בריאה   אדם   

(ראה גם: אדם-צלם אלקים, אלקים-ואדם, בריאה-כללי)

 

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ. ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם... (בראשית א כו)

וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. (שם ב ז)

ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה. ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה, ויביאה אל האדם. (שם ב כא)

זה ספר תולדות אדם, ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו. זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. (שם ה א)

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו. (שם ו ו)

זהר:

...כשהגיע להמדרגות בעולם הפירוד שהוא עולם הנבדלים, (דהיינו לברא נשמת אדם שבעולם הבריאה, שעולם זה כבר נבדל מאלקיות, ובחינת הכלים אשר שם כבר אינם אלקית), אמר האומן לבעל הבנין נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, (דהיינו להיפך מבכל מעשה בראשית עד בריאת אדם, שבהם בעל הבנין אמר, וכאן אמר האומן), אמר בעל הבנין ודאי טוב הוא לעשות את האדם, אבל הוא עתיד לחטא לפניך משום שהוא כסיל, וזה שאמר בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו...

מאחר שחטאיו תלויים באמא ולא באבא, על כן אני רוצה לברא אותו בצלם שלי, וזה שכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו, כי לא כתיב כאן בצלמנו, מפני שלא רצתה לשתף בו את אבא... (בראשית קסב, ועיין שם הפירוש)

דבר אחר, הנה הכתוב נעשה אדם וגו', בארו אותו החברים על מלאכי השרת, (שהם אמרו הכתוב הזה אל הקב"ה), אמר להם (ר"ש), מאחר שהמלאכים יודעים את ההוה ואת העתיד להיות, והיו יודעים שהאדם עתיד לחטא, אם כן למה רצו לעשות את האדם, (כי אמרו נעשה אדם וגו').

ולא עוד אלא שהמלאכים עזא ועזאל היו מקטרגים על בריאת האדם, בעת שאמרה השכינה להקב"ה נעשה אדם, אמרו מה אדם ותדעהו, למה אתה רוצה לברוא האדם, בעת שתדע, שהוא עתיד לחטוא לפניך באשתו, שהיא חושך, כי אור הוא זכר וחשך היא הנוקבא, שהיא מקו שמאל הנבחן לחשך דבריאה. קרא כתות כתות של מלאכים העליונים והושיב אותם לפניו ואמר להם, אני רוצה לברא אדם, (דהיינו כנ"ל שהזו"ן נתמעטו לבחינת ו"ק ועמהם כל מלאכי מעלה, בעת שרצה לברא את האדם, ורמזו זה בהמלות ואותיב לון קמיה, כי ישיבה, רומזת על מיעוט שיעור קומה, כי אין הקומה בשלימות רק בעת עמידה, אבל בישיבה מתקצר הקומה, והיינו שנתמעטו כל המלאכים לו"ק בלי ראש).

(ולפיכך נתרגשו כל המלאכים ושאלו מה טיבו דבר נש דא, מה טיבו של אדם זה, שבשביל בריאתו מיעטת אותנו. אמר להם האדם הנברא בצלם שלנו יהיה חכמתו מרובה מחכמתכם, דהיינו אחר שהזו"ן יחזרו את אתוון אל"ה למדרגתם, יתעלו עמהם גם העולמות בי"ע לאצילות, וישיג האדם נר"ן דאצילות שהוא גבוה לאין שיעור מבחינת מלאכים, ואז כל המלאכים יתעלו בשבילו לאצילות, כמו שהיה באמת ביום ששי מלפני החטא, וכיון ששמעו המלאכים את זה תיכף הסכימו לבריאתו).

...אחר שברא את האדם וחטא באו עזא ועזאל ואמרו לפני הקב"ה פתחון פה יש לנו לפניך, הרי האדם שעשית חטא לפניך, ומסבת הקטרוג שלהם נתעכב האדם בתשובתו... ויצאו בנות האדם בלתי מתוקנות, שסופכם לזנות אחריהם כנ"ל...

אמר להם כך אמרה השכינה, אתם, עזא ועזאל, נזדמנתם לקטרג לפני יותר מכל צבאות של מעלה, אם הייתם במעשיכם טובים מהאדם, הייתם צודקים לקטרג עליו, אבל אדם עתיד לחטא רק באשה אחת, ואתם בנשים רבות... ולא עוד אלא אדם חטא, הרי הקדמתי בעדו תשובה, לתקן מה שחטא, כי תשובה קדמה לעולם, אבל למלאכים אין תשובה. 

אמרו לו החברים, אם כן הוא למה כל זה, (כלומר אם כל התירוץ על בריאת האדם הוא מפני שיכול לעשות תשובה, ויתקן את קלקולו, אם כן למה כל זה, מוטב היה שלא לברא החושך בהנוקבא, והאדם לא יבא לכלל חטא מלכתחילה).

השיב ר"ש לחברים, אם לא היה כך, שברא הקב"ה יצר טוב ויצר הרע, שהם אור וחשך, לא היה מצות ועבירות לאדם דבריאה, אלא שהאדם נברא משניהם מאור ומחשך, ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי וגו' את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע. אמרו לו למה כל זה, הלא מוטב היה שלא יברא החשך ולא היה לו להאדם לא עונש ולא שכר, משיברא ויחטא, ויגרום לכל אלו קלקולים הרבים שגרם בחטאו.

אמר להם מן הדין היה לו לבראו כך, (באור וחושך), משום שהתורה נברא בשביל האדם שכתוב בה עונש לרשעים ושכר לצדיקים, ולא יצוייר שיהיה שכר ועונש אלא באדם דבריאה הכלול מאור וחשך...

ולא עוד אלא התורה דבריאה (שיש בה אור וחשך שכר ועונש), היא לבוש של השכינה, ואם האדם לא היה עתיד להבראות, היתה השכינה בלי לבוש, כעני, שאין לו בגדים, ומשום זה כל החטא הריהו כאלו הפשיט הלבושים מן השכינה, וזהו עונשו של האדם החוטא... (בראשית קעז והלאה, ועיין שם עוד)

ר"ש קם ואמר, הייתי מסתכל, בשעה שרצה הקב"ה לברא את האדם נזדעזעו כל העליונים והתחתונים, (מפני שכל העולמות העליונים והתחתונים תלויים במעשיו אם לשבט ואם לחסד, ונמצא בריאת האדם נוגעת לכולם ועל כן נזדעזעו כי יראו אולי יחטא), ויום הששי היה עולה במדרגותיו עד שעלה ברצון העליון והאיר ההתחלה לכל האורות... (שם תיב, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם וחוה זה בצד זה נבראו, למה לא נבראו פנים בפנים, ואומר כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, וזווג דזו"ן עוד לא היה כתקונו. וכשנתתקנו אדם וחוה שלמטה והוחזרו פנים בפנים, אז נתתקנו גם למעלה פנים בפנים...

וכאשר נשלמה חוה (דהיינו שננסרה ונתתקנה עמו פנים בפנים), אז נשלם אדם, וקודם לכן לא נשלם האדם... (שם תיט, ועיין שם עוד)

ותא חזי, באופן זה שברא הקב"ה את העולם, (דהיינו בשתופה של מדת הרחמים דבינה כנ"ל), כן ברא הקב"ה לנשמת אדם הראשון, (כלומר שגם נשמת אדם הראשון קבלה אותו השיתוף דמדת הרחמים, שנברא בו העולם שהוא מלכות), ועל כן השיג גם הוא כל האורות העליונים שבבינה, כמו המלכות. פתח ואמר והמה כאדם עברו ברית וגו', שהרי הקב"ה הכתיר לו לאדם הראשון בעטרות עליונות, (דהיינו במוחין דג"ר), וברא אותו בשש קצוות העולם, (דהיינו מוחין דו"ק), כדי שיהיה שלם בכל. וכל הבריות היו חרדים ומפחדים מפניו, כי כשנברא אדם הראשון נברא בצורה עליונה, והיו הבריות מסתכלים באותה הצורה וחרדים ומפחדים מפניו.

ואחר כך הכניסו הקב"ה לגן עדן להתעדן שם בתענוגים עליונים, והיו מסבבין אותו מלאכים העליונים ומשמשים לפניו ומודיעים לו סודותיו של רבונם... (בראשית ב ב, ועיין שם עוד ושם קעב)

אמר רב יהודה כשברא הקב"ה את אדם הראשון, בעוד שהיה גולם מטרם שזרק בו הנשמה קרא לאותו המלאך שהוא ממונה על צורות בני אדם ואמר לו, עיין וצר בצורתו של זה ששה אנשים, והם שמשון שאול עשהאל יאשיהו צדקיהו אבשלום, וזהו שכתוב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, כלומר ששה, דהיינו ששה אנשים הנ"ל.

אמר רבי יצחק, מאותו העפר ממש שנברא אדם הראשון לקח הקב"ה לברא אלו ששה אנשים וקרא לו שת, שפירושו שתא, כלומר שקרא והזמנין ששה אנשים, וזהו שכתוב ויולד בדמותו כצלמו, דהיינו מאותו הבצק שנברא הגולם שלו, ועל כך נאמר גלמי ראו עיניך, פירושו שעיינת לעשות דומים אליו. (חיי שרה מב)

ר' יצחק פתח ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח וגו', תא חזי, כאשר ברא הקב"ה את האדם לקח עפרו ממקום המקדש, ובנה גופו מארבע רוחות העולם, שכל אחד נתן לו כח, ואחר כך הריק עליו רוח החיים, כמו שאתה אומר ויפח באפיו נשמת חיים, אחר כך קם וידע שהוא כלול מלמעלה ומלמטה, ואז נתדבק בה' וידע חכמה עליונה. (שם רא)

כשרצה לברא את האדם אמרה התורה לפניו, אם יהיה נברא האדם ואחר כך יחטא, ואתה תדון אותו, למה יהיו מעשי ידיך לשוא, הרי לא יכול לסבול את דינך, אמר לה הקב"ה הרי בראתי תשובה מטרם שבראתי העולם, ואם יחטא יוכל לעשות תשובה ואמחול לו.

אמר הקב"ה לעולם בשעה שברא אותו, וברא את האדם, אמר לו עולם עולם, אתה וטבעך אינם עומדים אלא על התורה, ומשום זה בראתי בך אדם כדי שיעסוק בתורה, ואם לא (יעסוק בתורה) הרי אני מחזירך לתוהו ובוהו, והכל הוא בשביל האדם... (תולדות ב)

תא חזי, הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכל בחכמה, כי אין לך אבר ואבר בבן אדם שאינו עומד בחכמה העליונה, (שכל אבר רומז על מדרגה מיוחדת), כי אחר שנתקן כל הגוף באבריו כראוי הקב"ה משתתף עמו, ומכניס בו נשמה קדושה כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי...

ומשום שיש בו נשמה קדושה (הוא ראוי להוליד בנים בצלמו ודמותו ית', ועל כן) צריך האדם להרבות הדמות של מלך העליון בעולם, וזה סוד, כי להיות אותו הנהר הנמשך ויוצא (שהוא יסוד העליון) מימיו אינם נפסקים לעולם, על כן צריך גם האדם שלא יפסיק הנהר והמקור שלו בעולם הזה, (אלא שיוליד בנים). (וישב קנו)

כי כשברא הקב"ה את העולם, עשה כל בריות העולם כל אחד ואחד בצורתו כראוי לו, ואחר כך ברא את האדם בצורה עליונה, והמשילו בכח צורה זו על כל הבריות, וכל זמן שהאדם עומד בעולם, כל הבריות, כשנושאים ראשם ומסתכלים בצורה העליונה של האדם כולם מפחדים אז ורועדים מפניו, והדברים נאמרים רק כשמסתכלים ורואים בו צורה הזו והנשמה בו... (שם רמב)

תא חזי, כאשר ברא הקב"ה את האדם, אסף עפרו מארבע רוחות העולם, ועשה אותו במקום בית המקדש שלמטה, שהוא סוד הנוקבא, והמשיך עליו נשמת חיים מבית המקדש שלמעלה, שה"ס בינה.

והנשמה היא כלולה משלש מדרגות, ועל כן שלשה שמות יש לנשמה, כעין הסוד העליון, נפש רוח נשמה, נפש הרי בארוה שהיא תחתונה מכולם, (שהיא נמשכת מן הנוקבא, שהיא התחתונה מעשר ספירות), רוח הוא קיום השולט על הנפש, והוא מדרגה שלמעלה ממנה שנמשך מן ז"א לקיים אותה בכל, (הן בחכמה הן בחסדים) כראוי, נשמה היא קיום עליון על הכל (דהיינו אור הבינה שהיא עליון על אור ז"א ואור נוקבא שהם רוח נפש), ושולטת על הכל, מדרגה קדושה העליונה על כולם... (ויגש יד)

כי כשנברא האדם הראשון, הוא נתתקן מעפר בית המקדש שלמטה, (הוא המלכות שנקראת עפר, אבל ממלכות הממותקת בבינה, שנקראת עפר בית המקדש שלמטה), וארבע רוחות העולם (שהם חו"ג תו"מ) התחברו במקום ההוא נקרא בית המקדש, (דהיינו במלכות הממותקת בבינה), ואלו ארבע רוחות העולם התחברו בארבע צדדים שהם יסודות העולם, (שהם) אש רוח מים ועפר, (שהם פנימיות חו"ג תו"מ) והתחברו ד' רוחות העולם בד' יסודות העולם ותקן הקב"ה מהם גוף אחד בתקון העליון (הוא בינה, כלומר שהמלכות שבו היתה ממותקת בבינה ונמצא) שגוף הזה התחבר משני עולמות מעולם הזה התחתון (שהוא מלכות, ומעולם העליון שהיא בינה, וה"ס ב' נקודין שנתחברו יחד)... (וארא לג, ועיין שם עוד)

אמר ר' שמעון, זה שאמר ר' חזקיה, כשברא הקב"ה את האדם (דהיינו גופו) נברא מעפר בית המקדש שלמטה, (שהוא המלכות), הנה מעפר בית המקדש של מעלה (שהיא הבינה), ניתנה בו הנשמה, וכמו כשנברא מעפר שלמטה נתחברו בו (בעפר) ג' בחינות יסודות העולם, (שהם אש רוח מים של מטה), כך כשנברא מעפר של מעלה נתחברו בו, בעפר הזה ג' בחינות יסודות העולם, אש רוח מים של מעלה), והאדם נשלם בגוף ונשמה, והיינו שכתוב אשרי אדם לא יחשב ה' לו עוון, בזמן שאין ברוחו רמיה, מתי לא יחשב ה' לו עון, בזמן שאין ברוחו רמיה, (דהיינו שיש לו נשמה מבינה)... (שם נ)

ר' יצחק אמר, אדם בשני פנים נברא, וכן בארוה, ויקח אחת מצלעותיו נסרו הקב"ה ונעשו שנים, ממזרח וממערב, (אדם ממזרח וחוה ממערב), זה שאמר אחור וקדם צרתני, אחור זה מערב וקדם זה מזרח.

ר' חייא אמר, מה עשה הקב"ה תקן אותה הנקבה ושכלל יפיה על כל, והביאה לאדם, זה שאמר ויבן ה' אלקים את הצלע וגו', תא חזי, מה כתוב למעלה ויקח אחת מצלעותיו, מהו אחת, הוא כמש"א אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, (שהיא המלכות), מצלעותיו (פירושו) מצדדיו, כמש"א ולצלע המשכן, (כי נלקחה מצד שמאל).

ר' יהודה אמר, הקב"ה נתן נשמה עליונה באדם, והכליל בה חכמה ותבונה לדעת הכל. מאיזה מקום נתן בו נשמה, ר' יצחק אמר ממקום ששאר הנשמות באות, (דהיינו בינה שאור הבינה נקרא נשמה)... (בשלח רלג)

אחר כך שכתוב, ביום ברא אלקים אדם, זהו אדם שלמטה, כי שני אדם כתובים במקרא הזה, אחד, הוא סוד (אדם) שלמעלה, ואחד ה"ס (אדם) שלמטה, אדם שהוא בסוד שלמעלה (שהוא ז"א) הוא בגניזה שגנז הכתוב בזכר ונקבה בסוד אחד, שכתוב זה ספר, שהוא כלל זכר ונקבה ביחד, כיון שעשו תולדות ביחד קרא אותם אדם שכתוב תולדות אדם.

לאחר שהדבר נתגלה מתוך הסתום העליון הראשון שבכתוב, (דהיינו שנגלה שזה ספר סובבים על אדם העליון, שתולדותיהם הם נשמות וקרואות בני אדם כנ"ל), ברא אדם שלמטה שכתוב ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו, בדמות (פירושו), שאדם הוא כמראה הזה שהצורות נראות בו, והצורות אינן עומדות במראה ההוא בצורות של קיום אלא נעברים ממנו, אף כאן כן הוא, בדמות אלקים.

דבר אחר בדמות אלקים (פירושו), צורת האברים דכר ונוקבא בסוד של אחור וקדם, אחור הוא בסוד שמור, (שהיא הנוקבא), וקדם הוא בסוד זכור, (שהוא ז"א), ובאלו תלוים כל מצות התורה, שש מאות ושלש עשרה מצות התורה, שהם כלל הכל. ולמדנו (שאדם נברא) אחור למעשה בראשית, וקדם למעשה מרכבה, והכל תלוי זה בזה, בדמות אלקים היינו בצורה זו ממש (של המלכות), והרי ביאר אותו אדוני... (יתרו סה)

כיון שנברא העולם כל דבר ודבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצון לברוא האדם, שיהיה עוסק בתורה, ובשבילה נתקיים העולם. עתה, כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה, כביכול, הוא מקיים כל העולם...

