(ראה גם: אדם-וחברו, חרפה, מלבין פנים)
...ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו, מפיבשת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי, ולא בושתי... תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו, ולמה נקרא שמו מפיבשת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה... ולמה נקרא שמו כלאב, שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. (ברכות ד א)
ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלקים... אלא מהכא, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי, ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות, ואקראה לך להודיעני מה אעשה. ואילו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים, ומנין דאחילו ליה מן שמיא, שנאמר מחר אתה ובניך עמי, וא"ר יוחנן עמי במחיצתי. (שם יב ב)
ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנלן, מתמר, שנאמר היא מוצאת וגו'. (שם מג ב)
מאי מברך, יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא... (שם מו א)
א"ל רבי חייא לרב, בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה, דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא... (שבת ג ב)
כיון שאמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, מיד נענה, באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה... (שם ל א)
...לבושה - לא בושה. (שם עז ב)
תנו רבנן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. (שם פח ב)
...ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצינעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. (שם קד א)
אמר עולא לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. (שם קיט ב)
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין ועלובין היו... (עירובין יג ב)
...אלא לפני הבירה מעצי עצמן מאי טעמא לא, רב יוסף אמר שלא לבייש את מי שאין לו... (פסחים פב א)
הכלה הופכת את פניה, מאי טעמא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מפני שהיא בושה. (שם פו ב)
תנו רבנן, יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו... (סוכה נג א)
רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא, הוה מקשי ליה טובא, יומא חד חזייה דנפל על אפיה, שמעיה דאמר רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי, קביל עליה שתיקותא. (תענית ט ב)
...מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו, אמר רבי אבא דמן קסרי אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. (שם טו ב)
...ואית ליה דוכתא (לאבא אומנא) דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל, דאית ליה שדי ביה, דלית ליה לא מיכסיף. (שם כא ב)
הוה רגילה דביתהו (דר' חנינא בן דוסא) למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא משום כיסופא... (שם כד ב)
אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... (שם כו ב)
שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי... (מגילה כח א)
רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אתיא שכינה ולא נפק, אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה, אמר לפניו רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי... (שם כט א)
ר' שמעון בן חלפתא אפטר מיניה דרב, אמר ליה (אבוה) זיל לגביה דליברכך, א"ל יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש... א"ל ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא לישראל ותנא בה, דכתיב ואכלתם אכול ושבוע והללתם וגו' ולא יבושו עמי לעולם, וידעתם כי בקרב ישראל אני וגו' ולא יבושו עמי לעולם. (שם ט ב)
תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים... (שם כז א, וראה שם עוד)
כי הא דר' ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. (חגיגה ה א)
אמר אביי אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה. (יבמות מב ב)
אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים... ביישנים דכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם... כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (שם עט א)
איזהו בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש... (כתובות מ א, וראה שם עוד)
יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. (שם סז ב)
אמר רבי יהודה אמרו חכמים לפני רבן גמליאל הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים, אמר להם על החדשים אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים... (שם עח א)
תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. (נדרים כ א)
תנו רבנן וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'... או אינו אלא פתח אהל מועד ממש, אמרת אם כן דרך בזיון הוא. רבי יאשיה אומר אינו צריך, הרי אמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי קל וחומר לדרך בזיון... (נזיר מה א)
בשר - ב"ושה ס"רוחה ר"מה. (סוטה ה א)
...יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי עולם הבא, ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו, נחל חיי העולם הבא, ומה שכרן... להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם... (שם ז ב)
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה... (שם לב ב)
תנו רבנן ר' פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו החברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען על אבינו שבשמים... פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו... (שם מט א וב)
תניא אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. (גיטין נז א)
...רמא קלא נורא בי עמרם, אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן, אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. (קידושין פא א)
...שורו שבייש פטור, והוא שבייש חייב... (בבא קמא לד ב)
בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש, מני מתניתין, לא רבי מאיר ולא רבי יהודה אלא ר' שמעון היא, דתנן וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו, רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, עניים כפחותין שבהן... ואילו ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת... ואי רבי יהודה האמר אין לעבדים בושת, ואי ר"ש האמר נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור... וקטן בר בושת הוא, אין, כדאמר רב פפא דמיכלמו ליה ומיכלם... המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן חייב, וישן שבייש פטור... (שם פו א, וראה שם עוד)
