(ראה גם: איש-אשה, נשואין)
...כי אז, כשראה את זה הצד האחר, אשר כמו שהוא רצה לעשות עשה הצד של הקדושה, הוא הולך ומשוטט בכמה חיילות וצדדים שלו, ורואה על אלו המשמשים מטתם כשהם ערומים, לאור הנר, (ולפיכך) כל הבנים הנולדים משם, הם נכפים, משום ששורים עליהם הרוחות מאותו צד האחר, והם הרוחות הערומים של הרשעים, הנקראים מזיקים, ולילית שורה עליהם והורגת אותם. (הקדמה רנא)
...וילן שם כי בא השמש, הוא להורות שאסור לו לאדם לשמש מטתו ביום, (כי עם המשכת הארת השמאל נסתלק תכף אור היום ונחשך הלילה, כי קודם הזווג צריכים לסוד פיוסא, שהוא המשכת הארת השמאל, ואין הארת השמאל נוהג ביום, כי עם הופעת הארת השמאל מסתלק תכף אור היום ונעשה חשכת לילה, וזה סוד הכתוב ותקם בעוד לילה וגו', באופן שהמשמש ביום אי אפשר לו להמשיך את הפיוסא, ובלי פיוסא אסור הזווג). (בראשית ב רטז)
מי שנטמא בהרהור רע כשבא להזדווג באשתו, כי שם רצונו והרהורו באשה אחרת, והזריע זרע בהרהור זה, זה הוא שהחליף מדרגות העליונות של מעלה, שהחליף מדרגת הקודש על מדרגת הטומאה, כמו שההרהור שלו עושה חליפין למטה שמחליף אשתו באחרת, כן עושה החליפין למעלה, וכמו הגוף של הבן שמוליד נקרא בן תמורה, כך מבחינת הנפש שלו נקרא גם כן בן תמורה, כי לא משך המשכה קדושה באותו ההרהור, והנפש שלו נתחלף במדרגה אחרת... (ויצא קפג, ועיין שם עוד)
...ישכב, (מהו פירושו של המלה ישכב) אלא שכיבה בכל מקום שהוא תקון הנוקבא אצל הזכר, שיכניס בה הציור של כל האותיות, וזה הוא ישכב, יש כ"ב, זהו עולם העליון, (שהיא בינה שחזרה להיות חכמה)... (שם רט, ועיין שם עוד)
וסוד הדבר הוא, שלא להוציא המעיין של ברית קודש (דהיינו שלא לשמש מטתו), בימי רעב, ומשום זה, יוסף שהוא סוד הברית, סתם מעיינו בשנת הרעב ולא נתן לו מקום להתרבות בעולם... וזה שצריך האדם בעת ששולטת שנת הרעב, לסתום המעיין של ברית קדש שלו, כדי שלא לתת מקום לשמאל להתרבות בעולם... (מקץ רמה)
אבל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא כעין המטה (הנהפך לנחש, דהיינו שמתהפך לרע ממש, ולא מרחמים לדין כנ"ל), לפעמים מתהפכות הנשים לשדות, והאנשים לשדים, ומשום זה, ויגד יעקב לרחל, ומשום זה בארו רבנן, שאין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עמה, אולי נחלפה אשתו בשידה... (וארא קטז)
אמר לו דבר זה בארוהו החברים, ולא פרשו הדבר. כה אמר ה' לסריסים, מי הם סריסים, אלו הם החברים העוסקים בתורה ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבת ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזווג שלהם, משום שיודעים סוד העליון, בשעה שהמטרוניתא מתחברת בהמלך. ואלו החברים היודעים סוד הזה מכוונים את לבם לאמונת אדונם, ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא... (יתרו תעב)
תא חזי, כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כל מלאכת, שבאלו ששה ימים מעשיהם של בני אדם, ובשביל דבר זה אינם מזדווגים החברים רק בזמן שלא נמצא מעשיהם של בני אדם אלא מעשיו של הקב"ה, דהיינו בשבת, ומהו מעשיו, הזווג עם מטרוניתה (שהיא המלכות), להוציא נשמות קדושות לעולם. ומשום זה בלילה הזה החברים מתקדשים בקדושת אדונם ומכוונים לבם, ויוצאים בנים טובים בנים קדושים שאינם סרים ימין ושמאל, בנים של המלך והמטרוניתא, ועל אלו כתוב, בנים אתם לה' אלקיכם... (שם תעה)
לא תנאף, אם לא היה טעם הפוסק, היה אסור אפילו להוליד או לשמוח באשתו שמחת מצוה, ובמה שהטעם פסק, (יורה) שאסר והתיר. (שם תקסו)
...אמר ודאי שנמצא זווג בלילה הזה, מה הטעם, הוא משום שלילה הזה (של שבת, שהוא המלכות), מחלקת נשמות לכל אלו החכמים היודעים סוד החכמה, ולא נמצא זווג ביום אחר בשמחה שלמה בלי עירוב אחר (מס"א), כמו בלילה הזה, משום שאלו הנשמות שהיא מחלקת היא מחלקת אותן בחכמים, בצדיקים, בחסידים, כראוי, וכן בכל לילה ולילה נמצא ודאי זווג (ז"א עם המלכות), מתי, הוא בחצות הלילה, וכבר העמדנו, אבל אינו שלם בכל הצדדים כזווג הזה (של ליל שבת)... (ויקהל קצה)
הרפואה לזה, (שלילית לא תוכל להזיק, היא, שבשעה שהאדם מתחבר באשתו, (כדי להוליד), יכוון לבו בקדושה של אדונו, ויאמר כך, העטופה בסדין, דהיינו לילית המעוטפת בסדין ומיללת תמיד), נזדמנה, המלטי המלטי... אני אחוז בקדושת המלך, נתעטפתי קטפא (סדין)... ויכסה ראשו וראש אשתו עד שעה אחת, וכן בכל זמן שיתחבר עד ג' ימים לקליטת (הזרע), שכל זרע שהאשה אינה קולטת עד ג' ימים שוב אינה קולטת...
מי שמינקת את ילדה, לא תזדווג לבעלה אלא בשעה שהילד ישן, ואחר כך לא תניק אותו עד שעה אחת, (כמהלך) ב' מילין, או כמהלך מיל אחד אם אינה יכולה משום צער הילד, ובזה לא יפחד מלילית לעולם... (ויקרא שכא)
...אם בני אדם מתרחקים מהקב"ה, ועושים כבהמות, איפה היא הקדושה שלהם, שיהיו נמצאים קדושים, איפה הם הנפשות הקדושות שמושכים מלמעלה. ושלמה המלך צווח ואמר, גם בלא דעת נפש לא טוב. גם בלא דעת, מי הוא דעת, זה הוא הקב"ה נפש לא טוב, זו היא נפש שהם מושכים במעשיהם, לא טוב, משום שמסטרא אחרא נמשכת עליהם הנפש שהיא אינה טובה משום שאינם מכוונים לבם להקב"ה... (תזריע קמא)
ועל כן למדנו, שאדם צריך לכוון בשעה ההיא (של הזווג) ברצון רבונו, כדי שיצאו ממנו לעולם בנים קדושים. ואם תאמר, יצחק לא נתכוון בקדושה, אינו כן, אלא שנתכוון בקדושה ונתכוון בסיום מקום ההוא... (מצורע נז, ועיין שם עוד)
בשעה שאלו הרוחות יוצאים ממקומם, כל רוח ורוח נתתקן לפני המלך הקדוש בתקון יקר, באותו פרצוף הנמצא בעולם הזה, ומאותה הצורה ותקון היקר יוצא צלם ההוא, (כי הצלם הוא לבוש לרוחו של האדם הנמשך יחד עם רוחו, שהם כמו אור וכלי). וזה הוא שלישי לרוח. ומקדימה לבא לעולם הזה בשעה שנמצא זווג, ואין לך זווג בעולם שלא יהיה נמצא צלם בתוכו, אבל ישראל הקדושים צלם הזה הקדוש נמצא בהם ממקום קודש, ובעכו"ם הצלם שלהם הוא מאלו מינים הרעים שמצד הטומאה הוא נמצא ביניהם,.. (אמור רפז)
אמר רעיא מהימנא, אם כן, מהו כי בא השמש, כי בדרך דרש העמידו (אשר כי בא הוא לשון כביה), והיינו כי בא השמש, (שכבה אור השמש), אלא מכאן למדנו מי שמייחד עם אשתו צריך בלילה לכבות הנר, וביום אין דרך חכמים לשמש מטתם אלא בלילה דרך צנעה, ומשום זה מתי נעשה הלינה, כי בא השמש, דהיינו אחר שנפנה השמש... (פנחס רלט)
...וכך מי שמערב בטפה שלו שום תערובת, (מביאה אסורה או שמחשב באחרת), כאלו משקר בחותם המלך (שהוא יסוד), כי זה בזה תלוי, (שהעשיה למטה גורם פגם למעלה). (כי תצא קלה)
ואומר רזי לי זה הוא סוד עליון, (רזי לי השני זהו להמשיך) רוח קדוש, (כלומר שזווג הקב"ה ושכינתו בחצות לילה הוא סוד עליון, ואם האנשים למטה מתקדשים אז בזווגם, ומכוונים בזה, הם ממשיכים רוח קדוש), אבל אוי לי על הדור ועל העולם בוגדים בגדו, שכולם משקרים בו, (דהיינו שמכחישים השגחה העליונה), משקרים בעצמם, (שאינם מתקדשים בשעת הזווג), ולא די שמשקרים בעצמם, אלא הבנים שמולידים יהיו משקרים מחמת השקר שלהם, (שבעת הזווג, שהיה בלי קדושה עליונה), ונמצאו פגומים למעלה ולמטה.
כיון שנסתכל ישעיהו בזה, קבץ כל יראי חטא, ולימד אותם דרך הקדוש איך להתקדש בקדושת המלך (בשעת הזווג), כדי שבניהם יהיו קדושים, כיון שאלו נתקדשו, נקראו הבנים שהולידו על שמו, זה שאמר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל, דהיינו שנבדלים משאר העמים. (וילך יח)
...איזו קדושה שייך כאן, א"ר יהודה בן יעקב שלא יעשו פריצות וחציפות, ולא לשם זנות כבהמות, כי הבהמות אינן עושות אלא לשם זה. כי למדנו, כל הבועל לשם זנות, או לשם מה שאמרנו, ואינו שומר את עצמו מאותם הדברים הצריכים להשמר, אותו העובר שיולד יהיה פרוץ חצוף מזנה ורשע, ואינו בכלל זרע אמת.
וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוון לבו לשמים, יהיו לו בנים טובים צדיקים חסידים יראי שמים וקדושים, זה שאמר והתקדשתם והייתם קדושים. (זהר חדש בראשית תלט)
והאדם ידע... היינו שידע מה שלא הכיר בה מקודם לכן, כי ידע להיות עמה פנים בפנים, וכשהם מסתכלים פנים בפנים לשימוש, אז כתוב ידע, שידע להשקות אותה, לזרוע בה זרע לעשות תולדות, זה הוא לטוב בהתעוררות ההשגחה למטה. (שם שיר השירים קלט)
תניא אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. (ברכות ח ב)
פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד תני שנאה וחד תני לחשה, מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה, ומאן דתני לחשה שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים... (שם כב א)
דתניא בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי... אמר רבי יהושע בן לוי ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה... (שם כה ב, וראה שם עוד)
רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב, שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא, אמר ליה כהנא הכא את, פוק דלאו אורח ארעא, אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך... (שם סב א)
...והא אמר רב הונא ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, הא אמר רבא אם היה בית אפל מותר, ואמר רבא ואיתימא רב פפא, תלמיד חכם מאפיל בטליתו ומותר. (שבת פו א)
...דאמר מר ה' דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן, אכל ועמד שתה ועמד, ישן ועמד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד. (שם קכט ב)
אמר להו רב חסדא לבנתיה תיהוי צניעתן באפי גברייכו... נקיט מרגניתא בחדא ידיה וכורא בחדא ידיה, מרגניתא אחוי להו וכורא לא אחוי להו, (רש"י: הדדים ואותו מקום), עד דמיצטערן, והדר אחוי להו. (שם קמ ב)
ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה, שנאמר ואץ ברגלים חוטא. וא"ר יהושע בן לוי כל הכופה אשתו לדבר מצוה הווין לו בנים שאינן מהוגנין, אמר רב איקא בר חיננא מאי קראה, גם בלא דעת נפש לא טוב. תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב זה הכופה אשתו לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה... לא קשיא, כאן לדעת כאן שלא לדעת. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, דאילו בדורו של משה כתיב, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואילו נבונים לא אשכח, ואילו גבי לאה כתיב, ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך, וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם. איני, והאמר רב יצחק בר אבדימי... ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך, והוא ימשל בך, מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה, זה היא מדה טובה בנשים, כי קאמרינן דמרציא ארצויי קמיה... ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול, שמפייס ואחר כך בועל... ומאי מפייס לה, אמר רב יהודה אמר רב הכי קאמר לה זביננא ליך זינה דמטו ליך עד כרעיך, לבתר הכי אמר לה לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא אי אית ליה ולא זביננא ליך. (עירובין ק ב)
תניא היה רבי מאיר אומר... מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. (פסחים מט ב)
אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום... (יבמות לט ב)
...דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה. (שם נב א)
...אילימא כשאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה, והאמר רב אין אונס לערוה, לפי שאין קישוי אלא לדעת, אלא בישן... (שם נג ב)
...הניחא למאן דאמר משמש מת בעריות פטור, אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר, אלא פרט למשמש מתה... אמר שמואל העראה זו נשיקה, משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר, כי אתא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן גמר ביאה בשפחה חרופה זו הכנסת עטרה, מתיב רב ששת, שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאת המירוק, מאי לאו מירוק גיד, לא מירוק עטרה. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן העראה זו הכנסת עטרה... (שם נה ב, וראה שם עוד)
אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר וידעת כי שלום אהלך וגו'. ואמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר וידעת כי שלום אהלך... והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרידי... (שם סב ב)
והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה שמא תגמול את בנה וימות, ואיזו היא קטנה, מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מיכן או יתר על כן משמשת כדרכה והולכת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, שנאמר שומר פתאים ה'... (שם ק ב)
איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת, דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר, ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד, לדם הוא צריך ושרי, או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר... (כתובות א ב)
מאי מדברת, זעירי אמר נסתרה, רב אסי אמר נבעלה... מאי מדברת, לישנא מעליא, כדכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. (כתובות יג א)
...אלא אמר רב נחמן אמר רבה בא אבוה פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער, והא קא חזינן דאית לה, אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי על רישיה דקרחא, רבא אמר, אמרה לי בת רב חסדא כי ריבדא דכוסילתא (כלי אומן מקיז), רב פפא אמר אמרי לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי, (לחם קשה שגורר את החיך). (שם לט ב)
...עונתה זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר אם תענה את בנותי, רבי אלעזר אומר שארה זו עונה, וכן הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה... תני רב יוסף שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן... (שם מז ב)
דמשמשא בי ריחיא הוו לה בני נכפי, דמשמשא על ארעא הוו לה בני שמוטי... (שם ס ב)
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים שתי שבתות, בית הלל אומרים שבת אחת. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים שבת אחת, העונה האמורה בתורה, הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, דברי רבי אליעזר... (שם סא ב, וראה שם עוד)
עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל, מערב שבת לערב שבת, אשר פריו יתן בעתו, אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. (שם סב ב)
המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין... וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין, מורדת ממאי, רב הונא אמר מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה... (שם סג א)
תניא אמר רבי יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן. ממאי הוי, דתניא הקיז דם ושימש הוויין לו בנים ויתקין, הקיזו שניהם ושימשו הויין לו בנים בעלי ראתן, אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא טעים מידי. (שם כז ב)
קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו, והא משתעבד לה מדאורייתא, דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, באומר הנאת תשמישך עלי, והא לא קא ניחא ליה בתשמיש, דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדה ליה, הנאת תשמישך עלי אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. (נדרים טו ב)
אמר ר' יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת, חיגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין, מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין, מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום. ורמינהו שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפיפין ביותר, אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד, ואמרתי לו מה טעם, ואמר לי כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת ונמצאו בניו באין לידי ממזרות, לא קשיא, הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא. א"ר יוחנן זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח אוכלו, צלי אוכלו, מבושל אוכלו, שלוק אוכלו... ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמרה לו רבי ערכתי לו שלחן והפכו, אמר לה בתי תורה התירתך ואני מה אעשה לך...
ולא תתורו אחרי לבבכם, מכאן אמר רבי אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא לא נצרכא אלא דאפילו ב' נשיו. וברותי מכם המורדים והפושעים בי, אמר רבי לוי אלא בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח, בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה... (שם כ א)
וכמה שעור סתירה, כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל, ר"א אומר כדי מזיגת הכוס, רבי יהושע כדי לשתותו, בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה, ר"ע אומר כדי לגומעה, רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו, ר"א בן ירמיה אומר כדי לקשור גרדי נימא, חנין בן פנחס אומר כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם, פלימו אומר כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם... (סוטה ד א, וראה שם עוד)
שלשה דברים מתיזין גופו של אדם, ואלו הן, אכל מעומד, ושתה מעומד, ושימש מטתו מעומד. חמשה קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן, אכל ועמד, שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מטתו ועמד... שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן, דרך ודרך ארץ... (גיטין ע א)
...דבית שמאי סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובית הלל סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות... (שם פא ב)
האשה נקנית... בכסף בשטר ובביאה... (קידושין ב א)
בעא מיניה רבה בר נתן מרב הונא המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו, כיון דברשות קעביד פטור, או דלמא איבעי ליה לעיוני... (בבא קמא לב א)
א"ר חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב, שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה, אמר רבא מי איכא מידי דישראל לא מיחייב וכותי מיחייב, אלא אמר רבא בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור... (סנהדרין נח ב)
אמר רבי חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה, דבית שמאי סברי גמרינן מדורות הראשונים, ובית הלל סברי לא גמרינן מדורות הראשונים... (שם סט ב)
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו, תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה... פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, חד אמר אשת איש היתה וחד אמר פנויה היתה... רב פפא אמר משום פגם משפחה, רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, ולינסבה מינסב, לא מייתבה דעתיה, כדר' יצחק, דא"ר יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. (שם עה א)
כל שתשמישו ביום יולד ביום, בלילה יולד בלילה, כל שתשמישו בין ביום בין בלילה, יולד בין ביום בין בלילה... (בכורות ח א)
א"ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום, (אמר רב המנונא) מאי קרא, שנאמר יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר, לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון, ר"ל אמר מהכא, בוזה דרכיו ימות... (נדה טז ב)
אמר רב חסדא אסור לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משמע, אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו... (שם יז א)
תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. מנא ידע, אלא אמר אביי משמש והולך, ושומר פתאים ה'... (שם לא א)
דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת, ברביעי ותו לא, אימא מרביעי ואילך. (שם לח א)
דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם... (שם סד ב)
תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא (של צפורת כרמים) ושביק פלגא, של שמאל אסור ושל ימין מותר. (שבת סא א)
ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק, נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה, מאי טעמא, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וביציאתו הותרה לו תשמיש המטה... תדע לך הוא כן, שתנינן חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן, חם יצא מפוחם, כלב יצא מפורצם (מפורסם בתשמישו), עורב יצא משונה מן הבריות... (תענית ז א)
...ויבמה, אפילו בהערייה, אי זו היא הערייה רב יהודה בשם רב שמואל עד כדי שתהא אצבע נראית בין השפיות, רבי יוחנן אמר עד שתיכנס העטרה, רבי בא בר חייה בשם רבי יוחנן נכנסה העטרה זו הוא גמר ביאה. מה אנן קיימין, אם בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, אם בשפחה חרופה עד שיפלוט... (יבמות לה א, וראה שם עוד)
טענת בתולים עד שלשים יום דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מיד... ר' מאיר אמר חזקה אדם מעמיד עצמו שלשים יום, ורבנין אמרין אין אדם מעמיד אפילו יום אחד. (שם עה א)
הכל משמשין פנים כנגד עורף, חוץ מב' שמשמשין אחור כנגד אחור, גמל וכלב, וחוץ מג' שמשמשין פנים כנגד פנים מפני שהשכינה דברה עמהם, ואלו הן אדם נחש ודג... (בראשית כ ה)
והאדם ידע, ר"ה ור' יעקב ברבי אבין בשם ר' אבא בר כהנא אמר לא שמשה בריה קודם לאדם הראשון, וידע אין כתיב כאן אלא והאדם ידע, הודיע דרך ארץ לכל... (שם כב ב)
אתה ובניך, רבי יהודה בר סימון ורבי חנין בשם רב שמואל בר רב יצחק אמר נח כשנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן, כיון שיצא התיר לו... (שם לא יז)
עזים מאתים ותישים עשרים, א"ר אלעזר מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת... גמלים מניקות ובניהם שלשים ובנאיהם שלשים, רבי ברכיה בשם רשב"ג אמר לפי שהוא צנוע בתשמישו לפיכך לא פרסמו הכתוב. (שם עו ו)
דבר אחר אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב הן בעוון חוללתי, ר' אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו... (ויקרא יד ה)
ותפר האביונה זו התאוה שהיא מטילה שלום בין איש לאשתו. (שם יח א)
אמרו רבותינו בזמן שהאשה מייחדת עם בעלה והיה משמשת עמו ולבה לאיש אחר שראתה בדרך, אין לך ניאוף גדול מזה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. וכי יש אשה שמנאפת תחת אישה, אלא זו היא שפגעה באיש אחר ונתה עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו... (במדבר ט מג)
לאמר לאסורים צאו, שהיו אסורים מתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה... (נח יא)
ארבעה דברים קשין לתשמיש המטה, הבא מן הדרך, והעומד מלפני הספר, והעומד מלפני החולי, והיוצא מבית האסורים. (פרק מא ז)
...ובשעה שאשה עם בעלה בעילה ראשונה הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. (פרק לד)
בא מבית הכסא ושמש הויין לו בנים נכפין, מפני ששר של בית הכסא נלוה עמו, עד מתי ישהה עד שיעור מיל, הקיז דם ושמש הויין לו בנים ויתקין... המשמש מטתו שכור סופו נעקר, שניהם שכורים סופן נעקרים. המשמש מטתו מעומד אוחזתו אחילו... המשמש מטתו מיושב אוחזתו דלריא, מאי תקנתיה ירק של קוצים, הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות, שמא הולד הפכפכן, היא למטה והוא למעלה הרי זה דרך ביאה, שמשו שניהם כאחת הרי זו דרך עקש... (פרק א)
ויש אומרים אף תשמיש המטה היא אסורה לעתיד לבא, תדע לך שכן הוא שביום שנגלה הקב"ה על סיני ליתן התורה לישראל אסר תשמיש המטה שלשה ימים, שנאמר (שמות י"ט) היו נכונים וגו', ומה כשנגלה עליהם יום אחד אסרן מתשמיש המטה שלשה ימים, לעתיד לבא שהשכינה ביניהם אינם אסורין. (מזמור קמו)
רבי חנינא בר פפא אמר חורי, כל נפלאות ומחשבות שחשבת כדי שיהא אדם נזקק לאשתו מה טעם, וידע אדם עוד את אשתו, מהו עוד, שנתוסף לו עוד תאוה על תאותו, לשעבר אם לא היה אדם רואה לא היה מתאוה, עכשו בין רואה בין אינו רואה מתאוה. רבי אבא בר יודן אמר בשם רבי יוחנן רמז לפרגמטוטין ומפרשי ימים שיהיו נזכרים ובאים לבתיהן. (תהלים מ, תשלח)
ותניא כך היא דרכן שלתלמידי חכמים, מספר עמה מעט, ומשחק עמה מעט, ויבעול בבושת ולא בעזות, ויפרוש מיד. ותניא אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין דרך ארץ מתרנגול, שהוא מפייס ואחר כך בועל. (בראשית כו ה)
דבר אחר הן אדוני, אמר לה מה את מבקשת תשמיש, אין הפרש בין תשמיש של לבן לתשמיש כאור, חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות, כולם תואר אחד להם וטעם אחד להם. (בראשית לט ח)
ודבק באשתו, ולא באחורי אשתו, שלא לשמש ערסיה מאחורה. (בראשית)
סוד תנוך אוזן ובהן יד ורגל וסוד סימן שמסר יעקב לרחל, דע כי יש ג' שרים גדולים מסטרא דשמאלא, והם עוררים את האדם לרדוף אחר תאות גופנים, אחד מושבו על תנוך אוזן הימנית והוא הגדול... וכן הענין בסוד התשמיש, כשהתעוררות באה מהם התשמיש אינו לשם שמים כי אם לשם תענוג, ואף על פי שאי הוא שתחלת התשמיש שהיה לשם תענוג מצד זה על צד הזה הערלה, אבל הזוכה לאשה כשירה שכל תשמיש ותשמיש בא על ידי התעוררות ועל ידי שאוחזת בידה תנוך ואוזן בעלה ובהן ידו הימני ובהן רגלו הימני, ובזמן שכוונה לעורר אותו צריכה שתכוין לבה בשעה שמחזקת באלו מסלקת מעליו ג' שרים המעוררים התאוה שלא לשם שמים, וכאשר היה מתכוון למצות עונה לשם שמים ולא לשם תענוג אז אפשר לאותה עונה לצאת ממנו מהול ממעי אמו. (ויצא)
ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו', בברית מילה נמצא ג' אותיות יה"ו שבכל יהודי, והוא חותם המלך... וראה והבין שאחר שהוא חותם מלך אם כן אין להכניסו במקום זר וכו', ואף על פי שאמרה תורה משכבי אשה, שלא להתיר שלא כדרכה, כי אין כאן מקום ביאה, והשחתה גמורה היא, וגם מקום מטונף הוא מטונף חותם מלך וי ליה וי לזרעיה למאן דעביד הכי. ואף ביאה במקומה צריך לעשות בכוונה גדולה, כי כוונתו הטהורה והנקייה חזר עליו נפש נקי וטהור, ואם לאו תביא עליו נפש טמאה מפוגל ממקום טומאה, כי כוונתו למלאות תאוותו ולא על נפש, ואלו הם פרוצים ועזי פנים שבדור... (וישב)
י"ב אותיות פשוטות שהם ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק מהם נמשכות כח הראיה וכח השמיעה וכח הריח וכח שיחה וכח לעיטה וכח תשמיש וכח מעשה וכח רוגז וכח הילוך וכח שחוק וכח הרהור וכח שינה, מכח י"ב אותיות השם, מהם לשם בן י"ב הויות, ומהם לי"ב צינורות, ומהם לי"ב שבטים... תשמיש ללוי, שנאמר ובריתך ינצורו, ואומר "הפעם ילוה אישי"... (שמות)
ת"ר א"ר יהודה בן יעקב תמה אני על אנשי הדור אם רובם נעשו בכשרות, מה כתיב, "והתקדשתם והייתם קדושים", מלמד שצריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, מה קדושה שייך הכא, א"ר יהודה בר יעקב שלא יעשה פריצותא וחציפותא ולא לשם זנות הבהמות אינן עשויות אלא כך... וכל הבועל לשם מצוה ומקדש עצמו ומכוין לבו לשם שמים הוי ליה בנין דמעלי צדיקים וחסידים יראי שמים קדישים, הדא הוא דכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים". א"ר יהודה עכו"ם על שאינם מולידים אלא לשם זנות אין להם אלא אותו הנפש החיה שניתן לבהמות, אבל ישראל היודעים לקדש עצמם, כתיב כלו זרע אמת, מאי אמת, א"ר אחא אמת כל שאינו מהרהר באשה אחרת ויש לו אמת עם אשתו. (שמיני, בסוף)
ואיש כי תצא ממנו וגו', לא ניתן השפע להוציא מן האמה כי אם בבת זוגו, ואז שורה בטפה ההיא נשמה טהורה הבאה בצד הקדושה, אבל בשיוצא שלא כסדר שורה על הטפה ההיא רוח טומאה אשר סביב ברית העליון, וכשמוציאים שכבת זרע לבטלה מתעטפות הכחות ההם בהם וכו' ומצא מין את מינו וניער וכו'. (מצורע, בסוף)
מצאתי כתוב על ביאה ליל שבת, משל לעני שבא לשאול על פתח המלך, אם בא בעת רצון כשהמלך יושב על השלחן נותנים לו מעל השולחן שלפני המלך, לפי שבליל שבת הוא הזיווג שלמעלה, ונותנין לו מאותן הנשמות שמולידים, ואם הוא בחול נותנים לו נשמות חיצונים הצריכים לגלגולים, כארז"ל, אשר פריו יתן בעתו זה ליל שבת... (קדושים)
הפרק השלישי המשגל. ואנשים נראה להם כי התשמיש צריך להעדיפו על כל אהבות העולם, ואמרו כי יש בו עונג נפלא מכל התענוגים, כי לכולם יש ממלא מקומם, וזה אין שום דבר שימלא מקומו, והוא מוסיף בשמחת הנפש ומזרזה, ומקל על הגוף ממלויו, ובפרט על הראש והמוח, והוא משקיט רוגז האדם, ומסלק ממנו המחשבות הרעות, ומועיל מן המאלנכוליא, ויותר חשוב מכל הדברים שהוא סבת הוית האדם המדבר החכם. ואיה סבת חברות בני אדם וידידותם זה לזה אלא בו. ואלו היה דבר מגונה היה ה' יתברך ויתעלה חושך את נביאיו ושליחיו עליהם השלום ממנו, הלא תראה אחד מהם אומר "הבא את אשתי" (בראשית כ"ט כ"א) בלי בושה, ואחר אומר "ואקרב אל הנביאה" (ישעיה ח' ג') בלי הסואה.
