(ראה גם: אב-ובן, חנוך, כבוד אב ואם)
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו בנינו זה סורר ומורה איננו שמע בקלנו, זולל וסובא. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו. (דברים כא יח)
א"ר יהודה מהו שהקב"ה העניש את דוד על ידי בנו, שכתוב, הנני מקים עליך רעה מביתך... אמר לו אני שמעתי, דוד חטא בבת שבע סתם, (שה"ס המלכות), אמר הקב"ה יבא בנה של בת אל נכר וינקום נקמה, ומי הוא, הוא אבשלום, שהיה בן יפת תאר שנשבית במלחמה, מכאן למדנו, שמי שלוקח אשה זו במלחמה, וחומד אותה, לסוף יוצא ממנה בן סורר ומורה, מהו הטעם, הוא משום שעד עתה עוד לא נפסקה ממנו הזוהמא. (ויקרא תז)
אמר ר' אבא תמה אני על מה שכתוב, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו', ותפשו בו אביו ואמו וגו', ולמדנו שבאותה שעה שאמר הקב"ה למשה, כתוב, (דהיינו שיכתוב פרשת סורר ומורה), אמר לו משה, רבונו של עולם עזוב את זה, וכי יש אב שעושה כזה לבנו, ומשה היה רואה בחכמה מרחוק כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לבני ישראל, (כלומר שהסתכל בזה מרחוק שפרשת סורר ומורה מרמזת על המנהג של הקב"ה עם ישראל, ועל כן) אמר רבונו של עולם עזוב דבר זה, אמר לו הקב"ה למשה, אני רואה מה שאתה אומר, כתוב וקבל שכר, אתה יודע, ואני יודע יותר, מה שאתה רואה עלי הוא המעשה, דרוש את הכתוב ותשכח (הסוד שלו).
באותה שעה רמז אל (המלאך) יופיאל, שר התורה, אמר למשה, אני דרשתי כתוב הזה, כתוב, כי יהיה לאיש, זה הקב"ה, שכתוב ה' איש מלחמה, בן, זהו ישראל, סורר ומורה, שכתוב כי כפרה סוררה סרר ישראל, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, זהו הקב"ה וכנסת ישראל, (שהיא המלכות), ויסרו אותו, שכתוב, ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו' ולא שמע אליהם, שכתוב, ולא ישמעו אל ה' וגו'. ותפשו בו אביו ואמו, היינו בדעת אחד ובהסכמה אחת.
והוציאו אותו אל זקני עירו, אל זקני עירם ואל שער מקומם היה צריך לומר, מהו אל זקני עירו ואל שער מקומו (בלשון יחיד), אלא אל זקני עירו, זהו הקב"ה, ואל שער מקומו זו היא כנסת ישראל, (המלכות, ומפרש) זקני עירו, אלו ימי קדם ימים עתיקים, מכל, (שה"ס הג"ר דז"א שלפניהם המשפט), שער מקומו, זהו מוסף שבת, (שהוא הג"ר דמלכות הנתוספים לה בשבת)...
בנינו זה ודאי, (ואומרים על ישראל), בנינו זה זה ודאי, ולא שאר עמים, סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, מהו השינוי, שבתחילה לא כתוב זולל וסובא ואחר כך כתוב זולל וסובא, אלא מי גרם לישראל להיות סורר ומורה כלפי אביהם שבשמים, משום שהוא זולל וסובא בין שאר העמים, שכתוב, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכתוב, ויאכל העם וישתחוו, כי העיקר והיסוד הוא האכילה ושתיה, כמו שעשו כשהיו בין שאר העמים, זה גרם להם להיות בן סורר ומורה כלפי אביהם שבשמים... ועל כן (כתוב), ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים אלו הם כל שאר העמים, שהיו קולעים בהם אבנים, והפילו חומות, ונתצו מגדלים, וכל זה אין מועיל להם כלום, (שלא יכלו לישראל). כיון ששמע משה זה, כתב פרשה זו. (בלק רלז, ועיין שם עוד)
סורר ומורה שני פעמים, ומורה שוטה, ומורה שמורה לעצמו דרך אחרת... אביו של זה חשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו, ונעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה, שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, לא בשבת ולא בימים טובים. דבר אחר סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו, סורר על דברי תורה, ומורה על דברי הנביאים, סורר על דברי עדים, ומורה על דברי דיינים... איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק, תלמוד לומר איננו שומע אינו שומע לגזירה שוה, מה איננו שומע האמור כאן בן סורר ומורה זולל וסובא, אף איננו שומע האמור להלן סורר ומורה זולל וסובא... (תצא ריח, וראה שם עוד)
...דאמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים, בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו מוחלין לו, ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי... (סוטה כה א)
בן סורר ומורה, מאימתי נעשה בן סורר ומורה, משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן, התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, שנאמר כי יהיה לאיש בן, בן ולא בת, בן ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל מצות... אנן הכי קאמרינן, אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג, על שם סופו נהרג, וכיון דעל שם סופו נהרג אפילו קטן נמי... אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא וכי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש...
