בטחון   

(ראה גם: אדם-תפקיד, אלקים-אדם, אמונה, השתדלות, עבודת ה')

 

לא תנסו את ה' אלקיכם, כאשר נסיתם במסה. (דברים ו טז)

בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים... (ישעיה כו ד)

כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו, ומן ה' יסור לבו. והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי... (ירמיה יז ה)

לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד... אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. (תהלים כז א)

אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. (שם מ ה)

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק. (שם נה כג)

וישימו באלקים כסלם ולא ישכחו מעללי א-ל ומצותיו ינצרו. ולא יהיו כאבותם דור סורר ומרה דור לא הכין לבו, ולא נאמנה את א-ל רוחו. (שם עח ז)

ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא. בית אהרן בטחו בה' עזרם ומגינם הוא. יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא. (שם קטו ט)

טוב לחסות בה' מבטח באדם. טוב לחסות בה' מבטח בנדיבים. כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם... (קיח ח)

קויתי ה' קותה נפשי, ולדברו הוחלתי. (שם קל ה)

בטח אל ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך. (משלי ג ה)

זהר:

ר' אלעזר פתח ואמר אשרי אדם עוז לו בך וגו' אשרי האדם שמתחזק בהקב"ה ושם מבטחו בו. יכול כחנניה מישאל ועזריה, שבטחו ואמרו, הן איתי אלקנא וגו' (דהיינו שבטחו, שהקב"ה יצילם בודאי מכבשן האדם, ואומר שאינו כן, אלא) תא חזי, אם לא יצילם ולא יתיחד עליהם הקב"ה נמצא שלא יתקדש שמו של הקב"ה בעיני כל, כמו שאמרו, אלא אחר שידעו שלא אמרו כראוי, חזרו ואמרו, והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו', בין שיציל ובין שלא יציל יהיה ידוע לך שלא נשתחוה לצלם...

אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה שיעזור לו (כמו שצריך), כאשר ישתדל במצות התורה וישתדל ללכת בדרך האמת, וכיון שאדם בא לטהר עוזרים אותו בודאי, ובזה יבטח בהקב"ה שהוא יעזור אותו, ויבטח בו ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב עוז לו בך.

מסלות בלבבם, שיעשה את לבו כראוי שלא יבא בו הרהור זר, אלא כאותה מסילה המתוקנת לעבור בה, לכל מקום שצריכים, וכן יהיה לבו, כלומר שבין עם הקב"ה יעשה עמו טובה או להיפך יהיה לבו מוכן ומתוקן, שלא יהרהר אחר הקב"ה בשום פנים שבעולם... (תולדות קכג)

עוד פתח ואמר, המקרא שלאחר (המקרא, עובד אדמתו), איש אמונות רב ברכות, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השלחן עד שבקש כל מזונותיו לפני מלך הקדוש, לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השלחן והיה אומר תמיד, לא נערוך השלחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. (מקץ קמב)

א"ר יוסי,הרי למדנו שלא יסמוך אדם על הנס, מאין לנו, משמואל, שכתוב איך אלך ושמע שאול והרגני, והרי ראוי היה לשמואל (לנס) יותר ממנו, אמר לו אפילו כך הוא היה אחד, וההזק מצוי לעין, אבל אנחנו שלשה, וההזק אינו מצוי לעין... (ויחי תכד)

וידבר אלקים אל משה וגו' בא-ל ש-די וגו' רבי אבא פתח, בטחו בה' עדי עד כי בי-ה הוי"ה צור עולמים. בטחו בה' כל בני העולם, צריכים להתחזק בהקב"ה ולהיות בטחונם בו. אם כן מהו עדי עד, אלא, צריך שיהיה תקפו של האדם במקום שהוא קיום וקשר של הכל, והוא נקרא עד, (שהוא ז"א), כמו שאתה אומר בבוקר יאכל עד, ועד הזה הוא מקום המיחד לצד זה ולצד זה, (דהיינו שהוא קו האמצעי המיחד צד ימין וצד שמאל זה בזה), להתקיים ולהתקשר, (דהיינו שיתקיימו שני הקוים ותקשרנה הארתם זה בזה) קשר בל ימוט... (וארא א)

תאנא רוצה ה' את יראיו, רוצה ה' ביראיו היה צריך לומר, מהו רוצה ה' את יראיו, אלא רוצה ה' את יראיו כלומר, הוציא רצון הזה ורצה בו את יראיו היראים ממנו, ומי הם היראים שהוציא להם הרצון הזה, חזר ואמר, את המיחלים לחסדו, דהיינו אלו המצפים ומחכים בכל יום ויום לבקש מזונם מן הקב"ה זה משמע משכתוב המיחלים לחסדו.

ר' ייסא סבא לא התקין סעודתו בכל יום עד שהתפלל תפלתו לפני הקב"ה על מזונות. אמר לא נתקן הסעודה עד שתהיה נתונה מבית המלך. אחר שהתפלל תפלתו לפני הקב"ה היה מחכה שעה אחת, אמר, כבר הזמן שניתנה מבית המלך, מכאן ולהלאה התקינו הסעודה, וזהו הדרך של יראי הקב"ה יראי חטא.

אלו הרשעים ההולכים עקלקלות בדרכי התורה, מה כתוב בהם, הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו, ועל זה רוצה ה' את יראיו המיחלים לחסדו, לחסדו הוא בדיוק, ובזה ניכרים אלו בני האמונה בכל יום ויום, זה שאמר ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו, יום ביומו אמר ולא דבר יום ליום אחר. וכל כך למה, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, בכאן, (דהיינו באכילה) ניכרים אלו בני האמונה, שבכל יום ויום הם הולכים בדרך הישר בתורה, ר' יצחק אמר, מכאן, צדיק אוכל לשובע נפשו, (פירושו), אחר שהשביע נפשו בתפילה ובקריאת התורה (הוא אוכל).

ר' שמעון אמר, תא חזי, עד שלא נתן הקב"ה התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינם בני אמונה, ואינם רוצים בתורה, ובמה הבחין אותם, במן, כמו שנאמר אנסנו, וכל אלו הנמצאים שהם בני אמונה רשם אותו הקב"ה ברושם (של ספירת החסד), כמו שאמר המיחלים לחסדו, ועל כן למען אנסנו, וכל אלו שאינם נמצאים בני אמונה הסיר מהם ספירה עליונה הזו, והמן הכריז ואמר, ובטן רשעים תחסר, ועם כל זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. (בשלח שפט)

כל אלו בני האמונה יוצאים ולוקטים ומברכים עליו את השם הקדוש, ומן ההוא היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי בו נמשך ויורד למטה, כשמשימו לפניו, לכל טעם שהיה רוצה לטעום טעם אותו, ומברך למלך הקדוש העליון. ואז המן מתברך במעיו, והיה מסתכל וידע למעלה וצפה בחכמה עליונה, ועל זה הם נקראים דור דעה, ואלו היו בני אמונה, ולהם ניתנה התורה להסתכל בה ולדעת דרכיה.

ואלו שלא נמצאו בני אמונה, מה כתוב בהם, שטו העם ולקטו, מהו שטו, שטות היו לוקחים לעצמם, משום שלא היו בני אמונה, מה כתוב בהם, וטחנו ברחים או דכו במדוכה וגו', מי הטריח אותם כל כך, אלא שהם לא היו בני אמונה.

כעין זה אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו, והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון, ימים ולילות מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם, מי גרם להם זה, משום שאינם בני אמונה.

אף כאן שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו, זה שאמר וטחנו ברחים, ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם אלא כמו שכתוב, והיה טעמו כטעם לשד השמן, ולא יותר, מי גרם להם זה, משום שלא היו בני אמונה. (שם שצו)

תלמוד בבלי:

...והכתיב לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, ותנא משמיה דרבי יוסי, למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שמא יגרום החטא... (ברכות ד א)

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל בו, שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו, אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. יבטח בשם ה' מאי טעמא, משום דהוה ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח. (שם ו ב)

תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. אמר רבא כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש, משמועה רעה לא יירא, מה טעם, נכון לבו בטוח בה'. מסיפיה לרישיה מדריש, נכון לבו בטוח בה', משמועה רעה לא יירא. ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון, חזייה דקא מפחיד, אמר ליה חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים, אמר ליה והכתיב אשרי אדם מפחד תמיד, אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב. (שם ס א)

תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים וירושלים בעולה, ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו, ועל ה' ישענו וגו', רשעים הן, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם... (שבת קלט א)

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום. (ביצה טז א)

...אמר להם (נחום איש גם זו), בניי פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל. פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו ונפל הבית... (תענית כא א)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך, אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי. (מגילה יח)

וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, משום שנאמר שומר פתאים ה'. (יבמות יב ב)

ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא, קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה. (סוטה מח ב)

כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' אמי, מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים, אמר ליה כל התולה בטחונו בהקב"ה הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא. (מנחות כט ב)

מדרש רבה:

חזרה שרה ואמרה מה אני מובדה סברי מן בריי, אלא (חבקוק ג') ואני בה' אעלוזה אגילה באלקי ישעי. א"ל הקב"ה את לא אובדית סיבריך, אף אנא איני מובד ית סיבריך, אלא וה' פקד את שרה. (בראשית נג ג)

ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נתוסף לו שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ וגו', (תהלים מ') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו, ר' יודן אמר המון ריבי רברביא שהם שטים אחרי כזב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם. (שם פט ב)

...ועכשיו ים היה ונעשה לנו יבשה, שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, נקלסנו באז שהפך לנו ים ליבשה, הוי אז ישיר משה ובני ישראל, ואין אז אלא לשון בטחון, שנאמר (משלי ג') אז תלך לבטח דרכך. (שמות כג ה)

זה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ו) אל תבטחו בנדיבים וגו', א"ר סימון בשם ריב"ל כל מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו, מנין שנאמר (ירמיה י"ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, אבל כל מי שיבטח בע"ז נתחייב להיות כיוצא בה, מנין שנאמר (תהלים קט"ז) כמוהם יהיו עושיהם וגו'. רבנן אמרי כל מי שנשען בבשר ודם עובר, אף פרוסטיא שלו עוברת, שנאמר (שם קמ"ו) בבן אדם שאין תשועה, מה כתיב אחריו תצא רוחו ישוב לאדמתו... (דברים ה ט)

מדרש תנחומא:

ועל העושה בטחונו בבשר ודם, שנאמר (ירמיה י"ז) כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו', אימתי הוא ארור בשעה שמן ה' יסור לבו וישלך בטחונו על בשר ודם... (תזריע ט)

מכילתא דרשב"י:

דבר יום ביומו... ר' אליעזר אומר שלא ילקט אדם מן היום למחר, וכן היה ר' אליעזר אומר מי שיש לו מה שיאכל היום ויאמר מה אני אוכל למחר הרי זה ממחסרי אמנה, שנאמר דבר יום ביומו, מי שבא יום ברא פרנסתו. (שמות טז ד)

פסיקתא:

דבר אחר ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ, מה ענין זה אצל זה, אלא היו ישראל מתפחדים שהיו לקוחים למיתה ולהריגה ונתיאשו מן הגאולה, אמר להם שכחתם מה שאמרתי לירמיה, כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל וגו' (ירמיה ל"א), אתם רואים את השמים במקומם ואת הארץ במקומה ואתם מתייראים, ותפחד כל היום מפני חמת המציק כאשר כונן להשחית, ואיה חמת המציק, פרוסטומא שלו פרושה מיום ליום ומחודש לחודש והיו מתבהלים בכל יום... (פרשה לג אנכי אנכי)

שוחר טוב:

...ואומר (תהלים י"ב) כי פסו אמונים מבני אדם ואין לנו על מי להשען, כי כל מה שאנו הולכים לפנים היא מחשכת לנו, אשר הלך חשכים, אומר להם הקב"ה בטחו בשמי והוא עומד עליכם, שנאמר (ישעיה נ') יבטח בשם ה', ולמה שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו, תדע לך שכן חנניה מישאל ועזריה בטחו בשמי והצלתי אותם... וכן דניאל בשביל שבטח בי מלטתיו מן הבור, שנאמר (דניאל ו') והוסק דניאל מן גובא, ולמה די הימן בא-להיה. אמר דוד הואיל וכך הוא הבטחון, שכל הבוטח בך אתה מצילו, בך אני בוטח. (מזמור לא)

אך אל אלקים דומיה נפשי, זה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ו) בטחו בה' עדי עד, אמר הקב"ה הוו יודעים במי אתם בוטחים, במי שברא שני עולמים בשתי אותיות, שנאמר בי-ה ה' צור עולמים, העולם הזה והעולם הבא... (מזמור סב)

...כך אמר דוד, יש שהוא בוטח על מעשים נאים ונכוחים שיש לו, ויש שבוטח על מעשה אבותיו, ואני בוטח בך, אף על פי שאין בי מעשים טובים אלא על שקראתיך ענני. (מזמור קמא)

ילקוט שמעוני:

בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, רבי חגי מסרס הדין קריא בטח בה' ועשה טוב, עשה טוב ובטח בה', משל לאגרונימוס שיצא לשער את המדות וראה אותו אחד והיה מיטמן מלפניו, אמר לו מה לך מיטמן, עשה מדותיך ביושר ואל תתירא, הדא הוא דכתיב בטח בה' עשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, עשה שכונה של ארץ, הוי זורע, הוי נוטע ורעה אמונה, רעה אמונתן של אבות, כמה דאמר עיני בנאמני ארץ. (דברים פרק יד, תתצב)

דבר אחר מי בכם ירא ה', בשעה שישראל נכנסים לצרה הם אומרים להקב"ה גאל אותנו, והקב"ה אומר להם יש ביניכם ירא שמים, והם אומרים לשעבר בימי משה בימי יהושע בימי דוד בימי שמואל, אבל עכשיו כל שאנו הולכים היא מחשכת לנו והולכת, שנאמר אשר הלך חשכים, אמר להם הקב"ה בטחו בשמי והוא עומד לכם, שנאמר יבטח בשם ה', ולמה, שכל מי שבוטח בשמי אני מצילו, וכן דוד אומר בך ה' חסיתי אל אבושה... (ישעיה פרק נ, תעג)

...וכל הבוטחים בשמו באמת לא יבושו לעולם, וכן הוא אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה וגו'. (תהלים לז, תשכט)

 

אמונות ודעות:

...אבל מה שאמרו מן הבטחון על הבורא בעניני צרכי הגוף וצרכי המזון, הרי הוא כמו שאמרו, אלא שנשאר עליהם דבר אחד, והוא, שהוא כבר עשה לכל דבר סבה ונוהג ראוי לנהוג בו באותו האופן, ואלו היו צודקים כי הבטחון כולל הכל, אם כן יבטחו עליו גם במקום העבודה, שיביאם לגמול בלי עבודה, וכיון שזה לא יתכן מפני שכבר עשה את העבודה סבה לגמול, כך לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנשואין וביתר הענינים שעשאם סבה לתקון בני אדם. אלא שיש שהוא עושה לפעמים דבר מזה על דרך הנס, שלא באמצעות האדם, אבל אינו עושה אותו מנהג נוהג וישנה מה שהטביע בעולם. (מאמר י פרק טו)

חובת הלבבות:

אמר המחבר, מפני שקודם מאמרנו בחיוב קבלת עבודת האלקים, ראיתי להביא אחריו מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלקים ית', והוא הבטחון עליו בכל דבריו, בעבור מה שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם ותועלותיו בו בתורתו, מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלקיו יתברך, כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלקים בוטח בזולתו, ומי שבוטח בזולת ה' מסיר האלקים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו...

ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכח גופו והשתדלותו ייגע לריק ויחלש כחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו, כמו שאמר הכתוב, (איוב ה') "לוכד חכמים בערמם", ואמר (קהלת ט') "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה"... ואם יבטח ברוב עשרו יוסר ממנו וישאר לזולתו... או תמנע ממנו הנאתו בו... ואפשר שיהיה הממון סיבת רעתו ואבדן נפשו...

ומהם שהבוטח באלקים יביאנו הבטחתו עליו שלא יעבוד זולתו ושלא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ולא יעבדם להתרצות אליהם ולא יחניף להם ולא יסכים עמהם בבלתי עבודת האלקים, ולא יפחידהו ענינם ולא יירא ממחלקותם... ומהם שהבוטח באלקים יביאהו בטחונו לפנות את לבו מעניני העולם וליחד לבבו לעניני העבודה, ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לעניני עולמו לבעל האלכימי"ה, והוא היודע להפך הכסף לזהב... ועוד כי הבוטח באלקים יש לו עליו יתרון בעשרה דברים:

תחלתם שבעל הכימיא"ה צריך לדברים מיוחדים למלאכה, לא יוגמר לו דבר זולתם, ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום, והבוטח באלקים טרפו מובטח לו מכל סיבה מסיבות העולם...