והתבוננתי בדבריהם אלה ומצאתי בהם הגזמה, והוא מפני שהם התעלמו מנקודות נזקיו ומגרעותיו, מהן שהוא מזיק לעינים, ומאבד את התאוה, ומחליש את הכח, וגורם לחום קל ולכאב מתנים ולשלשול מעים, ומרפה את הגוף ומכלהו במהירות, ומחיש את הזקנה, ועל זה נאמר "אל תתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין" (משלי ל"א ג'). ואיה טרדת הלב והמית השכל וחוסר התבונה אלא בו, כמו שאמר, "זנות יין ותירוש יקח לב" (הושע ד' י"א), ומי שחושב עליו משלבה את אשו ולא תכבה אלא בזמן מלוי תאותו בלבדו... והיכן הלכלוך והטנוף עד שמרגיש את עצמו ואפילו היה עמו מור כאלו בגדיו מתעבים אותו, ואפילו יתנקה ככל יכלתו, וכמו שאמר "אם התרחצתי במו שלג והזכותי בבור כפי אז בשחת תטבלני ותעבוני שלמותי" (איוב ט' ל'), ואיפה החרפה והבושה והשפלות המשאירים לדורות עולם שם רע אלא בו... והיכן ההשאה שכאלו כל בני אדם סומים חרשים, עד שעושה את הרע בגלוי והוא חושב שאינם יודעים אותו... ואיה ההופך את הבתים הצנועים מעון לכל בליעל ולכל לסטים דרכים ופושע ללא ידיעת בעליו, אלא הוא... וגורם לו ולזרעו שלא יהיה לו ולד כשר כמו שגרם לזולתו הוא עצמו כך, שזו הקבלה רעה (מדה כנגד מדה).
אבל טובה התאוה הזו לאדם להקים בה זרע, וכמו שאמר "ואתם פרו ורבו" (בראשית ט' ז'), ולכן ישחררנה בתבונה לעת הצורך לה, ויעצרנה עם מלוי החובה. (מאמר י פרק ו)
ואל אישך תשוקתך - לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשל בך. (בראשית ג טז)
עזים מאתים - בבראשית רבה דרש מכאן לעונה האמורה בתורה, הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת... נראה בעיני שלומד מכאן שאין העונה שוה בכל אדם, אלא לפי טורח המוטל עליו, שמצינו כאן שמסר לכל תיש ואיל עשר נקבות, לפי שפנוים ממלאכה דרכן להרבות בתשמיש, ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר וכו'. (שם לב טו)
ורחצו במים - בגזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים היא. (ויקרא טו יח)
בעוון חוללתי - על ידי תשמיש שכמה עוונות באים על ידו... (תהלים נא ו)
מים גנובים - אין טעם ביאת פנויה כאשת איש... (משלי ט יז)
ואל אשת - ...ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע, וידענו שהשגל נחלק לג': לפריה ורביה בלא תאוה, להקל משאות הגוף, ולתאוה כבהמה, ואחר שאמר הכתוב "לזרע", שטעמו אפילו לזרע, הנה היא אסורה איסור חמור... (ויקרא יח כ)
...והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת כאשר יעשו השמים וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה... והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם... (בראשית ב ט)
שארה - ...ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של אדם, נגזר מלשון שאר בשרו, כלומר שאר בשרו מלבד גופו... והוא מן הענין שאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", והנה שארה קרוב בשרה... וכך אמרו חכמים שארה זו קרוב בשר שלא ינהג בה כמנהג פרסיים שמשמשין בלבושיהן, וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור... (שמות כא י)
אל כל שאר בשרו - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש, והרב אמר במורה הנבוכים, כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט. והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן, וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רבי אברהם גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות, לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, והתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים... אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש, והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו. ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, וזה טעם "אל כל שאר בשרו", "כי את שארו הערה", ירחיק הדבר מפני השאר... ולכך יאמר "שארה הנה זמה היא", כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח, אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד. והנה העריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת מלך, והגזרה היא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו, והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו. (ויקרא יח ו)
...אבל טעם "שכבתי אמש את אבי", בעבור שהן השוכבות כדי שיצא ממנו הזרע, כידוע שהזרע יבא מן התנועה או מן הגוף כולו, כמו שיתהווה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם, או שיתילד בגידים הקרובים ויאסף שם בחמום התנועה ויצא, ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו זרע, כי היה כאבן דומם בשכרותו. (שם שם כא)
דע כי חבור האדם אל אשתו נחלק לשני דרכים, הדרך האחד הוא, כי חבור זה ענין קדוש ונקי כשיהיה כראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הראויה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי חלילה, כי החבור נקרא ידיעה. והסוד, כי טפת הזרע כשתהיה נמשכת בקדושה ובטהרה נמשכת ממקום הדעה והבינה שהוא המוח, ואילו לא היה בדבר קדושה גדולה לא היו קורין לחבור ידיעה. ואין הדבר כאשר חשב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים, בשבחו את אריסטו שאמר כי חוש המישוש חרפה לנו, חלילה, יש במאמר היוני שמץ מינות, שאילו היה מאמין שהעולם מחודש בכונה לא היה אומר כך. ואנו בני תורה מאמינים, שהשי"ת ברא הכל כפי שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיש בו כיעור. ואם נאמר שהחבור גנאי, כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם! והעדות הברורה, אמר במעשה בראשית: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו", כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עסוקים במושכלות וכל מעשיהם לשם שמים, ולא היה כלי המשגל בעיניהם רק כשאר אברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר עליהם "כי עירומים הם", כמו הידים כשכותבות ספר תורה הן נשגבות, ואם עושות נבלה הן מגונות, כך היו כלי המשגל קודם ואחר שחטאו. והנה סוד הידיעה שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד החכמה ותבונה ודעת, כי האדם סוד החכמה והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור סוד הדעת. ואם כן החבור הוא ענין עילוי גדול כשהוא כראוי...
ואל זה הסוד כיוונו באמרם, שלשה שותפים באדם, אביו ואמו ועליהם הקב"ה וכו'. ואם היה הדבר גנאי היאך כוללים השי"ת בדבר שהוא גנאי? ואמרו ז"ל במסכת תענית: ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהם ההריון, שנאמר "ויפתח את רחמה". ואילו היה הדבר גנאי, מה לו להקב"ה לעשותן על ידי עצמו בלי שליח? ובבראשית רבה בענין "ויט אליה אל הדרך": בקש יהודה לעבור, רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה. להודיע שכוונת השי"ת וחפצו היה בחבור זה, ולפיכך נולדו תאומים שניהם צדיקים וטהורים, ואין חבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בסדר עולם. אבל ברשע הפריץ שאותה טפה כולה טמאה, אין להשי"ת חלק בה, אמר עליה: "זורו רשעים מרחם", שהם זרים ונכרים מחלק השי"ת.
והנה חבור האדם ואשתו כראוי בדמיון בריאת השמים וארץ, ואומר "ואגודתו על ארץ יסדה", שהוא והם אגודה אחת לבריאת האדם, וזהו סוד "נעשה אדם בצלמנו", כלומר גם אני שותף בעשיית האדם, כי מן האב והאם נמשכים כל סדרי הגוף, והשי"ת זורק בו נשמה. והנה סוד שאמרו ז"ל, בזמן שהאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה ביניהם בסוד איש ואשה.
הדרך השני בזמן החבור: השי"ת אמר בתורה: "ועונתה לא יגרע", והעונה מפורשת בתלמוד, כי משתנה לפי סדר בני אדם ואומנותם. ונדבר בעונות תלמידי חכמים שהיא מערב שבת לערב שבת. וידוע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זהרו, כי הוא המבורר והנקי אשר בגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר של האדם, ולכן אין ראוי להיות מצוי אצל אשתו תמיד, כי אז יהיה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט, וכל חלקי אבריו מתמעטין והולכין וכלים. אבל בהיות החבור לעונה הידועה מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד וחזרת גלגל פנים ואחור בז' ימי השבת, יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלק עליו חולשה נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו, לכן נאמר: "אשר פריו יתן בעתו", וסמיך ליה, "ועלהו לא יבול".
אם כן זמן החבור נחלק לג': זמן העונה מצד הימים שבארנוהו, ב' העונה מצד המזון - כי המזון שהאדם ניזון בו צריך ג' מיני מטחן, ולמדרגה הד' נהפך לזרע או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואילו ישמש האדם מטתו סמוך לאכילתו, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו צלול, והטפה הנמשכת ממנו עכורה ומקולקלת ואינה נקיה טהורה וזכה, והולד הנולד ממנה מיסוד עכור, ועליו נאמר "הרה עמל וילד שקר". ולפיכך צריך אדם לכוון שעת החבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל ונזדקק הדם, שזה הוא סמוך לחצי הלילה האחרון.
ועל זה אמרו חז"ל בברכות: תניא אבא בנימין אומר על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי, על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו', אמר ר' יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הווין ליה בנים זכרים. רז"ל הסתירו דבריהם ברמזים כמנהגם הטוב. ידוע כי הקור החזק בצפון, והחום הגדול לפאת דרום, וחכמי האמת יודעים שלא הקצוות אלא המדות הבינוניות הן הנבחרות, ורמזו רבותינו בזה, כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו בינוני ממוצע בין החום והקור, אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהם מהר, אבל יוכל לבעול במתון, ואז תתחמם להזריע תחלה, ונמצא זרע האשה כדמיון החומר, וכשיבא אחר כך זרע האיש נמצא כדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר, וזהו סוד "אשה כי תזריע וילדה זכר"...
במזון הראוי לחבור: ידוע כי כפי מזון כל דבר כן יהיה הגוף הניזון... ובהיות המזון עב ועכור יהיה הדם הנעשה ממנו עב ועכור, ואם המזון זך, יהיה הדם הנעשה ממנו זך ונקי כמוהו. ולפיכך הבדילנו השי"ת בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסרה עלינו... אם כן כשאמרו שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש, גם המזון תלוי בקדושה זו, כי ראוי לו לאכל מאכלים הגונים וממוצעים בין החום והקור, והמולידים דם נקי וטהור, מאחר שאותו דם עתיד להיות נהפך לטפת הזרע ויסוד ובנין לוולד הנולד מאותו חבור. כמו שאנו אומרים, שסמך הקב"ה פרשת אשה כי תזריע לפרשת מאכלות אסורות, וסמוך לה מצד אחר פרשת נגעים, להודיע שאם יבדל האדם מן המאכלים הרעים הויין ליה בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים גדולים באים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן המאכלים האסורים. וגם מן המזון הראוי אין צורך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני שיוכל הטבע לטחנו ולמהר להפכו לדם נקי, כי ריבוי המאכל יגרום שלא יהיה נטחן ויפסד באצטומכא.