התוקע לחברו נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי מנה, סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו פרע ראש האשה בשוק, נותן לו ארבע מאות זוז, זה הכלל הכל לפי כבודו, אמר ר' עקיבא אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז, אמר לו רבי תן לי זמן, ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן, גילתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים ובא לפני רבי עקיבא, אמר לו לזו אני נותן ד' מאות זוז, אמר לו לא אמרת כלום, החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי, פטור, אחרים שחבלו בו חייבים... (שם צ א)
אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי בר אבין זאת אומרת ביישו בדברים פטור מכלום... (שם צא א, וראה שם עוד)
רבן שמעון בן גמליאל אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת. (שם קיט א)
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים... אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך... תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואזיל חיורא. אמר ליה אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי, אמר ליה באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא... כל היורדים לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן, מדדרש רבא, דדרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו, אמר דוד לפני הקב"ה, גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, ואני אומר להם מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא... (בבא מציעא נח ב, וראה שם עוד)
ואמר רבה א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק... אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. כיוצא בדבר אתה אומר ונתתה מהודך עליו, ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. (בבא בתרא עה א)
...אמר לו דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם תשאלני בבית המדרש כדי לביישני... (שם פא ב)
...וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר, מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו... (שם צג ב)
...מסר לה סימנין, כי קא מעיילי לה ללאה סברה השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה... (שם קכג א)
עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות... ולא שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד. כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו... ור' חייא מהיכא גמיר לה, מרבי מאיר, דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה לו רבי אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה... ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה, משכניה בן יחיאל, דכתיב ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלקינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת. ושכניה בין יחיאל מהיכא גמר לה, מיהושע, דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך, חטא ישראל... ואיבעית אימא ממשה, דכתיב עד אנה מאנתם. (סנהדרין יא א)
תנא הוא (שבנא) בקש קלון בית אדניו, לפיכך נהפך כבודו לקלון... (שם כו א)
מכאן אמר ר' אלעזר המודעי, המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות... והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. (שם צט א)
ומפני מה לא מנו את אחז... ר' יוסף אמר מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו, שנאמר ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך, אל קצה תעלת הברכה העליונה אל מסלת שדה כובס, מאי כובס, איכא דאמרי דכבשינהו לאפיה וחלף, ואיכא דאמרי אוכלא דקצרי סחף ארישיה (כלי מנוקב של כובסים שם על ראשו) וחלף. (שם קד א)
...ולא הביישן למד. (אבות ב ה)
הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן... (שם ה כ)
מיד וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי, אלא אמר שמעתי ושכחתי. (זבחים קא א)
...התם כדתניא טעמא, א"ר יהודה רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה. (חולין ו א)
...ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה... (ברכות לג א)
א"ר יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן... (חגיגה י א)
באותה שעה אמר דוד, ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל, רחמנין, וביישנין וגומלי חסדים, ...ביישנים דכתיב, (שמות כ') ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני... (במדבר ח ד)
...אמר לו הקב"ה חייך חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבא, מניין דכתיב (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו', אבל הכוכבים אין להם בושה לעולם... (דברים א יג)
...והלא דברים קל וחומר, ומה ארץ שאין לה לא פה לדבר ולא פנים ולא בשת בקש הקב"ה עלבונה מן המרגלים, המדבר דברים כנגד חבירו ומבייש אותו על אחת כמה וכמה שיבקש הקב"ה עלבונו... (פרק ט)
...רובן של בני אבות ביישנים. (פרק טו י)
מוטב שתתבייש מעצמך ואל תתבייש מאחרים, ואל יביישך שיניך, ואל יבזך פיך, ואל יקללך לשונך ואל יכלימוך שפתיך. (פרק ב)
א"ר יהושע בן לוי אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה, ולא עוד אלא שכופל להן קללתם, שנאמר יבושו ויבהלו מאד, וכשהוא מברך את הצדיקים כופל להן ברכתן, (ישעיה מ"ה) לא תבושו ולא תכלמו ואכלתם אכול ושבוע. (מזמור ו)
אמר ר' יהושע בן לוי ראה כמה היא כח הבושה, שב' פעמים הוא מזכירה, ובו בלשון הוא מבייש לאומות העכו"ם ובו מברך את הצדיקים, שנאמר לא תבושו ולא תכלמו, אמר ריב"ל אלמלא לא נכתב ספר יחזקאל אלא למען תזכרי ובשת שכתוב בו, אלא שלא יהא לך פתחון פה, דיו, כיון שראה דוד שכך היא הבושה קשה, התחיל מתפלל עליה ואומר, בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם. (מזמור לא)
ואין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם, ואין בני אדם באין לידי בושה אלא מתוך דרכיהן... (פרק ג)
