(ראה גם: ברכות-כללי)
...כי מעטף בציצית לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית, כי מנח תפילין אדרעיה לימא וציונו להניח תפילין, ארישא לימא וציונו על מצות תפילין, כי משי ידיה לימא וציונו על נטילת ידים... (ברכות ס ב, וראה עוד ברכות-כללי יא א ולכאן)
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך, מאי מברך, רב פפי אמר משמיה דרבא לבער חמץ, רב פפא אמר משמיה דרבא על ביעור חמץ. בלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע, ומר סבר להבא משמע. מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, התם היכי נימא, נימא למול, לא סגיא דלאו איהו מהיל, אבי אבן מאי איכא למימר, אין הכי נמי... מיתיבי העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב, שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה... והלכתא על ביעור חמץ. דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעיין לברוכי מנלן, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא, אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי, אביי אמר מהכא והוא עבר לפניהם, ואי בעית אימא מהכא ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם. בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא... אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד. (פסחים ז א)
אמר רב שמואל בר בידרי אמר רב, ואמרי לה אמר ר' אחא אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב מנשיא אמר שמואל, תפילין מאימתי מברך עליהן, משעת הנחתן. איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה... (מנחות לה ב)
רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית, א"ל מאי ציצי שמענא, הכי אמר רב ציצית אין צריכה ברכה. כי נח נפשיה דרב הונא על רב חסדא למירמא דרב אדרב, ומי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והא אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה... והא מאי רומיא, אמר רב יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים בישראל צריך לברך... אלא לאו היינו טעמא כל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה, אף על גב דכשירה בעובד ככובים בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין, אף על גב דפסולות בעובד כוכבים בישראל אינו צריך לברך. ובציצית בהא קמיפלגי, מר סבר חובת טלית הוא ומר סבר חובת גברא הוא... (שם מב א, וראה שם עוד)
אלו ברכות שמקצרין בהם, המברך על המצות ועל הפירות.. (ברכות י א, וראה שם עוד)
...ומניין שכל המצות טעונות ברכה, רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, הקיש תורה למצוות, מה תורה טעונה ברכה אף מצוות טעונות ברכה. (שם מא ב)
העושה סוכה לעצמו אומר וציונו לעשות סוכה, לאחרים, לעשות לו סוכה לשמו, נכנס לישב בה אמר וציונו לישב בסוכה. מעתה העושה לולב לעצמו אומר וציונו לעשות לולב, לאחר וציונו לעשות לו לולב לשמו, נוטלו על נטילת לולב ואשר החיינו... (שם סו א)
...כיצד מברכין על נר חנוכה, רב אמר וציונו על מצות הדלקת נר חנוכה. הכל מודין ביום טוב הראשון שהוא אומר על נטילת לולב, מה פליגין בשאר כל הימים, רבי יוחנן אמר על נטילת לולב, רבי יהושע בן לוי אמר על מצות זקנים. מה אמר רב בלולב מה אם חנוכה שהיא מדבריהם הוא אומר על מצות נר חנוכה, לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן. מה אמר רבי יהושע בן לוי בחנוכה, מה אם לולב שהיא דבר תורה אומר על מצות זקינים חנוכה שהיא מדבריהם לא כל שכן. לא צורכא דילא (לא קמבעיא לן אלא) מה א"ר יוחנן בחנוכה, חייה בריה דרב מברך על כל פעם ופעם, רב חונא לא מברך אלא פעם אחת בלבד. רבי חונה בשם רב יוסף טעמיה דרב חונה דמאי מדבריהן ושאר כל הימים מדבריהן, מה דמאי אין מברכין עליו אף שאר כל הימים אין מברכין עליו. (סוכה יד א)
אמר החבר, תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה. ואנחנו מצווים שנשמע מן השופט הממונה בכל דור... ובזה נתחייבנו במצות מגילה ופורים וחנוכה, ויכולנו לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על מקרא מגילה וכו', ואילו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים מצות ולא היינו חייבים לברך עליהם, אך היו אומרים שהם תקנה או מנהג... (מאמר ג לט, וראה עוד ברכות-כללי)
וכשם שמברכין על ההניה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה, וברכת רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. (ברכות פרק א ג, וראה עוד ברכות-כללי)
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך"... (שם פרק ו ב)
כל הברכות כולן פותח בהם בברוך וחותם בהם בברוך חוץ מברכה אחרונה של קריאת שמע, וברכה הסמוכה לחבירתה, וברכת הפירות והדומה לה וברכת עשיית המצות... ויש מהן שהוא חותם בברוך ואינו פותח בברוך אלא מעט מברכת המצות כגון ברכת ספר תורה ורואה קברי ישראל מאלו שהן דרך שבח והודייה, אבל שאר ברכות המצות כולן פותח בהן בברוך ואינו חותם.