כוונת החבור: צריך אתה לדעת סוד גדול, שאמרו חז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה... והנה נתן השי"ת הכח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה, והנה כשאדם מתחבר לאשתו, אם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בדברי חכמה ובינה ומדות טובות, אותו הדמיון שבמחשבתו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע, וזהו סוד "ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו' ותלדנה הצאן עקודים" וגו', בדמיון הציור הנראה להם.
אם כן צריך האדם לנקות מחשבותיו ולזכותם בשעת התשמיש, ולא יהיה חושב בדברי עבירה וזמה, רק בדברים קדושים, ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים וקדושים, כי אותם המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם. וכן ראוי לו שיהיה מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה וממשיכה בדברים המשמחים את הלב, כדי שתהיה מסכמת למחשבות טהורות זכות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה, כי אז תתקשר מחשבתם כאחד ותהיה שכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שיציירו...
ואמסור לך מתנה גדולה בסוד המחשבה... וכך היו חסידים הראשונים מדביקים המחשבה בעליונים ומושכין מאור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתווספין ומתברכין כפי כח המחשבה. וזהו סוד השמן של אלישע וכדומה. ולכן הוצרכו חז"ל לומר, כי בהתחבר האדם עם אשתו ומחשבתו דביקה בעליונים, הרי אותה מחשבה מושכת האור העליון למטה, והוא שורה על אותה טפה, ונמצא שהיא נקשרת לעולם באור הבהיר, וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך...
איכות החבור: ידוע כי כל איש צנוע וחסיד כשהוא מדבר אינו מדבר אלא בלשון רכה... ועל כן כל זמן שאתה מתחבר עם אשתך אל תהי נוהג קלות ראש, ואל תקל ראשך נגד האשה, ואל תרבה שיחה בטלה עמה. ואמרו חז"ל במסכת פסחים: אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו בשעת תשמיש עתיד ליתן את הדין. ולפיכך יש לך להכניסה תחילה בדברים המושכין את הלב ומיישבין דעתה ומשמחין אותה, כדי לקשר דעתך בדעתה וכוונתך בכוונתה, ולומר דברים קצתם מכניסים אותה בחשק וחיבור ואהבה ועגבים, וקצתם מושכים אותה ליראת שמים ולחסידות ודרך צניעות... ולא יבעלנה בעל כרחה ולא יאנס אותה, מפני שבאותו חבור, אם אינו נעשה בחשק אהבה ורצון אין השכינה שורה בו. ואין ראוי לריב עמה ולהכותה על ענין תשמיש, אבל למשוך את לבה בדברי חן ופיתוי ושאר דברים מהוגנים ומיושבים, שתהיה כוונתם אחת לשם שמים. (אגרת הקדש, וראה גם האמונה והבטחון פרק טו)
ותפקחנה עיני שניהם - נולדה בהם תאוות המשגל ונתקשה האבר, והיה לו בושת שיש בו אבר היוצא מרשותו, כפי שהוא עצמו יצא מרשות הא-ל. ועוד שהמשגל מגונה לולא הצורך להשאיר זרע, והתבוששו זה מזה ומהא-ל. (בראשית ג ז)
יחמתני אמי - שמהתחממות הנקבה עם הזכר תצא טפת הזרע. אמי - שהיא סבת בן זכר יותר מהאיש... (תהלים נא ו)
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד... וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים אלו כדי ליהנות בלבד... וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה, אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה, או לקיים הזרע. (דעות פרק ג ב)
המנהיג עצמו על פי הרפואה... ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה'. וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו עובד את השם תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'... והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". (שם שם ג)
שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים, וכל שתצא ביותר הגוף כלה, וכחו כלה, וחייו אובדים, הוא שאמר שלמה בחכמתו: "אל תתן לנשים חילך". כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ורגליו רבה, שיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רוצה לחיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה, וימצא כובד במתניו ולמטה, וכאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם, זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול.
לא יבעול אדם והוא שבע או רעב, אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ולאחריה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה או ביאה מהדרך. (שם פרק ד יט)
אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח. וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה: "מגיד לאדם מה שיחו", אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן הדין עליה. ולא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהם. ולא תהיה ישנה, ולא יאנוס אותה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שיתיישב נפשה, ויבעול בבושת ולא בעזות, ויפרש מיד.
כל הנוהג מנהג זה, לא די לו שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים, ראוין לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך, יהיו לו בנים כמו אותם העם. (שם פרק ה ה וו)
תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאין משמשין מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת, ואין בזה משום חובל ולא משום צער לה. (שבת פרק ל יד)
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה, לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה... (אישות פרק א ד)
הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו... כיוון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זה מותרת לבא עליה... והוא שתהיה ראויה לבעילה... וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין... (שם פרק י א והלאה)
עונה האמורה בתורה לכל איש ואיש כפי כחו ומלאכתו. בני אדם הבריאים והרכים וענוגים שאין להם מלאכה שמתשת את כוחם, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלים אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם מלאכתו בעיר אחרת פעם בשבת. החמרים פעם בשבת, הגמלים אחת לל' יום, והמלחים אחת לו' חדשים. תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד מתיש כוחן, ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת. (שם פרק יד א)
יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע עונתה, ולא יצא אלא ברשותה. ויש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה. ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן ב' וג' שנים. וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו יכולה לעכב. (שם שם ב)
נושא אדם כמה נשים בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב. והוא שיכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת... לפיכך ציוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש. (שם שם ג וד)
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, שבת אחת ממתינין לו, יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו. אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו הרי זה לא נדר כלום, מפני שמשועבד לה. אמר לה הנאת תשמישך עלי הרי זה אסור, שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. (שם שם ו)
אסור לאדם למנע אשתו מעונתה, ואם עבר ומנע כדי לצערה עובר בלא תעשה. ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים שמא יבריא, ואחר כך או יטול רשות ממנה או יוציא ויתן כתובה. (שם שם ז)
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה נקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה. ואם אמרה מאסתיהו כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ותצא בלא כתובה ואינה נוטלת בשל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה. ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כך וכך או קללני וכו', שולחים לה מבית דין ואומרים, הוי יודעת שאפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות, ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שניה, אם עמדה במרדה נמלכין בה ותאבד כתובתה, ואין נותנין גט עד י"ב חודש, ואין לה מזונות כל י"ב חודש...
המורד על אשתו ואמר הריני מפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין על כתובתה משקל ל"ו שעורים כסף בכל שבת, ועובר בלא תעשה, שאם שנאה ישלחנה, אבל לענות אסור. (שם שם ח והלאה)
...אבל לבעול בפני אדם אי אפשר, שאסור לבעול בפני כל בריה. (שם שם טז)
האשה שהרשתה את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. במה דברים אמורים בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר פרו ורבו. (שם פרק טו א, וראה שם עוד)
אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש לו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם... (שם שם טז)
...יתר עליו האונס שנותן את הצער, שהנבעלת ברצונה אין לה צער, ואנוסה יש לה צער. (נערה פרק ב א)
כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, אין המים המאררים בודקין את אשתו, ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסור מדברי סופרים... (סוטה פרק ב ח)
...אבל הבועל אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת. ואשה שתחלת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום, שמשהתחיל לבעול אותה באונס אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות. (איסורי ביאה פרק א ט)
המכניס ראש עטרה בלבד הוא הנקרא מערה, והמכניס כל האבר נקרא גומר. וכל הביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר, ואף על פי שלא הוציא שכבת זרע, ואף על פי שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו שניהם... כל הבא ביאה אסורה בלא קישוי, אלא שהיה האבר שלו מדולדל כמו אבר המתים, כגון החולים או מי שנולד כך, אף על פי שהכניס האבר בידו אינו חייב, שאין זו ביאה, אבל פוסל מתרומה, ובית דין מכין את שניהם מכות מרדות... (שם שם י והלאה)
אשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא לפרות ולרבות. (שם פרק כא ט)
אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר. הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דלוק, הרי זה לא ישמש כלל. וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו. ואם היה תלמיד חכם שאינו בא להמשך בכך, הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול. ודרך קדושה לשמש באמצע הלילה. (שם שם י)
אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש המטה, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. וכן אסרו חכמים שלא ישמש מטתו ולבו מחשב באשה אחרת. ולא יבעול מתוך שכרות ומריבה ושנאה, ולא יבא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו. ולא כשיהיה אחד מהם מנודה, ואחר שגמר בלבו לגרשה, ואם עשה כן הבנים אינם הגונים, אלא מהן עזי פנים, ומהם מורדים ופושעים. (שם שם יב)
וכן אמרו חכמים שכל אשה שהיא חצופה ותובעת תשמיש המטה בפה, או המפתה אשה לשם נשואין, או המתכוון לבא על רחל אשתו ובא על לאה אשתו... כל אלו הילדים הנלודים מהם הם המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותם. (שם שם יג)
ואסור לאדם לבא על אשתו בשווקים וברחובות או בגנות ופרדסין אלא בבית דירה שלא יראו כזנות, וירגילו עצמם לידי זנות, והבועל במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות. וכן המקדש בביאה, המקדש בשוק, והמקדש בלא שידוך. (שם שם יד)
ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו... (שם שם טו)
אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה בחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. אבל אלו שמנאפים בידו ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא בנדוי הוא יושב, וכאילו הרג את הנפש. וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו להרהור. יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא אילת אהבים... (שם שם יח והלאה, וראה שם עוד)
ואמנם המשגל איני צריך לאמר בו יותר ממה שאמרתיו בפרוש אבות, ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה הטהורה ממאוס בו, ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סבה. וכבר ידעת אמרם, שאלישע הנביא ע"ה אמנם נקרא קדוש מפני שלא היה חושב בו, עד שלא היה רואה קרי. וכבר ידעת אמרם על יעקב ע"ה שלא יצא ממנו שכבת זרע קודם ראובן, או כלם ענינים מקובלים באומה ללמדם מדות אנושיות, כבר ידעת אמרם "הרהורי עבירה קשין מעבירה"... וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה, וזה גם כן מחוייב שזה הדבור בלשון הוא מסגולת בני אדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים... וכל מה שישתמש במחשבתו או בדברו בדבר מעניני החוש ההוא אשר הוא חרפה לנו, עד שיחשוב במשתה או במשגל ביותר מן הצריך לו או יאמר בו שירים, כבר לקח הטובה אשר גמלו השם אותה והשתמש בה ונעזר בה במרי הגומל אותו ועובר על מצותיו...