ובעבור תהיה יראתו על פניכם, סימן טוב הוא באדם שהוא ביישן, לבלתי תחטאו, מגיד שבושה מביאה לידי יראת חטא, שנאמר הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו. תניא ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זו בושה, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא, מכאן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן, אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. (שמות פרק כ, שא)
...לפיכך לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד (ישעיה מ"ה), אמר הקב"ה לשעבר אתם בחורים והיה בכם כח לבושה, עכשיו שהזקנתם אין בכם כח לבושה, הוי לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולם, כשמגיע הגאולה אין לנו בושה, שנאמר בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם. (תהלים לא ב)
...אחר כך חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי, ולא מקיימים דבר, ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים בעבור הבושת, כי רוב מבני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבדה ולא נמנעין מעבירה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב, (ירמיה ו') "גם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו", ואומר (צפניה ג') "ולא יודע עול בושת". ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו, ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה ובידיעת מה שאנו חייבין מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב: (יחזקאל ל"ו) "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל"... (שער ב הבחינה, פרק ה)
חמשה בקר - אמר ר' יוחנן חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה הגנב לנושאו על כתפו משלם חמשה, ושה שנתבזה בו משלם ארבעה... (שמות כא לז)
כיצד שמין הבושת? הכל לפי המבייש והמתבייש, שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה, ומבייש קטנה, ענייה בזויה, ואינו דומה מתבייש מאדם חשוב וגדול, למתבייש מאחד הנבלים וקל שבקלים. ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן, ולא יארע להן דבר זה מאדם זה. (נערה בתולה פרק ב ד וה)
המבייש את הערום או מי שהוא במרחץ פטור. נשבה הרוח והפכה שוליו על פניו והרי הוא ערום, והוסיף זה בהפשטתו, חייב... המבייש את הישן חייב, ואם מת בתוך שנתו ולא הקיץ והרגיש בזה שביישו, אין גובין בושת זה מן המבייש, ואם תפשו היורשין אין מוציאין מידן. המבייש את השוטה פטור, והמבייש את החרש חייב. המבייש את הגר או את העבד חייב. המבייש את הקטן, אם נכלם חייב. (חובל ומזיק פרק ג ב והלאה)
המבייש את חבירו בדברים או שרקק על בגדיו פטור מן התשלומין, ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום וזמן כפי שיראו. ואם בייש תלמיד חכם חייב לשלם לו בושת שלמה, אף על פי שלא ביישו אלא בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל ל"ח דינר מן הזהב. וקבלה בידינו שגובין קנס זה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד. ויש תלמידי חכמים מוחלין על זה, וכך נאה להם. ויש תובע ועושה פשרה ביניהם, אבל הדיינים היו אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב. (שם שם ה וו)
אף על פי שהמבייש שאר העם בדברים פטור מן התשלומין, עוון גדול הוא, ואינו מחרף ומגדף לעם אלא רשע שוטה. ואמרו חכמים הראשונים כל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים אין לו חלק לעולם הבא. (שם שם ז)
יש הכאות רבות שיש בהן ביזוי וצער מעט ואין בהן נזק, וכבר פסקו להן חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה ושבת בין לא צריך... (שם ח, וראה שם עוד)
ולמה משלם שלשה דברים אלו על פי עצמו? שהשבת והריפוי ממון הן ולא קנס, שאם לא יתן לו מחסרו ממון, והבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו, שהנחבל שלא חבל בו בפני אדם אין לו בושת, והודאתו בבית דין היא שביישה אותו. נמצאת למד שאין הפרש בבושת בין בושת המגיע לו אם חבל בו בפני אחרים ובין המגיע לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו, לפיכך משלם בושת על פי עצמו. (שם פרק ה ז וח)
אלמלא בושת לא היה אדם נקי מעבירה, תדע שלהרוג אדם בגלוי מכעס מצוי יותר מאשר ישכב אשה בגלוי, ואפילו אשתו, והבחורים שיצרם תקיף מניחים הדבר רק מפני הבושת. נמצא שאם התאפק מעבירה אל יחזיק טובה לעצמו, כי הוא מפני הבושת, ושלא הניחוהו יולדיו. (מא)
רציחה שאינה ניכרת לעינים והעונש שלה גדול הוא המבייש חברו ברבים או מצערו, ומצינו באביה שהוכיח את ירבעם לביישו וניגף ומת. ואם יחרפוך סכלים אמור, ידעתי שחטאתי הרבה, והצור ימחל לי. ואם נודע לרבים ניאופו אל ימנע מללמוד הלכות ניאוף, והבושה מכפרת. (נד)
הבושת והאמונה נצמדות, כשתסתלק אחת תסתלק חברתה. (קכ)
מעשה בחסיד אחד שהיה אחד מביישו, אמרו הקהל נעשה לו נזיפה ונגזור עליו חרם. אמר להם אל תעשו, וממני תלמדו שאני סובל ואיני נותן לכם להתקוטט בשביל כך, כשתשמעו חרפתכם מפי נבל מקול מחרף ומגדף. הרי כתיב "והאיש משה ענו מאד", וכתיב "ולא קם נביא עוד" וגו'. (קפב)
יכול יאמר אני איני מקפיד על מבזה וגם אני אבזה, שנאמר ואהבת לרעך כמוך - מי שדעתו כדעתך, ואם מקפיד נאמר עליו בטל רצונך מפני רצון חברך. (שמט)
תמצא בני אדם שאינם מהוגנים שהתחתנו בהם בני הגדולים או שנעשו שליטים בעיר, מפני שהיו אבותיהם משפילים את עצמם, לפיכך נהפך הגלגל שבניהם עשירים וגו', ופעמים תמצא שליטים ועשירים ולא בעבור מעשיהם הטובים, אלא שהיו בני דורם משפילים אותם או את אבותיהם ומביישים פניהם מפני דופי שבהם, והקב"ה אינו רוצה בבושת אדם, שהרי היו קוברים האבן שנסקל בה והעץ שנתלה בו שלא יתביישו. ואם תאמר הלא סתמו טבעתה של בית בלגה מפני מרים בת בלגה? בית דין רשאין לעשות לשם שמים גדרים שיהא כל אדם מוכיח בניו ובנותיו... (תקמט)
יכול אדם לשקר כדי שלא יתבייש חברו, ויראה לשנות כך שלא יראה כל כך שקר, אבל במקום שאחד חוטא מלבינים פניו, כמו שאמרו אם יש לשוחט בפנינו שואלים אותו, ואם לא ידע הלכות שחיטה יתבייש, כי לא היה לו לשחוט עד שיאמר לפני חכם הלכות שחיטה. (תרמב)
אסור לבייש עבד שפחה ובנו על חינם, ואם עשה רצונו לא יאמר לו לא טוב עשית, שהוא כפויי טובה... (תרסה)
אל יבייש את חברו אפילו בדבר שהוא לא היה מתבייש בעצמו. (תתרפט)
העיקר הששי הבושה, כענין שנאמר (ירמיה ל"א) "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". והנה החוטא יבוש מאד לעבור עבירות לפני בני אדם ויכלם אם ירגישו ויכירו בעבירותיו, ואיך לא יבוש מן השי"ת? ואין זה כי אם לפי היות השי"ת רחוק מכליותיו...