אמר רב חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר כי יהיה לאיש בן, לאיש בן ולא לבן בן... והא אמר ר' כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא ג' חדשים בלבד... כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב... (סנהדרין סח ב, וראה שם עוד)
תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא, בן ולא בת. מאימתי חייב, משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ר' יוסי אומר מנה בשר ולוג יין. אכל בחבורת מצוה, אבל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים... אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר זולל וסובא... אמר רב הונא אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה, דכתיב זולל וסובא. ואמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי, איני והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר חי ושתה יין חי אינו נעשה בן סורר ומורה, אמר רבינא יין חי מזיג ולא מזיג, בשר חי בשיל ולא בשיל, כבשר כיבא דאכלי גנבי. רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגיתו אין נעשה בן סורר ומורה... (שם סט ב)
אכל בחבורת מצוה, אמר רבי אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין (רש"י: ריקים שירגילוהו בכך), והאנן תנן אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה... הא קא משמע לן, דאף על גב דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך... דבר מצוה תנחומי אבלים, דבר עבירה תענית ציבור, וטעמא מאי, אמר קרא איננו שומע בקולנו, בקולנו ולא בקולו של מקום... (שם ע ב)
גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, רבי יוסי בר יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, אף על גב דשכיח ליה בעית, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, אף על גב דלא בעית לא שכיח ליה...
היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין, רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי אינה ראויה, אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין, סוף סוף אבוה אבוה נינהו ואמיה אמיה נינהו, אלא בשוה לאביו קאמר. תניא נמי הכי רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי טעמא, דאמר קרא איננו שומע בקלנו, מדקול בעינן שוין, מראה וקומה נמי בעינן שוין. כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי יהודה. איבעית אימא ר' שמעון היא, דאמר ר' שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו, אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר. אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו.
היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו אביו ואמו ולא גדמין, והוציאו אותו ולא חגרין, ואמרו ולא אלמין, בננו זה ולא סומין, איננו שומע בקולנו ולא חרשין. מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו, חזר וקלקל נדון בעשרים ושלשה, ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה, זה שלקה בפניכם...
ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב...
בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם... תניא רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיע תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב... (שם ע ב והלאה, וראה שם עוד)
...והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו, אמר לו לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז, אמר לו מלך שכמותי יהרגנו בנו, מוטב יעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, אמר מאי טעמא קנסיבת יפת תואר, אמר ליה יפת תואר רחמנא שרייה, אמר ליה לא דרשת סמוכין, דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה. (שם קז א)
ועיר שאין בה זקנים, ר' אמי ורבי אסי, חד אמר נעשה בה בן סורר ומורה, וחד אמר אין נעשה בה בן סורר ומורה, למאן דאמר אין נעשה בה בן סורר ומורה, בעינן זקני עירו וליכא, למאן דאמר נעשה בה בן סורר ומורה מצוה בעלמא. (מכות י ב)
...הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה, שאין בו הקפת זקן, ויתיר בו שמא יביא שתי שערות בתוך שלשה חדשים, כמאן דאמר אין מקבלין התרייה על הספק. (יבמות ס א)
בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה, או מאחר שהוא בהתריות מיתה יהא פטור... (בבא קמא יד ב)