והשני, כי בעל הכימיא"ה צריך למעשים ולמלאכות לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתוהו ריחם ועשנם... והבוטח בא-ל בבטחה מהפגעים ולבו בטוח ממצוא הרעות וכל אשר יבואנו מאת האלקים יהיה לו לששון ולשמחה וטרפו בא עליו במנוחה והשקט ושלוה...

והשלישי, כי בעל הכימיא"ה אינו מאמין על סודו זולתו מיראתו על נפשו, והבוטח באלקים איננו ירא משום אדם בבטחונו, אבל הוא מתפאר בו...

והרביעי כי בעל הכימיא"ה אינו נמלט מהזמין הזהב והכסף הרב לעת צרכו, או שלא יזמין מהם כלום אלא כפי שיספיק לזמן מועט, ואם יזמין ממנו הרבה יהיה כל ימיו מפחד על נפשו שלא יאבד ממנו בעניני סיבות האבדה... והבוטח באלקים בטחונו חזק באלקיו שיטריף אותך כרצונו בעת שירצה ובמקום שירצה...

והחמישי שבעל הכימיא"ה תחת יראה ופחד על מלאכתו מן הגדול ועד הקטן שבעם, והבוטח באלקים ייראוהו הגדולים ונכבדי בני אדם אף החיות והאבנים מבקשים רצונו, כמו שכתוב במזמור יושב בסתר עליון...

והששי שבעל הכימיא"ה אינו בטוח מהחליים והמדוים שמערבבין עליו שמחתו בעשרו, ואינם מניחין אותו ליהנות ממה שיש לו ולא להתענג במה שהשיגה ידו, והבוטח בה' בטוח מן המדוים והחליים אלא על דרך הכפרה או על דרך התמורה...

והשביעי, שבעל הכימיא"ה אפשר שלא יגיע אל מזונו במה שיש אצלו מן הזהב והכסף מפני שלא יהיה האוכל נמצא בעירו בקצת העתים... והבוטח בה' לא יבצר ממנו מזונו בכל עת ובכל מקום עד סוף ימיו...

והשמיני שבעל הכימיא"ה איננו מתעכב בשום מקום מיראתו שמא יתגלה סודו, והבוטח באלקים בבטחה בארצו ובמנוחת נפש במקומו...

והתשיעי שבעל הכימיא"ה לא תלוונו הרמיה (הכימיא"ה) שלו באחריתו ולא ישיג בה זולת הבטחון מן הריש והצורך לבני אדם, והבוטח בה' ילוונו גמול בטחונו בעולם הזה ולעולם הבא...

והעשירי, שבעל הכימיא"ה אם יוודע ענינו תהיה סיבת מותו, מפני שהוא משתדל וטורח בו הפך הנהגת העולם, ומנהיג הכל ישליט עליו מי שימיתהו כשאינו יודע להעלים את סודו. והבוטח בה' כאשר יודע בטחונו יגדל בעיני הבריות ויכבדוהו בני אדם ויתברכו בקרבתו ובראייתו, ויהיה גורם לתקנת עירו ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו...

ומתועלת הבטחון בה' בענין התורה, כי הבוטח בה' אם הוא בעל ממון ימהר להוציא חובות האלקים וחובות בני אדם מממונו בנפש חפצה ורוח נדיבה, ואם איננו בעל ממון יראה כי חסרון הממון טובה מטובות המקום עליו מפני שנסתלקו מעליו החובות שהוא חייב בהם לאלקים ולבני אדם בעבורו, ומיעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו...

אך תועלת הבטחון בעולם, מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאוותיה הגופיות, והוא בהשקט ובבטחה ובשלוה בעולם הזה... ומהם מנוח הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים... ומהם מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המיגעות את הגופות ועזוב עבודת המלכים וחקיהם וחמוס אנשיהם, והבוטח בה' הוא תובע מסיבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו ושם טוב לו ופנאי ללבו, ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם יותר אמונתו, כי הסיבה לא הוסיף לו בחוקו ולא תחסרהו ממנו מאומה אלא בגזרת האלקים ית'... ומהם שמחתו בכל ענין שיעתיקהו אליו, ואם יהיה כנגד טבעו מפני בטחונו באלקים שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל ענין... (שער ד הבטחון, הקדמה)

אך מהות הבטחון הוא מנוחת נפש הבוטח ושהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו כפי יכלתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העיקר אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח ואם יפקד לא ימצא הבטחון הוא, שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד. (שם פרק א)

אך הסיבות אשר בהן יתכן הבטחון מהבוטח על הברואים הן שבע, אחת מהן הרחמים והחמלה והאהבה, כי האדם כשהוא יודע בחבירו שהוא מרחם וחומל עליו יבטח בו עם אהבתו שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו... כי אם לא יתברר לו ממנו כל זה, לא יהיה בטחונו עליו שלם... והשלישית שיהיה חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ, ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח... והרביעית שיהיה ידוע באופני תועלת הבוטח עליו ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה ומה שייטב בו ענינו, כי אם לא ידע כל זה לא תנוח נפש הבוטח עליו... והחמישית שיהיה מתיחד בהנהגת הבוטח עליו מתחלת הויתו וגדולתו וינקותו ונערותו ובחרותו וישישותו וזקנתו עד תכלית ענינו. וכשיתברר כל זה ממנו לבוטח יתחייב שתנוח נפשו עליו וישען עליו בעבור מה שקדם לו עליו מן הטובות העודפות... והשישית שיהיה ענין הבוטח מסור בידו, ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו ולא להטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו זולתו... והשביעית, שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו, ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך לא יכרת ולא יפסק...

וכאשר נחקור על אלה השבעה תנאים לא נמצאם כלל בברואים, ונמצאם כולם בבורא יתעלה שהוא מרחם על בריותיו... וכאשר יתברר זה לאדם ויתחזק הכרתו באמתת חסד הבורא יבטח בו וימסר אליו ויניח הנהגתו עליו, ולא יחשדהו בדינו ולא יתקצף על בחירתו לו... (שם פרק ב)

אך ההקדמות אשר בברורן ואמתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים הן חמש. אחת מהן שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה ענינים באלקים אשר בהתקבצם במי שבוטחין בו יתכן לבטוח עליו... הראשון שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם... והשני כי הבורא יתעלה לא יעלמו ממנו אופני תועלת האדם... והשלישי כי הבורא יתברך חזק מכל חזק ודברו נגזר מכל דבר ואין משיב את דינו... והרביעי כי הוא משגיח על הנהגת בני אדם כלם לא יניחם ולא יתעלם מהם ולא יסתר ממנו דבר מהם מקטנם ועד גדולם... והחמישי שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם רשות הבורא יתברך... והששי שידע רב טוב האלקים על האדם ומה שהתחיל אותו בו מרוב החסד והטובה מבלי שיהיה ראוי אצלו לכך... והשביעי שיתברר אצלו כי יש לכל ההויות שבעולם הזה מעצם ומקרה גבול ידוע, ולא יוסיף ולא יגרע על מה שגזר הבורא ית' בכמותו ואיכותו וזמנו ומקומו...

וההקדמה השניה שידע ויתברר אצלו כי הבורא יתברך משקיף עליו אין נעלם ממנו נגלהו ונסתרו...

וההקדמה השלישית שייחד אלקיו בבטחונו בו במה שהוא חייב לבטוח בו ואל ישתף זולתו עמו... וכבר ידעת מה שנאמר באסא עם חסידותו עת שסמך על הרופאים, דכתיב (דה"ב ט"ז) ובחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים... ומן הידוע כי מי שימנה מבני אדם שני ממונים או יותר לעשות דבר מנויו מופסד...

והקדמה הרביעית שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו ולעשות מצותיו ולהזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו, כמו שאמרו רז"ל עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו...

והקדמה החמישית, שיתבאר אצלו כי השלמת הדברים המתחדשים בעולם הזה לאחר היצירה הוא בשני דברים, אחד מהם גזרות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההויה, והשני סבות ומצועים מהם קרובים ומהם רחוקים ומהם נגלים ומהם נסתרים, וכלם רצים להשלים מה שנגזר הויתו והראותו בעזר האלקים להם על זה... והיה מחמלת הבורא יתעלה על האדם שהטרידו בעניני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימי חייו בזה ולא יבקש מה שאינו צריך לו ולא יכול להשיגו בשכלו... ואם הוא מגביר עבודת האלקים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו וסר מן הדברים המגונים וכוסף למדות הטובות לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה, לא ישיאהו היצר ולא יפת בכשפי העולם, יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו מפני הסתלקות שני הפנים מעליו, הבחינה והבעיטה בטובה, ויביאהו טרפו בלי טורח...

ואומר כי הפנים אשר בעבורם ימנע מהצדיק הזדמנות טרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו אפשר שיהיה עון שקדם לו התחייב להפרע ממנו עליו, ויש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא, ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת הבורא ית' כדי שילמדו בני אדם ממנו... ויש שיהיה מפני שאיננו מקנא לאלקים לקחת הדין מאנשי דורו, כמו שידעת מענין עלי ובניו... (שם פרק ג)

אבל הדברים שחייב המאמין לבטוח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים, אחד מהם דברי העולם הזה, והשני דברי העולם הבא. ודברי העולם הזה יתחלקו לשני חלקים, אחד מהם עניני העולם לתועלות העולם הזה, השני עניני העולם לתועלות העולם הבא. ועניני העולם לתועלות העולם הזה יתחלקו לג' חלקים, אחד מהם תועלות גופו בלבד, והשני תועלות טרפו וסיבות הונו ומיני קניניו, והשלישי תועלות בני ביתו ומי שהוא למעלה ממנו ולמטה ממנו מכתות בני אדם... ועניני העולם לתועלות העולם הבא יחלקו לשני חלקים, אחד מהם חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בהם לבדו, ואין מעשהו יוצא בהם להנאת זולתו ולא להזיקו, והחלק השני חובות האברים אשר לא יכול לעשותם אלא בהשתתפות זולתו עמו בפעל ובהפעל... ועניני העולם הבא יחלקו לשני חלקים, אחד מהם הגמול הראוי, והשני שהוא מחסד הבורא יתעלה על החסידים והנביאים לעולם הבא...

וכיון שפירשתי ההקדמות אשר בעבורם יתכן הבטחון מן הבוטח באלקים יתעלה, יש עלי לסמוך להן פירוש אופני יושר הבטחון בכל אחד מהשבעה דברים אשר בהם יבטח כל בוטח על אלקים ועל זולתו אחד אחד. ואומר בחלק הראשון מהם הוא בעניני גוף האדם בלבד, והם חייו ומותו וטרף מזונו ומלבושו... ואופני היושר בבטחון על אלקים בכל ענין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגוזר אשר גזר לו הבורא מהם ותבטח נפשו באלקים יתברך וידע כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לעניניו בעולם הזה ובעולם הבא... ולבחור הטוב כנראה לו מן הענין, והאלקים יעשה מה שקדמה בו גזרתו, ודומה לזה כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש לאדם להתגלגל לסיבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלקים, שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחריה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי... וכמו שאמרנו בחיים ובמות, כי נאמר בחיוב תביעת סיבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות ולהרחיק שכנגדם עם בירור אמונתו, כי הסיבות אין מועילות אותו בזה כלום אלא בגזרת הבורא יתברך, כאשר יש לבעל האדמה לחרוש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה, ויבטח על הבורא ית' להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה... ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בבטחונו על גזירת הבורא שתצמיח לאדם בלתי זרע שקדם לו... וכן נאמר בענין הבריאות והחולי... 

ופירוש החלק השני הוא בעניני קניני האדם וסיבות טרפו ואופני עסקיו כמסחר... ואופני יושר הבטחון בהם על האלקים שיתעסק במה שזימן לו הבורא מהם לצורך ספוקו ומזונו ולהגיע אל מה שיש בו די מן העולם. ואם יגזור לו הבורא בתוספת על זה, תבואהו מבלי טורח ויגיעה כאשר יבטח על האלקים בה, ולא ירבה לחזר על הסיבות ולא יסמך עליהן בלבו, ואם לא יגזרו לו יותר מן המזון אם היו משתדלים כל אשר בשמים ובארץ להוסיף עליו לא היו יכולים בשום פנים. וכאשר יבטח באלקים ימצא מנוחת לבו ושלות נפשו כי לא יעברנו חקו אל זולתו ולא יקדים ולא יאחר מעתו הנגזר לו בו...

וממה שראוי לבוטח על האלקים בטרפו כשיתעכב ממנו הטרף יום מן הימים שיאמר בלבו, כי אשר הוציאני אל העולם הזה מזמן ידוע ועת ידועה ולא הוציאני אליו לפניהם ולא לאחריהם, הוא שמעכב ממני בו טרפי לעת ידוע ויום ידוע לדעתו מה שהוא טוב לי. וכן כאשר יבואהו טרפו מצומצם לא יותר על מזונו מאומה ראוי לו לחשוב בלבו ולומר אשר הכין לי מזוני בשדי אמי בתחלת עניני כפי צרכי ודי כלכלתי יום יום עד אשר המיר אותו לי בטוב ממנו, ולא הזיק לי בואי בצמצום מאומה, כן לא יזיק לי בוא הטרף הזה אשר העתיק אותי אליו עתה בצמצום כפי צרכי עד תכלית ימי מאומה, ויהיה נשכר על זה...

אבל פירוש החלק השלישי, והם עניני אשתו ובניו ובני ביתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומיודעיו ומכיריו... אופני יושר הבטחון על האלקים בהם כאשר אספר, והוא שאין אדם נמלט מאחד משני דברים, שיהיה נכרי, או שיהיה בתוך משפחתו וקרוביו. ואם יהיה נכרי יהיה צוותו באלקיו בעת השתוממותו, ויבטח עליו בגרותו... ויחשוב אחר כך בהסתלקות כובד משאם וחובותם מעליו, ויחשוב זה טובה מטובות הבורא עליו... ועל כן היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים כדי שיפנו לבותם לעבודת אלקים...

ואם יהיה הבוטח באלקים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים יבטח באלקים בהצלתו מהם, וישתדל לפרוע מה שחייב להם ולעשות חפציהם ולהיות לבו שלם עמהם, וירף ידו מהזקתם ויסבב על מה שיהיה טוב להם, ויהיה נאמן בכל עניניהם וירום אופני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא...

ופירוש החלק הרביעי, בעניני חובות הלבבות והאברים שהאדם מתיחד בתועלותם ונזקם, כצום וכתפלה וכסוכה וכלולב... והמנע מן העבירות וכל חובות הלבבות לא תעבורנה אל זולתו ותועלותם ונזקם מיוחדים בו מבלי שאר בני אדם, ואופני יושר הבטחון בכולם על האלקים יתברך... כי מעשי העבודה והעבירה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים, האחד הבחירה בלבו ומצפונו, והשני הכוונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו, והשלישי שישתדל לגמור המעשה באבריו...

וההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם בענין הבטחון באלקים יתברך, ששאר עניני העולם לא נגלו לנו אופני הטוב והרע בסיבה מן הסיבות מבלעדי שאריתם, ולא אופני ההפסד והרע בקצתם בלתי קצתם, כי לא עמדנו על איזה מלאכה מן המלאכות שטובה לנו ויותר ראויה לבקשת הטרף והבריאות והטוב, ולא באיזו סחורה נצליח... ומן הדין עלינו שנבטח באלקים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו... אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה... אבל מה שראוי לבטוח עליו הוא גמר מעשה העבודה אחר בחירתה בלב שלם ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב, ובזה אנחנו חייבין להתחנן אליו לעזור אותנו בו ולהורות אותנו עליו... (שם פרק ד, וראה שם עוד)

אבל ההפרש שבין הבוטח על האלקים וזולתו בענין התעסקו בסיבות הטרף אומר כי הבוטח באלקים יבדל מזולת הבוטח עליו בשבעה ענינים. אחד מהם, כי הבוטח באלקים רוצה בדינו בכל עניניו ומודה לו על הטובה ועל הרעה... והשני, כי הבוטח באלקים נפשו במנוחה ולבו שליו מצד הגזרות, לדעתו כי הבורא ינהיגו לטובתו בעולמו... ואשר איננו בוטח באלקים הוא בטובה בצער תדיר ודאגה ארוכה... והשלישי, כי הבוטח באלקים, ואם יתעסק בסיבות לא יסמך בלבו עליהם ולא יקוה מהם תועלת ולא נזק מבלתי רצון הא-ל, אך מתעסק בהם לבחור בעבודת הבורא אשר צוה להתעסק בעולם ליישבו ולזיינו... ואשר איננו בוטח באלקים מתעסק בסיבות לבטחונו עליהם, ואם הן מועילות אותו ישבח אותן וישבח השתדלותו בהן ובחירתו אותן ולא יפנה אל זולתן, ואם אינן מועילות יניח אותן וימאסם... והרביעי, כי הבוטח באלקים כשיותר לו דבר על מזונו יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו, ומי שאיננו בוטח באלקים איננו רואה העולם וכל אשר בו די פרנסתו... והחמישי, כי הבוטח באלקים הוא מתעסק בסיבות העולם להכין מהם צדה לאחריתו וסיפוק לבית מועדו... ומי שאיננו בוטח בוטח על הסיבות ותנוח דעתו עליהן ולא יחשוב באחרית ענינו...

