(ראה גם: בלעם-כללי)
ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה, ויך בלעם את האתון להטותה הדרך... ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, ויסף להכתה... ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל. ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. ותאמר האתון אל בלעם הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא. (במדבר כב כג והלאה)
תאנא אמר ר' שמעון, כמה חכם היה בלעם בכשפיו, על כל בני העולם, כי בשעה שהסתכל למצוא עצה לצאת מרשות הקב"ה, מאותו הדבר שכתוב, ואך את הדבר וגו', הסתכל בכשפיו ולא מצא חוץ מאותה אתון, (שעל ידה יצא מרשות הקב"ה), מה כתוב, ויחבוש את אתונו, העמיס עליה כל הכשפים וכל הקסמים שהיה יודע, והכניס בה, וכלל אותה מכולם, כדי לקלל את ישראל, מיד ויחר אף אלקים כי הולך הוא, הוא בדיוק כמו שלמדנו, (שהוא מורה שהוציא עצמו מרשותו כנ"ל בסמוך). מה עשה הקב"ה, הקדים לו מלאך הרחמים שיעמוד כנגדו, ויסתור כשפיו וקסמיו.
ותא חזי... הקדים הקב"ה כנגדו את מלאך הרחמים, ובשם הרחמים, כדי לסתור חכמה שלו, ולהטות את אתונו מדרך ההוא, כמו שכתוב, ותט האתון מן הדרך. מן הדרך הוא בדיוק, (דהיינו מדרך הכשפים שלו), ועל כן לא כתוב ויתיצב מלאך אלקים, ויעמוד מלאך האלקים, אלא מלאך הוי"ה שהוא רחמים... (בלק תי)
ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, בדרך היינו בדרך ההוא היה נשקע בתוכו, (דהיינו דרך הכשפים והקסמים), וחרבו שלופה בידו, וכי אם יצא כנגד האתון למה הוא צריך חרב, ואם הוא יצא כנגד בלעם, למה ראתה אתונו והוא לא ראה אותו, אלא נזדמן לכל, (בין לאתון בין לבלעם), המלאך נזדמן כנגד האתון להוציאו מן דרך ההוא שנטען בה, (דהיינו הכשפים והקסמים שניתנו על האתון), ובמה הוציאו, ברחמים, ונזדמן כנגד בלעם, להענישו על שהוא היה רוצה ללכת ברשותו עצמו, ולא ברשות שלמעלה...
ותט האתון מן הדרך, היינו שנטתה מן אותו הדרך שהיתה עמוסה מצד דין קשה כנגד ישראל, ובמה ראה בלעם, שהיא נטתה מן הדרך ההוא, אלא הכי א"ר שמעון, שאפילו בדרך היה רוצה להזיק לישראל בכח אתונו, וכיון שלא עלה בידו, מה כתוב, ויך את האתון במקל, שהעמיס עליה והלבישה בכחות דין קשה ותקיף, זה שאמר במקל, שהוא דין קשה ותקיף...
ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, מה כתוב למעלה, בתחילה כתוב, ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה, ותלך בדרך ישר מצד השדה (שהוא המלכות), ונטתה ממה שהיה בה (מדרך הכשפים שהעמיס עליה בלעם). ויך בלעם את האתון להטותה הדרך, להטותה מאותו הדרך של שדה (שהוא המלכות דקדושה, אל הדרך שלו של הכשפים). א"ר יוסי בין המלאך ובין בלעם היתה האתון בצרה, אחר כך כשראה בלעם שאינו יכול (להטותה מדרך השדה), אז ויך את האתון במקל, כמו שלמדנו, (שמקל הוא דין קשה)... (שם תכז, ועיין שם עוד)
בשעה ההיא מה כתוב, ותרא האתון וגו' ותלחץ אל הקיר, ומהו ותלחץ אל הקיר, כמו שאמר מקרקר קיר וגו', (שקיר פירושו חומה המגינה), דהיינו אותו (הכח) המגין עליהם. ותלחץ רגל בלעם אל הקיר, היא לא נתנה לו עזרה כלל, אלא בצרתה שלחה אותו לאותו הקיר (שהוא השר המגין עליהם), וזהו שרמזה לו (במה שנלחצה אל הקיר), אז ויוסף להכותה בצד (שמאל הזה).
ויוסף מלאך ה' עבור, ויעמוד במקום צר וגו', בשעה ההיא סתם (המלאך) כל הדרכים וכל התמיכות, שלא תהיה נמצאת לה תמיכה מכל צד שבעולם, אז ותרבץ תחת בלעם, (דהיינו שלא מצאה אפילו מקום לרמוז על עזרה, כמו שרמזה מקודם לכן שילך לבקש עזרה מן הקיר), כשראה בלעם שאינו יכול, מה כתוב, ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, שהטעין אותה והלבישה בזיון דין קשה וחזק.
