(ראה גם בגדי כהונה-כללי)
פתח ואמר, ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו', למה נקרא ציץ, ומשיב, משום שהוא הסתכלות להסתכל בו, ומשום שהוא נמצא להסתכלות בן אדם נקרא ציץ, וכל מי שמסתכל בו בציץ ההוא הוא ניכר בו (אם הוא צדיק או לא).
בציץ היו אותיות השם הקדוש מפותחות בפתוח וחקוקות בו, ואם צדיק הוא מי שעומד לפניו אלו האותיות החקוקות תוך הזהב היו הארתן בולטות ועולות ממטה למעלה, מחקיקה ההיא, והיו מאירות בפניו של אדם ההוא.
(פעם היתה) נוצצת בו, ופעם לא היו מתנוצצות, בפעם הראשונה שהכהן הסתכל בו, היה רואה הארות האותיות כולן בפנים, וכשהיה מסתכל לעיין בו לא היה רואה כלום, אלא הארת פניו היה מאיר (בשיעור) כמו שניצוץ היוצא מן זהב התנוצץ בו, ולא יותר. רק הכהן היה יודע המראה של הסתכלות הראשון שהיה רואה בשעתו, (וכן כל אדם שהוא), משום שרצון הקב"ה היה באדם ההוא (המסתכל בציץ) וידע שהוא מזומן לעולם הבא, כי מראה הזו (שהאירה מאותיות הציץ), האירו עליו מלמעלה, שהקב"ה היה רוצה בו, וכאשר מסתכלים בו לאחר כך (לעיין בו), לא ראו כלום, משום שהמראה שלמעלה אינו מתגלה אלא לפי שעה.
ואם אדם עומד לפני ציץ ההוא ופניו אינם מראים, גם לפי שעה, המראה הקדוש, אז ידע הכהן שהוא עז מצח, וצריך לכפר עליו, ולבקש עליו רחמים. (ויקהל תמו)
תא חזי, כי אמרו שכל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעולם הזה ובעולם הבא, כל אלו עזי מצח שהיו בישראל כשהיו מסתכלים בציץ ההוא, היה נשבר לבם ומסתכלים במעשיהם, משום שהציץ היה עומד על אות, (שהיה נחרת עליו קדש להוי"ה), וכל מי שמסתכל בו היה בוש ממעשיו, ועל כן הציץ מכפר על עזי פנים ועזי מצח.
סוד אותיות של השם הקדוש שהיו חקוקות על הציץ, היו מאירות באור בולט ונוצץ, כל מי שהיה מסתכל בהתנוצצות ההיא של האותיות, פניו נופלים מאימה והיה נשבר לבו, ואז היה הציץ מכפר עליהם כאופן הזה, כיון שהוא גרם שישבור לבו ושיכנע לפני אדונו. (שם תסד)
כתיב ועשית ציץ זהב, והרי העמדנו סוד הציץ לעטר בו כהן גדול, וזה הוא (שנקרא ציץ, שפירושו ראיה, מלשון הציץ ונפגע), שיסתכלו בו העינים, שהוא סימן של עולם העליון, (שהוא ז"א ששם סוד ההשפעה של הארת החכמה המכונה הסתכלות עינים) שנתעטר בו הכהן הגדול.
ומשום זה ההסתכלות של (של הציץ) מכפרת על עזות פנים, משום שאין עומד לפניו, אלא פנים של אמת, כי הסוד של כל אלו הפנים העליונים, (שה"ס הארת חכמה המלובשת בחסדים, שנקרא פנים), שהם פנים של אמת, היינו פנים של אמת הכלולים באמת של יעקב, (שהוא ז"א בסו"ה תתן אמת ליעקב).