...מאימתי הוא מזיד, משתתפשט הכף, (מקום הגבוה שעל הגיד וניכר בו סימנים), משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ. א"ר זעירא תנא ר' שילא בר בינא כי יהיה לאיש בן, לא שיהא הבן אב, מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה היי די ליה אב... ואתייא כיי דמר ר' יסא בשם ר' שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ששה (שלשה, כצ"ל) חדשים בלבד. א"ר ייסא כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין (כולם בהיפוך מן הסברא), תדע לך שהוא כן, מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת, הוי אומר הבת, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן, מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול, הוי אומר גדול, פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מה היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו, הוי אומר הגונב משל אחרים, פטרה תורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך... (סנהדרין מא ב)
ועוד מצאנו כי לאיש ולאשה אמר הכתוב להוציא את בנם לרגום באבנים, שנאמר (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ותפשו בו אביו ואמו, וכל זה למה, בשביל שיצא לתרבות רעה, שיהיה מוציא ממונו ויגנוב ויעשה עבירות ויתחייב למיתה, וקודם שיתחייב במיתה ותפשו בו אביו ואמו וגו' ורגמוהו כל אנשי עירו וגו'... (שמיני יא)
מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל מאן דנסיב יפת תאר נפיק מנייהו בן סורר ומורה, שכן כתב בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות, ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל ולמפיבושת ולאיש בשת הרג והשליט ציבא על כל בית שאול... (תצא א)
והנושא אשה לשם זנות, זו שיצא ממנו בן סורר ומורה, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תאר, מתוך רננה שמרננין עליו בני אדם, הלך ונשא אחרת, כיון שנשא שתי נשים מוציאין ממנו בן סורר ומורה, צא ולמד מדוד... (דברים כא יח)
ואמרו - לחכימי קרתא עברינן על גזירת מימרא דה' בגין כן אתיליד לנא ברנא דין דהוא סורהבן ומרוד ליתוי צית למימרנא גרגרן בבשרא ושתאי בחמרא. (שם שם כ)
סורר - סר מן הדרך. מורה - מסרב בדברי אביו. ויסרו - מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו. ואינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר, וישתה חצי לוג יין... (שם שם יח)
משפט מות - מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו סוף שיצא לתרבות רעה ויתחייב מיתה בבית דין. (שם שם כב)
בן סורר ומורה - על דעת רבותינו אינו קטן, שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצוה, אבל הוא המביא שתי שערות. והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, ועובר על מה שנצטוינו "קדושים תהיו", ונאמר עוד "ואתו תעבודו ובו תדבקון", כאשר פירשתי שנצטוינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו. וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו, כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים, ושלא יהיה תקלה לאחרים... (שם שם יח)
בן סורר ומורה האמור בתורה הרי נתפרשה בו סקילה, ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, והיכן הזהיר "לא תאכלו על הדם", לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים, וזו אכילת בן סורר ומורה, שאינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל, שנאמר זולל וסובא. מפי השמועה למדו שזולל הוא האוכל בשר ברעבתנות, וסובא השותה יין ברעבתנות.
אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בהם והן כולן הלכה מפי הקבלה, אינו חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול, ויאכל וישתה חוץ מרשות אביו בחבורה שכולן ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי, מבושל ואינו מבושל, כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג כדרך שהגרגרנים שותים. והוא שיאכל משקל חמשים דינרין מבשר זה במלוגמא אחת, וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת. גנב משל אביו ואכל אכילה זו ברשות אביו... וכן אם גנב משל אביו ואכל אכילה מכוערת כזו ברשות אחרים והיתה אכילת מצוה אפילו מדבריהם, או אכילת עבירה אפילו מדבריהם פטור, שנאמר "איננו שומע בקולנו", שאינו עובר באכילה זו אלא על קולם, יצא זה שעבר בה על דברי תורה או שאכלה בדבר מצוה...
אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, אף על פי שאכל אכילה זו מבשר העוף פטור, ואם אכל אכילה זו מבשר בהמה והשלים החמשים דינרים מבשר העוף חייב. שתה כל משקה ולא שתה יין פטור.