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה... וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם, כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה "אשר יאמרו לך תעשה". נמצא ענין הדברים והצען כך הוא, "אשר קדשנו במצותיו" שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקראות את המגילה, וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.
ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה, מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם, הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וצונו לסנן את המים, וכן כל כיוצא בזה.
העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא אינו מברך. כיצד, הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית... אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה...
אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו, שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר. ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.
כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכל כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן, וכן כל היוצא בהן.
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו. היו לפניו מצות הרבה אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות אלא מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה.
כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו, אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשיה. כיצד, לבש תפילין מברך להניח תפילין... וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את ההלל... מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה... עשה המצוה לו ולאחרים כאחד, אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה, לפיכך הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביה יצא ידי חובתו (ראה ראב"ד), אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.
כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר "בכל יום אברכך". (שם פרק יא)
המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חברו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן. ואבי הבן מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו... ואחר כך מברך אשר קידש ידיד מבטן וכו', ואבי הבן מברך שהחיינו. (מילה פרק ג א וראה שם עוד)
...וחייב לברך קודם הדלקה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שחייב בהם מדברי סופרים. (שבת פרק ה א)
מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרנו זכירת שבת וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה.
וזהו נוסח קידוש היום, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה ורצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית. תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת.
וזה נוסח ההבדלה, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול. (שבת פרק כט א, וראה עוד שבת-קדוש והבדלה)
...אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו אשר קדשנו במצוותיו וציונו, כדרך שמברך על המגילה ועירוב, שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו. אבל דבר שהוא מדבריהם, ועיקר עשייתן לו מפני הספק, כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו. ולמה מברכין על יום טוב שני, והם לא תיקנוהו אלא מפני הספק, כדי שלא יזלזלו בו. (חנוכה פרק ג ה)
כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ, שגם אכילת קדשי הגבול עבודה. (תרומות פרק טו כב)
המפריש מעשר זה מברך תחילה כדרך שמברכין על המצוות, וכן מברך על מעשר שני ומעשר עני ועל מעשר מן המעשר על כל אחד מברך בפני עצמו. ואם הפריש הכל זה אחר זה ולא סח ביניהם כוללן בברכה אחת, להפריש תרומות ומעשרות. (מעשר פרק א טז)
כל המפריש חלה מברך תחילה להפריש חלה, בין בארץ בין בחוץ לארץ, וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה... הנדה וכיוצא בה מברכת ומפרשת חלת חוץ לארץ, שאינה מוזהרת על מגעה אלא על אכילתה... (שם פרק ה יא ויב)
...ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות, ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון "כי יקרא", ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים. (דברים כב ז)
...והברכה על הלולב כי מצוה עליו לדרוש עד שיגיע בעיוניו ללולב, ומשם ואילך כבוד אלקים הסתר דבר... (ויקרא כג מ)
פנחס - הנה העושה מצוה קונים רוחו וגוויתו זולת הזכות גם איכות חדשה, ונעשים בריה חדשה מרוב קדושה הנשפעת בו על ידי המצוה, ועל כן סידרו קדמונינו ברכת טוב "אשר קדשנו במצותיו", ונתן לנו רמ"ח מצות, כדי שיגדל ויקדש בהם גם החומר... (במדבר כה יא ודברים יא כו)
ראה ברכות-כללי נתיב התורה פרק ז.