והמדרגה העליונה בזה, שיכלם האדם על עונותיו מלפני השי"ת, וענין ההכלמה, ההרגשה בבושה והשתנות זיו פניו, כענין שנאמר (תהלים ס"ט) "כסתה כלמה פני". ובכל מקום תראה הכלמה נזכרת אחר הבושה, כי היא יתרה מן הבושה, (ירמיה י"ד) "בשו והכלמו"... ובראות החוטא כי השי"ת מעביר על עונו ומאריך לו ואיננו נפרע ממנו ולא כחטאיו עשה לו, ולא כעונותיו גמל עליו, יוסיף בושה בלבבו, כי הלא החוטא למלך בשר ודם ובוגד בו והוא מכפר לו יבוש ממנו... וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם, וכמה רבה רעת הממרה את פיו, ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו. (שערי תשובה א כא)
ולא הביישן למד, מדת הבושה היא טובה בכל ענין לבד בלמוד, שנאמר (תהלים קי"ט מ"ו) "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", שדוד המלך ע"ה בברחו מפני שאול ובעמדו לפני מלכי אומות העולם לא היה מתבייש מלדבר בתורה ובמצוות, גם כי יהתלו בו ומלעיגים בדבריו, כי לא טובה הבושה בלימוד. גם אין לתלמיד לומר טפש כמוני איך אשאל דבר לפני חכם גדול בתורה ומפולפל בחכמה ולא דעת ולא תבונה לי, ואם כה יהיה משפטו כל הימים, חכמה אליו מאין תבא. וזה הוא שאמרו חכמי המוסר: שאל שאלת השוטים, ושמור שמירת הנדיבים... (אבות ב ז)
לא עתה יבוש יעקב וגו', ידוע כי ישראל זרע קודש מסוה הבושת נתון על פניהם, שהוא עדות להם שהם בני האבות. וכבר העיד הכתוב במתן תורה כי מה שנגלה הקב"ה לישראל באותן מראות עצומות הכל היה שיתלבשו ישראל במדת הצניעות והבושת. ומפורש אמרו "ובושת פנים לגן עדן". והבריות יעשו כמה מצוות מפני הבושת, שאלמלא היא היו מתרשלין ומתרפין בעשייתן, וכאשר יגלה אדם מעל פניו לבוש הבושת הנה הוא פורק מעליו עול התורה והמורא, ומאמת את העוול ומעוול האמת, וכמו שכתוב, לא ידע עוול בושת. הלא הנביאים יזהירו תמיד את ישראל במדה זו: "גם בוש לא יבושו" וגו'.
והנה לשון בושת כולל הצניעות והענוה, וכולל הבזיון והחרפה. הצניעות והענוה נתחייב האדם שיהיה לו מהקב"ה ומהבריות, והבזיון והחרפה שיתחייב שיזהר שלא יביא את חברו לידי בושת בדבור ובמעשה, כי מי שיש לו בושת מהקב"ה אי אפשר לו שיבא לידי בושת לעולם, כי הוא מעשה הרשעים החוטאים שדוד המלך מקללם: "יבושו ויסוגו אחור" וגו'. וכיוון שנתברר שההלבנה והבושת קללה נמרצת, צריך אדם שיזהר במדה זו, שלא ילבין פני חברו, שהמחזיק בעבירה זו היא מאותן שאין להם חלק לעולם הבא... (כד הקמח, הלבנה)
גם יתחייב בעל התשובה שיבוש על עוונו מלפני הקב"ה, כעבד שפל שהמרה פי מלך גדול... (שם ראש השנה א)
ונראה לפרש מה שהזכיר כאן גיהנם וגן עדן בא להפליג על שתי המדות האלה: העזות והבושת, כי העזות תכלית כל העבירות, עד שהוא ראוי שיירש גיהנם, והבושת תכלית המצוות עד שראוי שיירש גן עדן. וכן הוא אומר: הבושת והענוה מופת ועדות לאדם שהוא מזרע אברהם, ושאבותיו עמדו על הר סיני... וידוע כי הבושת ניכרת על הפנים, וכל המתלבש בה הרי הוא מלובש ומכוסה מכל המדות המשובחות, והנה הוא כאילן משובח המלובש בקלפתו ועושה פירות משובחים, והעז פנים כאילן שהופשטה ממנו הקליפה, שאינו עושה פירות לעולם... (אבות פרק ה כד)
לבלתי תחטאו - ב' במסורה, כאן ורגזו ואל תחטאו, שהבושה מונעת מן החטא, והכעס מביא לידי חטא, שכל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא. (שמות כ יז)
והחזיקה - ב' במסורה, כאן והחזיקה... העיזה פניה, דווקא אם החזיקה במזיד, כדכתיב העיזה פניה, אבל אם שגגה פטורה. (דברים כה יא)
והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב, עז פנים לגיהנם וכו', שעזות הפנים יביאהו לשנאת המוכיחים ומיאוס הדרך הטוב, ובושת הפנים יביאהו להמשך אחר הטובים והישרים כי יבוש מעצמו ומאחרים אם יצא עליו שם רע. ואמר יהי רצון שתבנה עירך במהרה בימינו, לפי שמדת הבושת נתייחדה לזרע אברהם, כמו שאמר כל מי שהוא ביישן ורחמן וגומל חסדים בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, אמר כשם שחננתנו בזו המדה כן תחננו בבנין עירך. (אבות ה כב)
אמרו חכמים השכל הוא הבושת והבושת הוא השכל, כי על אדם וחוה נאמר "ויהיו שניהם ערומים הארם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב'), ולא היו יודעים דרך הצניעות ולהבחין בין טוב ובין רע, ולאחר שאכלו מעץ הדעת נאמר (שם ג') "ותפקחנה עיני שניהם". וכן כל בעלי חיים זולתי האדם אין להם בושה הואיל ואין להם חכמה. וכל חכם לב יודע מעלת השכל והחכמה... וכיון שמעלת החכמה גדולה כל כך, צריכה שתהא חברתה הדומה לה, שהיא מדת הבושה, קרובה לה במעלה. והראיה שהיא דומה לה, מפני שלא ראית בישן חסר דעת ולא דעתן בלי בושת. ועל כן ראוי שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם בה עד שתהא קבועה בנפשו ויגביר אותה על כל טבעיו...