והששי, כי הבוטח באלקים הוא אהוב לכל כתות בני אדם ודעתם נוחה עליו מפני שהם בטוחים מהזקתו... והוא גם כן בטוח מהם מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו... יאהבם ויאהבוהו, ומי שאיננו בוטח באלקים אין לו אוהב מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם, וחושב כל טובה שהגיע אליהם סרה ממנו... והשביעי, כי הבוטח באלקים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב, ולא יאצור הנמצא, ואיננו דורש ליותר מטרף יומו... מפני שאינו יודע עת בוא קצו... ואשר איננו בוטח ירבה אבלו להתמדת פגעי העולם עליו ויפקד אוהביו וימנעו ממנו בקשותיו, ויזמין מהון העולם הרבה כאלו בטח מן החליפה וסרה מעליו אימת המות... אינו מעיין בענין תורתו וצדתו ובית מועדו...

והנה הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו, וכאשר תחזק הכרתו משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו... וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהגת אמו אל אביו, משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו, וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו, מפני שכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלקים... ואם יתכן לו טרפו על ידי זולתו מן הבריות ישיב בטחונו אליהם ותנוח נפשו עליהם. וכשתחזק הכרתו ויראה חסרונם וצרכם אל הבורא יתברך ישיב בטחונו אליו ויסמוך עליו בענינים שאין לו יכולת בהם... וכשתחזק הכרתו באלקים עוד יבטח בו גם כן במה שיתכן לו בו קצת תחבולה, כמו הבאת הטרף בסיבות המסוכנות והמלאכות המיגעות את הגופים... ואם תחזק הכרתו באלקים יותר ישיב בטחונו אליו בכל הסיבות הקשה מהם והקלה ויכוין בהתעסקו בהם לעבודת האלקים ולשמור מצותיו, וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה מחמלת הבורא על ברואיו ירצה במה שיהיה מגזירת האלקים לו בלבו ובחושיו ובנראהו ובנסתר וישמח בכל אשר עשה לו האלקים... וכאשר תחזק הכרתו באלקים יותר מזה וידע הענין המכוון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה ויכיר מעלת העולם האחר הקיים, ימאס בעולם הזה ובסיבותיו ויברח במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלקים ית' ישתעשע בזכרו בבדידות...

אלה עשר מדרגות הבטחון אשר לא ימלט בוטח מאחת מהנה. ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקודש מליצים בעדו בעשר מלות כנגד עשר המדרגות האלה, והם: מבטח ומשען ותקוה ומחסה ותוחלת וחכוי וסמיכה ושבר ומסעד וכסל, האלקים ישימנו מן הבוטחים עליו הנמסרים לדינו בנראה ובנסתר ברחמיו, אמן. (שם פרק ה)

רש"י:

וישכחהו - מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים", אל מצרים הנקראים רהב. (בראשית מ כג)

תמים תהיה עם ה' - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות. (דברים יח יג)

והיה אמונת עיתך - מה שתקבע עתים לתרומות ומעשרות ולקיים שמיטין ויובלות בהאמינך בבוראך יהיה לך לחוסן ישועות וכו'. (ישעיה לג ו)

בטח בה' - ואל תאמר אם לא אגזול או אם אתן לעני איך אתפרנס. רעה אמונה - תאכל בשכר שהאמנת בה'. (תהלים לז ג)

ובוטח - עושה מצות למרות סכנה או חסרון כיס שבדבר. (משלי טז כ)

אבן עזרא:

ועשה טוב - הנכון: בטח בה' ולא תמנע מעשות טוב. ורעה אמונה - שמור או תאכל אמונה ולא גזל.

ה' פוקח עורים - ישען על ה' נגד אדם חזק, ובחליו, ולא על אדם. (שם קמו ח)

רמב"ן:

וישלח יעקב - נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו... ולמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו... (בראשית לב ד)

האמונה והבטחון הם שני ענינים שאחד צריך לחברו, ואין חברו צריך לו. שהאמונה קודמת לבטחון אף על פי שאין הבטחון עמה, ואינה צריכה לו בקיומה, אבל הבטחון מורה על האמונה, שאי אפשר לו להיות קודם לה או בלעדיה. האמונה כהאילן והבטחון כהפרי, כי אין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלאות שאלתו, ואין כל המאמין בוטח, כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא, או שמא קבל כבר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הבורא, ומאשר מוצא את עצמו חוטא ופושע כנגד חסדי הבורא יתברך אינו נושא נפשו לבטוח בו שיצילהו או שיתן לו רצון לבו, ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם להנצל מצרתו או להשיג בקשתו. ולולא היראה שמא יגרום החטא היתה ההשתדלות להנצל אפילו על ידי נוהג העולם חסרון באמונתו, שהרי כתיב "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". וכן יעקב אבינו ע"ה שה' הבטיחו "הנה אנכי עמך", והיה ירא מעשו, והקדימו במנחה, וחצה עבדיו לשני מחנות, והיה ירא שמא יגרום החטא, ולכן נקוד על "לולא האמנתי לראות" וגו'. נמצא כי המאמין יתכן שיירא שמא יגרום החטא, אבל הבוטח אינו ירא שמא יגרום החטא.

ושני הענינים האלה, שהם הבטחון והאמונה, הזכירם בפסוק אחד: "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". הקדים להזהיר על הבטחון ואחר כך על המעשה הטוב, להודיע שהבטחון הוא שיבטח בו שיעזרהו לעשות מצותיו. ואחר כך אמר "ועשה טוב", כלומר רדוף אחרי המצוות והשתדל לעשותן, ואל תתרשל מלעשות הטוב מפני קוצר יכלתך, כי יסמוך אותך ויעזרך, וזה הפירוש טוב ממה שנאמר כי הבטחון הזה הוא על שכר המעשה הטוב...

עוד אמר "בטח בה' ועשה טוב", כלומר אף על פי שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע, עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל רחמים וירחם עליך. ואחר כך אמר ועשה טוב, כלומר אף על פי שהוא רחום וחנון אל יבטיחך יצרך שלא תראה רע, כי השי"ת מאריך רוחיה וגבי דיליה, ועל כן כשתראה שהוא מרחם עליך וממלא משאלותיך, אתה צריך לעשות טוב.

אחר כך אמר "שכן ארץ", אולי יעלה על דעתך באמרי "ועשה טוב" שתניח מלאכתך ועסקיך, על כן אמר "שכן ארץ",עם כל שתעשה תשובה ותרדוף אחרי המצות אל תניח חיי גופך. וזוהי דעת ר' ישמעאל בפרק כיצד מברכין, ר' שמעון בר יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ולר' ישמעאל ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ. אמר אביי, הרבה עשו כר' ישמעאל וכו'. ואחר כך אומר ורעה אמונה - שמא תאמר בשעה שאתעסק במלאכתי הריני בטל מתורה ועוסק בדבר הרשות, על כן אמר ורעה אמונה, התחזק שיהיו כל מעשיך באמונה, ותמצא שלא יהיה בטל מן הטוב אפילו שעה אחת. (האמונה והבטחון פרק א)

רד"ק:

ויקח מן הבא - להודיע שאפילו צדיק לא יסמוך בצרה על הנס, ויכין ג' דברים, ועל הכל יבטח בא-ל. (בראשית לב יד)

אחר הדברים - ...והכל סבה לטובתו ולטובת אביו ואחיו, ואף על פי שהיה קשה מתחילה היה לטובה בסוף, שעל ידי זה עלה לגדולה, ואם יקרה לאדם שום מקרה יבטח בא-ל... (שם לט ז)

סוסיהם עקר - כי מלחמה זו היתה במערכה גלויה ובטחו בסוסיהם, ולא רצה שגם ישראל יבטחו בהם... (יהושע יא ח)

ומן ה' יסור - שאם כוונתו לעזרת ה' אינו רע אם יבטח באדם, כי בעזרת ה' יוכל האדם לעזור לזולתו. (ירמיה יז ה)

בטח בה' - שיבין כי ה' הוא העוזר והמכשיל. (תהלים לז ג)

שומר פתאים - הפתי שאינו יודע תחבולה להנצל נשמר על ידי ה' כשמשים עליו בטחונו, וגם לחכם לא יועילו תחבולותיו אם לא ירצה ה'. (שם קטז ו)

אל תבטחו בנדיבים - אלא ישים העיקר ה', שיתן בלב הנדיב לעזרו, וכן יסבב תשועת ישראל על ידי כורש וכדומה. (שם קמו ב)

משנה תורה:

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ונפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי עולם הבא... (מלכים פרק ז טו)

ספר חסידים:

פעמים שביטולה של תורה זו היא קיומה, הרי אמר רבא: במטותא מינייכו דלא תיתו קמאי בניסן ובתשרי, כי אם אין קמח אין תורה. ומה שאמר ר' יהודא דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידם, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן ארעי זה וזה לא נתקיים בידם, ואביי אמר הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידן. קשה דרבי יהודא לאביי ורבא? אלא בימי דורות הראשונים שהיו לומדים לשמה, וכל מה שיכולין להעמיק לעשות רצון הקב"ה והיו בוטחים בו הספיק להם הקב"ה צרכם. (תתקנב)

אם יאמר לך חכם או נכרי או ישראל אכתוב לך קמיע כנגד החן, או שיתקבלו דבריך בפני השרים או שתתעשר, לא מבעיא בשבת שאסור לשאתו לפי שמחלל שבת, אלא אפילו בחול לא ישאנו מפני שבוטח באותן הבלים, ואומר (משלי ג' ה'): "ואל בינתך אל תישען", וכתיב (דברים י"ח י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך", לא יהא לך אותן דברים, אלא תבטח בה' ותפלל לו, אם יעשה רצונך, ואם לאו אין לחשוב אעסוק בדברים אלו, אלא יחשוב שאם היה נגזר היתה תפלתו נשמעת... (תתשיד)

רבינו בחיי:

"בטח אל ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען" (משלי ג'). שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה על מדת הבטחון, מפני שהיא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו. והכוונה בזה, שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה...

וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים, האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח של שדי אמו, מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהלים כ"ב) "מבטיחי על שדי אמי", והשני הוא שבוטח אחרי כן על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע"ה (תהלים קל"א) "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו"... השלישי הוא שבוטח על אביו, כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עקר, ואז יתלה בטחונו באביו. הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זה מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס, אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו. החמישי הוא שיבטח בהקב"ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום, ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב"ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם, כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ, וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב"ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה, אבל אין לה שלמות, מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע"ה (ירמיה ב'): "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו". הששי הוא שיבטח בהקב"ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר, ומחזיר בטחונו להקב"ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר. השביעי הוא שיבטח בהקב"ה בכל הסבות כולם, בין שתהיה הסבה קשה או קלה. השמיני הוא שיבטח בהקב"ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות, רק שירצה במה שהוא רצון הקב"ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה, עשיר או עני, חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב"ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם, יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה. כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה, ואיננו בוטח בהקב"ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב"ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר' בחיי אבן פקודה בספר חובת הלבבות שחבר.

ויראה לי כי מפני זה אמר "בטח אל ה'", ולא אמר "בה'", לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא, שיהיו כל מחשבותיו אל ה'... ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סבה... והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב"ה, לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון, ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו, "והזכרתני, והוצאתני"... (בראשית מא א)

"סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה" (משלי כ"א). שלמה המלך ע"ה יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות ובדרך הטבע כל מה שבכחו, ושימסור השאר בידי שמים, כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות וענינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה, שאם אינו מכין ויסמוך על הנס ימסר ביד אויביו, או כמי שיש לו חולה שהוא ראוי לתקן לו מסעדים וסמים למאכלו ומאכילו המאכלים המועילים ולמנוע ממנו המזיקים, ואחר שעשה לו כל יכלתו והשתדל בכל כחו ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו, רק בשם יתעלה, לא בהכנות האלה. כי יש אדם שיאבד במלחמה עם כל ההכנות, ויש שינצל מבלעדיהן... ואם כן אין עיקר התשועה בענין המלחמה ולא בענין הרפואה להכנותיהם, רק בשם יתעלה, שכן כתיב (תהלים קמ"ז): "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", וכתיב (שם): "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה"... ולכך תצוה התורה לישראל להשדל בהכנות האלה, שיצאו חלוצים בעלותם למלחמה על אויביהם, ושישימו אורב ושישלחו מרגלים בערי האויבים, כי כל הענינים האלה הם הכנות לעשות מה שבכח האדם לעשות בדרך המנהג והטבע, ואחר כן יפעול הנס על כל מעשה הטבע... (במדבר יג א)

"ברוב עם הדרת מלך" (משלי י"ד), אם כן בטחון המלך תלוי בבשר ודם, כיוון שמעלתו והדרתו תלויים ברבוי עם, ולכן לא היה רצון ה' שיהיה בינינו מלך, כי נצטוינו לירא את השי"ת ולא את הכנענים, ואסרה לנו התורה את הבטחון בבשר ודם, כי אם כל אחד בטחונו בה' לבדו. ואם כן כל אחד בטוח יותר ממלך... ולמדנו הכתוב שהצדיק הבוטח בה' יותר בטוח מן המלך הבוטח בעמו, ובכל זאת לפעמים יפול ביד אויביו כסיחון ועוג, כי ההיזק וההצלה אינם תלויים בריבוי עם כי אם בגזירת השי"ת. (שם אב א).

לפנחס היו שתי המדות: היראה, והבטחון בה' הבא מהיראה, כמו שכתוב, "יראי ה' בטחו בה'", ובשכר זאת קבל החיים והשלום. (שם כה יא)

"כבד ה' מהונך" וגו' (משלי ג'). יזהיר על מדת הבטחון, שלא תרע עינו בפזרו לאביונים, ויבטח בה' שיברכו בגלל זה. ואמרו רז"ל שמותר לנסות בזה, כמו שכתוב במלאכי ג': "ובחנוני נא בזאת". ובמדרש: מהונך - ממה דהנייך, כלומר ממה שנתן לך יתרון על בני אדם, כגון לזמר, ובלבד שיכוון לשם ה'... (דברים כו א)

ענין הבטחון בהשי"ת פירש הרב הקדוש ר' יונה זצ"ל, כי הוא שידע האדם עם לבבו כי הכל בידי שמים, ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט, וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת השם קרובה לבא, כי כל יכול, גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מלבו. ופסוק מלא הוא באיוב: "הן יקטלני לו איחל", כי הרבה שערים למקום.

ומענין הבטחון שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת, כי שכרו כפול ומכופל, וכי השי"ת יבחר לו הטוב, וכי אין הבחירה ביד עצמו, כי לפעמים חושב שבחירתו טובה ותהי להיפך. וכך יש לכל אדם למסור כל עניניו אל בחירתו העליונה, כי הוא יתברך שיצרו במעי אמו הוא היודע תועלתו ונזקו יותר ממנו. ואם אולי יראה שיבואו עליו מקרים יש לו לחשב כי זה תוכחת השי"ת, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, והכל לטוב לו לקרבו אל השי"ת ולהאדיר חלקו בעולם הגמול.