...ועל זה באה מצות קריאת שמע בערב ובבוקר, וביום מברך ב' לפניה וא' לאחריה, ובערב ב' לפניה וב' לאחריה, כי יש לשבח את השי"ת בשבח שלם ומלא על ידי מספר ז', וזה שאמר שבע ביום הללתיך וכו'... ונראה הטעם שצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי אין הזמן מחולק, שאילו היה הלילה מחולק מן היום לא היו שניהם יום אחד, אלא היום מחייב את הלילה והלילה את היום משלימים זה את זה. ואם היה מזכיר אחד מהם בפני עצמו היה שבח השי"ת על חצי דבר... וכאשר הם דברים מחולקים והם דבר אחד זה מורה על אשר ברא אותם הוא אחד, כי הוא יתברך מקשר ומאחד הדברים המחולקים.
וברכה ראשונה תקנו על העולם הזה, שהאור הוא המעלה היותר של עולם שהוא נברא תחלה, וברכה שניה תיקנו על נתינת התורה שהיא על העולם הזה, ואחר כך סידרו קריאת שמע שהיא מלכות שמים שהיא עוד מדרגה עליונה על התורה, שהוא מתעלה במלכותו על הכל, ולפיכך אחר כך ברכת אמת ויציב שהוציא את ישראל ממצרים על ידי נסים, כי הוא מושל על הכל.
ודע עוד שאלו ג' ברכות באים על ג' הנהגות. הראשונה היא הנהגת סדר עולם, השניה הנהגה שכלית, ודבר זה למעלה מן הטבע, הנהגה ג' היא שלא בטבע שמחדש נסים, ואמנם בלילה צריך שמירה ועל זה נתקנה ברכה ד', ודוקא אחר הגאולה שהגאולה היא שמוציא אותו מרשות אחר, והשמירה שפורש סוכת שלומו עליהם אחר כך עד שאי אפשר להרע לו. ואמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, שצריך שתהיה השכיבנו קצרה, כי אין השמירה גדולה כל כך כמו כאשר הוציא אותם בנסים... (נתיב העבודה פרק ז, וראה שם עוד)
...ואולם גם במעשה המצוות תיקנו לנו חז"ל ברכות אלה, לחבובה של המצוה, להודות לו יתברך שרצה בנו ונתן לנו תיקונים גדולים כאלה, ונמצא על ידי זה מתעלה המעשה יותר, ונעזר בו האדם ממנו יתברך... (דרך ה' חלק ד פרק ט ג, וראה עוד ברכות-כללי)
וזה שתיקנו נוסח ברכות המצות, אשר קדשנו במצותיו, כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. וכתוב מפורש, והתקדשתם והייתם קדושים, וכמאמרם ז"ל יומא ל"ט) כל המקדש עצמו למטה מקדשין אותו מלמעלה, רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה... (שער א פרק ו הגה"ה)
ראה גם ברכות-כללי שער ב יד.
...נראה כי מצות מילה אינה דומה לשאר מצות, דכשעושה אותה הוא מקיים המצוה וכשגמרה עשייתן נגמרה מצותן לגמרי, אבל מצות מילה אין בעשייתה גמר מצותה באמת כי כל עשיותיה, החתיכה והפריעה, הן באמת הכנה אל התכלית המכוון בה לאחריה, כי במה שנמול הילד נעשה כעבד הנושא חותם אדונו בגופו להורות בו להיות נכנע לעבודת אדונו... ולפי שבאמת זה הוא התכלית העיקרי המכוון במצות מילה, לכן נתקנה לאביו ברכה להכניסו בברית, ויורה האב בברכה זו חיובו המוטל עליו לחנך את בנו זה ולהרגילו בכל הדברים התלוים בשמירת הברית, והיא התורה והמצוה בכדי שידע כשיבא לכלל דעת לשמור חותם ברית קודש... (בראשית יז יג)