מדת הבושה היא גדר גדול ומחיצת ברזל לפני כל העברות, כי אדם עובר כמה עברות בסתר מה שמתביש לעשות בפני בני אדם... אבל המעלה העליונה ממדת הבושה היא, שיתביש לפני הקב"ה, כענין שנאמר (עזרא ט') "אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך". ואם תחשב איך אתביש ממי שאיני רואהו בעיני, באמת אתה צריך לדעת, אף על פי שהקב"ה נעלם מעיני כל חי, אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשב בגדולת השם ברוך הוא, ובזכרו תמיד את הקב"ה...
ארבע מדרגות יש בבושה, האחת המתביש לעשות עברה בגלוי ועושה עברה בסתר, הרי זה כגונב דעת העליון ורעתו רבה מאד. השניה, המתביש לפני העולם וגם בסתר ימנע מן העבירות, כי ירא שמא יודע לבני האדם ויתביש לפניהם, על זה אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. השלישית, אם חישב איך אעשה בסתר הרעה הזאת, אשר אתביש לפני העבד יותר מלפני האדון ואגנב דעת העליון, ומתוך כך ימנע מן העברה, מעלה טובה היא זאת. הרביעית, אם יתביש האדם בגלוי ובסתר לפני השם ב"ה בלבד... אין למעלה מזאת...
אמרו חכמים כל העושה דבר עבירה ומתביש בו מוחלין לו על כל עונותיו (ברכות י"ב ב'). ועוד אמרו בושת פנים לגן עדן (אבות ה'), ואמרו חכמים הבושה והאמונה מחוברות זו לזו, כי הבישן מחזיק באמונה עם כל אדם, ומי שאינו נאמן אין לו בושה. אמר החכם, כשאינך מתביש עשה כל רצונך...
חסיד נקרא על שם הבושה, כי חסיד לשון לבן, כי תרגומה של והחסידה (דברים י"ד) הוא חוריתא... ותרגומה של חרפה הוא חיסודא, וכל זה למה, כי החסיד צריך לסבל בושה כדי לקיים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושה במקום מצוה, ואז נקרא חסיד, ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב (תהלים פ"ט) "אז דברת בחזון לחסידיך". ויגיע בבשתו לידי יראת שמים, כדכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ואזי היא יראה שהיא נכרת על הפנים, הוי אומר זו הבושה.
ויזהר מאד שלא לביש שום אדם, כי אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא... גם יזהר אפילו בדברי תורה, אם ישא ויתן עם חברו ושמע שחברו טעה, לא יאמר לו טעית, או אינך מבין מה שאתה אומר או כיוצא בה שלא יתבייש...
ממדת הבושה יגיע לענוה, כי יכנע לבני אדם מחמת בשתו, ויגיע למדת הצניעות, כי הבישן יתביש לעשות מעשיו בגלוי. אמרו חכמים סימן הבנים הכשרים - הבושת הנראה על פניהם... הבושה נודעת בעת הכעס, ואמרו טוב שנאת הבישן מאהבת הכסיל. צריך אדם להתביש מכל אדם ולשום על פניו מסוה הבושה... המדה הזאת היא ממעלת הנפש היקרה, והיא לעומת השלמת הגוף. ומי שמתביש תגדל מעלתו, ואתה תבחין ותתבונן. (שער הבושה)
...ולפיכך מורה שם בשר על הפסד וחסרון, ולכך הבשר בושה, שהאדם בהוויתו וקיומו יש בו דברים שראוי להיות מתבייש על זה. והבושה הפסד מה, כי הבושה היא כיבוי וביטול אור הפנים, שהפנים עיקר המציאות... ועוד כי הבושה פחיתות הצורה, שאין הצורה בשלמות... והצלם מקבל בושה מפני פחיתותו, כי הבושה מכסה הפנים שבהם הצלם... (נתיב הענוה פרק ג)
עיקר ויסוד גדול לתשובה שיתבייש בעל התשובה מן החטא שעשה, ובשביל כך מקבלין אותו בתשובה... ובפרק קמא דברכות: אמר רב חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש מוחלין לו כל עונותיו... כי כאשר אדם מתבייש מן החטא הוא מורה שהוא מסלק ומרחיק עצמו לגמרי מן החטא, שכל שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו, לא כן העז פנים שהוא מתעצם בדבר. ועוד יש לך לדעת מדרגת המתבייש היא הפשיטות, ומפני כך מוחלין לו כשיש לו מדת הפשיטות, שמתפשט ממנו החטא. (נתיב התשובה פרק ה)
