(ראה גם: בגדי כהונה-כללי)
מה כתיב פעמון וכו' והעמדנו, שהכל הוא בסוד עליון, כמו שאמרנו, מה כתוב, ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה', שהוא משום שצריך לקול הנשמע, (שהוא ז"א), וברכות תשרינה על העולם בשביל הכהן, שהוא מברך הכל ועושה הכל. פעמון זהב, הרי העמדנו (שהוא קול הנשמע, שהוא ז"א), רמון, (הוא המלכות), שנתמלאה מכל, (שהיא מקבלת מכל העליונים. ויעש את מעיל וגו' כליל תכלת, כבר ביארנו בסוד חשן ואפוד, והכל אחד, (כלומר שמעיל האפוד הוא אותו הסוד כמו האפוד, דהיינו מלכות). כליל תכלת, כך ראוי להיות כמו שהעמדנו, שתכלת היא סוד אור הכסא... (פקודי קצז, ועיין שם עוד)
ותא חזי, מעיל האפוד הזה היה לכסות אותו (סביב גופו), כשלבש אותו כתוב, אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה, (שהחשן היה מקדם, והאפוד באחור). (שם רא)
ראה בגדי כהונה-כללי, זבחים פ"ח.
ועשית על שוליו, כמה הם, שבעים רמונים ושבעים זגין כנגד שבעים זקנים, ואחד גדול מלפניו כנגד שבעים ואחד. וחלולין היו, והיו כמו חצצין של זהב שהיה קולן נשמע, וזה נס גדול היה, שהפעמון היה של זהב, והרמון של תכלת וארגמן ותולעת שני, והיה מקיש וקולו נשמע, כאילו היה כולו של זהב. ויש אומרים הכיסין היו של תכלת וארגמן ותולעת שני והפעמונים היו בתוכן.. (שמות כח לג)
ומעיל - כמין חלוק, וכן הכתונת, אלא שהכתונת סמוך לבשרו, והמעיל חלוק העליון. (שם שם ד)
מעיל האפוד - שהאפוד ניתן עליו לחגורה. פי ראשו - פתיחת בית הצואר. בתוכו - כפול לתוכו, והיה מעשה אורג ולא במחט. לא יקרע - והקורעו עובר בלאו. רמוני - עגולים וחלולים כמין רימונים העשויים כביצת תרנגולת. פעמוני - זגים עם ענבלים שבתוכם. בתוכם סביב - ביניהם, בין שני רימונים פעמון אחד. (שם שם לא והלאה)
מעיל האפוד - הגאון תרגם מעיל ממטר, כדמות הנקרא סרבל. לקדמונינו ז"ל הפעמונים אינם נראים, אלא הם בתוך הרימונים, ושם ישמיעו קול. (שם שם לא)
מעיל - לרש"י כמין חלוק ככתונת, ואינו כן, כי המעיל בגד שיתעטף בו, כמו שאמר והוא עוטה מעיל וכו', ולא תבא עטיה על כתונת רק על השלמה שיכסה בה, והמעיל כסות מקיף כל הגוף מצוארו עד רגליו, ואין לו בית יד כלל. וציוה הכתוב שיהיה פי המעיל שהוא בית הצואר ארוג עמו, והמעיל כולו חלוק לפניו, מכניס ראשו בנקב פיו, ונמצא צוארו חגור בפי המעיל, ומלפניו שני כנפים. וגם לא ידעתי למה עשה הרב הפעמונים לעצמם בין הרימונים, שאם כן אין הרימונים משמשים כלום, ואם לנוי למה דוקא רימונים? ועוד שהיה צריך לפרש איך יתלה הפעמונים במעיל? אבל הם בתוכם ממש, כי הרימונים חלולים, והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם. ולא פירש הכתוב מנינם, ולרז"ל היו ע"ב... (שם שם לא)
ומה שאמר למעלה ונשמע קולו בבואו אל הקדש וגו', הוא ביאור למצות הפעמונים, כי אין בהם צורך בלבישה, ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן, וציוה בהם שישמע קולו בבואו, ויכנס לפני אדוניו באלו ברשות, כי הבא בהיכל המלך פתאום חייב מיתה. וירמוז למה שאמר ביומא דירושלמי: וכל אדם לא יהיה וגו', אפילו אותן שדמות פניהם פני אדם, על כן ציוה להשמיע קולו, כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד. וכן בצאתו לצאת ברשות, וכדי שיוכלו משרתי המלך לשוב שמה... (שם שם מג)