...ואסור לאכול קדשי שמים בידים מסואבות... אם כן על ידי רחיצת ידים במים הוכשרו ליגע באוכלין שהם קדשי שמים מה שלא היו ראויים אליהם קודם רחיצתן, והרחיצה גורמת לידים מעלה ורוממות ליהנות על ידיהם מלחם גבוה, הנה להתרוממותם ולהתנשאם ממדרגת פחיתותם למדרגה גבוהה כזו תקנו נוסח הברכה על נטילת ידים, כלומר לרומם את הידים ולנשאם מפחיתות ערכם... (ויקרא יא מד)
...ומזה יתבאר לנו לשון להתעטף בציצית, שתקנו לנו מתקני הברכות, אף שאין צריכה עטיפה באמת, כמו שהעיר בית יוסף באו"ח ח'... אמנם לפי המבואר לכוונה הפנימית תקנו לשון מתעטף לבאר בו התכלית האמיתי המכוון במצות ציצית, כי מצינו לשון עטיפה על ההכנעה, כי אחר שאמר שהוא ית' שוכן את דכה ושפל רוח אמר "כי רוח מלפני יעטוף", שפירושו כשרוח האדם נעטפת ונכנע לפני... ולזה בחרו מתקני הברכות לשון להתעטף, שכולל שתי ענינים, כסוי הגוף וכלל גם כן הכנעת האדם בקרבו כעבד לפני אדון כל הארץ... (במדבר טו לט)
...ומזה נבא לכלל דעת ולהבין למה לא קבעו בסדרי הברכות את הברכה על מצוה בלישנא דקרא, על מצות טוטפות, ובחרו בלשון תפלין... והיותר נראה שהוא מלשון פלא, שענינו הפרשה והבדלה, כמו "כי הפלא ה' חסיד לו", ובכוונה תקנו נוסח הברכה בלשון תפלין לשון הפרשה והבדלה כדי שבאמירת הברכה נקבל עלינו התכלית המכוון בהנחתו, להיותנו פרושים ומובדלים ממחשבות הרעות וממעשים המגונים ולא נסור אחרי עינינו ואחר יצר מחשבות לבבינו...
וזה אני משער גם כן בדעת המסדרים האלקיים בברכת לקבוע מזוזה, אשר בהשקפה ראשונה אין טעם ללשון זה, כי מזוזה הוא שם ללחי השער והבית מקום קביעות פרשיות אלה... לכן יראה לדעתי בזה לומר ששם מזוזה הוא משרש זיז, שענינו התנועה, כמורגל ברבותינו "ואינו זז משם", וצונו ה' שבכל תנועותינו נקבע בלבבינו אחדות ה' ואהבתו וקבלת מצותיו, כי האדם הוא בעל תנועה תמידית מן הרכבתו משני עקרים הפוכים, מחומר ונפש, אשר בהם תלויים הטוב והרע שבמחשבותיו ובמעשיו... לכן באתה התורה להרים קרן ממשלת נפשו בו להטות כל תנועותיו אל תנועה הנפשית לבדה, וציותה להשכין שם הנכבד והנורא במקום התנועה, (רוצה לומר במזוזת הפתח) פרשת אחדות ואהבת ה' ושמיעת מצוותיו, ובזה יש ביד האדם מטה עוז להכריח בו כל כחות נפשו שלא יכרע אל תנועה החומרית זולתי אל תנועה הנפשית כאשר תצוה התורה... כי איך ימלאנו לבו לעשות רע אפילו בסתר, היסתר איש במסתרים ואנכי לא אראנו נאום ה'... לכן תקנו מסדרי הברכות "לקבוע מזוזה", רוצה לומר לעשות קביעות תמידי אל כל תנועותינו... (דברים ו ח, וראה שם עוד)
ראה ברכות-כללי דברים ח י.
