפעל לפעמים פועל זה ולפעמים פועל אחר, הכל לפי המקבל, כך בהשגתו משיג כל דבר לפי ענין המקבל, כי אין השגה רק פועל, וענין זה איך יצויר על אמיתותו אין כאן מקומו, ואין צריך להרחיק זה. וכל שאר התוארים כך הם. אבל האמת כמו שאמרנו למעלה, שאין לומר כלל כי הידיעה היא עצמותו... וכאשר נאמר כי אין הידיעה עצמותו, שוב לא יקשה לך כלל כי תהיה ידיעתו משתנה, ותהיה עצמותו משתנה, כי אין עצמותו הידיעה, רק הוא יתברך מתואר שיודע הכל...
וכן מה שאמר שאם היו הנפלאות מסודרים מהשי"ת היה צריך שיהיו מחויבים ממנו אם הם מסודרים ברצונו הקדום, ואם אינם מסודרים ממנו ברצון הקדום חייב לו שינוי רצון, שני דברים אלו בטלים, כי כבר אמרנו, שאף אם אנו אומרים שהוא רוצה עתה לחדש הנס, לא היה זה מביא שום שינוי בעצמותו. וכבר הארכנו למעלה שאין שינוי רצון מביא שינוי בעצמותו. ואף אם תאמר שהיה מסודר ממנו ברצונו הקדום אין זה מביא חיוב כלל, כי מה שאמרו תנאי התנה עם הים שיבקע, וכן בשאר הנסים, היינו שכך היה ראוי מסדר ההויה שיהיה בסוף, ואין זה רק סדר שראוי שיהיה, ומכל מקום אפשר לשנות הסדר על ידי המקבל שהוא מהפך על ידי רחמים הרע לטוב... ואין לומר בזה שנשתנה דעתו ורצונו יתברך, שזוהי מדת השם מעולם, כי כל רחמים מבטלים הגזירה... (גבורות ה' הקדמה ב)
...ונקראת התפלה מלשון פלל, שהוא לשון מחשבה, כי התפלה צריכה כוונה ומחשבה, שיעשה השי"ת חפצו, וזה שאמר מנין שהקב"ה מתפלל, מפני שהוא יתברך הטוב האמיתי נקרא חפץ בחסד ומבקש הטוב, וזה שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר בקשת הטוב... וקאמר שהשי"ת חפץ ומבקש דבר זה, שיהיה הרצון מלפניו שיכבשו רחמיו את כעסו. ולמה אמרו דוקא בלשון זה, יהי רצון וכו'? שעל ידי הרצון נמצא הדבר שהוא מבקש בשלמות הגמור, ואם היה רק התפלה שיכבשו רחמי את כעסי, לא היה נמצא בשלמות הגמור, ולפיכך רוב הבקשות מתחילות ב"יהי רצון".
והרמב"ם כתב בחלק ב' בפרק י"ח, כי הפועל ברצון ולא יפעל בשביל תכלית מה, רק שהוא נמשך לרצונו כאשר יפעל מה שלא פעל עד עתה, אין זה שינוי דעת שפעל עתה מה שלא פעל עד עתה, כי זהו אמיתת הרצון בעצמו שירצה, ואין זה שינוי בו, לפיכך אמר שהוא מתפלל יהי רצון וכו', כי על ידי הרצון הוא עושה מה שירצה, דאם לא כן היה חס ושלום שינוי אצלו מן לא רוצה אל רוצה. וכאשר התפלה "יהי רצון" אין אצלו שינוי כלל, כי הכל נמשך אחר הרצון, וכך הוא הרצון שירצה ושלא ירצה.