ויעשו על שולי המעיל - שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוך הרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והנה הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש, וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם, ולכך כפל הכתוב "בתוך הרמונים" פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב... (שם לט כד)
המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין י"ב, ופיו ארוג בתחילת אריגתו, ואין לו בית יד, אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה, ואינו מחובר אלא כנגד הגרון, והקורע פי המעיל לוקה, והוא הדין לכל בגדי כהונה הקורען דרך השחתה לוקה. (כלי המקדש פרק ט ג)
ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני, כל מין שזור ח', נמצאו חוטי השולים כ"ד, ועושה אותן כמין רימונים שלא פתחו פיהן ותולה אותם במעיל, ומביא ע"ב זוגים ובהם ע"ב ענבולים, הכל זהב, ותולה ל"ו בשולי כנף זה, ול"ו בשני, עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורימון פעמון ורימון. (שם שם ד)
ופי המעיל בתוכו - באמצעיתו, כמו "ועץ החיים בתוך הגן". מעשה אורג - משעת אריגתו יהא פיו עשוי באמצע הבגד. לא יקרע - לשון פתיחה, פירוש בית צוארו לא יפתח בשעת תקון הבגד, אלא בשעת האריגה מניחין בו בית הצואר. ((שמות כח לב)
ונשמע קולו - כדי שידעו זמן העבודה, ובכך יכוונו לבם לאביהם שבשמים. דבר אחר ונשמע קולו, כדי שיהא ניכר ונבדל להיות קדש קדשים משאר הכהנים המשרתים שם, אבל ביום הכפורים לא היה צריך הכירא, שהרי כל עבודות אינן כשרות אלא בו. (שם שם לה)
רמוני - היו ע"ב כמראות נגעים הבאים על לשון הרע, (המעיל מכפר על לשון הרע). (שם שם לג)
המעיל מכפר על לשון הרע, כי היה המנהג בכל הדורות ללבוש מלבושים נאותים לאיש כמעשהו, ועטיית המעיל נתייחדה לחסידים ולפרושים, כבשמואל א' כ"ח "והוא עוטה מעיל", וראוי שיתאימו מעשיו הפנימיים לכך, וכן ילבש הכהן המעיל המורה על הפרישות והנקיות, ועל שוליו הפעמונים, שיהיה פרסומו מתאים למלבושיו. אמנם הם רמוני תכלת וארגמן ובתוכם פעמוני זהב שאין קולם רם, רוצה לומר שלא ישתדל לפרסם דבריו, ואפילו המעט שיפרסם יהיה מעט ממה שיש בו, ולא יעשנו עיקר. אם כן יבטל המעיל ממנו לשון הרע, וילמדו שאין ראוי לדבר בגנאי האנשים, שאפילו הריקים מלאים מצוות כרימון... (שם שם א)
המעיל הוא לרמוז על ההשגחה, ובו הפעמונים להודיע שכל מעשיו נראים ונשמעים, או הוא רומז על עבודת הכהן הגדול... (שם שם ו)
מעיל האפוד - קראו לו כך כי האפוד עליו, ויהיה כולו תכלת להבדילו מהאפוד שעליו, ושפתו ארוגה כפול, שלא תקרע מכובד החושן והאפוד התלויים בו. והיה כדעת הרמב"ן מעיל עוטה, ואולי היו בו נקבים לידים. ונשמע קולו - כדי שיתבונן שהוא נמצא במקדש, ומה שמוטל עליו. ומזה הטעם אסור לכהנים להכנס שתויי יין. או הטעם שידעו בחוץ שהכהן הגדול לא מת. ולהמקובלים הוא מעין נטילת רשות להכנס למלך. (שם לא ולה)