ציצית היא נקבה, שהיא סוד עולם התחתון, (דהיינו מלכות), שהיא הסתכלות לזכור, (דהיינו כמו שכתוב וראיתם וגו' וזכרתם), ציץ הוא זכר, (דהיינו ז"א), ציצית, היא לכל אדם, ציץ רק לכהן... (שלח לך שכה, ועיין שם עוד)
... וכמו שהציץ היה עומד על הנס, כך גם הקטורת, (היתה עומדת על הנס), שאין לך דבר בעולם שישבר את הס"א חוץ מקטורת. (זהר חדש שיר השירים שדמ)
ראה בגדי כהונה-כללי, יומא ז', זבחים פ"ח.
...והא תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון, ר' יהודה אומר עודו על מצחו מרצה, אין עודו על מצחו אינו מרצה, אמר לו ר' שמעון כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה, אמר לו רבי יהודה הנח ליום הכיפורים שטומאה הותרה בציבור. (סנהדרין יב ב)
נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, יצא והקריבו אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא... ורמינהי על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור... והתניא ר' אליעזר אומר הציץ מרצה על אכילות, רבי יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות... (מנחות כה א, וראה שם עוד)
ופתחת עליו - ותגלוף עלוי חקיק ומפרש. (כמות כח לו)
ושמת - ותשוי יתיה על שזיר חוטא דתכלתא למכפרא על חציפי אפיא, ויהי על מצנפת מעילוי תפילת רישא... מן צדעא לצדעא יתמטי... לכל מתנות קדשיהם דמשקרין בהון... לרעוא להון. (שם שם לז ולח)
ציץ - כמין טס של זהב, רוחב ב' אצבעות, מקיף על המצח מאוזן לאוזן. על פתיל - בשחיטת קדשים שנינו שערו נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין. הפתילים היו בנקבים בשני ראשיו באמצעו, ששם פתילים בג' המקומות האלה, אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו, וקושר ראשי הפתילים שלשתם מאחורי העורף, נמצאו מקיפין את ראשו, והאמצעי הולך על פני רוחב הראש מלמעלה, ועליו אומר והיה על המצנפת, והיה נותן הציץ על ראשו כמין כובע על המצנפת... (שם שם לו ולז)
ונשא אהרן - לשון סליחה, אהרן נושא את המשא של עוון, ונמצא העוון מסולק מהקדשים. עון הקדשים - לרצות על הדם והחלב שקרבו בטומאה, ולא עוון פגול ונותר, וכהן שהקריב טמא, שהרי נאמר עוון הקדשים ולא עוון המקריבים. והיה על מצחו תמיד - אינו עליו אלא בשעת עבודה, אבל תמיד לרצות לה' אפילו אינו על מצחו. ולהאומר שרק בעודהו על מצחו מכפר ומרצה, תמיד רוצה לומר שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו. (שם שם לח)
וכלי הקדש - זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים עמו, הראה להם הציץ שהשם חקוק בו, והם נופלים... (במדבר ל ו)
יודעת איש - ראויה להבעל, ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות. (שם שם יז)
ועשית ציץ - תרגמה הגאון עצבה, נתונה על המצנפת, ואיננה כדמות כתר, כי אם על המצח לבדו כהשרים הגדולים, ועל דרך הפשט אין צורך רק בפתיל אחד שיעמד הציץ על פני המצנפת שהיא על המצח, וטעם ושמת אותו על פתיל - עם פתיל, שהיה הציץ קשור משני צדדיו. והנה הציץ נקרא נזר, וכמהו "ועליו יציץ נזרו", אולי הכל מגזרת ציץ, דבר נראה. ודע כי בשני הנקבים שהם במח על המצח שם יתחבר כח ההרגשות (החושים), ושם כח הדמות (הדמיון), ושם תחל המחשבה, על כן על הציץ לשאת עוון הקדשים, אולי לא היתה מחשבת המקדישים כהוגן. (שם שם לו ולז)