אך פירוש ראשון ברור בלי ספק, ובשביל שהוא יתברך הטוב ומבקש שיפעל הטוב, תפילתו שיהיה הרצון לכנוס לפנים משורת הדין, ואם לא היה מבקש דבר זה לא היה נמצא, כי דבר שהוא במשפט אין צורך שיבקש הדבר, כי מדת המשפט נותנת מעצמה שיהיה, ואין צריך בקשה, אבל דבר שאינו מצד המשפט, כמו שיכנס לפנים משורת הדין ויתנהג במדת הרחמים, אם לא היה הוא יתברך חפץ ומבקש הטוב, לא היה נמצא... (באר הגולה באר ד)
והשי"ת רצון יראיו יעשה, והסכים עמהם, וכמו שאמר אליהו, שאמר הקב"ה נצחוני בני. וגם בזה אין תימה כלל, כי לשון זה שמשו בו חכמים כאשר דבר הוא מצד המקבל שהוא האדם, ולא מצד הנותן, דבר זה נקרא שנצחו אותו יתברך, שהרי הדבר נעשה לפי דעת המקבל. ולא רצה לומר שהשי"ת חזר ואמר יפה עשיתם, שאם כן היה משמע שיש שינוי וחזרה אצלו, אבל בלשון זה "נצחוני בני", הפירוש שהדבר נעשה על דעת המקבל, והשי"ת עושה רצון המקבל... כי כאשר הצדיק על ידי בקשתו מבטל המדה, דבר שהוא מדת הנותן ונעשה על דעת המקבל, כגון שגזר דבר והצדיק בא ומבטל דבר שהוא במדת דינו, נקרא דבר זה ניצוח. ואין ראוי לומר שהוא חוזר בו, שאם כן היה אצלו שינוי חס וחלילה, אבל נקרא שמעביר על מדתו לעשות רצון המקבל, כי המקבל הוא גם כן שלו, ולכך אמר "נצחוני בני", כי בני הם, ובזה מה שאני עושה הוא דעתי ורצוני, ואין הכוונה שהם עשו דבר נגדו, רק הפירוש, נצחוני בני לעשות רצונם, וזה עצמו רצונו של האב... (שם)
...ומפני כך ישראל הם עיקר וראשון, וכאשר אומה זו תחת האומות, כאילו היה המציאות בטל לגמרי, כי דבר שהוא בפועל הוא לעצמו ואינו תחת אחר, ולפיכך נחשב כאילו הם בטלים מן העולם. ועל דבר זה שהוא בטל המציאות יש בכיה והורדת דמעות, כמו שהוא על מת, ולכך אמר שהקב"ה מוריד ב' דמעות, ואין זה רק כבוד שמים ביותר, והכל הוא מצד המקבל, שהוא יתברך נמצא אל המקבלים כמו שהם מוכנים לקבל, מבלי שיהיה הדבר הזה בעצמו יתברך כך, רק שהאדם מקבל אותו... ועל ענין זה באו התוארים אצל השי"ת.
ולכך בדור המבול כתיב "ויתעצב אל לבו", ואף שאין העצבות אל השי"ת חס ושלום לומר כך, רק מפני שהיו דור המבול חוטאים והיו מוכנים להפסד אז ראויה העצבות, לפי מה שהוא יתברך נמצא ונראה אל הנבראים, וכך המקבלים מקבלים מאתו דבר זה מבלי שיהיה דבר זה בעצמו, כי כל זה הוא מצד המקבל, שהשי"ת נמצא להם שלא ברצון ולא נמצא להם בשלמות כבודו יתברך... (שם)
ולכך בדור המבול כתיב "ויתעצב אל לבו", ואף שאין העצבות אל השי"ת חס ושלום לומר כך, רק מפני שהיו דור המבול חוטאים והיו מוכנים להפסד אז ראויה העצבות, לפי מה שהוא יתברך נמצא ונראה אל הנבראים, וכך המקבלים מקבלים מאתו דבר זה מבלי שיהיה דבר זה בעצמו, כי כל זה הוא מצד המקבל, שהשי"ת נמצא להם שלא ברצון ולא נמצא להם בשלמות כבודו יתברך... (שם)
בפרק קמא דע"ז, אימת רתח, תנא משמיה דרבי מאיר, בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה. דע כאשר תמצא בתורה לשון חרון אף, תמצא זה בענין ע"ז, ומזה יצא הרמב"ם ז"ל שלא נמצא חרון אף ה' רק בענין ע"ז. אמנם הקשו עליו מ"ויחר אף ה' בם וילך", ועוד. ואני אומר שאין דעת הרב שלא ימצא לשון זה כלל על שום חטא שבעולם זולת עבודה זרה, רק שבעבודה זרה ובכיוצא בו נמצא לשון זה, כי הוא חטא המתנגד אל כבודו יתברך לעשות אל זולתו, וזהו התנגדות אל ה' כי כל שניות הוא התנגדות, וזה מביא חרון אף. וכן כאשר משה התנגד לדבריו בסנה שלא רצה ללכת, כתיב ויחר אף... (שם)
