גאוה

(ראה גם: אדם-מדות, ענוה)

 

לבלתי רום לבבו מאחיו ולבתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. (דברים יז כ)

שיר המעלות לדוד, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי. (תהלים קלא א)

בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. (משלי טו כה)

לפני שבר גאון, ולפני כשלון גובה רוח. טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים. (שם טז יח)

לפני שבר יגבה לב איש, ולפני כבוד ענוה. (שם יח יב)

זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. (שם כא כד)

גאות אדם תשפילנו, ושפל רוח תתמוך כבוד. (שם כט כג)

אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה. (שם ל לב)

ענה מלכא ואמר הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי. עוד מלתא בפום מלכא קל מן שמיא נפל, לך אמרין נבוכדנצר מלכא מלכותא עדת מנך... (דניאל ד כז)

זהר:

לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, מהו לא תבזה, משמע שיש לב שהוא בוזה, כן והיינו הלב שהוא גאה, הלב שהוא בגסות הרוח היינו הלב שהוא בוזה. (משפטים רסב)

אז יוצא הכרוז ואומר, עליונים ותחתונים הקשיבו, מי הוא גס רוח בדברי תורה, מי הוא שכל דבריו אינם רק להתגאות בדברי תורה, משום שלמדנו שהאדם צריך להיות שפל בעולם הזה בדברי תורה, כי אין גאות בתורה אלא לעולם הבא. (תרומה נג)

הלבן שבעין המכסה כל הצבעים האחרים, (רוצה לומר שולט על הצבעים האחרים כי הוא מרובה ביותר), והעינים שלו גדולות ובולטות, הוא גבה לב, עליו נאמר תועבת ה' כל גבה לב, כל הטוב שהוא עושה הוא לעשות לו שם, והוא מאלו שנאמר בהם הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. אלו הם הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות מכספם, והכל הוא לעשות לעצמם שם ולא לשם ה'. איש זה הוא נואף, הוא צורת חמור נואף, אם הוא יהיה אורח שלך תשמור בתך ואשתך ממנו. ועוד אדם הזה הוא חוזר כל ימיו אחר כשוף ומצליח בו עם מלכים ומושלים... (זהר חדש יתרו מח, וראה שם עוד)

המדור השלישי, הוא נקרא דומה, ושם נדונים על אותן גסי הרוח המתגאים בלבם בהלכה לפני העם שלא לשם שמים. והמספרים לשון הרע, ומגביה לבו בהוראה, והדן את חברו לכף חובה... (שם רות רה)

מכילתא:

ומשה נגש אל הערפל, גרם לו ענותנותו, שנאמר והאיש משה עניו מאד, מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ... וכל שהוא גבה לב גורם ליטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר גבה ענים ורחב לב אותו לא אוכל. וכל גבהי לבב קרויים תועבה, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב... (יתרו-בחודש פרשה ט)

תלמוד בבלי:

תניא נמי הכי, לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר ממעמקים קראתיך ה'... א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים. (ברכות י ב)

חתן אם רוצה לקרות קרית שמע לילה הראשון קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. (שם טז ב)

מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח. (שם כד ב)

תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם... ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה... דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב מלא כל הארץ כבודו. (שם מג ב)

רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי ולא אמר ליה ניזיל מר, אמר מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה... (שם מז א)

תנו רבנן ד' סימנין הן... סימן לגסות הרוח עניות. (שבת לג א)

דרש רבא בריה דרב עילאי מאי דכתיב ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון, שהיו מהלכות בקומה זקופה, ותלכנה נטויות גרון, שהיו מהלכות עקב בצד גודל... (שבת סב ב)

...התם רמות רוחא הוא דנקיט להו, דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה. (שבת צד א)

...אמר רב הונא אם יש לו להחליף (בגדיו לשבת) יחליף, ואם אין לו להחליף ישלשל, מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא. (שבת קיג א)

אמר רב פפא אי בטלי יהירי בטלי אמגושי (מסיתים ומדיחים המשניאים אותנו)... דכתיב ואצרוף כבור סיגיך... (שבת קלט א)

...ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו. (עירובין יג ב)

...מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא, א"ל אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל... וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו... (שם נד א, ונדרים נה)

רבא אמר לא בשמים היא, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. רבי יוחנן אמר לא בשמים היא, לא תמצא בגסי רוח... (שם נה א)

ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים, למימרא דרבן שמעון בן גמליאל סבר לא חיישינן ליוהרא, והא איפכא שמעינן להו, דתנן חתן אם רוצה לקרות קרית שמע לילה הראשון קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול... לא קשיא, הכא כיון דכולי עלמא עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא... (פסחים נה א, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. חכמתו מסתלקת ממנו מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי אבל שכחתי. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מדבורה, דכתיב עד שקמתי דבורה וגו', וכתיב עורי עורי דבורה... (שם סו ב)

דתניא השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן... שלשה מגסי הרוח... (שם פו ב)

...אמר ליה רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתיה מפומיה. (שם קד ב)

ארבע אין הדעת סובלתן, אלו הן דל גאה... (שם קיג ב)

והתניא המהלך כנגד רבו הרי זה בור, אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח, דמצדד אצדודי. (יומא לז א)

אמר רב בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יוצאין לטמיון... ועל גסות הרוח, וגסות הרוח כנגד כולן, אבל בענוים כתיב וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. (סוכה כט ב)

...ואם לחש (התפלל) ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם, שנאמר מקנה אף על עולה. (תענית ח א)

...קצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים, ואמרו פה שהיה מדבר בגאוה וידים שהיו מניפות על ירושלים תעשה בהם נקמה. (שם יח ב)

ואמר רבי אלעזר כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, שנאמר ויושיבם לנצח ויגבהו, ואם הגיס דעתו הקב"ה משפילו... (מגילה יג ב)

אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי, תרתי יהירין הויין וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא, זיבורתא כתיב בה ותשלח ותקרא לברק, ואילו איהי לא אזלה לגביה. כרכושתא כתיב בה אמרו לאיש ולא אמרה אמרו למלך. (שם יד ב)

שאלו תלמידיו את ר"א בן שמוע במה הארכת ימים, אמר להם... ולא פסעתי על ראשי עם קדוש... (שם כז ב)

...כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק, אמר רב אשי שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. (שם כט א)

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך, אמר לו איני יודע לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נעניתי לך מחול לי, אמר לו איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו, יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי מורי מורי, אמר להם למי אתם קורין רבי רבי, אמרו לו לזה שמטייל אחריך, אמר להם אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל, אמרו לו מפני מה, אמר להם כך וכך עשה לי, אמרו לו אף על פי כן מחול לו שאדם גדול בתורה הוא, אמר להם בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז... (תענית כ א)

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה... מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. ר' שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים... תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום... ועל פרנס המתגאה על הצבור. (חגיגה ה ב)

אמר ריש לקיש מאי דכתיב אשירה לה' כי גאה גאה, שירה למי שמתגאה על הגאים, דאמר מר מלך שבחיות אריה, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהן והקב"ה מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו. (שם יג ב)

דאמר רב נחמן כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. (שם יח ב)

...ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים... (נדרים ט ב)

תניא לאהבה את ה' אלקיך וגו', שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא... רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו... ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה. אמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, דכתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו... (נדרים סב א)

ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם... רב ששת בריה דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור... רב אשי אומר משום דקרו לאינשי חמרי... (שם פא א)

אזהרה לגסי הרוח מנין, אמר רבא אמר זעירי שמעו והאזינו אל תגבהו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, ורם לבבך ושכחת, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר רומו מעט, ושמא תאמר ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו, ואם חוזר בו נאסף בזמנו... ואם לאו וכראש שבולת ימלו... אמר רב אסי וכן תנא דבי רבי ישמעאל משל לאדם שנכנס לתוך שדהו גבוהה גבוהה הוא מלקט. ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה...

אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, כתיב הכא ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם ואשריהם תגדעון. ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר, שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, שנאמר וגובה ממרחק ידע. דרש רבי עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר כי רם ה' ושפל יראה. אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אלא תקרי אותו אלא אתו לא אוכל...

אמר רבי אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קמעא עוכרתו, שנאמר והרשעים כים נגרש... אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, אמר רב הונא בריה דרב יהושע ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא. אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה. אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב תועבת ה' כל גבה לב... אמר רב אשי אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת, שנאמר ולשאת ולספחת, ואין שאת אלא לשון גבוה... אמר רבי יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה... (סוטה ד ב)

אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו... (שם ט ב)

משרבו מושכי הרוק (מדת גאוה) רבו היהירים ונתמעטו התלמידים והתורה חוזרת על לומדיה. משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, שאין דורינו רואה אלא לפנים. איני והאמר מר האי מאן דמיהר אפילו אאיניש ביתו לא מתקבל, שנאמר גבר יהיר ולא ינוה, מעיקרא קפצא עליה, לסוף מיתזיל עליהו... משרבו זחיחי הלב רבו מחלוקת בישראל... (שם מז ב)

אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו. (קידושין לא א)

עשרה קבים גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחד כל העולם כולו... וא"ר יוחנן זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל... ואמר מר סימן לגסות עניות... (שם מט ב)

תנו רבנן עשרה דברים נאמרו בגרע, מהלך על צידו ורוחו גסה... (שם פב א)

...הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו, א"ל רבי לרבי חייא מי הוא שמראה גדולה בפנינו, א"ל ר' חייא שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים... (בבא קמא פא ב)

וחסד לאומים חטאת, כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... וכל המתייהר נופל בגיהנום, שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם... (בבא בתרא י ב)

בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח, שאמר מר כל שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם... (שם עח ב)

אמר רב מרי האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר גבר יהיר ולא ינוה, מאי ולא ינוה, בנוה שלו. א"ר יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא ולא ינוה וכתב התם אל נוה קדשך. (שם צח א)

...דבר אחר שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. (סנהדרין לח א)

...ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, שלא הלך בקומה זקופה... (שם פא א)

אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, וכתיב והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'... (שם צח א)

אמר רב נחמן גסות הרוח שהיתה בו בירבעם טרדתו מן העולם, שנאמר ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד וגו', אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד, כיוון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא סברי הוא מלכא והא עבדא... (שם קא ב)

תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... ר' יוסי אמר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, לפיכך דן אותן במים... (שם קח א)

תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... (שם קט א)

...והגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. (אבות ד ז)

מצנפת מכפרת על גסי הרוח, מנין, אמר רבי חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה... (זבחים פח ב)

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו', אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרן, אמר ונחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה, אמר מי ה'... (חולין פט א)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באין... ועל גסות הרוח... דכתיב ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלקיו והצרעת זרחה במצחו... (ערכין טז א)

תלמוד ירושלמי:

רבי שמלאי אתי גבי ר' יונתן אמר ליה אלפן אגדה, א"ל מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי רוח ומעוטי תורה... (פסחים לד ב)

...מפני מה אינו משמש (כהן גדול) בבגדי זהב, מפני הגאוה, א"ר סימון על שם אל תתהדר לפני מלך. (יומא לח א)

בני סימוניא אתון לגבי דרבי, אמרין ליה בעא תתין לן חד בר נש דריש, וחזן, ספר, מתניין ועבד לן כל צורכינן, ויהיב לון לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדולה והושיבוהו עליה. אתון ושאלון ליה הגידמת במה היא חולצת, ולא אגיבון, (לא ידע להשיב), אמרין דילמא דלית הוא מרי אולפן, נישאול ליה שאלון דאגדה... אמר ליה ולמה לא הגובתינון, אמר ליה עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי עליה וטפח רוחי עלי, וקרא עליו אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, מי גרם לך להתנבל בדברי תורה, על שנישאת בהן לעצמך. (יבמות סט א)

מדרש רבה:

אשירה לה' כי גאה גאה, הדא הוא דכתיב עדה נא גאון וגבה (איוב מ'), הכל מתגאין זה על זה, חשך מתגאה על התהום, שהוא למעלה הימנו, והרוח מתגאה על המים שהוא למעלה הימנו... והקב"ה מתגאה על הכל, הוי כי גאה גאה. אמר רבי אבין ד' מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי, וכולן נטלו מלכות וניתנה להם גדולה והם קבועים תחת המרכבה של הקב"ה, שנאמר ודמות פניהם וגו' (יחזקאל א'), וכל כך למה, כדי שלא יתגאו בעולם, וידעו שיש מלכות שמים עליהם... (שמות פרשה כג יג)

ר' תנחומא בר אבא פתח (משלי כ"ה) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו', הלל אומר השפלתי זו הגבהתי והגבהתי היא השפלתי, מוטב לאדם שיאמרו לו עלה למעלן ולא יאמרו לו רד למטן. אמר דוד (תהלים קי"ג) המגביהי לשבת, כשאני מגביה את עצמי הם משפילים ישיבתי, הוי המגביה לשבת, וכשאני משפיל את עצמי הם מגביהין אותי, שנאמר (שם) המשפילי לראות... (שם מה ה)

אמר רבי לוי נימוס קלוסים הוא שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר היא העולה על מוקדה. דור המבול נתגאו ואמרו מה ש-די כי נעבדנו וגו', לא נידונו אלא באש, שנאמר בעת יזורבו נצמתו (איוב כ"א)... מלכות הרשעה על ידי שהיא מחרפת ומגדפת ואומרת מי לי בשמים אינה נידונית אלא באש, (דניאל ז') ויהיבת ליקידת אשא... (ויקרא פרשה ז ו)

זאת תהיה תורת המצורע, הדא הוא דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו... ואלו הן עינים רמות... ואמר רבי יוחנן כולם לקו בצרעת, עינים רמות דכתיב (ישעיה ג') יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו', וכתיב ושפח ה' בנות ציון, דהויין שייפין כרומחין ומהלכין בגסות הרוח, ותלכנה נטויות גרון, שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה בשביל להראות תכשיטיה... (שם פרשה טז א)

ופקודת אלעזר וגו', הדא הוא דכתיב (משלי כ"ה) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד, אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהוג שפלות בעצמו, קל וחומר לפני המקום. ותנינן הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים, ללמדך שאין גאוה לפני המקום. אליהו אומר כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה... מעשה באיש שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחק... ולא יצתה אותה שנה ולא שנתה ולא שילשה עד שמת אותו האיש... ולא נשתייר לו אלא זוג בני אדם אחד חיגר סומא ואחד שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר קדוש וכו'... אמר להם לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה, ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב עלי נפשי. ולא יצתה אותה שנה ולא שנתה ולא שילשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינוהו ראש על כל בירניות... מכאן אתא למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום, שכל המתגאה לפניו מתבזה. וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום אלא ביזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום, אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב... (במדבר פרשה ד כא)

ויהי המקריב וגו' הדא הוא דכתיב (משלי כ"ט) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד. א"ר תנחומא בר אבא גאות אדם תשפילנו זה אדם הראשון, כיצד בשעה שעבר אדם על צוויו של הקב"ה ואכל מן האילן ביקש הקב"ה שיעשה תשובה ופתח לו פתח ולא בקש אדם... הוי גאות אדם תשפילנו, לפי שנתגאה על הקב"ה מעשות תשובה השפיל אותו וגרשו מגן עדן. ושפל רוח יתמך כבוד זה אברהם, שהשפיל רוחו ואמר (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר, לכך קרא אותו הקב"ה (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים...

דבר אחר גאות אדם תשפילנו זה פרעה שנתגאה על משה ואמר (שמות ה') מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', והשפילו הקב"ה (תהלים קל"ו) וניער פרע וחילו, ושפל רוח יתמך כבוד זה משה, (שמות ח') למתי אעתיר לך וגו'...

דבר אחר גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים, לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, ושפל רוח יתמך כבוד זה סיני, שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך, ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו וניתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה... (שם פרשה יג ה, וראה שם עוד)

אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, כי באתה לך ממשלה אל תנח מדת ענוותנותך, ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו וחוטא לדורו. וממי את למד מזכריה, שנאמר (דה"ב כ"ד) ורוח אלקים לבשה את זכריה וגו' ויעמד מעל לעם, וכי מעל ראשי העם היה הולך, אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך, וכהן, ונביא ודיין, התחיל מדבר גדולות... אבל יחזיאל לא עשה כן (דה"ב כ') ויחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מבני אסף היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל, מהו בתוך הקהל, שהשוה עצמו לקהל. (קהלת י ה)

מדרש תנחומא:

כי גאה גאה, גאוני וגאיתיו, גאוני במצרים, בני בכורי ישראל (שמות ד'), גאיתיו במצרים, השיר יהיה לכם כליל וגו' (ישעיה ל'). גאוני על הים, ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה וגו', גאיתיו על הים, אשירה לה' כי גאה גאה עולם הזה ועתיד להתגאות בעולם הבא...

דבר אחר גאה על כל המתגאים, שכל המתגאים במה שהן מתגאים בו נפרע מהם. מצרים לקו במים על שנתגאו במים. דור המבול... אמר להם בטובה שהשפעתי לכם אתם מתגאין לפני, בה אני נפרע מכם...