ולי גם כן טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל... ושם הזרע שכבת זרע, וגוף הפעולה המביאה להוליד אין לה שם כלל, מכנים אותו "יבעל" או "ישכב", או "יגלה ערוה", לא זולת זה. ולא יטעך "ישגלנה" שתחשבו שם לפעולה, אינו כן, כי שגל הוא שם הנערה המוכנת למשגל, "נצבה שגל לימינך בכתם אופיר", ואמרו ישגלנה לפי הכתוב ענינו יקחנה לנערה לזה הענין... (חלק ג פרק ח)
למה כתיב "ביני ובינך" בברית מילה? לפי שצריך האדם להסיר ממנו הרהור עבירה כאילו אין לו ערוה, והרי יהיה בלא הרהור כעליונים שאין ביניהם תאוה, רק לאשתו יבא בצנעה לקיים פריה ורביה. (שנד)
...והכתוב התיר לאדם אשתו בכל זמן שיכול ליהנות ממנה פן יתן עיניו באחרת. והיה מן הדין לאסור מלשמש כשאשתו מעוברת או בחדשים שקשה לולד, אלא שמא האיש או האשה יהרהרו אחר האיסור. (שפ)
מי שאינו יכול להזקק עם אשתו היטב, לא יחקור אחר הדברים האסורים כגון לאכול הדג שיש לו ב' אצבעות, אלא יאכל דברים המותרים, כגון יבשל עדשים ולא ימלח, כי המלח מבטל התאוה, וגם שומים מבטלים התאוה, אבל שומים צלויים מרבה הזרע, ודג מלוח המכונה הרינג"ש מבטלים את התאוה, וכרישין חיין וגם קטנית, אבל עדשים מבושלים מרבים הזרע. (שצ)
איש שלקח אשה וכשפו אותן שאין יכולין ליזקק יחדו, ועסקו רפואה שנה או שנתים ולא הועיל להם, עוון להם שיחיו יחדיו. (שצא)
האיש המשיא את בתו יצוה לה שלא תעבור זמן טבילתה, ושלא תאמר לבעלה לא אטבול עד שתתן לי כך וכך. כששניהם מתכוונים לשם שמים יהיו הבנים טובים. (תקו)
מעשה בחסיד כשהיה סמוך לאחר וסת אשתו וכבר עבר יום אחד ולא ראתה היה מתפלל תפלת המנחה ומשמש קודם שקיעת החמה או קודם עמוד השחר, ורוחץ במים חמים מטבורו ולמטה, ולא הולך באותו חלוק שמשמש מפני שאי אפשר לשכבת זרע שלא תגע בבגד, כי היה ירא לשמש בתחלת הלילה שמא תהיה נדה בלילה ולא פירש עונה, ואילו היה משמש ביום שמא באותו יום תראה, ולאותו רגע בין שימוש מטה לשקיעת החמה אין לחוש, דמלתא דלא שכיחא היא. ולפי שיש נשים שמתעברות סמוך לוסתן היה משמש אחרי הווסת. והרבה מתים תינוקות שלהם מפני שלא נשמרו מפרישות עונה, או נשיהם לא נזהרו בטבילה. אף על פי שאמרו נחש משמש פנים נגד פנים וכן דג ואדם לפי ששכינה דברה עמהם, אמר רב רצה לאכול בשר מבושל או צלי הכל רשות בידי אדם. רק בליל טבילה לא יתכן כי אם הוא למעלה והיא למטה, כי אין הנאה לאשה אם הוא למטה, ואז תתעבר כי קרוב לוסתה היא, ולאיש יש תאוה בליל טבילה, לכך טוב שתהנה ממנו, שאם תתעבר יהיה הוולד כמוהו חריף, והיא תזריע תחלה והוולד זכר. אבל בשאר לילות יעשה כפי הנאתו כדי שלא יהרהר בנשים אחרות, ורק שיהיה לרצון האשה. (תקט)
אחד אמר עם אשתו דברים במטה ודברה מן אנשים יפים, ולא רצה לשמש עד שדבר שאר דברים לשכח מלבה אותם יפים. וכן כשהיתה מדברת עמו מן הרעים לא רצה לשמש, עד שמשכה מלבה אותה מחשבה. קודם שהיא תדבר עמו לשמש ידבר הוא, שאם היא תתבע לא יהיו הבנים טובים. (תקטו ותקטז)
...כי האשה יולדת ברע"א ימים כמנין הריו"ן, או ברע"ב כמיון הריו"ן עם הקריאה, או ברע"ג כמנין "בר בטני", ולפי שהיו נזהרים בכך (לשמש כך שלא יולידו בשבת) היו זרעם צדיקים, זהו שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו"... (תקסה)
אדם שאביו או אמו חולים או אבי אשתו חולה וגוסס, לא יאמר הרי כשימות אסור בתשמיש, אמהר ואשמש קודם, לא יתכן לשמש בשעה שאביו גוסס. (תשדמ)
תשמיש המטה יש לעשות בצניעות שלא יראה שום דבר חי, שאם יעשה לפני בהמה וכו' שמא מתאוה יתרה יבא לשכב עם בהמה, או בהמה עם האשה. וגזרו אפילו על זבובים וכל שכן לפני בני אדם, וגם שלא ישמעו קולם כשהם משמשין. (תתשטו)
והאדם ידע - התשמיש נקרא ידיעה, כי הזרע בא מן המח, ועוד שתאוות התשמיש באה על ידי עץ הדעת. (בראשית ד א)
בתוך אהלה - אהלה כתיב... שתענוג רוב היין מביא לריבוי תשמיש. (שם ט כא)
ויקח לו יעקב מקל - ...וממעשה הטבע שבפרשה נלמד, שיש לאדם להתקדש בשעה שנזקק עם אשתו, וזו טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת או בדבר אחר, רק באשתו, קל וחומר מבהמות של יעקב. (שם ל לז)
...ונסמכה פרשת נגעים לפרשת יולדת שהמשמש עם האשה בראשון לנדתה יהיה הוולד מצורע לי' שנים, ביום שני לכ' שנה וכו'. (ויקרא יג א)
אל כל שאר בשרו - כי אין קיום המין מן השאר, ומכאן אתה למד שהמשגל אסור מן התורה זולתי לקיום המין, וכן יורה איסור הנדה, כי אין קיום המין מדם הנדות, זו דעת הרמב"ן, ומה יאמר בפצוע דכא המותר בגיורת ומשוחררת? וראה שם עוד.
והראב"ד בשער הקדושה פירש שהתשמיש בה' חלקים: חובה, לקיום המין, למצות עונה, לרפואה ולהנצל מהרהור. והאסור הוא דרך תענוג ותאוה כבהמות. להרב במורה נבוכים טעם איסור העריות הוא כדי למעט במשגל למאוס בו, כי אלו העריות נמצאות תמיד עמו, והרמב"ן כתב שהוא טעם חלוש, כי למה יחייב על זה כרת, ומותר לישא נשים למאות וכו', אלא כתב שהוא סוד מסודות היצירה דבוק בנפש מכלל סוד העבור. (שם יח ו)
קדושים תהיו - ...ויתכן שהוא על קדושת המחשבה, כמו שאמרו: יקדש עצמו בשעת תשמיש, ששלמות הקדושה לזרע ישראל תלוי ביצירה. ולכן אמר כאן אל כל עדת - שגם הנשים נכללות בכך, ולכן סמך לעריות ולכבוד אב ואם, והקדים אמו לאביו, כי הקדושה מעלה יתרה בנשים יותר מבאיש. (שם יט ב)
והמפר בריתו של אברהם אבינו - ויש מפרשים שהוא הבא על הגויה, שאברהם אבינו אינו מכירו ואינו מעלהו מגיהנם, רוצה לומר, אינו מכיר נשמה זו כיון שהגוף שהתלבשה בו בא על הגויה, ורואה הנשמה כאילו היא של גוי, ואינו מבקר לה וחושש לה להוציאה מגיהנם... (פרקי אבות פרק ג משנה יא)
...ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושכב עם הפנויה חייבים מלקות הוא והיא, ואפילו כשבא עליה אדם שיש לו בה קדושין, לדעת הרמב"ם ז"ל, ולדעת הרמב"ן ז"ל לא יתחייבו פנוי הבא על הפנויה אלא במי שהיא ערוה עליו עד שאין קדושין תופשין לו בה... (כי תצא מצוה תקע)
בראשית רבה, דרש רבי אלעזר בן עזריה כל מי שמבטל פריה ורביה מעלין עליו כאילו שופך דמים ומבטל את הדמות... (בראשית, ועיין שם עוד בארוכה)
ויקח לו יעקב... והבן כל זה אף כי לפי הפשט יש בו תועלת בענין המקלות ללמד את בני אדם שיטהרו עצמם בעת תשמיש, כי כפי המחשבה יהיה העובר, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל, לעולם יקדש אדם עצמו בשעת תשמיש, שאם הבהמה שאין לה דעת להכיר הדבר ותועלתו או להשיגו ולהתבונן בו, אף על פי כן מחשבתה ורעיונה, רוצה לומר הצורות המצטיירות בלבבה באותה שעה יש לה כח להתלבש באותו מעשה, שיהיו עובריה מצטיירות בצורות המקלות המצטיירות בלב הצאן, כל שכן האדם שהוא בעל חכמה וידע לצייר במחשבתו כל מה שירצה, הן טוב הן רע שצריך לטהר עצמו באותה שעה... (ויצא)
ואם בשדה ימצא האיש... וכבר הודעתיך סוד זיווג האדם באשתו הוא סוד משפיע ומקבל, כמה דאת אמר וצדיק באמונתו יחיה, וכשאינו ראוי להוליד פוגם למעלה, וסוד לא יבא ממזר פירשתי בסוד ביאות האסורות הנשפעות מרוח מסאבא, ועל כן קראוהו רז"ל מום זר... (כי תצא, ועיין שם עוד)
כי יקח איש אשה... והבן מכאן רמז גדול בענין הכוונה, כי יש כח בהרהור לפעול על הטיפה הן לטובה הן להפך, ולכן נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת מי שחייב תליה ופרשת יפת תואר, להודיעך כי מאשת יפת תואר הלקוחה בשביה לא יצא מעולם צדיק מאחר שאין הכוונה רק ליופי, וידוע כי יצאו מהם בנים סוררים ראוים להריגה... בסבת הכוונה שיש בו כח לצייר הצורה בטפת הזרע. וידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא מקור הנפש החכמה כי נמשכת משם, ויש בה כח לעלות ולהשיג עד מקום מוצאה אז היא נדבקת באור העליון שנמשכה ממנו, ונעשית היא והוא דבר אחד, וכשהמחשבה היא חוזרת להמשך מלמעלה למטה נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור נמשך למטה בכח המחשבה המושכת אותו למטה ונמצא שכינה למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה ההיא יושב שם... על כן צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, כי אם הרהורו ומחשבתו דבקים בעליונים, הרי אותה המחשבה ממשכת האור העליון למטה ושורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה, כענין אסוך שמן דאלישע, ונמצאת אותה טיפה נקשרת ונדבקת באור העליון, זהו "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". וצריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש... (שם, ועיין שם עוד)
והיו לבשר אחד - וסמוך ליה "ויהיו שניהם ערומים", רמז למה שאמרו (כתובות מ"ח) הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. (בראשית ב כה)
אני א-ל ש-די - הוא שם של פריה ורביה, כי נעלם שלו שי"ן דל"ת יו"ד עולה ת"ק כמנין אברים שבאיש ואשה. (שם לה יא)
וענתה לא יגרע - חסר וא"ו, לומר לך שעיקר עונה בשבת, ולא בו' ימות החול. (שמות כא י)
בני ישראל אות היא - ראשי תיבות ביאה, שביאתו של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. (שם לא יח)
אשה כי תזריע - סמך והתקדשתם לאשה כי תזריע, שצריך לקדש עצמו בשעת תשמיש. וכתוב לעיל אל תשקצו את נפשותיכם, ודרשינן מיניה (מכות ט"ז) שלא ישהה את נקביו, רמז לבא מבית הכסא אל ישמש מטתו מיד. וכתב לעיל להבדיל בין הטמא ובין הטהור, שצריך להמתין ג' חדשים להבחין בין זרע לזרע, ולפרוש ממנה סמוך לוסתה. (ויקרא יב ב)
ולמען ייטב לך - תגין על הטי"ת, שעברתו אמו ט' חדשים, ואביו ואמו נזהרו מט' מדות האמורות בנדרים כ', בני אנוסה, לא רק אנוסה אלא אפילו אנס את אשתו, וכן במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין, מפני שתובעה ואשתו אינה נתבעת לו, פירוש אינה מתרצה לו. וכן בעירובין ק', כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא חוטא... אלא יפייס ואחר כך יבעול. בני שנואה - אבל אם רצויה בשעת תשמיש, אף על פי שהיא שנואה, שרי. בני נדה - בני נדה אף על פי שאינו ממזר מן התורה, והוא הדין אם אחד מהם אבל. בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו, ויש מפרשים אפילו שתי נשיו שנתכוון לזו ונזדמנה לו האחרת. בני מורדת - דאמרה לא בעינא לך, והרי היא אצלו כזונה. בני מריבה - שמתקוטטים תמיד, דהוי ביאה זו כזנות. בני שכורה - שהוא או היא שכורים. בני גרושת הלב - שבלבו לגרשה אף על פי שאין בלבו שנאה. בני ערבוביא - שמשמש מטתו עם אשתו ודעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו. בני חצופה - שתובעתו בפה, ואסור לקיימה, אבל אם מרצה אותו בדברים של ריצוי ומקשטת עצמה לפניו שיתן דעתו עליה, אמרו עליה רז"ל (נדרים כ') שיוצאים ממנה בנים חכמים כמו מלאה. וכל אלו הט' מדות אפילו לפריה ורביה, כגון שאינה מעוברת, אפילו הכי בכולם פוגם הולד ונקרא פושע. (דברים ח טז)
ועל כלם אליהו כותב - דע כי סיבת חול הדעת בהטפה הוא מצד היות המוליד נרשם באות ברית קודש, וגדולת הדעת כפי התקדשו, והנה כשהמוליד מטנף אות הברית, לא די שלא יחול הדעת אלא הפכו, ופנחס ע"ה היה המקנא הראשון, והיה שכרו לאין קץ, כי זה כל האומה בכללה, רוצה לומר קדושת ישראל תלויה באות ברית... (אבות ה כג)
ואל אישך תשוקתך - הוא התובע כי עליו חובת השארות המין, ומזה נמצאת זאת התאוה בחולשה אצל הנקבות, ואין מטבע הזכר להתבייש מהמשגל כבושת הנקבה, עם שהיא תאוה בשרית, כי בא אליה האיש כלצורך הכרחי. (בראשית ג טז)
חכמינו החסידים בראותם כי בני אדם כפי טבעם מתאוים לנשים וכשמתעסקים עמם בשום דבר, שהיצר מקטרג וחומד בדבר האסור יותר מדבר מותר, על כן כדי להפריש האדם מחמדה זאת ולהצילו מרשת זו הטמונה לבל ילכד בה, כמו שאמרו במסכת שבת (קנ"ב א') אשה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה, ונתנו עצה בדבר שלא ירבה שיחה עם הנשים, בראותם שבשיחה יבא לידי ניאוף... (נר א כלל ב חלק ג פרק א)
...ומצינו דרך אחרת, רביעית, שאין בה אחת משלש כונות, שהן מצוה, אבל היא רשות. והיא, מאחר שגברה עליו תאותו וגודר עצמו באשתו, שהיא מותרת לו, כדי שלא יתאוה לאיסור, וכיון שפירש מן האיסור אל ההתר עושה טוב, אבל יותר טובה היה לדחות את יצרו ולשבר תאותו בלי זה. וימצא סמך לשבר תאותו מכמה טעמים, האחד, כשיסתכל במה שאמרו בפרק שלישי דאבות, עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים וכו', מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד וכו'. ואם על יראת דיין בשר ודם שאינו יודע הנעלמות אין אדם משלים תאותו, מה לעשות מיראת מי שהוא דיין על כל העולם והוא יודע כל נעלמות.
