גלות   ישראל

(מצב ותפקיד)

(ראה גם: גלות-כללי-מצרים, ישראל-ועמים)

 

והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון... (דברים ד כח)

ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך... (שם כח סח)

והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה... (שם ל א)

כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, קחו נשים והולידו בנים ובנות... והתפללו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום. (ירמיה כ  ד)

בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו, הלוך ובכה ילכו ואת ה' אלקיהם יבקשו. ציון ישאלו דרך הנה פניהם, באו ונלוו את ה' ברית עולם לא תשכח. צאן אובדות היו עמי, ורועיהם התעום הרים שובבום, מהר אל גבעה הלכה שכחו רבצם. כל מוצאיהם אכלום וצריהם אמרו לא נאשם, תחת אשר חטאו לה' נוה צדק ומקוה אבותיהם ה'. נדו מתוך בבל ומארץ כשדים יצאו, והיו כעתודים לפני צאן... (שם נ ד)

שה פזורה ישראל אריות הדיחו, הראשון אכלו מלך אשור, וזה האחרון העצמו נבוכדנצר מלך בבל. (שם שם יז)

ועולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם אד-ני אלקים אם לא ביד חזקה ובזרע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם... והבאתי אתכם אל מדבר העמים, ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים... (יחזקאל כ לב)

ויבאו אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי, אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. (יחזקאל לו כ)

ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. (שם לז יא)

תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו, תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו, תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים... (תהלים מד י)

זהר:

אחר שיצאה השכינה ממקומה גלו ישראל משולחן אביהם, ובאו בין העמים וזועקים כל היום ואין מי שישגיח עליהם, חוץ מהקב"ה, שכתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. (וירא תלד, ועיין עוד שם תנ)

...תא חזי, כל פעם שישראל בגלות, גם השכינה עמהם בגלות, ובארוהו, שכתוב ושב ה' אלקיך את שבותך וגו', שהיה לו לומר והשיב, ואומר ושב, ללמדך שהשכינה עמהם בגלות... דבר אחר ומלאך פניו הושיעם, זו היא השכינה, שהיא עמהם בגלות, (כמו שאומר בתחלת הכתוב) אומר שהוא הושיעם, (ואם נמצא עמהם בגלות, הרי עוד לא הושיעם), ומשיב לא כך הוא ודאי, שאלו (הצרות של ישראל), הם משכנותיו של הקב"ה בגלות, (דהיינו שהקב"ה נמצא בכל צרה וצרה שלהם), ומשום שהשכינה עמהם, הקב"ה זוכר אותם להטיב להם ולהוציאם מן הגלות, שכתוב ואזכור את בריתי, (דהיינו השכינה), ואחר כך כתוב ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, הרי שהושיעם ממש בזה שנמצא עמהם בצרה... (שם תקי, וראה שם עוד)

ומיום שחרב בית המקדש אין לך יום ויום שאין בו זעם ורוגז, כמו שאתה אומר וא-ל זועם בכל יום, והוסרה שם השמחה מלמעלה ומלמטה, וישראל הולכים בגלות והם ברשות אלהים אחרים, ואז מתקיים הפסוק ועבדת שם אלהים אחרים... (וישלח רל, ועיין שם עוד)

ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו', רבי חזקיה למד, זהו ישראל למטה, ומשום זה אין אתה מוצא כלשון הזה (בכל התורה), כי כשישראל יהיו בגלות כל ימי החורבן הזה נזדקנו, לא יכלו לראות פני השכינה, עד שיבא רוח אחר בהם, מקודם לכן נטמאו בארץ העמים, ולא היו הולכים בחוקי התורה, וישבו זמן רב בין הנכרים דור אחר דור, ולמדו מדרכיהם... (ויחי ק)

אמר רבי חזקיה, לא השרה הקב"ה את ישראל בגלות בין העמים, אלא כדי שיתברכו שאר העמים בשביל ישראל, כי הם מושכים ברכות ממעלה למטה בכל יום. (שם תשכא)

...אחר שהצרות האלו מתעוררות על ישראל, וכל העמים ומלכיהם יתיעצו יחד עליהם ומעוררים כמה גזירות רעות, וכלם בעצה אחת באים עליהם, ותבאנה צרות על צרות, והאחרונה משכחת את הראשונות, אז יתראה עמוד האש עומד ממעלה למטה, וכל העמים שבעולם יראו אותו. בזמן ההוא יתעורר מלך המשיח לצאת מגן עדן... (שמות צח)

וידבר אלקים וגו' אני ה', ר' יהודה פתח, קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר וגו', קמתי אני לפתוח לדודי זהו הקול, (שהוא ז"א שהוא דודה של המלכות), תא חזי, כנסת ישראל שהיא המלכות, כשהיא בגלות הסתלק הקול ממנה, והמלה השתכחה ממנה, כמש"א נאלמתי דומיה, ואם התעורר הדבר, (דהיינו שנתעורר לדבר), מה כתוב, ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המלה, ועל זה וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה, ואחר כך השלים הקול, (שהוא ז"א), ואמר ויאמר אליו אני הוי"ה... (וארא עב)

וזה שכתוב קול ברמה נשמע נהי בכי וגו', קול ברמה נשמע זהו ירושלים של מעלה, (דהיינו בינה), רחל מבכה על בניה, כל זמן שישראל הם בגלות היא מבכה עליהם, כי היא האם שלהם, מאנה להנחם על בניה, מהו הטעם, משום כי איננו, כי אינם היה צריך לומר, אלא משום שבעלה (שהוא ז"א) הנקרא קול, נסתלק ממנה ואינו מחובר עמה.