אנשי סדום במה שנתגאו בו נפרע מהם... וכן פרעה במה שנתגאה בו נפרע ממנו, ויקח שש מאות רכב (שמות י"ד), לפיכך מרכבות פרעה וחילו ירה בים. וכן סיסרא במה שנתגאה בו נפרע ממנו... שמשון במה שנתגאה בו נפרע ממנו... וכן אבשלום במה שנתגאה בו נפרע ממנו... וכן סנחריב במה שנתגאה בו נפרע ממנו... וכן נבוכדנצר במה שנתגאה בו נפרע ממנו... וכן בצור במה שנתגאה נפרע ממנו... (בשלח יב, וראה שם עוד)

אמר רבי חנינא בן פזי אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן שהיה מן השפחות, מה כתיב בו ובני דן חושים (בראשית מ"ו), אמר הקב"ה יבא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב"ה... (תשא יג)

ויקרא אל משה, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ט) גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, כל מי שרודף אחר שררה שררה בורחת ממנו, וכל מי שבורח משררה שררה רודפת אחריו. שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך... ואבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה והשררה ברחה ממנו... (ויקרא ג, וראה שם עוד)

...וכן אמר הכתוב והרשעים כים נגרש (ישעיה נ"ז), מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולים, וכיון שכל א' וא' מגיע לחול הוא נשבר וחוזר וחברו רואה אותו אף הוא שנשבר ומתגאה ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואים אלו את אלו והם מתגאים, לפיכך נמשלו לים... (שם ז)

...ויש אומרים אף על גסות הרוח, מנין מנעמן, שנאמר (מלכים ב' ה') נעמן שר צבא מלך ארם גבור חיל מצורע, שהיה גס רוח... (מצורע ד)

אבות דרבי נתן:

ושנא את הרבנות כיצד, מלמד שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו, אבל אחרים יניחו לו, שנאמר (משלי כ"ז) יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך... אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך... (פרק יא ב)

מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים, ראה אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו ריקה, כמה מכוער אתה, שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. אמר לו מה אעשה לך, לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע ר"ש שחטא ירד מן החמור והיה משתטח לפניו, א"ל נעניתי לך מחול לי... אותו היום נכנס רבי שמעון לבית מדרש גדול שלו ודרש, לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז, מה קנה זה כל הרוחות שבאות ונושבות בו הולך ובא עמהם, דממו הרוחות חזר הקנה עומד במקומו... לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה... (פרק מא א, וראה שם עוד ותלמוד בבלי תענית)

מסכת דרך ארץ רבה:

ההוגים כיונים והמנמין והמפפין בידיהם והבועטין ברגליהם והמהלכין בראש אצבעותיהן עלין הכתוב אומר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. גסי הרוח ומספרי לשון הרע ומדברי נבלה וחכמים בעיניהם עליהם הכתוב אומר (מלאכי ג') כי הנה היום בא בוער כתנור. (פרק ב)

התיר מנעליו ויצא לשוק הרי זה מגסי הרוח, סנטרו לצדדין וקובעו לאחוריו וכירכתו על חביריו ורצועות תפילין בידו ומחזירן כשהוא מהלך השוק הרי זה מגסי הרוח, ומנין לגסות הרוח שהוא כע"כ שנאמר (דברים ז') ולא תביא תועבה אל ביתך, ולהלן הוא אומר (משלי ט"ז) תועבת ה' כל גבה לב... (פרק יא)

מסכת דרך ארץ זוטא:

תחלת עבירה הרהור הלב, שניה לה ליצנות, שלישית לה גסות הרוח, רביעית לה אכזריות... (פרק ו)

מדרש משלי:

תועבת ה' כל גבה לב, זה שמגביה לבו לפני בוראו לא ינקה מדינה של גיהנם. אמר רבי סימון, כל אדם שהוא שפל רוח ומחשב להלך בדרכיו של הקב"ה מובטח שהוא מכין צעדו... (פרשה טז)

מדרש תדשא:

אתה מוצא מג' עבירות הצרעת נדבק לבריות, מקנאת הבל... מחמדת עושר... מגביה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו, לפיכך גזר המקום על הנגעים שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע כנגד חמדת העושר, וירא עצמו טמא כנגד חמדת ההבל... בדד ישב על שגבה עצמו כן ישב חוץ למחנה ולערים כמת... (פרק טז)

אותיות דר' עקיבא:

דבר אחר קרוב ה' לנשברי לב... אלא מלמד שהקב"ה מרחיק את שכינתו מכל גבהי הלב, וכולן נחשבין לפניו כתועבה, שנאמר (משלי נ"א) תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה, ואין תועבה אלא ע"ז, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז'), מיכן מצינו שכל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאלו בנה במה בלבו ומקטיר עליו קטורת לע"ז, שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ... ומהו יד ליד לא ינקה, מלמד שאפילו יש בו צדקה וגמילות חסדים כאברהם אבינו שקנה בצדקה שמים וארץ ועולם הזה ועולם הבא... ויש בו גסות הרוח לא ינקה מדינה של גיהנם.

דבר אחר יד ליד לא ינקה, מלמד שאפילו יש בו תורה וחכמה כמשה רבינו ע"ה שקבל התורה מיד ליד, ויש בו גסות הרוח לא ינקה מדינה של גיהנם, וכן הוא אומר (תהלים קל"ח) כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק ידע. וכי שפל יראה וגבוה אינו רואה, אלא מלמד שאין מסתכל הקב"ה במי שיש בו גסות הרוח, כמי שאינו מסתכל באדם שהוא שונא לו מנעוריו, שאין שונא להקב"ה אלא מי שיש בו גסות הרוח, ואין אוהבו אלא מי שאין בו גסות הרוח, שנאמר (תהלים נ"א) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... (חית)

מדרשים:

שבעה דברים נאמרו בגסי הרוח, כל מי שיש בו גסות רוח כאלו עובד ע"א, ותורתו משתכחת, ושכינה מסתלקת ממנו ויסורין באין עליו, ותקלות באות על ידו, ונמסר לידי מתנות בשר ודם, וסופו נכשל באשת איש. (מדרש מעשה תורה ז)

ילקוט שמעוני:

...ומה את כל גבוה יראה, אלא הן הגאוותנין שרוחן גסה עליהם ומגביהים עצמן ועושין עצמן אלוהות, מה הקב"ה עושה להם, מראה אותן לבריות ועושה אותם שחץ בעולם... (שמות פרש ז, קפ)

ויאמר חזקיהו מארץ רחוקה באו, מכאן אמרו לא יהנה אדם מדברי תורה ויתגאה בהם שמא עוקרין אותו, שכן מצינו בחזקיהו שנתגאה ובקשו לעקרו מן העולם, ובשכר שאכל עם העו"א והראה לו הארון וגלה לו סוד עליונים נתנו לו מנשה בנו. (מלכים ב פרק כ, רמד)

...וכל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר גבה עינים ורחב לב וגו', וע"א קרויה תועבה, ולא תביא תועבה אל ביתך, כשם שע"א מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה... (ישעיה פרק נז, תפח)

מדרש הגדול:

ר' אלכסנדרי אומר כל שיש בו גסות הרוח נוח לו שלא נברא, שנאמר כי רוח עברה בו ואיננו (תהלים ק"ג)... אמר ר' אליעזר כל עבירות שבתורה תולין עליהן ואם עשה תשובה מקבלין אותו חוץ מגסות הרוח ולשון הרע, שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים ק"א). רב הונא ורב חסדא חד אמר כביכול אמר הקב"ה אותו איני יכול לסבול, וחד אמר, אמר הקב"ה אותו איני יכול לדור בעולמי... קשה היא גסות הרוח שבה פתח הכתוב תחלה, דכתיב שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו... אם כן למה נאמר ושבע, שהשביעית שקולה כנגד כולן... (ויקרא יד א)

...ומנין שאף יהושע נענש מפני שלא סיפנו לאלעזר, שכן נכשל בגבעונים, שנאמר ויקחו האנשים מצידם ואת פי ה' לא שאלו (יהושע ט'), אלו שאלו לאלעזר לא היה בא לידי אותו מעשה, הוא למדת שקשה היא גסות הרוח שהיא מורדת את האדם מגדולתו. (במדבר לא כא)

ילקוט ראובני:

לפי שאין הכעס אלא בצד הגאוה שהוא קשה הימנו, שהכועס כעובד אל נכר והגאוה מצד אל זר, לכן להסיר הגאוה צריך שיכוין בשם י"ה מלא כזה יו"ד ה"ה כי הפשוט עולה ט"ו ומלואו עולה ט"ו וכתיב אשירה לה' כי גא"ה גא"ה, מה כתיב בתריה עזי וזמרת י"ה וכפל גאה גאה, חד לשם י"ה וחד למלואו והאדם שיש לו גאוה מפריחו מסלק שם י"ה ממנו ובזה נותן כח לקליפות שיהיה להם אחיזה באותיות ו"ה שנסתלק שמירתו, ופגם גם כן בשם י"ה. (בשלח)

בפסוק ארון וכפורת וכרובים אין בהם ג' שמורים על הגאוה. (תרומה)

בפסוק מימינו אש דת למו, וכן בפסוק וללוי אמר תומיך ואוריך יש בו כל אותיות התורה חוץ מאות ג', הכוונה ג' מורה על הגאוה. (הברכה)

חובת הלבבות:

אמרה הנפש ואיזו מדה היא המדה הזאת ומה הם הכחות המחזיקים אותה, אמר השכל המדות המגונות שבך רבות אבל שרשם ועקרם שתים מדות, אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך, והמדה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע והוא גופך, והמדה השנית אהבת השררה והגדולה והנאות והגבהות והקנאה היא מביאה אותך למעט בשילום הגמול לבעל הטובה אצלך, והמדה הזאת היא קנויה לך משכניך אשר התגדלת ביניהם והם אחיך וקרוביך... (שער ג עבודת אלקים, פרק ה, וראה עוד ערך ענוה)

...וכן שתי מדות הגאוה והענוה מקום הגאוה והגובה כשתפגעי בכופרים באלקים ובנוטים מעליו אל תשפלי ואל תכנעי להם, שלא תראי כמצדקת אותם ונוטה אחר דעותם המשחיתות, אך התירי מדת הגאוה והגובה המורה על הפך דעתם ומעוט רצונך בהם, כאשר ידעת מענין מרדכי והמן, ומקום השמוש בענוה בפגיעתך אדם חסיד ונבר וירא אלקים... (שם פרק י)

וכאשר יתייאש היצר מפתותך מהפנים האלה אשר זכרנו משתדל בזה מצד הגאות והגאון ומעוט הענוה, ויאמר כבר הגעת אל המעלות הגדולות שהגיעו אליהן החסידים והצדיקים באמונת לבבך ובמעשיך השלמים בעבודת האלקים ואתה יחיד בדורך ואחד באנשי זמנם, וראוי לך להראות יתרונך עליהם במאוס אותם ובהפחיתם, ותזכור רעותיהם ותפרסם רוע לבבם ותכלימם ותוכיחם על זה עד שיכלמו וישובו אל האלקים ויתחרטו על מה שקדם לה... (שער ה יחוד המעשה פרק ה)

אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו ליחד המעשים לאלקים לבדו והיתה הגאוה במעשים המיוחדים לאלקים משנת את בעליהם יותר מהרה מכל הפגעים המשיגים אותם והיה הפסדה למעשיהם הרבה מאד, ראיתי כי הנחוץ שבדברים שאני צריך להם הוא לסמוך לו מה שירחיקנה מן האדם והיא הכניעה... (שער ו הכניעה הקדמה, וראה עוד ערך ענוה)

...והששי כשקורא בספרי הנביאים ורואה חוזק עונש הגאים והגבוהים, כמו שאמר בגאוה והגבהות (ישעיה ב') "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב" וגו', ואמר (שם) "כי יום לה' צב-אות כל על גאה ורם ועל כל נשא ושפל"... (שם פרק ה)

...ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מדות האדנות שהן הגדולה והיקר והגובה והתפארת והגאון והדומה לזה. ואמר אחד מן החכמים הגדולה מעטה הבורא, ומי שרוצה להכנס אליו במעטהו יהדפנו... (שם פרק ח)

אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה אם לא, אומר בתשובת זה כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים, אחד מהם גאות האדם בגופו ובעניני גופו ותקוניו הגופיים. והחלק השני גאותו במעלותיו הרוחניות בחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא. וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים היא מרחקת הכניעה מן הלב, ומן הנמנע התקבצם בלב אחד בעבור הרחקת כל אחד מהם את חבירו, כי כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה אלא בזות את בעל הטובה ומעוטה אצלו, ומעוט ידיעתו במהירות הסתרה ממנו, ויחשוב כי הוא המטיב בה לעצמו והקונה אותו בכחו ובחכמתו, כמו שאמר סנחריב (ישעיה י') בכח ידי עשיתי...

אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים, אחד מהם מגונה והשני משובח. המגונה שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו וגרם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם, ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם ולבזות בני אדם ולגעול אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו ולהתפאר בקצור חבירו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל רז"ל מתכבד בקלון חברו. וזה לא יהיה נכנע ולא עניו.

והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם להכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם ולכסות סכלותן ולדבר בשבחם... וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם... וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה, ובכמוה אמר הכתוב (דה"ב י"ז) "ויגבה לבו בדרכי ה'", אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה... (שם פרק ט)

אבל תועלת הכניעה בעניני העולם הזה והעולם הבא הם ששה דברים... אחד מהם שישמח בחלקו, כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו, וכאשר יהיה נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה, ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק בו למזונותיו ולספקו, וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו, יאכל מה שיזדמן לו וילבש מה שימצא... והכת האחרת הפך זה, ואם יגיעו למה שיגיעו אין מספיק להם, והנאה כלו לא ימלא מחסורו עם גובה לבו וגאותו... (שם פרק י, וראה עוד ערך ענוה)

...חוטא זה (ששב בתשובה) שיש לו יתרון על הצדיק שלא חטא החטא ההוא והדומה לו כי הצדיק אין בטוחים בו שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו... כמו שאמר אחד מן הצדיקים לתלמידיו אלו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון, אמרו לו ומהו גדול מן העון, אמר להם הגאות והחונף... (שער ז התשובה, פרק ח)

והשמונה עשר, חשבון האדם עם נפשו בעת גבהותה והתגדלה ורוחק משאליה בעולם הזה, והוא שיתבונן ערכו בין העליונים והתחתונים, ויתבאר לו קטנותו וזעירותו בין יצירות הבורא יתברך כמו שבארתי בענין הזה בשער הששי, ויסתכל אחר כך במה שחלק הבורא מן הגדולה לאדם שהשליטו במיני החיים והצמחים והמוצאים, כמו שכתוב (תהלים ח') "תמשילהו במעשה ידיך" וגו'... והסתכל אחי כמה ערכך נקלה ועניניך נבזה, וכמה גדלך בוראך עם מה שאינו צריך לך... ואל יביאך מה שנשאך הבורא בו במה שזכרתי לך מחסדיו וטובותיו להתגאות בעניניך ולהתגדל בנפשך ולהתרומם בחסד הבורא עליך, ותחשוב כי מן הדין הוא לך ושאתה ראוי לו ויאות לך כמוהו. אבל הדבק בכניעה ובענוה ובשפלות... (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

רש"י:

ואל תתהדר - טוב שיאמרו לך עלה הנה, משתבא בלי רשות ויאמרו לך צא. (משלי כה ו)

ואיש תרומות יהרסנה - גאה שאינו מתון בדין. (שם כט ד)

רמב"ן:

לבלתי רום לבבו מאחיו - נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו, כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלקים אפילו במלך, כי לה' הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה... (דברים יז כ)

רד"ק:

בגובה - גובה הלב נראה בפנים, והפנים מכוונים באף שהוא הגבוה בהם. (תהלים י ד)

תפארת רום עיניו - שגבהות הלב תיראה בעינים. (ישעיה י יב)

משנה תורה:

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה השני, והוא גובה הלב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאד, ולא נאמר ענו בלבד. ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הווי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה... (דעות פרק ב ג)

ספר חסידים:

וכן יעשה כל אדם שיתחרט ממעשיו הרעים בצניעותו, ויעשה מעשיו ועניניו בסתר, ואל יחזיק טובה לעצמו במה שכוונתו לשם שמים. ואם שמח לבו שלא מדעת וכוונה ילמד לו ללבו לכוף את יצרו, ויחדל מאותו מעשה ששמח לבו... מה יתרון והנאה לי שישבחוני בעולם הזה, כך יחשוב בכל עת ואף בלילה בשכבו על משכבו... (ח)

...ואל תתגאה על העני לא בחכמתך ולא בהונך כי הכל הבל ורעות רוח ואל תטה את אזנך לשמוע דבר רע פן תכשל גם אתה. (מח)

"יהללך זר ולא פיך" (משלי כ"ז), אם בא לעיר שאין מכירין אותו שהוא חכם, אם ישתוק ולא ידבר תורה יתנו לו כמו לאחד מעמי הארץ הריקים ולא יתנו לו כי אם מעט, לא יוכל לדבר לבני העיר לומר אני אותו תלמיד פלוני, אלא ידבר עמהם דברי תורה וממילא ידעו מה שיש בו. (שכח)

ויחשוב בכל יום נתיבות העולם כמה עשירים היו בעולם שנודע שמם ונשכח כל גאותם שהיו מתגאים ומתנשאים בשביל עשרם, וכמה גבורים היו שהיו נודעים בכחם, ואחרי מותם עברו ימים אחדים ונשכחו, וכמה רשעים שעשו כל תאוות נפשם ואחרי מותם נשכחו, וכמה חכמים שהיו נודעים למרחוק בחכמתם, ואחר שנים נשכחו אחר מותם, וכמה צדיקים היו שצדקתם מספרים למרחקים, ואחר זמן נשכחו מעשיהם. וכיוון שכל עניני העולם נשכחים לאחר זמן, לכך ישים אדם על לבו בכל יום אם מתגאה לבו בשביל עושר או בשביל חכמתו יחשוב הלא בסוף נשכח, ונעשה כל מעשיו לשם שמים כך שלא ישתכחו, והשי"ת יפרסם מעשיו לכל ולא ישתכחו... (תרג)

לעולם אל ידבר אדם לשם גיאות, כי באותה מדה יכשל, שנאמר... ונאום הגבר הוקם על, ולבסוף הוצרך לומר נפלה נא ביד ה'. (תרלו)

רבינו בחיי:

המכסה אני מאברהם - האריך הקב"ה בשבחיו של אברהם ואברהם לא גבה לבו על זאת אבל השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר, ומכאן ראוי ללמוד שכל מי שמשבחין אותו אין ראוי שיתגאה על כך אלא ישפיל את עצמו יותר ממה שהיה. (בראשית יח יז)

ויהי לי שור וחמור צאן - הזכיר עשרו ברב מעוט שלא להתהלל... וכן דרך הצדיקים שממעטים את עצמן ואת כל אשר להם, אבל הרשעים מרוממין את עצמן ואת כל אשר להם, כגון עשו שאמר "יש לי רב". (שם לב ה)