אמנם מה שאמר שכעסו רגע, דבר זה נפלא מאד. כי ראוי לקשר העולם הזה שהוא עולם התחתון בו יתברך, ולא יהיה העולם הזה נפרד לעצמו. והם עושים את העולם הזה התחלה לעצמו על ידי השמש. ולפיכך הכעס הוא רגע, שהוא התחלה, כי כל התחלה לא יחלק כלל. וזה שהוא בשלש שעות ראשונות, שהוא התחלת היום... ונמצא כי יש חרון אף בעולם שכפי החסרון שיש בעולם שעושים השמש שיהיה התחלת עולם הטבע, כך יש שעת זעם בעולם. (שם)
...כשאנו אומרים עצמותו, רצונינו לומר הוא סוד הרצון, דהיינו העלמת על שם ידו"ד כנזכר, וזה הרצון נקרא בההעלם העליון על כל העלמות שמו, כי כן שמ"ו בגימטריא רצון, והוא רמז לעוצם העלמו של ידו"ד שעולה כמנין שמו וכמנין רצו"ן, כיצד, י"ה פעמים י"ה ו"ה פעמים ו"ה עולה שמ"ו, ומצינו בזוהר פרשת פקודי כשמדבר בהעלם סיבת כל הסיבות עילת כל העילות אמר א"ס לא קיימא לאודעא וכו' א"ס דלא לרעותין וכו', וכתב הפרדס פ"ה משער הצחצחות וזה לשונו, אין סוף לא לרעותין כו', הכוונה כי הרצון בבורא רוצה לומר בא"ס אי אפשר, שאם נאמר שהוא רוצה נמצא משתנה מרצון לרצון, וזה נמנע בחק הא"ס מחויב המציאות, שאינו בעל שנוים. אמנם ענין הרצון הו' האצילות ראשון המשתלשל ממנו, ועל ידי הרצון ההוא הוא פועל רצונו בדמיון העצמות והכלים, שהכלים בעלי שינוי, והעצמות פועל השינוי על ידם, ולכן תחלת התפשטות האצילות הוא הרצון להאציל. אמנם הרצון הזה נעלם, שאינו אצילות מתגלה ממש, אמנם הוא רצון שעל ידו מתרצה להאציל. והנה הרצון הזה אינו הרוצה, אמנם עצמות הא"ס הוא הרוצה, והוא נקרא רוצה על ידי הרצון כדרך שפירש בענין הדין והגבול בשער עצמות וכלים בפרק ד', ועל דרך זה נמצא היות הרצון הקרוב אל המאציל עד שאינו אצילות, אמנם הוא עצמות ולא עצמות ממש, אמנם הוא מציאות עילות רצונו להאציל הנאצלים, ולכן הרצון הוא הנאצלים עצמם שנתהוו ונמצאו במציאות עצמותו מצד עלות רצונו להאציל הנאצלים כדפריש בפרק הקודם. והנה לפי זה כבר יהיה רצון להמציא רצון, כי עולה רצון להמציא רצון עד שיהיה נקודה משתוה אל המאציל, והרצונות האלה בסוד יחודם העצמי בעצם המאציל נקרא רעותין, ומפני התעלמות הא"ס שבו הרעותין אמר אין סוף לא לרעותין... (בית ה' ועיין שם עוד)
חס ושלום בהש"י הקב"ה גוזר גזרה ואחר כך בתשובה תפלה תפלה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה, אבל הם בחשיכה יתהלכו כי אין שום שנוי חס ושלום רק הכל אחדות ענין רצון אחד, כי אלו היה השכר והעונש הסכמיי אז היה חס ושלום נראה כשינוי מרוצה לרוצה, כי עתה הסכים כך ועתה מסכים כך, אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות הכוללים כל ההפכים לפי התעוררות המתעוררים, כן ממשיך בעצם ובטבע הענין אם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בטבע הענין שהתעורר, ואם מטמא את עצמו מטמאין אותו מלמעלה בטבע הענין שהתעורר, ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומדביק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון והכל צפוי והרשות נתונה. וכן ענין מה שאמרו הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, זה דרך לשון בני אדם, אבל הענין הוא בעצם כפי בחירת האדם כך מתעורר... (בית עיר חומה, ראה עוד אלקים-ידיעה)