אכל בשר חי ושתה יין חי פטור, שזה קרי הוא, ואין אדם יכול להמשך בזה, וכן אם אכל בשר מליח ביום השלישי למליחתו, או שתה יין מגתו פטור, שאין אדם יכול להמשך בזה. (ממרים פרק ז א והלאה)
לא ענש הכתוב קטן שלא בא לכלל המצות, וכן איש שגדל והרי הוא ברשות עצמו אינו נסקל מפני שגנב ואכל ושתה אכילה זו המכוערת, הא כיצד, מפי השמועה למדו שאין דין זה אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, עד שיקיף כל הגיד, ואחר שיקיף השיער כל הגיד הרי הוא ברשות עצמו ואינו נסקל.
כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים מאחר שיביא שתי שערות, לפי שאפשר שתתעבר אשתו ויהיה עוברה ניכר בשלשה חדשים, ונאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, ולא אב סורר ומורה, הא למדת שאם הקיף השיער את כל הגיד קודם שישלים שלשה חדשים הרי זה פטור. (שם שם ה והלאה)
כיצד דנין בן סורר ומורה, מביאין אותו אביו ואמו תחילה לבית דין של שלשה, ואומרין להן בננו זה סורר ומורה, ומביאין שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה, וזו היא עדות הראשונה, ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות, שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו, אביו ואמו מביאין אותו לבית דין של שלשה ועשרים, ומביאין שני עדים ומעידין עליו שגנב ואכל אכילה זו האמורה אחר שהתרו בו, וזו היא עדות אחרונה, אפילו היו השנים הראשונים הם האחרונים, ואחר שמקבלין עדותן בודקין אותו שמא הקיף השער את כל הגיד, אם לא הקיף ולא שלמו לו שלשה חדשים גומרין דינו כדרך כל הרוגי בית דין וסוקלין אותו, ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר בננו זה, זהו שלקה בפניכם.
ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו פטור... היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר "ותפשו בו אביו ואמו". היה אחד מהן גדם או חגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר "ותפשו בו" ולא גדמים, "והוציאו אותו" ולא חגרים, "ואמרו" ולא אלמים, "בננו זה" ולא סומים, "איננו שומע בקולנו" ולא חרשים.
גזירת הכתוב הוא שיסקל בן סורר ומורה, אבל הבת אינה נידונית בדין זה, שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש, שנאמר בן ולא בת ולא טומטום ואנדרוגינוס...
בן סורר ומורה צריך הכרזה, כיצד מכריזין עליו, כותבין לכל ישראל בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה. (שם שם ז, וראה שם עוד)
בן סורר - ...ואמרו רז"ל בן סורר ומורה לא היה, ומה שכתבה התורה הדין הוא ללמד גודל אהבת ה', שתתגבר על אהבת הורים לבן אדם אם הוא עובר על המצוות. (דברים כא יח)
שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חז"ל במסכת סנהדרין, והאזהרה לנו על זה מדכתיב לא תאכלו על הדם... משרשי המצוה, לפי שרב חטאות בני אדם יעשו בסבת רבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט", וכן אמרו ז"ל (ברכות ל"ב א') מי גרם לך שתבעטי בי, כרשינין שהאכלתיך... והענין הוא לפי שהמזונות הם עסת החומר, והתבוננות במושכל וביראת ה' ובמצותיו היקרות הוא עסת הנפש, והנפש והחומר הפכים גמורים, כמו שכתבתי בראש הספר, ועל כן בהתגבר עסת החומר תחלש קצת עסת הנפש... ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי, ולכן להרחיק הענין עד תכלית הזהרנו על זה בעונש חזק והוא עונש המיתה. והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית באו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד, ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חיבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד להועיל לו לכל הזמנים... (קדשים מצוה רמח)