מעיל האפוד - מכפר על הקול, שרבה רעת האדם בו, עיין שם. והנה ז' תועבות מסתבכים בדבור: גניבת דעת וחונף, שמע שוא והוצאת דבה, ליצנות ודברי ריבות, לשון הרע וספור בגנות חברו, רכילות לשלח מדנים, נבלות פה, ואמן של כולן היא שיחה בטלה. וכל זה רמז במעיל: כליל תכלת - שהדבור יתייחס רק לדברים אלקיים שהתכלת רומזת עליהם. ופי ראשו בתוכו - שיהיה תוכו כברו ולא יחניף. שפה לפיו - לבלום פיו מלהוציא דבר, וגם אם יקניטהו חברו לא יקרע - שעל ידי זה לא יבא לידי פירוד. פעמון ורמון - בין שני רימונים פעמון, לומר שידבר רק חצי מהשתיקה, וכן נתן ה' לאדם פה אחד ושתי עינים, שחצי מה שיראה יגיד, ומלבד מה שדבריו מועטים יהיה בנחת ובקול נמוך, ויהיו דבריו יקרים כזהב, ולא ידבר היתול וליצנות המרגילים שחוק, וכמה הזהירו רז"ל שבמקום גילה רעדה, בל תת מקום לשטן לקטרג, כדרכו לערבב כל שמחה. ושם את הקול בשולי המעיל, לומר שלא ימהר להשיב ולריב, כי אם ימתין עד ינוח רוגזו. פעמון זהב ורימון - אמר על הולך רכיל, שאפילו סוד של עצמו לא יגלה, כי יתן לבן בריתו מכשול שיגלהו, ורוצה לומר: אם הסוד מקשקש בקרבו כענבל בזוג אל תגלהו, אלא יהיה כרימון שגרעיניו כמוסים בתוכו. ועל הדובר נבלה אמר והיה על אהרן לשרת - ואיך יהפוך כלי שרת לאחד הביבין, ויבקש מפניו בפה טמא... (שם שם לא)
כליל תכלת - שהוא מכפר על לשון הרע, והתכלת דומה לים שלו חול גבול, וכן יש ללשון ב' גבולות, וזה טעם התכלת (בציצית) זכר לשמירת המצוות, שלא ישנה מדתו כשמים, ולא יפרוץ גדרו כים, וכן ימעט בדבור כשיסתכל בשמים ובכסא הכבוד. וכן היו למעיל חומות כפולות בפיו כפי תחרא, ותיקונו הוא שישמע קולו רק בבואו אל הקודש. (שם כח לא)
ובצאתו ולא ימות - נראה שאם לא היו לו הפעמונים חייב מיתה לשמים, שאם כוונתו למחוסר בגדים, היה אומר "ולא ימות" אחר תשלום כל הבגדים ולא באמצע, אלא ללמד על הפרט בא, ובסוף מעשה הבגדים אמר: "והיו על אהרן ועל בניו וגו' ולא ישאו עוון ומתו", לחייב על העובד מחוסר בגדים. (שם שם לה)
על שולי - מכאן אני מדייק שהאמת כהסוברים שהפעמונים הם בשורה עם הרימונים, ולא בתוכם ממש, שהרי הקדים נתינת הרימונים על המעיל, ואחר כך אמר מעשה הפעמונים בפני עצמם, ואם הפעמון בתוך הרימון ממש, מדוע הוצרך לומר עוד פעם "על שולי המעיל", אחר שכבר אמר שהרימונים על שולי המעיל? ומה שכתב הרמב"ן קשה. (שם לט כד)
בתוך הרימונים - כפל זאת לומר שיהיו הרימונים מכוונים, ולא יהיה אחד לצד מטה או למעלה. (שם שם כח)
ונשמע קולו - נראה שהוא כמצות ציצית, שבזה מעורר גם כן את חוש השמיעה להזכירו כי הוא בחיר האומה, ולתכלית מה לבש בגדים אלו, ולהזכירו קדושתם שלא ימעול בהם אחר העבודה. (שם שם לה)
המעיל הוא שישמור על שפתיו שידבר רק בתורה ובמצוות, ובו שפה לפיו, ופעמונים שישמע קולם רק בבואו אל הקודש, והם ברימונים שבהם תרי"ג גרעינים (נגד תרי"ג מצות). (שם כח א)
מעיל האפוד - לרמב"ם ולרמב"ן שהיו לו ב' כנפים אין האפוד עליו, אלא מאחורי הכהן, והמעיל משלימו לפניו. כליל תכלת - חוטין כפולין י"ב. רימוני - כמו רימונים שלא פתחו פיהם, והם מג' מינים חוטן כפול שמונה. (שם שם לא ולה)
רימוני - זה הבגד היחיד במקדש בלי שש, ורק שאר המינים נמצאים בו.