אפרש לך עוד הקדמתי, וכן תביני מאמרם ז"ל, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". הנה אין שום דבר מוכרח המציאות אלא מציאותו יתברך, וכל הנמצא זולת זה אין לו מציאות אלא בחפצו יתברך, ונמצא תלוי ועומד רק ברצונו יתברך. ועל כן נקרא שכל המציאות המצויה תלויה במאמרו יתברך... הוא הדבר אשר דברתי, כיוון שאין המציאות המחודשת ממנו מוכרחת אליו כלל, אם כן היא נתמכת רק על מה שרצונו הפשוט רוצה בו. ותביני שרק רצונו וגזרתו זאת הוא המקום לכל הנמצאים, וזולת זה לא היה מקום כלל... (דעת תבונות נט)
ועוד תביני, שאף על פי שעכשיו אנו יודעים שהקב"ה שמח במעשיו, והם לכבוד אליו, לא נחשוב מפני זה כי בזמן שלא היו נמצאים אלה היתה חסרה ממנו יתברך שמחה או כבוד חס וחלילה... אבל ברצותו בהם, אז מפני החפץ והרצון הזה, הנמצאים לו לשמחה, כביכול, ולכבוד... (שם)
אמנם צריך שתדעי הקדמה גדולה אחת, והיא, אף על פי שבחוקו יתברך היה ודאי קדום לעשות כל המעשים האלה, כי לא ישתנה בו דבר משום זמן, אף על פי כן לא יקרא זה שהיו הדברים האלה בכח שצריכים לצאת אל הפועל, כי זהו אחד השבושים שנכשלו בו מאמיני קדמות העולם. אמנם הכלל הוא, כל מה שהוא בעניני האדון ברוך הוא קודם בריאת העולם, אי אפשר להשיגו כלל, ואין שייך בו שום אחד מהגדרים הנזכרים עתה, ואין להזכיר לא כח ולא פועל. אמנם בשעה שרצה לברא העולם, הוא עצמו חידש מציאות הכח והפועל, והוא עצמו עשה העולם וכל בריותיו תחלה בכח ואחר כך בפועל, כדי לחדש מציאות זו של כח ופועל, שבמאמרו הראשון לברא העולם היה העולם בכח, ואחר כך יצא אל הפועל... ואודיעך עוד ענין עמוק בדבר זה, והוא כלל מציאות העולם בכל זמנים, כי שורש הכל הוא, שאדון ב"ה חפץ ורצה להשפיע מטובו אל הנמצאים שרצה להמציא, וחודשה על כן מציאות הארה והשפעה ממנו יתברך, ראויה לערך הנמצאים האלה שרצה להמציא... (שם קיז)
מקובל: דע שהמאציל ית"ש הוא בעל רצון, והבין הוא ורצונו.
חוקר: הבנתי מדבריך שרצונך כי בשתי בחינות יכולים לדבר ממנו, בבחינות עצמו ובבחינות רצונו...
מקובל: הנה ידוע תדע כי בעצמות המאציל יתעלה ויתברך אסור לנו לדבר, ואין לנו אפילו צורך להכנס בו כלל, כי די לנו במה שידענו מציאותו ושהוא תכלית כל השלמות שהוא כל יכול, ידענו מה שצריך לנו ממנו בענינו, וחוץ מזה אסור לנו לדבר אפילו כל שהוא, אך דע שכל דברינו הן ברצונו, כי זה קרוב לנו יותר והותרה לנו בעבור שאין אנו נוגעים בעצמותו ית' כלל... (חוקר ומקובל, ועיין שם עוד)
