גיד הנשה

(ראה גם: יעקב-והמלאך, מאכלות אסורות)

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה. (בראשית לב לג)

זהר:

לא יאכלו וגו', ואפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת לכלב אסור. ולמה נקרא גיד הנשה, גיד שהוא מנשה (מדיח) בני אדם מעבודת בוראם, ושם רובץ היצר הרע. וכיון שהמלאך התאבק עם יעקב לא מצא מקום בגופו שיכול להתגבר על יעקב, כי כל אברי גופו עזרו ליעקב, כי כולם היו חזקים ולא נמצא בהם חולשה, (ואין הקליפה נאחזת אלא במקום חסרון וחולשה). מה עשה, ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, במינו, דהיינו יצר הרע שהוא מינו ומקומו, ומשם בא יצר הרע אל בני האדם.

ומשום זה אמרה תורה לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כמו שאמרו החברים באבריו של אדם מרומז מה למעלה, אם (האבר) טוב, (ממשיך) טוב, ואם הוא רע רע. ועל כן כל אבר (שאוכלים מבעלי חיים) מחזק אבר שכנגדו, ודאי שגיד הנשה מחזק את היצר הרע, שהוא מינו, ובני ישראל לא יאכלו אותו, שהם אינם מצידו וממינו, אבל העמים עובדי ע"ז יאכלו אותו... (וישלח צט, ועיין שם עוד)

רבי ייסא סבא דרש, כי נגע בכף ירך יעקב, כתוב כאן כי נגע, וכתוב שם כל הנוגע במת וגו', מה שם הוא טומאה, אף כאן טומאה, כי (סמאל) טימא אותו מקום, וממקום טמא אין לנו ליהנות כלום, ומכל שכן במקום שאותו צד טומאה קרב אליו. והתורה אינה אומרת יותר אלא כי נגע, וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. (שם קטז, ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

מתיב רב יצחק נפחא, והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר... (פסחים כב א, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר... אמר רב חסדא לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת של ימין... רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד הנשה, דתניא שמנו מותר וישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור. רבינא אמר בחיצון, וכדרב יהודה אמר שמואל ב' גידין הן, פנימי הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו, חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו... (שם פג ב)

חלבו דשליל מפלג פליגי, דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר... אלא חלבו דגיד מפלג פליגי, דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו, דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גוממו עם השופי... (חולין עד ב)

תא שמע אכל שני גידין משתי ירכות משתי בהמות סופג שמונים, רבי יהודה אומר אינו סופג אלא מ'... (חולין פג א, וראה שם עוד)

גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין, ונוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל, רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב... (שם פט ב, וראה שם עוד)

ואינו נוהג בעוף, והא קא חזינן דאית ליה, אית ליה ולא עגיל... אלא חלבו דגיד, והא מיפלג פליגי בה, דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא, וחותך שמנו מעיקרו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גוממו עם השופי. לעולם חלבו דגיד, ומודה שמואל דלרבי מאיר מדרבנן אסור, דתניא ושמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור... אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו, עולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו... (שם צב ב, וראה שם עוד)

הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו, רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה. האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים, אכלו ואין בו כזית חייב, אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים, רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל וקא מנקר אטמא, הוה גאים ליה, אמר ליה חות טפי, השתא לא חזיתך ספית לי איסורא... אמר שמואל לא אסרה תורה על שעל הכף בלבד, שנאמר על כף הירך... (שם צו א, וראה שם עוד)

ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה, כיצד משערין אותה כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם לאו כולן אסורין... (שם צו ב, וראה שם עוד)

נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר רבי יהודה והלא מבני נח נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו... (שם ק ב, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

גיד הנשה, אמר רבי חנינה למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו. רב הונא אמר האי פקוקלתא דגידא שרי, ישראל קדושים אסרו אותה עליהם. רבי יהודה אומר באחת מהם נגע ואחת מהן נאסרה, רבי יוסי אומר באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו... (בראשית פרשה עח ט)

לקח טוב:

...לא נקרא שמו נשה אלא שמתיש כח האדם בו... ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן (בראשית מ"ג), פרע להם בית השחיטה, והכן, טול גיד הנשה, שכך נהגו קודם מתן תורה שלא לאכול גיד הנשה, וכשבא משה רבינו ואסרו במקומו אסור, במקום סיפורן של מעשה, אבל בהר סיני נאסר ולא נכתב אלא במקומו... (בראשית לב לג)