וענין הבטחון שיתלה בטחונו בה' לבדו, ושיזכור אותו בכל פרטי פעולותיו, ושיתבונן כי אין המעשה ההוא מסור בידו אלא ברצונו יתברך, כי יש הרבה בני אדם שמאמינים כי הכל בידו יתברך, אבל ענין הבטחון בפרטים לא ישית אל לבו, רוצה לומר בכל פעולה שיעשה, ועל זה אמר שלמה ע"ה: "בכל דרכיך דעהו", והתבונן שאין לך כח ויכולת בפעולה ההיא, ואין עשייתה מסורה לך כי אם ביד השי"ת. וזהו ענין נכבד מאד למען לא יזוז מהלב זכרון יראת שמים אף רגע, כי כשזוכר השי"ת במעשה גדול ואינו נוהג מנהג זה במעשה הקטן, כגון ללכת בעיר עצמה, הנה הוא מקצר בחוק העבודה, שהיה לו לחשוב שאפשר להגיע לו נזק במקום קרוב, אם לא חלה עליו שמירתו יתברך. ואם גם לא יצליח במעשה שרוצה לעשות, והוא בוטח בו תמיד, הלא שכר הבטחון גדול יותר מתועלת המעשה ההוא, ואם הצליח במעשה הוא זוכה בשניהם. ולכן אמרו רז"ל בפרק הרואה, דרש בר קפרא אי זו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, הוי אומר - בכל דרכיך דעהו.

ומענין הבטחון שלא יבטח באדם כלל, וידוע באמת שאין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור השי"ת... וזהו שכתוב "חרדת אדם יתן מוקש", החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו, ומקרבת הצרה אליו, כי ראוי לאדם שלא יירא מבשר ודם. ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון, אף על פי שהיתה הצרה ראויה לבא עליו. והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת, ועל כן אין לך לירא מן האדם המכה אלא מהשי"ת, ואמר דוד ע"ה "טוב לחסות בה' מבטוח באדם", ביאורו, טוב שיחסה בצלו של הקב"ה בלי הבטחה, יותר ממה שיבטח באדם שתועלתו מסופקת אפילו אחר הבטחתו, כי הוא בעל מקרים, ושמא לא יכול להשלים מה שהבטיח, ואם כן ענין הבטחון הוא שלבו חזק בבטחונו, כאילו הבטיחו השי"ת.

ומענין הבטחון שאם יש לאדם עושר ונכסים שלוה וכבוד אין לו לתלות זה למעשים טובים שעשה, כי ראוי הוא אף אם הוא צדיק גמור שיחשוב על עצמו שהוא רשע וחוטא, אלא יתלה זה לחסדי השי"ת עליו, ואם יש לו צרות ומקרים אין לו לתלות במקרה ובממשלת המערכה והמזלות, כי זה דרך כפירה, אלא יתלה בעונות וחטאות שעשה. ועוד מענין הבטחון שימסור אדם נפשו אל השי"ת, ותהיה מחשבתו משוטטת תמיד בדבר זה, אילו היו באים להרגו או שיעבור על דברי תורה, שיהא מוסר עצמו על המיתה, ועל זה אמר דוד ע"ה "אליך ה' נפשי אשא", כי המוסר נפש בענין זה הוא מענין הבטחון. ולענין זה השכר כאילו נהרג הרבה פעמים בכל יום. ומכללי מסירת הנפש שיחשוב בדעתו כי כל מעשה השי"ת לטובה, ושיקבל כל הבא עליו מאהבה, ושיתלה בטחונו בשמו יתברך בכל עת אם עשיר ואם עני, כי האדון אשר יצר העליונים והשפלים הוא זן ומפרנס העליונים במזון הרוחני, והשפלים במזון גופני, ראוי לבטוח בו שיזון גם אותו ויזמין לו פרנסתו. ואם עשיר הוא יש לו לבטוח בהשי"ת שמסר העושר בידו והפקידו לו, ובכל שעה שהוא נהנה מעשרו קבל מתנה מהשי"ת וחסד מאתו.

כל מי שבוטח בהשי"ת מדת החסד המפרנסת העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר "והבוטח בה' חסד יסובבנו", והוא המציא לו סבות שיתפרנס בהם, ודרשו רז"ל: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה, ומן הטעם הזה היה המן יורד לבני ישראל דבר יום ביומו, כדי שישאו עיניהם תמיד לאביהם שבשמים, וכדי שתתחזק מדת הבטחון בלבם. בזכות הבטחון נגאלו ישראל ממצרים, שכן אמרו במדרש תהלים "אליך זעקו ונמלטו", כל כך למה? "בך בטחו ולא בושו", הכל בזכות הבטחון. ומפני שמדת הבטחון עיקר גדול בתורה מצינו שהתורה מיוסדת עליה ונקראת "בטחון", שכתוב: "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה". (כד הקמח, בטחון)

רבינו יונה:

"כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב וגו' לא תירא מהם" (דברים כ'), הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת השם בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פ"ה י') "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נ"א י"ב) "מי את ותראי מאנוש ימות". (שערי תשובה ג לב)

מהר"י יעבץ:

בטחו - אחר שהזכיר מה שקרה לו עם אויביו, ושלא נטה מצדקותו כחוט השערה, אדרבה נתחזק באמונתו, הזהיר לעם ישראל שיעשו כן בגלותם, ולא יחושו אל חרפת האומות האומרים כל היום איה אלקיך, ויתחזקו באמונתם. וכלל ג' דברים טובים ונכבדים, הא' הבטחון בכל עת - בין בשעת הטוב ובין בשעת הרע, לא כאותם שנאמר עליהם (ירמיה ב') "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו". והבטחון הזה עשיית מצותיו, כי מחסרון הבטחון יתרשל האדם מהמצות, אמר  (תהלים קכ"ה) "הבוטחים בה'" וגו'. הב', שיהיה עשיית מצותיו והבטחון ברבים, והוא אומרו "עם"... הג' התפלה בכונה, והוא אומרו "שפכו לפניו לבבכם", ואם תעשו כן אתם בטוחים שתהיו מושגחים... (תהלים סב ט)

אך - אמר למעלה בטחו בו לבדו ולא באדם, אמר עתה שכל מיני הבטחונות בזולתו שוא ודבר כזב. וחלק לג' חלקים, א', מי שיבטח בנדיבים בבן אדם, שזהו הבטחון היותר חסר לפי דעת בני אדם. הב', נותני חתית, כי יראום האנשים ויקחו מהם על כרחם, הג', למעלה מכלם מי שהיה לו כסף וזהב לרוב באוצרותיו, ולא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. כנגד הא' אמר אך הבל בני אדם כזב בני איש - חלק בני אדם לב' חלקים, הא' הנקרא אדם, והם בעלי דת, הב' הנקרא איש והם בעלי שכל ותבונה... והנה אמר כי הבל בני אדם - רוצה לומר דבר מועט, כי טובתם לא תתמיד, אמנם בני איש פחותים מההבל, כי ההבל יש לו מציאות ואם הוא מועט, ודבר כזב אין לו מציאות.... (שם שם י)

 

דרשות הר"ן:

...ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו ויפחד לעת צרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בה', גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק את לבו בבטחון השי"ת, כמו שאמר הכתוב (תהלים ס"ב): "בטחו בו בכל עת". וגם שתהיה הפורענות כללית השי"ת "מגן לחוסים בו"... וראינו בסוף מסכת שבת כמה מעשים בבני אדם שהיו בני מות כפי הטבע וגזירת הכוכבים, ואף על פי כן כשרון המעשים היה מבטל הכל, כי אין ענינו תלוי במנהגו של עולם כלל, אלא בהשגחת אדון העולם בנו, שהוא כפי האמונות הטובות אשר נקבעו בנפשותינו וכפי המצוות שנקיים. (דרוש ו בסופו)

ספר העקרים:

אין לאיש חזקה באמונתו להיות נאמן בבריתו כשיהיה שומר ברית ותורה ועובד את ה' בהיותו שאנן ושלו בביתו ורענן בהיכלו ומעשיו מצליחים, ואין פשתנו לוקה ולא יינו מחמיץ, אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן ויאחזוהו ימי עוני וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו, ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה, כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו, ולא ימס את לבב אחיו בלבבו, ויבטח בהשם בכל עתותיו, כי בעת השלוה וההשקט וההצלחה יכיר שהכל בא מאתו, ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, כי הוא יתברך הנותן כח לעשות חיל, ויבקש מלפניו להתמיד הטוב ההוא, ובעת צרה יוסיף אומץ ויבטח שיוציאהו מצרה לרוחה... ועל זה אמר המשורר (תהלים ס"ב) "בטחו בו בכל עת" (מאמר ד פרק מו)

התקוה והתוחלת הוא דבר הכרחי אל המאמין כדי שימשך אליו החסד הנמשך אל הבטחון, אמר הנביא "טוב ה' לקויו" (איכה ג'), וכן היה דוד משבח את עצמו ואמר, "אותך קויתי כל היום" (תהלים כ"ה). והתקוה היא על ג' פנים, האחד הוא תקות החסד, והוא שיקוה אל השי"ת שיושיענו על צד החסד בלבד, לא מצד שום חיוב כלל. והשנית הוא תקות הכבוד, והוא שיקוה אליו שיושיענו לפי שהורגל להושיעו, ואם לא יושיענו גם עתה יהיה זלזול כבודו, כי האדון שהורגל להושיע את עבדו אם אינו מושיעו בעת צרתו יאמרו הרואים שזה מצד חולשת האדון. והג' תקות ההבטחה והוא תקות האמת, והוא שיקוה שיאמת דבריו מצד שהבטיחו על כך. ותקות החסד היא היותר משובחת שבכלן, אלא שאינו בטוח כל כך שינתן לו כלבבו כל אשר תשאל נפשו, כי להיותו משער בעצמו שאינו במדרגה שיעשה עמו חסד חנם, חושב שלא ירצה האדון לתת את שאלתו, ובעבור זה אינו מקוה כראוי, ולזה לא בא לו החסד, כי אלו היה מקוה כראוי, לא היה החסד נמנע מצד השי"ת, כי תמיד הוא רוצה להשפיע למקוה כראוי, אמר הכתוב (תהלים קמ"ז): "רוצה ה' את יריאיו" וגו'. ולזה הוא מבואר כי המנע הגעת החסד הוא כאשר אין בו התקוה כראוי, ותקות הכבוד הוא יותר בטוחה. וזה כמי שהורגל לעזור לשום אדם ואינו עוזרו, הנה ראוי לו כדי שהרואה לא יחשוב שמה שאינו עוזרו עתה הוא בסבת ליאות או חסרון חאדון שיתעורר לעוזרו על דבר כבוד שמו, כמאמר המשורר (שם ע"ט) "אלקי ישענו", רוצה לומר אתה שהיית רגיל להושיענו, ואמר "על דבר כבוד שמך", לומר שאין אנו מבקשין העזר מצד שום חיוב שיש לנו עליך ולא בעבור זכיות שיש בנו, אבל בעבור כבוד שמך, שלא יאמרו הגוים שאינך יכול עתה כמו שהיית יכול עד עכשיו, וזה שאמר אחריו "למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם"...

ובעבור התקוה שהיא נתלית בדבר מדברי הנביאים שהם אמתיים בלי ספק, כמו שפירשנו למעלה בזה המאמר, אין ספק שראוי שיהיה לב המקוה בטוח שתגיע ותשלם התקוה על כל פנים, כי אף על פי שהדברים המיועדים הם מטבע האפשר מצד עצמם, הנה להיותם מפי השי"ת הם כמחוייבים, עד שראוי שיהיה לב המקוה בטוח בהם כאלו הם דברים מחוייבים להיות. וזה כי הדברים העתידים הנה הם אפשריים אחר שאינם נמצאים בפועל תמיד, ויש מהם אפשריים על השווי, כמו ירידת הגשם מחר, כי מציאותו והעדרו שוים, וכן הגעת הבריאות לחולה מציאותו והעדרו שוים באפשרות. ויש דברים שאף על פי שהם עתידים אין מציאותם והעדרם שוה, אבל הם כמחוייבים, כמו עלית השמש מחר, שאף על פי שהוא עתיד הוא מחוייב שיהיה, וכן כל הדברים העתידים שנשלמו סבותיהם, ועל זה הדרך ראוי שתהיה תקות הבוטח בהשם ומצפה לדברי הנביאים, כאדם המקוה הדברים העתידים שמציאותם מחוייבת. וזהו שאמר המשורר (שם ק"ל): "קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי, נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר"... השומרים משמרת הבקר הם מצפים לבקר בבטחון גדול שיהיה, כי הוא דבר מחוייב להיות, ולזה תלה תקותו להשם כשומרים החומות למשמרת הבוקר... (שם פרק מז)

התקוה והתוחלת בכל אחד מאלו הפנים שזכרנו, הנה היא אם כללית ואם חלקית, והכללית הנה היא שראוי לאדם שיקוה אל השם תמיד שיושיע את כלל אומתו ויפיל בנעימים חלקם, וזאת היא התקוה שעליה אמרו רז"ל (שבת ל"א א') שבתחלת דינו של אדם אומרים לו "צפית לישועה". והחלקית היא שיקוה אל השם שיישר לפניו דרכו ברחמיו וברוב חסדיו ויצילהו מן הדבר שהוא רע, ויבחר לו מה שהוא טוב ונאות לו, וזה בשישים בלבו לבחור הטוב ולמאוס ברע, כי אפילו במעשי ידיו ובמה שהוא משתדל לא ידע האדם מאוס ברע ובחור בטוב, אם לא בעזר אלקי...

ואולם בתקוה החלקית תגיע ותשלם כונת המקוה עם התפלה, אמר דוד "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי" וגו', וזה לפי שהתקוה החלקית אינה תלויה אלא בו, וכשתהיה לפי מה שראוי אין שם מונע, כי אין כילות מצד הנותן, וכשיתפלל אדם על דבר המקווה יורה שהתקוה ההיא אמתית, ובזה יוכל לקבל החסד המקווה. אבל התקוה הכללית אף אם תהיה כראוי מצד איש אחד או מתי מספר לא יגיע וישלם הדבר המקווה, לפי שאין התקוה כראוי מכל המקבל שהוא כל האומה... (שם פרק מח)

וראוי שישאל שואל ויאמר כי התקוה והתוחלת אינו דבר נאות לטבע האדם, כי הם יטרידו המחשבה ויתישו הכח ויחליאו הנפש חולי גדול עד אשר ישמוה סכלה, וזה כי בסבת התקוה והתוחלת לדבר מה תהיה הנפש טרודה לחשוב מחשבות להשיג הדבר ההוא המקווה, ולא תחדל מלחשוב תמיד בזה עד אשר יכבה אור השכל מעליה ותשאר הנפש עמומה, על זה אמר הכתוב (משלי י"ג): "תוחלת ממושכת מחלה לב", ועל כן ראוי לכל חכם לב להסיר מנפשו התקוה והתוחלת...

והתשובה בזה, כי התקוה לדבר שהמקוה מסופק בו אם יגיע אם לאו תטריד הנפש לחשוב מחשבות כדי להשיגו, אבל התקוה לדבר שהאדם מובטח בו שיבא, כמו שיקוה לאור הבקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בטוחה שיגיע. ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקוה להשם כשיהיה בוטח בו בטחון שלם שישלים תקותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקוה דבר שמסופק בו אם יגיע ואם לא יגיע. והתקוה הזאת תחזק הלב ותשמחהו, אמר (תהלים ל"א): "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'"...

והרי הכתוב אומר (תהלים ק"ו) "מי ימלל גבורות ה'" וגו', והיאך אפשר שיוכל האדם לספר תהלות השי"ת שהם בבלתי תכלית, אף כי להוסיף עליהם? אלא שפירוש הפסוק הוא כך, כי בהיותו מיחל להשי"ת תמיד הוא מוסיף על כל התהלות שאפשר שיהלל האדם את השי"ת. וכן באר זה דוד במקום אחר, אמר כי התקוה והתוחלת להשי"ת היא כמו התהלה ביותר מובחר שבמקומות, וכמו היותר נבחר שבקרבנות, והוא הקרבן שאינו בא על חטא אלא בנדר ונדבה...