בשעה שעלה ברצון של הקב"ה לברא האדם היה עומד לפניו בצורתו וקיומו כמו שהוא בעולם הזה, ואפילו כל בני העולם מטרם שבאים לעולם הזה, כולם עומדים בקיומם ובתקונם, כעין שנמצאים בעולם הזה באוצר אחד, ששם כל נשמות העולם מתלבשים בצורה שלהם. (תרומה תרמ)

תא חזי, כשנשלם עולם הזה בישראל, כמו למעלה, (דהיינו כמו זו"ן העליונים), ואדם ההוא נתקע בארץ ורומו מגיע עד גובה השמים, רצה הקב"ה להשלים הנשמה הקדושה ממעלה למטה, כדי שיתאחדו ויתקשרו זה בזה, (הנשמה בגוף והגוף בנשמה), זה שאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, שיהיו קשורים זה בזה, ויהיה שלם כעין של מעלה, ויתקן עצמו כך.

ומשום זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם, ומתי נקרא האדם שלם כעין של מעלה, הוא בשעה שמתחבר עם בת זוגו באחדות בשמחה וברצון, ויצאו ממנו ומאשתו בן ובת... (ויקרא צג)

תא חזי מנוקבא דתהומא רבא העליון נמצאה נוקבא אחת, רוח על כל הרוחות והעמדנו, ששמה לילית, והיא היתה נמצאת בתחלה אצל האדם, (שהיתה נוקבא שלו), ובשעה שנברא האדם ונשלם גופו נזדמנו על הגוף ההוא אלף רוחות מצד שמאל, זה רצה לכנוס בו וזה רצה לכנוס בו, ולא היו יכולים, עד שגער בהם הקב"ה, והאדם היה שוכב גוף בלי רוח ומראהו היה ירוק, וכל אלו הרוחות מסבבים אותו.

בשעה ההיא ירד ענן אחד, ודחה כל אלו הרוחות (שהיו מסבבים את האדם, ובשעה זו כתוב, ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה, והרי העמדנו, שהנוקבא (שהיא המלכות), נתעברה מן הדכר, (שהוא ז"א), עם נפש ההיא של האדם (הראשון), והיא, (המלכות) הוציאה את הרוח ההוא לנשב אותו באדם כלול מב' צדדים (מזכר ומנקבה), כראוי, זה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, (דהיינו הכלולה מזכר ומנקבה), ומי שמסופק בזה, משום שאינו יודע אם חיה זו היא חיה תחתונה, (שהיא המלכות), או חיה ששמה ישראל (שהוא ז"א), או מדכר או מנוקבא (ידייק) שהרי לא כתוב לנפש החיה, (שהיה משמע לחיה הידועה), אלא כתוב לנפש חיה סתם, שמשמע הכל, (כלומר שנפש חיה זו היא כלולה מכולם).

וכשקם אדם, (אחר שקבל את הנפש חיה) היתה הנוקבא שלו תקועה בצדו, והנשמה הקדושה שבו היתה מתפשטת לצד זה (של הדכר), ולצד זה (של הנוקבא), והיתה דיה לזה ולזה, לדכר ולנוקבא), משום שהיתה כלולה כך (מדכר ונוקבא). אחר כך נסר הקב"ה את האדם ותקן את הנוקבא שלו, זה שאמר ויבן ה' אלקים את הצלע וגו'... (ויקרא שטז)

וכי לבדו היה, והרי כתוב, זכר ונקבה בראם, ולמדנו שאדם הראשון נברא דו פרצופין, (דהיינו ב' פרצופין זכר ונקבה דבוקים זה בזה מאחוריהם), ואתה אומר, לא טוב היות האדם לבדו. אלא שלא השתדל בנוקביה, ולא היתה לו עזר כנגדו, משום שהיתה בצדו, והיו דבוקים יחד מאחוריהם, ואז היה האדם לבדו.

מהו כנגדו, כנגד הפנים, כדי שיתחברו זה בזה פנים בפנים. מה עשה הקב"ה נסר אותו ולקח הנקבה ממנו, זה שאמר ויקח אחת מצלעותיו. מהו אחת, הוא הנוקבא שלו... (תזריע מג)

עוד פתח בנו האחר, ואמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וגו', עם ב' יודין, (יורה שהאדם נברא) בשני יצרים, ביצר הטוב וביצר הרע, אחד (יצר הטוב כנגד מים), ואחד (היצר הרע כנגד אש). הויה אלקים הוא שם מלא. את האדם, כלול זכר ונקבה, (כי את רומז על הנקבה). עפר מן האדמה, זהו עפר של ארץ קדושה, שמשם נברא, והוא מקום בית המקדש...

ויפח באפיו נשמת חיים, זו היא הנשמה הקדושה, שנמשכת מאלו החיים שלמעלה, (מבינה). ויהי האדם לנפש חיה, שהאדם נכלל מנפש הקדושה של חיה עליונה ההיא, (שהיא בינה), שהוציאה הארץ, (שהיא מלכות), שכתוב תוצא הארץ נפש חיה, נפש של חיה ההיא העליונה (שהיא בינה)... (שם פ)

למדנו, ביום ששי נברא האדם, (שהוא מרכבה לאדם העליון ז"א), בשעה שנשלם הכסא, שהוא המלכות), שנקרא כסא שכתוב שש מעלות לכסא, (שהם חג"ת נה"י דמלכות הנקראת כסא), ולפיכך נברא האדם בששי, שכבר נשלמו שש הספירות חג"ת נה"י, שהוא (אדם העליון), ראוי לישב על הכסא, ולמדנו, כיון שנברא אדם נתתקן הכל, וכל מה שלמעלה (דהיינו ז"א ומלכות), ושלמטה, והכל נכלל באדם... (שם קיד)

רבי יהודה פתח, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', למדנו בשעה שברא הקב"ה את העולם, רצה לברא את האדם, נתיעץ בתורה, אמרה לפניו, אתה רוצה לברא אדם הזה, הוא עתיד לחטא לפניך, הוא עתיד להרגיז לפניך, אם תתנהג עמו כמעשיו הרי העולם לא יוכל לעמוד לפניך, כל שכן האדם ההוא, אמר לה (הקב"ה) וכי לחנם אני נקרא א-ל רחום וחנון ארך אפים. ומטרם שברא הקב"ה את העולם ברא תשובה... (אחרי רמג)

ר' יוסי זעירא נכנס לפני ר' שמעון, יום אחד מצאו, שהיה יושב וקורא, כתוב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. משמע שאדם וחוה נבראו יחד, ודבקים זה בזה בגוף אחד, שכתוב, אשר נתת עמדי, ולא כתוב, אשר נתת לי. אמר לו אם כן, והרי כתוב אני האשה הנצבת עמך בזה, ולא כתוב הנצבת לפניך. אמר לו אם היה כתוב הנתנת עמך הייתי אומר כך כמו בהכתוב, אשר נתת עמדי, אבל הנצבת כתוב, (הרי המשמעות שהיתה נצבת לבדה, ולא דבוקה בו).

א"ל והרי כתוב ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, (הרי שאשתו נבראה לבדה, והיתה כנגדו ולא דבוקה בו בגוף אחד, ומשיב), אעשה לו, (היינו) עתה (אעשה לו שתהיה כנגדו, אבל מקודם לכן נבראו דבוקים זה בזה בגוף אחד). אמר לו כך הוא ודאי שאדם היה לבדו שלא היה לו עזר בנוקביה, משום שהיתה (דבוקה) בצלעותיו, כמו שהעמדנו... אבל אעשה כתוב, אתקן, משמע שהקב"ה לקח אותה מצלעותיו ותקן אותה תקון והביאה לפניו ואז השתמש אדם באשתו והיתה לו לעזר... (קדושים סח)

א"ר אבא בראש השנה נברא אדם, ועמד בדין לפני אדונו, (על שאכל מעץ הדעת), וחזר בתשובה, וקיבל אותו הקב"ה. אמר לו אדם, אתה תהיה סימן לבניך לדורי דורות... (אמור רכז)

ר' שמעון פתח, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי, זהו אדם, שהקב"ה ברא אותו בשמו, שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וקרא אותו בשמו, בשעה שהוציא אמת ודין בעולם ונקרא אלקים, (דהיינו בתורה), שכתוב אלהים לא תקלל.

קרא אותו בשמו, שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו ויפה הוא, הרי העמדנו, מה שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, נאמר בשעת הזווג (של ז"א ומלכות), וכך הוא בזווג שניהם, הוא בצלם ודמות, (כי צלם הוא מז"א, ודמות היא ממלכות), ואדם מדכר ונוקבא יצא, (דהיינו מז"א ומלכות)... (שם רפג)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', ר' אבא פתח, ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו', מקרא זה למדנו, תא חזי בשעה שהקב"ה ברא את האדם עשה אותו בצורת העליונים והתחתונים, והיה כלול מכולם, והיה אורו מאיר מסוף העולם עד סוף העולם, והכל היו יראים מפניו.

ואף על פי שהעמידוהו, יש להסתכל בו במקרא הזה, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, כיון שאמר בצלמו, מהו עוד בצלם אלקים ברא אותו, אלא ודאי שתי מדרגות (היו באדם שהיה) כלול מזכר ונקבה, לכן אחד לזכר, (דהיינו ויברא וגו'), ואחד לנקבה, (דהיינו בצלם אלקים וגו').

ומשום זה ב' פרצופין היו ודאי, (זכר ונקבה), וסוף המקרא מוכח, שכתוב, זכר ונקבה ברא אותם, וכלול היה מב' צדדים ואף על פי שהנקבה היתה נאחזת בצדו, הרי היא בפני עצמה היתה כלולה גם כן מב' צדדים, (שהם חסד ודין) להיות שלם בכל... (במדבר א)

כשבא לברא האדם, ולמדנו, אמרה תורה, וכי בחנם נקראת ארך אפים ורב חסד, (ואם לא יהיה אדם שיחטא למי תאריך אפך). באותה שעה שיצא האדם לעולם, היה זיו הפנים שלו ממעלה וממטה, והיו יראים מפניו כל הבריות. והעמידוהו, תא חזי, לא נתקיים העולם ולא נשלם עד אותה שעה שיצא האדם בשלמות הכל ונתקדש היום, ונתתקן כסא קדוש למלך, (שהוא המלכות), אז נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שמחה בכל העולמות... (קרח לו)

פתח ואמר, מה אנוש כי תזכרנו וגו', מקרא זה העמידוהו, שממוני העולם אמרוהו בשעה שעלה ברצונו של הקב"ה לברוא אדם, קרא לכתות כתות כל מלאכי השרת והושיבם לפניו, אמר להם אני רוצה לברוא אדם, אמרו לפניו ואדם ביקר בל ילין וגו', הושיט הקב"ה אצבע שלו ושרף אותם... אמרו לפניו מה אנוש כי תזכרנו, מה מעשיו של אדם זה, אמר להם שיהיה בצלם שלנו, וחכמתו תהיה למעלה מחכמתכם.

כיון שברא את האדם וחטא, ויצא בפסק דינו לפניו, באו עוזא ועזאל אמרו לפניו פתחון פה יש לנו אליך, הרי האדם שעשית חטא לפניך, אמר להם אם הייתם נמצאים אצלם הייתם יותר גרועים ממנו, מה עשה הקב"ה הפיל אותם ממדרגה הקדושה שלהם מן השמים. (בלק תטז)

ראה עוד בריאה-כללי פנחס קכא.

כיון שנאמר אומנים אלו השלימו מעשיהם, אמר להם הקב"ה אומנות אחת יש לי לעשות, והוא אדם, התחברו יחד, ואני עמכם נעשה אדם, הגוף שלכם ואני אהיה שותף עמכם לתת הנשמה, ונעשה אדם, וכמו בתחילה הוי ג' אומנים בשותפות (מעשה בראשית), כך הוא לאחר כך (בבריאת אדם). האב, שבו עשה עבודת השמים ועבודת המים (שמהם הלובן שבאדם), והאשה שהיא אומנת הג' כעין הארץ, שממנה האודם שבולד), והקב"ה, שנשתתף עמהם, (שממנו הנשמה, ועל סוד זה כתוב בעושיו, שהם הקב"ה ואביו ואמו)... (פנחס קכד)

ויאמר אלקים נעשה אדם, אחר שהשלימו כל אומן ואומן את עבודתם, אמר להם הקב"ה אומנות אחת יש לי לעשות, שתהיה בה שותפות לכולנו. התחברו כלכם יחד, לעשות בו כל אחד ואחד מחלקו, ואני אשתתף עמכם לתת לו מחלק שלי, והיינו שכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, והעמידו חכמים, שאין אדם אלא ישראל, זה שאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם אדם ולא עכו"ם ומשום זה ישמח ישראל בעושיו. (שם רע"מ תצז)

א"ל בוצינא קדישא (לרעיא מהימנא), אחר שנאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מהו שאומר אחר כך ויברא אלקים את האדם בצלמו, אמר לו מה שהעמידו על זה בעלי המשנה, (ששאל למלאכים על בריאת האדם), ומהם שהיו אומרים יברא, ומהם אמרו לא יברא, והקב"ה ברא אותו, שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, אמר לו אם כן הוא לא נתן בו חלק אחד (ממלאכים), ולא נעשה בצורה שלהם אלא בצורה של המלך בצלמו כדמותו, שהוא צלם דמות תבניתו (בלבד), אמר כך משמע (מדבריך).

אמר (רעיא מהימנא) חס ושלום, (לא אמרתי שאינו כלול מכל המלאכים והבריות), אלא אני אמרתי לך שנברא מכל (המלאכים והבריות), והשליטו על כל הבריות, אלא אם היה נותן כל אחד ואחד חלקו (אל האדם היה נמצא) שבזמן שהיה כועס עליו, היה כל אחד חוזר ולוקח חלקו ממנו, כי במה נחשב הוא.

אלא הקב"ה ברא אותו בדמותו, שזו מלכות הקדושה (הנקראת דמות), שהיא תמונת כל, (שכל דרי בי"ע כלולים בה), ובה נסתכל הקב"ה וברא את העולם, ואת כל הבריות שברא בעולם וכלל בה העליונים והתחתונים בלא פרוד כלל, וכלל בה עשר ספירות וכל השמות וכנוים והויות, ועלת על כלא, שהוא אדון על הכל, ואין אלקים זולתו, אינו נמצא בעליונים ותחתונים פחות ממנה, משום שהיא קשר של כולם, ושלמות כולם, לקיים בו ומלכותו בכל משלה. ומשום שלא נמצאת עלה על הכל בעליונים ותחתונים אפילו באחד מהם, פחות מנה, (אם היא אינה נכללת בו), ונקראת אמונת ישראל, ומצד העלת על הכל נאמר בה, כי לא ראיתם כל תמונה, אבל מצד (שהיא כוללת) שאר הבריות נאמר בה ותמונת ה' יביט. (שם שם תק)

וממי אתה למד, מהקב"ה, קודם בנה בית וכוננו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבא אדם לעולם. היאך, ברא את העולם בראש, שהוא הבית, וזימן כל הפרנסה, היאך, ברא את הבהמות ואת החיות ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה, לאחר שהכין הבית והפרנסה, הביא את האדם וברא אותו ואת אשתו, והולידו בנים ועשו ישוב בבית, ועל כן נאמר בראשית, בית ראש, כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש, וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכל ענין אחד. (זהר חדש בראשית רפד)

וכי הא דאמר ר' יוחנן, בא וראה, למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו ברא בו את האדם, א"ל לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלקים, קודם שיבא אדם לעולם.

וא"ר יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים, שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, משל למלך שהיה מושל על המדינה, והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום א' קרא לכל בני העיר ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך זה כמוני... (שם שם רפו)

כשבא יום הששי היו כולם מוכנים לברוא כבשאר הימים, אמר להם הקב"ה, אף לא אחד מכם יכול לברוא בריה זו בלבדו, כשאר כל הבריות שהיו עד כאן, אלא כולכם תתחברו יחד, ואני עמכם, ונעשה את האדם. כי אתם לא תוכלו לעשותו בלבדכם. אבל הגוף יהיה שלכם שלשתכם והנשמה שלי.

ולפיכך קראם הקב"ה ואמר להם נעשה אדם אני ואתם, אני הנשמה, ואתם הגוף, וכך הוא שהגוף הוא משלשתם, שהיו אומנים בשאר מעשה בראשית, והנשמה נתנה הקב"ה שנשתתף עמהם בה.

בצלמנו כדמותנו, כלומר כמו שראוי לנו, אשר הגוף שנלקח מכם ידע וידמה לכם, כאותה שנלקחה ממני, שהיא הנשמה, (ידמה לי, דהיינו) שיפרד מדברי העולם, וחשקו ורצונו יהיו לעליונים הקדושים.