והנה כבר נתקשה בהגהות מימוני הלכות מילה על שתי ברכות שמברכין על המילה ולהכניסו, ונראה דהוא על שני מצות עשה, תחלה מברך המוהל על המעשה החיתוך, ואחר שחתך מברך האב להכניסו, שהרי בידו למשוך ערלת בנו, והוזהר על זה במצות עשה שמברכין עליה, ואף על גב שכאן הוא שב ואל תעשה, מכל מקום מברך... ועל פי דברינו מתיישב גם כן שיטת הרמב"ם דבאין אב אין מברכין כלל להכניסו משום דמסתמא אינו ביד בית דין למשוך הערלה. (בראשית יז יג הרחב דבר, וראה שם עוד)
הוא עובר לפניך - בפסחים ז' אמר שמואל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לשינא דאקדומי הוא, אמר רנב"י דאמר קרא וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי, אביי אמר מהכא ויעבור מלכם לפניהם. וקשה למאי אמר שמואל בלשון שנצרך לפרש... אלא על כרחך יש בזה כונה עמוקה דלפני או קודם היה במשמע עוד שלא התחיל במצוה כלל, משום הכי אמר לשון עובר, דמשמעו סמוך ממש, שיאחז בידו דבר המצוה ואז יתחיל לברך, וזהו משמעות המקרא "ויעבור מלכם לפניהם", שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. אמנם "ויעבור את הכושי" עוד פירושו באופן אחר, שהרי הכושי הלך לפני אחימעץ ואחימעץ רץ מאחוריו ועבר עליו ולפניו, והכי נמי יש להחל הברכה ואחר כך לעשות המצוה ולגומרה ואחר כך לגמור הברכה. ושני הפירושים אמת, דמצוה שאפשר לעשות באמצע הברכה, כמו קשירת תפילין מילה וכדומה יש לברך לפני התחלת המעשה, ולעשות ולגמור את הברכה. מה שאינו כן מצוה שאי אפשר בכך, כמו אכילת מצה ותקיעת שופר וכדומה אי אפשר אלא לברך קודם התחלת המצוה, אבל מכל מקום סמוך ממש... (דברים לא ג)
...ומה שאין מברכין על צדקה גמילות חסדים ביקור חולים וכו', נראה שהברכה במצות בין אדם לחברו שבהם אנו מובדלים מן העמים ועל זה שייך "וקדשנו", וכן ברמב"ם ברכות פרק יא ה"ג "כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך", ויש יוצאות מהכלל, ואולי יש בהן טעם... (שמות כד יב)
איתא המהדרין נר לכל אחד ואחד... והנה חילקו מצות חנוכה ומהדרין ומהדרין מן המהדרין, משמע שיש ג' מדריגות בעבודת הבורא, והם בחינת מעשה דיבור ומחשבה, דכתיב נר מצוה הוא בעשיה, תורה אור הוא למהדרין שמשתוקקין אחר המצות ועושין בהתלהבות והמצוה הוא להם תורה, וזה בחינת הדיבור, ובכל מצוה תיקנו ברכה לפניה בחינת דיבור, ובאמת הברכה אות הוא שהמצוה חביבה עליו ביותר, זה בחינת מהדרין. ויש עוד דרך חיים תוכחות מוסר הוא התכלית של תורה ומצות שיתקן נפשו על ידיהם ומתעלה לדרך החיים, והוא בכח המחשבה... (לחנוכה תר"ס)
במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה... וכן ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל צריך לברך עובר לעשייתן, פירוש הברכה לידע כי לא מצד עצמותינו יש לנו כח לגשת לקדושת המצות, וזה הביטול הוא קודם וחשוב יותר מגוף המעשה וזה עובר לעשייתן. (ויקהל תרמ"ה)
לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון זירוז, והוא רמז לכל המעשים שאדם עובד בהם את הבורא ית' צריכין להקדים התלהבות ודביקות לעובדא, וזה שהקדימו חז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן, ואיתא עובדא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, שצריכין להקדים אהבה ויראה קודם כל מצוה והוא קריאה חיבה וזירוז הוא רחימו ודחילו כנ"ל. (ויקרא תר"נ)