השני, אפילו בלא חטא, יזכור מה שאמר החכם, "אל תתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין" (משלי ל"א ג'). השלישי, כשיחשוב במהות יופי האשה, כדגרסינן במסכת שבת פרק השואל, (קנ"ב א') תאנא, אשה חמת מלאה צואה וכו'. הרביעי, יקרא מה שאמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מתים משאר חולאים והאלף מרוב תשמיש. ואמרו כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו, וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו, ושערו נושר ושניו נופלות והרבה כאבים באים עליו. ואולי אם יביט באחד מכל אלו הדברים ישבר תאותו. אבל עם כל זה כיון שאינו מקשה עצמו לדעת, אלא עם אונס התאוה, מתכוין לגדור עצמו שלא יבא לידי איסור ומסתפק מן ההתר, מאחר שאינו יכול לכבוש את יצרו, יש לו שכר כמי שבא לידו דבר עבירה ופירש ממנה...
ויש לך סבה אחרת בענין זה, שהיא כרשות ודומה לו למצוה. והוא, כשאדם מוצא כובד בגופו ממתניו ולמטה, ורואה שהוא רפואה לו ומתכוין להיות גופו בריא לעבוד השי"ת, גם זאת תחשב לו כעושה מצוה, רק לא כראשונות. אבל מי שאינו צריך לזה בשום ענין מכל אלו וגם לא היה יצרו גובר עליו מאליו, אלא הוא מעורר תאותו ומשסה את יצרו ומביא עצמו לידי קושי ותאוה לדעת, כדי לרדוף אחר התאוות בחמדתו להתעסק בהן, על זה אמרו במסכת נדה (י"ג ב'), אמר רב יהודה המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי וכו'... והחמירו בזה אפילו עם אשתו, כי מן ההיתר ימשכנו לאיסור, וכשישיבענו הוא יותר רעב, כדאמרינן במסכת סוכה (נ"ב ב'), אמר ר' יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב, מרעיבו שבע... (נר ג כלל ו חלק ה פרק א)
בכוונת החבור הוא תלוי עיקר הדבר, ובזה רמזו רבותינו באמרם, הרהורי עברה קשים מעברה, לפי שהכוונה היא פעולה נפשיית, והמעשה הוא דבר חמרי. והבורא יתברך נתן כח בשכל האדם להוליד אדם או דבר אחר אם ידע בספר יצירה... וגם נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בו בדבר שהוא מדמה, ודבר זה מבואר גם כן מצד הטבע, אפילו בבהמות, כמו שכתוב בצאן של לבן שהיה רועה יעקב, שהיו מדמות במקלות ועושות בדמותן...
והנה בהתחבר האדם אל אשתו ואם דמיונו ומחשבותיו עסוקים בדברי חכמה ומדות טובות והגונות ובצניעות, הנה אותו הדמיון שבמחשבתו יש בו כח לצייר הצורה בטפת הזרע כפי שהיה מדמה בשעת החבור בלי ספק. וגם מצינו בנסיון ברור, שהדמיון פועל באדם תכונה נראית לעין... ומאחר שפעולת המחשבה באשה, אף על פי שיצא זכר, שהיא מזרעת תחלה ונותנת החומר, כל שכן באיש, שהוא נותן הצורה, שיפעול דמיונו בולד. לפיכך צריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ויפנה מחשבתו מכל הרהור רע, רק יחשב במעלת הצדיקים והטהורים אנשי מדע ובדברים הקדושים, ואותן המחשבות יחולו על טפת הזרע... (שם שם פרק ד)
פרו ורבו - לאבן עזרא הוא נתינת הכח להולדה, לרמב"ן הוא ציווי, ולר"ן ברכה וגם ציווי. והנכון בעיני כי אין פרו ורבו הברכה, שבעלי החיים מולידים יותר מבני האדם... אלא הברכה שיצליחו במעשיהם ויראו זרע. ואחר כך צוה עוד "פרו ורבו", כי האדם הוא בצלם אלקים, ותכליתו שישתדל להשיג השלמות האנושית ולא שמירת המין כבעלי החיים, ואולי יחשוב האדם שראוי להתרחק מההולדה הבהמית ומזיקה לשכל, ולכן אמר ורדו - שבכל זאת לא יהיו כבהמות, פרו ורבו - שישתמשו במשגל רק לפריה, ומצד זה המצוה שכלית. (בראשית א כח)
ואמרו בפרקי דר' אליעזר: והאדם ידע - בא עליה רוכב הנחש ועברה את קין. רוצה לומר בהיות המשגל לתכלית הניאוף בכח המתעורר והמתאוה עברה את קין... (שם ג כב)
ויולד בדמותו - ביאה ראשונה היתה בהשפעת עץ הדעת, וכאן היתה כוונתו רצויה להקים זרע, וניתן לו בר חכים כחכמתו. (שם ה ג)
...והודיע שכל אלו הדורות לא היו עקרים, והולידו תחלה בנים לישוב העולם. וכל מי שהוליד בגיל צעיר מאדם הראשון נתקצרו ימיו, שמהירות המשגל בתחלת חיי האדם מקצרת את ימיו, ואחר כך לא פרשו עוד מנשותיהם... (שם שם ד)
והמילה היא כחותם האוצרות, שכל היוצא ממנו הוא במצות המלך. וגם הנשים נולדות באותה קדושה כזכרים, ולא יהיה אבר ההולדה כלי לתענוג היותר בהמי באדם והפחות הכרחי לשלמות, כי אינו צריך לשמירת האיש אלא לשמירת המין. ואדם הראשון לא נצטוה על כך כי לא נמשך אל התאוות הגשמיות כי אם אחר שכלו, שהיה יציר כפיו של הקב"ה, וזה שאמרו רז"ל שנולד מהול... (שם יז ט)
...ומעתה אין היתר דשלא כדרכה כלל, ואוי למיקל, כי הרשב"י ע"ה כתב שאין לעון זה תרופה כי אם בתשובה גדולה תדירה. ומעשה היה פה צפת שנת הש"ח ליצירה שבמעמד הרבנים מוהר"ר ר' יוסף קארו ומהור"ר יצחק מסעוד, ומוהר"ר אברהם שלום, ומרי הרב החסיד ר' יוסף שאגיס וכמה רבנים אחרים, באה אשה ואמרה שבעלה היה בא עליה שלא כדרכה, ונידוהו וחרפהו ואמרו לשורפו באש, וסוף גרשהו מארץ ישראל. וה' יציל שארית ישראל מעון ואשמה. (מצות התשובה פרק ב, וראה שם בארוכה)
עוד זהירות הרבה צריך ליקח האדם לעצמו, לעשות שתהיה שכינה דבקה עמו ולא תפרד ממנו. והנה האדם בעוד שלא נשא אשה פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה... והנה לפעמים האדם פורש מאשתו לאחת משלש סיבות, הא' להיותה נדה, הב' שהוא עוסק בתורה ובודל ממנה כל ימי החול, הג' שהוא הולך בדרך ושומר עצמו מן החטא. ובזמנים אלו השכינה דבקה וקשורה עמו ואינה מנחת אותו, כדי שלא יהיה נעזב ונפרד... וכן בהיות אשתו נדה, שכינה עומדת לו כששומר הנדה כראוי, אחר כך, בליל טהרתה, או בליל שבת, או בבואו מן הדרך, כל אחד מהן זמן בעילת מצוה היא, ושכינה נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות, גם אשתו ראוי לפקוד אותה, ובזה שכינה תמיד עמו... (פרק ט)
אך דעו נא וראו כי כל אותן השנים שנזדווגו אברהם ושרה ולא היו להם בנים לא היה זווגם פועל בטל חס ושלום, כי אמנם זווג הצדיקים יש בו דוגמא עליונה בלי ספק, ועל כן האריך הכתוב בזווג יהודה ותמר והודיע שהיה שכרה לגרש גדי עזים, סוד השעיר מן הצאן מרעיתו של מקום... (מאמר אם כל חי חלק ג סימן ה)
עתה שבנו למעשה היבום ולזווג אברהם ושרה שהיה להשלמת הזולת והמה בנין אב לזווגם של תלמידי חכמים שבכל דור ודור, כי בזמן שהם נזקקין לנשיהם שאננות בקדושה ובטהרה ואין ולד נוצר מאותה טפה, כגון שהן זקנות או ילדות עקרות או איילונית, ואפילו שניהם טומטומין כמו שהיו אברהם ושרה קודם שינוי השם, הנה מלבד היות במצותם נחת רוח מהקב"ה לעקרת הבית אם הבנים שמחה, שהם בלי ספק מוסיפים אהבה אחוה שלום וריעות בינו לבינה, הנה מחשבה טובה שלהם הקב"ה מצרפה למעשה, וזווגם נעשה פועל דמיוני לאחר זמן למי שלא זכה וצריך סיוע, כאלה שאמרו צריך ואין לו תקנה, כגון שמת בלא בנים ואין לו אח ליבם את אשתו או שחלצה ולא אבה ליבם יזמין להם ה' גואל... (שם חלק ג סימן יב)
ועל הלקוחים הישרים הנאים והמשובחים והם המצליחים לישובו של עולם מתחלתם ועד סופם אמר עת לחבוק בליל טבילה בצניעות ופיוס בשובה ונחת מהוראת בנין הקל שלא יהא אץ ברגלים חוטא, כי השהויות והמתון גורם שהאשה מזרעת תחלה, ואז שכר פרי הבטן הוא נחלת ה' בנים, ועת לרחוק מחבק בשעת נדתה... (מאמר העתים סימן ד)
והבאת וגו' וגלחה את ראשה - ופן יקנה היצר הרע בך דירת קבע אחרי שטעית פעם באיסור זנות, ובכל זיווג יהיה בהם כוונת זמה, על כן יסיר ממנה ד' דברים שפיתוהו לרע... (דברים כא יב)
ומה שאמר ונזקקין בין השפתים הוא, שהיו מחבבין בעליהן עד שמזדווגין להם כשאפשר. ובין השפתיים הוא דבר עמוק, כי רצה לומר שהיה להם ההתאחדות הגמור שיש לזיווג, ששם מתחברים הגבולים, ועל ידי ההתאחדות הגמור שלזיווג, התדבקות האשה בבעלה, הבן הנולד אינו חמרי רק צורה, אבל כאשר נחלק החבור הזה אז האשה חמרית, ונעשה הוולד חמרי.
וכאשר עוד תבין דברי חכמה תדע, כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג שהיו מתדבקים ומתאחדים על ידי תשוקת האשה, אז כאן זיווג אלקי, שהאחדות ענין אלקי... וכאשר תבין דברי חכמה, תבין כמה גדולים דברי חכמים, והוא סוד נסתר שיש בשם איש יו"ד ובאשה ה"א, ובהתחברות יש כאן שם י"ה, ומזה תראה כי בהתחברם יש בהם מעלה קדושה אלקית... (גבורות ה' פרק מג)
בפרק ד' דנדרים שהתירו חכמים ביאה שלא כדרכה, והיה דבר זה זר בעיניהם מאד. נשאל אותם אם התימה בעיניהם הוא מפני הוצאת שכבת זרע לבטלה, הלא הרמב"ם כתב שהותר רק אם אינו מוציא לבטלה, ואמר ששלא כדרכה היינו העראה, שהיא נשיקת אבר. ומי הפליג בעונש הוצאת שכבת זרע לבטלה יותר מהם, כבפרק כל היד, שהוא כמביא מבול לעולם, רוצה לומר משחית הויה ומבטלה. ולהראות עומק דברי חכמים נביא דבריהם בפרק ד' מיתות, לר' אלעזר בשם ר' חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה... ודבר זה כי האיש והאשה יש בחבורם שני פנים, האחד הוא החבור לפריה ורביה, ככל בעלי חיים, ודבר זה בודאי החבור כדרכה. והבחינה השניה מצד שהאיש הוא כצורה לאשה, ומצד זה יש להם חבור ביחד. והאדם שהוא שלמות הבריאה בתחתונים ראוי שיהיה שלם, ואין בריאת האדם שלמה כי אם על ידי האשה. והחבור הזה בכל ענין, כדרכה ושלא כדרכה. ואמר ר' חנינא שאין זה ראוי לבן נח, מפני שאין להם מדרגת הצורה... (באר הגולה באר ב)
...כי הרבה מחכמים והם החוקרים בשכלם על הנמצאים אומרים כי חרפת האדם וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת שחוש המישוש חרפה לנו. ודבר זה באו חכמים להרחיק, כי לא יסבול הדעת שיסוד הכל וקיום העולם פריה ורביה יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ואין זה כבוד ה' שיהיה יסוד העולם על דבר שהוא חרפה, וכאשר היסוד רעוע כל הנבנה עליו נופל. ודבר זה בודאי דעת התורה, דכתיב, "ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו", ולא מפני שלא היה בהם דעת, שהרי אדם קרא להפלגת חכמתו שמות לכל הנבראים. רק הפחיתות בדבר היא מפני שהאדם מתכוון לתאותו ויצרו, ומצד זה הדבר גנאי... וזה שאמרו שם על דבר זה: כי כאיש גבורתו, רצה לומר כגבורת אנשים האבר, ודבר זה מורה על חשיבותו ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף לגבורה שהיא שלמות. ומה שחולקים שם, שיש אומר אהבה דוחקת הבשר, ויש אומר כי כאיש גבורתו, למאן דאמר אהבה דוחקת הבשר חבור האדם עם אשתו להיות לדבר אחד לגמרי אינו גשמי כשאר בעלי חיים, כי יש לאיש ואשה כח החבור מהשי"ת, כנרמז בשם, ועל זה אמר אהבה, שהיא עצם החבור שהוא מהשי"ת, דוחה הבשר הגשמי העומד נגד זה. ואידך סבר, כי כאיש גבורתו, כי אבר התשמיש יש לו כח איש הגובר על הטבע המתנגד. (שם באר ה)
שחוק וקלות ראש - אמר אם כן שאין להרחיק השמחה, אבל השחוק שהוא שמחה יתרה ראוי להרחיק, כי הערוה עצמה שחוק, כמו שכתוב, "לצחק בנו", ופירושו ערוה. ואף התשמיש שהוא בקדושה ופרישות נקרא צחוק, כמו שאמר: "והנה יצחק מצחק את רבקה". ולפיכך אמר כי שחוק וקלות ראש מרגילין ומנהיגים האדם לגמרי לידי ערוה, כי הצחוק מביא צחוק אחר שהוא ערוה. וזה כי הערוה הוא סילוק השי"ת מן האדם, כי הוא מעשה חמרי שאין קדושתו ית' שם, שמעשה זה בהמי חמרי כמו שהתבאר פעמים רבות. וכאשר האדם עומד בשחוק וקלות ראש ומסולק מהיראה, דבר זה התחלה להסיר ולהרחיק האדם מהשי"ת, ומרגילו למעשה שהוא מרוחק מהשי"ת, עד שהוא בא לידי חטא ערוה לגמרי.
