(ראה גם: גלות-ישראל, ישראל-ועמים)
וירא אליו ה' - עד כה, איבת הפלשתים כפתה עליו את הבדידות, אשר כבן אברהם אולי היה מצווה לבקש אותה מרצון, בדומה לבדידות הגיטאות, אשר הקנאה והשנאה לישראל כפוה על נכדיו מאות בשנים... רק עתה כשראה כי הרחיב ה' לו בארץ, ומרצון עלה אל מקום הבדידות הראשון, בו בילה את ילדותו עם אביו, רק עתה נראה אליו ה'... הנה מיד הכל כאילו נעשה מאליו, אנשיו מוצאים מים, כאשר רק החלו לחפור, והמלך ששילחו מעל פניו מבקר אותו על כל גינוני הכבוד, כל אלה דברים, שעד כה טרח עליהם לשוא מתוך מריבה ושטנה. (בראשית כו כד)
ויברך אותו שם - הרי כאן הגבלה מקומית, דוקא שם זכה יעקב להכרת הברכה, עם שובו לארץ עתידו, בלכתו בדרכו העצמאית להתפתחות הרוח היהודית וליעודו של אברהם. כך יזכו גם בניו להכרה ולברכה - לא בעזרת טמיעא קוסמופוליטית בזרם האומות, אלא דוקא שם, עם שובם המלא לתעודתם והתבודדותם, שתתגשם לעד על אדמת ישראל. (שם לב ל)
על ידי משקל ב' סלעים מילת, כביטוי חז"ל (שבת י' ב') שיעקב הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא היתה משפחת יעקב נעשית לעם, תוך כדי גידולה היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל היה עליה לבא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית, וזו היתה מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהיתה כלי שרת בידי ה', כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הבינים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה... (שם מה יא)