ועוד (יש לפרש) בצלמנו כדמותנו, שהגוף שנלקח מכם לא יהיה קים (לנצח), בסבתכם, מהו בסבתכם, (היינו שהוא) כמו אלו הבריות שהוצאתם, משום שהוא עפר כשאר כל הבריות, ונשמה הקדושה ההיא שאני נתתי בו, יהיה לה קיום לעולם, שאינה גוף, ותדמה אלי בקיום (תמידי). (שם שם תרעב, וראה שם עוד)

א"ר אבהו אמר ר' יונתן, בא וראה מעלתו של אדם שהבדילו הקב"ה מכל שאר הנבראים, איך (הבדילו), א"ר אבהו כל מה שברא הקב"ה אמר לפועלים האלה (שהם השמים והארץ והמים) שהם יעשו לבדם, והוא לא נתיחד עמהם. אמר על בריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו', אמר למים ישרצו המים, והוא לא נתיחד עמהם.

כשברא האדם נתיחד הקב"ה עמהם בעשיתו, ואמר נעשה אדם, ונתן בו הדרת פנים, ראיה, ריח, קומה, הליכה, מישוש, דיבור עשיה, המשילו במעשה ידיו, זה שכתוב תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו.

וכשזרק בו נשמה, קם על רגליו, ונדמה לתחתונים ולעליונים, נדמה גופו לארץ, ונשמתו לעליונים, בתואר, והדר, וכבוד, באימה, וביראה, זה שאמר וכבוד והדר תעטרהו... (שם שם תרפב)

א"ר חנילאי, פסוק זה אינו בא אלא להדרש, (שנאמר) וייצר, עם שני יודין, וכל שאר (ויצר) אתה מוצא בי' אחת. אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו, שנתן בו כח מן העליונים לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כמו שאמר וכבוד והדר תעטרהו, והוא מושל על כל מעשה ידיו, זה שאמר תמשילהו במעשי ידיך. ואחר כל השבח הזה, כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, נעשה הכל הבל לפניו, ואומר ויי, (והיינו וייצר, שהוא אותיות ווי שיצר את האדם)...

דבר אחר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, א"ר שלום, יצרו בב' יצרים, ביצר טוב וביצר הרע, מה שאין כן בשאר הבריות, והוא כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים, (שמשליטים יצר הטוב על יצר הרע), ולא יהיה פתחון פה לרשעים (שנמשכים אחר יצר הרע).

א"ר אבא מפני מה כתוב, הוי"ה ואחר כך אלקים, (דהיינו וייצר הוי"ה אלקים, ומשיב), אלא השם (הוי"ה) שהוא שמו ממש, שם היקום, נאמר על הנשמה (של האדם), שהיא קיימת באדם. אלקים, שהוא שם משותף (להקב"ה וגם לנבראים, כמו אלהים לא תקלל וכדומה), נאמר על הגוף (של האדם), שיש בו שותפות לנבראים... (שם שם תשכח)

את האדם, את באה לרבות כל הכחות שבאדם, עפר מן האדמה, א"ר אבהו בא וראה, איך יכול אדם להתקיים בעולם הזה, שהרי התורה מעידה עליו שהוא עפר.

וא"ר יצחק מעפר נברא, ולא מחומר (דהיינו טיט), שאלו היה מחומר היה בקיום יותר, כי בנין שנבנה מחומר יש לו קיום אבל מעפר ממש אינו יכול להתקיים, זה שכתוב, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. שלא נאמר כי חומר אתה, א"ר חנין והרי כתוב אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם... (שם שם תשלג)

דרך כוכב מיעקב, רבי רבי, כמה סודות סתומים כלולים כאן. פתח ואמר ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן, כי כשברא הקב"ה את אדם הראשון (שהוא ז"א), בראו דו פרצופין, (דהיינו שני פרצופין, ז"א ומלכות, שהם זכר ונקבה דבוקים זה בזה). והיו מתחברים יחד בלי פרוד, מהו הטעם, משום שכתוב זכר ונקבה בראם, בלי פרוד, ולא כתוב בראו, אלא בראם.

כיון שנבראו היו כאחד זה עם זה בשוה, מה עשה הקב"ה נסר אותם בנסירה ולקח הנקבה ממנו ותקן אותה בכמה תקונים, וקישט אותה בכמה עדיים, והלבישה בכמה לבושים.

באיזה מקום (תקן אותה, ומשיב), בגן עדן תקן אותה, כמה עדיים העדה אותה, שבעים, והם ע' פנים לתורה, כמה תקונים תקן לה, שלש עשרה, והם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. כמה לבושים הלביש אותה, ששה לבושים והם ששה סדרי משנה בששה פנים.

כל אלו תקונים, וכל אלו העדיים וכל אלו לבושים עשה לה הקב"ה שם בגן עדן, ואחר כך ויביאה אל האדם. ואדם היכן היה, הוא היה במקום נקודת ציון של בית המקדש אשר שם, ומשם לקח אותם הקב"ה והביאם בגן עדן וברך אותם ברכת חתנים... (שם בלק צח)

הביאני המלך חדריו, אלו הם חדרי גן עדן, שלמדנו, כשברא הקב"ה את אדם הראשון לקחו מעפר בית המקדש, ומשם נברא, ונפח באפיו נשמת חיים, ומשם פתח לו פתח גן העדן, והכניסו בע' חדרים והיכלות קדושים ועשה לו עשר חופות כעין אלו החופות שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בגן עדן. והמלאכים העליונים היו רוקדים לפניו והיתה שם שמחה. (שם שיר השירים שלז)

שחורה אני ונאוה, כתוב, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. כשברא הקב"ה את האדם, ברא אותו בצורה עליונה, עצמותיו ואבריו כולם היו בסוד עליון, הורידו לארץ לגן העדן התחתון, שבראו הקב"ה בארץ במקום סתר ומכוסה, שהוא בצורה וציור של גן העדן העליון, שכתוב ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה... (שם שפח, ועיין שם עוד)

מה יש (להבחין בכתובים) בין אדם לאדם, הרי הוי"ה, (שהם נשמה לנשמה, נשמה, רוח ונפש) נקרא אדם והגוף נקרא אדם, מה בין זה לזה. (כלומר איך נבחין אם הכתוב מדבר בהויה, אם הכתוב מדבר בגוף האדם. ומשיב) אלא במקום שנקרא ויברא אלקים את האדם בצלמו, הוא הוי"ה, (דהיינו נרנ"ח של האדם), ובמקום שלא נקרא בצלמו הוא הגוף (של האדם).

ואחר שאמר וייצר ה' אלקים שיצר את האדם, (שהוא בבחינת עולם היצירה) עשהו, מבחינת עולם העשיה), שכתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בראשונה היו כתנות אור, בדמיון של מעלה, ואחר שחטאו, (נעשו) כתנות עור.

ועל זה אמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, בראתיו היינו יוד הא ואו הא, (שהם נר"נ ונשמה לנשמה של האדם כנ"ל), יצרתיו, זהו כתנות אור, (שמטרם החטא), אף עשיתיו זהו כתנות עור, משום שהאף (דהיינו הכעס על חטאו), סבב את זה. (שם רות קנט)

תלמוד בבלי:

דאמר רבי ירמיה בן אלעזר, דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר אחור וקדם צרתני. ויבן ה' אלקים את הצלע, רב ושמואל, חד אמר פרצוף וחד אמר זנב... אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר, כדר"ש בן פזי, דאמר ר' שמעון בן פזי אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה בראם אלא למאן דאמר זנב מאי זכר ונקבה בראם, כדר' אבהו, דרבי אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם, וכתיב בצלם אלקים עשה את האדם, הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לבראת ב' ולבסוף לא נברא אלא אחד... אלא למאן דאמר פרצוף מאי ויבן, לכדר"ש בן מנסיא, דדרש ר"ש בן מנסיא מאי דכתיב ויבן ה' א' את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא... ויביאה אל האדם, א"ר ירמיה בן אלעזר מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון. (ברכות סא א)

תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו. (עירובין יג ב)

תנו רבנן אדם נברא יחיד, ומפני מה, שלא יהו צדוקים אומרים הרבה רשויות בשמים. דבר אחר מפני הצדיקים והרשעים, שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק... דבר אחר שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו, ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות, נבראו שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר מפני הגזלנים והחמסנין, ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין וחומסין, נבראו שנים על אחת כמה וכמה.

תנו רבנן אדם נברא ערב שבת, שלא יהו צדוקים אומרים שותף היה לו לקב"ה במעשה בראשית דבר אחר שאם תזוח דעתו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד...

תניא היה רבי מאיר אומר אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, שנאמר גלמי ראו עיניך (תהלים קל"ט). אמר רב אושעיא משמיה דרב, אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות, עגבותיו אמר רב אחא מאקרא דאגמא (בבבל). אמר רבי יוחנן י"ב שעות הוי היום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, שישית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה ב' וירדו ד', תשיעית נצטוה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, י"ב נטרד והלך לו.

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לבראת את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת, אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו, אמרו לפניו, רבונו של עולם מה מעשיו, אמר להם כך וכך מעשיו, אמרו לפניו, רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו וגו', הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפם, וכן כת שניה, כת שלישית אמרו לפניו, רבונו של עולם ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו, כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה... (סנהדרין לח א)

תלמוד ירושלמי:

אמר רבי יהודה בן פזי מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וכתיב מזבח אדמה תעשה לי, מה אדמה שנאמר להלן מזבח, אף כאן מזבח. (נזיר לה ב)

מדרש רבה:

...א"ר ירמיה בן אלעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם. אמר רשב"נ בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופין בראו, ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן, איתיבון ליה והכתיב ויקח אחת מצלעותיו, א"ל מתרין סטרוהי... רבי תנחומא בשם ר' בנייה ור' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו, והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו, הדא הוא דכתיב (תהלים קל"ט) גלמי ראו עיניך וגו'. רבי יהושע בן נחמיה ור"י בר"ס בשם ר"א אמר, מלא כל העולם בראו, מן המזרח למערב מנין, שנאמר אחור וקדם צרתני וגו', מצפון לדרום מנין, שנאמר (דברים ד') ולמקצה השמים ועד קצה השמים, ומנין אף בחללו של עולם, שנאמר (תהלים שם) ותשת עלי כפכה... אר"א אחור למעשה יום הראשון וקדם למעשה יום האחרון, הוא דעתיה דר"א, דאמר ר"א תוצא הארץ נפש חיה למינה, זו רוחו של אדם הראשון, אמר רשב"ל אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרשב"ל דאמר רשב"ל ורוח אלקים מרחפת על פני המים זו רוחו של מלך המשיח... אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך... (בראשית ח א, וראה שם עוד)

ויאמר אלקים נעשה אדם, במי נמלך, ר' יהושע בשם ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, משל למלך שהיה לו ב' סנקליטים ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. ר' שמואל ב"נ אמר במעשה כל יום ויום נמלך... ר' אמי אמר בלבו נמלך... (שם שם ג)

א"ר ברכיה בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר אם אני בורא אותו רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו, מה עשה הקב"ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו ושיתף בו מדת רחמים ובראו... ר' חנינא לא אמר כן, אלא בשעה שבא לבראות את אדם הראשון נמלך במלאכי השרת, א"ל נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, א"ל אדם זה מה טיבו, א"ל צדיקים עומדים ממנו... כי הודיע ה' דרך הצדיקים למלאכי השרת ודרך רשעים תאבד, איבדה מהם... שאילו גילה להם שהרשעים עומדים הימנו לא היתה מדת הדין נותנת שיברא. (שם שם ד)

א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"ה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ, הה"ד (דניאל ח') ותשלך אמת ארצה...

רבנן אמרי לה בשם ר"ח בר אידי ור' פנחס ור' חלקיה בשם ר"ס אומר מאד הוא אדם, הה"ד וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם.

רב הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב"ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם. ר"ה בשם רבי איבו אמר בדעת בראו, שברא צורכי מזונותיו ואחר כך בראו. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הדא עקתא להן מברי' (הצרה הזאת להיכן). א"ל אם כן (תהלים ח') צונה ואלפים כולם וגו', למה נבראו... (שם שם ה)

ר' יהושע דסכנין בשם ר' שמואל אמר בנפשותן של צדיקים נמלך, הה"ד (דה"א ד') המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שמה, המה היוצרים, על שם וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, יושבי נטעים, על שם ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם... ישבו עם המלך מלך מלכי המלכים ישבו נפשות של צדיקים שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם. (שם שם ו)

שמא יבוא אדם ויאמר אלו היו לי שלש עינים, אלו היו לי שלש רגלים היה יפה לי, אתמהא, את אשר כבר עשהו לא נאמר כאן אלא (קהלת ב') את אשר כבר עשוהו, כביכול מלך מלכי המלכים הקב"ה ובית דינו נמנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על מכונך... א"ר יצחק בר מריון כתיב (בראשית ב') וייצר ה' אלקים את האדם, מה תלמוד לומר אשר יצר, כביכול הקב"ה מתגאה בעולמו ואומר ראו בריה שבראתי וצורה שצרתי. (שם יב א)

אמר ר' יוסי בן קצרתה כאשה הזאת שהיא משקשקת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתים, כך בתחלה ואד יעלה מן הארץ וגו', ואחר כך וייצר ה' אלקים את האדם וגו'. (שם יד א)

וייצר, שתי יצירות, יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' חנינא בר יצחק ורבנן בשם ר' אליעזר ברא בו ד' בריות מלמעלן וד' מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, מטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה. מלמעלה, עומד כמלאכי השרת, מדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת... אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים. אמר ר' תפדיי בשם ר' אחא אמר הקב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בוראו מאלו ומאלו, אם יחטא ימות ואם לאו יחיה (שם יד ג)

וייצר, ב' יצירות, יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא. בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים לא כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא, בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, אבל לעתיד לבא מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר, שכך הוא אומר במתי יחזקאל (יחזקאל ל"ו), וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עליה. א"ר יונתן אין למדין ממתי יחזקאל... בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו בעולם הבא, בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, כך אף לעתיד לבא... (שם יד ה)

עפר, ר' יהודה ב"ס אומר עופר עולם על מליאתו נברא. א"ר אלעזר בר"ש אף חוה על מליאתה נבראה. א"ר יוחנן אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. ר' הונא אמר עפר זכר אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריכין.(שם יד ז)

מן האדמה, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל ב"נ אמרו ממקום כפרתו נברא, המד"א (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלואי יעמוד. (שם יד ט)

ויפח באפיו, מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע, וזרק בו את הנשמה, לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת, אבל לעתיד בנתינה, שנאמר (יחזקאל ל"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם. (שם יד י)

אמר ר' אחא, בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת, א"ל נעשה אדם, א"ל אדם זה מה טיבו, א"ל חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, א"ל זה מה שמו, ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, א"ל  זה מה שמו, אמר זו שור זה חמור... ואתה מה שמך, א"ל אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקרא א-דני שאתה אדון לכל בריותיך... חזר והעבירן לפניו זוגות, אמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג... ולמה לא בראה לו תחלה, אלא צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו... (שם יז ה)

ויקח אחת מצלעותיו, רשב"נ אמר מן סטרוהי, ושמואל אמא עילעא חדא מבין ב' צלעותיו נטל. (שם יז ח)

אמר ר' חיננא בריה דר' אידי מתחלת הספר ועד כאן אין כתב סמ"ך, כיון שנבראת נברא שטן עמה... (שם יז ט)

מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי, אמרה לו למה בגניבה, א"ל משל אם הפקיד אדם לידך אונקיה של כסף בחשאי, וחזרת לו ליטרא של זהב בפרהסיא זו גניבה. א"ל למה במטמוניות, א"ל בתחלה בראה לו וראה אותה מלאה רירין ודם, והפליגה ממנו חזר ובראה לו פעם ב'... (שם יז יא)

...אלף דור עלו במחשבה להבראות, וכמה נימוחו מהם, ר' הונא בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר ט' מאות וע"ד דורות, מאי טעמא (תהלים ק"ה) דבר צוה לאלף דור, זו התורה, רבי לוי משום רבי שמואל בר נחמן אמר ט' מאות ושמונים, מאי טעמא דבר צוה לאלף דור, זו המילה. (שם כח ד)

...ואיש תרומות יהרסנה (משלי כ"ט) זה אדם, מה דרכה של אשה בשעה שהיא מבקשת להפריש חלתה מגבלת את הקמח ואחר כך נוטלת חלה, כך עשה האלקים, גבל את העולם ואחר כך נטל אדם, שנאמר (בראשית ב') ואד יעלה מן הארץ ואחר כך וייצר. (שמות ל י)

...בששי בא לבראת אדם, אמר אם אני בורא אותו מן העליונים הרי העליונים רבים מן התחתונים בריה אחת, אם אני בורא אותו מן התחתונים הרי התחתונים רבים על העליונים בריה אחת, מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים, הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים מן העליונים. (ויקרא ט ט)

מדרש תנחומא:

...כשבקש הקב"ה לבראות את העולם אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, אמר להן הקב"ה יתברך אתם אומרים מה אנוש כי תזכרנו מפני שראיתם בדורו של אנוש, אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם כי תזכרנו, שנאמר ויזכור אלקים את אברהם (בראשית י"ט), אתם אומרים ובן אדם כי תפקדנו, שנאמר (שם כ') וה' פקד את שרה, אמר להם עתידים אתם לראות את האב ששוחט והבן נשחט על קידוש שמי. (וירא יח)

...לפיכך הוא אומר אחור וקדם צרתני, רבי שמעון בן לקיש אומר אחור למעשה בראשית, מה טעם דכתיב רוח אלקים מרחפת על פני המים זו נפשו של אדם הראשון... ר' אלעזר בן פדת אומר אחור למעשה יום הששי וקדם למעשה יום הששי, כיצד ששה דברים ברא הקב"ה ביום הששי, ואלו הן נפש חיה ובהמה וחיתו ארץ ואדם וחוה ונפשו של אדם נבראת תחלה, שנאמר נפש חיה, ואין נפש חיה אלא נפשו של אדם, שנאמר ויהי האדם לנפש חיה... רשב"נ אומר מהו אחור וקדם צרתני, אלו דו פרצופין זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם וגו'... (תזריע א)

מדרש תנחומא הקדום:

וינחם ה' כי עשה את האדם וגו', ר' יהודה אומר כביכול תהה הקב"ה על שעשה את האדם, אמר הקב"ה אילו בראתי אותו בשמים לא היה חוטא כשם שאין המלאכים חוטאין, לפיכך וינחם ה', בשביל מה, כי עשה את האדם בארץ. ור' נחמיה אמר מהו וינחם לשון נחומים, למה כן, אמר הקב"ה נחמתי שעשיתי את האדם בארץ, שאילו בראתי אותו בשמים והשריתי אותו אצל המלאכים היה ממרידן כשם שמרד בתחתונים... (נח ד)

אותיות דר' עקיבא:

א"ת ב"ש א"ת אל"ף זה אדם הראשון, תי"ו שהוא תחלת ברייתו של עולם, שכל העולם נברא במאמר של הקב"ה ואדם בכפו... שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם וגו'. וייצר למה ב' יודין, אחת ליצר טוב ואחת ליצר הרע, דבר אחר אחת ליצירת אדם ואחת ליצירת חוה. דבר אחר... אלא אחת כנגד פרצוף פניו ואחת כנגד פרצוף של אחריו, וכן הוא אומר (תהלים קל"ט) אחור וקדם צרתני, מהו וקדם, שבתחלה לא נברא אלא פרצוף של אחור ואחר כך פרצוף של פנים...