...ותראה למה כאן מותר לנו לדבר, כי הנה מיד שאמרנו שעל הרצון לבד אנו מדברים ולא בבחינת עצמותו על פי פעולותיו, נמצא שאין אנו מדברים רק על פעולת המאציל ב"ה, ולא על הפעלת המאציל כלל כלל, אך בהזכירנו הפעולה ובדברנו בה, הנה בלבנו יהיה תקוע שיש עצמות פועל הפעולה ההיא שאיננו מושג ממנו, ולכן מה שנזכיר בספירות הכל הוא מה שחידש הרצון לרצות בכל המדרגות מהחידוש הזה, אך כבר אמרתי כי הנה נדע שיש עצמות פועל כך לפי החידוש הזה, והוא עצמות הספירות הבלתי נודע לנו מהותו אלא מציאותו. והרי הבינות ענין הרצון לפי מה שהוא מורה כח הרצון שזהו הא"ס ב"ה האיר הארה של המאציל ית', כי כך מעולם היה בכחו להיות רוצה, ולא היה בו שום חידוש ושינוי כלל בשום זמן. והנה גזירתו היתה ענין הצמצום וגילוי כח הדין, שגילה שהוא דבר שאינו מחויב בו כלל, אלא שכך רצה, והיינו שנטה הרצון לבחינת פעולה זאת בפרט מה שהיה בכחו ומה שיש בכחו לנטות לפעולות בלי תכלית כנ"ל, ועכשיו הרצון רוצה הצמצום וכל תולדותיו וזהו נקרא צמצום אין סוף דוקא, כי הרצון רוצה בפועל רק זה והבלתי תכלית רוצה אותו בכח, פירוש שיש בכחו לרצותו כנ"ל, כי אין כח הרצון משתנה בעבור הרצון, ובהיות הרצון הזה רוצה כך רצון מצומצם, הנה נבחין המדרגות של הרצון המצומצם הזה שכח הרצון רוצה בהם. אך כיון שידעת שאין הרצון בלי עצמות, אלא שהוא עצמות אינו מושג אצלנו, נמצא שידעת שהספירות הם עצמות אינו מושג אצלנו, והוא עצמות המאציל עצמו, הרוצה בפועל הדברים האלה שרוצה, וזהו המקור לכל הנמצאים כנ"ל, ולעצמות הזה מצד רצותו כך נקראהו כתר, וצד רצותו כך נקראהו חכמה, וכן בכל הפרטים שבספירות. והעליות והירידות הוא עליות וירידת מן רצון אל רצון, והבן היטב...
והנה כל הבנינים של הספירות עומדים בכל כח רצות הרצון, כי הלא הרצון הוא בלתי תכלית, וברצותו לנטות אל הצד ההוא הפרטי שבו נאצלו כל הנאצלים היה כך הדרך הזה לבדו, ועל כן לא ימצא שום פרצוף המתחלף בפרטיו אלא בכח הרצון הזה, לכן הוא יתגלה גם כן בראש כל פרצוף, כמו שורש וסיבה לקיום כל בנין הפרצוף...
ואשלים לפרש לך ענין הוראות הרצון, ותבין כל הסודות האלה על מתכונתם. הנה אף על פי שמה שנראה בענין הצמצום ותולדותיו אינו אלא ההנהגה הזאת הנמצאת לצורך הבחירה, וברצות הרצון את זה אמרנו שנטה הרצון לצד זה כנ"ל, אך באמת אין זה סוף הרצון, וכאשר נבין הכוונה התכליתית בזה הדבר נבין מהו רצות הרצון באמת, כי רצות הרצון להעמיד הדברים במדת דין להעניש החוטאים ולתת שכר טוב במשפט ולא בצדקה אל הזוכים, וכבר נתפרש זה... והכוונה העיקרית היא להחזיר הרע לטוב שהוא דבר הראוי להעשות מן הנבראים ממנו, ונמצא כשאנו אומרים שהוא רוצה בהנהגה הזאת האמת שהוא רוצה בסוף הענין שהיא הנהגה הנצחית, פירוש שמעשה הצמצום שנראה שהיו תולדותיו רק עניני ההנהגה הזאת אינו כן, כי אדרבה מעשה הצמצום כך נעשה להיות הנהגת הבחירה גורמות בהנהגת הנצחיות שהרע יחזור לטוב, אלא שכדי לבוא אל התכלית צריך להעביר דרך האמצע והיא ההנהגה הזאת, ובעוד שהוא רוצה כך, הנה תכליתו הוא הסוף והיינו התיקון, וזה התכלית אליו נוטה הרצון ודאי, ולא בדרך רצות אלא בדרך חפץ וחשק, כי הוא אינו רוצה לרצות בו כי מסור הדבר אל בחירת התחתונים, אלא הוא חושק בזה ורוצה בהנהגה הזאת עד זמן רצותו בהנהגת התיקון שהוא סוף רצותו התיקון... (אדיר במרום דף נט, ועיין שם עוד)