דבר זה בודאי שהבושה מביאה לידי יראה, שהמתבייש היפך העז המעיז נגד אחר, והמתבייש אינו עומד בפני אחר שאין ראוי לעמוד כנגדו, ולפיכך הבושה מביאה לידי יראת חטא, שאם אינו עומד נגד אחר מכל שכן שמקבל עליו יראת השי"ת, ולפיכך סימן טוב באדם שהוא ביישן, ועוד שבעל בושה מוכן לקבל הגזירות והמצוות מהשי"ת הגוזר, ואם כן מוכן גם שלא יעבור עליהם, ולכך אמר אחר כך מי שאין לו בושה ידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, כי בהר סיני היה ה' למלך על ישראל לקבל גזירותיו... ומי שאין לו בושה אינו מוכן לקבל יראה כלל, ואם כן לא עמדו אבותיו על הר סיני, ששם אי אפשר בלא יראה, שבזה נעשה השי"ת מלך על ישראל והם לו לעם... וירשו מדת הבושה מיצחק, שהרי מדת הבושה היא מדת היראה, וכדכתיב למען תהיה יראתו על פניכם, וזו מדת יצחק. ומה שאמר בפרק אין צדין משמיה דר' אליעזר מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזים, אין זה קשיא, שמה שישראל עזים מורה שהם בעלי נפש, ואין הנפש שלהם מוטבעת בחומר, ומכל מקום הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם, מן השי"ת או ממי שגדול ממנו, אבל בעצמם עזים כי אינם בעלי חומר, והם כמו האש שהוא פועל ביותר מפני שהוא פועל בכח גדול, וכמו שפועל בחוזק כך ממהר לקבל התפעלות... (נתיב הבושה פרק א)
והתחיל שיהיה עז כנמר, שאם לא היתה לו עזות לא יבא לפעול כלל בעבודת הבורא, כמו שאמרנו שהמתבייש לא יבא לידי שום דבר, שכשם שהעזות פנים פועל תמיד, כך בושת פנים אינו פועל, ואדרבא הוא מתפעל, ולפיכך בושת פנים מקומו בגן עדן, שנקרא העדן, ועדן הוא השקט ומנוחה. ועוד בשביל מדת הפשיטות שיש לבושת פנים שאינו יוצא מן השיווי כמו עז הפנים בעזותו, לפיכך ראוי לו גן עדן שהוא מדרגה פשוטה נבדלת.
...כי המתבייש מתפעל מאחר מפני הבושה, ואם הוא מתפעל אינו בא לכלל שום פעולה, ועל זה אמר הוי עז כנמר שלא יהיה מתפעל כדי שיכול לפעול מה שירצה לעבוד השי"ת ואין העזות שום מעשה כלל כמו שהם האחרים, אבל העזות שלא יהיה מתבייש, ואז לא היה בא אל שום פעולה... ויש לך להבין איך אמר התנא, כי לענין לעשות רצון הקב"ה יהא עז כנמר, ויהיה בעל פעולה, ובשאר מילי דעלמא עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, ודבר זה כי העזות הוא יוצא מן הסדר ומן השווי, ואצל עבודת השי"ת כל שמוסיף אין זה יציאה מן הסדר ומן הראוי, כי זהו הראוי והסדר להיות זריז מאד במצות השי"ת שהוא היושר והצדק, אבל במילי דעלמא אם יוצא בעזות מן הסדר הוא בעל גיהנם... (דרך חיים אבות ה כ)
לא במהרה הוא חוטא, מאחר שיש בו בושה והוא רחוק מן העזות... מפני כי בעזותו יוצא מן השווי ולכך מותר לקרותו רשע, אשר כל רשע יוצא מן השווי, והפך המתבייש הוא עומד בשווי ואינו בא כל כך לידי חטא, שקשה עליו היציאה מן היושר ומן השווי. (חידושי אגדות נדרים כ א)
כמה גדול הבושה... כי הבושה הוא אל צלם אלקים, וכמו שפירשנו במסכת בבא מציעא אצל המלבין פני חבירו... והאדם בשביל צלם אלקים שהוא עליו יש לו כח ענין אלקי מאד, ולכך המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא, כי עולם הבא הוא ענין אלקי... (שם גיטין נז א)
ואומר לך מהו ענין הבושה, הנה הבושה היא התחלשות הנשמה מעשותה דבר שנראה שאינו הגון לה, ויהיה זה משני מינים, או שיהיה דבר מכוער לה, או דבר יקר ממנה, אך אפילו מין הבושת מחמת הכיעור שב להיות המין הב', שהוא דבר היקר, כי אין הבושת בחטא אלא הבושת מפני החוטא שלא תוכל לנשוא פנים, כי ראיית האחרים תהיה עליה יקר ממנה אחר שהושפלה בחטא. ונמצא באמת שבכל הקדושים יש בושת מפני השכינה, כי המלאכים מקבלין בושה ממנו ומסתירים פניהם, וזו רק בסוד המין הב' לבדו, והוא כי בקבלם מכירים כבוד אדוניהם, ואז נשארים בושים בהכירם עצמם גם כן כל כך שפלים ממנו והם מתחלשים לפניו, כי באמת הם כשרגא בטיהרא (נר ביום), וגם כל המאורים התחתונים בקבלם מן העליונים בעמוד הדברים בסדריהם כל עליון על תחתון ממנו והתחתון עומד מתחת לעליון בלי עירוב ובלבול סדרים, הנה בהגיע אור מן העליון לתחתון יהיה נשאר התחתון פנימיותו חלש... (אדיר במרום דף עא)
יבושו - הוא מפני עצמו... (ישעיה א כט)
מביש - בושה היא בהסתר, וחפירה בגלוי... (משלי יט כו)
...ובית דין עושים קצבה לכל מין בושת, והמחלוקת היא אם הקצבה היא על גדול או קטן שבישראל, ומהקצבה יעריכו על המעשה שלפניהם. לא תחוס עיניך - ...וסמך זאת לחליצה, לומר שזו אינה ביוש היבם, כי יש בחליצה ענין רוחני ותיקון לנפש המת, כפי שפירשו הרמב"ן ורבינו בחיי. (דברים כה יא ויב)