ויעד על התקוה הגמול הרוחני שהוא עולם הבא, אמר (שם ל"ז): "קוה אל ה' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ", הרי שבאר שבשכר התקוה בפרט ושמירת דרך ה' בכלל יירש ארץ החיים... (שם פרק מט)

עקדה:

הקדמה: כל מלאכה, למוד או מעשה ובחירה יפנו אל הנכסף מפאת עושיהם, ובחינת התכלית היא כצורה להם, ולתכלית סגולה נפלאה להמשיך ולהישיר אליה את מה שיכסוף, ולפי מדרגת התכליות תהיינה הפעולות, והבוטח בה' שתכלית ומגמת פניו אל השי"ת, הנצחון תמיד עמו... (בראשית א א)

...ונלמד מפרשה זו הסכלות לחשוב שכוחו ועוצם ידו עושים חיל, ושכל חריצות שקר, והגזירה אמת... (שם יב יח)

...והעצה היא שיחזיק עצמו כבינוני במעשיו, ושמזלו רעוע, ואז צריך להתחזק במעשיו ולהשתדל, ולא יקוה שיגיעוהו מאויי נפשו אלא על ידי החפץ האלקי שבידו הכל, ואיך שיהיה יסבלהו ברצון ובסבר פנים. אמנם אם הוא מפתיותו או שפלות ידיו ימסרוהו ביד הפגע, אפשר הוא שהרע מידו וה' לא ציוה, למשל כי בא דבר חס ושלום יחבא בחדריו (בבא קמא ס'), ואם הוא מתחזק יברח משם, ואם יבא אחריו יתחזק בכל מיני תרופות בהסכמת הבורא, ועל הרוב יועיל, ואם לא, ידע כי אלקיו שלח למשקל ערבוניה מידיה, ויצדיק דין שמים. ומכל זה דחיה עצומה למה שכתב הרמב"ן, שלא נתנה רשות לקבל רפואת הרופא, אלא יקוה אל ה' כי ירפאנו. ומי ישמע אליו, והלא כל אחד צריך לראות את עצמו מהבינוניים, שההשתדלות תועיל להם... וכן נהגו האבות והנביאים בכל עסקיהם הזמניים, עם שהיו מושגחים מהשי"ת ומובטחים ממנו, ומי לנו גדול מדוד, שהיה מובטח מפי נביא נאמן, ובכל זאת השתדל בכל מאמצי כחו להמלט משאול, כי ידע שישועת ה' והבטחותיו יחלו רק על ראש המשלים חוקו בפעולותיו האנושיות ככל שיספיק שכלו, כי אם לא ישתדל יגרום להסרת ההשגחה, ורק במערה כשכלו כל השתדלויותיו, קרא: "הקשיבה אל רינתי" וגו', כי נשארה לו רק צעקתו... ובזה תשקוט הנפש מתלונת צדיק ורע לו וכו', כי יש לו לתלות בחסרון ההשתדלות וההסתכלות... (שם לב ד)

יעבר נא אדוני - ...אם כן לא טעה יעקב בשלחו דורונות, כי רק אחר השתדלותו נראה ה' אליו... (שם לג יד)

מנורת המאור:

גם באמרם, פרק קמא דסוכה ב' א' "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", היתה כוונתם, שבאה מצות סוכה זאת ללמדנו, שלא ישים אדם בטחונו בגובה ביתו וחזקו ותקונו הטוב, ואף כי יהיה מלא מכל טוב, ואל יבטח בסיוע שום אדם, אף על פי שיהא אדון הארץ ומושל בה, אבל ישים בטחונו במי שאמר והיה העולם, כי לו לבדו היכולת והאמונה ובמה שמבטיח אינו מתנחם... 

ולהעיר על זה באה מצות סוכה בזמן הזה אחר אסיפת גורן ויקב בארץ ישראל, לפי שבזמן הזה הוא זמן בעיטה לכל, שהאוצרות מלאים כל טוב, והאדם כבר נאסף לעיר ומטיח את גגו ומחזק בדק ביתו להשמר בו מזרם וממטר, לפיכך ציוה לצאת מביתו החזק וישב בסוכה, כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם יתברך, ויתן אל לבו, כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה, הכל בא לו ברצון השם. ועל זה רמזו לעשות מפסולת גורן ויקב... ויזכור, שכל שמירת גופו וכל אשר לו מאת השי"ת, ולא יבטח באשר לו... (נר ג כלל ד, חלק ופרק א)

ארחות צדיקים:

אמר החכם כל אדם צריך גדר וסעד וסמך כדי שיתקיימו מעשיו הטובים, ומה הוא הגדר, זהו הבטחון, שבוטח תמיד באלקים יתברך, כמו שנאמר "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נ"ה). ומה הוא גדר הבטחון, איזה דבר מביא שיבטח האדם באלקים? זוהי האמונה. ומתוך שמאמין בבורא שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא, הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו, נותן לבו לאהבה אותו בכל לבבו....

מי שמאמין באלקים בלב שלם ובוטח בו בבטחון חזק, יביא אותו הבטחון שלא יפחד מאדם מדבר רע, ולא יעבד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקוה לאיש, ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך, ולא יפחידהו ענינם ולא יירא ממחלקותם, ואם יוכיח אותם לא יזהר בכבודם, ואם יכלימם לא יבוש מהם ולא ייפה להם השקר, כמו שאמר הנביא "וה' אלקים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש" (ישעיה נ'). הבוטח באלקים יביאנו הבטחון לפנות לבו מעניני העולם וליחד לבו לעניני התורה והעבודה, וצריך אדם לחקור הדעות

ומחשבות המחזיקות את לבו להיות בבטחון שלם באלקים.

מחשבה ראשונה, שידע בידיעה ברורה, כי האלקים מרחם על האדם יותר מכל מרחם... המחשבה השניה, אשר כל הטובות המגיעות אליו מאביו ומאמו ואחיו וקרוביו ורעיו הכל מאת השי"ת, ואלו הם שלוחי המקום ב"ה. המחשבה השלישית, שידע שכל הטובות הן מחסדי האלקים, לא שהוא ראוי לכך... המחשבה הרביעית, שידע אשר לכל עניניו יש גבול וקץ, ואין שום אדם יכול להוסיף ולגרע על מה שגזר הבורא יתעלה, ומה שגזר הקב"ה שיהיה לו מעט, אין אדם יכול להרבות או למעט הרבוי, ומה שגזר לאחר, אין שום אדם יכול להקדים ולא לאחר... המחשבה החמישית, שידע שהבורא יתברך רואה את לבו, אם בטחונו בו בטחון שלם בלא מרמה... המחשבה השישית, שיקח אל לבו לעשות כל מה שצוהו השם ולהמנע מכל מה שהזהירו שלא לעשות, כאשר הוא חפץ שהבורא יתעלה יעשה לו הדבר שהוא בוטח בו... המחשבה השביעית שידע כי הבורא ב"ה יצר את האדם מוכן למלאכות רבות וברא לו מזונו על ידי טורח גדול ועבודה. ואם היו כל הענינים והמזונות והבגדים מוכנים לאדם בלא טורח, אז היו כמה מצות בטלות, כגון הצדקה, והגזלה והגנבה והחמדה שיתרחק מהן...

וצריך שיבטח בשם יתברך שיצליחהו במלאכתו ובעסקיו, ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השי"ת, כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף על פי שהברזל חותך העץ, אין הכח בא מן הגרזן אלא מן החוטב... ויחשוב אם לא היה ענין זה העסק שעוסק בו, הבורא יתברך היה ממציא לו פרנסתו בענין אחר, כי כל מעשי האדם וצרכיו ביד הא-ל הם, והרבה שלוחים למקום...

והנה כל הדברים שבוטחים בו בקב"ה הם שמונה חלקים, האחד ענין גוף האדם בלבד. השני ענין פרנסתו, השלישי, ענין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו. הרביעי, חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בתועלתן ובנזקן. החמישי, חובות האיברים אשר תועלתן ונזקן לאחרים, הששי, גמול העולם הזה, השביעי, גמול ימות המשיח, השמיני, גמול העולם הבא הצפון לצדיקים...

ואין לו לבטח בלא מעשים טובים, אך אחר שיעסק בכל יכלתו יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לענין זה, והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו ויכניס במקומו אהבת הבורא ברוך הוא, וימסור עצמו על קדושת השם יתברך וישתעשע בו... והבוטח באלקים מזומן לקבל חסד, כדכתיב (תהלים ל"ב) "והבוטח בה' חסד יסובבנו"... כי הוא צריך להוכיח את הרבים, ואף על פי שיש לו לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו. וגם צריך להתיאש מקרוביו ומאוהביו שלא ישתתף עמהם כשאינם הולכים בדרך טובה ושלא יחניף להם, גם צריך לעזב הרבה עסקים בעולם הזה ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסוק בתורה.

והבטחון אי אפשר בלא אמונה, דכתיב (שם ט') "ויבטחו בך יודעי שמך", כי היודעים שמו הגדול ומכירים גדולתו וגבורתו והמאמינים בכל לב אותם יכולים לבטח בו, כי הבטחון והאמונה שותפים... (שער השמחה, וראה עוד בערך אמונה)

 

 

 

אברבנאל:

כבשים בני שנה שבעה - ...או ציוה שלא ישימו בטחונם במערכות השמים, כי אם בפועל האמיתי ולא בכליו. (במדבר כט לה)

...וכן ימי הסוכות רומזים על הבטחון בה', והוא הסוד שרמז בו הרמב"ן. (דברים כב ו)

בטחו בה' - ולא בחומות ירושלים או במלכי האומות כאבותיכם, שזה הביאם לגלות. (ישעיה כו ד)

אשר יבטח באדם - שבטחו בעזרת מצרים, כי הבטחון באדם יסירהו מהבטחון בה'. (ירמיה יז ה)

אלשיך:

וילך ראובן - התורה הקדושה מלמדתנו שורש גדול באמונה, שיברח מלהשען על הדברים הטבעיים כי אם על ה' לבדו. ואז ארוכתו מהרה תצמח. והנשען על הדברים הטבעיים ישועתו כאשר יכיר כי טעה באצטגנינותו... ולאה נתנה לרחל את כל הדודאים, כי לא סמכה על הטבעים וכל בטחונה בה', ורחל שבטחה בהם נענתה רק אחרי שלאה ילדה עוד שני בנים ובת... (בראשית ל יד)

מקץ שנתים - שנוספו לו על שאמר לשר המשקים "ועשית נא עמדי חסד", כי עד עתה היה י' שנים בבית הסהר על י' טפין, ואלו השנתים אם כן על דבר אחר. ובא ללמדנו דעת, בל יאמר איש שהחריצות מועילה. (שם מא א)

ואמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ... ועל המון העם שמלאכתם עיקר אמר עם דרך ארץ, כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים, שהיא לטפל רק במעט מלאכה להרויח מזונו, כמו שאמר אחר כך "וכל תורה שאין עמה מלאכה" וכו'. ועל שתורתו אומנותו אמר שאין לו לסמוך על הנס הגלוי, אלא יעסוק מעט ויתברך, ולא יגרום לחילול השם, שיאמרו על העוסק בתורה כי ירעב ללחם, ואיה פירותיה בעולם הזה. וכל זה נאמר על היחיד, אבל העוסקים עם הצבור אל יראה להם שום דבר נמנע, אלא יעשו לשם שמים ויבטחו בו והוא יעשה, וגם לא ינוכה להם משום כך משכרם ככל הסומך על הנס, כי זכות אבותם מסייעתם... (ויקרא יג א)

ספר חרדים:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים, כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב וגו' לא תירא מהם, הוזהרנו בזה, שאפילו יראה האדם הצרה קרובה לא יתייאש מן הרחמים אלא יקוה ישועות. (מצות לא תעשה מן התורה התלויות בלב... פרק א לא)

שערי קדושה:

ועתה נתקן תרופה כוללת להנצל מכל תחלואי הנפש, והם שלשה דברים, לפי שעיקר שגגת האדם, וגמרת הנזיקין הם שלשה דברים, האחד, כי החומר משכח הטובות מן האדם - להחטיאו. השני, כי נותן בלבו שיש יתרון, "ביום טובה היה בטוב". השלישי, כי גם אם ישים בלבו לזכור, הנה יהיה יותר במזיד, כי יאמר בלבו, מה נאכל בשנים שבעים ימי שנותינו בהם, וזו קשה משתים הראשונות... וכנגד השלישי יקנה מדת הבטחון באמת, כי עיניו על כל דרכי איש, לתת לו כדרכיו, ואין מעשיו וגם תחבולותיו מעלין ומורידין כלל, "כי לא לקלים המרוץ" וישליך יהבו עליו... (חלק א שער ו)

התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצותיה. והוא כופר בהשגחה שאינו מאמין שהכל על ידי השגחתו יתברך, וכמו שאמרו רז"ל, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ועליו נאמר "מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא, קטנות אמונה שהיתה בהם. אבל הבטחון אין מעלה כמוהו, וכמו שכתוב "אשרי כל חוסי בו", כי מאמין שיש לעולם א-לוה, ויכול ומשגיח... ומובטח הוא שלא יחסרו מזונותיו, כמו שכתוב, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". ובתנאי שיהיה באמת בו בכל לבו, בלי שום פקפוק, ועוד כי בהיותו בוטח יעסוק בתורה ומצוות בכל לבו בלי כל הרהור כלל. (חלק ב שער ד)

מהר"ל:

בספר משלי: "בטח אל ה' בכל לבבך, ואל בינתך אל תישען". שלמה המלך ע"ה רצה לומר שישים האדם בטחונו בה' בטחון גמור, ואל ישען על בינתו לומר, כי על ידי תבונתו יוכל להשתדל מה שצריך אליו, רק ישים על ה' בטחונו, כי אף שצריך לעשות מעשיו בחכמה ואין סומכין על הנס, מכל מקום אל ישען על תבונתו בלבד, לומר שחכמתו תגרום, רק יבטח בה' שיוציא מחשבתו אשר חפץ אל הפועל. ואמר בטח אל ה' ולא אמר בטח בה', כי מדבר בשעת מעשה, ואז ישים מחשבתו ובטחונו אל ה' שיהיה עמו, ודבר זה הוא כמו תפלה אל השי"ת. ובפרק הרואה: ההוא תלמידא... חזייה דקא מפחד, אמר ליה חטאה את, דכתיב פחדו בציון חטאים, אמר לו והא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב. יהודאי בר נתן... חזייה דקא מתנח, אמר ליה יסורים קא בעי האי גברא, דכתיב כי פחד פחדתי ויאתוני... ביאור כי המפחד הוא היפך הבוטח בו יתברך, שהבוטח אינו ירא, ולכך אמר לו יסורים בעית, דכיוון שאין בך בטחון אתה גורם ליסורים שיבואו, כי כלי שהוא שלם וחזק אין צריך שיהיה ירא מן השבירה, אבל כאשר הוא רע, הוא קל השבירה, וזה שהוא מפחד הוא מוכיח שאינו שלם. ולכן אמר לו חטאה את, כי החוטא קרובה לו השבירה, ולכך מפחד תמיד. אמנם אצל התורה חשוב האדם שבור, כי קשה לאדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, והיא תורת ה' ולא תורת האדם, ואף על פי שקנה התורה אין זה קנין גמור, כי לא יתחבר השכל עם האדם שהוא גשמי חיבור גמור, ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, שהוא קרוב אצלה אל השבירה.

ובפרק הקומץ: בעי מניה רב יהודא נשיאה מרבי אמי, מאי דכתיב בטחו בה' עדי עד וכו', אמר ליה כל התולה בטחונו בהקב"ה הוא לו מחסה בעולם הזה ובעולם הבא. יש לך לדעת כי אצל הבטחון כתוב בטחו בו עדי עד, כי אף על גב שלפעמים אין האדם ראוי לדבר טוב מצד רוע מזלו, על כל פנים יש לבטוח בו יתברך שבי-ה צור עולמים, ויכול להשפיע אליו מעולם העליון שכולו טוב, אף אם מזלו רע בעולם הזה, ובעל הבטחון השי"ת לו מחסה לגמרי בעולם הזה ובבא על ידי שמגיע מחסה שלו עד העולם העליון.

ובפרק הרואה: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה, ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. כי השמועה רעה כאשר הוא שומע פתאום ענין רע, זה אין ראוי למי ששם בה' מבטחו, שישמע שמועה פתאום בפעם אחת, ואם באה מעט מעט בזמן אין הבטחון יכול לעמוד נגד זה, שכך היא הנהגת העולם שנמצא בו רע, והעולם הזה תחת הזמן, אבל שיבא אליו דבר שאינו תחת הנהגת הזמן ואינו בהנהגת העולם הזה, זה אינו.

ובפרק ג' דתענית: נחום איש גם זו כל מילתא דהוה סלקא ליה, אמר גם זו לטובה וכו'. וביאור ענין זה, כי בא לומר כמה גדולה מדת הבטחון בו יתברך, כי נחום איש גם זו היתה לו מדת הבטחון, שאף דבר שהיה נראה רע היה בוטח בו יתברך במאמר שיהיה אליו לטוב, וכאשר לקחו ממנו מה שרצה להביא דורון למלך, אמר גם זו לטובה, והניח העפר, כי רצה להראות למלך את אשר עשו וגנבו ממנו, והמלך כעס כי לא האמין כלל שגנבו ממנו, ואחד היועצים שהיה אליהו אמר שראוי לחשוב דבר זה סימן טוב, כי אין מדרך המלך להביא אליו עפר, אלא שהוא סימן למלחמתו. ובודאי היו תולים הסבה שהצליח המלך מעתה במלחמותיו בנחום איש גם זו שהיה מלומד בנסים...