אשר נשיא יחטא - ...אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי, לפי שהנשיא לבו גס מאד בו, ומדת הגאוה שהיא סבת החטא מצויה עמו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך ותוכיחנו במדה הזאת, הוא שכתוב (דברים י"ז) לבלתי רום לבבו מאחיו. ומפני זה כתוב (שמות ל"ה) "והנשיאים הביאו את אבני השוהם", לפי שהאבנים היו על לב אהרן לזכרון להם לפני ה', והנשיאים לבם גס בהם לפיכך הביאו אבנים שיתכפר להם. (ויקרא ד כב)

ורם לבבך ושכחת את ה' - הגאוה סבה להשכיח העיקר, כי מתוך השפע ורבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר וחפצי שמים טפלים... (דברים ח יא)

ר' לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. יזהיר החכם במוסר הזה שיהיה אדם שפל רוח, והכוונה יטה עצמו אל צד השפלות שהוא הקצה האחרון, לא שיעמוד בקצה האחרון ממש אלא שיצא מן המיצוע שהיא הענוה ושיטה לצד השפלות... אבל במדת הגאוה הזהירנו להתרחק ממנה הרבה, ואין ראוי לנו שנעמוד במיצוע, שהרי הגאוה בקצה הראשון והשפלות בקצה האחרון, והענוה היא המיצוע... ואלו היה אדם עומד על המיצוע שהוא הענוה יש להתפחד פן יתקרב לגבול הגאוה שהיא תועבת ה', ומטעם זה אמר "מאד מאד הוי שפל רוח"... ולחומר מדה זו שעל גאוה שהיא מדה מגונה ומשוקצת ביותר אמרו ז"ל כל המתגאה ראוי לגדוע כאשרה, כתיב הכא ורמי הקומה גדועים (ישעיה י'), וכתיב התם (דברים ז') ואשריהם תגדעון, ואמרו עוד כל המתגאה אינו בא לתחיית המתים, שנאמר (ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שוכני עפר, מי שנעשה כעפר בחייו... (פרקי אבות פרק ד ד)

...ואיש רע הוא הכולל המדות הרעות שהזכיר, והם גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות. הזכיר מדת הגאוה תחילה שהיא הקשה שבמדות, וכל המחזיק בה נקרא תועבת ה', וישעיה הנביא קראו ציץ נובל, ואמר זה על י' השבטים שהיו בשלוה בימים ההם, ומתנבא עליהם פורענות. וכן תרגם יונתן (ישעיה כ"ח ג') וי לנותן כתר לגאים טפשים גדולים בישראל, וקרא המדה הזאת ציץ נובל, כלומר צמח שיפול, ואמר שראוי עטרה כזאת לרמסה ברגל.

ומה שכפל המדה וקראה גאה וגאון, יתכן לומר כי הגאוה על שני חלקים, יש מתגאה בחכמתו וביושר הנהגתו וטוב מדותיו, ומאשר יש לו יתרון על בני דורו. ויש מתגאה במדותיו הרעות, ושני חלקים אלו שנואים אצל החכמים... כי אף על פי שאדם צדיק וכל הנהגותיו מיושרות, והוא עושה כל מעשיו על קו השכל והחכמה, אין ראוי לו שיתגאה בכך אלא ישפיל עצמו.

ואפשר לומר כי זה הענין הנזכר בהקב"ה "כי גאה גאה" (שמות ט"ו), כי אמרו שירה על שנתגאה על הטוב ועל הרע, וזהו 'חומה לישראל וחימה למצרים'. ואין הגאוה ראויה בלתי לה' לבדו, שנאמר "ה' מלך גאות לבש".

והזכיר "תהפוכות" כי הגאוה שהיא מצד דרך הרע תביא את האדם לדבר תהפוכות, לפי שהגאוה ההיא תכריחנו להטות מדרך האמת כך שידבר דברים שלא יתכן לדבר.

ודרשו רז"ל כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, ודרשו עוד מי שיש בידו גסות הרוח שכינה מיללת עליו, ובמקום אחר דרשו שהצרעת היא העונש המתאים, שנאמר "ולשאת ולספחת", ואין שאת אלא גבוהה.

חומר האיסור במדת הגאוה הוא בהנהגותיו של אדם, בדבורו ובמעשיו, בינו לבין חבירו. בדיבור הוא שידבר גבוהות, וידוע כי השבר ענשו של גאה, שכתוב לפני שבר גאון. במעשיו הוא שיהלך בגדולות ובנפלאות ממנו, ואין צריך לומר אם מתגאה במעשה המצוות בינו לבין המקום יתעלה, ומכבד עצמו בעבודה מן העבודות, כמי שמתגאה ללכת לבית הכנסת ולולבו בידו, שהוא מחשב לכבד את עצמו ולזלזל במצוות, שהיא עבירה חמורה יותר והעונש רע ומר, כמו שמצינו בשבנא גדול ביתו של חזקיה, שהיה כהן ומבזה הקרבנות, ולכן נהרג...

ודרשו ז"ל כל המתגאה נידון באש, שנאמר היא העולה על מוקדה, זו מלכות רומי הרשעה שהיא מתגאה ומעלה עצמה סופה שתידון באש. וכן מצינו בדור המבול על שנתגאו נידונו באש, וכן אנשי סדום, וכן פרעה וסנחריב ונבוכדנצר... נידונו באש וכן שר חמישים שבא אל אליהו ז"ל ונתגאה אצלו בדבריו ירדה אש משמים ושרפה אותם... ועוד אמרו רז"ל בפרק השותפין, כל המתיהר נופל בגיהנם (בבא בתרא י' ב') ובפרק המוכר כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה (צ"ח א)... ידוע כי המשתמש במדת הגאוה משתמש בלבושו של מלך, שנאמר "ה' מלך גאות לבש", והוא לבדו מתגאה על הנמצאים כולם, אף כי בעולם השפל על המורדים שהוא מכניע אותם, כי לולא זה היה העולם מתמוטט בעונש הגאוה.

ודרשו ז"ל בסוטה ל' ב' כל מי שיש בו גסות הרוח כופר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת וכו'... ודרשו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים, וכאילו בא על כל העריות, וכיוון שאנו רואים שהחמירו כל כך באיסור הגאוה ראוי לנו להתרחק ממנה, שלא תשימנו תועבת ה' ושלא תביאנו לכפור בעיקר או לעבוד עבודה זרה וכו'. המדה הזאת מנעה התורה אפילו מן הכהן הגדול, שלא יתגאה בכהונתו ובמעלתו ועל כן נצטוה שירים את הדשן מעל המזבח בכבודו ובעצמו. וכן מצינו שהזהירה התורה את המלך על מדה זו, "לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יתגאה במלכותו ורוחב ממשלתו, אלא שיהיה שפל כאחד מאחיו שאין להם הכח והממשלה, ואף על פי שהוא ענין טבעי במלך שיתגאה, על כן הזהירתו שיתגבר שכלו על טבעו...

כיוון שדיברנו בחומר איסור הגאוה, שהיא מדה שהרחיקה התורה אפילו מן המלך, ראוי שיתרחק ממנה האדם ויבחר במדת השפלות, שאפילו הקב"ה שהגאוה ראויה לו והוא מתלבש בה, אינו מתנהג בה אצל בריותיו אלא בדרך שפלות. והוא שכתוב (איוב ל"ז כ"ג) "ש-די לא מצאנוהו שגיא כח", מזכיר שם ש-די שבו מראה גאותו בעליונים כשהוא משדד ומנצח מערכת הכוכבים, אבל אצל נבראי השפל לא ימצא כן. ודבר ידוע כי מדת הגאוה בקצה אחד, והשפלות בקצה השני, ומי שמתנהג במדה בינונית יקרא ענוה, וידוע כי בכל המדות ראוי שיבור האדם בדרך הבינונית, אבל במדת הגאוה אנו מוזהרים שלא יספיק לנו לעמוד על המיצוע, אלא נעתיק עצמנו אל מדת השפלות... (כד הקמח גאוה)

רבינו יונה:

הגאוה מסבבת כמה עבירות ומגברת יצר לב האדם עליו, שנאמר (דברים ח') "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", ונאמר (משלי כ"א) "רום עינים ורחב לב ניר רשעים חטאת", פירוש, הגאוה ניר הרשעים כי ממנה יפרו החטאים, כאשר נאמר "ורם לבבך ושכחת". ונאמר (תהלים י") בגאות רשע ידלק עני", ונאמר (שם ל"א) "הדוברות על צדיק עתק בגאוה", ונאמר (יחזקאל ל"ב) "כי נתנו חיתיתם בארץ חיים". וכמו שעושים בני אדם ניר בשדה כדי לפרות בו הזרע ולאסוף רוב תבואות כן עושים הרשעים את הגאוה ניר בלבבם וזורעים בו המחשבות הרעות להוליד ולהצמיח העברות שהן פרי מחשבותם... והטעם מלבד כי הגאוה גורמת חטאים, המדה עצמה חטאת, כמו שנאמר (משלי ט"ז) "תועבת ה' כל גבה לב", ובעל הגאוה נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו אחרי אשר הוא תועבת השם... (שערי תשובה א כז)

לבלתי רום לבבו מאחיו וגו', הזהרנו בזה, להסיר מנפשנו מדת הגאוה, ושלא יתגאה הגדול על הקטן, ואפילו המלך לא ירום לבבו מאחיו, וכי ישתרר עליהם גם השתרר בהנהגותיו אך היה יהיה שפל רוח, והגאוה מן העבירות החמורות המאבדות ומכלות הנפש, שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי ט"ז), ומה יועיל קנין כספו ורוב עשרו וגנזי מרומיו. והנה אחרי כי נתעב ונאלח גבהי תפארת גדולתו עמוקים משאול. ואל יתהלל חכם זולתי בעבודת השי"ת וביראתו, והבטחון בו ובאהבתו והדבקות בו, שנאמר (דברים י') "הוא תהלתך והוא אלקיך"... (שם ג לד)

ומן העברות התלויות בחוש הראות רום עינים, כי הוא מעולל מן הגאוה, שנאמר (תהלים ק"א) "גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל". (שם שם סה)

החלק השני, מי שלועג לבני אדם, כי יבוז להם בלבו לקוצר השגתם במעלות או בהצלחות הזמן בכבוד ובשררה, או יבוז אותם לענים ורישם, והגאוה הביאתהו אל המדה הזאת או רוב השלוה והתענוג, כענין שנאמר (תהלים קכ"ג) "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים הבוז לגאיונים"... ונאמר (משלי י"ז) "לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה", פירוש לועג לרש, הראה את נפשו כי תדמה אשר ההצלחות ביד בני אדם והשג ישיגון אותן בחכמתם... ובעבור זה לועג לרש, כי יאמר בלבבו שלא השיג לעושר מחוסר דעתו ושפלות ידיו, והנה חרף עושה הרש והעשיר, כי הכל מאת השי"ת.

ועל השמח לאיד אמר לא ינקה, כי אף על פי שלא הזיק במעשה ולא בדבור, לא ינקה, אך אין רעת השמח לאיד משגת לרעת הלועג לרש, ומפני כי הליצנות בסבת הגאוה שהיא הפך הענוה... (שם שם קעה)

מאירי:

שש שנא - מזכיר את הרעות ואת סבתן, הגאוה. על כן היא השביעית תועבת נפשו. עינים רמות - תאוות הניצוח להשפיל האחרים, והיא גורמת הרעות האחרות, עבורה יצטרך לשקר, ומזה בא לרציחה שסיבתה הריב, וכן לחשוב און וכו'... (משלי ו טז ויז)

לא טוב להתנשא, כי הוא יחיד והאחרים יקנאו בו וכולם ינסו להכשילו, ומביא ראיות לכך... (שם טז יח)

...וכן בענין התשובה, הורה שיסודה וגדרה הכנעת הלב, שהתשובה והגאוה הם הפכיים, שהגאוה היא גבהות הלב. והורה שנמנעה התשובה מהמחזיקים בהיפך זו המדה בגאוה, שהיא נכללת במדת החולק על דברי חכמים, שזה ודאי מטבע הגאוה ופעולותיה... ואפשר להמצא בתשובה אף למי שהורגל במדות הרעות ההן, אלא שהיא רחוקה, אבל מדת הגאוה ממין אחר קשה מזה, מונע התשובה לגמרי, כי ההתאוננות ושבירת הלב הסבה שתחריד את האדם לשוב, ובעל הגאוה לבו חזק מסלע, לא יירא...

ומהפלגת גנות מדה זו התפלאו איך לא באה למניעתה מצוה מפורשת בתורה, אמנם קצת בעלי הפשט כללוה במצות "לא תשנא את אחיך בלבבך", כי שנאת הלב, לדעתם, מקור המדה הזאת, כי בעל המדה ישנא כל אשר לא ימשך אחר בצע רעיונו. ויש שהביאו אזהרתה מ"ורם לבבך ושכחת" וגו', ואם כן נכללת בלאו שכחת השם. ולדעתי די הזהירה התורה עליה באמרה על המלך "לבלתי רום לבבו" וגו', והורה בזה גם כי שמירת דרכי התורה היא העדר הגאוה. ואם השתדלה התורה להסיר מדה זו מהמלכים רק מה שראוי ממנה, מה יעשו אזובי הקיר.

וכבר התפלאו על ששבח שלמה המלך יקרת הרוח, כאמרו "יקר רוח איש תבונה" וגו' (משלי י') עם שהיא ממין הגאוה, אף שאפשר לפרשו על מחשבת הדיבור, ואמר שמי שמייקר עצמו מחשוב בלבו לדבר כלל רק בעתים הצריכים הוא איש תבונה.

ואמר שמדה זו חלוקה לד' מדרגות, גאוה, שררה או התנשאות, יקרת רוח וסלסול או נקיות הדעת. מהגאוה שהיא רוממות וגבהות שידמה בעליו להיות מעלתו רמה על מעלת חבריו ודעתו ושכלו על דעתם ושכלם, וישנא וימאס כל מי שיעמוד כנגד מעלתו או דעתו מצד חשבו עצמו עליון על כל החולקים, ויחלוק גם על האמת ויכניע עוזריו, מזה הזהירו להתרחק תכלית ההרחקה. ונקרא גם זדון, שהוא על גבהות הלב. ויקראו יהירים, ובלשון רז"ל גסי הרוח או זחוחי הלב, שעל ידם רבו מחלוקות בישראל.

ותחת המדה הזאת מי שבטבעו זאת המדה, אלא שאיננו מוציאה לפועל להעדר יכולת או תחבולה, אבל ימאס וישנא בלבבו החולקים עליו. או מי שבטבעו זאת המדה, וימנעוהו מדותיו או חכמתו או מוסרו להוציאה לפועל, אך יארע לו להתכבד בקלון האחרים מצד היותם נבזים ושפלים בעיניו, וימעיט בכבוד הבריות תכלית ההמעטה.

המין השני נקרא שררה או התנשאות, וענינו שאין בטבעו זדון הלב וגאוה, אבל בהרגישו בעצמו מעלות רבות והמסר אליו הנהגה מדינית, יסבב לעצמו ההתנשאות לכונה רצויה, ויתגבר להעמיד דעות אמיתיות על צד העמדת האמת על מכונו, לא על צד ניצוח אלא כדי להעמיד האמת ולקיים הישוב להסיר הרעות והנזק מבני אדם שנמסרה הנהגתם לו... ואמרו רז"ל על זה, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אלא אם כן אין זלזול בכבודו בכך... ולא האריכו בגנות פרנס המטיל אימה על הצבור אלא במטילה שלא לשם שמים ויעדוהו לעונש הגדול שנידון לדורי דורות, ואינו רואה בן תלמיד חכם ועוד.

 אבל ממה שצריך להנהגתם אמרו רז"ל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה, ליקר עצמו ולהשמר שלא לזלזל בכבודו. וזה כדי שיהיו דבריו נשמעים ומקובלים לבלתי יחטאו, ולא יצא בהתכבדו מגדר הענוה, אבל היא עיקר הענוה, כי הענוה אצלי אינה שפלות רוח אבל היא מדה תורה על כניעת הלב, מלשון "מאנת לענות". ואמנם עם הכנעת לבבו ושפלותו במשאו ומתנו בעניני עצמו, יהיה ענינה התגברות בעליה בראותו ענינים מכוערים לבטלם בחוזק לב... וכן נאמר "והאיש משה ענו מאד", מלת "מאד" תורה היות לו ענוה יתרה, ועם כל זה היה דרכו לקנא תכלית הקנאה בכל מעשה מכוער, ומתגבר בבטלו תכלית התגברות...

המדרגה השלישית היא יקרת רוח, שאין לו גבהות לב שיביאהו לחלוק ולבקש נצוח ולהמשיך כבוד לעצמו על צד רוע לב. וכן לא נמסרה אליו הנהגה מדינית שיצטרך להתגבר בעבורה, אבל שהוא נכנע הלב וענו, ועם כל זה מצד הרגישו בעצמו מעלה או מעלות הוא מייקר עצמו מהתחבר עם המון העולם התחברות תמידית, רק לפי הצורך ההכרחי. וזאת המדה נאותה לכל נכבד ובן מעלה. ועליה אמרו רז"ל אפילו בשעת הסכנה אל ישנה אדם מן הרבנות (סנהדרין צ"ב), והזהירו חכמי המוסר שלא להשתמש מן המדה הזאת ביותר מן הראוי... שיקדים הרב שלום לצעירו, ויקרב הרחוק בשארו, ועל זה אמרו "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם"...