בושת - מה שמתבייש מעצמו, כלימה - מה שנכלם מאחרים... (ישעיה ל ג)
ולא יתבוששו - רוצה לומר שמרגיש אדם אכזבה כי תקותיו נתבדו. השי"ת נטע בחסדו רגש זה באדם למען ידע אם אינו עומד על הגובה. סימן טוב לאדם אם הוא ביישן, כי עליו לשפוט את עצמו. תודעת אידיאל זה הוא המצפון, שהבושה היא פסק דינו. כל זמן שהאדם שלט לגמרי בחושניותו והעלה אותה למדרגה הרוחנית לא היה לו מה להתבייש, כי הבושה מזהירה אותו לשלוט יותר טוב ביצריו ולהתעלות לדרגת החופש המוסרי. (בראשית ב כה)
הבאשתם את ריחנו - השי"ת נטע באדם את רצון החיים, כך שהמת מעורר בו רגש בחילה בבאשו. הבושה קרובה לרגש זה - רגש של רקבון מוסרי, שיש בנו התנגדות טבעית לו... (שמות ה כא)
בושה היא בקשר לתקוות שהתבדו, חפור בקשר לעבר, והכלם הכרה בביוש עכשוי... (ויקרא יג נח)
בראשית... בזוהר הקדוש ירא שבת ירא בושת. דאיתא שלכך ניתנה הבחירה לאדם דמאן דאכיל דלאו דידיה בהית לאסתכולי ביה, ולכן ממדת טובו שירויח האדם על ידי מעשיו. והנה לפני החטא לא היה טוב ורע בעולם, והיה בדביקות האחדות ממש, ולא שייך דאכיל דלאו דידיה, כי בטל אליו יתברך, ורק אחרי הפירוד היה הבושת, כמו שכתוב, ויתחבא האדם וגו', ואז היתה העצה על ידי הבחירה... (בראשית תר"נ)
ברש"י שהיה אהרן בוש, אמר לו קרב וכו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו, ואף על פי כן יתקרב אל המצוה מכח ציווי של השי"ת, שלכך נבחר, כי בוודאי בושה זו היתה כראוי, כי אהרן היה צדיק ולא היה בו חסרון מדה, אך גם זה דבר גדול שעל ידי שאמר לו קרב כתיב מיד ויקרב וכו', זה סימן שהיה בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינה מביא לידי עצבות, ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה', ועוד מביא אחר כך שמחה, כמו שכתוב, שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי וכו'. (ויקרא שמיני תרל"ז)
בפסוק קרב אל המזבח, שהיה אהרן בוש, אמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת. פירשו המפרשים בשביל הבושה שהיתה לו נבחר, ויתכן לומר גם כן שאדרבא, תכלית הבחירה לזכות לבוא לידי בושה, כמו שכתוב במתן תורה, "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ואמרו חז"ל זו הבושת, שמי שאין לו בושת בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, הרי תכלית קרבת בני ישראל להר סיני לזכות לבושת. ולפי שהקב"ה כל מעשיו מדה במדה, ולפי שזה היה מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כמו שאמרו חז"ל שהיה מקרב אפילו החוטאים כדי שיתביישו מעצמם וישובו, וכן מדד לו הבורא ית"ש שקירבו להיות כהן גדול על כל ישראל ונתבייש מאוד בעצמו, וזה תכלית השלימות. ובאמת על ידי הבושה יכולין להתקרב לכל מצוה כשמתבייש באמת בלבו איך יוכל גוש עפר לעשות רצון הבורא ית"ש, בזה יכול לעשות המצוה, וכמו כן אחר המצוה אם היא בשלימות חל עוד בושה על האדם, וזה עדות על שלימות המעשה. נמצא ב' הפירושים אמת, לפי שהיה ביישן זכה ונבחר להיות כהן גדול, ועל ידי זה נקבע בו מדת הבושת. (שם תרנ"ח)
כמו שהחטא הוא בשיתוף הגוף והנפש, כן צריכה להיות התשובה. ותשובת הגוף בסיגוף תענית, ותשובת הנפש על ידי הבושת, והיא התשובה בשבת, כדאיתא ירא שבת ירא בשת... רק הגוף מכסה זה הבושת על ידי החטאים, ובשבת שבו ניתנה תורה יכולין לשוב על ידי הבושת הנטוע בתוכינו. והנה השבת מסייע לתשובה, שהוא רומז ליום שכולו שבת ואז יתוקן הכל... (שבת תשובה תרנ"ח)
ונראה בהקדם דברי המדרש... ויש להבין שזה יצדק במשל שיש בו ענינים חומריים המביאים לידי בושה וצריכים צניעות, כי כל הבושה בענינים אלה היא מחמת התאוות החומריות שבו, והראיה, אדם הראשון קודם החטא שנאמר (בראשית ב') "ולא יתבוששו"... (שמות ויקהל תרע"ב)
ויאמר מי הגיד לך... הנה בב' אופנים אין בושה, בפשוט גמור ובגבוה מאוד. ראו מה שנאמר על אברהם אבינו כשהשביע לאליעזר עבדו, אמר "שים נא ידך תחת ירכי" (בראשית כ"ד ב') ואמרו חז"ל... והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער, והיתה חביבה עליו ונטלה. והדבר מבהיל מאד, ואם גם מצוה גדולה מאד, איך זה גם מותר בכלל?...