ויפתח ה' את פי האתון, היינו אחד מאלו הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, א"ר יצחק מהו הריוח מזה, לבלעם, או לאתון, או לישראל, באלו דברי האתון, א"ר יוסי שצחקו ממנו אלו השרים שהיו עמו, וכשבאו לבלק אמרו לו, וכי לשוטה הזה שלחת לקרוא, לא תמצא בו ממשות ולא בדבריו. נמצא שבאלו דברי האתון נתבזה כבודו. ר' חייא אמר, אם לא אמרה האתון זה, לא עזב בלעם את שלו, אלא בדברי אתונו ידע שנשבר כחו...
ר' יהודה אמר נסתכלתי בפרשה זו (של פי האתון) ובאלו הדברים ונראים שאינם דברים שצריכים להם, וכי מאחר שכתוב, ויפתח ה' את פי האתון, היו צריכים הדיבורים להיות דיבורים חשובים, דברי חכמה... והיא לא פתחה אלא מה עשיתי לך, ואם כן למה הטריח עצמו הקב"ה לפתוח פיה באלו הדברים.
אמר ר' אבא ודאי באלו הדברים (של האתון) למדתי דעתו של בלעם, שלא היה כדאי שישרה עליו רוח הקודש. ולמדתי שאין כח באתונו להרע או להטיב, ולמדתי מאתון זו שאין כח בבהמות להשרות עליהם דעת שלמה, (ועל כן לא אמרה דברי חכמה). תא חזי, בלעם, בדבור ההוא של אתונו, ובאותה דעת טפשית (של אתונו) לא היה יכול לעמוד, בדעת עליון על אחת כמה וכמה, (והוא אמר שיודע דעת עליון).
ותאמר לבלעם מה עשיתי לך, וכי ברשותי הוא לעשות טוב או רע, לא, כי בהמות אינן מתנהגות אלא כמו שנוהגים אותן, ואף על פי שאותה האתון היתה בצרה גדולה, לא היתה ברשותה, כי בלעם הטעין אותה בכשפיו וברשותו עמדה.
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, היה לו לצחוק ממנה, והוא השיב לה דברי טפשות, אז צחקו ממנו והוא נעשה נקלה בעיניהם (בעיני השרים), וידעו שהוא שוטה, ומה אמר, כי התעללת בי, לו יש חרב בידי, אמרו, שוטה הזה (מתפאר) שהוא יכול להשמיד עמים בפיו, איך לא יכול להשמיד אתונו, והוא צריך לחרב. ולמדת, שאין כח בבהמות להשרות עליהן רוח אחר (של חכמה), ואם יאמרו בני אדם אם הבהמות היו מדברות כמה דעת שלמה היתה באה לעולם, צא ולמד מאותה האתון, שהקב"ה פתח פיה, וראה דבריה. (שם תמד)
ראה בלעם-כללי סנהדרין קה א.
ותרא האתון וגו' מה ראה לקדמו ג' פעמים עד שלא נראה לו, סימנין של אבות הראה לו, עמד לו בראשונה היה ריוח מכאן ומכאן, ותט האתון מן הדרך, בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, בג' אין דרך לנטות ימין ושמאל, ומה היו הסימנין האלו, שאילו בקש לקלל בניו של אברהם היו מוצא מיכן ומיכן, בני ישמעאל ובני קטורה. בקש לקלל בני יצחק היה מוצא בהן צד א' בני עשו, ותלחץ אל הקיר, בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת ליגע בהן, לכך נאמר בשלישית במקום צר זה יעקב, דכתיב (בראשית ל"ב) ויירא יעקב מאד וייצר לו, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, שלא מצא פסולת באחד מבניו. (במדבר כ יא)
ויפתח ה' את פי האתון - להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים, רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, אף על פי שמדבר בלשון הקדש גוי לשונו סרוח... כך אמרה האתון לבלעם, לי אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה, שתק ולא מצא תשובה. התחילו תמהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמוהו מעולם. ויש אומרים, אמר להם אינה שלי, השיבתו הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, הא למדת שלא היה זקן, שהאתון גדולה הימנו. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, כיון שדברה מתה, שלא יהיו אומרים זו שדברה ועושין אותה יראה. דבר אחר, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, חס הקב"ה על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם, ואם חס הקב"ה על כבוד הרשע, אין צריך לומר על כבוד הצדיק... וסתם פי הבהמה, שאילו היתה מדברת לא היו יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזו הטיפשת שבבהמה, וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה לא היה יכול לעמוד בה. (שם שם יב)
ראה בלעם-כללי.