המעיל עוטה את האדם הנקי המקבל עליו את התורה, והשואף למלא את חובתו תחת סימן הצבע האלקי, התכלת. לצד הקרקע יש בו רמונים, בלי מין השש השלילי, הרימון מסמל גם את רבוי הזרעים, כל זה רוצה לומר שמעשה האדם יהיו מכוונים אל הארצי - כדי לפעול בו בקשר עם הרעיון האלוקי. הפעמונים הם כדי שחבריו ישמעו את קולו, לפי הכלל שהוא עובד במקדש כבא כוחם. (שם שם מ)
מעיל האפוד - לפי סדר הלבישה מבואר שהאפוד חגור על המעיל. ונראה שנקרא מעיל האפוד, שאסור ללבוש את המעיל כי אם בשעת נשיאת האפוד, דפשוט כי חושן ואפוד אין ללבשם בחנם, שהרי יש בהם שעטנז, וחושן ואפוד מותר ללבשם לבדם בשעת שאלה באורים ותומים, דזה היתה מצותו, כמו מצות העבודה בח' בגדים, והציץ היה רגיל ללבשו גם שלא בשעת עבודה, כבשלהי פ"ג דקידושין: "הקם להם בציץ שבין עיניך", וכבר חקרו התוספות בזה, אבל המעיל לא היה לובש אלא לשרת. (שם שם לא)
על שוליו - לרמב"ם ולרמב"ן מבואר למה כתב ב' פעמים "על שוליו", שלדעתם היה פתוח לפניו, והיה אפשר שישים הפעמונים לגבהו. (שם שם לג)
בתוכו כפי תחרא - הפרשה בתצוה מתפרשת כפי הרמב"ם והרמב"ן, שהמעיל פתוח לפניו, והפרשה דכאן כדעת רש"י שהיה סגור, ראה שם בארוכה. ונראה דלשון מעיל הוא על שניהם, ונתגלה לבצלאל על פי ציווי ה' את משה שאפשר לעשות גם כך, אם כן לדורות איך שהכהן הגדול רוצה לעשות יעשה. ולכן כתב כאן "מעשה אורג כליל תכלת", בהיפך מכל מקום שכתב קודם תכלת וגו' ואחר כך "מעשה אורג", שאם כן היו לו בתי ידים, ואמר שיארגנו כליל עם הבתי ידים, ולא יחברם אליו. (שם לט כג)
בתוך הרימונים - צריך לומר שהרימונים היו גדולים מן הפעמונים, וכשהיה הפעמון אצל הרימון נתכסה על ידו, וזה שכתב "בתוך", ולא כתב בין הרימונים. לשרת - פירשנו בתצוה שהפעמונים ניתנו כדי שישרת ברגש, והמעיל בא להגן שלא יוזק, כי יחשוב שאינו בא בפעמונים להתהדר לפניו אלא לשרת לפניו יתברך. (שם שם כה וכו)