האבות הקדושים לא היה להם אמנם בושה, כתרה של בושה, הדרגא הכי גדולה של מדת הבושה הלא זה באמת מגודל דרגת מדת הצניעות, וכל זה הוא מהבושה המרובה מחמת הרע, אבל באין רע במה יתבייש ובמה יכלם... ולולא הרע לא היה מקום לבושה, והוא דרגת האבות הקדושים ודרגת אדם הראשון קודם החטא, אחר החטא באה לו הבושה, "ואירא כי עירום אנכי ואחבא"... (דעת תורה בראשית עמוד כא)
ובעבור תהיה יראתו על פניכם... והדבר קצת מתמיה, הנה בושה גם כי מדה היא, אבל איך זה מעמידין אותה בסמוך ליראה... אבל סוד הדבר הוא, כי אמנם יראה ובושה אחת הן, ולכל אלה הגיעו אמנם במעמד הר סיני. סוד הדבר הוא כי במעמד הר סיני, במצב של "פסקה זוהמתם" (שבת קמ"ו), מצבו של אדם הראשון קודם החטא, פתח להם שבעה רקיעים, וראו בחוש שהוא יחידי (רש"י דברים ד' ל"ה), ומשם יצאו "מבוישים". דוקא במצב הכי רם ונשא, כשראו כל גדולתו ית' נשארו מבוישים עם מצבם הם... מבוישים עם מצב גופם שעדיין נשארו מחוברים לו, וזהו הענין "משם ירשו הבושת", היינו כי אחרי הגיעם לדרגתם שם בהר סיני, משם דייקא נחלו הבושה לעולם.
אדם היודע את עצמו, היודע את עירומו, הוא לא יצא לשוק כשהוא ערום ואפילו שריפה כי תלהטהו וגם בסכנת נפשות מרובה... ולא ישכח אף רגע מגופו כי מתבייש מלהראותו ערום. שם בהר סיני ראו ערות עצמם, ראו חולשתם ושפלותם, ואיך לא יתבוששו?, והכרה זו ובושת זו קנו בעצמם ובנפשם ולא יסור מהם עד עולם...
...הבושה שאנחנו מורגלים בה, היא אינה כלל המדה הקדושה שנחלנו מהר סיני, אנחנו מתביישים בשביל הזולת, בושה זו אינה כלל מהכרת גודל חולשתינו וסכלותינו, בושה זו היא מתכלית הגאוה, כי מתבייש לעשות שום דבר פן ואולי יעדר כבודו מזולתו... הבושה האמיתית היא תכלית הקדושה, עליה הוא שאמרו חז"ל (ברכות י"ב) "העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו". בעל הבושה הקדושה מתבייש הוא עם גופו ועם עצמו, מתבייש הוא על כל חולשותיו ושפלותיו, היא דרגת הבושה, היא דרגת היראה, אחת הן, והיא המביאה את האדם לתכליתו, כמו שאמרו, הבושה מביאה לידי יראת חטא... (שם שמות עמוד קצא)
בברכות י"ב: העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו וכו'. למדנו משם דבר גדול, שגם בבושה יש הבדל בין יחיד וצבור, כשהצבור מתבייש זו בושה אחרת. ולכאורה איך שייכת בושה בצבור, הלא ברבים הבושה מתמעטת? זה רק בבושה מבני אדם, אמנם כשמתביישים מהקב"ה יכולה הבושה להתחבר לבושה צבורית, וכחה חזק לתקן כל החסרונות. (חלק א עמוד רמז)
לגמרא הנ"ל: מוחלין לו על כל עוונותיו - בשביל שנתבייש מחטא אחד בלבד? כי המתבייש מפני העבירה שעבר מתבייש על שעבר על רצון בוראו, ואם כן יש לו כבר השגה בערך רצון הבורא ב"ה, וערך העבירה שהיא נגד רצונו, וערך פחיתות האדם הנבזה המעיז נגד בוראו וכו'.
ומדברי הגמרא הנ"ל הלומדת משאול המלך למדנו עד אנה התשובה עם הבושה מגיעה. כשאדם מתבייש מחטאו הוא מתחרט בכל עמקי לבו, ומבקש את תיקונו ושמח בו - אפילו אם התיקון הוא מיתתו, כי אין המיתה נחשבת בעיניו למאומה לעומת יתרונו לחיי נצח. הוא כהחולה השמח להשיג את הרופא המומחה אשר יעשה לו את הניתוח הקשה כדי לרפאותו... (שם עמוד רנג)
...ויש אשר נדמה שהאדם מתבייש, אבל אין זה אלא כי בשכלו הוא יודע שהוא צריך להתבייש, אבל ידיעה זו בלי הרגשת הלב כאין וכאפס, וזה שאמרו רז"ל (תנחומא כי תשא ר' יודן פתח): וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח... מה הוא "כבראשונה"? אם תכתוש את האויל במכתש לא תסור מעליו איולתו, בראשונה עומד ומקריב לע"ז אף בשניה כן.
לחד מאן דאמר הרי התבייש ירבעם והרגיש את הסתירה שבין הע"ז שלו ואמירת "אלקי", אלא שהבושה לא הועילה לו, כי מיד המשיך להקריב לע"ז. זו דוגמא לבושה בידיעת השכל בלבד מבלי רושם בלב. ואמר ר' ירוחם הלוי ממיר ז"ל: אם עבר אדם עבירה ואף על פי כן הולך ועושה מצוה מיד ולא הרגיש בושה בלבו, זה לאות על שפלות מדרגתו, כי אילו היה פנימי קצת, הרי עליו להתבייש לבא עתה בתפלה או במצוה לפני הקב"ה - וזה עתה הכעיסו. (חלק ב עמוד סד)