ילקוט ראובני:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, דע כי אברי האדם הם ענפים ממרכבה עליונה מרמ"ח אברים שיש באדם העליון נגלים רמ"ח מצות עשה, ורמ"ח מלאכים הנקראים לבעלי קבלה מלאכי שכינה ששמם כשם רבם. כמו כן שס"ה ענפים של דין באילן העליון נגד שס"ה ימים ושס"ה גידין, וכל יום יש לו מצוה ויש לו גיד, ודרשו רז"ל א"ת גיד הנשה לרבות ט' באב שאין בו אכילה לרבות סמאל ויצר הרע, אין אוכלין ואין ניאותין ממנו, ובכל ימות השנה ובכל אברים וגידים לא מצא מפלה לישראל אלא מגיד הנשה, אז תשש כחו, ובאותו היום יתקשה עלינו הדין ונשה השם אותנו כביכול בגולה עד שיערה השם רוח ממרום. וכל האוכל בט' באב כאילו אוכל גיד הנשה, וגיד הנשה יש לו ה' ענפים מימין וה' ענפים משמאל, הם עשרה כנגד עשרה כחות הטומאה, הסובבים את המרכבה, שנאמר סביב רשעים יתהלכון. והגיד הזה סמוך לברית שמשם משיכת אלו הכחות, והנה האוכלו מושך עליו רוח הטומאה כי אבר מחזיק אבר, ולשון נשה רוצה לומר גיד הנשה עבודת השי"ת, וזהו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי הם נזהרים מכח הטומאה. והנה אברי יעקב אבינו ע"ה היו כולם תקיפין ולא היה יכול להם שרו של עשו הבא מכח הטומאה, רק גיד הנשה מצא מקום לחול ולהכנס שם, והאוכל גיד הנשה בלי תשובה מתגלגל בקדשה הנקראת זונה נשכחה מדה כנגד מדה, משום דמחזיק יצר הרע ושכח עבודת השי"ת ויתעלה ונתלה בגיהנם בברית מילה.

על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו לכך אירע לו בשבילנו, לכן גזרו שלא לאכול גיד הנשה שהאב ובן גוף אחד להם, דין שיצטערו הבנים. (וישלח וכן בערך בהרקאנטי וישלח)

רד"ק:

לא יאכלו - בני ישראל אסרוהו על עצמם לכבוד אביהם שלקה בו, וציווהו לבניהם. אבל לרז"ל נצטוו בסיני ונכתב במקומו. על כן - מהתורה אסור רק שעל הכף ולא שלמעלה ולמטה ממנו, ולא גיד החיצון שהוא מדברי סופרים. ונוהג בימין ושמאל, ומחלוקת אם נגע המלאך בשניהם. וחלב הגיד אסור מדברי סופרים. (בראשית לב לג)

משנה תורה:

גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה הטהורים, ואפילו בנבלות וטרפות שלהן, ונוהג בירך של ימין ושל שמאל, ואין אסור מהתורה אלא שעל כף הירך, אבל שאר הגיד שלמעלה מהכף ושלמטה עד סופו, וכל חלב שעל הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים. ושני גידים הן, הפנימי הסמוך לעצם אסור מן התורה, והעליון כולו אסור מדבריהם. (מאכלות אסורות פרק ח א)

האוכל מגיד הנשה הפנימי ממקום שעל הכף לוקה, ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות, וכמה שיעור אכילה כזית, ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אף על פי שאין בו כזית לוקה, מפני שהוא כבריה בפני עצמה.

אכל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל, או שאכל שני גידים כולן אף על פי שאין בהן כזית לוקה שמונים...

העוף אין בו משום גיד הנשה מפני שאין לו כף ירך אלא יריכו ארוך, ואם נמצא עוף שירכו כירך בהמה שיש לו כף, גיד הנשה שלו אסור ואין לוקים עליו. וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף גיד הנשה שלה אסור ואין לוקין עליו...

האוכל גיד הנשה של נבילה או של טרפה או של עולה חייב שתים, מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.