המדרגה הרביעית הראויה לרוב בני אדם היא הנקראת סילסול או נקיות הדעת, וענינה להיות דעת האדם זכה ונקיה, ושלא למכור נפשו לצמיתות למדות הפחותות. וזה מהראוי לרוב בני האדם, והוא אמרם רז"ל בסנהדרין כ"ג, נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם... כי ההתחברות עם הנבלים והזוללים פחיתות נפש... (חבור התשובה מאמר א פרק א)

דרשות הר"ן:

והתחייבה הכניעה בסבת הגאוה לשתי סבות, האחת מפני שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ואחר שבקש להתרומם יותר מהראוי לו, ראוי שיכנע ותושפל מדרגתו. והשנית כי טבע היצירה חייב להיות כל דבר מתקיים ונשמר במקום הנחתו הטבעי, ויפסד בהיותו בזולת מקומו. ועוד שטבע היצירה להיות העליונים מעותדים לקבל השפלות ולהיות התחתונים מעותדים להתרומם... (דרוש א)

מנורת המאור:

כשנכנסה בלבו של אדם רוח שטות להתגאות לבו, כל זמן שאינו מוציא הגאוה מן המחשבה בפועל במעשה או בדבור עדיין יוכל בנקל להוציא גאות זה מלבו כל זמן שלא שלט עליו כל כך להוציאו לפועל, אבל מאחר שהורגל בו בכל מעשיו כבר הוא נאסר בו ואינו יכול להניחו עד שמביאו לידי עניות... (נר ז חלק ב פרק א)

מהר"י יעבץ:

הסתכל בשלשה דברים - העיד ר' יהודה אין עזרה ננעלת על אחד מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל, ובאמת דבריו מעידין על שלמותו, וכמו שנפרש. יש מפרשים כי לג' סבות יחטא האדם, הא' התגאותו על חבריו ובזותו אותם, ולזה ירצה לעשקם, הב' הרבות בתענוגים ובקנינים המדומים, הג' בחשבו שאין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה... ואמר כנגד הא' דע מאין באת ולא תתגאה...

דבר אחר הגאוה סבת כל העבירות, וסבות הגאוה ג', תכונת הגוף יופי גבורה, עושר, וחכמה, אל יתהלל חכם בחכמתו, ובמשנת מאד מאד הוי שפל רוח תמצא מאמר נאה מודיע כי כל אחת מאלה הסבות מביאה את בעליה לעבירה גדולה, היופי והגבורה לעון אשת איש, דכתיב (משלי ו') ואשת איש נפש יקרה תצוד, יופי גבורה...

דבר אחר כל המשנה מדברת בשברון הגאוה, כי המתגאה יתגאה לג' סבות, ממה שממנו וממה שבין וממה שאליו. "ה' לא גבה לבי" (תהלים קל"א) ביחסי, "ולא רמו עיני", בהיותי יוצא ובא לפני העם, "ולא הלכתי" וגו' להיותי נמשח בשמן המשחה. מאין באת, ממה שממנו, ולאן אתה הולך, מה שבין, ולפני מי וכו' מה שאליו, ואיך תתגאה לפניו, והלא הוא שונא בטבע הגאים... (אבות ג א)

מאד מאד הוי שפל רוח - ...ואומר כי הגאוה שני מינים וכנגדם שני מיני שפלות, א' המתגאה וחושב כי לו נאה הכבוד, ושראוי שיכבדוהו הכל והוא לא יכבד לאדם, כמו המלך והשרים, והמדה הישרה בזה שיכבד כל אחד כפי מעלתו, ויחשוב כי הוא והם נבראו לכבודו ית'... ועל מין הגאוה הזאת אמרו ז"ל אמר הקב"ה לבעל גאוה אין אני ואתה יכולים לדור במקום אחד (ערכין ט"ו), והטעם כמו שכתבתי כי לו ית' הכבוד, כי אין למעלה ממנו. והב' המבזה את האנשים ומחרפן ומגדפן, כי מאפס ותהו נחשבו לו, ועליה הזהיר "אל תהי בז לכל אדם", והמדה הישרה בזה לשתוק לבלתי השיב על חרפתו ולזה צריך שיהיה שפל מאד מאד בעיניו לבלתי הרגיש כלל, ונתן סבה שתקות אנוש רמה, כי אותו האנוש העריץ אשר חרפך וגדפך מחר תאכלהו רמה ומה לך ולחרפתו...

וראה עדות שלמה המלך ע"ה על כל מה שאמרתי, (משלי ט"ו) לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות, רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע. יאמר כי לב הצדיקים יהגה תמיד במה שימשך ממנו ענוה ושפלות... אמנם הצדיקים ישמע ה' תפלתם מאשר הם קרובים אליו תמיד... (שם ד ד)

מדרש שמואל:

חמשה תלמידים... ואפשר שכיון במה שאמר הוא היה מונה וכו', כי לפעמים האדם טבעו להתגאות ולשבח את עצמו בעיני הבריות, לא כן אלו האנשים החסידים, אשר לא היו נודעים ונכרים מעלתם ושבחם לרבים מרוב צניעותם. ולכן אמר הוא היה מונה וכו'... כי אלו הכניעו הג' איברים סרסורי הגאוה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה, "ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני" וגו'. ולפי שיש באדם ג' אברים שהם סרסורים לענין הגאוה, הא' הוא בראשו, שהם העינים, והשני באמצע גופו שהוא הלב, והג' בסוף גופו שהם הרגלים, עינא ולבא ידוע, ועל כן הזהירנו התורה להניח תפילין לאות על ידך כנגד הלב להכניע הלב, ולטוטפות בין עיניך לתיקון העינים, והרגלים אדם מתגאה בהם בענין "אל תבואני רגל גאוה", שהוא יוצא ונכנס לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה... (אבות ב י)

וה"ר מתתיהו פירש שזה המאמר נקשר עם מה שלמעלה שהזהיר על הגאוה באומרו מאד מאד הוי שפל רוח, לפי שהמתגאה מתפאר בלבוש ה' הנאות לו, שנאמר "ה' מלך גאות לבש", ולכן האדם המתגאה מתלבש בטליתו ומחלל את ה'... (שם ד ה)

ספר חרדים:

וכאשר ישוב יש לו להשפיל עצמו עד הקצה האחרון ולעקור מלבו כל מין גאוה, כמאמר דוד, "תחטאני באזוב ואטהר" ואחר כך תכבסני ומשלג אלבין. והמתגאה כמה רעתו רב, שהרי הוא מנודה מפי חכמי הגמרא, שאמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה, דכתיב "תועבת ה' כל גבה לב", וכן כתב רמב"ם וכל הפוסקים, ונדוי חכמי הגמרא מי יתירנו, ודוק ותשכח שתפלתו של המתגאה נמאסת, והרי אמרו ז"ל גדולה תפלה מכל מצות ומעשים טובים, ואם תפלתו נמאסת קל וחומר לשאר מצותיו ומעשים הטובים. וכבר אמרו רז"ל שלא בחר ה' בישראל מכל עם ולשון אלא מפני שמשפילים עצמם ואינם מתגאים בשום מין גאוה... ואבותינו הקדושים היו משפילים עצמם מאד, וטרם הוציא ית' אותנו ממצרים אמר לנו ולקחתם אגודת אזוב הם אבותינו הקדושים, כדכתיב בספר צרור המור, רמז לנו שתים, אחת שזכות אבותינו יעמוד לנו לגאלינו, שנית שנלמד מדת אבותינו וכל אחד ואחד יהיה שפל כאזוב ויהיה אגודת אזוב... שנשפיל עצמו בשלשה כלים שלנו, כלי המחשבה, המוח והלב והליכות, וכלי הדבור, הפה והלשון, וכלי המעשה שהם כללות שאר האברים. מחשבה כד"א "נבזה בעיניו נמאס", דבור כד"א "ושפלת מארץ תדברי"... וכן שאר אבריו נוהגים בהנהגות השפלות עינים שחות מהלך על דרך... (הקדמה, וראה שם עוד)

שערי קדושה:

דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדריגות נפש היסודית, מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטן.

יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח, להיותו היסוד הקל וגבוה מכולן, ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושין רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הן, ותולדותיה שלש, הקפדנות בלבו, כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, כענין שביארנו בענין הכעס, ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות, והשנאה לזולתו - על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן. (חלק א שער ב)

ועתה נתקן תרופה כוללת, להנצל מכל תחלואי הנפש, והם שלשה דברים לפי שעיקר שגגת האדם וגרמת הנזיקים הם שלשה דברים, האחד כי החומר משכח הטובות מן האדם להחטיאו, השני כי נותן בלבו שיש יתרון, השלישי כי גם אם ישים בלבו לזכור הנה יהיה יותר במזיד כי יאמר בלבו מה נאכל בשנים שבאים, וזו קשה משתים הראשונות. לכן עשה נא איפוא בני והנצל משלשה פשעי ישראל האלה... וכנגד השני ישים יראת ה' על פניו ולא תמוש מנגד עיניו יראת יום המיתה והכנסת הקבר... ודינה של גיהנם ויום הדין הגדול לכל באי עולם... (שם שער ו)

הגאוה היא שורש להרבה עבירות, אם בין אדם למקום ואם בין אדם לחבירו, כי גורם להזיק לחבירו ולשנאותו, ולדבר לשון הרע עליו, וכאלה רבות, ואם בינו למקום, שכן כתיב "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" (דברים ח'), ואמרו רז"ל כל שיש בו גסות הרוח נקרא תועבה... (חלק ב שער ד, וראה שם עוד וערך ענוה)

ויזהר מכל מדות בלתי הגונות כי הן מזהמות את הנפש היסודית, ובפרט מן הגאוה עד קצה האחרון, עד אשר יהיה כאיסקופה התחתונה שהכל דשין עליה, ויהיה מוטבע השפלות בלבו ממש, עד אשר לא ירגיש בשמחה מהמכבדו ובחרפה מהמגדפו ויהיו שניהן שוין בעיניו... (חלק ג שער ד)

ארחות צדיקים:

כל המדות, טובות ורעות, החכם יכול לעשות הרעות לטובות, והכסיל יעשה מדות טובות לרעות, מי שהולך בחשך ואינו מתבונן בתקון המדות אפשר שתהיה בו מדה אחת המאבדת כל זכיותיו, כגון המתגאה במעשיו ומתפאר ומיפה עצמו, וכל כונתו להתגדל ולהשתרר על בני אדם... כך המתגאה הזה, אף על פי שהוא מלא תורה יאבד הכל על ידי המדה הרעה הזאת, אם לא יחיש מהרה לתקנה. (הקדמה)

הגאוה מתחלקת לשני חלקים, האחד גאות האדם בגופו, והחלק השני גאות האדם במעשיו, במעלות החכמה ובמעשים טובים. גאות האדם בגופו יש בה שני חלקים, זאת היא גאות האדם בגופו הרעה, בעת שתתגבר הגאוה בלב האדם, אז תמשל על האדם מקדקדו עד כף רגלו... ועל רגל גאוה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקבה של זונות, כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, ואז דקדקה יותר. בעינים כדכתיב עינים רמות... וגם הגאוה נכרת בעניני המאכלים והמשקים, גם נכרת במלבושי בגדי גאוה, מלבושי נכרי...

בעלי הגאוה הם מתועבים בעיני השם, שנאמר (משלי ט"ז) "תועבת ה' כל גבה לב", והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו אחרי שהוא תועבת השם, ואפילו לא נתגאה על שום אדם, לא בדבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה נקרא תועבה... סוף דבר כל המקשט את גופו כדי להתגאות, הרי זה שוכח את השם ב"ה, ולא יחוש על המצות ולא ירדף אחר מעשים טובים, כי כל כונתו על עצמו לקשט גופו הכלה אשר אחריתו רמה ותולעה. והמקשט גופו קרוב לזמה... ועוד הגאוה מביאה לידי תאוה, כי המתגאה לבו רחב ומתאוה לכל דבר, והתאוה היא המדה הרעה שבכל המדות...

וזאת היא גאות הגוף שהיא טובה, שמא יאמר אדם הואיל והגאוה היא מדה רעה כל כך אפרש ממנה ביותר, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה... ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו... המהלך בדרך זו נקרא חוטא... אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים...

גאות האדם בחכמה ובמעשים טובים יש בה שני חלקים, האחד טוב והאחד רע. הגאוה הרעה היא אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו וכולם חשובים קטנים ופחותים בעיניו ומהלל ומשבח עצמו תמיד... הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו, ומתוך כך לא יטריח עצמו על התורה כראוי, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב ואיש חכם ובזה יש לו די... וזה אחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה... תחלת תחבולותיו של היצר, הוא מקשה לבו של אדם ומגביהו, וממתיק לו הגאוה ושאר מדות רעות...

הגאוה במעלת החכמה היא משובחת, שנאמר (ירמיה ט') "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי"... וזאת הגאוה אינה מזקת לענוה, אך מסייעתו וגורמת לו לשמח במעלות הטובות ולשמח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.

הגאוה נגד הרשעים היא משובחת מאד, להוכיחם ולהכלים אותם ולא יכנע להם...

בעת שרואה אדם שמדת הגאוה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו, שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ואחריתו תועלה ורמה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה... גדר להתרחק מן הגאוה ומשאר מדות רעות, הרוצה לעקר הגבהות מלבו מכל וכל לא יכול לעשות זה במחשבה בלבד, אלא בתחלה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון... (שער הגאוה וראה שם עוד)

אלשיך:

וידעת היום - ואם תאמר ולמה לא יחשוד פן ירום לבבם כבר על ידי הכיבוש, כי שם יראו נסי הירדן והכיבוש, והסכנה היא רק שיחשבו כי כל זה הוא בצדקתם, כדלקמן. (דברים ט ג)

וגלחה את ראשה - ...והנה שני דברים מעכבים את האדם מהתשובה, הגאוה, נגדה אמר וגלחה את ראשה, יסיר את גסות הרוח המתייחסת לראש, והחמדה שנגדה אמר ועשתה את צפרניה, הטורפות. (שם כא יב)

כגובה אפו - שהגאוה בלב אבל נראית בפנים... (תהלים י ד)

רצה להורות לכל העמים שילמדו ממנו שלא להתגאות, כי הנה נבוכדנצר המתגאה ועשה עצמו אלוה והתנשא על בני אדם, לעומת זאת הושפל למטה מבני אדם לחיה... (דניאל ג לא)

מהר"ל:

...והנה אלו ד' דברים ד' מדרגות עליונות חלק השי"ת לנמצאים, כי אין ראוי לבריאה שיהיה לו יותר ממדרגה אחת, והאדם מתגאה על כולם, כי גאותו שהוא שכלי, וגאוה זו על שאר המעלות, והוא יתברך מתגדל על הכל, וזהו כי גאה גאה, ורצה בזה שאין דבר יוצא מן השי"ת עד שלא יהיה תחת רשותו, ואם שיש נבראים שיש להם הגאוה בדבר מה, הרי הכל תחת הקב"ה... (גבורות ה' פרק מז)

ורוצה לומר שאין לתורה רוחק גשמי, ומפני זה עצמו רמז שאין התורה בגסי הרוח, שהוא מתדמה שיש לו הגובה על הכל, ומפני זה הגס נוטה אל הגשמי, כי הגובה הוא רוחק גשמי, ומדתו נוטה אל הגשמי, ועל זה יורה השם גס רוח, כי לשון גסות שייך אל הגשמי לא אל השכל שהוא דק... (דרך חיים פרק ב משנה ה)

...והנה עקביא בן מהללאל בא ללמד האדם שיסיר ממנו סבת החטא, שכל זמן שלא יסיר הדבר שהוא סבה אל החטא הוא בא לידי חטא, והסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע שנתן השי"ת באדם, והוא הגורם החטא אל האדם... ולכך צריך האדם שיסיר ממנו כח יצר הרע אשר הוא סבה אל החטא, ויצר הרע מתגבר באדם מכח גבהות הלב וכל תאוה וכל קנאה וכיוצא בו מן הדברים אשר הם גורמים שיבא לידי חטא מתחדשים מכח גבהות הלב, וזה מפני שיצר הרע מסית האדם עד שהוא מביא את האדם לידי אבוד, לכך אין גרוי והסתה רק כאשר יחשוב האדם עצמו במדריגה עליונה מאד, ואז יצר הרע מסית אותו עד שהוא מפיל אותו... אבל כאשר רוחו ולבו נשברה בקרבו אין כאן יצר הרע שיהיה מסית את האדם להפילו ולאבדו... (שם פרק ג א)

מדת הגאוה היא היפך הענוה, ולכן מה שנאמר במדת הענוה לשבח נאמר בגאוה לגנאי... במסכת סוטה אמר ר' אלעזר על אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, בארנו כי בעל הגאוה הוא תוספת דבר שאינו ראוי, והאשרה יוצאת מן הארץ ומגבהת עצמה למעלה למעלה, והיא גידול זר, שהרי היא ע"ז, וראוי לקצץ גידול זר זה, וכן בעל הגאוה הוא גידול זר... 

ועוד אמר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער. כי העפר מיוחד לדבר זה שממנו יקומו המתים ויחיו... ודבר זה עמוק מה שהתחייבה מן העפר דווקא. ולפיכך אמר, אם היה האדם בחיים שב אל האדמה, כלומר שהיתה לו מדת העפר שהוא שפלות ופשיטות שב אל מקומו הראוי לו, ושייך לומר עליו וישוב אל העפר, וכאשר אינו שב לעפר לא יחיה, כי אי אפשר רק שיהיו המתים צומחים מן העפר, כי העפר מקור ויסוד כל המתחדשות, ומוכן לקבל הויה בעבור הפשיטות שיש בו. ואמר רבי אלעזר מי שיש בו גסות הרוח שכינה מייללת עליו, פירוש כי במדה רעה זו יוצא מסדר העולם כל כך עד ששכינה מייללת על שיוצא מן הסדר וממנהגו של עולם. וכן בפרנס המתגאה על הציבור שהשי"ת בוכה על שינוי הסדר.