ילקוט שמעוני:

...וכשראו אותו מלאכי השרת נזדעזעו ונתייראו מפניו, עלו כולן לפני הקב"ה למעלה אמרו לפניו, רבונו של עולם שתי רשויות יש בעולם, הניח הקב"ה ידו על ראשו מיעטו והעמידו על אלף אמה. (בראשית פרק ב, כ)

אמר רבי ברכיה כשבקש הקב"ה לבראות את העולם תחלת ברייתו לא התחיל אלא אדם, ועשאו גולם, בא לזרוק בו נשמה, אמר אם אני מעמידו עכשיו יאמרו שותף נעשה עמי במעשה בראשית, אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל... (שם פרק ג, לד)

ראה עוד בריאה-כללי במדבר תשפב.

מדרש הגדול:

דבר אחר ויפח באפיו נשמת חיים בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון היה מוטל לפניו כגולם, אמר באיזה מקום אני נופח בו נשמה, אם בפיו הוא מספר בו לשון הרע, אם בעיניו הוא מרמיז בהן לדבר עבירה, אם באזניו הוא שומע בהן גידופים וחירופים, אלא אני רואה מקום יפה באדם שהוא דרך האפים, מה האף הזה פולט את הזוהמא וקולט ריח טוב, כך צדיקים בורחין מן העבירה שריחה רע ומידבקין בדברי תורה שריחה נודף. (בראשית ב ז)

אמונות ודעות:

...וכבר הועיד גמול המעשים לעולם הבא, שהוא עולם הגמול שיבראהו כאשר ישלם מספר בני האדם גזרה חכמתו לברא אותם... (מאמר ה פרק א)

תרגום יונתן:

נעשה - ואמר ה' למלאכיא דמשמשין קומוי דאיתברי ביום תנין לברית עלמא נעביד אדם בצלמנא... (בראשית א כו)

וייצר - וברא ה' אלקים ית אדם בתרין יצרין ודבר עפרא מאתר בית מקדשא ומארבעת רוחי עלמא ופתכא מכל מימי עלמא וברייה סומק שחים וחיור ונפח בנחרוהי נשמתא דחיי, והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין. (שם ב ז)

ויקח - ודבר ה' אלקים ית אדם מן טוור פולחנא אתר דאיתבריא מתמן ואשריה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא. (שם ב טו)

ורמא ה' אלקים שינתא עמיקתא עלוי אדם ודמך, ונסיב חדא מעלעוהי הוא עילעה תליסרית מן סטר ימינא ואחד בבשרא. (שם ב כא)

רש"י:

נעשה אדם - לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהם. בצלמנו - בדפוס שלנו, כדמותנו - להבין ולהשכיל. (שם א כו)

בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהלים קל"ט) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם... בצלם אלקים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא. זכר ונקבה ברא אותם - ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו וגו', מדרש אגדה שבראו שני פרצופים בריה ראשונה ואחר כך חלקו. ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר. (שם שם כז)

וייצר - שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים... עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה... לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור. (שם ב ז)

אבן עזרא:

נעשה אדם - ...ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותנו בממשלה, וטעמו בצלם שראה בחכמה כי טובה היא... ועתה אפרש, דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם, והצמחים הוציאה אותם הארץ והמים וכל נפשות החיות, אחר כן אמר השם למלאכים נעשה אדם אנחנו נתעסק בו ולא המים והארץ... ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיותה לשם ושאיננה גוף והיא מלאה כולו... ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין והנו אחד וגם הוא שנים. והנה בצלם אלקים מלאך, והוא נברא זכר ונקבה... (שם א כו)

וייצר - בכח המאורות... וטעם באפיו - שבהם יחיה האדם, כי הם יוציאו האויר החם מחום הלב ויביאו אויר אחר. וטעם לנפש חיה - שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקים. (שם ב ז)

רמב"ן:

ויאמר אלקים - נתייחד בעשית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו, כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו.

והפשט הנכון במלת נעשה הוא, מפני שכבר הראית לדעת כי האלקים ברא יש מאין ביום הראשון בלבדו, ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה... אמר באדם נעשה, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוצא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה... ויתן הוא ית' הרוח מפי עליון, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ואמר בצלמנו כדמותנו, כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנו, ודמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות...

ובבראשית רבה אמרו, תוצא הארץ נפש חיה למינה, אמר ר' אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר ר' אלעזר כי תוצא הארץ יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל אלא... עשה תחלה גופי הבהמה והחיה ואחר כן גוף האדם, ונתן בו הנפש הזו (נפש התנועה), ואחר כך נפח בו נשמה עליונית, כי הנפש הנפרדת אשר בו היא שנתייחד בה מאמר אחד אל האלקים אשר נתנה, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודרך האמת בפסוק הזה ידוע למשכיל בפסוק השני. ואפשר שנתכוין לו רבי אלעזר ודרש בתוצא הארץ מה שאמר זכר ונקבה ברא אותם, כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם, אבל היצירה היתה יצירה לאדם ובנין צלע לאשה כאשר יספר בסוף, ולכן הזכיר כאן בריאה, ובפרשה של מטה הזכיר יצירה. והמשכיל יבין. (שם א כו)

ויפח באפיו - ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בה מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפו אחר מנשמתו יתן בו, וזהו שנאמר "ונשמת ש-די תבינם", כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה, והוא מאמרם בספרי, נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו... (שם ב ז, וראה שם עוד וערך נשמה)

לא טוב היות האדם לבדו - איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר דו פרצופים נבראו, ונעשו שיהיה בהם טבע מביא באברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד או תאמר זרע כפי המחלוקת הידוע בעיבור, והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו, וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו... (שם ב יח)

...ולכך אמר ביום ברוא אלקים מאין האדם הזה הנזכר בדמות אלקים עשאו, יפרש שהוא מעשה אלקים ובדמות אלקים, והזכיר כי כאשר ברא אותו מאין כן ברא את אשתו, ואמר ויברך אותם - שנתן בהם כח תולדה להתברך לעד בבנים ובנות רבים מאד. והכונה לומר כי התולדות מברכת אלקים כי הם לא נולדו אבל נבראו מאין ונתברכו לעשות כן. (שם ה א)

רד"ק:

נעשה אדם - ...ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה, להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו, ושמהו אדון על כולם... וכשברא הקב"ה את האדם מהעליונים והתחתונים קראו אדם, כלומר אף על פי שרוחו מן השמים אדם הוא, כי גופו נוצר מן האדמה, ומושבו באדמה ושם חיותו ותרבותו, ולא יטה לצד עליון אשר בו אלא אחד מני אלף...

בצלמנו - ...שנשים בו חלק מצלמותינו ומדמותינו שהוא צלם ודמות רוחני... כלומר עם צלמינו שהוא השכל נעשה ונתקן אותו אף על פי שהוא מן האדמה... כדי שיהיה דומה לנו שישתמש בשכליות, ותהיה כ"ף כדמותינו כ"ף הדמיון, שלא יוכל להיות דמותנו ממש שיהיה דומה לנו בכל חלקיו מפני חלק העפר שיש בו, אלא יהיה דומה לדמותינו שישתמש בשכליות לפי הכח שיהיה לו בעודנו גוף הוא באדמה, כי אם ירצה יוכל להדמות קצת אלינו כי בידו תהיה הבחירה... (שם א כו)

ויברא אלקים את האדם בצלמו - בריאה זו על הנפש נאמרה, כמו שאמר "בצלמו", לפיכך אמר ויברא להבדיל בין הגוף ובין הנפש, כי בספור יצירת גופו אמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר וגו', כי אין לשון יצירה נופל על הנפש כי איננה גוף אלא לשון בריאה...

בצלם אלקים - מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך אחד, שהכל הוא שכל נפרד אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שכל נפרד עד שאין בה בעל שכל נפרד זולתו מי שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלולים, הוא בורא והם נבראים, לפיכך פירש אחר שאמר בצלמו ואמר "בצלם אלקים", שהוא במדות מלאך בנשמה העליונה שנתן בו. (שם א כז)

וייצר ה' אלקים את האדם עפר - זכר העפר אף על פי שארבע היסודות היו מעורבות בו, לפי שהוא עיקר היצירה בנבראי היבשה... כלומר צוה שיעשה גולם אחד מזה משאר הגלמים צורת איבריו עפר מוגבל, והיה אותו הגולם ברצון הא-ל בשר עצמות וגידים. ואמר מן האדמה - כלומר מן המשובח שבה, כי גוף האדם הוא תואר נקי משאר בעלי חיים וצורתו השלמה בצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה...

ויפח באפיו נשמת חיים - נשמת רוח חיים נפחה בו מהרוחות העליונות לא מן הארץ, ולא אמר רוח ונפש אלא נשמה, אף על פי שרוח ונפש נשאלים גם כן פעמים לנשמת האדם... (שם ב ז)

ויקח - ...ופירוש ויניחהו שלקחו ממקום שנברא שם סמוך לגן עדן והניחהו בגן עדן. ולמה לא יצרו תחלה בגן עדן, כדי שיהיה המקום ההוא חביב עליו יותר, שהיה חדש אצלו, ושיכיר כי הא-ל הולך ומטיב עמו... (שם ב טו)

ויאמר ה' אלקים - אל לבו, או אמר ואדם שמע, ולפי ששמע מהא-ל "אעשה לו עזר כנגדו" לפיכך קוה שימציאהו בהאסף הבריות לפניו... ומה שהבדילו משאר היצורים, כי כולם נבראו זכר ונקבה והאדם נברא לבדו, היה זה לטובת האדם ולכבודו, כמו שהוא מובדל משאר החיים בחמרו וצורתו, כי שאר החיים אין לזכר יתרון על הנקבה, והאדם יש לו יתרון על נקבתו למשול עליה ולצוות אתה כאשר ירצה, כי היא אחד מאבריו... ובעבור שהאדם עקר היצירה שנברא תחלה והאשה טפלה לו ונוצרה ממנו היה כח באדם לכל דבר יותר מהנקבה, וכח השכל גובר בו יותר מאשר באשה. (שם ב יח)

ויפל - והפיל ה' תרדמה עליו כדי שלא ירגיש הכאב בקחתו אחת מצלעותיו, ואף על פי שיוכל הא-ל לעשות זה שלא ירגיש האדם כאבו בקחת הצלע, דע שלא יעשה הא-ל מופת במקום שאין צריך מופת... ורז"ל פירשו כי אם היה לוקחה ממנו מדעתו והוא ער היתה מאוסה לו, ועכשיו שהביאה לו שלא מדעתו היתה חביבה עליו... (שם ב כא)

מורה נבוכים:

...כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם המרותו, ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלקים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו... (חלק א פרק ב)

...ומזה אמרם אדם וחוה נבראו כאחד מתאחדים גב לגב, ושהוא נחלק ולקח חציו והיא חוה והובאה אליו ואמרו "אחת מצלעותיו", רוצה בו אחד מחלקיו, והביא ראיה מ"צלע המשכן", והבן זה איך היה הבאור שהם שנים בצד אחד, והם אחד כמו שאמר "עצם מעצמי ובשר מבשרי". והוסיף זה חיזוק באמרו שהשם על שניהם יחד אחד, "אשה כי מאיש לוקחה זאת", וחיזק יותר האחד ואמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"... (שם חלק ב פרק ל)

רבינו בחיי:

נעשה אדם - ...ועל דרך השכל "נעשה אדם" דעת חכמי המחקר כי השפע השופע מאת הבורא יתברך שהוא סבת הכל שופע תחלה על שכל אחד נפרד לבד ראשון שהוא עלול אצל השי"ת, והשכל ההוא מניע את הגלגל המקיף וממנו נשפעים שמונה שכלים נפרדים כל אחד מניע גלגל אחד עד גלגל הירח... ועל זה אמר בכאן נעשה אדם בלשון רבים להורות על אמצעים... (בראשית א כו)

בצלמו - ענין צלם השגה שכלית, והכונה באמרו בצלמנו לפי שהנפש השכלית שבאדם אצולה מרוח קדשו, ויהיה הפרש גדול בין הצלם והתאר, לא כדעת הקמחי שחשב שהכל אחד, וכן דעת הרמב"ם, כי יש ביניהם הפרש גדול... אך הצלם והתאר שני ענינים הם, כי התאר נאמר על הצורה החיצונה המורגשת... אמנם הצלם הוא נופל על הצורה הטבעית, רוצה לומר הענין אשר בו נתעצם הדבר ומהותו, ועל ההשגה הזאת השכלית נאמר "בצלם אלקים". והנרצה בזה בצלמנו היא הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית. ויש שפירשו בצלמנו בצלם שלנו הנפרד ממנו הוא צלם העולם בתכונתו, שהוא עולם המלאכים ועולם הגלגלים והעולם השפל הזה, ושלשה חלקים אלה כלל המציאות, ועל תכונה זו תכונת בנין האדם על שלשה חלקים בדוגמת בנין המציאות... כי הראש באדם ששם השכל שופע הוא כנגד העולם העליון ששם השכלים הנפרדים...

ועל דרך הקבלה נעשה אדם - נמלך בשבע מדותיו, ומדרש בראשית רבה יורה כן, הוא שאמרו נעשה אדם, במי נמלך, רבי יהושע דסכנין אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך וכו'... ויש בכתוב הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה', כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו בצלם העשוי לנו, כדמותינו דמות התפארת והיא משיבת הגוף. ועתה שמע פירוש הכתוב וכל המיחד יחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה. ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר שהוא ראש לכל הספירות... (שם א כז, ועיין שם עוד)

לא טוב היות האדם לבדו - הזכיר עד עתה בכל אחד מהם כי טוב, לפי שהטוב הוא הקיום בכל המינים, אבל בבריאת אדם שאין המין יכול להתקיים בו לבדו אמר לא טוב, ובאור הכתוב לא טוב היות האדם בחבור אחד דו פרצופין... ולפי זה יהיה בדבר המלכה ושנוי רצון. אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו לא נאמר אצל בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה כשעלה במחשבה להבראות, אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו, שיהיה יחידי בעולם השפל מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת, אעשה לו עזר כנגדו, שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים...

