...וכולן אסמכתות בעלמא, כמו שרגילין תמיד לדרוש קראי לאסמכתא בתורת כהנים ובספרי. וכן נוכל לומר במה שאמרו דברים שהם משום שבות מנין וכו' שהוא אסמכתא... כי שבות בלשון חכמים נאמר תמיד על איסורין של דבריהם. (דרשה לראש השנה)
...במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן, והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בלבו להקנותו... (מכירה יא ב, וראה שם עוד)
אמר החבר: אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתות, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו הפסוק: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר" וגו' (בראשית ב' ט"ז) כסימן לז' מצוות בני נח... ושמא שני הפנים יחדיו יש להם בפירוש הפסוקים, או שיש שם פנים אחרים נעלמים ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם, והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד דבריהם אלא הבנתנו... (מאמר ג עג)
...והרבה דרכים נאמרו בגמרא באסמכתא בענין רבית ובענינים אחרים. ודרך כלל למדני רבי ישמרו א-ל בענין דיני האסמכתא, שכל שיתנה האדם עם חברו דרך קנס, כלומר אם לא יהיה כן יענש בממון כך וכך, יקרא אסמכתא. ועל זה אמרו ז"ל (ב"מ ס"ו ב') דאסמכתא לא קניא. ובלשון אחרת אמרוה ז"ל גם כן, כל "דאי" לא קני, אבל כל תנאי שיתנה האדם עם חברו ויאמר אם אתה תעשה כך אף אני אעשה כך וכך, כדרך בני אדם שמתנין בלשון זה, אין זה בכלל אסמכתא כלל חלילה, שאם כן איך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה, שכלם בלשון "אם" הם, דאי אפשר בלאו הכי... אלא ודאי טעם נכון מה שכתבנו שלא נאמר "אסמכתא לא קניא" אלא במה שיתנו בני אדם זה עם זה דרך קנס... (בהר מצוה שמג)
השני הם המצוות שהם בעצמם דברי סופרים, והביא ראיה ודרש מן התורה, ואמרו על זה כי המצוה מדבריהם, וקרא רק אסמכתא בעלמא. ורבים טועים שסבורים לומר, כי אין לאותה מצוה כלל שום ענין אל התורה באמת, רק שהם עשו למצוה דרש מן התורה, כאילו היה זה מליצה בלבד. והאומרים כך טעו, לא הבינו דבריהם, כי חס ושלום שיהיה דבר אחד מדבריהם נאמר להרחבת הלשון ויפוי המליצה, רק כל דבריהם אמת, וכאשר אמרו מנין דבר זה, והביאו ראיה מן המקרא, יש באמת ראיה מן המקרא לדבריהם.
ובפרק כל הבשר: כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר' אלעזר בן ערך, מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה... ופירוש דבר זה, כי יש לך לדעת, כי נטילת ידים הוא איסור מדרבנן, ומן הכתוב מביא ראיה שהידים מקבלות טומאה יותר משאר האברים, מפני שהם כלי הנגיעה וממשמשין הכל, ודבר זה מסוגל לטומאה, ומפני זה הוציאו חכמים ותקנו נטילת ידים... ותיקנו להם טומאה מיוחדת לחולין אף שלא נגעו, כי הן מיוחדות לנגיעה בחוץ, כאילו נגעו בטומאה, הרי אם שהמצוה מדבריהם, יש למצוה הזאת סעד וסמך מן הכתוב שהידים מוכנות ביותר לטומאה.