ועוד אמר שם רב חסדא אמר מר עוקבא כל שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם... כי הוא היפך מדת השי"ת הענוה, שמדה זו עצמית אל השי"ת, כי הוא הפשיטות הגמור, וההפכים אין נמצאים ביחד... ובא לבאר לך ענין המדה המגונה גסות הרוח, שהוא מוכן וממהר לקבל התפעלות כמו שהים מוכן לקבל התפעלות מדבר מועט, שרוח קמעה עוכרת אותו... ועוד אמר רב אסי כל אדם שיש בו גסות הרוח מתמעט, שנאמר ולשאת ולספחת. כי הצרעת תוספת על האדם שאינה מסדר העולם, ולפיכך האדם שמנשא עצמו יותר מהראוי לו, וכל דבר תוספת הוא טפל לאחר, ולכן הוא מתמעט בסוף, שכל שהיא טפלה מתמעטת. ולא מתמעט רק שיורד לגיהנם, שמגיע אליו ההעדר הגמור, שהוא גיהנם, ועוד שהיהיר הוא בעל מום וראוי שיפול בגיהנם שהוא חסר... (נתיב ענוה פרק ג)

ואמר ר' יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז, ור' יוחנן דידיה אמר כאילו כפר בעיקר. כי גס רוח נבדל מהבריות ובזה הוא זר, ונחשב כעובד עבודה זרה שהוא דבר זר. ותעמיק עוד ותראה שרוצה להוציא עצמו מרשות הקב"ה שהוא עילת הכל, והאדם הזה אינו מחשיב עצמו משפט עלול, שאם לא כן לא היה מחשיב עצמו בעל מעלה. ור' יוחנן אמר שכופר בעיקר, כי העובד ע"ז אינו אומר שאין כאן א-לוה, רק שאינו תחת רשות העילה. אבל גס הרוח מסלק ממנו משפט העלול לגמרי, ואם אין עלול אין עילה, ונחשב ככופר בעיקר.

ומה שאמר ר' חמא בר חנינא כאילו בא על כל העריות כולם דבר זה צריך פירוש. ויש לפרש כי מה שאסרה התורה העריות, כי על ידי הזיווג העולם מתחבר ומתקשר, ורצה השי"ת שיהיה העולם אחד מקושר על ידי הזיווג... ולפיכך אסרה תורה העריות שלא ישא אדם אחותו וכל העריות הקרובות אליו, עד שיהי האדם מזווג ברחוקים, וכאשר הזיווג עם אחרים אין כאן חילוק ופירוד, וזה שאמר כל מי שיש בו גסות רוח כאלו בא על כל העריות, כלומר גס רוח שמתחבר לעצמו ואין לו חבור עם אחרים רק עם עצמו... ולפיכך הוי כאילו בא על כל העריות, כי העריות כל אחד מקצת קירוב עד שביחד הם כל הקירוב, וזה שהוא גס רוח מתחבר לעצמו בלבד ובזה נחשב שבא על כל העריות...

... ועל ידי מדה חמרית מתועבת ומגונה זו כאילו בא על העריות, כי מדת עריות מעשה חמרי מתועב... וסופו נכשל באשת איש, שאינו רואה בעצמו שהיא אשת איש רק כאילו לא היתה לרעהו. ודבר זה רמזו רז"ל במועד קטן, ויקנאו למשה - למד שחשדוהו באשת רעהו. כי לפי מדרגת משה שהיה נבדל מכלל ישראל עד שלא יאמר כי ינאף אשת רעהו, וזו הקנאה שיקנאו אותו, ואמרו שאינו משותף עם כלל ישראל. (שם פרק ד, וראה שם עוד)

בפרק הישן, בשביל ד' דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון... וגסות רוח נגד כולם... בא לבאר הנמשך מן המדה המגונה הזאת... וכל אלו חטאים תלויים בעושר והעושר גורם, וזה כי העשירים אוהבים העושר יותר מן אנשים אחרים, ולפיכך הם כובשי שכר שכיר... ובשביל כך ראוי שירד ממון שלהם לטמיון. וגסות רוח כנגד כולם, וזה כי העושר מביא גסות רוח, כדכתיב כדכתיב "השמר לך... ובתים טובים תבנה וגו' ורם לבבך", כי הגאוה והגסות רוח העושר הוא הגורם... והגאוה היא תמידית לכן שקולה נגד כל החטאים וראוי שירד עושרו לטמיון ואז יכנע... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

המדה של גאוה יותר צריך אזהרה למי שהוא בעל מעלה ובעל גדולה שלא יהיה מתגאה בגדולתו, וזה אמרם ז"ל במסכת יומא, אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך. וביאור זה כי הפרנס ראוי שיהיה תוך הכלל ולא יהיה נבדל בגאותו מן הכלל, שאם הוא בגאותו נבדל מן העם אין עליו משפט הפרנס, שהוא שקול כמו כל העם, ואין הצלחתו כמו שראוי אל הפרנס, שכל הצלחתו היא בשביל הכלל, וכאשר הוא מתגאה הוא נבדל מן הכלל, ולכן אין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו, ואז לא יתגאה ואינו נבדל מן הכלל...

...ולפיכך אמרו בפרק קמא דסוטה שצריך שיהיה בתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית דוקא הוא שמונה, וזה כנגד התורה בעצמה שיש לה מדריגה שמינית, שהיא על העולם שנברא בשבעת ימי בראשית, ודבר זה בארנו בכמה מקומות... ומפני מעלתו ומדריגה זאת אמר שראוי שיהיה לבעל התורה חלק אחד משמונה בשמינית, אבל לא חלק אחד משמונה שזה נחשב גאוה לגמרי. ואמר שם ומעטרא ליה כסאסאה לשבלתא, ורוצה לומר כי שאר גאוה לאדם אינה מעטרא ליה, ואדרבא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד כדלעיל. אבל זה מעטרא ליה שנותנת לו כבוד כסאסאה לשבלתא שיש עליה שערות דקות מאד. וכאשר הגאוה הזאת דבר קטן ודק כמו שער לשבולת הוא נאה. ואף על גב דמסיק שם לא מניה ולא מקצתיה, מכל מקום שמעינן מזה כי הגאוה היא אל בעל תורה טבע, וכל זה מצד הגדולה והמעלה שיש לתורה... ור"א בשביל שלא היה נזהר ונשמר מאד מן הגאוה בא אל דבר הזה שאמר כמה מכוער אדם זה... ודבר זה אין ראוי לגדול בתורה...

...וכן הוא בעל הגאוה שמוסיף עצמו ומגדל עצמו ומפני שהוא מגדיל עצמו יותר מן הראוי הוא דומה לזקן שבשבולת שהוא קל ליפול, ולרב חסדא כראש השבולת ימלו כשבלתא עצמה, מביא ראייה כי בעל הגינה כאשר בא לגינתו אותו שהוא גדול מן השאר הוא קרוב ללקט, ואתו אשר גבוה מן השאר הוא נלקט תחלה, דהיינו אשר הוא יוצא מן הכלל של שאר הבריות מצד גאותו ואינו בכלל שאר הבריות... לוקח אותו תחלה... (שם פרק ז, וראה שם עוד)

ואמר עוד דוקא שאינו מתגאה, שאם מתגאה הרי הוא יוצא ממדריגה השכלית, שדבר זה התבאר במקומות הרבה מאד שאין השכל ראוי לגסי רוח, עד שאמרו (קידושין מ"ט) סימן לגסות רוח עניות, מאי עניות, עניות דתורה. וכאן מעלתו הוא בשביל חדוד התורה, שרוצה לומר שקנה מדרגה שכלית ביותר, ואם הוא מתגאה בזה הרי הוא מבטל המדריגה שראוי אליו מצד חדוד השכלי. כי בארנו בראיות ברורות כי המתגאה הוא בעל גוף ואין לו המדריגה השכלית, ולכך אין קונה על ידי חדוד השכלי המדריגה אשר ראוי לשכל החד הזה כאשר הוא נוטה אל הגשמי. (חידושי אגדות שבת סב ב)

אי בטלי יהירי בטלה אמגושי, פירוש כי הגסות רוח הוא כח טומאה כנגד גסות רוח הכשוף, ומדרגה אחת להם, רק שהגאוה הוא תועבה, דכתיב (משלי ט"ז) כי תועבת ה' כל גבה לב, והוא התועבה מצד הימין, והכשוף הוא מצד השמאל... ודברים אלו תבין מה שרמזנו לך, כי מה שאמרו (סוטה מ"ח) הכשפים והזנות כלו את הכל, וידוע כי הזנות והגאוה הוא מדה אחת... וזה מה שאמר כאן אי בטלי יהירי בטלי מכשפים כי שניהם הם מדות תועבת זה כנגד זה למי שמבין דברי חכמה. (שם קלט א)

כיון שעושה עצמו הפקר כמדבר שהוא הפקר נתנה לו תורה במתנה... וכאשר הוא מתגאה הקב"ה משפילו, מפני כי המתגאה הוא בעל גשם, והשי"ת בלתי גשם משפיל אותו, כי הקב"ה משפיל גאים כמו שביארנו במסכת עירובין שכך מדת השי"ת. ואמר ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, וזה מפני שנדחה מן השי"ת, לכך נדחה בכח כי השי"ת פעולתו בכח... (שם נדרים נה א)

כאלו עובד ע"ז, יש לך לדעת כי כל גבה לב הוא יוצא מרשות העלה לגמרי, כי אינו תחת רשות הקב"ה רק כאשר הוא משפיל עצמו, ואז הוא תחת רשות הקב"ה, כאשר עושה עצמו עלול, אבל כאשר הוא גבה לב כאלו יוצא מרשות הקב"ה, שהרי הוא גבה לב, ובזה הוא יוצא מרשות הקב"ה, לכך אמר כאלו עובד ע"ז... אבל כאשר הוא מתגאה אם כן הע"ז היא אלוה שלו, כי הע"ז היא שפלה, ואם הע"ז אלוה שלו יכול להתגאות לא כאשר השי"ת הוא א-לוה שלו, שהוא עלת הכל, ואי אפשר שיהיה גאוה לפניו. 

ור' יוחנן דידיה אמר, דהוי כאלו כופר בעיקר, וזה כי כאשר אין האדם כלול אין כאן עלה, ולפיכך הוי כאלו כופר, וכל גבה לב אינו מחשיב עצמו עלול אל השי"ת, וכאשר אין עלול אין כאן עלה...

ויש לך להבין ד' מחלוקת אלו שהם בענין גסות הרוח, ותחלה אמר כאלו עובד ע"ז, ואחר כך אמר כאלו כופר בעיקר, ואחר כאלו בא על כל העריות, ואחר כך כאלו בונה במה, כי הכלל מזה כי גסות רוח הוא יוצא מן הסדר ומן הראוי, ולכך הוא חוטא בכל הדברים אשר הם ארבעה, והם כנגד ד' צדדים שבהם שייך יציאה ורחוק מן השי"ת... ואי אפשר לפרש יותר... (שם סוטה ד ב)

אפילו הקנה להקב"ה שמים וארץ וכו', כבר בארנו כי ענין הגיהנם הוא העדר... ובעל הגאוה ראוי אליו ההעדר, ודבר זה בארו גם כן חכמים במקומות הרבה, שאמרו (חולין נ"ח) כל יתר כנטול דמי, כי האדם המתגאה מוסיף מדריגה לעצמו ומתגדל, וכל תוספת הוא חסרון והעדר...

סאסאה דשבלתא, פירוש שאין דבר משמש בסאסאה דשבלתא והוא נח ליפול, שהרי אינו שייך אל הפרי, וכך הוא בעל גאוה, אין ממש בדבר שהוא תוספת כמו שאמרנו, ולכך נח ליפול בעל הגאוה. ולמאן דאמר כראש שבולת ממש, מפני שבעל השדה גבוה הוא מלקט, פירוש כי בעל הגאוה מתגדל עצמו, וכאשר פורענות באה לעולם למעט את העולם ראשון לזה הוא בעל הגאוה אשר מתגדל עצמו, שכל עוד שהוא יותר מתגדל הוא קרוב אל ההפסד, כאשר מדת הדין בעולם למעט העולם. ועוד כי בעל הגאוה הוא פורש עצמו מן שאר בני אדם ואינו בתוך כלל, ולכך הוא ראשון שילקט אותו בעל הגינה מפני יחידתו... (שם וראה עוד ערך ענוה)

...והחסרון השני הוא התוספת, שכבר אמרנו פעמים הרבה כי התוספת הוא חסרון גם כן, והגאוה אשר לוקח לעצמו תוספות חשיבות דבר זה הוא חסרון מצד התוספות.

ויש לך לדעת כי אבשלום נתגאה בשערו, כי השער של אדם הוא תוספת ויתר, שהרי דרך לסלק השער, ולפיכך השער הם דבר תוספת, והיה מתגאה ומתגדל בדבר שהוא תוספת, ודבר זה הוא חסרון... (שם שם ט ב)

של"ה:

...בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ג' הענינים הנזכרים בכתוב הזה הם ג' שלמויות שזכרו חכמינו ביעקב, שלם בגופו שלם בממונו, שלם בתורתו, כי הגאוה מתחלקת לג' חלקים, א' יש שיתפאר בשלימות חכמתו ותורתו כי רב הוא, וגם רוצה לילך בגדולות ובנפלאות ממנו, ב' יש אשר יתפאר בשלימות גופו לאמר איש גבור ונאה הוא, ובכלל זה שתדלן שדברו מוצא חן וכו', ג' המתגאה בעשרו... או פירושו דקרא, דוד התנצל על מה שהתפאר במדות הענוה, שאמר ה' לא גבה לבי וגו' שהוא ההתפארות עצמה היא גאוה, על זה אמר אם לא שיויתי ודוממתי וגו'... שהכל שוה בעינו השבח והגנות, אם כן לא איכפת לו במה שספר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו... (תורה שבכתב עקב)

רמח"ל:

הנה כלל ענין הגאוה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאוה תהלה. זה יכול להמשך מסברות שונות, יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשוב עצמו נאה, נכבד גדול, חכם, כללו של דבר כל אחד מהדברים הטובים שבעולם, אם יחשוב האדם שישנם בו הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זו של גאוה. אך אחר שקבע האדם בלבו שהוא חשוב וראוי לתהלה לא תהיה התולדה היוצאת ממחשבה זו אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות, ואפילו הפכים נמצא בהן.

יש גאה שיחשוב שכיוון שהוא ראוי לתהלה והוא מיוחד ורשום במעלתו ראוי לו שיתנהג בדרך מיוחדת לו, ורוצה בכבוד רב בלכתו ובשבתו, בדיבורו ובכל מעשיו, ילך בנחת גדול עקבו בצד גודלו, יקום מעט מעט כנחש, ידבר רק עם נכבדי העם וכו'.

וימצא גאה שיחשוב שלפי שהוא ראוי לתהלה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ, כי לא יאות שיהרסו בני אדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו יבהלם בקולו ויהומם בענותו עזות ופניו זועפות בכל עת. ויש גאה שיחשוב בלבו שהוא כבר גדול כל כך, עד שאי אפשר לכבוד לפרוש ממנו ואינו צריך לו כלל, ולהראות זאת יעשה מעשים כמעשי העניו ויפריז על מדותיו להראות שפלות וענוה לאין חקר, ולבו מתנשא בקרבו אני גדול ורם כל כך שכבר אינו צריך לכבוד.

ויש גאה אחר שרוצה שירבו בתהלתו, על כל המעלות יוסיפו גם שהוא עניו שבענוים, ונמצא מתגאה בענוותו, רוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו. גאה זה ישים עצמו תחת קטנים הרבה ממנו, או תחת נבזים שבעם, שיחשוב להראות בזה תכלית הענוה, וכבר לא ירצה בשום תואר גדולה, ולבו אומר בקרבו שהוא החכם והעניו שבכל הארץ, גאים אלו לא יבצר מהם מכשולות, שבלי ידיעתם מתגלית גאוותם כלהבה היוצאת מבין החרסים.

וימצאו גאים שגאותם קבורה בלבם לא יוציאוה אל המעשה, אבל יחשבו בלבם שהם חכמים גדולים יודעים הדברים לאמיתם, ושלא רבים יחכמו כמותם, על כן לא ישיתו לב אל דברי זולתם, בחשבם שמה שקשה להם לא יהיה נקל לאחרים, ומה ששכלם מראה להם כל כך ברור ופשוט עד שלא יחושו לדברי החולקים עליהם. כל אלה דרכי הגאוה שוים להם בלבם, על כולם נאמר (משלי ט"ז) "תועבת ה' כל גבה לב", ומכולם צריך שינקה הרוצה במדת הנקיות וידע ויבין כי אין הגאוה אלא עוורון ממש, שאין שכל האדם רואה חסרונותיו ומכיר פחיתותו, שאילו היה רואה היה מתרחק מכל הדרכים האלה... (מסילת ישרים פרק יא)

...וכענין הפסוק שאומר בפירוש, (דברים ח') "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך", על כן מצאו החסידים טוב להם להיות האדם מענה נפשו לפעמים למען השפיל יצר הגאוה, שאינו מתגבר אלא מתוך הריבוי. והנה בראש המפסידים היא הסכלות ומיעוט הידיעה האמיתית, כי תראה שאין הגאוה מצויה אלא במי שסכל יותר. ורז"ל אמרו (סנהדרין כ"ד) סימן לגסות הרוח עניות התורה. ובבבא מציעא, אסתירא בלגינא קיש קיש קריא (מטבע בכד ריק קורא קיש קיש, מרעיש). עוד ממפסידי הענוה היא ההתחברות או השתמשות בבני אדם חנפים... (שם פרק כג, וראה עוד ערך ענוה)

כלי יקר:

דרך שני הוא היותר נכון וקרוב לשמע, שהמצה סימן אל ההכנעה כעיסת מצה שאינה עולה למעלה, ומצה של חג הפסח יוכיח כי היא סימן חירות וגאולה, לפי שלא חשק ה' בישראל כי אם בעבור שהם ממעטים את עצמם... שהענוה מביאה לידי יראה, וכל עוד שההכנעה מצויה בתחתונים ביותר, לפי זה ביותר תגלה ותראה מלכות שמים, כי הוא ית' גאות לבש ואין עוד מלבדו. וזהו טעם גלות מצרים להכניעם בכור עוני, ועל ידי ההכנעה יצאו לחירות מן המלכיות ונכנסו בעול מלכות שמים, ולפיכך דין החמץ בשריפה דוקא, כי נימוס קלוסין הוא שכל המתגאה נידון באש... כי הרוצה לעלות למעלה כטבע החמץ העולה למעלה ראוי להיות נידון באש אשר טבעו לעלות למעלה... ולפיכך דין החמץ במשהו, כי בכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע, חוץ מן הגאוה, שארז"ל לא מניה ולא מקצתה... (ויקרא ו ט)