ויפתח ה' את פי האתון, והוא שאמרו רבותינו ז"ל מששת ימי בראשית נברא פי האתון, וכל הדבור שהיתה עתידה לדבר עם בלעם, שאין כל חדש תחת השמש, ולפי שעה דברה ושוב לא דברה, ובלשון שהיה בלעם מדבר בו דברה. (בלק)
ותאמר האתון - וי לך בלעם חסיר דעת, אנת דאנא בעירא מסאבא מיתה בעלמא הדין ולא אתיא לעלמא דאתי לא יכלת למילוט יתי, כל דכן בנוי דאברהם יצחק ויעקב דבזכותהון אתברי עלמא, ואנת אזיל למילט יתהון, וגנבת דעתהון דעמא האלין ואמרת לית הדא אתנא דידי שאילא היא בידי וסוסיא דידי שדי ברטיבא, הלא אנא אתנך דרכבת עלי מן טליותך עד יומא הדין, הא מתהנייתי מנך במשכבא ולא אתכונית למעבד לך הכידין, ואמר לא. (במדבר כב ל)
ותרא האתון - והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין. (שם שם כג)
ויפתח ה' - ארז"ל שי' דברים נבראו בין השמשות, ולדעתי הטעם שגזר ה' לחדש באותות אלה שהם חוץ לתולדות. ויאמר הגאון שלא דברה האתון, ור' שמואל בן חפני תפסו, ור' שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס... רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק, ולא אוכל לגלות זה הסוד העמוק. והישר שהאתון דברה, ואם תבין סוד מלאכי אברהם ויעקב תבין האמת... (במדבר כב כג)
ותרא האתון - מלאכי ה' השכלים הנפרדים לא יראו לחוש העינים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקדש ישיגו אותם במראות הנפש השכלית... אבל שיושגו לעיני בהמה אי אפשר, על כן תוכל לפרש שהאתון הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, כענין "ולבי ראה הרבה חכמה", שיאמר על ההשגה לא על הראות, וכאשר אירע הנס ושם לה הבורא הדבור, אמרה ההסכן הסכנתי וגו', אבל לא ידעה למה עשתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך. אבל ירמוז הכתוב שמפני היות המלאך נכון להכות בהם חרדה, נדמה לה כאילו באים לשחוט אותה... אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור, וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב כי הענין באתון נס גדול כבריאה חדשה... אבל רז"ל הזכירו בנסים רק פתיחת פיה. וטעם הנס להודיע לבלעם מי שם פה לאדם וכו', וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם לדבר כרצונו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם. (במדבר כב כג)
ראה בלעם-כללי.
...ועשרה דברים שנבראו בין השמשות, תמצא כי לא היה קיום לישראל אם נעדר אחד מהם... אפשר לומר שרמזו הכתובים ענין זה המאמר, כי כתוב בענין האתון (במדבר כ"ב) ויפתח ה' את פי האתון, והיה ראוי לומר ויפתח ה' פה לאתון, אלא ודאי נראה שלא היה ענין נברא לשעתו... (אבות ה ה)
ויפתח ה' - נתן בה כח לדבר, כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה, בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן לכך, כל שכן שיוכל להסירו מהמוכן כרצונו, וכל זה שלא יאבד איש כמוהו. (שם שם כח)
ותרא האתון - נראה שכל כוונת ה' באלו הדברים היתה להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שנהג גבהות כלפי ה', שאמר לשרים שהולך כעומד ברשות עצמו. וידוע שהרכבת החיונית בבעלי חיים בלתי מדברים משונה מהרכבה שפעל ה' במדברים, ולכן כשפתחה האתון פיה הוצרך להרכיב בה חיוניות המדברים, וזה פעל ה' בהעמדת המלאך בג' מקומות, ובראית האתון אותו, שכח המדבר צריך ג' הכנות קודמות, כח הצומח, המניע, ואחר כך המדבר, ופעם הא' ראתה האתון המלאך ופעל בה כח הראות הרוחני, פעם ב' פעל בה כח המניע, ובפעם ג' כח המדבר. והכלימה את בלעם בפני נעריו, באופן תמוה שיש לו קול. והחליף מקומו ג' פעמים, נגד פעם א' שבלעם נטה מהדרך שאמר ה' אליו, שלא אמר לשרים מאמר לא תאור את העם וגו', ב' נלחצה רגלו נגד שאמר לו ה' אם לקרא לך וגו', שתנאו שילך רק אם יש לו הנאה, ושאין לנטות ממאמר ה' ואך את הדבר וגו' ימין ושמאל. ובפעם ג' שרבצה ירמוז לו שאין חפץ ה' בדבר שהוא הולך. (שם כב כג)
ותרא האתון - לא ראתה מראה מלאך ה' אלא אדם וחרבו שלופה, ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם, לכן לא כתוב ויגל את עיני האתון. להטותה הדרך - הכה בידו, לא שתרגיש כאב אלא להטותה. (שם כב כג)