אני ראיתיו וישבתי על קברו, וכן רבי יונתן גבי עיר הנדחת, אני ראיתי וישבתי על תלה. ותימה למה דוקא הגיעו לרבי יונתן שראה אלו שני דברים, בן סורר ומורה ועיר הנדחת. ויראה לי לומר כי סבר רבי יונתן אלו שתי מצות, כי ישראל נקראו בני בכורי ישראל, והיו סוררים ומורים ולא היו שומעין אל קול הקב"ה ואל אמם היא כנסת ישראל, ועליהם נאמר "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם", ולכך אמר אני ראיתיו וישבתי על קברו, כי בודאי על קבר הסוררים היה יושב, וכן עיר הנדחת היתה בעונותינו ירושלים עיר הקודש נעשה בה משפט עיר הנדחת... לא תבנה עוד עד שיבנה הקב"ה אותה בעצמה.. וסבר רבי יונתן כי לא נכתבה פרשה בתורה שלא יצאה המצוה לפעל המציאות, ואלו שתי המצות יצאו לפעל בישראל. (חידושי אגדות סנהדרין עא א)
בן סורר ומורה נידון על שם סופו, הקשה הרא"מ דגבי ישמעאל השיב הקב"ה למלאכים "באשר הוא שם", שאין אדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ויש לומר דהיינו בבית דין של מעלה, אבל בבית דין של מטה דנין על שם סופו, להציל מבית דין של מעלה שלא ימות בדיניהם חייב, שבית דין של מטה מכריחין לקיים מצוה, ובית דין של מעלה נותנין רשות. והרא"מ תירץ שכאן כבר התחיל קצת בעבירה, וישמעאל לא עשה שום עבירה. ועוד הקשה שאם ילסטם מיתתו בסייף ולמה כאן בסקילה החמורה? ותירץ שילסטם בשבת ויתחייב סקילה. ונראה דסופו יתחייב כמה פעמים מיתה, לכך החמירה התורה עליו, ועוד שדינו כרודף המתחייב בנפשו בכל מה שאפשר להמיתו. (גור אריה דברים כא יח)
כי יהיה לאיש - אמרו רז"ל בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה, ולמה נכתב בתורה... ואולי טעמו של דבר כדי שישמעו הבנים ויראו ולא יעשו כדבר הזה, ומה שכתב "וכל ישראל ישמעו" היינו שישמעו פרשה זו ומשפט הכתוב בה, וייראו הבנים מלמרות עיני כבודם של אב ואם, ולכך לא נאמר "ולא יזידון עוד", כי לשון עוד מורה על דבר הנעשה כבר, שלא יהיה נעשה עוד, וזה אינו, שהרי בן סורר ומורה לא היה דברים מעולם... אך קשה וכל הבנים היה לו לומר, כי אין צורך לפחד זה כי אם לבנים. ובספר הזוהר דרש פרשה זו על כל ישראל, ואני אומר שאין צורך בזה, כי גם מפשוטה של פרשה יש מוסר נפלא לכל ישראל שנקראו בנים לא-ל חי, ויש לחוש שיסמכו על זה ויאמרו, מאחר שאנחנו בניו, אם כן ודאי אם יהיו בנים סוררים לא יביט און ביעקב וירחם עליהם כרחם אב על בנים ויוותר להם, כדרך שהאב מוותר לבנו... על כן כתבה התורה שהדין דין אמת, שאפילו האב חייב להביא את בנו לבית דין ולמוסרו למיתה, ועל ידי זה ישמעו פרשה זו כל ישראל ויראו את ה'... (שם)
סורר ומורה - לדעת רז"ל סורר שסר מדרך הישרה, ומורה - שאחר שסטה מדרך הטוב מורה לעצמו דרך רע, ובעבור הרע הזה נדון על שם סופו... ועל זה אמר שני פעמים סורר ומורה, שא' משמעותו שסורר מדברי אביו שהוא מוליכו בדרך הטוב, ומורה מלשון מרי, על דברי אמו שהיא רואה מעשיו ומוכחת אותו, ועוד שסורר מדרך התורה, ואף שהנביאים מוכיחים אותו הוא ממרה ומורד על דבריהם... (שם)
בן סורר ומורה - בישורון שנה ח' כבר פירשנו כי לחז"ל בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, כבסנהדרין ע"א, כי אם תמיד ישאר בתורה כבעיה, על כן נכתב כדי "לדרוש ולקבל שכר" על עניני חינוך הבנים.
לאיש בן - הבן הוא סמוך להיותו איש, אביו כבר רואה בו את ממשיך שושלתו, את האיש בעתיד. התורה רואה בזמן הסמוך לבר מצוה את התקופה הקריטית עבור העתיד המוסרי של האדם. דווקא בזמן בו מתעוררת באדם על פי הדעת המקובלת החושניות הרעה, דווקא אז מצפה התורה שהטוב יתגבר בו תוך מלחמה בחושניות. הבורא נתן לאדם הצעיר את תקופת המלחמה בה מתעוררת הדעת, והוא מתלהב אז עבור הטוב והנשגב ומתעב את הנבזה. כך יהיה אם גדלוהו על ברכי התורה והמצוה כ"בר מצוה", כמאמר חז"ל (קדושין ל'): "בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין"...