זאת תורת העולה... ומסיים שם בזוהר הקדש כי תלמידי חכמים העושין מצות לשמה ומקבלין לימוד ודרך תשובה לידבק בו ית' מכל מצוה שעושין, אם כן גם המצות שלהם תורה ואין עבירה מכבה וכו', וכן רצונו ית' שכל מצוה יהיה נבלל בתורה, וזה ענין ברכת המצות, שההפרש בין תלמיד חכם לעם הארץ בעשיית המצוה הוא בהברכה ורצון עשייתו, כי גוף המעשים שוין, רק הברכה היא על הציווי, והוא דביקות המצות בהתורה, שהרי ציווי המצות הם בתורה, והברכה מברר זה שהשי"ת צונו בתורה כן, ועל ידי הברכה מדבק המצוה בשורשה בתורה כנ"ל. (צו תרל"א)
בשם מו"ז על חטא נדב ואביהוא "אשר לא ציוה אותם"... אם כן המקיים מצות אף שהוא שפל ואינו יודע טעם המצוה כלל אף על פי כן חביב הוא לפניו ית', כי כח הציווי ממנו ית' הוא יותר מכל הטעמים וכו'... והם כיוונו הטעם וההלכה בלי הציווי, ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצותיו על ידי התורה... והן כחן של בני ישראל, לכן מקדימין ברכת המצות לעשיות המצוה להראות כי כח גשת האדם למעשה זו הוא מצד הציווי כנ"ל. (שמיני תרל"ט)
במדרש אחור וקדם וכו'... והטעם מאחר שהאדם הוא הכלי שיעלו כל הברואים על ידו לכן הוכרח להיות נכלל מכל מיני חומריות שבעולם, ולא עוד שהאדם אינו יכול לתקן עצמו בשלימות עד שיתקן מקודם כל החומריים התלויים בו... ואמת כי אין להשיג גדולת הבורא ית' כמו שכתוב "לגדולתו אין חקר", רק כפי מה שמבררין כבודו ית' הנמצא בכלל הבריאה של מעשה בראשית כך זוכין אחר כך להשיג גם מה שלמעלה... וזה ענין ב' הברכות של קודם קריאת שמע, על מעשה בראשית ועל קדושת התורה, שניתן רק לבני ישראל, וב' מיני התחדשות אלו מתחדשין בכל יום, כמו שכתוב "מחדש בטובו" וכו', ובני ישראל צריכין לברר זאת בכל יום. (תזריע תרמ"א)
והנה בחקותי תלכו מצותי תשמרו ועשיתם כולל מחשבה דיבור ומעשה, ובמדרש ועשיתם כאילו עשיתם אתם עצמכם, זוכה לרוח הקדש על שם כל הג' מדרגות הם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו הוא שורש המצוה בשמים וצונו הוא בדיבור התורה, להתעטף להניח וכו' הוא המעשה. דכמו שיש באדם נפש רוח נשמה בכל הג' יש שורש התרי"ג מצות, במעשה הוא תיקון רמ"ח ושס"ה אברי הנפש, בדיבור הרוח ובמחשבה הנשמה, וכן יש ג' עולמות שיש לכל ישראל חלק בהם וכולם מתוקנים על ידי המצות... (בחקותי תרמ"ט)
בפסוק והיה אם שמע תשמעו... והיה לשון שמחה, כפי השמחה והשתוקקות האדם אל המצות כך זוכה לשמוע ולקיים... והיינו שעל ידי הנאה והשמחה מקיים המצוה בשלימות, וזה הכנת המצוה, לכן תיקנו ברכה קודם המצוה. (עקב תרס"ג)
בפסוק ולא שכחתי פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות. מה שתולה הברכה בזה, כי עיקר קיום המצות לעשותו בשמחה ואהבה, וכפי מה שמשתוקק האדם כל היום לקיים המצות כך יכול לעשותם באמת, לכן מקדימין ברכה אל המצוה להראות החביבות, וזה הכנה אל המצוה, ובזה יש ברכה בהמצוה ונשאר הארת המצוה באדם כל היום... וזה לא שכחתי שאין לאדם לשכוח לעולם חביבות המצוה, לא שכחתי קודם מעשה המצוה ולא נשכח ממני אחר עשיות המצוה, וזה ענין ברכת המצות. (תבא תרנ"ט)
ראה עוד ברכות-כללי תבא תרל"א.
מעתה יובן אשר כל ישראל שנצטוו במצוות לצורך גבוה נקראו מלאכים שהוא לשון שליח, היינו שהם שלוחי השי"ת, דאי לאו הכי לא היתה עשייתם כלל לתועלת הנדרש. ויש לומר דהיינו שאנו מברכין על כל מצוה "וצונו", שהוא לקבל עליו מקודם עול מלכות שמים, היינו לזכור שהוא עושה מחמת הציווי כנ"ל, כי האדם בעל שינוי, ולא כל אדם זוכה לכך להיות עומד תמיד בבחינה אחת כמו משה רע"ה שהיה תמיד מוכן בהשואה אחת כמו מלאך משרת. אבל האדם שהוא בעל שינוי צריך בכל פעם לפני כל מצוה לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה... (ויקרא תרע"ג)