וכתב החכם מורי ר' שלמה נ"ע יש לפרש בכאן שני ענינים ושניהם אמתיים לפי דעתו מה שאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ידוע כי דברי הכתובים וההגדות רמיזות וציורים גשמיים לציור הענינים בנפשות, וכדי להעיר שנברא הכל בהשגחה מאתו ית' על תכלית השלמות כינה הדברים לדבר מכוון במחשבה, ואמר בריאת האדם היתה במחשבה והתבוננות ועלה במחשבה לבראות שנים, כלומר זה לעצמו וזה לעצמו, ולהיותן עומדים לעצמם, כדי שיקבל זה מזה, כי צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח שאין הירח אלא ככלי והשמש פועל בה והיא מקבלת ממנו. וזהו מאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו, ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד, שהוא הזכר, ואף על פי שהנקבה נלקחה ממנו והיו שנים, אין הנקבה נחשבה בבריאה שאינה אלא כדבר נטפל אל העיקר לקוח ממנו לצורך תשמישו ולפיכך קראוה ז"ל זנב... (שם ב יח)

דרשות הר"ן:

ולא נתייחד יום לבריאת האדם, מפני שכל אותן שנתייחדו להם ימים הוא מפני מעלה שנמצאת בהם, אי אפשר שתפרד, אבל האדם מפני היותו אפשר שיהיה נמשל לבהמות או גרוע מהם לפי מריו, לא נתייחד לו יום, אבל היה המורכב האחרון, כדי שיתרחק יותר מן הגשמים החסרים ויתקרב אל השלמים שהם הגרמים השמימיים, כדי שיהיה יותר ראוי לקיום, ושיהיו החיים דבקים בו. ולזה גם הושם בגן עדן מבחר המקומות באויר ומזג נאות למין האנושי, וכיוון שיתעסק רק במושכלות ושם יוכל לקחת מזונו בלי עמל... (דרוש א)

ספר העיקרים:

ובאר בזה החלק שמבחר כל הנמצאות השפלות הוא מין האדם, ושהוא לבדו עקר כוונת היצירה בעולם השפל, כי הוא לבדו הולך מהלך הצורה והשלמות לשאר הצורות כצמח והחי, כמו שהמלאכות הקודמות לאיזו מלאכה הן כמו הכנות וחומר אליה, והיא כמו צורה אליהן, כן כל הצורות הקודמות לצורה האנושית הן כמו הכנות וחומר אליה והיא כמו צורה אליהן, ולזה נתאחרה יצירתו ונתיחסה אל השי"ת יותר מכל יצירות שאר הבעלי חיים, לרמוז שתכלית כוונת הפועל ביצירת הצורות הקודמות מהצמח והחי היתה מציאות הצורה האנושית בלבד, כי האדם לבדו מבין שאר הנמצאות השפלות מכיר מציאות הפועל, וכשנמצא האדם נשלמה היצירה, ואז נאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב') כי התכלית בכל דבר סוף המעשה... (מאמר א פרק יא)

עקדה:

נעשה אדם - לצורך קיום הנמצאים השפלים היה צורך לקשרם בנמצאים העליונים, כדי שיהיה העולם אחד, וזהו על ידי מציאות האדם כממצע בין שני הטבעים. ויחדו מכל הנמצאות בה' ענינים של חשיבות שכלל במאמר "נעשה אדם", שייחד את המעשה לעצמו ולא לארץ ולמים, ובמה שאמר נעשה - כאילו הוצרך להמלך במעשהו, ועל זה אמרו בבראשית רבה במעשה שמים וארץ נמלך, רוצה לומר בחלק החמרי, ולרבי בלבו נמלך, רוצה לומר מצד הסבה הפועלת, ולר' חנינא רק הודיע לבני ביתו על הסבה התכליתית של בריאתו, שצדיקים יוצאים ממנו, ולר' יהושע דסיכנין בנפשות צדיקים נמלך, מפאת הצורה ושלמותה, כל זה יורה על המעלה שהכל נברא בעבור האדם.

בצלמנו כדמותנו - שהוא העצם השכלי שבו, וזה מוכרח לפי מאמר ר' יעקב כל המבטל פריה ורביה כאילו ממעט את הדמות, שנאמר "פרו ורבו", וסמוך לו "בצלם אלקים" וגו', וממה שאמר ורדו - שהוא מושל בכל המציאות, ומכאן יתחייבו האותות בטבע למענו. ולא ברא את האדם לעצמו להורות על החיבור שבין עליונים ותחתונים. (בראשית א כו)

אלה תולדות - מה שיזכור אחר כך מבריאת האדם ומעשיו, אלו עיקר תולדות מעשה שמים וארץ, שהארץ היא מושב האדם ולכן הקדימה כאן. ולכן שיתף שם הויה, מדת רחמים הנזכרת על דברת בני אדם. (שם ב ד)

צריך שנקבל בדעתנו כי הנפש האנושית היא הצורה הראשונה המתחדשת, והיא הנכבדת שבכל הצורות ההיוליאניות... והצורה האנושית היא היותר שלמה וזריזה מכל בעלי החיים שנמצא בטבעה טוב הבחינה להתרחק מן הרע והמזיק, ולהתקרב לטוב ולמועיל, ונוסף בה כח הרצון, כי האדם ימאס בטוב וערב מפני בריחתו מהרע או הנזק שימשך ממנו בעתיד, וזה יקרא בחירה, וכן תמצא באדם סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל מה שישתמש בו להשלים צרכיו, המלאכות, ערמומיות המשא ומתן, ויושר התכונה לאהב הצדק ולשנא העול...

וזה שאמר בפסוקים וייצר ה' אלקים את האדם עפר וכו', על יצירת החומר ושלמות מזגו מכל השאר, ויפח באפיו נשמת - על הצורה הראשונה שהוא רוח חיים בעלמא ורוח שפתיו יספיק לכך. ויהי האדם לנפש - תכלית השלמתו של אדם מה שיעשה בפועל בעצמו, וזה שלא אמר באדם "כי טוב" על שלמותו, כי היא נלויית אליו רק אחר כך... (שם ב ז)

וינחם ה' - רוצה לומר שהיה גלוי לפניו שאין בכח בריאה זו שבעפר יסודה לבא אל השלמות המכוונת בלי כל הגלגולים האלה... (שם ו ה)

וכן אמרו חז"ל שבריאת האדם ממוצעת בין עליונים לתחתונים, חלקו העליון יחייב שיחיה, והחלק התחתון שימות, והחלק המורכב אשר לו משפט הבחירה והניצוח כדלעיל, כי אי אפשר שימצא הפועל הטוב המיוחד לבחירה בלי הניצוח הזה... (במדבר ד כב)

אברבנאל:

להאיר על הארץ - ...ועל הספק איך נבראו הגרמים השמימיים לצורך האדם והדברים השפלים, לחז"ל נפש האדם חשובה מהגרם השמימי שתנועתם רק טבעית, אך המורה הוכיח שהשמים חיים משכילים, ואם תעיין בהוכחותיו תמצאם שדופות קדים. והנשמה נצחית והשמים יבלו, ואין המעלה לפי הקיום, כי העורב והאיל יחיו כפל כפלים מן האדם, ואינם נכבדים ממנו... (בראשית א יז)

נעשה אדם - נברא לאחרונה, כי כל צורה ראשונה מצטרפת לשניה במדרגת חומר, כח והכנה, והשניה מגבלת לראשונה ומשלמת אותה במדרגת צורה. וכבר אמרו רז"ל כל הנברא אחר חברו שליט בחברו, ועוד השתלשלות הנמצאות מאת השי"ת, וכמאמר הקדמונים שכל הנמצאים יוצאים מהא-ל ואליו ישובו, ומהיסודות הכבדים (המרוחקים ממנו) תתחיל העגולה לעלות שוב אליו יתברך, ואם כן מצד אחד קרובים אליו יתברך השכלים הנפרדים, ומצד שני האדם. ובזה יתדמה יום א' בבריאת השמים והצורות הנבדלות ליום ו' שבו נברא האדם. ועוד כמאמר ר' אליעזר בזוהר שנברא ביום ו', שלא יהיה פתחון פה לאדם לומר שסייעו בכל מה שנברא...

מה שלא נתייחד יום לבריאת האדם, כי הוא מוליד כבהמות, כמו שנתייחד יום ה' לכל המולידים מביצים, או מפני שלא נולדה שלמותו אתו בפועל, אלא הוא בחירי, ילך אחר שכלו, או יהיה כבהמות, ולכן יתחזק בשכלו להפרד מבהמות. נעשה אדם - אינו צריך חלילה להוועץ, אלא רוצה לומר שנברא בהתבוננות וחכמה רבה, על כן ייחס יצירתו לבורא ולא לאדמה, ואמר "נעשה" בלשון רבים, שהאדמה המציאה מצדה כח שנתן בה את גופו וכחותיו הגשמיים, והבורא את נפשו המשכלת, כדכתיב ויפח באפיו וכו', וזה שאמר בצלמנו - בצלם שניהם ובבחינות שונות, מטבע התחתונים ובצורות הנבדלות, ובל תחשוב כי האדם בצלם אלקים באמת הוסיף כ"ף הדמיון "כדמותנו", כי זה רק בדרך העברה, ואין השכלתו כהסבה הראשונה.

בצלמנו - או שצלם נאמר על השכלה בפועל, ואדם הראשון נברא חכם במדרגה עליונה, ונשמתו מטבע הנבדלים ולא רק בעלת הכנה כדעת המורה, כי אם צורה בפועל ונבדלת, ובהיותו יודע דעת עליון הוא בצלם אלקים באמת.

ויברא אלקים - צורה חדשה שעוד לא היתה במציאות. בצלם אלקים - כפל זה לומר שאין הזכר והנקבה שוים בצלם, כי אם האדם לבדו, שהוא הכוונה והתכלית העצמית בבריאה, ובריאת זכר ונקבה הוא רק מצד הולדת הדומה, ולכן נעשתה הנקבה אחר כך ככלי תשמישו. ומה שדרשו רז"ל בעירובין י"ח דו פרצופין או אנדרוגינוס נברא, רוצה לומר שהיתה בו זכרות בפועל ונקבות בכח... (שם א כו וכז)

...ומה שלא כתב באדם "והנה טוב", יש מפרשים כי טובו ושלמויותיו נגמרים רק עד יום מותו, ואינו נכון, כי האדם נברא בדמות ובצלם בשלמות גדולה. ועוד שגם האדם נכלל במה שאמר "והנה טוב מאד", לכן נראה כי מה שאמר והנה טוב מאד הוא על האדם לבדו, בל נחשוב כי כשאמר אחר כך וינחם ה' כי עשה את האדם כי בריאת האדם היתה רעה, כי ה' ראה ובחן הכל בבריאתו. (שם א לא)

ויפח באפיו נשמת חיים - רמז לצורתו האנושית וכוללת כל מיני החיים, צמיחה, הרגש, והשכלה, או שיש בו נפש בחירית לחיים בהמיים, לחיים מדיניים בשכל מעשי, וחיים אלקיים בשכל העיוני. ולר' שמעון בר יוחאי שנטע בו נשמה מטבע השכלים הנפרדים הקיימים באישיהם, ולא נטה אחריהם כי אם ויהי לנפש חיה. (שם ב ז)

ספורנו:

נעשה אדם - נתן אז כח בפמליא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו. אדם - מין ממיני נפש חיה שיצרתי ששמו אדם, כאמרו "ויהי האדם לנפש חיה", נעשה בצלמנו שהוא עצם שכלי ונצחי. ובזה פתח הא-ל ית' פתח בתורתו לקנות ידיעה בעצמים הנבדלים בידיעת נפשנו.

כדמותנו - בענין המעשיות שידמה בם קצת לפמליא של מעלה בצד מה שהם פועלים בידיעה ובהכרח. אמנם פעולתם היא בלתי בחירית, ובזה לא ידמה להם האדם. ובקצת ידמה האדם לא-ל ית' הפועל בבחירה, אמנם בחירת הא-ל יתברך היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית, ועם זה הנה האלקית על אופן נכבד מאד יותר מן הבחירה האנושית, ולכן אמר "כדמותנו", לא כדמותנו האמיתי. (בראשית א כו, וראה עוד אדם-בחירה)

וייצר ה' אלקים - אמנם להויות בעלי חיים לא הספיק זה, אבל היתה יצירת היוצר ית' על אופנים מתחלפים, וזה כי ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה חלק נכבד ממנה. ויפח באפיו נשמת חיים - נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלקים, ויהי האדם לנפש חיה - היתה עם כל זה חיה בלבד בלתי מדברת, עד שנברא בצלם ודמות. (שם ב ז)

לא טוב היות האדם לבדו - לא יושג טוב התכלית המכוון בדמותו ובצלמו אם יצטרך להתעסק הוא עצמו בצרכי חייו. עזר כנגדו - עזר שיהיה כמו שוה לו בצלם ודמות, כי זה הכרחי לו בידיעת צרכיו והמציאם במועדם. ואמר כנגדו - כי הנכנס לכף נגד דבר אחר שיהיה שוה לו במשקל יהיה נגדו בקו ישר... אמנם לא היה ראוי שיהיה העזר שוה לו לגמרי, כי אז לא היה ראוי שיעבוד וישרת אחד מהם לחבירו. (שם ב יח)

ויבן ה' אלקים את הצלע - להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד, אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט. (שם ב כב)

כי בצלם אלקים עשה - וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרוש דם שאר בעלי חיים כי בצלם אלקים עשה - בצלם העצמים הנבדלים הנקראים אלקים עשה איזה מהם את האדם, כי אמנם מאז שאמר הא-ל ית' נעשה אדם נתן כח בעצמים הנבדלים או באחד מהם להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי... (שם ט ו)

שערי קדושה:

והרי נתבאר כי האדם כלול מכל העולמות, וזהו שכתוב "כי זה כל האדם", וזהו סוד "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", וזה סוד "נעשה" בלשון רבים, כי כל העולמות נשתתפו בעשייתו, ואז הוא כולל צלם אדם בכל העולמות, כי כולם צריכין למעשיו. וזהו סוד "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", במצות עשה ולא תעשה... כי על ידי מעשיו ממשיך חיים לשמים ולארץ והרי הוא כאילו נטען ויסדן... (חלק ג שער ב)

אלשיך:

נעשה אדם - לאדם עצמו קרא צלם אלקים, ולבאים אחריו קרא דמות, רוצה לומר דמות הצלם. וזה שאמר בלשון רבים "נעשה" בשותפות אדם עם צלמנו האדם ודמותנו האשה, והבאים מהם ירדו בדגת הים וגו'. ומדבר מכל מין האדם ולא רק מאדם הראשון. והנה ברא את האדם כלול מד' עולמות, הגוף מהשפל, הנפש המתנועעת מעולם הגלגלים, הרוח מעולם המלאכים, והנשמה מעולם העליון. ועל ידי עשיית רצונו יתברך ויתקדשו ד' חלקיו ויתעורר עולם העליון להריק שפע דרך העולמות שנתקדשו ונתקשרו על ידו, וכל זה על ידי קיום התורה... וגם על זה אמר נעשה אדם - כולל הכל, מהאדמה ומצלמנו שלי ושלכם, שגם המלאכים נבראו בצלם, ובדמותנו הדומה לנו בצד מה, היא הנפש מעולם הגלגלים. והנה ידוע שאין הכל בא אל האדם בבת אחת, אלא בתחילה נפש, ועל ידי זכויות בא הרוח, ואחר הפליגו בשלמות נותנים בו נשמה. וכאן בראו מיד בצלמו, רוצה לומר נתן בו נשמה, וכן בחוה... (בראשית א כו)

ויפח באפיו נשמת חיים - אור הרוחניות מתחת כנפי השכינה בהתלבשו, ובאדם לא יפרד ממקומו כהפרד דבר גשמי, כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורו... ורק בהעוותם תפסק הדבקות כי טומאת העוונות נכנסת בינתים... ולכן אמר כאן ויפח - כי המנופח דבק עם מה שבכלי, אלא שההבדל הוא, כי נפיחתו יתברך המקשרת עומדת לעד, ולשון נפיחה מורה על ההתקשרות התמידית. ואמר ויהי האדם לנפש חיה - שתיכף הוכשר לקבל נשמה שהיא בעלת חיות מעצמה, מבלי יחס אל עולם מהעולמות, כי חלק א-לוה ממעל לכולם... (שם ב ז)

ויפל וגו' תרדמה - ולא ברא את האשה מאדמה, כדי שלא יהיה פירוד ביניהם כי אפילו עתה שבראה ממנו ממש קשה לזווגם כקריעת ים סוף ומה אם נבראו בפירוד, ולכן כלל נפשה בכח הצלע האחת ועשה אחד משניהם, והוצרך רק לבנות אותה ולא לנפח בה נשמה חדשה. אם כן במחשבה נבראו שנים לפי דקות ענינם, זה מסטר דדכורא וזו מסטרא דנוקבא, ובכל זאת יחדם בדבור על ידי קריאת שמם אדם. ועוד כיוון בזה שתהיה הנקבה נגררת אחריו כחשק החלק אחר הכל. (שם ב כא)

מהר"ל:

...והאדם הזה ראוי מצד שכלו שיהיה תחת רשות העילה (הסבה הראשונה), עד שיהיה העולם אחד לגמרי, ואי אפשר שיהיה זה אלא בגזירה והכרח, וזה מופת לתורה משמים כי על ידי זה האדם מסודר תחת העילה.