הנוטל גיד הנשה צריך לחטט אחריו עד שלא ישאיר ממנו כלום, ונאמן הטבח על גיד הנשה כשם שנאמן על החלב, ואין לוקחין בשר מכל טבח אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר ונאמן... (שם שם ב והלאה, וראה שם עוד)

גיד הנשה מותר בהנאה, לפיכך מותר אדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה ונותן לו הירך שלימה בפני ישראל, ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראל זה קודם שינטל הגיד שהרי מקומו ניכר. לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד, שמא יאכל ממנה ישראל. (שם שם יד)

חזקוני:

...דבר אחר על כן - שהוזק יעקב בגיד הנשה קיבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו, משל לאדם שחש בראשו או באחד מאבריו שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם, כדי שיהא לו הדבר לרפואה. (בראשית לב לג)

ספר החינוך:

...משרשי מצוה זו, שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ובני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמד שמם ויבא להם גואל מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על ידי המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם לעולם. ורמז זה הוא, לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו היה שרו של עשו, רצה לעקרו מן העולם אותו וזרעו, ולא יכול לו וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם... (וישלח מצוה ג)

עקדה:

על כן - לפי שהמקטרג שר של עשו מצא רק שם מקום להזיקו, נתאמת שהחלק הזה נוטה לחטא ושמץ טומאה, ולכן הרחיקוהו בני ישראל. (בראשית לב לג)

ספורנו:

על כן לא יאכלו - כדי שיהיה ההיזק בדבר שאינו נחשב אצלנו. (שם)

של"ה:

וגיד הנשה יש לו ה' ענפים מימין וה' ענפים משמאל נגד י' כחות הטומאה הסובבים את המרכבה, שנאמר סביב רשעים יתהלכון, והגיד הזה סמוך לברית שמשם משיכת אלו הכתות. והנה האוכלו מושך עליו רוח הטומאה, כי אבר לשון נשה, רוצה לומר המשכח עבודת ה' יתברך, ועל כן לא יאכלו בני ישראל וכו'. והנה אברי יעקב היו כולם תקיפין ולא היה יכול להם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול ולהכנס שם... (תורה שבכתב וישלח)

כלי יקר:

על כן לא יאכלו - מצינו לרז"ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה נמשל לגידין, וההשגה נקראת בלשון אכילה... ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות, כמו שאמרו אין לך עסק בנסתרות, כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי מינות, כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם, מצד היות שכל עובר בעמק עכור, כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות להיות לזכרון כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידים, כי נגע בכף ירך יעקב, ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו איזובי הקיר... (בראשית לב לג)

אור החיים:

על כן לא יאכלו - פירוש לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה, בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה, ואסרה הבורא כי הוא היודע. ותמצא סוד בזה כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנה, ויש בזה פשטים לומר אלא שהעיקר כמו שכתבתי. (שם)

מלבי"ם:

על כן לא יאכלו - אחר כי בשר הבעל חי הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון.. על כן אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, ואם כן גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלקיהם. (שם)

רש"ר הירש:

גיד הנשה - נשה שורשו נשים, ונושה, נראה כי הוראת היסוד להיות ברשותו של אחר... נמצא "גיד הנשה" גיד הכניעה וחוסר האונים. הרי כאן משמעותו ההיסטורית של גיד הנשה. עם ניתור הגיד נמנע מהשריר לשלוט בעצם. הפסד זה סבל יעקב ממתנגדו, מבחינה זו לא יכול היה לעמוד כנגדו... אולם לא לתמיד, "נשה" מציין רק ויתור לשעה, לא הפסד מוחלט, יעקב הוא "נושה" (בעל חוב בעל דרישות), וחשבון גדול עוד יגיש לשרו של עשו...

חשיבות כזו ייחסו גם חז"ל לאיסור הזה, במדרשם לישעיה ט' ז': "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל" וגו' דברי חז"ל בחולין צ"א א', דבר שלח ביעקב - זה גיד הנשה, ונפל בישראל - שנפשט איסורו בכל ישראל. אחרי כל זה הרי כוונת האיסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנע מיעקב להשתמש בכחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהסטוריה, כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, ללא עמידה והליכה מאוששת. וחוסר מעמד זה הנו תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשו... (שם, וראה שם עוד וערך יעקב והמלאך)

שפת אמת:

עוד לפסוק הנ"ל... וראינו שיעקב שנקרא איש תם, ומכל מקום נשאר גיד אחד שלא ניתקן לגמרי, משום שבחינת מדת הדין אי אפשר לתקן בשלימות עד לעתיד, לכן כתיב "על כן לא יאכלו וגו' כי נגע בכף" וגו', פירוש כיון שיעקב לא תיקן זאת אין באפשרות לתקן עד לעתיד, כמו שכתיב "ויזרח לו השמש", שהוא רמז לתיקון העתיד לבא במהרה בימינו. (וישלח תרנ"ח)

ר' צדוק:

ראה חלק ג קומץ המנחה עמוד עא.