וכן בפרק אין מעמידין: השלקות והכבשים אסורים. מנא הני מילי, דאמר קרא "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי" וגו', מה מים שלא נשתנו על ידי האור וכו'. וקאמר מידי אור כתיב, אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אין הפירוש שיהיה הפסוק זכר ומליצה בלבד, רק שלמדו גזרת חכמים מן המקרא, שלכך כתוב שם אוכל ומים, שהאוכל הזה דומה למים, פירות וירקות שלא נשתנו, כמו מים שלא נשתנו. וקרא אורחא דמילתא קאמר, שאין דרך אומה שהיא נבדלת מאומה אחרת לקנות זו מזו אלא דבר שלא נשתנה, ולכך זכר שם מים שלא נשתנו, ובודאי אורחא דמילתא קאמר, ולא מצוה. ומזה למדו גזירה זו שהם גזרו על בשולי עכו"ם להיות הבדל האומה מאומה, בפרט באוכל שצריך לתיקון האדם, כי האוכל הוא נפש האדם ומקיימו, ובודאי אם האוכל נעשה על ידי אומה אחרת יש לישראל להרחיק אותו, ואם אינו מרחיקו יש להם קירוב וחבור. והרי לדבר סעד גדול מן הכתוב, וזה סמך לבישולי עכו"ם... (באר הגולה באר א)
וקרא אסמכתא וכו', אל תאמר כלל שהוא אסמכתא ולא כוונה התורה על זה כלל, דאם כן מאי רבותא דשניות מן שאר דבר שאמרו, אבל כך פירושו, שאין הדבר הזה כמו שאר דברי תורה קרא שאר דברי תורה גוף התורה, ודבר הזה יש לו סמך לתורה ואינו כמו התורה עצמה, אבל שניהם הם מן השי"ת, כמו שנברא הפרי והשומר שלו גם כן, ואין השומר כמו הפרי, כך דברי התורה הם הפרי, ודברי רבנן להם אסמכתא כמו גדר ושומר לתורה... (חידושי אגדות יבמות עא ב)
...ואל תטעה לומר בכל מקום שאמרו אסמכתא שמשה רבינו ע"ה לא כתב התורה בשביל אותה אסמכתא, אלא אסמכוה מדעתם, אלא פירוש דבריהם נסמכים אמקרא ואינו גוף המקרא אלא מחובר אל דברי התורה, ולפעמים הוא פירוש הכתוב כבתפילין, ולפעמים אינם גוף דברי תורה ורק נסמך, ויש לו דין אחר דהינו מדרבנן לגמרי... כך התורה ניתנה בלא תוספת ומגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה, ומכל מקום כיון שלא נכתב בפירוש כאילו אמרה תורה, אתם החכמים יש לכם רשות להוסיף במקום הזה כדעתכם, אבל אינו כל כך הכרחי ופשוט. (גור אריה שמות יט טו)
וצריך שתדע עוד, כי עקרי הדינים כולם מקובלים ממשה רבינו ע"ה, אמנם קבלו רז"ל שדברי המסורה רמוזים בתורה שבכתב ברמזים שונים, על פי דרכי הרמיזה הידועים להם, והיה מפורסם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בחלק זה, פירוש בידיעת מקום רמזי התורה שבעל פה בתורה שבכתב, ועל כן יטרחו כל אחד לבקש הרמזים האלה כפי שיראה יותר נכון... והנה לא ירצו בפירושים האלה שהיתה זאת כוונת המקרא ההוא, אבל ירצו לומר שלזה כוון בעל התורה ב"ה במה שרצה לרמוז בדרכי המקרא ההוא בדרכי הרמז, נוסף על מה שרצה לבאר בדרכי הפשט, ויקראוהו לפעמים אסמכתא... (מאמר העקרים, בענין תורה שבעל פה)
כל מלאכה - וכבר ביארתי ענין האסמכתות שמפני שאין כח ביד חכמים לגזור על דבר שהיתרו מפורש בתורה, כשרצו לגזור על השבותין חתרו להראות שגזרתם אינה כנגד דבר המפורש בתורה להיתר, ומצאו סמך שיסכים הכתוב עם דבריהם דרך האסמכתא, על פי זה ממה שמצאו שפה כתיב "לא יעשה" בנפעל, שמורה העשיה על ידי אחרים, מצאו סמך שלא יצוה לאחר לעשות מלאכה... (שמות יב טז, וראה שם עוד)
...ותורת ה' תמימה כולל כל הדעות, אבל בחינת תורה שבעל פה כל אחד מקבל לפי דעתו, ושם יש מחלוקת, ולכן איתא אלו ואלו דברי אלקים חיים, שכל אחד דבריו נובעין ממה שקיבל מתורה שבכתב, ולכן כל תורה שבעל פה צריך להיות נסמך לתורה שבכתב, וזהו כל אסמכתות שבגמרא... (במדבר קרח תרס"ד)
...ומצאנו כמה פעמים: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ונראה לפרש על פי מנחות כ"ט, בשעה שעלה משה וכו' מצא הקב"ה קושר קשרים וכו', ולא היה יודע מה הם אומרים... אמר לו כך עלה במחשבה לפני. פירוש הבחירה חפשית לפי ידיעת האדם, שבה ג' הזמנים עבר הווה ועתיד חלוקים, אבל השי"ת בידיעתו הבלתי תכליתית אצלו ג' הזמנים שוים כהווה, שעל זה מורה שם הוי"ה ב"ה, ואין בכח נברא להשיג זאת. וראה שלפי מצב ישראל בגלות צריך לאסור להם בישולי עכו"ם, ורמז זאת בתורה, "אוכל בכסף תשברו מאתם" וגו', ושום נברא לא היה יכול להשיג הרמז טרם יהיה המצב הזה שיצטרכו לו, שאם לא כן תהיה הבחירה נעדרת. (דברים יז יא)