ויפול על פניו - אמרו (סנהדרין ק"י) מה שמועה שמע, מלמד שחשדוהו באשת איש... אלא ודאי כך אמר קרח למשה, לפי שמצינו במסכת סוטה (ד') ארז"ל כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, ובמקום אחר אמרו כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע שבכל מקום שתמצא קדושה שם תמצא גדר ערוה, כי העריות מחללין הקדושה, וכך אמר קרח מסברא דנפשיה, הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות, ואם כן מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות, כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים באשת איש ותחללו קדושת העם... וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים, אין עוד מלבדו, רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה על כן אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר... (במדבר טז ד)

איש כי ידור נדר לה' - ...ואמרו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה... וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר, כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר, מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל. ובדרך זה מצינו בלשון רז"ל, (חגיגה כ"ב) שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, כי כל זה דרך גאה וגאון, כמו שאמרו רז"ל כל מי יש בו גסות הרוח כאילו בנה במה... מה ענין הגבה רוח אל הבונה במה, אלא ודאי שמצד גסות רוחו הוא בונה במה לעצמו כאמור... ואותו דרך גאה וגאון המצוי בבונה במה מצוי גם בנודר, כי מסתמא כוונתו כדי שיהיה מוחזק בחסיד ופרוש. אך יש מקום לומר נודר בכעסו יוכיח כי מסתמא בכעסו לא נתכוין לשם יוהרא... נתן סימן מובהק על זה כי כל מה שהאדם עושה מתוך כעס מסתמא כשוך חמתו הוא בא לידי חרטה ואינו מקיימו אלא הולך אל החכם שיתיר לו, על כן אמר אם הוא נודר... ואינו נשאל עליו, סופו מוכיח שמתוך ישוב הדעת נדר, וחשדה אותו התורה שרום לבבו הביאו לידי מדה זו שלקח את עצמו לצד אחר... (שם ל ג)

הגר"א:

גאה - המתנשא בלי סבה, ורם - שיש לו חכמה גבורה או עושר להתנשא... (ישעיה ב יב)

אניות - ...וחשב דברים שמתגאה בהם, הנוי הכח העושר החכמה וכו'... (שם שם טז)

תועבת ה' כל גבה לב - מי שיש לו גבהות אפילו בלבו הוא מתועב ומשוקץ לפני ה'... אך לגבה לב לא ינקה כלל ומעניש אותו "יד ליד" כמו שעשה ואין עמו חסידות (לפנים משורת הדין) כלל. (משלי טז ה)

דור מה רמו עיניו - כי שני מיני גאוה הם, גאה וגאון, גאה, איש שהוא שפל הערך באיכותו ומגביה את עצמו בהתפארותו, וגאון הוא שרוצה למשול על כולם, וזהו רמו עיניו, שמתפאר מאד ולבבו יחשוב שהוא חכם גדול וצדיק ועשיר. ועפעפיו ינשאו - שמנשא את עצמו על הבריות... (שם ל יב)

תחת שנואה כי תבעל - פירוש שנואה הוא הבעל גאוה כמו שנאמר "תועבת ה' כל גבה לב", ואמרו בספרי שמתועב הוא משונא ומשוקץ... (שם שם כג)

נפש החיים:

אמנם השמר והזהר מאד שלא תזוח דעתך ויתנשא לבבך מאשר אתה עובד את בוראך בטהרת המחשבה, ובהשקפה ראשונה לא תרגיש כל כך בהתנשאות לבך מזה, וצריך אתה לפשפש ולמשמש בזה מאד. וכתוב מפורש (משלי ט"ז) "תועבת ה' כל גבה לב", שאף אם לא יתראה ההתנשאות לעיני בני אדם, רק במחשבת הלב לבד בעיני עצמו, היא תועבה ממש לפניו יתברך, כידוע שהיא השורש והשאור שבעיסה לכל המדות הרעות. ואמרו בסוטה שכל המתייהר כאילו בנה במה... וכל אשר יראת ה' נגעה בלבו תסמר שערות ראשו ותדמע עינו בהעלותו על לבו ממי למדו זאת, מהלל הזקן, שידוע ומפורסם בדברי רז"ל הפלגת ענותנותו ושפלותו הנוראה, עם כל זה, כאשר נזדמן לידו פעם אחת קצת ענין שהיה נראה בהשקפה ראשונה כהתנשאות לפי מדרגת גודל נמיכת רוחו, תיכף נענש שנעלמה ממנו הלכה. גם תוכל לגרום ההתנשאות בלב מאשר עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו חס ושלום אם יראה מי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה, ומקיים ככל הכתוב בתורת ה' שלא בדביקות, וכל שכן כשיראה איש עוסק בתורת ה' שלא לשמה יתבזה בעיניו מאד. והוא עון פלילי הרחמן יצילנו... (שער ד פרק א וב)

והוי שפל רוח וכו', על פי מה שאמרו רז"ל בסוטה ה' תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משמונה בשמינית מגאוה. ורנב"י אומר לא מינה ולא מקצתה. הענין הוא, כי שמינית שבשמינית הלוג הוא קורטוב, (כבמקואות פרק ג' משנה א' בפירוש הרמב"ם). ומצינו שהקורטוב יכול להפוך את המראה אפילו בג' לוגין, כבמשנה (מקואות פרק ז' משנה ה') ג' לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן יין ומראיהן כמראה יין. וזה שאמרו שתלמיד חכם צריך שיהיה לו גאוה שמינית שבשמינית, רוצה לומר מראה גאות מבחוץ, שצריך להראות לפעמים, כענין נהוג נשיאותך ברמה, זרוק מרה בתלמידים וכדומה. אבל רנב"י אומר שאפילו מראה הגאוה אינו רשאי, וצריך שיהיה ניכר השפלות גם על פניו בחוץ. ור' מאיר סידר גם כאן כדעת רנב"י והיה שפל רוח בפני כל אדם. (רוח חיים פרק ד משנה י)

מלבי"ם:

...ויכונה בשם גאוה, ששרש גאוה יורה שיעשה פעולה בלתי רגילה, כמו שכתוב בקריעת ים סוף "כי גאה גאה" והרבה כזה. ולכן האדם שישתדל להראות שיש בו ענינים בלתי רגילים יקרא בעל גאוה. (דברים לג כב)

מוהר"ן:

והעצה היעוצה לבטל הגאוה, שהיא הע"ז, כמ"ש (משלי י"ו) "תועבת ה' כל גבה לב", (כשדרז"ל סוטה ד' ב') העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתיקונים (תיקון כ"א דף מ"ח א') בתרועה דאיהו רוחא, איתעביד אל אחר, וצדיק הוא בחינת רוחא, כמ"ש (במדבר כ"ז) איש אשר רוח בו, ועל ידו נכנע רוח גבוה אל אחר, ונעשה מאחר אחד, כי הוא קוצא דאות ד' שממנו ד' רוחות... כי הוא משבר רוח גבוה, אל אחר כפירות. (י ה)

שפת אמת:

על מוקדה וכו'... גם בפרה עץ ארז ואזוב, שנתגאה וכו' ישפיל כאזוב, אם כן למה ארז, רק שיעלה גם מה שהיה מתגאה אז, שיתברר לו שכל הגיאות רק להשי"ת, והוא הנותן כח אף בזה שיוכל להתגאות, ועל ידי זה שב כראוי להשי"ת, וזה ענין מטהר טמאים ומטמא טהורים... כי בכל דבר יש פנימיות ומכוון לכבודו ית', ולפעמים מבחוץ אינו כן, ומי שזוכה יוכל לברר גם את זה כנ"ל... (פרשת פרה תרל"ב)

ברש"י ז"ל גבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו וכו', ולמה יתכפר החטא על ידי שמשפיל עצמו בלבד, אך כי ודאי עיקר החטא מגיאות שמסלק מלכות שמים ממנו, שאם היה ברור לאדם שכל החיות מהשי"ת והגרזן ביד החוצב לא היה מציאות לחטא, ולכך המתגאה כעע"ז, ועל ידי שבא לבחינת השפלות כנ"ל שמכיר האמת ממילא נמחק החטא, כי בלי תשובה כראוי לא יוכל להשפיל עצמו כנ"ל, והכנעה זו היא היראה שקודמת לכל... (חקת תרל"א)

שם משמואל:

והנה מצינו עוד בדוד המלך ע"ה ענין הכניעה להשי"ת ביותר, ונפשו כגמול עלי אמו, וכל ספר תהלים מלא מזה. וידוע דכל הכחות היו צריכין מירוק בדבר שבהיפוכו, והנה מצינו בלוט שהיתה בו מדת הגיאות ביותר, ובשביל זה היתה המריבה בינו לבין אברהם, והיה מתגאה לומר, שכל בנין העולם יהיה ממנו. וכן מצינו בבנותיו שהיו סבורות שנחרב כל העולם כדור המבול, ומשמע שהיו סבורות שגם אברהם אבד, אלא שלוט גדול יותר במעלה מאברהם, על כן נמלט הוא ולא אברהם. וכן כתוב (ישעיה ט"ז) "שמענו גאון מואב גא מאד". מכל הלין נראה שלוט הוא קליפת הגיאות, והוא היפוך מדת דוד המע"ה, שהוא היה בתכלית השפלות, על כן היתה נשמתו מתמרקת בלוט, וכן הדרגין שלו שהיה ראש לשלשת האבות כבר אמרנו שהוא היפוך סדום... על כן היה המירוק בסדום, וזהו "מצאתי דוד עבדי", בסדום.

והנה ידוע שקליפת הגיאות היא קשה מאד, ובזהר הקדש שיש עננין חשוכין שכל האור שבא אליהן לא יכולין לאנהרא להון, וכענין שבע הפרות שבחלום פרעה, שכתוב בהן ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחילה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שזוהי קליפת הגיאות, שאם בא במתגאה אור הוא מתגאה עוד יותר, ועל כן להוציא נשמת דוד המלך ע"ה מלוט שהוא קליפת גיאות היה קשה מאד, על כן סיבב השי"ת שנשבה ביד המלכים, ושבוי כולו איתנייהו ביה, והיה נעשה בהכרח נכנע לשעתו על כל פנים, ואז היה זמן שתתעורר בו נפש דוד המלך ע"ה לצאת ולהפרד מקליפת לוט המקיפה, וזה שרדף אברהם אע"ה אחר המלכים שהם ד' המלכיות לעומת ד' הכחות הרעים ע"ז ג"ע ושפיכות דמים וכח הכולל, ובזה דחה מנשמת דוד המלך ע"ה את הכחות הרעים וקליפת הגיאות על ידי הכנעת לוט, ואז התעוררה נשמת דוד ונפרדה מן הכחות הרעים המקיפין אותה והיתה מוכנת לצאת. (לך לך תרע"ז)

ונראה דהנה ידוע שעשו היו בו נשמות רמות ונשאות, ומכל מקום לא הועילו לו שלא יצא לתרבות רעה, או שיכניסו בו הרהורי תשובה על כל פנים. והטעם יש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש, דיש עננים חשוכין דמכסיין על נהורין... וכ"ק אבי אדומו"ר הגיד דזוהי קליפת גיאות שלזה אינה מועילה הארת קדושה, שבשביל אורות אלו הוא מתגאה עוד יותר, וחושב עצמו כאנשי המעלה. והנה קליפה זו מצינו בעשו ביותר, כמו שכתוב (עובדיה א') "זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע מרום שבתו, אומר בלבו מי יורידני ארץ" וגו'... ועל כן מובן אשר הנשמות הגבוהות שהיו בו לא יכלו להושיעהו מאומה, ואדרבה מחמתם נתגאה עוד יותר, ומחמת אלו הנשמות היה גודל כחו להרשיע עוד יותר, כי הסט"א בעצמם הם פגרים מתים אלא כל כחם מחמת הקדושה הנבלעת בהם, ועל כן להכניע כחו של עשו נתבקש בראשונה להוציא את בלעו מתוך פיו, ועל כל פנים שנשמות אלו שבקרבו יתעוררו לצאת ולא יהיו הוא והם דבר אחד... (מקץ תרע"ח)

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, יש להבין מה זה נתינת טעם הכבדת לבו מצד השי"ת לציווי שיבוא אל פרעה... אך זה גופא צריך להבין, אחר שהיתה התגלות אלקות (לישראל על ידי המכות) והיה ביטול אצל מצרים, מדוע לא פעלה אצלם שיחזרו למוטב. ונראה דהנה בזוהר הקדוש בענין שבע הפרות הרעות בחלום פרעה, דיש עננין חשוכין שכל קדושה שבאה בהם נטבעה בתוכם, וכתבנו במקום אחר שלדעתנו זוהי קליפת הגיאות, שכל שבאה בהם מעט קדושה הם מתגאים בזה עוד יותר, והיא קליפת מצרים שאמר פרעה (יחזקאל כ"ט) "לי יאורי" וכו', ובכן אם היה למצרים מעט הכנעה מפניו ית' היתה פועלת בהם הקדושה והתגלות האלקות שנתגלה אז, אבל כאשר התגאו והעיזו לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח", ועיין ספורנו, שפירש אפילו אם נתברר לי שם ה' גם כן לא בשביל זה אשלח את ישראל, בכן לא די שלא הועיל להם אף גם נתחזקו להיות עומדין במרדם, כי נתוסף להם כח לסט"א על ידי הקדושה, כדברי הזהר הקדש הנ"ל, ובכן אין לתמוה מה שנתחזק לב פרעה. וזהו פירוש דברי המדרש, מפני שלא קבלו במרות דבריו של הקב"ה עליהם, היינו שלא היתה להם שום הכנעה כעבד לגבי אדונו, כי באם היתה להם מעט הכנעה היה זה מביא לידי קבלה גמורה לשלח את ישראל, כי הקדושה שהיתה באה בהם היתה נוקבת ויורדת עד שהיתה מחזירה אותם למוטב... (בא תרל"א)

אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, ברש"י רמה השליך... ויש להבין הרי בלשון הקודש רמה הוא לשון הגבהה, כמו שכתוב (שמות י"ד) "ביד רמה", שפירש"י בגבורה גבוהה ומפורסמת, אלא שבלשון תרגום הוא לשון השפלה, ולמה כתוב בלשון תרגום מה שבלשון הקודש שכל השירה מדוברת בה משמע להיפוך? ונראה שהוא כענין מה שכתוב (איכה ב') "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", שפירש"י אחר שהגביהם עד לשמים השליכם לארץ בבת אחת... שנרגש הכאב והצרה ביותר מאם לא היה מגביהם מקודם, כן היה נמי הענין על הים, שכתוב "והנה מצרים נוסע אחריהם", שפירש"י שר של מצרים... היו בהכרח המצרים מתגאים ומתרוממים ברוחם ונשיאת נפשם, ואז באה להם המפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא היתה נרגשת להם הצרה ביותר, וזהו תרגום אונקלוס אתגאי על גותניא, שהיו אז ברום הגיאות, והיינו בעבור שהם בעצמם היו גאים, והגביהם עוד יותר למען תהיה נרגשת מפלתם עוד יותר... (בשלח תרע"ו)

ולפי האמור נבוא לביאור דברי רש"י הנצבים פתח דברינו. דהנה כבר אמרנו במקום אחר בענין קין והבל, שהבל היה ענינו להיות בעצמו אפס ואין והבל, עד שלא מצא בעצמו עוז לבוא להקריב קרבן... וקין מדתו להיפוך מלשון קנין שהיה חשוב וקנין ויש בעיני עצמו, וזה שורש כל הרעות שמתגאה, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז שהיא שניות היפוך הביטול להשי"ת שאין עוד מלבדו, ומרעה אל רעה יצא עד שנעשה ממנו מה שנעשה. וזה עצמו היתה מהותו של עשו, שהיה איש שלם בעיני עצמו ולא היתה חסרה לו שלמות... וכל איש שהוא צדיק ביותר הוא מוצא בעצמו חטאים ביותר, אבל הרשע הזה כל דרכו ישר בעיניו והיה שלום בעצמיו. והנה מאחר שגם יתרו היה גלגול קין היתה בו נמי מדה זו, וזה שם "יתר", אך יתרו לא די שלא השתמש במדה זו לרוע, אלא אדרבה מדה זו עוד הצילתו מבאר שחת, כי לולא מדה זו לא היה יכול לפרוש מע"ז ולהיות איש יחידי בעולם מנודה מכל העולם... וכל העולם היה נדמה בעיניו כבהמות וחיות רעות ולא השגיח עליהם כלל...