לכן אמרו בפרק נגמר הדין, אמר ר' אחא שתים עשרה שעות הוי יום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנית נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה... שמינית עלו למטה שנים וירדו ד', תשיעית נצטוה, עשירית סרח, י"א נידון, י"ב נטרד והלך. בא לבאר מציאות האדם ומהותו, לומר שהאדם הוא כל, ולפיכך אילו לא היתה בריאתו כל היום לא היה רק חלק ומקצת, ומפני זה נמשכה בריאתו לכל היום שהוא כל המציאות, וההעדר הדבק באדם הוא נגד הלילה.

ואמר שבשעה ראשונה הוצבר עפרו, רוצה לומר שיש לו חומר מוכן אל הצורה, שעה ב', נעשה גולם, מדרגתו השניה שקבל החומר התמזגות והיה מורכב. שעה ג' נמתחו אבריו, שאחרי המורכב הוא הצומח והגידול. שעה ד' נזרקה בו נשמה הוא החיוני, שעה ה' עמד על רגליו, זה תמצא רק באדם שהולך קומם, כי הוא מלך הנמצאים התחתונים... שעה ו' קרא שמות הוא מדרגה עליונה, השכל שקנה ודעת שנתן בו השי"ת לקרא שמות. שעה ז' נזדווגה לו חוה, הזיווג, והיא השלמתו לגמרי, שכך אמרו כל ישראל שאין לו אשה אינו אדם. שעה ח' עלו למטה שנים וירדו ד', הוא פריה ורביה, כי האדם פרטי בעצמו, ומה שיש בו התולדה אינו נחשב פרטי, שהרי בכחו הריבוי בלי גבול, ודבר זה מדרגה יותר עליונה שהוא כללי. שעה ט' נצטוה בז' מצוות, ונתייחד במעשים שהם צירוף נפשו כדלעיל, ועוד אם היה בלא גזירה ובלא מלכות שמים היה הוא א-לוה חס ושלום, וכבר נתבאר למעלה למה דווקא בז' מצות, (ראה בן נח-מצוות), שעל ידי זה יש קבלת מלכות שמים בשלמות, ולכן נצטוה בשעה ט' שאז היום בשלמות, ומשם מתחיל לרדת. בשעה י' חטא, כי יש באדם נטיה אל החסרון, ואז היום נוטה אל ההעדר. בי"א נידון, שאז האור מתחיל להיות כהה, וכן החטא הוא שדבק ההעדר באדם. בי"ב נטרד ממעלתו ונשאר עומד על מדרגה פחותה ממה שהיה לו... (מהר"ל תפא"י טז)

בפרק אחד דיני ממונות אמר ר' יוחנן בכל מקום ששואלין המינין תשובתן בצידן, נעשה אדם - ויברא אלקים וגו'... הנך למה לי, אמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה. הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב "נעשה אדם" וכיוצא בו הוא שנמלך בפמליא של מעלה, ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה והמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם, אבל הפירוש הוא, שלא ימצא בעולם התנגדות, לכן כאשר ברא את האדם, אף שהיה ראוי להיות נברא מצד הפועל השי"ת, היה לו התנגדות מצד הנמצאים, שלא היה לבריאה זו קשר עם פמליא של מעלה, כי בריאה זו שייך בה יותר שאלה מכל הנבראים, כי האדם יש בו דבר מן העליונים הנשמה, והחכמה והשכל, ובאשר האדם זוכה יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים, ולפיכך ראוי שיהיה לו קשר עמם בבריאה שלא ימצא התנגדות. השני הוא שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראויה, ראויים גם כל הנבראים שהם טפלים אצלו, ולפיכך כתב "נעשה" רק באדם... וכאשר אין לאדם מתנגד ומקטרג בבריאתו הרי שכל שאר הנבראים שנבראו לשמש את האדם ראויה להם הבריאה גם כן... (שם באר הגולה ד)

וביאור הענין כי האדם נברא אחרון וקודם למעשה בראשית... רוצה לומר שהוא נברא אחרון מצד כי כל מורכב הוא אחרון לדבר שהוא יותר פשוט, ואין לך דבר יותר מורכב מן האדם המורכב מגוף ושכל. והפשוט הוא בודאי יותר במעלה מצד שהוא פשוט, ולפיכך אם אין האדם קונה המעלה השכלית שהיא התורה, היתוש שאין לו השכל קודם לו מצד הפשיטות. ואם זכה אומרים לו שהוא קודם למלאכים, כי הוא התכלית בכל הבריאה, שברא הקב"ה בעולמו. והתכלית קודמת לכל. וזהו שנברא רוחו של משיח ביום א', דהיינו שהאדם הוא התכלית לכל הנבראים שהם העולם, ותכלית כל העולם הוא המשיח, ונברא העולם בענין שיגיע אל התכלית הזה. (שם באר ה)

כאשר תתבונן בבריאה תמצא שהאדם יש לו שינוי בבריאתו, שכל הנבראים נבראו הרבה יחד, והאדם יחידי, ואפילו הנקבה שלו לא נבראה עמו. ובפרק אחד דיני ממונות אמרו, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא. ועוד פירוש הדבר, לפי מציאות העולם וציור החכמה לא היה צריך שיהיה רק אדם אחד, כי האדם הוא מלך בתחתונים ואין ראוי שיהיו שני מלכים. ועוד שהאדם הוא צורת העולם ומשלים אותו, ובשביל האדם נבראו כל התחתונים, והאדם נברא יחידי, כי הצורה היא אחת בלתי מחולקת, ויש כאן התחלה אחת, אף על גב שמחולקים בצד מה לכהנים לוים וישראלים וכו', ההתחלה היא אחת ומקשרת אותם עד שהם אחד. וזה שאמר שם, שלא יאמרו ב' רשויות הן, כי כל התחתונים נתונים תחת רשותו, והאדם משלים את כולם, בשביל זה העולם אחד.

ועוד שכאשר נברא האדם יחידי יש סגולה זאת לכל תולדותיו, שיהיה כל יחיד יחיד בצורתו... (שם דרך חיים ג משנה ב, וראה עוד בריאה-כללי, דרך חיים ד משנה טז)

ומפני שנברא האדם לשבח הקב"ה ולפארו אמרו במסכת סנהדרין ל"ח תנו רבנן אדם נברא בערב שבת, ומפני מה, שלא יהו מינין אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית... ודבר תימה כי מה הוא האדם שיאמרו שהוא שותף במעשה בראשית, ועוד... אבל פירוש דבר זה כי האדם נברא אחרון בשביל שהאדם הזה משלים מעשה בראשית, והאדם מקשר העולם עד שהוא אחד לגמרי, כי התחתונים בפני עצמם, והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים, הרי האדם מחבר העליונים והתחתונים עד שהעליונים ותחתונים נעשו לאחד, ואין עוד עליונים בפני עצמם ותחתונים בפני עצמם, ומפני כך נברא האדם אחרון, כי הדבר שהוא מחבר הכל ראוי שיהיה אחרון, כמו מי שהוא עושה חלק אחד ואחר כך עושה עוד חלק אחד ואחר כך מחברם עד שהכל נעשה אחד. ואם היה האדם נברא ראשון הרי לא הוא זה בריאתו שהיה נברא לחבר ולקשר הכל...

וקאמר דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית. וקשה איך אפשר לומר יתוש הוא יותר משובח מן האדם, ובשביל חשיבות היתוש נברא קודם לאדם? אבל פירוש זה כי קדימת היתוש על האדם מפני כי אין מיחוש בה ודבר רע שלא יהיה נברא היתוש, ולכך נברא ראשון, כי דבר שאין שייך בו שיהיה נמלך על בריאתו נברא ראשון, שהרי בזה אין ספק, ודבר פשוט אין עכוב לו. אבל האדם שהוא בעל יצר הרע ובעל חטא ויש בזה המלכה... ולפיכך נברא האדם באחרונה, כי שני דברים שבאים לפני אחד שיעשה אותם, דבר שאין צריך המלכה הוא עושה מיד, ודבר שצריך המלכה ועצה עושה באחרונה... (דרשה לשבת הגדול, וראה שם עוד)

ושלא יהיו המינין אומרים, פירוש כי הנברא מורה על הפועל הבריאה, וכבר תמהו איך יחייב מן הסבה הראשונה שהיא אחת רבוי הנמצאים, כי ראוי היה שלא יהיה מן אחד רק אחד. אמנם רז"ל אמרו שאלו היה נברא אדם אחר עמו, היה לך לומר כיון שימצא הרבוי והרבוי הוא מפועלים מתחלפים, אז יש לומר שיש כאן חס ושלום רשויות הרבה, אבל עתה שכל העולם נברא בשביל האדם, והאדם אחד, ואם יש הרבה נמצאים כלם משמשים אל הצורה היחידה שהוא האדם, שוב אין קשיא איך ימצא הרבוי, כי הצורה היא אחת והיא מאחדת הכל, כמו המלך בעם שעל ידו מתקשר העם עד שנעשה עם אחד בשביל המלך שהוא מולך עליהם והם עבדיו, כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם שהוא אחד, ועכשיו שהאדם אחד העולם אחד, ונמצא הכל מן פועל אחד... ועוד יש בזה שאלות ואין כאן מקומו. (חד"א סנהדרין לז א)

לא יהיו צדיקים אומרים וכו', פירוש כי אלו היו שנים נבראים, וכל שנים יש בשניהם שנוי, כי כל שנים ביניהם שנוי, כמו שהוא לשון שנים לשון שנוי, והיו נבראים מחולקים בעצמם, וכן התולדות הנמשכים, ולא היתה כאן בחירה לצאת מרשע אל הצדיק, כי כל דבר מחולק בעצמו לא יתהוה זה מזה, כי לא התהוה הסוס מן השור, ואם לא היתה התחלתם אחת, אי אפשר להיות רשע צדיק, וכן אי אפשר להיות צדיק רשע, ולפיכך יצאו כל בני אדם מן אדם אחד כולל הכל, והאחד הוא אדם הראשון התחלה אל הכל, והוא קרוב לטוב ולרע בשוה... ויכול לשנות מעשיו והוא בחירי לשנות מעשיו... (שם שם לח ב)

מפני הגזלנים והחמסנים, שהיה כל אחד רוצה בהכל, שהרי העולם היה לשניהם, וכל אחד היה רוצה שיהיה הכל שלו, ואף עכשיו שלא היה נבראים רק אחד, הבל וקין, היה מחלוקת ביניהם, מפני כי ראוי היה האדמה לקין והצאן להבל, אמר קין האדמה שאתה עומד עליה היא שלי... ואם היו נבראים שנים, והארץ ואשר עליה נתן לשניהם היה הגזלה והחמס יותר, כי כל אחד היה אומר כי אין שייך זה רק לי ולא לך, כי מתחלתו היה לכל אחד חלק מיוחד, והיה הגזל יותר, כאשר היה תחלת בריאת עולם מוטבע על הגזל והחמס ואחר זה היה נמשך העולם... (שם)

וקאמר דבר אחר שיכנס לסעודה מיד, כי האדם מצד עצמו הוא הבריאה השלימה מצד עצם הבריאה, שהרי נברא האדם בצלם אלקים, דבר כמו זה אין ראוי שיהיה חסר. ולפיכך נברא אחרונה, ולכך נברא הכל ראשונה והאדם אחרון, כדי שימצא הכל מוכן ולא יחסר דבר. וקאמר עוד דבר אחר שיכנס למצוה מיד, פירוש שהאדם לא נברא אלא לעבוד הקב"ה, לפיכך נברא אחרונה שיכנס למצוה מיד. (שם)

ועוד פירושו כי האדם הוא יותר מורכב מן שאר בעלי חיים, כי שאר בעלי חיים כאלו היה הכל חומר, אבל האדם שיש בו דעת וחכמה הוא מורכב משניהם, מגוף ושכל, והפשוט הוא קודם המורכב, ולכך אומרים לו יתוש קדמך... אבל אם הוא בעל תורה ומצות אז קונה האדם מעלה נבדלת אלקית, והוא נבדל מן החמרי לגמרי, עד שהוא נבדל לגמרי והוא יותר קודם אף מן המלאכים... (שם)

מכל העולם הוצבר עפרו, פירוש כי האדם הוא כל העולם ומתיחס האדם אל כל העולם בכלל, ולפיכך מכל העולם הוצבר עפרו. וידוע כי האדם יש בו אברים חשובים ואברים פחותים, ולכך נברא מכל העולם, כי בעולם גם כן יש מקומות חשובים ופחותים ובינונים הכל לפי מקומות העולם, והאדם הראשון בעבור שהיה כלל ולכך היה נברא מכל העולם. ועוד הרי האדם הזה יש בו השכל הנבדל ואין השכל הוא חלק, לכך הנושא שלו הוא הגוף גם כן צריך שיהיה כללי, ולכך מכל האדמה נברא, והבן זה. (שם, וראה שם עוד)

רצונכם נעשה אדם בצלמנו וכו'. בא לבאר הכתוב שאמר "נעשה אדם", ועיקר פירוש הכתוב מה שאצל האדם כתיב לשון נעשה, ולמה היה צריך המלכה הזאת. וזה בשביל שהאדם גם כן מן העליונים, ואם היו מתנגדים לאדם אין זה ראוי, שהשי"ת ברא הכל בשלום. ויש לאדם בחינה שאין דומה לעליונים כאשר הוא חוטא, ומצד בחינה זאת יש לאדם מקטרגים מן העליונים על בריאתו, רק שהשי"ת מאריך אפו אם הוא חוטא... ובמדה זאת ברא השי"ת את האדם שנושא וסובל מעשיו, דהיינו חטאו. ולכך כאשר ברא כת ראשונה אמר להם נעשה אדם בצלמנו, והראשון והשני שהם יוצאים אל הקצה ובודאי אף כי העליונים אינם חוטאים ואינם מתנגדים אל השי"ת, מכל מקום אין מדריגתם שוה, כי יש שהוא קרוב אל השי"ת ויש שאינו קרוב אל השי"ת, ואשר הם קרובים אל השי"ת אינם מקטרגים על מעשיו, והכת אשר אינו קרוב אל השי"ת מקטרג על מעשיו, וזה שאמר ברא כת ראשונה ואמר להם נעשה אדם בצלמנו וכו', כי כת ראשונה ושניה אינם קרובים אל השי"ת כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ואלו הראשון והשני אין בהם הפשיטות כי הם יוצאים מן השווי שהוא פשוט. ואלו השלישי שהוא האמצעי בין השלשה הוא השוה ויש בו הפשיטות. ולפיכך כת ראשונה ושניה בפרט היו מקטרגים על האדם שלא יהיה נברא, כי האדם אין ראוי לו הבריאה מצד הרשעים.

ומה שאמר הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפם, רוצה לומר כי השי"ת שרוצה לבטל את הבריאה בדבר קל הוא מבטל אותם בנגיעה קטנה שהוא נוגע בהם ומתקרב אליהם שורף אותם...

ואמר כי ברא כת ג' וכו' ורוצה לומר כי כת ג' שנבראים מן השי"ת קרובים הם אל השי"ת שהוא פשוט, לכך הם נמשכים אחר השי"ת ורצונו, ולכך אמרו הראשונים אמרו ולא הועילו, עשה בעולמך מה שאתה רוצה. כי מצד הכת הג' גם כן לא היתה ההסכמה על האדם, מכל מקום הם נמשכים אחר רצון השי"ת ומצד הזה נברא האדם, כי כבר אמרנו כי אי אפשר שיהיה נברא האדם שיש לו מהלכים בין העליונים... אם לא שיתאחדו עמו העליונים ויסכימו על בריאתו... ואמר עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, כי יבא ויגיע השעה שיהיה נברא אדם שהוא כמו אברהם יצחק ויעקב משה ודוד צדיקים, ובשבילם ברא השי"ת עולמו...

ועוד יש לפרש כי בודאי כמה רשעים בעולם, ואם העולם נדון אחר הפרט מן האדם אין ראוי לעולם הבריאה, אבל מצד הכלל ראוי לו הבריאה, כמו שאמרו (שבת ל"א ב') "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", שכל האדם לא נברא אלא בשביל לצוות (להיות חבר) לזה, כמו שבארנו במסכת שבת ויומא בשביל צדיק אחד נברא העולם. וכת ראשונה ושניה בשביל כי הראשון והשני אינו כלל אחד, רק הכלל הוא בשלשה... ולכך אינם שייכים אל הכלל, היו מקטרגים על האדם כי מצד הפרטי אין ראוי הבריאה לאדם, כי יש בהם רשעים... אבל השי"ת שברא כח כללי שהוא כולל כל העולם ביחד, ומפני כך אף אם אין בדור צדיק שראוי שיהיה הבריאה בשבילו, יש בדור אחד בעולם הצדיק שהבריאה בשבילו... (שם שם ב, וראה שם עוד)

של"ה:

עתה אבאר הענין, דע כי העולם בראו הקב"ה לתכלית האדם, והאלקים עשה את האדם ישר להיותו כולו טוב ולהיותו אור, ובבחינה זו לא היה האדם מעורר רע, וכולי עלמא מודים טוב לו שנברא, אמנם מחלוקת היא לאחר שקילקל בבחירתו ונתבטלה כוונת הבריאה, אם טוב הוא שנברא על שלא נברא. (בית דוד, ועיין שם עוד ואדם הראשון קודם החטא)

רמח"ל:

הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו מצב שזכרנו, שהיה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו, הגוף והנשמה, ובמציאות היו שני הענינים הטוב והרע והוא עומד בין שניהם בשיקול, להדבק במה שירצה מהם. והיה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על חמרו, ואז היה משתלם מיד ונח בשלמות לנצח... (דרך ה' חלק א פרק ג ו)

ועתה אפרש לך סדר הדברים היטב, איפה הלכו למיום היות אדם על הארץ ועד אחרית כל הימים, ותראה עומק מחשבות אלקינו ברוך הוא. בשעה שברא הקב"ה את בריותיו, גם לקליפה הניח מציאות בסוף כל המדריגות, לנסות בה את בני האדם שיהיה להם שכר טוב בעמלם. ותדע שעל הזמן ההוא נאמר (קהלת ז' י"ד) "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", כי לא היו מתדבקות הקדושה והטומאה זו בזו כלל, רק הקליפה עומדת נוכח הקדושה ותאוותה להידבק, אך לא ניתן לה רשות, כי חוק הושם עליו ולא תעברנהו.