על פתיל תכלת - אני תמיה על רש"י, שהכתוב מצוה רק לעשות פתיל אחד, והוא עושה ששה? ועוד, ולא היה שם אלא פתיל אחד, שהטס מקיף מאוזן לאוזן ונקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים, ונקשר בו כנגד העורף, והפתיל על המצנפת מאחורי אזניו... (שם שם לז)
ועשית ציץ - לפי שנותנו על המצח מקום ראיית אדם, קרוי ציץ, כמו "מציץ מן החרכים". קודש לה' - על האפוד והחושן היו שמות בני ישראל, לזכרון שכפר הקב"ה על עוון הקדשים שיקדישו בני ישראל הכתובים למטה מן הציץ... על פתיל תכלת - פתיל אחד היה בשני ראשי הציץ שמגיע מאוזן לאוזן, שיהא הציץ מקושר בהן, וג' חוטין למעלה על הראש, ועשויין כמין כובע על המצנפת. (שם שם לו ולז)
ונשא אהרן את עון הקדשים - לפי פשוטו לא דבר הכתוב בטומאת הקדשים, אלא כל הקרבנות שיביאו בני ישראל לכפר עליהם, יסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני ה' שיהיה לרצון. (שם שם לח)
כיצד מעשה הציץ? עושה טס של זהב רחב ב' אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן, וכותב עליו שני שטין קדש לה', קדש מלמטה, לה' מלמעלה, ואם כתבו בשטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשטה אחת. והאותיות בולטות בפניו, חופר האותיות מאחריו, והוא מדובק על השעוה עד שבולט. והוא נקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל נגד העורף. (כלי המקדש פרק ט א וב)
ואחר כך צונף במצנפת וקושר הציץ למעלה מן המצנפת, ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת. (שם פרק י ב)
כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא, אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין, שהרי עבודתו חולין, ואם הוא טומאת התהום, ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק, הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אף על פי שהוא מזיד.
וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים, שנאמר: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עוון הקדשים", אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בצבור, שהציץ מרצה עליה. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם. (ביאת מקדש פרק ד ו והלאה)
ועשית ציץ - מין תכשיט מאיר ומזהיר, כמו "ונוצצים כעין נחשת קלל"... והיה על מצחו תמיד - כאשר תנתן המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ נזר הקדש. (שם כח לו)
קדש לה' - להראב"ד כתוב קדש ל בסוף שטה ראשונה, והשם כתוב בראש שטה, והציץ תכשיט ולא בגד, ואם כן ז' בגדים נגד ז' רקיעין, והציץ על כולם רומז למדה שכתוב עליה כל כבודה בת מלך פנימה, והיא העשירית, ואם כן הכהן מוקף ומעוטר בשעת עבודה בי"ב שבטים מלפניו ומאחריו, וע"ב פעמונים למטה, ושכינה על ראשו, מדת הדין שבה רחמים משגחת על ישראל. ולשון ציץ "מציץ מן החרכים", והיא מקבלת ממקור עליון... (שם שם לו)
...והציץ בא לומר שהנבואה נכבדת מהקסם התלוי בדמיון, והיא ברורה ומאירה לא כדמיון החוזים בכוכבים... או שיהיו מחשבותיו ואמונותיו קדושות. (שם שם ו)