כמה גדולה מדת הבטחון שבוטחים בו יתברך בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה, כמו שהיה אצל ר' עקיבא ונחום איש גם זו, ואף שרואים וחושבים שכבר אבדה תקותם אל יתיאש, רק יהיו בוטחים בו עדי עד, וכאשר שם בטחונו בו, אז על השי"ת להציל אותו, לכך נחשב זה מלחמות השי"ת. ובפרק קמא דגטין: שלח ליה מר עוקבא לר' אליעזר, בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו. שרטט וכתב ליה, "אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני" וגו'. שלח ליה קא מצערו לי טובא, שלח ליה, "דום לה' והתחולל לו", והוא יפילם לפניך חללים. השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מעליהם. 

פירוש שהוא ישתוק, והשי"ת יעשה מלחמתו, ועל כרחך מפני שהיה משכים ומעריב לבית המדרש, דאם לא כן לא שייך לומר דום, שהקב"ה ילחום מלחמתו, כי הוא מלחמת ה' מפני שהוא משכים ומעריב לבית המדרש, והוא אל השי"ת, לכן זו מלחמת ה' בשבילו, ודבר זה רק כשהוא בוטח בו יתברך, אם כן מוסר עצמו אל השי"ת ומשכים ומעריב לבית המדרש, ובזה הוא חלקו של הקב"ה לגמרי. (נתיב הבטחון פרק א)

מי שיש לו פת בסלו. פירוש כיון שכתיב ברוך ה' יום יום, והוא יתברך מפרנס בריותיו כל יום ויום, ואם כן מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, שאין מאמין שהוא יתברך מפרנס עולמו, שאם היה מאמין בו לא היה מסתפק מה אוכל למחר, ודבר זה גורם לבזבז שלחן צדיקים לעתיד לבא, כי המאמין בו יתברך הוא מאמין בו בדבר שאינו ידוע שכך הוא, רק שהוא מאמין בו יתברך שהוא יעשה לו דבר זה. והנה המאמין כמו זה שמאמין בדבר שאינו יודע שכך הוא רק שהוא נסתר ונעלם, כשיגיע הזמן שהוא נסתר ונעלם מאתנו, וזהו לעולם הבא, יהיה שלחנם מלא גם כן כפי גודל האמונה שהיה לו בו יתברך בדבר הנעלם. אבל מי שהוא מקטני אמנה ואינו מאמין בו יתברך בדבר שאינו רואה ואינו יודע, ולכך חוקו קטון גם כן לעולם הבא, הוא הזמן הנסתר והנעלם. 

ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שכחו אין לו סוף ויש לו כל ולכך הוא מאמין בו יתברך, ובשביל זה כאשר יגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב, אז יתן לו כפי מה שהיה הוא מאמין בו שכך גדול כחו ויכלתו, אבל כאשר אינו מאמין בו, וכאשר אינו מאמין וכאלו ממעט כחו ויכלתו, ומפני כך כאשר יגיע הזמן שיראו כחו ויכלתו לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין... (חידושי אגדות סוטה מח ב, וראה עוד ערך אמונה)

...והחטא שלהם מה שהכו פעמים דרך כעס, ומי שעושה מצות ה' דרך כעס, ובפרט כאשר נעשה להם נס כזה, אין זה אמונה ובטחון שעמהם שמחה, והיה ראוי להם להוסיף אמונה ובטחון ושמחה, וזה היה קדושה לעיני ישראל, שיש להאמין ולבטח בו, ושניהם, שהכה פעמים ושאמר שמעו נא המורים הפך האמונה... (גור אריה במדבר כ י)

של"ה:

עוד מעלה גדולה ונפלאה הנמשכת ממעלת ההסתפקות שיבוא למעלה הגדולה הרמה והנשאה הדבוקה במעלת האמונה, דהיינו מעלת הבטחון, כי מי שמאסף ממון רב עד כי חדל לספור, באיש הזה אין שייך בטחון לומר שבוטח בהשי"ת שיתן לו ריבוי הזה, כי מה מקום לבטחון הזה, בשלמא לכדי סיפוקו וצרכו לחיות נפשו ונפשות ביתו כפי ההכרח שייך לבטוח בהשי"ת אשר בראם שיתן להם, שהוא ית' זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, אבל לומר אני בוטח בהשי"ת שיתן לי אוצרות וסגולת מלכים, האיש הזה יצא לחוץ לדעת, ובודאי אין ענייניו על צד הבטחון, וכבר נודע שהאריכו ממעלת הבטחון לשהוא איש אמונה, ואמר הפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", כי הבוטח מוסר עצמו וכל אשר לו ביד הקב"ה ובוטח בו הבטחה גמורה ומקבל באהבה כל מה ששולח הקב"ה עליו, הן טוב הן רע, כי בוטח שגם זו לטובה, ואף שהוא רע לכאורה, אלקים חשבה לטובה ומי ששם ענייניו על בטחון בהשי"ת הוא ממש דבק בהשי"ת, ועליו אמר קרא ואתם הדביקים בה' אלקיכם, כי דבוק בשמו הגדול היה הוה ויהיה שהיווה את הכל ומחיה את הכל, כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם", וכמו שדרשו אתה מהווה את כולם, ממילא אתה מחיה את כלם, וזהו שכתוב הבוטח בה' חסד יסובבנו... (שער האותיות אות ס)

סעיף ד', צריך האדם לשמוח בחלקו ויבטח בקונו ויזמין לו פרנסתו ולא יצמצם בדקדוקי עניות וינהיג עצמו בסעודתו מנהג נאה... אבל מי ששמח בחלקו ומאמין בהקב"ה שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו שמח וטוב לב, וכאלו שלחן ערוך ומשתה תמיד לפניו... (סעיף ד)

רמח"ל:

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד מן הזמן ותולדותיו. כי פעם יירא מהקור או מהחום, פעם מהפגעים ופעם מהחולאים ומן הרוח וכדומה. הוא שאמר שלמה ע"ה (משלי כ"ו) "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". וכבר גינו המדה הזאת וייחסוה אל החטאים, (ישעיה ל"ג) "פחדו בציון חטאים" וגו', עד שאמר אחד הגדולים בראותו את תלמידו מפחד, חטאה את (ברכות ס'), אלא על זה נאמר, (תהלים ל"ז) "בטח בה' ועשה טוב" וגו'... כללו של דבר, צריך שישים אדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה. יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו. ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל. ויהיה לבו בטוח בה' ולא יירא מתולדות הזמן. שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ומקרא כתוב הוא, (דברים ד'): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והתם אמרו ואפילו לדבר מצוה? דע כי יש יראה ויש יראה, כי האדון ב"ה עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה שינהג עצמו על דרך טוב, וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שלא ינהג עצמו בדרך חכמה ויפקיר עצמו לסכנות, אין זה בטחון אלא הוללות, והוא חוטא במה שעושה נגד רצון הבורא ית"ש, שרוצה שישמור האדם את עצמו. והכלל להבחין בין היראות הוא מה שחילקו חכמים באמרם (פסחים ח') היכא דשכיח היזקא שאני, מקום שההיזק מצוי ונודע יש להשמר... (מסילת ישרים פרק ט)

...אמנם מה שיוכל לשמר את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו', וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל האדם (בראשית ג'): "בזעת אפיך תאכל לחם", אשר על כן חייב האדם להשתדל איזו השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כפורע מס, על כן אמרו (ספרי), יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר בכל משלח ידך אשר תעשה. אך לא שההשתדלות היא המועיל, אלא שהיא מוכרחת, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו, ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות.

והדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיוון שעשה האדם קצת מלאכה, משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתית ולעבודה התמימה. (שם פרק כא)

כלי יקר:

ויתן לך - יש אומרים שהוא"ו הוא לומר שהאדם יעשה את שלו מה שבכחו, ומה שיחסר הטבע יעשה הנס. (בראשית כז כח)

ושבתה הארץ - להרמב"ם הוא להוסיף כח לארץ, ולעקדה שיזכר הבריאה ויום המיתה וכן באברבנאל, ומה יועיל זה אם השבת לא תועיל? אלא בא להשריש בהם האמונה, לא שיעבדו ב' שנים וישבתו שנה כמנהג, אלא הוציאם לגמרי מהטבע, יעבדוה ו' שנים רצופות, ואחר כך בשנה השישית תתן כפלים, והוא כענין המן, שהיה כדי שיצפו תמיד לה'... (ויקרא כה ב)

אל תקח מאתו נשך - ...שעקר טעם רבית שמסיר בטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שמסופק אם ירויח, אבל בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו ומן ה' יסיר לבו... (שם שם לו)

הגר"א:

ביראת ה' - בטחון הוא כאשר ה' מבטיחו, ומחסה כאשר בוטח אף על פי שלא הבטיחו. ואמר כאן שמחמת יראת ה' יבטיחנו ה' טובות, וגם לבניו שלא הבטיח הוא מחסה, שיגן עליהם. (משלי יד כו)

משכיל - בתורה צריך השתדלות, ובוטח - ובעניני העולם הזה צריך לבטוח. (שם טז כ)

להיות בטחונך - שעיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בה' בטחונם, שהוא העיקר. (שם כב יט)

אמרת ה' צרופה - מ"ט פנים לתורה ואינה אלא אחת, וכן תרי"ג המצוות נכללות באחת, כמו שאמרו בא חבקוק והעמידן על אחת, הבטחון. ואמר להם אין לכם עסק בנסתרות, כי הכל כלול בתורה. מגן הוא - וכן לא תפרשו מהמצוות, שבם מדת הבטחון, שהיא מגן, (שם ל ה)

טוב לחסות בה' מבטוח באדם וגו', יש לבאר כי יש שני חלקי בטחון, אחד שהקב"ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר, כמו שמצינו שהבטיח לו השי"ת לאברהם שיעשירנו, וזהו הנקרא בטחון, וחלק ב' הוא שהקב"ה אין מבטיחו, אך האדם בעצמו שם בטחונו בה', וזה הנקרא חסיון, כמו שכתוב "צור חסיו בו", שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר, אך הצור לא הבטיחו שיהיה לו למחסה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה, "טוב לחסות בה'", היינו חלק הב' הנ"ל, רוצה לומר שמעצמו ישים וישליך יהבו על ה' אף שלא הבטיח לו ה', ממה שישים בטחונו באדם, אף לאחר שהבטיח האדם לעשות לו הטוב, וזהו "מבטוח באדם". (קול אליהו תהלים)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא, הוה דרינא טונא, ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי. ולכאורה יפלא, וכי אפשר שלא הוו ידעו רבנן וההוא טייעא ידע? אך הענין כך הוא, שהיה להם ספק במדת הבטחון, אם צריך האדם לעשות בשכלו ויבטח בה' שיעשה הטוב בעיניו, או שאין צריך להשען כלל וכלל על מעשיו ושכלו. ואמרו שודאי צריך האדם לעשות בשכלו ולחזור אחר דבר הצריך, אך יבטח גם בשם ה', ולכן הקשה עליהם מלת יהבך, דהיה לו לכתוב צרכיך. וכיון שראו שרבה בר בר חנה הוי דרי טונא, והוא היה צריך לבקש וליתן דבר מה להטייעא שיטל הטונא על הגמל, ולא כן היה, אלא שהטייעא ביקש ממנו ואמר לו שקול מה שאתה צריך ליתן לי ושדי אגמלאי, אם כן אפילו במה שאדם צריך ליתן לחבירו בעד הדבר, אם יהיה מן השמים אז חבירו יבקש ממנו שיעשה לו, ולכן שייך שפיר מלת יהבך... (שם ראש השנה כו ב)

כגמול על אמו וכו'. שאלו לרבינו הגר"א ז"ל איך יהיה הבטחון על ה'. ואמר כבר פירש לנו דוד המלך ע"ה בתהלים קל"א, "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו", פירוש כמו הגמול היונק משדי אמו, כאשר ינק די שבעו אינו דואג ושם אל לבו אם יהיה לו מה לינק אחר שעה או שתים כאשר ירעב, כגמול הזה עלי נפשי, שאינני דואג כלל על מחר וליום מחר... (דברי אליהו תהלים קלא)

מלבי"ם:

ויירא יעקב - הנה הבוטח בה' אין לו לירא מבשר ודם, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי... לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו, שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, ועל כן נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה... (בראשית לב ח)

למען אנסנו - שאין להם יגיעה בו, ואין בו פסולת ועכירות, ויקבלוהו על ידי בטחונם בה' לבדו, ועיקר מזון השלמים הוא שמימי - מוצא פי ה', ושלא יטריד האדם עצמו בבקשת מזונו כי אם יעשה רק מעט, כמו כאן "ולקטו", וילמדו שהאומר "מה נאכל" הוא מקטני אמנה, ושצריך להכין לקדושה, ושמזונותיו של אדם קצובין לו חוץ מהוצאת שבת, ושעל ידי השבת יתפרנס כל השבוע. (שמות טז ד)

זה הדבר - רק יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו. א', שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה רק לקטו איש לפי אכלו, וכן ילמדו דורות הבאים שאין ראוי לאדם לאסוף ולכנוס יותר מן הצורך, שזה ממעוט בטחונו, וכל שכן המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו האלקים לאכול ממנו... לא העדיף המרבה - נמצא המרבה שלא היה בוטח כל כך בה' הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למדו שאין ההשתדלות מועיל מאומה... (שם שם טז)

והיה ה' מבטחו - אינו בוטח באמצעים טבעיים שעל ידם יושיעהו ה', אלא בה' עצמו. (ירמיה יז ז)

בית אהרן - ככל שתגדל מעלת הבטחון תגדל העזרה וההשגחה. (תהלים קטו ט)

זכרנו יברך - על ידי הבטחון שאנו בוטחים בו יזכרנו. (שם שם יג)

רש"ר הירש:

וילונו - דאגת הקיום מוטטה את כל ההכרות שרכשו על ידי הנסים וקריעת ים סוף, ולכן באו ללמוד כאן כי דאגה זו אינה מוטלת עליהם, הם יעשו את שלהם, והשי"ת ידאג להם. בלי הכרה זו אין גבול לדאגות האדם על קיומו, ודאגה זו יכולה להפוך את כל חייו למדבר שממה, לכן מראה להם ה' במדבר האמיתי לאיזו שרירות וחוסר התחשבות עלולה דאגה זו להביא את האדם. (שמות טז ב)

למען ידעו - מודיענו את תכלית המצוה, על הסוכות להמחיש לנו את ההשגחה הפרטית ששרתה עליהם במדבר, כי זה היסוד לחיינו האינדיבידואליים ועצמאותנו הלאומית. בנדודי המדבר הראה לנו השי"ת שאין לנו לדאוג על קיומנו, כי מידו ניתן לנו קיום גם בחוסר כל אמצעי קיום. במדבר אין האדם עומד תחת חסותו של הטבע, והוא נתון לחסדו הבלעדי של השי"ת, בהתאם לכך סכך הסוכה הוא אמנם גידול הקרקע, אך אינו מחובר לקרקע, ואינו מקבל טומאה כתוצרת האדם, הוא אינו מהתבואה שיצר האדם כי אם מפסולתה, ממה שהאדם זורק בדרך כלל. השי"ת מביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, אך למען לא נטעה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, עלינו לראות את עצמנו כל שנה שוב במדבר, תחת חסותו הבלעדית של השי"ת, ולזכר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם... (ויקרא כג מג)

וזכרת את כל הדרך - בטחון שלם והתמסרות שלמה לה', בחופש מכל דאגות אחרות חוץ מדאגת חובתנו כלפי השי"ת, זו עמדת היסוד שלנו. לא על הלחם - הלחם מסמל את מה שרכשנו בהתחרות עם אחרים, ואת האינטליגנציה של האדם המושלת בטבע. שנים אלו, דאגת הקיום והמחשבה על ממשלת האדם מתנגדים לעבודת ה' הנאמנה, ולכן הוליכם דרך בית הספר של המדבר. (דברים ח ב)

גול - משא הכבד מכדי כוחך, כי לכל דבר טוב יש לנו עוזר נאמן, השי"ת. בטח על - ההכרה כי מישהו נושא אותנו, בטח ב - לבטוח בו שיעשה תקותנו. והתחולל לו - מסור עצמך לידיו שהוא יוליכך וישלימך, וכל מה ששלח לך ראה כתפקיד למען חינוכך. (תהלים לז ה והלאה)

העמק דבר:

והיה ה' לי לאלקים - כרמב"ן וכרש"י, שלא יסמוך על כחו הוא אחר שיחזור לבית אביו, ואף על גב שהדבר תלוי בו בעצמו, ה' הוא המסובב בסייעתא דשמיא... (בראשית כח כא)