ותדע שלא ברא הקב"ה את האדם רק בסוד הבינה, ועל כן נברא זכר ונקבה בפרצוף אחד אחוריהם ביתה זה נגד זה, כי עליו היה המשא להשלים התיקון בסוד החכמה, כמו שעוד אפרש. ואם היה המאציל מתקן העולמות ראשונה בסוד החכמה היתה הקליפה אובדת, ונמצא שביד האדם היה תלוי התיקון, וזה שאמר "לעבדה ולשמרה"... והאמת כי עתה אחר חטא אדם הראשון כבר הקליפה נתדבקה בקדושה, ועל כן לא יוכל איש לתקן תקונים עד שלא יפריד הקליפה ממנה כי לא יצליח, אבל בראשונה לא כך היה, כי כבר היו נבדלים הקודש והחול זה מזה, ועל כן לא היה צריך לזה הדרך... (מאמר הגאולה, ועיין שם עוד)

ובהיות גזירת החכמה העליונה להראות הבריאה עצמה שברא, הדרך והסדר איך שברא אותה, על כן בהסתר הפנים כמו שדרכיו רבים כך רצה לעשות בריאתו זאת בעלת חלקים רבים ואברים שונים, שיהיו מקבילים ממש לכל חוקות חלקיו יתברך. ועל זה אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי בכל המדות המעולות אשר נבחנים בכבודו יתברך בהיותו פועל לפי ערך נבראיו, כך נמצא חלקים בדמות האדם הזה. למשל, עין - תחת עין השגחתו... (דעת תבונות פ)

והרי לנו ג' חילוקים למציאותו של אדם, מציאותו קודם חטא, אחר חטאו, ומה שהיה יכול להיות אם לא היה חוטא. והנה מציאותו קודם חטאו הוא מצב אמצעי בין מה שנהיה אחר כך, ובין מה שהיה יכול להיות, ונמצא שעל כל פנים לא נברא בשלמותו אלא השפלה קדומה היתה לו מעת הבראו שנולד במצב פחות ממה שראוי להיות אדם, והשפלה מוכנת לו באפשרות אם יחטא ואשם... 

ואפילו תבנית האדם וצורתו ואבריו עשויים למדת חשיבותו וערכו. וראינו מקרא כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", מפני שרצה לעשות אותו מעולה מכל הנבראים, שגם דמותו יהיה כן, וכל מקריו ועניניו יהיו עשויים לערך חשיבותו. הלא תראי כמה מן הנקיון והסידור הנאה הושם במעשה האדם... ונמצא שבתחילה קודם חטא, היה אדם במעלה גדולה ראשונה בעיקר מציאותו, בתולדות מעשיו המגיעים לרום העולם, ובצורתו בתבנית גופו ממש, כי כבר היה זך גופו כמציאות המלאכים ממש. ועל זה רמזו חז"ל באמרם בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות "אור". ואחר החטא נתעבה גופו ונעשה גס וכבד כיום הזה, וכבר ראינו דוגמא לזה, חנוך ואליהו שגופם ממש נזדכך ונתעלה להיות כמלאכים...

ותדעי שאין ההפסדים נופלים אלא בצורה השפלה הזאת, החמריות, ובאדם הראשון עצמו בהיותו בצורה המתוקנת ומעולה יותר, לא היה שום חולי ונזק נופלים בו... (שם קכז)

אור החיים:

נעשה אדם - ...עוד ירצה באומרו נעשה בלשון רבים, כי מדותיו של הקב"ה רבים הם, י"ג מדות רחמים ושם אלקים שהוא מדת הדין הסכימו יחד לברא אדם. ואומרו "בצלמנו כדמותנו" אפשר שיכוין לומר שיהיה בו צד הרחמים וצד הדין להפעיל בהם דרכי הדין ודרכי הרחמים לאשר יכונו... (בראשית א כו)

ויברא אלקים את האדם בצלמו - ...עוד יש לומר כי ברא האדם בב' צלמים הא' צלם הניכר בכל אדם ואפילו בבני אדם הרקים מהקדושה אשר לא מבני ישראל המה, ועליהם אמר בצלמו, פירוש של הנברא, והב' הם בחינת המאושרים עם ישראל נחלת ש-די כנגד אלו אמר בצלם אלקים בראו... (שם שם כז)

לא טוב היות האדם לבדו - ...ונראה לפי מה שקדם מדברי רז"ל כי אדם וחוה דו פרצופים נבראו, למאן דאמר פרצוף ולמאן דאמר זנב, וכפי זה זאת האשה וזאת בנינה כי מתחלה בראה דבוקה עמו ממש, ובסדר זה ישנם גם כן בהכנת המוליד, דהלא תמצא שאמר ה' להם פרו ורבו וגו' קודם הנסירה... גם דבר ידוע הוא כי כל משכיל וחכם המתחיל להביט אמרי נועם ה' מעת יאורו עיניו ידע גודל הפלגת מדת טובו יתברך... ומעתה יש לנו לחקור זאת סיבת חטוא האדם ומה שנתגלגל לו ולכללות הנבראים, ומצאנוהו כי היא האשה היתה סיבה לכל הפסד וכליון העולם ששלט בה הנחש ונצח דעתה ולא היה עמה האדם... ומעתה יהיה פה ולשון לנבראים לומר יד ה' עשתה זאת במה שנסרה ולא הניח תכלית הבריאה כסדר הראשון, ולא היה מקום לנחש להסית האשה בפני עצמה. אשר על כן נתחכם ה' וכתב קודם לקיחת הצלע מהאדם טעם הדבר, שכוונת ה' בדבר היתה להיטיב להאדם... כי העזר תהיה כנגדו, פירוש בנין נפרד למולו לשמשו ולהכנתו... ויש לנו לחקור לאיזה טעם ברא ה' האשה כגוף האדם ממש ולא בראה בריה בפני עצמה מן העפר. ונראה כי בזה גילה דעתו יתברך כי יש הפרש בין הכנת זיווג האנושי מזיווג הבהמי... כי כל אחד יש לו בת זוגו בפני עצמו... (שם ב יח)

כי עשה את האדם בארץ - ...אכן כונת הכתובים הוא להיות כי האדם הוא מורכב מד' יסודות ארמ"ע והם בהדרגת הדרגה הפחותה שבד' היא העפר, כי הוא עכור וגס מכולם, למעלה ממנו יסוד המים למעלה ממנו יסוד האש למעלה מהאש יסוד הרוח שהוא הרוחני שבכולן, ותמצא כי כל הנבראים שבעולם הגם שכולן מד' יסודות בראם, עם כל זה כל בריה עיקר בנינה מיסוד א' והוא יסוד היסוד והג' סניפים לו, יש בריה שעיקר יסודה הוא ממים כדגים... והן האדם יסוד שעליו נבנו בו היסודות והוא יסוד העפר, דכתיב "וייצר ה' וגו' את האדם עפר מן האדמה", שהוא יסוד הגס והעב בד' יסודות, לזה ישיבתו ומנוחתו באדמה ולא יסבול דירה במים ולא באויר ולא באש. ועשה ה' כן לסיבות הרבה, ואחת מהנה כי הוא הסולם אשר בו עולות המדרגות ממטה למעלה, והמדרגה התחתונה היא יסוד העפר, וצריך להיות בארץ, ואם היה נבנה יסודו מן הג' האחרים הרוחניות בערך העפר לא היתה הכונה שלימה בבריאתה, והמשכיל יבין, כי הוא סוד הבירור. ולזה כאשר ראה ה' כי רבה רעת האדם הכיר כי רוב התיעוב הוא לצד יסודו שהוא בנוי מן הארץ וגם מקום הניחתו וחיותו בארץ, ולזה ניחם ה' כי עשה את האדם בארץ ולא עשאו בנוי משאר היסודות הקדים שבז' לא היה רק רע כל היום, ולהיות שמעשהו משאר יסודות לא תצא כוונת היצירה שחשב ה' בלבו לפועל... ומצד זה לא הפך ה' הבריאה, שאם לא כן היה ה' סותר ובונה בנין חדש בהרכבה מג' יסודות ולזה הגם שהביא מבול ואבד הכל הניח הבריאה כמות שהיתה לטעם כמוס בלבו יתברך... (שם ו ה, וראה שם עוד וערך אדם-בחירה)

כלי יקר:

נעשה אדם - ונכון לומר שלכך אמר לשון נעשה להורות שררתו ית' דווקא כשברא את האדם להורות שעיקר מלכותו ית' נראה בבריאת מין האדם אשר יצר לכבודו, וענין הצלם והדמות על פי שנאמר ומה דמות תערכו לו, מכל מקום מצינו שהקב"ה מתראה לנביאיו בדמיון דמות אדם, כי בהר סיני נראה כזקן יושב בישיבה, ועל הים כגבור, וכתיב "ועל הכסא דמות כמראה אדם"... אף על פי שבאמת אין לו ית' דמות, וכבוד אלקים הסתר דבר. (בראשית א כו)

ויפח באפיו נשמת חיים - ...כי נשמת חיים היא הנפש המשכלת הנצחיית, צא ולמד מן הנופח ותמצא שזה מדבר בחלק א-לוה ממעל, ויאמר אף על פי שנפח ה' באדם נשמת חיים המשכלת מכל מקום ויהי האדם, בתחלת הויתו, לסתם נפש חיה, כשאר בעלי חיים, כי אדם עיר פרא יולד ועיקר שליחותו תלויה בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים... (שם ב ז)

הכתב והקבלה:

...ואצל בריאת האדם נאמרו שלשתן, "ויברא אלקים את האדם בצלמו", בריאה לעומת נשמתו צלם אלקים, "וייצר ה' אלקים את האדם" על ציור ותואר אבריו, "כי עשה את האדם" על אופן תקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותו... (בראשית א א)

בצלמנו - שם צלם הוא לדעת גדולי המפרשים תואר לאותם כחות רוחניות אשר בהם יתעצם דבר מן הדברים הנקראים צורות נפשיות... ופירוש בצלמנו בצורתנו הנעלמת... כדמותנו - להתדמות אלינו, וטעמו כערך שיטהר האדם את עצמו בעיונו ובמעשיו לעלות מעלה מעלה להתדמות ולהשתוות במדותיו אל מדות הרוחניות ככה נשפיע עליו פעם ופעם צלם ונפש מטוהרה ומצחצחה יותר עליונה במדרגה, כי אצילות הנפש אינה נפסקת מן האדם לעולם בעודו בחיי גשמיותו... (שם א כו)

ויברא בצלמו - ...ונראה לומר כי היתה כוונתו יתברך ששלמות האדם תהיה תלויה בו בעצמותו, הוא ישלים עצמו להחליף נטיית גשמיותו וחמריותו אל טבע השכל רוחניות אלקית, וקודם ענין עץ הדעת שהיה האדם מצד טבעו כאחד ממלאכי מרום העושים רצון קונם מצד תכונתם, ועבודתו ומעשיו אינם מצד הבחירה החפשית הגמורה... ולכן לא הוזכר גם כן ענין הדמות כאן, אמנם אחר עץ הדעת שנתמזגה נטיית טבעו ונתחדש בו כח הבחירה הגמורה ונשתלם אז על ידי ידיעת טוב ורע בכח חדש להתדמות בהשגתו ומעשיו לעליונים, לכן אמר שם "בדמות אלקים עשה אותו", הזכיר הדמות וגם לשון עשיה אשר יורה על הבאת דבר אל תקון שלמותו... (שם שם כז)

עפר מן האדמה - ...לכן יצר הבשר מן העפר תיחוח והעצמות, והעצמות מן האדמה הקשה, לפי שיחיה אותם ויבנה תחלה עצמותיהם ואחר כך הבשר, לכן אמר אדמת עפר... לפי שהאב מזריע הלובן שממנו העצמות והאם מזרעת האודם שממנו הבשר... (שם ב ז)

מלבי"ם:

נעשה אדם - ...ואמרו חז"ל בב"ר (ח') במי נמלך, במלאכת השמים והארץ נמלך, במעשי כל יום ויום נמלך וכו'... הנה כולם הסכימו שה' אמר לכל מעשה בראשית אשר כבר עמדו כולם ערוכים ומסודרים בקומה שלמה ונקראים בשם אדם הגדול עם האלקות השופע בתוך האדם הזה, נעשה אדם קטן שנמצא בו כל מה שנמצא באדם הגדול בכל פרטיו עד שיהיה בצלמנו שרוצה לומר צלם של העולם הגדול, עם האלקות המחיה ושופע בעולם הגדול הזה. וחכמי המדרש בארו ופירשו ענין הצלם הזה כל אחד בהשקפה מיוחדת, ר' לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, הוא ישקיף מצד שהעולם הגדול מתחלק לעולם הרוחני והשכלי שזה מלאכת השמים, ולעולם הגשמי והחמרי שזה מלאכת הארץ... רצה ה' שידעו כי העולם השכלי והרוחני והעולם הגשמי שניהם מעשה יוצר אחד, לכן ברא בריאה אחת מורכבת ממעשה ב' מיני המלאכות המובדלות האלה, שמצד נשמתו הוא מעולם השכליים, ומצד גופו הוא מעולם הגשמיים, ובזה הניח חותמו על כל הבריאה שידעו שכל העולמות הגם שהם מובדלים בענינם הם מעשה יוצר אחד ומיוחד... וכן על ידי האדם הניח ה' חותמו על כל הבריאה כי מעשה ידיו כולמו...

וכאשר נבקש דבר שנמצא באדם שלא נמצא דוגמתו בכל העולמות כולמו, וזה הוא החלק שיתיחס אל ה' לבדו, ראינו שהוא כח הבחירה שניתן אל האדם מה שהוא חפשי במעשיו ומושל על עולמו הקטן, כי כל מה שברא ה' כולם מוכרחים ומוטבעים במעשיהם ואין להם ממשלה לשנות דבר ממה שהוטבע בם בטבעם... לפי זה במה שאמר נעשה אדם בצלמנו, שגם האלקות נתנה חלקה אל עשיית האדם לא יתכן רק על הממשלה והחפשיות שיש לאדם לשנות את טבע עולמו הקטן ולפעול כפי הבחירה והחפשיות... ועל זה אמר ר' אמי בלבו נמלך, שהוא בצלם אלקים אשר ניתן באדם מצד האלקי... (בראשית א כו, וראה שם עוד ואדם-צלם אלקים)

וייצר ה' אלקים את האדם - ...ומבואר שבמלת בריאה מציין הוצאת הנפש שלא היה דוגמתו בכל מעשה בראשית... ואולם מה שאמר וייצר את האדם מורה על צורתו המתדבקת... וזה כולל כחותיו הרוחניות הנתלים בגופו, כמו המדות השתולים בו, וכח השכל והבינה... (שם ב ז)

לא טוב היות האדם לבדו - הנה ביצירת הזוג היו כמה הבדלים בין האדם ליתר הבעלי חיים, א', כל בעלי חיים נראו שנים שנים והאדם יחידי ואחר כך ניתנה לו בת זוגו, ב', לכל בעלי חי לא נתיחד לו זוג מיוחד, כי לא נזכר רק "תוצא הארץ נפש חיה למינה", ולאדם נתיחדה בת זוג מיוחדת. ג', נקבות הבעלי חיים נבראו מן האדמה כמוהם, וחוה נבראה מאחת מצעלותיו. אולם התורה תורנו גם כן בזה אין נבדל המכוון בזוג האדם מן המכוון בזוג הבהמה. א', הנה האדם מורכב משני חלקים נפש וגויה, מצד הנפש נברא להיות קיים באיש, ועל ידי מעשיו הטובים יוליד את עצמו להתעלות במעלה רוחנית אלקית, ומצד זה אין צריך לו בת זוג מיוחד, כי תולדות האלה יוליד על עצמו עת תהיה נשמתו בעלת הבית ומולכת על כל כחות הגויה, והגויה מוכנת לפקודתה כאשה כשרה העושה רצון בעלה... ואז יהיה הזרע הנולד מביניהם זרע קודש, כי יוליד את עצמו להיות נצחי כמלאך אלקים. אבל כי תשטה אשה תחת אישה ונטמאה והגויה תוליד בנים זנונים מכח הדמיון והמתעורר והמתאוה ששרשם מעץ הדעת, אז לא יהיה קיים באיש רק במין, ואז תהיה הגויה עם הנפש המשועבדת לה כשפחה כי תירש גברתה, והקיום המיני הוא רק מצד הגויה.