ציץ - שעומד על מקום הכח המצייר והמציץ. על פתיל - לא שיקיף הציץ כל הראש. ואמר אל מול פני המצנפת - שיהיה בין הציץ והמצנפת מקום פנוי לתפילין. עוון הקדשים - טומאה בלתי ידועה של המקריב או הקרבן. ויש אומרים שהציץ הוא על מחשבות רעות, ואין זה לפי הפסוק. (שם שם לו ולח)
ונבאר עתה ענין הציץ, שהוא באמת תיקון המאיר על המצח, שלכן ניתן שם על המצח, והוא מאור שמקיים קשר המצח של א"א עם אותו של הז"א, וה"ס (רעותא דז"א לקבלי ההוא רעותא וכו'), ולפיכך נאמר בו לרצון, ותבין היטב זה הענין שעל הציץ היה מפותח פתוחי חותם קדש לה', והוא סוד גדול, כי שם הוי"ה ב"ה הוא למטה בז"א, אך כח הרצון העליון הוא בחינת הקדש של השם... (אדיר במרום דף סב, ועיין שם עוד)
ציץ - לרז"ל הציץ מכפר על עזות מצח, והלא כתוב שהציץ מכפר על עוון הקדשים? ולפי מה שכתבנו שהציץ מכפר על זנות שבגלוי, כדכתיב "ומצח אשה זונה היה לך", וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, נוכל לומר, כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו, כך מכפר על מצח אשה זונה, המטמא קדושה שבאדם. ומטעם זה נאמר "ושמת אותו על פתיל תכלת", דומה לפתיל של ציצית, שגם כן מצילים מזנות. ואף שרז"ל דברו בסתם עזות מצח, מכל מקום יש בו גם חילול קדושה, כי עזות פנים מסתמא אין הורתו בקדושה... (שם שם לו)
ציץ - נראה שנקרא כך על שם ההסתכלות המחשבתית, שלא יסיח דעתו כי אם לדברים קדושים. על פתיל תכלת - עיין שם בענין מחלוקת רש"י ורמב"ן על מנין חוטי הציץ, ונראה שפתיל הוא חתיכת בד, ואמר והיה על המצנפת - סמוך למצנפת, אל מול פני המצנפת - לצד פניו עם ריוח קצת על המצנפת, וכן מול הגלגל - רחוק מן הגלגל. ולקמן פירש נתינתו, ונתת אותו על פתיל תכלת - חתיכת צמר שישים תחת כולו כדי לקבל את הזיעה, וזה שקראו רז"ל כיפה של צמר, ולכן אמר ושמת - שמקפיד על מקום וסדר הנחתו, וכשמדבר מקשירתו אמר נתינה, "ונתת אותו על פתיל תכלת". והיה על מצחו תמיד - מדלא כתב והיה תמיד, יורה שתמיד נמשך על שלאחריו, שיהיה תמיד לרצון, אפילו כשאינו על מצחו, ונראה שלשון תמיד בא גם על מדה ועשיית דבר כשיעורו, וכאן רוצה לומר שישער במחשבתו גודל הקדושה ולא יסיח דעתו. (שם שם לו והלאה)
חושן - ולא מנה כאן הציץ, כי לא נזהרו לעשות לקדשו, באשר השם מקדשו. (שם כח ד)
פתוחי חותם - היינו מלבד העיקר שהוא קודש לה', היה עליו איזה ציור נאה לתכלית זו. (שם שם לו)
על פתיל תכלת - "על" משמעו לא מקומי כי אם יסודי, שיהא יסוד העמדתו על ידי פתיל תכלת. אל מול פני המצנפת - העמדת החוט יהיה מאחורי הראש נגד פני המצנפת, ולקמן כתב "ונתת את נזר הקדש על המצנפת", רוצה לומר העמדת הציץ תהיה על ידי המצנפת, ואם מסירה היו הציץ והפתיל נופלים. (שם שם לז)
לכל מתנות קדשיהם - היינו מתן דם ואמורים שהם לגבוה, ולא עוון הבשר שנאכל לכהנים ולישראל... (שם שם לח)
וישא אהרן את ידיו - לר' יהודה אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מהציץ, והוא לטעמיה שטומאה הותרה בצבור, ואין ציץ לרצות, אם כן כח צבור וכבודם גדול מכבוד ציץ. (ויקרא ט כב)
הקהל - שהציץ מרצה על קרבנו, אף על פי שאינו מרצה בקרבנות עכו"ם שהוא חשוב עם הצבור... ואולי לזה אסרה תורה ליקח מעכו"ם לקרבנות צבור, כי אין הציץ מרצה על חלקם בטומאת התהום. (במדבר טו טו)