...ועל זה חרה להשי"ת שיחשוד לזרע ישראל כן שהשי"ת יניחם להשתקע כל כך, והם חלקו ונחלתו מאמינים בני מאמינים, דבזה אי אפשר להם להשתקע כל כך. והגם דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו לגמרי חס ושלום השי"ת לא יעזבנו בידו. והראה השי"ת דאפילו שמשוקעים בחשכות כל כך עם כל זה לא אבדה האמונה ונכרתה מפיהם ולבם, ועיקר האמונה הוא להאמין זה שאף על פי שהוא במקום שהוא, עם כל זה השי"ת עמו כי אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם, ועל ידי זה ממילא יוכל לצאת מהאפילה והטומאה, דכיון שהשי"ת עמו אין רע כלל רק השי"ת רצה כן שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא... כי כך רצה השי"ת שיהיה קילוסו עולה גם ממקומות היותר אפלים וחשוכים ועד שגם הם ישיגו אור גדול, ואז היה בנין הכנסת ישראל להיות קומה שלימה בגילוי שכינתו ית' בחדרי לבבם עד שנפתח פיהם להודות ולקלס להשי"ת, כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד סז)
ראה עוד אלקים-וישראל חלק ה רסיסי לילה עמוד מט.
...ומתחיל "והיה כי יבאו וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה", לשון הדיחך הוא הדחה מדרך ה', כמו שנאמר "וידיחו את יושבי עירם", ואמר שתחלת התעוררות התשובה הוא "והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה", לידע שההדחה היתה על ידי השי"ת, וכעין שאמרו ז"ל.... (נצבים ה)
...וכן כאן שעל ידי שמזכירין זכות אבות זה הוא לימוד זכות על ישראל, שבהם נמצא גם כן קדושת הג' אבות. "באחד" זה אברהם שנאמר "אחד היה אברהם", שהיה יחיד בעולם שפרסם כבוד מלכותו ית"ש ולא הביט על כל העולם אף שכל העולם היה נגדו, ואף שהשליכוהו לכבשן האש לא זז מאמונתו, וכן ישראל הם גוי אחד בארץ בין הע' אומות, וזה מתברר עוד יותר בגלות, כי בעת שהיו ישראל אומה וממלכה בפני עצמה אין זה רבותא כל כך, שכל מלוכה מתנהגת על פי נימוסים שלהם, אבל כשהם מפוזרין בין כל ע' אומות, ואף על פי כן באורך הגלות לא שכחנו שם אלקינו, והם מצוינים גוי אחד בארץ כמו אברהם שהיה אחד בעולם, וכן כמה שמדות שעברו עלינו בגלות בדורות של שמד, ועם כל זה מסרו ישראל נפשם על קדושת שמו, זהו כמו אברהם אע"ה שהשליכוהו לכבשן האש ולא סר מדרכו, וזה כנגד מלכיות שמכירין כח מלכותו, כמו אברהם אע"ה שהודיע ופרסם מלכותו שנקרא אלקי הארץ... (ראש השנה יב)
וכן בכל דור ודור זאת היא עצת עמלק - להכניע רוממות הנפש מישראל, אבל ישראל מתחזקים לבלי מסור כבודם לאחר. וזה היה גם כן עצת המן הרשע, להכניע לבב מרדכי היהודי, אבל "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", ולא מסר כבודו לזרים. ולא לבד שהמן לא נטל כבוד מרדכי, אבל הוסיף לו יקר וגדולה. ובזה יכניע אדם את הרע, בהתגברו עליו וישאר בתוקפו, ולא יפול לבו בהכנעה בהמית מפני ליצני הדור. ובהתגברו בזה ישאר כבודו למעלה, והרע יכנע תחת ידו... (חלק ב שכח)
בכל אחד מישראל יש נקודה פנימית דקה בחינת "לא מאסתים ולא געלתים", שהיא ההבטחה שקנה אברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, שלא תכלה נקודת הקדושה לגמרי מלבבות בני ישראל בכל הגלויות, היינו שלא יניחם לבא חס ושלום לידי כליון רוחני, ותוצאותיו הכליון הגופני.
וצריך עיון, הרי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, ואם כן מדוע לא תדחה נקודת אור זו את חשכת יצר הרע? התשובה היא, כי זהו גדר "טמטום הלב", אטימה מסביב לנקודת האור, מרגישים ויודעים את האור, אבל הפתח אל ה"אני" נסתם. נקודת האור פועלת קצת, אבל לשיעור מעשה לא תגיע... (חלק א עמוד רל)
בזה טמון הסוד, שהגלות מעולם לא פגמה בנפש ישראל כלל, כי אף שהחניפו לשוביהם, לא פעל זה עליהם כלל. בתוך לבם ראו במצבם גזירת המקום, והאויבים היו שפלין ונבזים בעיניהם. את מעשי התעלולים והבוז של אויביהם העריכו כמעשי בהמות בעלמא, והשונאים לא הצליחו אף פעם להפחית אצל היהודים את הכרת הערך העצמי הפנימי שלהם.
כך היה בדורות הראשונים, אך בדורות האחרונים, כשנתמעטו הלבבות, ולעומת זאת גדל ערך האויבים בעינינו, התחלנו לחוש את בזיונם כדבר שיש בו ממש, וחתרנו ללכת בדרכיהם, ונעשה לנו קשה ביותר לסבול את עול גלותם. יש שטעו לראות בגישה זו כביכול הרמת קרן ישראל, והתביישו מאבותיהם "רוקדי מה יפית", אבל האמת היא לגמרי ההיפך, הראשונים היו גדולי רוח, ולא נחשבו להם תעלולי האויבים, ואילו אנו ששפלנו נתגדלו האויבים בעינינו, ואז שפלנו עוד יותר, והתחלנו לחוש את עול הגלות באין מרפא חס ושלום. זהו מאמר הפסוק "ונהי בעינינו כחגבים", ואז ראינו כי - "וכן היינו בעיניהם".
ועיין בזוהר שם המשך הענין (קע"ב)... ולרגל הילדים - זהו סוד הכרובים, (פירוש: להיות תמיד מוכן ללמוד ולהתעלות ברוחניות, כילד הלומד ומשתלם תמיד)... עד אשר אבא אל אדוני שעירה - אסבול עול הגלות שלך עד שיבא הזמן שלי... והיתה לה' המלוכה.
זוהי גבורת הרוח הדרושה בגלות, לראות באור ההשקפה הרוחנית את "המלאכה", העבודה הרוחנית הרבה שבתוך חושך הגלות, ולעמוד בנסיונותיה, ואז אנו מתעלים על ידה, והופכים את החושך לאור. (חלק ג עמוד קנו)
מה מביא לשינוי אופי הגלות? הגלות מקבילה לחטאים שחטאו ישראל... כאשר יחטאו ומלאה סאתם, ומן השמים יכריעו שאין תקוה שיתעוררו לתשובה מעצמם, אלא רק על ידי עונש גלות, אז דרכי ההשגחה הם להעמידם בנסיון באתו חטא שנכשלו בו, שילכו למקום בו שולטים אותם יצרים, כי אז יש תקוה שעל ידי כך יבחינו בחסרונם, ויתעוררו לתקן ולהשלים עצמם בתשובה. ואם יפרשו מחטאם דווקא במקום זה אשר היצר שולט, אז תשובה כזו היא פנימית ואמיתית, והיא עוקרת את שורש החטא מלב ישראל לגמרי, ומתקנת בשלמות את הפגם והחסרון שהיה בהם. (שם עמוד רי)