אבל עיקר הפירוש כפי שהתבאר, כי הפועל הזה צחוק לגמרי, וקראו רז"ל התשמיש שחוק כאשר לא יבא ממנו תכלית... (דרך חיים פרק ג משנה יג)
ויש לך לדעת כי תשמיש נקרא אכילה בין באשה בין באיש. באשה כתיב "אכלה ומחתה פיה", ובאיש נאמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", וכן בדברי חכמים: "אוכלת עמו מלילי שבת" וכו'. כלל הדבר קבלת דבר יקרא אכילה, שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל, והאשה בודאי מקבלת האיש, והאיש מקבל האשה, כי כל חבור האחד מקבל את השני, ושניהם מקבלים זה מזה... וראוי שתהיה אכילת האדם הגופני בקדושה, שלא יהיה נמשך אחרי הגוף לגמרי, כמו שראוי שתהיה הביאה של האדם שלא תהיה גופנית רק ראוי לקדש האשה. (נתיב העבודה פרק טז)
ומה שפירש"י על מרגניתא אחוי ליה כורא לא אחוי, הפריז המדה. רק פירושו כורא לא אחוי ליה היינו הגוף לא אחוי ליה, דלא לבעול מיד, כי מה שאמר וכורא בחדא ידא היינו הגוף, וכל זה כדי שיזרע הרבה ויהיה הזרע ראוי להוליד... (חידושי אגדות שבת קמ ב)
ויש לך לדעת כי תשמיש נקרא אכילה בין באשה ובין באיש... כלל הדבר קבלת דבר יקרא אכילה, והאשה מקבלת הדבר בתשמיש, וזה בודאי נקרא אכילה, ואף האיש מקבל, כי כל חבור האחד מקבל את האחר, ושניהם מקבלים זה מזה כמו שהוא כל חבור בעולם... (שם סוטה ד ב)
וכן מה שאמר שהיו מכירים את בוראן... ומה שאמר ונזקקין בין המשפתים, הכל הוא שהיו מחבבין בעליהן עד שהיו מזדווגין להן כשהיה אפשר. ובמה שאמר בין המשפתים, הוא דבר עמוק, כי רוצה לומר כי היה להם התאחדות הגמור שיש לזיווג, וזה נקרא בין המשפתים, לפי ששם מתחברים ומתאחדים הגבולים, ועל ידי התאחדות הגמור שיש לזיווג התדבקות האשה בבעלה, הבן הנולד אינו חומרי כי מתחבר החומר בצורה כמו שהתבאר למעלה, אבל כאשר נחלק החבור הזה אז האשה חומרים ונעשה הולד חומרי מאחר שאין כאן התאחדות דבוק החומר בצורה.
וכאשר עוד תבין דברי חכמה תדע, כי כאשר יש כאן אחדות אל הזיווג על ידי תשוקת האשה, אז יש כאן זווג אלקי, וזה שכבר התבאר פעמים הרבה, כי החלוק הוא דבר גשמי והאחדות הוא ענין אלוקי, כי האחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי, ולפיכך כאשר יתאחדו באחדות גמור חבורם ענין אלקי לא גשמי, וזה שאמר כי היו נזקקות בין שפתים, שזהו בין גבולי השדה, ובין הגבולים נבדל מן גוף השדה מיוחד לעצמו, ובא לומר לך כי כאשר היו מזדווגים ביחד היה להם חבור אלקי, מפני התאחדות הגמור אשר היה להם, כמו בין המשפתים שהיא בין שתי הגבולים מיוחד לעצמו נבדל מן השדה...
וכאשר תבין דברי חכמה תבין כמה גדולים דברי חכמים והוא סוד נסתר, שיש בשם איש י' ובאשה ה', ובהתחברות יש כאן שם י"ה, ומזה תראה כי התחברם באחדות גמור אשר יש בהם מעלה קדושה אלקית, שהרי השם בהתאחדות שלהם... (שם שם יא ב)
ורבי יהושע בן קרחה אמר שישמח אשתו בדבר מצוה, שהאשה בה תלוי הדבר, שכך אמרו ז"ל תלה הזכרים באשה, לומר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וכאשר משמח אשתו בדבר מצוה קודם תשמיש, והאשה אז היא בשלימות השכל אשר הוא בשמחה, היא בשלימות בלי חסרון, ובפרט כאשר היא שלימות של מצוה, דהיינו שמחה של מצוה, ואז תזריע ולד שלם בלא חסרון, כי הנקבה יש בה חסרון שאינה חשובה כמו הזכר. ואני אומר כי השמחה בדבר מצוה היינו העונה עצמה, כאשר עונה של מצוה, וכאשר המעשה הזה בשלימות, וכאשר היא עושה בשמחה, היא עונה של מצוה, ואז תלד זרע שלם. (שם בבא בתרא י ב)
מיום שחרב בית המקדש וכו', פירוש כי כאשר היה בית המקדש היה טעם ביאה, כי החבור אל השי"ת עם ישראל בבית המקדש חבור גמור, ומכח החבור הזה היה החבור גם כן איש ואשה בחבור עליון. ולכך אמרו במסכת עירובין כל זמן שאין הארון במקומו אסורים ישראל בתשמיש המטה, והחבור הזה היה חבור באחדות גמור, והוא טעם ביאה, כי כאשר אין החבור לגמרי אין כאן ביאה גמורה, וכאשר חרב בית המקדש נטל טעם ביאה ונתנה לעוברי עבירה, כי להם יש חבור גמור לעבירה מכח שהוא לחם סתרים, ומכח זה הוא מתחבר לגמרי לערוה ומתאחד עמה, ואין דומה לאשתו שהוא שכיחא אליו וכאשר בא עליה אין כאן חבור גמור, כמו שהוא לעבירה שרודף אחריה ויש לו חבור גמור... (שם סנהדרין עה א)
ותלמיד חכם מאפיל בטליתו. יראה לפרש, התשמיש בלילה שהוא צניעות, אבל ביום יוצא מן הצניעות. ותלמיד חכם הוא שכלי, ולפיכך לא נקרא שנמשך התלמיד חכם אחר החמרי, רק אצל מי שאינו תלמיד חכם נקרא שנמשך אחר החמרי. ולפיכך אמר שמאפיל בטליתו, כי התלמיד חכם במה שיש בו השכל אין מתחבר לגנות וערוה שיש בחבור זה רק בראיה, כי העין הוא כח נבדל כאשר ידוע... אבל עם הארץ שנמשך אחר החמרי ביותר, ולפיכך אסור ביום רק בלילה מותר, כי המעשה אשר הוא בלילה אין זה נחשב שהוא לחלק השכלי כאשר אין האור נמצא שהוא דומה אל השכלי שהוא אור, ובזה אין מתחבר האדם אל החמרי.
ועוד יש לך להבין כי התלמיד חכם שאליו ראוי יותר להתרחק מן גנות החמרי, הנה אצל התלמיד חכם שהוא השכלי נמצא החבור (הוא שכלי), כי השכל יש לו התחברות ביותר כמו שבארנו זה בכמה מקומות. ומטעם זה נקרא החבור הזה ידיעה, כי החבור הזה מגיע עד המדריגה השכלית, ולפיכך נקרא ידיעה. שאין לך דבר שמתחבר רק השכל שיש לו חבור גמור כמו שבארנו במקום אחר, ולפיכך ראוי שיהיה נקרא החבור הזה ידיעה שהוא תכלית החבור. ולפיכך תלמיד חכם שיש לו השכל אשר עד שם מגיע חבור זה, אין עליו איסור ביום, רק שיש לו להאפיל שלא יתחבר אל זה העין שזה בודאי ערוה, אבל החבור בעצמו אצל תלמיד חכם נקרא ידיעה, שהידיעה הוא החבור הגמור, אבל אצל עם הארץ אינו נקרא ידיעה כלל, ולפיכך אסור... (שם נדה יז א)
וביום הכפורים צוה השם יתעלה למעט הגוף ולענות הנפש בחמשה ענויים, ואז אין הנפש מתישבת בגוף והיא נבדלת לבדה לעצמה מסולקת מן הגופניות, והוא כמו מלאך... ואיסור תשמיש המטה נגד שם יחידה, שהנשמה היא יחידה ועומדת בגוף ראוי שיהיה אחדות לגוף כמו הנפש שהיא יחידה, ואין אחדות אלא על ידי תשמיש, שנאמר (בראשית ב' כ"ד) והיו לבשר אחד, ואחדות זה כאשר הוא מזדווג ומתחבר אל אשתו אז יש כאן אחדות לגוף, וכאשר יש כאן חבור ואחדות עם אשתו אז הנפש שהיא יחידה מיושבת אצל הגוף, ולכן כאשר ממעט תשמיש המטה הוא ממעט אחדות הגופני, ואז אין הנפש מתיישבת בגוף. (דרשה לשבת תשובה)
ואני בבחרותי למדתי תורה אצל הרב הגדול הגאון המופלג החסיד מהר"ר שלמה ז"ל, כשנפטרתי ממנו לילך לנשואין שלי אמרתי לו רבי ברכני, וצוה עלי מה לעשות, אמר לי בזה הלשון: קדש עצמך בשני ענינים אלו, בקדושת המאכל ובקדושת הביאה. והוי זהיר במאוד להרחיק אלף אמה ממה שנוגע לאיסור והתקדש במאוד בקדושתם, כי שאר מצות התורה אינם עושים רושם גופני, אבל אלו שני הדברים, האכילה מקיים הגוף, והביאה מהווה הגוף, והרושם הזה עומד תמיד... (שער האותיות אות ק)
ענין הזווג כשהוא בקדושה ובטהרה הוא קדוש מאד מעורר למעלה, מתקדש מלמטה מעט מתקדשין אותו מלמעלה הרבה, ומקיים קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, כי כל זיווג הוא מעין זיווג אדם וחוה הנעשו בצלמו ודמותו ית', כי אנחנו ישראל נקראים אדם, כי אנחנו אדם ממש, כמו שאמרו רז"ל זה תלה בשערו וזה בעינו וזה באזנו וכו', כמו שהובא המדרש לעיל בהקדמה, וכשעסק אחר כך בפריה ורביה בקדושה וטהרה אז מרבה הדמות והקדושה מתרבה, ועל דבר זה נתקנו שבע ברכות כפי אשר ביארם בספר תולעת יעקב... (שם)
כתב הטור... דעו בניי כי אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג אם הוא בקדושה ומקדש עצמו בתשמיש כאשר הזהירו רז"ל, כי אז הוא כדמות וצלם העליון ומעורר הזיווג העליון סוד תפארת ומלכות איש ואשה המתיחדים ביחוד גמור על ידי ברית העליון ברית המעור סוד צדיק יסו"ד עולם, אשר בא הרמז והקימותי את בריתי, סוד קימת ברית מילה בהזדווג איש לאשתו וסוד כתישת הזכר בנקיבה בסוד כתישת הקטורת הדק היטב הדק, והדברים ההם סודות עמוקים מבוארים וגלויים ליודעי בינה. גם סוד החיבוק בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכן הסוד הנישוק שלמעלה הכל מבואר היטב בספר הפרדס בשם מהות והנהגה פרק י"ז... (שם, ועיין שם עוד)
סוד עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת... כדי להמשיך רוח חדשה בולד, כי אז בודאי יש רוח חדשה מצד גלגול חוזר, ואם יקשה עליך מאמר הנביא ורוח חדשה אתן בקרבכם, כי הענין הזה מורה על העתיד, ושעד אותו זמן לא יהיה רוח חדשה, יש להשיב כי מאמר הנביא היתה על דרך כלל, אמנם אל השרידים אשר ה' קורא יש נשמה חדשה אפילו בזמן הזה. (מסכת שבת)
ראשית דבר... הכלל העולה מצות פריה ורביה נצטוו לאדם וחזר הציווי לנח, כי כל אחד ענין בפני עצמו, פריה ורביה דאדם היא מרוח קדישא ולא מהתעוררות יצר, ופריה ורביה הנאמרים בנח היא מצד היצר אשר היא נוהגת עתה, ונאמר ברכה בשניהם, כי הצד שוה שבשניהם בזה להתלבש בברכה מבריכה העליונה, ומאד מאד צריך להתקדש בתשמיש להמשיך הברכה אף שאין המדריגות שוות, כי זה בסוף הצלם וזה בסוד הדמות כדפירשנו, ובא הציווי לנח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ, כלומר תכינו עצמכם במאד מאד להתקדש לעורר הקדושה והברכה העליונה, כי עתה שיש ערוה, דהיינו משנתלבשו בכתנות עור אז פריה ורביה מצד הערוה, ואלו לא חטא אדם לא היתה ערוה רק תשמיש מצוה כמו היד העוסקת ומנחת תפילין, שהיא פעולת מצוה. ומאז בא הנחש נעשה ערוה וצריך להתקדש ביותר לעורר הקדושה, כי בכל מקום שיש גדר ערוה נאמר קדושים להוציא מחול אל הקודש... (תורה שבכתב נח, ועיין שם עוד)