אם לקרא לך - וכי יש ספק לפניו? ומדוע חזר בו מהאיסור ללכת? אלא שהיו כאן שני מיחושים, שיחשבו שאין שלשלת הכלב ביד אדוניו, ושבלעם יחשוב כי מפחד ממנו חלילה, על כן מנעו בתחילה, וגם נתן לו שכרו על זה שלא יכשל במהלכו. ובפעם הב' נתן לו רשות ללכת, שירגיש כי אינו ברשות עצמו, ואמר לו שלא יחשוב שתהיה לו הנאה מהליכתו... (במדבר כב כ)
וינחם ה' - האריך להם העונש, כי ריחם עליהם. ויתעצב אל לבו - והאדם לא שם על לב, אלא התקלקל עד לבו, שגם מחשבותיהם התקלקלו עד שחשבו רע על ה', ולא רק התקלקלו מחמת תאוותיהם. או מלשון צימצום, הצטמצם אל לב הבריאה ועיקרה, שהוא האדם, ואפילו רק אחד. וה' צימצם רצונו אל נח, והוא לב הבריאה. (בראשית ו ו)
ויחר אף - לדעתי הוא עיכוב ונסיגת פני השגחתו, כמו "וייחר מן המועד" (ש"ב כ'), לשון איחור ועיכוב, או חלוקה ופירוד משורש חרר... וכן אמר בדברים ל"א "וחרה אפי בו ועזבתים", לא ייחס לכך כעס, כי אם עזיבה בלבד, והבית שאחרי "ויחר אף" רוצה לומר בעובר, ואם כן אינו לשון חימום וכעס כפי שפירשו המפרשים בהגשמה. (שמות ד יד)
לא תלך עמהם - אין שינוי בדעת העליונה, כי 'הלך עם' רוצה לומר למלאות משאלותם ולשמשם, ואחר כך אמר לו "לך אתם", הליכה בעלמא שאין בה תועלת, ומנע ממנו בפרוש כל השתדלות... (במדבר כב יב)
התאנף ה' - כשופט המחייב עונש כפי היושר והמשפט, ולא שהוא כועס, אלא שמצד הנפגע הוא נראה ככועס. (דברים א לז)
לא איש א-ל ויכזב - לא שייכת בו נחמה, כי אינו בעל בחירה... (במדבר כג יט)
נחמתי כי המלכתי - רוצה לומר שמבטל המעשה וכאילו לא היה, כאשר שב רצונו ממנו. (שמואל א טו יא)
לא מחשבותי מחשבותיכם - אין לדמות מחשבותי למחשבות אדם, ואם כן אין הסליחה שינוי מכעס לרצון. ולא דרכיכם דרכי - שאני סולח כשהמשחית מתחרט. (ישעיה נה ח)
ולא ניחמתי - בכל עת שה' יגזור גזרה על ישראל קשורה עמה חרטה, רוצה לומר ה' יחשוב כי על ידי הגזרה ישובו, ואז ינחם על הרעה, ואם כן אינו רוצה להביא הרעה, ורק כשהרעה לטובה אינו מתנחם, כגון שהיא לכלא פשע ולהיטיב אחריתם. (זכריה ח יד)
והרבה להשיב אפו - החיצוני שכבר יצא בהם. ולא יעיר כל חמתו - הפנימית לא יעיר כל, כי כשמצטרפים אף וחימה אי אפשר להשיבם, כמו שכתב, "כי יגורתי מפני האף והחימה"... (תהלים עח לח)
ועל עבדיו יתנחם - לצורך עבדיו, כאילו יתנחם וישוב לשעה מחוקי הטבע. (שם קלה יד)
ובן אדם ויתנחם - ...כי כל התנחמות בגזרת ה' אינו אלא על ידי תפלה ותשובה, ואין זה חרטה חס ושלום, אלא כן הטביע הקב"ה את העולם, וז' אומות שלא הרבו תשובה ותפלה אי אפשר להתחרט... (במדבר כג יט)
ואני תפלתי - קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון, והאמת כי בני ישראל מעוררין בתפלתם עת רצון, כמו שדרשו חז"ל, אימתי עת רצון כשציבור מתפללין, וזה שאמר ואני תפלתי לך וכו' עת רצון, שהתפלה גורמת הרצון, רק מכל מקום יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבני ישראל יגרמו רצון, וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בני ישראל עת רצון כנ"ל, ובשבת קודש שיש להקב"ה נייחא מהבריאה על ידי ישראל שמעידים שברא עולמו בששה ונח בשביעי, וזהו הרצון נותן חיות לכל השבוע... (במדבר חקת תרל"ד)