ויען כי עיקר תכלית בריאת האדם היה על אופן שיהיה קיים באיש, לכן בתחלת בריאתו לא נבראה חוה כי אין זה המכוון בבריאתו בתחלה, ועל זה אמרו דו פרצופים נבראו, שהזוג הראשון העקרי היה דבוק אליו שהיא הגויה אשת הנפש...

הנה תכלית החבור בבעלי חיים הוא רק לקים המין, אבל האדם שהוא מדיני בטבע לא יכול להתקיים לבדו וצריך לו עזר שתעזרהו בהנהגת הבית, במלאכות המיוחדות אל האשה ובגדול הבנים, ולכן לא די לו שיזדווג עם נקבה לפי שעה, רק צריך אשה גם לחברה וצוותא ולבנות את ביתו, ומפני כל הטעמים האלה היה צריך לבנות את חוה מצלעותיו שתהיה דומה אל טבעו כטעם הב', ושתהיה מיוחדת לו כטעם הג', ושתהיה בעזרתו תמיד כטעם הד'... (שם ב יח)

רש"ר הירש:

נעשה אדם - כל שאר הברואים נזכרו רק בעת בריאתם, ואילו האדם נזכר עוד בטרם נברא. כביכול, הבריאה עומדת על עמדה, והבורא מודיע לעולם על רצונו לברא אדם. הן אדם זה ישלוט בעולם כשליט וכמנהיג מאת ה'. עתה מכינים את העולם לקראת בא אדוניו. במובן זה יש להבין גם את לשון הרבים של "נעשה", המשמשת בלשון של כבוד... הבורא מכריז על שלטון האדם לטובת העולם ומדאגה לייעודו...

בצלמנו - אם יתגשמו ויתלבשו בלבוש חיצוני כל החסד והרחמים כל האמת והמשפט והקדושה של הנהגת ה', הם יתלבשו באותו לבוש, שהבורא חלק לאדם. כדמותנו - צלמו של אדם הוא שנועד להדמות לאלקיו, אל יהיה בלבו דבר הסותר למידות האלקיות, ייעודו של אדם להתקדש, לשאוף אל על בדרגות הקדושה האלקית. (שם א כו)

וייצר ה' אלקים את האדם - בפסוק זה מקופל כל סוד האדם, וכל תודעת הכבוד והייעוד של האדם תלויה בעובדות שנתגלו כאן... בורא העולם המשליט בו סדר ביקש לזכות ולעלות את עולמו, משום כך יצר את האדם עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים, וכך היה האדם לנפש חיה. "יצר" היא הגבלת החומר בגבול מסויים, כמו שייסר הוא חינוך והגבלת הרוח. בבעלי חיים כתוב "תוצא הארץ", היא הוציאה את גופם ורוחם, ואילו את האדם יצר ה', את גופו ונפשו, והאדמה רק הכינה את החומר לכך, לכן בבעלי החיים קשורים החיים בחומר הארצי, כי כמוהו נולדו מן האדמה, אך באדם נופחו החיים על ידי ה', ובזה נעשה לאינדיבידואליות בעלת חופש בחירה ונצחיות, נשמתו תלויה ברוח והיא נצחית, גם בריאותו הפיזית אינה תלויה רק בגוף, ואין לחשב את חייו לפי מצב גופו בלבד. אם כן מאוחדים באדם שתי הוויות שונות לגמרי, החלק הארצי שבו עומד בהשפעת אלמנטים ארציים בלתי חפשיים, אך נשמת החיים האלקית מרימה אותו אל גבהי החירות ועליה למשול בחלק הארצי-גופני... (שם ב ז)

העמק דבר:

נעשה אדם - ...דמשונה אדם מכל המינים, דכל המינים נבראו באופן שכל מין שוה בתכליתו ובתכונתו, מה שאינו כן אדם עלה במחשבה שיהא בשתי תכונות, האחת יהא דבוק באלקיו עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים, והשניה שיהא מדיני ועושה צרכיו, אף על גב שמכל מקום יעשה רצון ה', אבל אינו במעלה הראשונה... בצלמנו - הבי"ת כמו בתוך או כמו עם, שהאדם יש לו מזל, ופרש"י שבת ס"א ב' שהוא מלאך, וזהו צלם אלקים המסבבו ומגין עליו מנזק... (בראשית א כו)

ביום עשות - ...ואלו היה אדם הראשון במעלתו כל אותו יום הששי שנברא לא היה אפשר שיצא ממנו אדם השני, שהרי אין כל חדש תחת השמש מששת ימי בריאה והלאה, ואם כן לא בא העולם לתכליתו שהוא עשיה שלו. ואלו נברא אדם באופן השני לא היה אפשר להיות אדם המעלה בעולם. והוסב הענין שיהא אותו אדם בשני יצירות, ונתקן העולם בו על מתכונתו... ומספר והולך איך סיבב הקב"ה הדבר והגיע שיהא האדם המעלה אשר במעלתו הראשונה לא היה ראוי לעבוד את האדמה, שהרי היה כמלאך ברקיע הוא האדם גורש ממעלתו זאת והגיע לעבוד את האדמה... (שם ב ד)

שפת אמת:

ודרשו חז"ל זכור וכו'... וכתוב בדבר ה' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות נברא עולם ומלואו, ואם כן מעשרת הדברות ודאי נעשה תולדות חדשות, אך במעשה בראשית היה בבחינת עשיות הטבע ובהר סיני בנשמה ורוחניות, דאיתא המלאכה שהיה ראוי לעשות בשבת כפלו ועשאו בששי, אם כן נראה שמוכן היה האדם להיות נברא בשבת, ויתכן שבאמת הנשמה היא עיקר האדם, שכך היה עיקר רצון הבורא ית' ששם האדם בגן עדן, והיה ניתקן בשבת קודש בשלימות הנשמה. ומה שנעשה על ידי חטא האדם בערב שבת שבו ביום נברא, ניתקן אחר כך בקבלת התורה, וניתן להם אז הנשמה השלימה... ואותן הנשמות שניתקנו בקבלת התורה הם גנוזים בתורה, ולכן על ידי יגיעה בתורה יכולין לקנות הנשמה... (יתרו תרמ"ה)

במדרש אחור וקדם צרתני וכו' זכה אומרים לו אתה קדמת, ואם לאו יתוש קדמך. והנה צריך טעם למה נברא אחרון למעשה. והתירוץ כדי שיהיה קרוב ליום השבת, כמו שכתוב במדרש... ופירוש הענין כי הארת יום השבת הוא הארה בתוך הבריאה, והוא ניתן רק להאדם, כי כל שאר הבריאה הם חומריים וכח חיותם ניתן להם בשעת הבריאה, אבל האדם שיש בו נשמת אלקים ניתן עמו ההארה כמו שהוא בעולם הזה, וכל אחד יכול לתקן עצמו להרגיש הארת נשמתו העליונה, ולכן אין זה הרחקה לאדם במה שנברא באחרונה, כי הוא לעולם דבוק באור העליון והוא באמצעיות השבת מעין עולם הבא. והרמז לאדם במה שנברא באחרונה הוא להודיע כי אינו יכול להישיר עצמו לבא למקום הראוי לו עד שיקרב כל הנבראים שהם תלוין בו... (תזריע תרל"ה)

שם משמואל:

איתא במדרשות שהמקטרגים קטרגו בבריאת האדם בלשון זו, אדם זה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא שיכעיסך וכו', ויש להתבונן בעיקר בריאת המקטרגים למה נבראו כל עיקר. ובש"ס סנהדרין ל"ח שהושיט אצבעו ביניהם ושרפן, והרי הכל גלוי מראש לפניו שכך יהיה שיקטרגו וישרפו, אם כן למה בראן כל עיקר. ונראה דהנה במדרשות בהבראם אותיות באברהם, לומר שבזכות אברהם נברא העולם. ויש לפרש דהנה כתיב עולם חסד יבנה, וידוע דכל אתערותא דלעילא באה על ידי קדימת אתערותא דלתתא, אך בבריאת העולם עדיין לא היה מי שיקדים אתערותא לתתא, אבל צפה הקב"ה מראשית אחרית והעמיד לפניו צורת אברהם שעשה חסד עם כל באי עולם זה היה מעורר אתערותא דלעילא מדת חסד לברא את העולם...

אך גם זאת לצייר לפניו את העתיד לבא שעתיד להיות אברהם בעולם גם זו היא אתערותא דלעילא שצריך שתקדים לה אתערותא דלתתא, ויש לומר שמדה זו התעוררה על ידי המקטרגים באמרם אדם זה שאתה רוצה לברא עתיד הוא להכעיסך, והיינו שיצוייר לפניו העתיד, ואם כן עוררו לצייר לפניו העתיד, וצייר לפניו את חסד אברהם. ומעתה מובן הצורך בבריאת המקטרגים שהיו סיבה לבריאת האדם. ואולי בזה יש לפרש הלשון "הושיט אצבעו ביניהם ושרפן", כי אש של מעלה אוכלת אש, היינו שנהפך ענין קטרוגם לטוב, והוא כענין אכילה שבאה ממנה עוד תועלת לאוכל ולא כליון להנאכל בלבד. (בראשית תרפ"ג)

ונראה לפרש, דהנה יצירת אדם היתה האחרונה לכל הנבראים, והטעם שכל הברואים בהתרחקם מהשורש היו מתגשמים והולכים, ונברא אדם הראשון להיות מעלה את כל הבריאה לשורשה, כאמרם ז"ל "לעבדה ולשמרה" זה מצות עשה ולא תעשה, ואם כן כל יצירת אדם הראשון היתה צורך גבוה, וכמו שאנו מברכים "שהכל ברא לכבודו", וכך היו מעשיו, וכאמרם ז"ל בזוהר הקדש שאמר לכל בעלי חיים בואו נשתחוה נברכה וכו', השתחואה היא ביטול המציאות, והיינו שיכירו וידעו כל הנבראים שאין להם מציאות עצמית להיות חשובים נבראים אלא הכל צורך גבוה... (ויקרא תרע"ט)

והנה ידוע שאף שחלקי האדם שניהם מה' גוף ונפש, מכל מקום נחשב רק אחד, כי כל חלק שגובר בו הוא העיקר והשני טפל לו ואינו תופס שם בפני עצמו. וכמו שאיתא בספרים הקדושים לפרש דברי ר' שמלאי במדרש (תזריע) אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך, שלשול קדמך. היינו שהנפש של האדם נבראה ראשון והגוף אחרון, על כן אם גובר בו כח הנפש והגוף נמשך אחר הנפש מחשבין רק את הנפש לתפוס את השם, ובאמת שוב הוא קודם לכל מעשה בראשית, אך אם חס ושלום עושה עיקר מהגוף והנפש נמשכת אחר הגוף מחשבין רק את הגוף לתפוס את השם, ואם כן באמת יתוש קדמו שלשול קדמו... (פסח תרע"ו)

ויש להוסיף ולומר בטעם שנקבע אחד בתשרי ליום המשפט והוצאת דבר הנעלם לאור. והר"ן כתב משום דבאחד בתשרי היתה בריאת האדם. ועדיין צריך למודעי, כי בריאת העולם היתה בכ"ה באלול. אבל מה שאזיל בתר בריאת האדם יש לומר, היות בכל ימי בריאת העולם היו שמים וארץ נמתחין והולכין והיינו שהתרחקו מן השורש והתגשמו עוד יותר ונעשו מרוחני גשמי, והכל לצורך שכשיבא אחר כך אדם הראשון יחזור ויעשה מגשמי רוחני ביתר שאת... ובמדרש שהיו המלאכים מדיינים אלו עם אלו, אלו אמרו יברא ואלו אמרו לא יברא... ומכלל שקודם לכן לא ידעו ממנו והיתה כל הבריאה בלתי מובנת למלאכים למה יעשה ה' ככה לעשות מרוחני גשמי, עד שביום הששי שראו את אדם הראשון ואמר להם הקב"ה חכמתו מרובה משלכם, נגלה להם סוד בריאת העולם, נמצא שביום ששי הוא אחד בתשרי יצא תחילה הנעלם לאור ונתגלה מה שהיה סוד כמוס, על כן בכל שנה כבוא הזמן ההוא הוא מסוגל להוציא את הנעלם לאור, הוא המשפט כנ"ל... (ראש השנה תרע"ז)

ענין ראש השנה... ובמקובלים דברו למה נבראו דו פרצופין עד שהיה צורך לנסרו... ואומר אני באימה דהיות ידוע שהיתה אז מציאות הרע בעולם דבוק בטוב כקליפה לפרי טרם נתבשל, וזהו ענין עץ הדעת טוב ורע, שהיה בשורש אחד עם עץ החיים, והיה מן הצורך לכח פירוד להפריד הקליפה מן הפרי, ובאשר אז כח הפירוד טרם היה בעולם, שהכל היה אחדות, לזאת ברא ה' את האדם דו פרצופין, ואדם הראשון במאמרו לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג עורר למעלה שינתן כח פירוד לקיומו של עולם כדי שיהיה ראוי להזדווג ולהתאחד, והאי פירוד אחדות היא, כי הוא צורך אחדות, ומכל מקום נתהוה כח פירוד בעולם, וגרם פירוד בין רע לטוב...

והנה בכל ראש השנה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, מתעורר ענין הנסירה הראשונה והוא כח מפריד, ועל ידי זה בא הדין בראש השנה לברר מהו רע ומהו טוב... (שם תרע"ח)

פרי צדיק:

ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'... הוא על פי הידוע מכ' האריז"ל שכל המלאכים נתנו חלקם ביצירת האדם במאמר נעשה אדם וגו', חוץ מהס"מ שלא רצה לתת חלקו. אמנם בשעת מתן תורה נתן מרצונו חלקו למשה רע"ה הכח לעצור המיתה ולבטל כחו... ויש לומר בזה השאלה מאחר שעשה אדם הראשון תשובה באמת על החטא למה נשאר גזירת המיתה לדורות אחר התשובה, וכמו כן בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן ונתבטל פגם הנחש ואף שאחר כך קלקלו הא עשו תשובה על הקלקול ולמה לא נתבטלה גזירת המיתה. רק הכל הוא מטעם הנ"ל, מפני שלא נתן הס"מ מחלקו בחינת הרע בעת יצירת האדם, ולא היה לו להאדם בשעת יצירה שום שייכות לבחינת הרע, וזה היה מרצון השי"ת, כי באם היה להאדם חלק מבחינת הרע בעת יצירתו היה מבררו מיד לטוב, דאז היה בכח הבחירה לבררו כולו, אבל מפני שביצירתו לא נתן לו הס"מ חלק רק אחר כך שהשיא אותו לדעת טוב ורע, על ידי זה אין בכח האדם לתקן בשלימות הפגם עד עת קץ שיבולע המות לנצח, כשיעביר השי"ת רוח הטומאה מן הארץ. וזה הסוד שמסר לו המלאך המות שיש ביכולת לתקן גם בהעולם הזה, לעצור המגפה, היינו לבטל פגם שגרם המיתה והיינו על ידי קטרת. וזה שאמר שמסר לו דבר וכו' לו למשה רע"ה דייקא שיוכל לכלול הרע עם הטוב ולבררו לטוב, כמו שהיה אם היה נמסר מיד בשעת היצירה... (תצוה יא)

מכתב מאליהו:

אמרו ז"ל (עירובין י"ח) שבתחילה נבראו אדם וחוה בגוף אחד אלא שהיו לו שני פרצופים, ואחר כך הופרדו. והנה "גוף" פירושו הבחינה התחתונה שבנפש, ושם בחירת האדם. ומה שבתחילה היה לאדם וחוה גוף אחד היינו שלכתחילה לא נבראה האשה אלא להיות כלי לאיש לענין העמדת תולדות ולא היתה לכל אחד מהם בחירה בפני עצמו, אלא בחירתם - גופם - היתה אחת.

והנה אדם הראשון היה חכם גדול מאד, היינו שהשגתו באמת היתה גדולה, כי הרי קרא שמות לכל בעלי החיים, היינו שהכיר את תוכנם ותפקידם האמיתי בבריאה... והוא בעצמו לא היה חוטא בשום אופן ולא היה מעלה על דעתו כלל לחטא, כמו שנראה שגם אחר כך לא אכל מן העץ אלא לעשות רצון האשה, כי השגותיו היו גדולות כל כך שבהיותו הבוחר היחידי אי אפשר היה לשטן לפתותו, ואז לא היה משקל שוה בין יצר טוב ליצר רע, ולכן הפריד ממנו השי"ת את האשה, היינו שנתן לה בחירה בפני עצמה, ועל ידי זה נתחזק כח היצר הרע עד שבין שניהם הושוה המשקל בין יצר טוב ליצר רע.

והטעם למה לכתחילה נבראו באופן זה, שלא תהיה כניסה כלל ליצר הרע, היה כדי להעמיד את צד הטוב על חזקתו, שתתחזק הכרת האדם באמת, וזה יהיה לו לסיוע אחר כך כשתהיה הסתה מצד היצר, ובמצב הראשון היתה האשה רק כלי לאיש, בלי בחירה משלה... (חלק ד עמוד קטז, וראה עוד איש-ואשה)