...ואלו לא חטא אדם היה הכל בכתנות אור, והטיפה שממנה היו נולדים יוצא חלציו לא היתה נקראת טפה סרוחה, רק זרע קודש, והענין התשמיש לא היה חרפה רק מעשה מצוה בגלוי, כמו הנחת תפילין, כי לא היה ערוה מאחר שאינו מצד היצר הרע, ועכשיו שחטא נעשה הדבר ערוה וטפה סרוחה, ויעקב אבינו שהוא משופריה דאדם התחיל לתקן, דהיינו שמטתו שלימה זרע קודש מצבתה, ומעולם לא ראה קרי, כמו שכתוב ראובן כחי וראשית אוני, אבל העיקר הוא יוסף, כי מחשבת יעקב בטפה ראשונה שהזריע היתה על יוסף שחשב שהיא רחל... (שם וישב)
דע כי עיקר שלימות הגוף הוא קדושת ברית המעור וזיווגו לקדש הטיפה היוצאת ממנו, שממנה נבנה גוף האדם שלא תהיה טפה סרוחה מצד הזוהמא, רק יראה שלא יאבד טיפה אחת, כי כשהיה בזוהמא היא אבידה, אמנם כשמקדש את עצמו אז נעשית טיפה קדושה והיו לבשר אחד הוא ואשתו להתקדש ולהוליד, ואז הם בדמות עליון בסוד ד"ו פרצופין תפאר"ת ומלכו"ת סוד הזיווג הקדוש המולידים נשמות כמבואר בארוכה במקום אחר. ולא תועיל קדושת הזיווג בשעת תשמיש כי אם כשמזדווג בבת מינו, כי כן נלקחה האשה חוה מאדם אישה, ובצלם אלקים נעשה האדם, אבל כשאינה בת מינו או כשאינו מתקדש בתשמיש אז משכבו ומושבו חוצה, כי זה לעומת זה עשה אלקים.... (שם כי תצא)
הנה כל הדברים שבין איש ואשתו הלא קדש קדשים הם בעצמם, אך סכלות בני אדם תחזירם לאבי אבות הטומאה. באמת זה ענין רע שלט באדם מיום אכלו העץ אשר נאסר לו, כי שלטה הערוה במקום שלא היה שם בושת ופגם, ועל כן מנהג גהנם הוא הקנין ודאי, כמו שחוש המישוש חרפה לאיש בער, אך ההולך בדרכי ה', כאשר קדוש מעשה חיבורו, כן קדוש מעשה קרבתו. ואם אזכה לדבר עם כבוד תורתו פה אל פה אגיד לו כל לבי בזה, ודאי אמת כי הזמנה מלתא, ולהקדים קורבה לחבור גדולה היא אליו, ורז"ל ימתיקו סוד באמרם, לא יקדש אדם אשה עד שיראנה... (ענין הזיווג)
...הנה הבעילה עם אשתו היא היתר גמור, אמנם כבר תיקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, מטביע בעצמו של האדם התאוה, ומשם יכול להמשך לאיסור. ולא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה אמרו על ר' אליעזר שהיה מגלה טפה ומכסה טפחיים, ודומה עליו כמי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות... (מסילת ישרים פרק יג)
בטרם תבא - מכאן שאסור לשמש וכו', שאם אינו ענין ליוסף שעדיין לא קיים פריה ורביה, תנהו ענין לשאר בני אדם. ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש, ועוד לא אמרו דבר זה אלא לצער ישראל, ולא מצד צער האומות, ויעקב היתה לו תבואה ושלחם רק לשבור בר לצד מראית העין, ורק בשנה שניה שלמו שערי מכדי. ויוסף אולי היה נמנע לצד חשש רעבון אביו ובני ביתו. (בראשית מא נ)
את שבתותי תשמורו - נראה שקשור עם שלפניו, כי יעשה שמירה לבל תזנה הבת. וג' דברים יפעילו טבע רע בנולדים, אם יכוון בשעת הזיווג להנאת משגל ולא למצוה, או מצד שאין מעשה האשה טובים, או שהמולידים חשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, כמעשה דחזקיה. נגד הראשון אמר "את שבתותי תשמורו", כבזוהר הקדוש על "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", שמסרסים עצמם ונזקקים רק לילי שבת, ומושכין לבניהם נשמות קדושים. נגד השני אמר "ומקדשי תיראו", שהאשה תירא שיביאוה למקדש למי סוטה. ונגד הג' אמר "אל תפנו" וגו', שהטומאה אובה להדבק באדם, ולא יחשוב ולא תהיה ידועה אצלו... (ויקרא יט ל)
אשר ישכב - יאמר על ביאות אסורות, ועל מותרות יאמר לשון ביאה, שכוונתם לפרות ולרבות, והאחרת רק על ההנאה, ושכב הוא לשון הורדה בהיפך הקימה, מלשון "שכבת הטל", כי על ידי זה מוריד נשמת האדם למדרגת בהמה. (ויקרא כ יא, וראה שם עוד)
לא טוב - ...ועוד לבעלי חיים יש גבול טבעי מתי יזדווגו, כי מאין להם בחירה היו מכלים כל כחותיהם בתאותם, ורק האדם תפארתו שיתנהג על פי השכל, ותורת ה' תורהו עם מי יזדווג, ועל כן נתייחדה לו אשתו המיוחדת. (בראשית ב יח)
והאדם ידע - את מי הוא בועל ומשמש, ללמדנו שגם בן נח ראוי לו לבעול רק באישות. (בראשית ד א)
ובעלתה - מכאן כשטת הגאונים בכתובות י' דגמר ביאה קונה. (דברים כא יג)
ושמירת הברית יש בו שני בחינות, יש מי שזווגו בששת ימי החול, ואף על פי כן הוא שומר את בריתו על פי התורה, שאינו יוצא מדיני התורה. ויש מי שהוא שומר הברית, שזווגו משבת לשבת, והוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, וזה בחינת שדי של שבת, שאמר לעולמו די (ב"ר מ"ו, חגיגה י"ב) שצמצם את עצמו מכל המלאכות, וזה בחינת יחודא עלאה. ויש בחינת יחודא עלאה. ויש בחינת שדי של חול, שגם בחול יש צמצומים ממלאכה לחבירתה, וזה בחינת מט"ט ששולטנותיה ששת ימי החול, בחינת ששה סדרי משנה, ששמו כשם רבו, כמש"כ (שמות כ"ג) "כי שמי בקרבו", וזה בחינת יחודא תתאה, היינו שהקב"ה מלביש את עצמו במט"ט בששת ימי החול, ומנהיג העולם על ידו...
...באמת גם הגדולים שזווגן אינם תכופים רק משבת לשבת, גם להם הזהירה התורה על שמירת הברית, שישמרו את עצמן, כמ"ש (שמות ל"א) "ושמרו בני ישראל את השבת", ראשי תיבות ביאה, כמובא בכוונות, היינו אף על פי שזווגו הוא רק משבת לשבת, אף על פי כן צריך שמירה גדולה בחינת ושמרו וכו', כל שכן הקטנים שהם בחינת דשאין שזווגם תכופים גם בששת ימי החול, מכל שכן שצריכים שמירה גדולה לשמור את בריתם, שישמרו את עצמם על פי התורה בבחינת למיניהם... נמצא שעל ידי שמירת הברית בשני הבחינות הנ"ל, שהוא בחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה, היינו מאילנות ודשאים, גדולים וקטנים, זווג של שבת וזווג של חול, בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין, אזי הכבוד בשלימות כנ"ל, ועל ידי הכבוד זוכה לדיבור המאיר, ועל ידי הדיבור יכול לבא לתבונות התורה לעומקה כנ"ל. (יא ה וז)
ראוי להרהר בדברי תורה בשעת זיווג ואף על פי כן יוכל להוליד בנים, אף על פי שמחשבתו תהיה דבוקה אז בהרהורי תורה, וטוב מאד להרגיל עצמו בכך. (תנינא קו)
הרבית הגוי הגדלת השמחה, רמז למה שאמרו משנכנס אדר מרבים בשמחה. ובספר יצירה: שחוק באדר... ובאמת עיקר הזיווג שמחה, ועל זה נאמר "ולישרי לב שמחה", אבל גשמיות התאוה מכסה השמחה, ועוד מפילה עצבות על האדם היפך הפנימיות שבו, וכל זה על ידי החטא, וזה שאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם" וגו', שגם הזיווג נקרא אכילה, וזה שאמר "הרבית הגוי" וגו' שפריה ורביה של ישראל היא בשמחה פנימית ולא בגשמיות, ולו הגדלת השמחה... (פורים תרנ"ד)
בפסוק איש אמו ואביו תיראו... ומסתמא כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה, דיש בחינות עולם שנה נפש, שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה, והוא ארץ ישראל ובית המקדש בעולם, ויש זמנים מיוחדים לקדושה, שבת ומקראי קודש, ויש נפשות מיוחדים, ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה, והכלל בכל מקום שיש התחדשות הארה למעלה נקרא קדושה, ולכן דרשו חז"ל לקדש עצמו בשעת תשמיש, על ידי שבלידת בנים נמשך נשמה והיא התחדשות מלמעלה, לכן נקרא קדושה, וכמו כן בשבת קודש שיורד הנשמה יתירה... (קדושים תרמ"ז)
וכן שמעתי על מ"ש (מנחות ס"ו) העומר מנופה בי"ג נפה שרומז על קדושת הזיווג צריך להיות נקי מאד מכל סיג ותאוה רעה, וי"ג נפה היינו מדריגות מתתא לעילא, ואחר כך חוזר ויורד ו' מדריגות עד היסוד בה ששם קדושת הזווג כידוע, והם י"ג כך שמעתי... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קפז)
הנה ידוע כי אשתו מותרת לו, ואף על פי כן אמר הרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים, שהתורה מזהירה להיות קדוש, פרושים תהיו, והחכמים מגנים הדברים המתעבים הבהמיים המרשיעין בעליו, פירוש שמולידין טבע רע באדם. ולכן הטביע הקב"ה שכשיצא הזרע יופסק הנאתו, להורות כי לא יעסוק בזה רק לקיום המין... ולכן הזהירו מאד להיות צנוע בתשמיש ולכוון מאד לשם שמים, כדי שלא יולד בו טבע רע. ומזה נוכל להבין מה טבע רע מוליד המרבה בתשמיש ובפרט שלא בכונה לשם שמים. ומעתה ראה מה טבע רע מוליד המוציא זרע לבטלה, והכתוב קראו רע, כידוע, וכתבו שהיסורים והצער שיגיעו לאדם חס ושלום אחרי מותו עבור זה אין לשער.
והנה הזהירה התורה "ונשמרת מכל דבר רע", אזהרה שלא יהרהר ביום וכו'. והנה אבר התשמיש נמסר ביד כל אדם, וכקטון כגדול יזהר ממחשבה רעה, אף כי עיניו פתוחות והלב חומד, הרי זה ממש כאש בנעורת, ועם כל זה הוזהרו גדולים וקטנים להזהר מהרע הזה. הרי התברר בעליל גודל העמל של "אדם לעמל יולד"... (חלק א נג)
זהו גם ענין עונה של תלמידי חכמים... מערב שבת לערב שבת (כתובות ס"ב), כי כשמצרפה להרגשת קדושת שבת, שערי קדושה נפתחים לפניו ויוכל לכוון בקדושה, וראיתי בספר עונג שבת (ילקוט מספרי קבלה מפרשים וזהר על עניני שבת מר' ראובן כ"ץ זצ"ל מחבר ילקוט ראובני על התורה) דבר שהשתוממתי עליו מאד... ולא יבעול (הבא על הנדה ושב) רק בלילי שבת וליל ראש חדש בסוד וביום השבת יפתח וגו' (יחזקאל מ"ו א'), האם אין הדברים הללו נראים משונים מאד וחס ושלום כמחללים כבודו של מעלה? וכי מה לענין זה ולשערי המקדש המקודשים?
אבל זה פשר הדבר. ידוע שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, והיינו שעיקר בית המקדש הוא המקדש הפנימי שבלבו של אדם, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולא בתוכו, והלב הוא בית המקדש של מעלה, ושם בלב יש שער סגור שאין שם כניסה כלל כל ימות השבוע, ורק בשבת וראש חודש השער נפתח ונכנס הגילוי של כבוד ה' ללב. וזהו שמפרשים המקובלים שאך בשבת על ידי עונג שבת ושמחתה (ובראש חודש על ידי הרגשת ההתחדשות הבאה על כל ראש חודש) נפתח השער הזה, וכן בענין העונה... (חלק ה עמוד צד)