והכשבים הפריד - ...ודע שאף על פי שעשה יעקב פעולה נמרצת, לא היה הריבוי בא כי אם בהשגחה פרטית, אבל בא בצירוף איזו פעולה כמו כל נס נסתר, שפעולה מעטה של האדם גורמת פעולה רבה מלמעלה, והוא סימן לבנים בגלותם, שהצלחתם תלויה במעט חריצות, וסייעתא דשמיא גומרת עליהם. (שם ל מ)

והשיגה ידו - כי מי שיש לו גואל יסיר בטחונו מה', ולכן לא תשיג ידו. וגם הבוטח בה' צריך שיהיה איש - שישתדל בתפלה. (ויקרא כה כו)

משך חכמה:

ובו תדבק - סומך עליו שידאג לו, ויעשה רק הסבות המוכרחות שהטיל השי"ת על הנבראים, ומצייר לעצמו תמיד שדבוק בהשגחה העליונה הרוצה בהצלחת האדם יותר מהאדם עצמו, וכמו שדרשו רז"ל על "כי ידעתי את מכאוביו", והיא מצות דביקות, והמדרגה העליונה בה, חשבה החסיד בשער הבטחון, ושימאס בעולם הזה ומחמדיו, ויברח במחשבתו נפשו וגופו אל ה', וישתעשע בזכרו תמיד, ולא יתאוה כי אם לרצונו. ובעונותינו הרבים גרם העדר הבטחון לדורנו להתרחק מתלמידי חכמים, ולהרחיק הבנים מתלמוד תורה, ולכן ציוה רק לישראל על השבת, כי בוטחים בהשגחתו ומאמינים שעל ידי זה לא יחסר להם מאומה, וברכת ה' תעשיר. וכאשר לקחו הפסח במצרים והאמינו שבחצות ימותו בכורי מצרים, היה הבטחון גמור, והיו ראויים לקבל השבת, לכן נקרא שבת הגדול. (דברים י כ)

מוהר"ן:

וזהו בחינת מעלת הבטחון, כי הבטחון הוא בחינת הסתכלות שמסתכל וצופה בעיניו להשי"ת לבד, ובוטח בו, בבחינת (תהלים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו", כי על ידי ההסתכלות בבטחון גם כן עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהיא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו יבא בב' או לג' שנים, אך על ידי הסתכלות בבטחון עושה לההשפעה גבול וזמן שתבא השפע בעת וזמן שהוא צריך. וזה פירוש הפסוק "עיני כל אליך ישברו", על ידי זה "נותן להם את אכלם בעתו", פירוש בהסתכלותו בעיניו להשי"ת, דהיינו בחינת בטחון, בחינת עיני כל אליך ישברו, על ידי זה אתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתו דייקא, דהיינו בעת וזמן שהוא צריך, כי הבטחון שהוא בחינת הסתכלות עושה כלי וגבול וזמן כנ"ל. וזה בחינת מעלת התקרבות לצדיקים, כי יש בחינה (שם מ"ב) "צמאה נפשי", דהיינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפילו מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא ית' יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו תמיד, והם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשו שוקקת תמיד לעבודת השי"ת, אך שהוא בלא זמן ושכל... (עו)

 

שפת אמת:

במדרש ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים, מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר העין. עוד שם ותמלא החמת מים שהיתה חסרה אמנה. ואמו"ז ז"ל הגיד להוכיח מזה המדרש כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו תמיד, ורק שצריכין להיות פקוח עינים לראות, ועל זה בקש דוד המלך גל עיני וגו'... והרמז בתורת ה' שהמאמין כראוי התורה נגלה אצלו בכל עת, ואין צריך למלא בטנו מים, וכן אמרו חז"ל, מתוך שחסידים היו, תורתן מתברכת במעיהן. (בראשית וירא תרנ"ה)

במדרש נסו ואין רודף וכו', ערק רשיעא ולית דרדפין ליה, וצדיקים ככפיר יבטח. ובודאי זה תליא בזה, כפי בטחון הצדיק אף על פי שהרשע רודף אחריו... כי כל רדיפות הרשע כדי שיבוא הצדיק לבטחון האמת, ואז נסו ואין רודף. כאשר ראינו שכל זמן שברח יעקב אבינו ע"ה ממנו רדף אחריו עם ד' מאות איש, וכאשר נתיישב יעקב הלך לו אל ארץ. ובודאי כל המעשים אלו שנכתבו בתורה הם דרכים הנוהגים בכל עובד ה', שמתחלה צריכין לברוח ולמצוא תחבולות להלחם עמו, ובסוף עיקר הכל הוא לבטוח בה', ומכל המלחמות זוכין אחר כך לבוא לבטח בה' והיה ה' מבטחו. (שם וישב תרמ"ח)

מקץ, במדרש קץ שם לחושך וכו'. כל תהלוכות יוסף היו הכנה לגלות מצרים, ובודאי יוסף לא בקש לו תחבולות לצאת מבית האסורים, רק בטח בה', ובעבור נטיה קלה שהיתה לו נתווסף לו ב' שנים, שבפניה מעטה יכול לפגום. ואולי היה בל' שנה שהקדימו בני אפרים לצאת ממצרים גם כן מקום לגאולה, רק שהם בטחו בכחם ונפגם הדבר ונתאחרו עוד ל' שנה, כדכתיב, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. (שם מקץ תרנ"ח)

במדרש ויקחו לי, הדא הוא דכתיב כי לקח טוב וכו'... וצריך לזה אמונה לידע ברור כי כל המדרגות וקדושת התורה גבוה מעל גבוה הכל תלוי ברצון והכנת האדם, כתוב בטח בה' ועשה טוב, עיין בזוהר הקדוש, שעיקר הבטחון הוא להיות מובטח בעבודת השי"ת, כי השי"ת יעזור כי כן הוא, שכן ארץ ורעה אמונה, פירוש כי מקודם צריך להיות האמונה להאמין כי חיות הכל מהשי"ת, וכפי בירור האמונה בלב האדם כן נעשה באמת... (שמות תרומה תרל"א)

בזאת יבא, ה' אורי וישעי על הים וכו', ואחר כך נאמר "אחת שאלתי מאת ה'" וגו', כי אמונה ובטחון הם הכנה אל התפלה, ולכן מקדימין השירה לתפלה. וכמו ששם הקדימו האמונה, כן צריך האדם לטהר לבו קודם התפלה, כי התפלה היא לקבל השפעת הקב"ה, וצריך להיות עיקר המבוקש לקבל השפעתו יתברך בדביקות האמת בשורש העליון, ואם אדם זוכה לאמונה ובטחון כראוי, אז לבו בטוח כי כל ההנהגה מהקב"ה על הצד היותר טוב, וזה נקרא בר לבב, והקב"ה הקדים לישראל נסים ביציאת מצרים שיהיו מובטחים בו, ולא ידאגו רק על שבתי בבית ה'... (ויקרא אחרי תרנ"ו)

סוכה היא סוכת הבטחון, כמו שאמרו רז"ל, צא מדירת קבע וכו', שלא לבטח בעושר ובנכסים, שאין שמחה כשמחת הבוטח בה' באמת, כמבואר בחובת הלבבות, ולכן נוסדו תפלות והושענות בחג זה, לידע שכל ברכות השנה תלויות רק בעזר השי"ת... ונקרא חג האסיף שעתה הזמן להכין פרנסה לכל השנה להבוטחים... (סכות תרמ"ה)

שם משמואל:

והנה כבר אמרנו מה חטא היה ליוסף שעשה השתדלות על ידי שר המשקים, הלא כך הוא מנהגו של עולם לעשות השתדלות, ולהתפלל להשי"ת שיצליח בהשתדלותו... וזוהי תכלית מדת הבטחון, כמו שביאר בחובת הלבבות שלא יהיה בוטח שבודאי ישתנה הדבר לטובה, אלא יהיה מאמין ובוטח בהשי"ת שבודאי חפץ להטיב לבריותיו יותר ממה שהם חפצים להטיב לעצמם, וכל מה שהשי"ת עושה עמו הכל לטוב לו, אף שהוא איננו יודע ואיננו רואה את הטובה, ואילו היה יודע היה בעצמו בוחר בזה, ובאמת זוהי מדה טובה שאין כמוה... ולפי האמור יובן, כי מה שעשה השתדלות על ידי שר המשקים, זה לא היה לפי מדת בטחונו, שלפי מדת בטחונו בהשי"ת עד שלא רצה להודיע לאביו (שהוא חי) כנ"ל, לא היה לו לעשות השתדלות מאומה, אף שלאדם אחר אין זה נחשב חטא, וכך מנהגו של עולם, אבל על כל פנים איננו לפי מדתו. וכמו שהשיב יעקב אבינו לרבקה בשעה שאמרה לו דבר הברכות (בראשית כ"ז) "הן עשו אחיו איש שעיר ואנכי איש חלק", ובמדרש... ואנכי איש חלק, כמו שכתוב, "כי חלק ה' עמו", והפירוש שאנכי איש חלק ואינני צריך לעשות השתדלות להשיג הברכות, כי אם ברצון השי"ת שאשיג הברכות בודאי אשיגן בלי השתדלות, ואם לא אשיגן, בודאי כך טוב לפני, כי באשר אני חלק ה', השי"ת בודאי יעשה הטוב לפני... ועל כן במה שעשה השתדלות שהיא היפוך הבטחון נסתלק ממנו שם ה' השורה עליו כנשמה בגוף כנ"ל... (בראשית מקץ תרע"ה)

במדרש רבה (שמות כ"ב) שנו רבותינו, הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף... ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר ויאמינו. ויש להבין דמאחר דיציאת מצרים קשה מקריעת ים סוף, היה להם לקנות האמונה ביותר ביציאת מצרים מבים סוף? ונראה דתרי גווני אמונה נינהו, אמונה פשוטה שהקב"ה כל יכול, ומשגיח ומעניש ומשכיר ומשדד הטבע, וזו היתה להם במסורת האבות, ובעיניהם ראו במצרים, אלא בקריעת ים סוף נתחדש להם אמונה שכל עניני האדם הדחקות והמניעות רחמנא ליצלן, אף שהם למירוק ודיחוי הפסולת, מכל מקום עוד יש בהם תועלת עצומה ותוספת מרובה כמו שהיה על הים... אבל אחר כך כשראו את המעלות הטובות שהשיגו על הים, עד שכל שמם עברים על שם "עברו ים", וראתה שפחה על הים וכו', מה שאי אפשר היה להם להשיג אם לא באו אל הים, בזה קנו אמונה שלימה אשר כל ענינם וכל המאורעות שלהם הן לטוב והן למוטב כולם לתועלת עצומה להם, ולא לדיחוי הרע לבד... (פסח תרע"ב)

וכי תאמרו מה נאכל ... וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד, כי אם לא תאמרו מחמת מידת התמימות אז תבוא הברכה מעם השי"ת בכבודו ובעצמו, כמו שכתוב, "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ופירש"י, אז תהיה עמו ולחלקו, והברכה שהיא מעולם העליון עולם היחוד כשבאה לעולם הזה עולם הריבוי היא מתרבה, ועל כן אין צריך לצוות מחדש את הברכה... (בהר תרפ"א)

 

ר' צדוק:

...כי טענתם מאחר שאמונה היא בזולת שכל רק רצון הלב לבד, אם כן אחר שיכירו כח מלכותו יצעקו היה לך לשום בלבינו רצון זה דאמונה ולבטוח בך, וממילא על ידי זה יהיה אחר כך אורך חוזר ומשפיע והיינו גם כן כמוהם. (וזהו כפיית הר כגיגית דישראל שהשי"ת שינה רצונם). ואמר להם עשו עכשיו סוכה שהוא הבטח בה' כמש"ל, ומצוה קלה שאין בה חסרון כיס, רוצה לומר שלא הגיע עדיין לועשה טוב, דהיינו בצדקה ושמירת שביעית שהוא חסרון כיס... והיינו הגבורה דכבישת היצר בכל תאוות העולם הזה, רק צריך מקודם בטח בה' שהוא כטעם אנכי הקודם ללא יהיה לך, דבלאו הכי אי אפשר לקיים לא יהיה לך כשאין פתוח לו דבר זה שאנכי וגו'... רק מי שהוא משרשא וגזעא קדישא הם מאמינים בני מאמינים, רוצה לומר שאף על פי שאבותם היו רק מאמינים כד"א "ואמונתך בלילות", ולא נגע עדיין אור הבוקר וגם הם מאמינים בלילות חוזרים ומאמינים כנ"ל, דגם על האמונה צריך אמונה והשלכה על ה' יהבך ומקוים תמיד לישועה... ואין נופלים מאמונתם, מה שאינו כן בעכו"ם נאמר "והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ואלהיו", וזה מורה שהאמונה בשקר, וזהו שמבעטים בסוכתם ויוצאים, היינו שמצטער הוא בהעלם שרואה שאין הבטחון בה' שלו פועל כלום להיות על ידי זה בשמחה כנ"ל, ומצטער הוא היפך השמחה, ואז מבעטים כנ"ל, מה שאינו כן בישראל בעוטי מי מבעטי... (חלק ג דובר צדק עמוד פו)

רבינו ירוחם:

ליל שמורים הוא... וביארנו כי זה ממדות הקב"ה, והוא עיקר גדול בהנהגת השי"ת, כי ראשית כל הנהגתו היא מקודם להבטיח ולא יותר, והמכוון מזה הוא, שהמובטח יאמין בזה אמונה שלמה ולהיות בטוח, וזה יהיה סבה לבא מזה למדת הקיום, שיקוים בו הבטחתו של המבטיח, ודוקא על דרך זה. וזוהי ידיעה חדשה במדותיו של הקב"ה, ויסוד גדול, כי יסוד ראשית כל הדברים הם האמונה והבטחון, וזאת תהיה סבה לשלימות הקיום של המקיים. ועל דרך זה התנהג הקב"ה עם אבותינו הקדושים, שהבטיח להם כל האחרית, והם האמינו בו ובטחו על זה בבטחון גמור, וזה היה הזכות והיסוד אשר ממנו זכינו לענין יציאת מצרים... וזהו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו), ענין האמונה והבטחון של אברהם אבינו היתה לו זאת לצדקה...

לא כן מדת הקב"ה, כי חפץ חסד הוא, עם ההבטחה תיכף הוא ית' שומר ומצפה לרגע הקיום, ליל שמורים הוא לה' - במדה ה' - הנה הוא מצפה לאותו הלילה מתי יבא שבו יוכל לקיים הבטחתו. (דעת תורה שמות עמוד קט)

יסודן של דברים, שיראה ובטחון הם שלובי יד, האבות הקדושים, אחרי כל ההבטחות להם נתיראו, וחזקיה המלך אחרי נבואה מאת ה' שימות לא נפל מבטחונו כלום, כאילו לא היה בצרה, אצלם לא היה כלל שום חלוק ממצב למצב, תמיד היה אצלם יראה ותמיד היה אצלם בטחון... (דעת תורה ויקרא עמוד כו)

כשיראה אדם אבן גדולה מאד, האם יפחד ממנה, כשיראה אדם מוטות ברזל כבדים מאוד מונחים לפניו האם יפחד מהם? אין ספק כי באבנים ובברזל רב הכח והגבורה, אבל גם מבעד כח וגבורה אין מה ליפחד, הכח והגבורה אינן מיוחסים להם, אם אדם לא יזרקם, אם האדם לא יכה בהם, כחם וגבורתם לא יפעלו מאומה, גם בעד עוג מלך הבשן אין מה ליפחד ממנו, "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם", כי לחמנו הם, האם תעלה על דעתך מחשבה כי הלחם ימאן מלהתחתך? אלא ודאי כי אצלך חילוק גדול בין מציאות אדם למציאות של לחם, אם כן הרי הנך ממש מורד בה', כי תחשוב כי יש מה ליפחד מן האדם, כי אמנם כי יש בו כח וגבורה יותר מפת לחם. מבהיל ונורא דמיון הכתוב לפת לחם, עד כמה היא מדת התביעה על האדם כי בעיניו צריכים שניהם להיות ממש שווים. (שם במדבר עמוד קכ)

מכתב מאליהו:

בטחון והשתדלות: הצורך להשתדל בענינים הגשמיים על פי מהלך הטבע נגרם על ידי חטא אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזעת אפיך תאכל לחם", כי בחטאו ירד למדרגה גשמית כזו, אבל קודם לחטא, כשהיה במדרגה רוחנית עליונה, מדרגת גן עדן, היו כל צרכי גופו המזוכך באים אליו ממילא. וכן אמרו רז"ל: מלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין. וכיוון שכל ענין ההשתדלות אינו אלא עונש וקללה, לא נתנה בו התורה שיעור. ואם כן טוב לאדם להפחית לעצמו מן הקללה עד כמה שאפשר. וזה לשון מסילת ישרים פרק כ"א: הבטחון הוא שישליך יהבו על השי"ת לגמרי, באשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם ממה שנקצב לו... וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל אם לא שקדם לו הקנס של "בזעת אפיך תאכל לחם". על כן חייב האדם להשתדל איזו השתדלות, וכיוון שהשתדל יצא ידי חובתו, ומשם ואילך אין לו אלא לבטח בקונו, ואז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתית ולעבודה התמימה.