סורר - סוטה מן הדרך, ומורה - לעצמו דרך אחרת. אביו ואמו - צריך שיהיו לו הורים, ושקולם יהיה אחד - אחיד, כמו שהם אומרים "איננו שומע בקולנו", בלא זאת אין הוכחה לרוע טבעו, כי מה שהחסירו ההורים בחינוכם יוכל להתקן על ידי החיים ונסיונם. וכן בסנהדרין: היה אביו רוצה ואמו אינו רוצה וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה. רק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש וכבוד, ומעל הכל, רק אם יש ביניהם אחדות דעות ורצון משותף, רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם אין הסכמה בין האב לאם, ואין הם מחנכים את הילד בכיוון אחד, הרי קלקלתו עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו.
ותפשו בו - מכאן שאפילו בחיצוניותם צריכים ההורים להיות דומים זה לזה, בקול, במראה ובקומה וכו', ולא שיהיה אחד מהם מרשים יותר מהשני, גם לא על ידי נכותו. זולל וסובא - אינו חייב עד שיתמרד נגד הוריו באופן בהמי על ידי זלילה וכדומה, תוך כדי גנבה מהוריו, וזלילה בחבר מרעים. זו אזהרה להורים שהאוירה בביתם תהיה מופנית לערכים רוחניים ומוסריים ולא לאכילה ושתיה... (שם שם יח והלאה)
סורר ומורה - דרך האב ללמדו תורה, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג, ונגד אלו נקרא סורר ומורה. איננו שומע בקולנו - רוצה לומר הוא שומע ואינו מדקדק. (שם)
בן סורר ומורה - בתוספתא דנגעים, אמר ר' נחמן אינו נעשה בן סורר ומורה בירושלים. ונראה לי הטעם, שהיו אוכלים שם הרבה בשר שלא יבא לידי נותר, ושותים הרבה יין של מעשר שני, ואין חטא אם בא לידי זוללות. (שם)
והנה יש לפרש כן בעבירות שבאדם... ולכאורה בלתי מובן למה יכנה (אבן עזרא) את זה הזולל וסובא בשם אפיקורוס, שבכל מקום הוא כינוי למי שמופקר בכל עניני הדת והאמונה. אך פרשתי על פי מאמרם ז"ל שנהרג על שם סופו, כן נמי נקרא בשם זה על שם סופו, והיינו שתכלה ממנו לאט לאט כל חיות הקדושה, עד שממילא יבוא לידי העבירות החמורות, וזוהי סירכא שסופה לנקוב. (שבת תשובה תר"פ)
...הענין קשה מאד, הלא מבואר שאין הקב"ה דן את האדם אלא לפי שעתו, וזה נידון על שם סופו? ועוד, הרי אפילו אם הרג במזיד, אם לא ראו עדים כשרים הוא יוצא זכאי מבית דין, ואולי כשילסטם את הבריות לא יהיו עדים?
פתרון הדבר כך הוא: התורה רצתה לגלות איך ישימו אב ואם עין השגחתם על חינוך הבנים מקטנותם, לא רק שלא יעשו דברים אסורים, אלא גם דברים המותרים אם הם בגדר תאוה, כמו כאן אכילת תרטימר בשר וחצי לוג יין, שאכילת היתר היא, בכל זאת הכירה תורה כי גדר תאוה, הוא, וכן דרכן של בעלי תאוות, ראשיתם מצער מאד, ועתה כבר הוטבעו בכל איסור, ורק דרך התאוה כך שבערמה תצוד נפשות... והחמירה תורה בחינוך הבנים בשמירה מן התאוה אשר רגליה יורדות מות, עד שאם האב והאם יתרצו להתירו לבית דין להמיתו עבור הדבר הקל הזה, הרשות בידם ואין עליהם חטא... נמצא שאינו דומה ללסטים שהרג את הנפש דווקא בעדים, ששם נהרג על מעשה פרטי וצריך ראיה ברורה, וכאן נהרג על סימני תאוה המתחילה להתנוצץ בו, ועוד ועוד. ועל כן גם מיתתו חמורה מהורג נפש... (חלק ב שה)