ומעתה יובן דשם יתר שבו תחילה זה היה קלקלתו זה תקנתו, ועל כן לא נעתק ממנו שם זה כלל, ובאמת משם זה עצמו נצמח שייתר פרשה אחת בתורה, כי באשר היה הדבר נכון בעיניו הרהיב עוז בנפשו לחוות דעתו למשה ולכל ישראל דור דעה כזה... (יתרו תרע"ג)

 ונראה דענין זר הוא על פי מה שכתב אבן עזרא (במדבר ו') כי נזיר הוא מגזרת נזר אלקיו על ראשו, כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם והמלך באמת שיש לו נזר כל מי שהוא חפשי מן התאוות. ועל זה בא לשלשתם זר זהב לרמוז שבשלשתם יש קליפות שצריך להזהר מהן, שלא ימשך אחר הקליפה רק שיהיה הכל לשם שמים. וקליפת התורה היא גיאות, כמבואר בספרים, מה גם מלוכה צריכה שמירה מאד שלא יפול חס ושלום ברעות רבות, שמטעם זה הזהירה התורה על המלך מצות יתירות, וכן כהונה צריכה שמירה יתירה שלא יתגאה על הציבור, ועוד דברים ידועים למבינים... (תרומה תרע"א)

מן הבקר ומן הצאן, הנה כתיב (ישעיה א') ידע שור קונהו, ופירשו המפרשים ששור יש בו דעת להכיר בעליו תיכף משקנהו, ואולי מטעם זה (חגיגה י"ג) מלך בבהמות שור, ואמרו ז"ל (שמו"ר כ"ג) ארבעה מיני גאים נבראו בעולם, שור בבהמות, וצאן היא הכנעה ושפלות, ראשו של זה בצד זנבו של זה, היפוך מדתו של שור, ושניהם אין בהם שבח זולת כשהם בקדושה, היינו שיגבה לבו בדרכי השם, ויאמר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וכל המלעיגים עליו ועל עבודתו יהיו בעיניו כאפס וכאין. אבל זולת מהקדושה הגיאות היא ענין רע מאד, וכמו כן הכנעה ושפלות בקדושה להיות נכנע לה' ולתורתו ועבודתו, אבל זולת מהקדושה ההכנעה תביאהו להכנע מפני הרשעים ולהתבטל מפניהם, וזה שמשני מינים אלו מביאים קרבן לה', היינו שענינם יהיה רק בקדושה. (ויקרא תרע"א)

ונראה דרמז יש בדבר, כי מטבע השור להיות מתגאה, כבמדרש (שמ"ר כ"ג) ארבעה מיני גאים נבראו בעולם, גאה שבבהמות שור, ומורה על זה קרן השור. אך גיאות היא מטבע שפסלתו מלכות, ואני את דכא כתיב, ומכל מקום בשרשה לעבודת ה' היא לטוב, שבשרשה אינה גיאות אלא התחזקות והתרוממות הנפש, וכמו שכתוב (תהלים ע"ה) "תרוממנה קרנות צדיק", ובסנהדרין (ל"ז) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם... ואמנם בתחילת גישת האדם לעבודה אי אפשר בלעדה, שבלאו הכי הוא נופל ביאוש הנורא ומרה שחורה רחמנא ליצלן שהוא גרוע מן הכל. אך לאחר שכבר התחזק בעבודה אז העת להשגיח על שפלותו, וזהו שאמר הלל אם אין אני לי מי לי, היינו להתחזק בעצמו ולהתרומם בעבודת ה' ולומר בשבילי נברא העולם, היינו שעלי לתקן את כל העולם ואין מי שיתקן בשבילי, כי כל נשמה ונשמה שבאה לעולם יש לה דברים שצריכה לתקן ושלתכלית זו באה לעולם הזה, ואין מי שיתקן דבר זה בלעדיה, ואחר כך כשהחזיק בעבודה, כשנסתכל בשפלות עצמו, אמר וכשאני לעצמי מה אני. ובאמת ששפלות כזו הבאה לאדם מצד התרוממות מביאה אחר כך שוב לידי התרוממות הנפש וחיזוק בעבודה עוד יותר, שמאחר שכבר טעם טעם מתיקות עבודה ולהוט אחריה כשישים אל לבו שאף אחר כל שפלותי עודנה רחמי ה' עלי ורוצה בעבודתי, תתלהב נפשו באהבה עוד יתר ויגרום אחר כך גם שפלות ביותר, וחוזר חלילה. ויש לומר שהוא הרמז שתחילת הנקרבים כתב הכתוב שור, שמדתו היא ראשית הקרבת אדם לעבודה... (פסח תרע"ו)

ונראה דהנה ענין המתגאה לא נוכל לומר שזה רע בהחלט, שהרי מצינו (סנהדרין ל"ז) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם, וכתיב (דבהי"ב י"ז) "ויגבה לבו בדרכי ה'", ובאבות (פ"ה) יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, שכל אלה הם היפוך מדת השפלות וההכנעה. וכמו כן מובן שהכנעה ושפלות אין זו מדה טובה בהחלט, שהרי מצינו כנ"ל שהוזהר להיות תקיף בדעתו עז כנמר וגבור כארי, וידוע שממדת הכנעה ושפלות יכול לבא לידי יאוש הנורא חס ושלום, והוא גרוע מהכל. ועל כן שכל אלה המדות, הן הגבהת הלב והן הכניעה והשפלות כשהן בטהרתן כל אחת במקומה הראוי והצריך הוא טוב, ושלא במקומו הוא רע...

וע"כ הן הכניעה והשפלות של עכשיו (של המצורע) צריכין טהרה, וכשיטהרו היינו גסות הרוח להגביה לבו בדרכי ה' ולהיות עז כנמר וגבור כארי, והכניעה להיות נכנע להשי"ת, לא מחמת דכאותו ויסוריו והבדלתו מחוץ למחנה, שכניעה זו היא רק מחמת זולתו, שהוא רואה כל העולם בריוח והוא בצער, אין זה נחשב לכלום, שאלמלא היה כל העולם כמותו לא היה נכנע כלל. אבל הכניעה להשי"ת מצד גדלות ה' שהוא רואה את עצמו עם כל העולם יחד כאפס ואין, היא כניעה בעצם ולא מפאת זולתו, והיא כניעה הנרצית, וכניעה זו אינה סותרת את הגבהת לבו בדברי ה', ויכולות להיות לו שתיהן יחד, לעומת אשר גסות הרוח הקודמת וכניעתו על ידי הנגע היו סותרות זו את זו, וכניעה זו יצדק לומר עליה כאזוב ותולעת, שהתולעת היא כניעה עצמית ולא מפאת זולתו, שהרי כן הוא כל המין... 

ויש עוד לומר דענין עץ ארז ושני תולעת ואזוב רומזים לגוף נפש ושכל, עץ ארץ גבוה מכולם הוא השכל... אזוב הוא כנגד הגוף... והוא רמז לטהרת גוף ונפש ושכל שמהם היא מדת הגבהת והתרוממות האדם, ורצון ותאוות הנפש וכניעת הגוף... ולפי האמור יש לפרש הא דבמצרים לא הוצרך רק אזוב לבד וכן בטהרה מטומאת מת, שהרי במצרים לא היה בהם הענין של גסות הרוח כלל, אדרבה היו נכנעים ושפלים עד מאד... וכן ענין טומאת מת שהוא ענין מרה שחורה וטמטום הלב להיפוך מגסות הרוח, אין לו ענין לעץ ארז ותולעת שני הרומז לשכל ולנפש, אלא ההכנעה היתירה המתיחסת לגוף צריכה טהרה ונקיון, שתהיה הכניעה הנרצית, היינו כניעה להשי"ת ולא הכנעה מפאת יסורי הגלות ולא מפאת אימת המות... (מצורע תרע"ה)

ויש לומר עוד בלשון אחר... כמו שהגיד המגיד הרה"ק ר"מ בקאזיניץ זצל"ה בפירוש הכתוב "כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע", היינו שהשפל בעצמו הוא רואה את רוממות ה', אבל מי שגבוה בעצמו איננו רואה אלא ידיעה מרחוק. אם כן ההכנעה גורמת לו להבין יותר את חשיבות ויקר הממשלה שנמסרה לידו, ויגבה לבו בדרכי ה' ביותר, ושוב יגרום לו זה הכנעה ביותר, וחוזר חלילה. ובזה יש לפרש מאמר הלל (שמ"ר מ"ה) הגבהתי זו השפלתי והשפלתי זו הגבהתי, שתיהן לשבח, שזו גורמת את זו וזו את זו וחוזר חלילה כנ"ל... (שם תרע"ו, וראה שם עוד)

ולפי דרכנו יובנו דברי המדרש רבה (פרשה א' י"א) למה שאו ראש, שאם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו הוא כמו שאומרים לקוסטינר סב רישיה דפלן. דהנה זה שאמרנו שצריך כל הבא ללחום מלחמות ה', להיות לו גודל התאמצות הלב להיות חשוב בעיני עצמו, הלא מזה תוכל לבא חס ושלום גסות הרוח וישות, והיא שורש פורה ראש ולענה, ובכן העצה היעוצה לזה לחשוב ולדעת כי הנהו שליח ה' ומאתו הגדולה והגבורה, וכל אשר הוא יותר בטל לה' יגדל יותר נצחונו. ומאחר שכל חשיבותו היא מה שבטל להשי"ת לא תוכל לצמוח מזה שום גסות וישות, וזה שאם יזכו יעלו לגדולה, היינו שיזדככו כל כך עד שיהיו בטלים להשי"ת בתכלית הביטול אז יעלו לגדולה, דהגוף יתעלה במדרגת הנפש, ואם לאו וכו' היינו שישיגו מזה התנשאות וגסות הרוח היפוך הביטול כנ"ל אז נעשין נפרדים מאת השי"ת... (במדבר תע"ר)

זה שלש רגלים... וגם זה ירושה היא לישראל למצוא תמיד במעשיהם הטובים חסרון, והנה מי שהוא שנוא בעיני עצמו ורואה את עצמו בלתי ראוי ליקרב, ומכל מקום מקרבין אותו ומצפין לראותו, כאמרם ז"ל (חגיגה ד') עבד שרבו מצפה לו לראותו, תגדל אצלו השמחה ביותר, ולהיפוך מה שהוא בעיני עצמו ראוי לאותה אצטלא ועוד ליקרה ממנה, אי אפשר שיהיה לו שמחה כל כך בהתקרבו, ולעולם דומה בעיניו שממעטין ביקרו, כמו בלעם שכל כבוד שבעולם עוד היה מעט בעיניו... (בלק תרע"ד)

ונראה עוד לומר, דהנה כתיב בעשו (עובדיה א') "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאום ה'", ולשון משם לכאורה מיותר, אבל הפירוש שהגבהתו סיבה להשפלתו וירידתו, והיינו שמטבע אומות העולם כשמשיגים גדולה מתגאים, כנבוכדנצר שאמר (ישעיה י"ד) "אעלה על במתי עב אדמה לעליון"... וזוהי סיבה להשפלתו, כמו שאנו אומרים משפיל גאים עדי ארץ, וזהו משם אורידך דייקא, אך ישראל בטבעם שממעטין עצמם, וכשמשיגין גדולה הם ממעטין עצמם עוד יותר, באשר ישראל יודעין היטב שאין להם אצל הקב"ה כלום, והכל הוא בחסד ה'... (ראש השנה תרע"ט)

ר' צדוק:

כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם הם קבועים בג' שרשים דקנאה תאוה וכבוד, שהם שרשי המדות רעות. ושורש השרשים הוא הגיאות כנודע דשורש הרע הוא מעולם התוהו ושבירת הכלים הבא על ידי מחשבת אנא אמלוך כידוע, ומזה נולד יצר רע דפירוש יצר מחשבה והרהור בלב דשם הוא התחלת הרע בלב, כמ"ש (ברכות ס"א) יושב על ב' מפתחי הלב... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד פג)

שורש המחשבות זרות כולם הוא הגיאות כידוע, דמחשבות זרות הוא מצד התוהו דמלכין קדמאין דמיתו וצריך להעלות אותם ניצוצין. והשבירה היה בשביל גיאות, ולכן הוא שורש גם כן לכל מיני רע כמ"ל אות ר"ו, וכבוד הוא קו אמצעי דרע שהוא מבריח מקצה אל הקצה ועולה עד למוח, ולכך הוא נגד ע"ז, דגילוי עריות ושפיכות דמים הוא על ידי קנאה ותאוה וע"ז על ידי גיאות כל כך עד שעושה עצמו אלוה, וכן דרז"ל על כל חלוקת כבוד לאדם בברכות י"ד על שאילת שלום חבירו קודם התפלה במה חשבתו לזה לא לאלוה. וכן ידוע מהזוהר גלגולי עשו וישמעאל שהם שורש דקנאה ותאוה, אך בגלגול ב' עשו עצמם לאלוה, שהגיעו לקו אמצעי דכבוד ועלו מקצה לקצה עד תכלית בקשת הכבוד וגיאות להיות אלוה, ואינו ע"ז ממש, רק בשיתוף, כי באמת הם מן הרע דקצוות...

ומכל מקום כמו ששורש הרע והתחלת הנפילה על ידי גיאות, כך גם כן התחלת הקדושה הוא על ידי גיאות, שהרי זה היה התחלת בריאת העולמות ומעצמות אלקות נשפעה מחשבה זו, ובאמת אי אפשר להגיע לשום מדריגה דקדושה רק על ידי הגיאות שיתגאה לבו לומר שגם בו ידבר ה'. ועל זה איתא (סא"ר ר"פ כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב, הגם שאי אפשר להיות כן מכל מקום לומר מחוייב ולחשוק לזה. ובודאי מי שהוא בתכלית השפלות איך יאמר זה ויסתפק במיעוט מעשים ותורה שבידו, ועל זה נאמר ביהושפט "ויגבה לבו בדרכי ה'", ונאמר זה רק בו כי עליו אז"ל (כתובות ק"ג) "יראי ה' יכבד" שהיה מכבד תלמידי חכמים והיה משים הכבוד למקום הראוי ומכבד אחרים, והיה משתמש במדת הגיאות במקום הראוי.

וגם בפחותים על ידי הגיאות ימנע מכמה מיני עבירות שהם נגד כבודו והרי זה טוב וכניסה לקדושה, אף על פי שהוא מונע בשביל הגיאות הרי זה על דרך שאמרו (סוכה כ"ז) משבח אני את העצלנים וכו', ועצלות גם כן גרוע. וכן אותו גיאות הרי נעשה מרכבה לקדושה, והוא מלבושי גיאות דהשי"ת, שנאמר ה' מלך וגו', וכן האדם מדבק במדותיו צריך להיות לבוש דגיאות ובפנימיות מכיר שפלותו, רק מכל מקום בלבוש יהיה כן, כד"ש רבי לר' גמליאל בנו הנהג נשיאותך ברמים, כי זה מועיל להשגת מדריגות כנ"ל. וכן בכל אדם מועיל להצלה מרע על כל פנים כאשר יהיה בלבוש דתלמיד חכם ומשתמעין מיליה כצורבא מרבנן על ידי זה לא יכול לעשות דברים המכוערים לתלמיד חכם.

ומכל מקום בזה הגיאות הטוב יש גם כן רע, כמו דרך משל חטאת נעורים המצוי בנערים גם כן כאשר בוש להיות מצוי וכו' כנודע, ופעמים מעורב בעון זה דהוצאת ז"ל גיאות הטובה דבוש לעשות איסור גמור בערוה ונידה על ידי זה בא להוצאת ז"ל... (שם צדקת הצדיק עמוד קכה)

וידוע דגיאות הוא השורש של כל מיני רע שנצמח ממלכין קדמאין דמיתו על ידי שכל אחד אמר אנא אמלוך כנודע, והיינו דכל התעוררות הבריאה היה על ידי התעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם, ורצה שיהיה מציאות מלכות, ומזה נשתלשל כל האצילות ועד בריאת אדם בצלמינו כדמותינו נטבע גם בו רצון זה שמזה הוא שורש היצר טוב שהוא להדבק בהשי"ת וללכת בדרכיו... וזהו הגיאות של מצוה, שאמר רבי לבנו (כתובות ק"ג ב') נהוג נשיאותך ברמים, דזהו תועלת לעבודת השי"ת, וכדש"נ ביהושפט "ויגבה לבו בדרכי ה'", דבשפלות ידים ידלוף הבית שעל ידי שפלותו יחשבו שאין כל מעשיו כלום ושאי אפשר לו להגיע לשום מעלה ומדריגה ועל ידי זה יתעצל במעשה והשתדלות ועד שיהיה כלל הבית מלא דלף טורד, אף על פי שלא יגבר עליו יצר הרע לשקעו ברע גמור, על כל פנים לא יניח לו שום דבר טוב במחשבתו, ועל כן צריך לזה גבהות הלב שידע שהוא חלק אלו"ק ממעל ושיוכל להיות בתכלית השלימות והמעלה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד סט)

ושייכות ענין אדוניהו לפרשה זו (בהפטרה) הוא על פי מה שכתוב בזהר הקדש מאן דאיהו זעיר איהו רב וכו'. ויש להבין למה נרמז ענין זה בפרשה זו דוקא. אך באמת שלא להתגאות מענין טובת ושלימות עניני עולם הזה אין צריך ראיה, ובפרט בהאבות דמצינו באברהם שלא בחר בגדולה בעולם הזה... רק העיקר צריך ללמד שלא יתגאה חס ושלום במה שזוכה במדרגות קדושה וטהרה יתירה, וכאן דכתב בשרה מאה ועשרים ושבע שמורה שנתבררה בכל העשר מדות, וכמו שכתוב בזהר הקדש דשבע נגד ז' מדות, ועשרים כנגד חכמה ובינה, שכל אחד כלול מעשר, ומאה כנגד כתר עליון סתימא דכל סתימין... וכן שרה נתבררה בכל המדות, וכמו שנרמז במנין שנותיה, וכמו שאמרנו ומזה יכול האדם להשיג גאוה, ואם היה משיג בלב איזה גאות היה מאבד הכל, וזה היה חסרון אדוניה, דכתיב ביה ולא עצבו אביו מימיו וגו' וחלילה לדוד שלא יוכיחו מדוע ככה עשית, אלא ודאי שלא עשה אדניהו דבר שרע בעיני דוד מימיו שיוכיחו על זה, רק החסרון שלו היה רק מה שנאמר שהיה מתנשא לאמר אני אמלוך, שהתגאה בלבו שראוי למלוכה, ועל ידי הגאוה אבד הכל. (פרי צדיק חיי שרה ט)

ולקחתם אגודת אזוב וגו' אין אגודה פחות מג', והענין שיש ג' קליפות, הקנאה התאוה והכבוד, שהם היפך החיים, וכנגד זה יש ג' קדושות של האבות... חסד עלאה נפקא מחכמה, גבורה דהוא דינא תקיפה נפקא מבינה וכו'... ושורש היצר הרע הוא הגאוה שהוא ראשית דקליפה, כמו שכתוב בזהר הקדש, דיצר הרע לא שריא וכו' וגסותא דרוחא, ואזוב רומז לשפלות... ויש ג' מיני שפלות, כמו שכתוב (ריש פ"ג דאבות), הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו', והם נגד ג' קליפות הנזכרות, מאין באת מטפה סרוחה נגד קליפת הקנאה, שהיא להתגבר על חבירו כעין קליפת עשו על חרבך תחיה, ועל ידי שישפיל דעתו שבא מטיפה סרוחה במה יתגאה ויתגבר על חבירו. ולאן אתה הולך למקום עפר וכו', על ידי זה יכול לבטל קליפת התאוה, וכמו שאמרו (ברכות ה') שעצה האחרונה להתגבר על היצר הרע שיזכיר לו יום המיתה, שאז גמר לכל התאוות, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, על ידי כן ינצל מקליפת הגאוה והכבוד, שאף שיכול היצר הרע להטעות בנפשו שימצא בו מעלות במה להתגאות, מכל מקום כשיזכור שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אז ידע בנפשו כי מה אני ומה חיי נגד גדולתו ית' ואיך יתגאה, וזה ענין אגודת אזוב ג' קלחי אזוב כנגד ג' מיני שפלות הנזכר כדי לבטל הג' קליפות. והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות זה נגד ג' קדושות האבות... (שם בא ז)