וכמה הוא הפחות שבהשתדלות שהוכרחנו לעשות? אמר רבינו זונדל מסאלאנט זצ"ל: צריכים אנו לעסוק בהשתדלות מפני שאין אנו ראויים לנסים גלויים, ועל כן מחוייבים לעשות באופן שההשפעה היורדת יהיה אפשר לתלותה באיזו סבה. ועל עצמו אמר: אני קונה שטר הגרלה, ובזה אני יוצא ידי חובת השתדלות, שהרי אם אזכה בגורל אפשר לתלותו בדרך הטבע.

אמנם רוב בני האדם, גם אשר יחשבו עצמם למאמינים ובעלי בטחון עוסקים בהשתדלות הטבעית בכל כוחם ושכלם, יזדרזו וגם ילחמו את חבריהם בעוז, ואם ישאלום ישיבו: הלא מצוה היא - ששת ימים תעבד, או: עושה צדקה בכל עת - זה המפרנס אשתו ובניו. ואם יעיינו במסילת ישרים הנ"ל יראו שאין ההשתדלות מצוה אלא קנס ולקללה, וכן אינה במנין המצות, כי הפירוש הוא: ששת ימים מותרים אתם לעבוד, וצדקת המפרנס אשתו ובניו הוא שמפרנסם מהכסף שירויח, אבל לעולם לא ירויח יותר מפני שמשתדל יותר. והחושבים שמשתדלים לשם שמים יבדקו נא בעצמם - האם מחשבה רוחנית באה להם באמצע טרדתם במלאכתם - או להיפך, מחשבת עסקיהם באה להם באמצע שמונה עשרה?

משקל מדת ההשתדלות צריכה דקדוק עצום ודיוק רב, כי אם ישתדל יותר מכפי ערך אמונתו הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו - יבא לתהות על הראשונות על שמיעט בהשתדלות, ויבא גם לכפור אחר כך. והיצר מסית לכאן ולכאן, והמשקל דק מאד, אי אפשר להגיע אל הנקודה האמיתית אם לא מתוך יראת שמים טהורה. למען דעת את הסכנה הנוראה הזאת להכשל במשקל שבין בטחון והשתדלות, עלינו ללמוד היטב את ענין המרגלים שהיה נסיון לכלל ישראל.

אף על פי שטעותן של ישראל בענין שילוח המרגלים היה דק מאד, רמזה תורה שאפשר היה להכיר בדבר: "ותקרבון אלי כולכם", ופירש רש"י: בערבוביא. מהתחלת התעוררות כל ענין צריך האדם להבחין אם בא מתוך בהילות, ואז יפרוש ממנו, כי בא מצד יצר הרע, ואם היו מדקדקים בדבר כראוי היו ניצולים מן החטא. משה רבינו ע"ה הבחין אמנם כי מהתחלה כזו יוכלו להשתלשל קלקולים עצומים ונזהר ביותר, ונמלך על כל אחד מהם בהקב"ה, והתפלל על יהושע במיוחד. וכן מביא מהר"ל מדרש שהשי"ת לא הרשה לשלוח מרגלים עד אחר חטא מרים, שיתעוררו להזהר מלשון הרע.

חטא דור המדבר במרגלים היה לדעת הרמב"ן, שבני אדם אשר ראו תמיד הנהגה נסית היו צריכים להשתמש בבטחון בלבד, בלי השתדלות כלל, ומכיון שטעו לבקש השתדלות בחשבם שעושים בזה מצוה, דכל שאפשר למעט בנס טוב יותר, לא מנע אותם משה רבינו ע"ה מכך, מכיון שכל הכלל השתדל בכך, אם כן היתה מדרגת הכלל לעסוק בהשתדלות כזאת, אם כן היה חטאם שטעו טעות דקה מאד במשקל שבין ההשתדלות והבטחון. 

ברור שלא עלה על דעת ישראל לשלוח מרגלים כדי לדעת הדרכים, שהרי הענן הולך לפניהם, על כן הטעם השטן, כבילקוט ריש שלח: הבטיחנו הקב"ה שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב, ואם יטמינו הכנענים את ממונם נמצא דברו של הקב"ה בטל? אלא ילכו מרגלים וכו'. אם כן שלחם כדי להנצל מחסרון קדוש ה', לא מפני שיחסרו להם הכסף והזהב. אבל באמת לא היתה זו שאיפה להגביר את קדושת ה', אלא נטיה דקה מאד אל ההשתדלות, ונפלא שדור דעה עם כל הבנתם בתורה ובעבודת ה' ובכחות הנפש והטעיות היצר לא יכלו לעמוד על כך. ואפילו משה רבינו ע"ה לא היה יכול לעמד בזה, שנאמר: "וייטב בעיני הדבר". עד כמה תוכל נטיה פנימית לאיזה חסרון להטמין את עצמה, עד שאפילו משה רבינו ע"ה לא היה יכול להבחינה.

וגם כשהתפתח החטא אמרו, "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי". גם זה נראה כיראת שמים לפי פירוש הספורנו, שאף על פי שיש לאל ידו לכבוש את האמורי, יתן אותנו בידו כדי להנקם על עבודה זרה שעבדו במצרים. לכאורה זו מחשבת תשובה עמוקה, ובאמת טענת חוסר בטחון של היצר. והטעות של משקל ההשתדלות והבטחון הולכת ומשתלשלת עד הבכיה של חנם, שהיא שקולה לבכיה של דורות - חורבנות בתי המקדש והגליות...

אם המשקל דק כל כך, ישאל האדם את עצמו איך אעמוד על האמת בזה? האדם יוכל לדעת האמת אם אך ירצה. עליו רק להתרכז בלבבו להביט על הענין במבט האמת, ואז יבחין לבבו הדרך האמיתית, כי אין הנגיעה מכסה את האמת לגמרי, וגם אחרי שהיצר יפתה את האדם לומר שגם דרך השקר היא אמת, הוא יודע בעצמו שדרך האמת אמיתית יותר. 

האדם צריך לחפש דרך איך להקטין את החשש של תהיות על הראשונות, כי ככל שיקטן חשש זה, יוכל לעומתו למעט בהשתדלות. העצות הן: א' - להתלמד במדת ההסתפקות, כי אז ימעט צורך השתדלותו ויקל לו הנסיון.

ב' - יתפלל בכוונה עד שיכיר לבבו כי הכל מה', ואם לא יצליח בהשתדלותו, גזירת שמים היא ולא יתהה על כך.

ג' - יתבונן ויחשוב מחשבות בטחון בה', וילמד בספרים מענין הבטחון, וגם בעסקו בהשתדלות הנחוצה יחשוב שהוא רק מקיים גזירת "בזעת אפיך".

ד' - הקב"ה הטביע באדם שכאשר צריך לעשות דבר שיש בו פחיתות יעשנו בצניעות ומתבייש בו, וכן יעשה גם בהשתדלות, ישתמש בה בצניעות כדי שלא ירבה בה.

ה' - תהיה עיקר שאיפתו אל התורה עד שימסור נפשו עליה. וכאשר שאיפת חייו תהיה רוחנית, ממילא ימעט בהשתדלות הגשמית. וכפי שאיפתו אל הרוחניות לא יתהה אם לא יצליח בגשמיות.

אמנם צריך להזהר שלא יחליף עצלות בבטחון. וצריך לדעת שכל מה שמבטל ממלאכתו מפני העצלות בודאי יחסיר לעצמו, כי רק הבטחון מביא לסייעתא דשמיא, ואל יטעה לומר שישתמש בעצלות לסייע לבטחון בדרך של שלא לשמה, כי בבטחון לא שייך שלא לשמה, כי אין מניעת המלאכה מצוה, אלא הבטחון שבלב שיביא למעט בה. ואדרבא אם ימעט במלאכה מפני עצלותו הלא יתעצל גם בעבודתו הרוחנית, ונמצא יושב בטל, ועוד לא שייך שלא לשמה בבטחון, כי במצוות שבלב לא שייך שלא לשמה, כדביארנו.

ויש שואל: אם אין כלום בהשתדלות, למה אני צריך להשתדל בכל כחי בעסקי האחר ליעצו ולבנות לו פרנסה וכו', ולמה לא אבטח גם בזה על השי"ת? רצון הבורא הוא, "השלך על ה' יהבך" - עניני עצמך, והוא ימלא צרכנו, אבל האחרים הוא שלחם אלינו שנשתדל למלא את חסרונם, למען נלמד את מדת החסד, ואם נשתמש בבטחון לא ישאר לנו מקום לעשות חסד. (חלק א עמוד קפז)

הפרנסה: מאחר שמזונות האדם קצובים מן השמים, ופרנסתו נס, אם כן למה עמס השי"ת על האדם את עול ההשתדלות בדרך ארץ?

הגרש"ז כתב על כך, שאת ההשתדלות נתן השי"ת לאדם לנסיון, למראה עיניו יוכל האדם כאילו לשלוט בכל עניני פרנסתו כרצונו, ויכול לטעות ולומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל". בתוך ההסתר הזה עליו להתעורר ולהכיר כי אין לטבע ממשלה כלל, והכל רק מיד ה', וגם בהשתדלו על דרך הטבע ידע ברור בלבו כי אין במעשיו כלום, ורק רצונו יתברך הוא הגורם. ובזה יגלה השגחתו יתברך בתוך ההסתר של דרך ארץ.

וזה שאמר: "כי שמעת וגו' בזעת אפיך תאכל לחם" וגו'. ענשי הקב"ה בדרך לימוד כדי לתקן החטא, וחטא אדם הראשון היה שחפץ לדעת גם את הרע, ובזה הוציא עצמו ממדרגת גן עדן, שבה ממשות רק לרוחניות, והוריד עצמו לעולם הזה, עולם הגשמיות, לראות ממשות בטבע ובגשמיות, אם כן תיקונו, שבהיותו בתוך הסתר זה - בתוך ההשתדלות ביגיע כפיו על פי הטבע, יתעלה להבחין בלבבו את ביטול הטבע ואמיתת השגחתו יתברך.

נסיון זה הוא מהקשים ביותר, כי הוא בכלל הענינים שחומר המעשה בחיצוניותו מתנגד לכוונה הרוחנית שבלב העושה אותו. כאן מעשיו בדרך ארץ מעשי השתדלות על פי דרך הטבע, ואם גם יכיר בשעת מעשה בלבבו את השגחתו יתברך, מכל מקום הסכנה קרובה, שהחיצוניות תכריע את כוונתו הטובה וישאר טבעי ומגושם - אם לא יתחזק בכל כחו בהתבוננות הבטחון והאמונה. 

הוא יעמוד בנסיון הזה על ידי שיעשה עבודתו הרוחנית קבע, והשתדלותו הטבעית ארעי וימעט בה, וגם לא תהיה דאגתו שמא לא יצליח בה, אלא שמא תפריע לו בתורתו ובעבודת השי"ת. ועוד יתחקה במחשבתו על הסבה של כל מסובב עד שיכיר הסבה הראשונה ב"ה. ויתבונן שגם הטבע נס אלא שההרגל מסתיר. וילמד להכיר הנסים שבכל יום עמנו, הנסים הגלויים המזדמנים לאדם תמיד, וימנע נטיות הכפירה שבלבו לבארם תמיד בדרכים עקומים שיהיו נראים כמקרה דרך הטבע. (שם עמוד קצה)

ישנן חמש דרכים בקיום מצות האמונה... הדרך הרביעית היא הבטחון בהשי"ת בפועל, שיתנהג בכל דרכיו בדרך הבטחון, שידע שהקב"ה יכול לתת לו צרכיו בכל עת, לכן אינו דואג היום למה שיהיה מחר, כי ידוע שלכל יום יש השפעה בפני עצמה, בהיותו הזדמנות לגילוי חדש של כבודו יתברך. מובן שבלי הקדמת אמונה אי אפשר להגיע למעלת הבטחון, אך כאשר יתמיד להתנהג בבטחון בכל מעשיו תעלה דרגת אמונתו ובהירותה, כי כיוון שתולה את עיניו בקב"ה ומשתחרר מהמבט הטבעי יראה בחוש את השגחתו הפרטית בכל. (חלק ג עמוד קסג)

בסוטה (מ"ח) תנן, משחרב בית המקדש... פסקו אנשי אמנה, ופירש"י אנשי אמנה, בוטחים בהקב"ה וסומכים עליו לעשות טוב ואין דואגים לחסרון. היינו שאם בני אדם עוסקים במצוה גדולה בכל כחם ובכל נפשם, יש להם לסמוך על השי"ת שיעזור להם לעשות הטוב ההוא ואם אין להם האמצעים לזה אין להם לדאוג כי השי"ת ימלא החסרון.

ונראה שעל זה סמך ר' יוזל מנבהורדוק זצ"ל כשהנהיג את עצמו ואת תלמידיו בעסקם בייסוד ישיבות וכדומה, שילכו בבטחון גמור עד כלות הנפש, ויהיו בטוחים שהשי"ת יצליח את דרכם. ואמר על עצמו שהוא "בעל בטחון" כי ניסה את כח הבטחון והצליח.

וכן כתב מהר"ל בנתיבות עולם (ריש נתיב הבטחון): בטח אל ה' בכל לבבך ואל בינתך אל תשען... האדם ישים בטחונו בו ית' בטחון גמור על מה שהוא צריך, ואל ישען על בינתו... בלבד... רק יבטח בה' שהוא יוציא מחשבתו אשר חפץ לעשות אל הפועל... כי כאשר בוטח בו ית'... אז יעשה השי"ת בקשתו. ודאי מדבר במי שהדבר שהוא צריך הוא ענין בעבודת ה', וכנ"ל...

ידוע מעשה דר' עקיבא (ברכות ס') שלא נתנו לו בעיר מקום ללון ולן בשדה, ובא אריה ואכל חמורו, וחתול הרג תרנגולו, ורוח כבתה נרו, ועל כל דבר אמר כל מה דעבד רחמנא לטב. ובבוקר נתברר הטוב, כי בלילה בא גדוד ושבו כל בני העיר. וכתב על זה מהר"ל (בנתיב הבטחון) שמה שאמר ר' עקיבא כל מה דעביד רחמנא לטב היינו "שהוא בוטח בה', כי מה שנעשה לו לטב עביד, ומחמת בטחונו בו ית' נעשה לו הדבר ההוא לטובה, מדבר שהיה נראה רע". ועוד כתב שם "שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקותם אל יתיאש רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי השי"ת יכול להושיע אותם, וכאשר שם בטחונו בו אז על השי"ת להציל אותו, כאשר שם בטחונו בו ית'... כי דבר זה נקרא מלחמת ה' כאשר ירצה האויב להרע אל מי שהוא אל השם ית' לגמרי".

ובזה מיושב מה שהקשינו לעיל - איך יבטח שהשי"ת יעשה מבוקשו, מי יאמר שיש לו הזכיות הנדרשות - כי בטחונו בה' לבד הוא הגורם להצלתו. וכן אז"ל "כדאי היא האמנה שהאמינו בי... לקרע להם הים".

כל מעשי האדם בין ברוחניות ובין בגשמיות צריכים להיות על דרך קיום מצות ה', ולא להשתדל למלא את שאיפת לבבו להשגת הדברים ההם. ובאופן כזה אין סתירה בין בטחון למעשה ההשתדלות, כי ההשתדלות עצמה עושה רק מפני שהיא מצוה.

מי שמתנהג ככה יכול להיות בעל בטחון כי כיון שכל עסקו לשם שמים, השי"ת יצילנו ויצליחהו. (חלק ה עמוד עה)

יש להבדיל בין מי שבוטח מפני שחפץ לקוות, שאין זה בטחון אמיתי, ובין מי שמתגבר על יצרו ובוטח. כי אז הבטחון עצמו מצוה, כי בוטח מחמת אמונתו בה' שלא יעזוב את עבדו בעסקו במצוותיו. ובזה זוכה שיקויים הדבר שאודותיו בטח.

ויש שמתגבר בבטחון בעת צרה, על דרך "כל מאי דעביד קב"ה וכו'" - אם זה אצלו בדרך מצוה של ביטול העולם הזה ולא בדרך תקוה להקל צרתו - אז גם זה בטחון אשר יזכה בו אל "והיה ה' מבטחו". (שם עמוד שמט)