...ויצר הרע של הגאוה יש מחלוקת (סוטה ה') ובשמתא דלית ביה, ארנב"י לא מינה ולא מקצתה, ומצינו אף ברבי שהיה מדוגל בענוה, כמו שאמר (שם מ"ט), מכל מקום ציוה לבנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים, והיינו שבעולם הזה נצרך לפעמים מה מהגאוה לעבודה, וכנגד הגאוה טומאת מת, ואין מות אלא לשון השפלה, ועל ידי שיתן אל לבו ולאן אתה הולך למקום וכו' על ידי זה בא השפלות, ולכך טמא מת אינו משולח רק ממחנה שכינה שנוהג אף בגדולים ואינו משולח ממחנה לויה ולעתיד יתבטל. ועל כן ביקש שיהיו נוטלין שכר על שירות ותשבחות שבספר תהילים כעוסקין בנגעים ואהלות, שהם ב' הטומאות שכנגד קליפת הקנאה והכבוד שלא ישואר מהם לעתיד כנ"ל, ועל כן הקדימו נגעים לאהלות, דקליפת הקנאה אין לה חלק בישראל כלל, מה שאינו כן בירור הגאוה שישנו אף בנפשות גבוהות כנ"ל... (פקודי ו, וראה שם עוד)

ואמר אחר כך ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, ואיתא (סנהדרין צ"ח) אי בטלי יהירי בטלי אמגושי, ופירש"י סיגיך כמו רב, דמתרגמינן סגיא, והיינו שכל זמן שנמצא באומות החכמות יונית והמינות על ידי זה נמצא גם בישראל סיגים, והיינו שמתגאים, אבל התורה היא להיפך שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך... ואי בטלי יהירי בטלו אמגושי, שיבטל כל המינות, וזה שאמר "ואסירה כל בדיליך", מלשון הבדלה שמבדילים אותך מהשי"ת... (דברים יד)

...ואיתא (תמורה ט"ז) לבלתי עצבי, שלא ישגבני יצר הרע מלשנות, וקרי ליה עצבי שהיצר הרע משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום, ולזה נצרך גאוה שידע שעל ידי תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה, כמו שנאמר ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר היה להם בזה כונה לשם שמים להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת, ואחר כך שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עולם הזה כאומות העולם קצו ארזה, וזה אשקא דריספיק שהוא גיאות דאומות העולם במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, שזה מורה לתיקון קלקול זה דאיתא (סנהדרין מ"ו) קבורה משום בזיוני... וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה... ולכן תיקנו ברכה זו בברכת המזון, שהגיאות באה על ידי אכילה גסה, כמו שנאמר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו'... (טו באב א)

ואמר ככל אשר אנכי מצוך היום הוא על פי שאיתא במ"ר אר"ח היא וכל כלי אומנותה ניתנה ענוותנותה צדקה ושירותה ומתן שכרה... ועל זה חשב ד' דברים והוא על דרך שאנו מבקשים הוא יפתח לבינו בתורתו וכו', הינו שיכנסו הדברי תורה בלב, זהו כנגד ענותנותה דאם האדם מתגאה לא יוכלו דברי תורה לכנוס בלב... (נצבים ה)

חכמה ומוסר:

וזה כמה שנים הארכנו בקאוונה בבית המוסר, בשר בחלב צריך לדעת מהו בשר ומהו חלב, ואחר כך הלכות בשר בחלב, כן בגאוה צריך האדם מקודם לדעת מה זו גאוה, ואחר כך לדעת חומר העוון של גאוה, שהיא תועבה וכופר בעיקר, ויזהר ממנה, מה שאינו כן אם אינו יודע מה זה גאוה איך יזהר ממנה?

מצינו בדבורה שהיתה שופטת כלל ישראל ונביאה, ועם כל זה בעבור שאמרה עד שקמתי אם בישראל, ובודאי כוונתה שהיו ישראל חביבין בעיניה כבנים, ואם כל זה אמרו חז"ל על זה בפסחים ס"ו, כל המתייהר אם נביא נבואתו מסתלקת וכו', וכן בשבת ל' על הלל המשובח במדת הענוה שהיה נראה כגאוה ונענש מיד בשכחת הלכה. להורות שצריך אדם להזהר בדבריו שלא יהיה נראה כגאוה, אף שבלבו אינו מתגאה, וזה היה ענין דבורה שאי אפשר שהיו דבריה בגאוה, רק נראה כיוהרא, ונענשה תיכף... (חלק א עא)

מעודי לא הבנתי בפרשת ציצית, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות" וגו', ואיך אדם יכול לזכור בשעה קלה כזו את כל המצות? עד עשרת ימי תשובה של שנה זו דברנו בהקדמת דברי שערי הקדושה לר"ח ויטל ז"ל, שהעיר כי המדות לא נמנו בכלל המצות כל אחד בפני עצמו, (אף כי הגאוה נמנתה "לבלתי רום לבבו" דברים י"ז), אבל פרטי המדות נמנו רק בכלל "והלכת בדרכיו" - מה הוא רחום וכו' (סוטה י"ד). וגם כל המדות בכלל גאוה, כי המדה המגונה הזאת אבי אבות הטומאה, וכולן נכללות בלא תעשה "לבלתי רום לבבו".

והנה ראיתי בסידור הגאון יעב"ץ בשם חכם, לא נאמנה לי התחברות חבר אם לא יבקר תמיד על מומי, כי זהו לאות שהוא אוהב נאמן לי. על כן מצאתי את עצמי להודיע לכבודו, שזה כמה שנים שמכתביו לא מצאו חן בעיני, כי אני מכיר בהם השחתה גדולה בגאוה וכבוד. וראיתי בסמ"ק על גאוה, שאלו לחכם מה היא גאוה, אמר זו היא שטות שאין בעליה מכיר בה... (שם קיט)

...התורה אסרה עלינו איסורים, אל ידמה האדם כי התורה מנעה ממנו עונג באיסורים, התורה התירה לנו במקום אחר ענין דומה לאיסור, כדי להראות לנו שלא מנעה מאיתנו שום עונג, וזו כוונת דוד המלך ע"ה, "בה' תתהלל נפשי", כשאני קשור בה' ועושה מצוותיו ירום לבבי, וזה כמו גאוה, אמנם התורה התירה אותה, כענין "ויגבה לבו בדרכי ה'", כי הוא מתפאר בה' ולא בכחו ועוצם ידו. ישמעו ענוים - שיש גאוה מותרת וישמחו. (חלק ב כד)

כוכבי אור:

אמרו חכמי המוסר גאוה שורש כל המדות הרעות. יש חושבים שיסוד הגאוה להתנשא על חברו, והוא טעות, יסוד הגאוה הוא אם האדם מוצא בקרבו איזו חשיבות, ואף אם יהיה ביער ולא יכיר איש, גם שם יש גאוה וענוה.

מקור הגאוה הוא שקר... בשר ודם, נוד מלא רוח, אשר במחט קטן אם יתחוב איש בו יגיע סופו, היאומן כי זה האיש יש לו איזו גאוה, אדם מתגאה בכסף, הכל יודעים כי זהו של הקב"ה והוא רק כמו פקדון, כי ברגע אחד יכול השי"ת לקחת ממנו - ואיך יתגאה? והאדם חושב סוף סוף הוא מונח בכיסי, הוא שאמרו (סוטה ד') כל המתגאה כאילו עובד עכו"ם, כי הלא יחשוב חס ושלום כאילו הוא בעל כח... (חלק א עמוד מה)

מכתב מאליהו:

אמנם יש בחינה חמישית גרועה מכולן, כי עד כאן יש לכל עבירה מדרגתה, אבל בחינה זו הנופל בה היא שולטת בכל מעשיו ובכל לבבו בלי שיור, והיא הגאוה. אמרו רז"ל ששכינה אומרת על המתגאה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם אחד", ותמוה כי לחסדו אין גבול, ומה שייך "אין יכולין". אלא שאין זה מצדו יתברך, כי אם מצד המתגאה, הוא שאינו יכול לסבול, כי כל המתגאה, בלי יוצא מהכלל, יחשוב את עצמו בקרב לבו למעלה מהכל, אני ואפסי עוד, ומצדו "אין אני והוא יכולין" וכו', וזהו שהגאוה תוכן האפיקורסות, וכל בעל גאוה מחוסר אמונה בפנימיותו.

נמצא שאי אפשר בשום אופן שהמתגאה יקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואם כן איך יעשה תשובה? ועוד הרי מצינו כמה יראי שמים שגם ישפיעו ומזכים אחרים ובכל זאת נראה שהם בעלי גאוה?

אלה דביקותם לתורה ומצוות היא חיצונית, ורק כי זו דרכם שחברו אבותיהם, ומקנאים לדרך אבותם מתוך גאותם, בחפצם להראות כי כל שיש לו שייכות אליהם הוא היותר נכון ומובחר שבעולם, ומתוך גאוותם יכעסו מאד על מי שיהין לעשות שלא כרצונם, ומפני תשוקת הממשלה שלהם ישפיעו על זולתם. הרי שעבודתם חיצונית מאד, והלואי ותוכל להחשב ל"שלא לשמה".

וסכנה גדול להמתגאה גם בעולם הזה, כי אינו נידון במדת הרחמים אלא במדת הדין הקשה. ואפילו מי שמצטיין מחבריו, ועל ידי זה נפרד מהם באיזו בחינה, הוא נידון לבדו בלי צירוף אל הכלל, ולזכות במדת הרחמים צריך להצטרף לכל, כי הרחמים על הכלל. וכן מצינו בשונמית שלא רצתה שאלישע יתפלל עבורה, ואמרה "בתוך עמי אנכי יושבת", כי על ידי תפלת הנביא תהיה מצוינת, ולא תצטרף לזכות הכלל. (חלק א עמוד קכג)

למדות יש שני שרשים, התאוה והגאוה. התאוה מוגבלת בהתאם לגבולות כחות הגוף, אבל לגאוה אין גבול. תאוות הרעב נפסקת על ידי השביעה, וכן בשאר התאוות החמריות, אבל הגאוה לא תבא על סיפוקה לעולם. עניני הגאוה הם דמיונות שוא של גדלות, אני ואפסי עוד.

אם התאוות החמריות הן בבחינת גשמיות של טומאה הגאוה היא בבחינת רוחניות דטומאה, ועל כן אינה יודעת גבול. יוצא מזה שבעל התאוה יותר קרוב להכרת האמת, כי בזמן שובעו שאין התאוה שולטת, אפשר שתתגלה לו האמת, מה שאינו כן בבעל הגאוה, היות ואין קץ לגאוותו, והיות ושאיפתה פועמת בקרבו תמיד, לא יתגלה לו עונו לעולם.

פרס וישמעאל שלטו בישראל לצורך עצמם, להנאותיהם, ולסיפוק תאוותיהם, שרי הטומאה שלהם היו מצד התאוה. אבל מלכות הרביעית, עשו, מדתה הגאוה והממשלה, תאוות הרציחה כשלעצמה, בחינת "אני ואפסי עוד", שמעיקה לה מציאות כל אדם שמחוצה לה, לכן שרו של עשו הוא ס"מ בעצמו - שורש הרע. (חלק ב עמוד נא)

אחר חטא אדם הראשון, כשתנערבו הטוב והרע, אי אפשר להשיג דרגת לשמה אלא בהצנע לכת, כדי שלא יתגאה - "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר" (מועד קטן ט"ז).

אך גם בהצנע לכת, אם מרגיש האדם שעושה בזה דבר גדול, הרי הוא מתגאה בלבבו ועדיין אין זו בחינת לשמה אשר רק בה זוכה לעולם הבא, רק אם ילחם ויתגבר על יצרו עד הקצה האחרון יבחין כי כל מה שהוא עושה הוא פשוט מאד, בתכלית הפשטות, ואדרבא, יצטער אשר נקודת בחירתו נמוכה כל כך עד שהגיע יצרו להסתיר בדבר כזה, זוהי דרגת "לשמה" שזוכה בה לעולם הבא...

אוי לו למי שעבירותיו נחשבות בעיניו כמצוות, כי רחוק מאד שיעשה מימיו מצוה אמיתית. אשרי למי שמצוותיו נחשבות בעיניו לעבירות, בהכירו כמה הן רחוקות עדיין מהשלימות, כי אז לעולם לא יתגאה בהן וישארו בידיו ליום הדין. (חלק ג עמוד קטז, וראה שם משלים לכך)

...כאשר מביא הקב"ה את העולם למצב שיסודות חיי העולם הזה יתמוטטו, השלוה תתערער, חיי הפרט יהפכו לחיי דאגה, פחד ויסורים, וכל העולם כולו יעמוד תחת אימת הרג וחורבן, אז יתגלה לעין כל, שהתרברבותו של האדם וגאותו על התקדמותו בכיבוש הבריאה כביכול, מביאים רק לאבדון, אז יכירו את ההעדר וההפסד שבחיי העולם הזה כשהם מרוקנים מכל תוכן רוחני המובילים רק לכלייה ואבדון... (שם עמוד רה)

משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה, לחטוא בלי להתבייש כלל, כמו שאמרו רז"ל "לא חרבה ירושלים אלא שלא היה להם בושת פנים זה מזה" (שבת קי"ט), ביאר המהר"ל (נתיב הבושה פרק ב') כאשר האדם עושה חטא ומתבייש מן אחר נקרא שאין זה הכל חטא... אבל כאשר אין להם בושה, דבר זה נקרא שהכל הוא בחטא, ואז ראוי להיות חורבן גמור שלא נשאר דבר. כאשר האדם מתבייש ממעשיו הרי זה משום שמרגיש הוא סתירה בין מעשיו לבין מה שמשיג בשכלו, ונקיפת מצפונו תדחפהו להסתיר את מעשיו... לכן עדיין אין זה חורבן גמור של הרוחניות... אנשים אלה בדור ההוא שלא היתה להם בושת פנים, שהגיעו על ידי גאותם לידי חורבן גמור של הדעת והרוחניות, הם אשר גרמו לחורבן הבית. (שם עמוד רטו)

...הנה בראש וראשונה נמצאת בנו ההשגה הפנימית של "אנכי", שכרוכה בה גם ההבחנה שקיימת גם הויה זולתי, וגם זה הוא מהכחות הפנימיים של האנכי לדעת שאיננו יחיד בהויה. אך תוצאות השגה זאת הן בשני אופנים, יש ונחשוב בדרך של גאוה, הכרת ההויה שמחוצה לנו מעוררת בנו את הרצון לכבוש אותה, אם כיבוש של שליטה ממש, או אם כיבוש של השגה... מזה נבראת השאיפה להחשיב את השגה החיצונית הזאת להשגה מוחלטת, באמת אין זאת אלא שהשואף לכך כוונתו להגדיל את עצמו ולחשוב שהוא כולל את הכל בהשגתו, וזוהי בחינת ע"ז, כאמרם רז"ל "כל המתגאה כאילו עובד ע"ז", ולעולם לא יגיע להשגת האחדות.

אך הדרך השניה היא, שבהשיג האדם בהשגתו הפנימית שקיימת הויה זולתו, יחסו כפי המציאות ההיא הוא יחס של התבטלות, כי השגותיו נתרחבו מהפרט אל הכלל ומהכלל אל הכלל הגדול ממנו, שעד אשר הבחין באחדות כל הבריה והרחיק לכת גם למעלה מזה, בהבחינו שאחדותה אינה נובעת אלא מבוראה המאחדה... בהכירו זאת, איננו משתדל לשלוט עליה ולא לחקרה, אלא מבחין שאי אפשר להשיגה, כי המציאות ההיא הינה שלמה, והוא מרגיש את עצמו לעומתה דל וחסר בתכלית החסרון, ובזה מתבטל הוא אל המציאות האמיתית... (שם עמוד רסז)

...הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי, לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה, גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי אני ואפסי עוד, זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה. (שם עמוד שסא)

...כן במדות, ביטול ערכם של אחרים הוא תולדת הגאוה ומתכבד בקלון חברו שהן הגרועות שבמדות, ומכל מקום לפעמים צריכים לו כשדרים בין האומות, כדי שלא יטבע הניצוץ הקדוש בים של גשמיות ואפיקורסות, והיינו אמרם ז"ל "כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז" (מגילה כ"ה), וכן מה שהוא בסכנה של "ונהי בעינינו כחגבים", צריך לגאוה עצמית של "אתה בחרתנו", והיינו "עת לעשות לה' הפרו תורתך". (חלק ד עמוד רפג)

תאוה מטעה גאוה, ובעל תאוה לא ירגיש את הביזוי שבדבר. גם הגאה אינו חש להתבזות בהשתדלות השגת הכבוד.

החוקרים מתגאים בהישגיהם, ואף על פי כן הם אוהבים להקטין את ערך האדם ולומר שאינו אלא כגרגיר חול בפלניטה (כוכב) קטנה, אלא שרצון פריקת עול סותר לגאותם.

יש אדם שיעבוד קשה להנציח את זכרו, ובגאותו לא יבחין שלא יהיה אז שם, ואם כן איך יכפור בהשארת הנפש, אלא שרצון פריקת עול מטעה את גאותו ורצון גאותו מטעה את רצון כפירתו.

יש פילוסופים חדישים המתאמצים להכחיש את מציאות ה"אנכי", ואיך אין רואים בזה סתירה לגאותם? (שם עמוד רצה)

...מכאן סכנת המחשיב את עצמו, אפילו כנקודה קטנה, כי כל המבחין ומחשיב את עצמו ממילא שונא אחרים ומואסם, ואפילו כלפי מעלה כביכול, וכבר אמרנו כי השונא לא יראה, וממילא לא שייך לתכלית, שהיא ראיית הלב, ומזה יש ללמוד קל וחומר עלינו, איזובי הקיר. (חלק ה עמוד שעא)