ותא חזי, לא פעם אחת היא בכתה על ישראל, אלא בכל שעה ושעה שהם בגלות ומשום זה (שהם פגמו בקול שנסתלק מרחל), הקב"ה סבב להם, למצרים, (קול להענישם), שכתב והיתה צעקה גדולה וגו', גם הכין להם קולות אחרים באלו הצפרדעים שהרימו קולם בתוך מעיהם, והיו נופלים בשוקים כמתים... (שם קנא)

וסמיכה שלהם, של ישראל (בזמן הגלות), הוא בימין, שהוא אחריה (חסד), אבל הקימה שלהם (הגאולה) הוא בגוף האילן, (שהוא ז"א), וזה הוא כל הכורע כורע בברוך, שהוא צדיק, (דהיינו יסוד), שנאמר בו ביוסף הצדיק והנה תסבנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי... וכל הזוקף זוקף בשם, שהוא מדרגת משה רבינו למעלה (דהיינו דעת, ומשה למטה (דהיינו ת"ת) בו יקו כל ישראל... (משפטים תפ, ועיין שם עוד)

וכך מכל האילנות אין אילן שבור כמו הגפן, בנטיעה שלו הוא שבור, (שאין לו כח לעמוד אלא שוכב על הארץ), ובענבים שלו הוא שבור, שהם נכתשים בין רגלים, וכן הזית הזיתים שלו נכתשים בגלות נמשלו להם ישראל, ז"ש גפן ממצרים תסיע, וכן בגלות הרביעית, כי כרם ה' צב-אות בית ישראל, וכעין זה משולים ישראל לזית, שכתוב, זית רענן יפה פרי תואר, ומשום זה  כתוב) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סמוכים זה לזה, משום (שישראל) שבורים כמוהם בגלות.

ואחר (שהענבים והזיתים) יהיו נקיים מכל פסולת יתקדשו לבית המקדש לנסך על המזבח, וזיתים להדליק הנר...

וישראל שנאמר בהם ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ועד שיהיו דרוכים בין רגליהם בגלות, לא יתבררו מהם, ובשבילם אמר דוד למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, ועליהם אמר שלמה צאי לך בעקבי הצאן, (בעקבי הוא אותיות) ביעקב, שעליו נאמר אצל נחש הקדמוני שפתה את חוה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אחר שיצאו מן הגלות נמשלים לתפוחים, ולכל ריחות טובים, כמו ביציאת מצרים, שנאמר בהם, תחת התפוח עוררתיך. (שם תצ)

ואפילו בזמן שישראל בגלות, ומתפללים תפלות בכל יום, (המלכות) עולה ביום הזה, (יום הכפורים) לפני המלך, ומבקשת על בניה, ואז נגזר כל אלו הנקמות שעתיד הקב"ה לעשות לאדום, ונגזר איך עתיד המלשין הזה לעבור מן העולם, כמו שאתה אומר בלע המות לנצח.

והסימן שלך, כי בזמן הגלות כתוב, כי נמכרנו אני ועמי וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך, מהו בנזק המלך, כמו שאתה אומר והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי שם הגדול לא ימצא בקיומו, וזהו נזק המלך... (תצוה קו)

פתח ר' יוסי ואמר, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו', עתיד הקב"ה לעשות לישראל כל הטוב הזה שאמר על ידי נביאי האמת, וישראל סבלו עליהם הרבה רע בגלות, ולולי כל הטוב הזה שמחכים ורואים כתוב בתורה לא היו יכולים לעמוד ולסבול הגלות.

אבל הולכים לבתי מדרשות פותחים ספרים ורואים כל הטוב הזה המקווה, ורואים כתוב בתורה שהקב"ה הבטיח להם, והם מתנחמים בגלות ושאר העמים מחרפים ומגדפים אותם ואמרו איה הוא אלקיכם, איה הוא הטוב שאתם אומרים שעתיד להיות לכם, וכי כל עמי העולם יבושו מכם... (תשא טז)

בגן עדן יש היכל אחד, שנקרא היכל החולים, אז משיח נכנס בהיכל ההוא, וקורא כל המחלות וכל המכאובים וכל היסורין של ישראל שיבואו עליו, וכולם באים עליו, ולולא הוא שמקל על ישראל ולוקחם עליו לא היה אדם שיכול לסבול יסוריהן של ישראל על עונשי התורה... (ויקהל שלו)

...כי כמה פעמים נפלה כנסת ישראל בגלות, וישבה בין אויבים אלו, ושאר העמים עכו"ם קמו על ישראל לכלותם מן העולם, כמו שאמר על עמך יערימו סוד וגו', לכו ונכחידם מגוי וגו', ועם כל זה הקב"ה לא עזב אותם בידם, ואם נפלו קמו, כי הקב"ה מקימה מיד... (פקודי תג)

ואף על פי שישראל הם בגלות, הקב"ה נמצא ביניהם, ובא ומקדים לבית הכנסת, וקורא ואומר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם... (ויקרא מט)

תא חזי, בכל הגלויות שגלו ישראל, לכולם שם זמן וקץ, ובכולם היו ישראל שבים להקב"ה, ובתולת ישראל (שהיא המלכות), היתה חוזרת למקומה בזמן ההוא שגזר עליה, ועתה בגלות האחרון אינו כן, כי היא לא תחזור כבזמנים של גלויות אחרות, ומקרא זה מלמד על כך, שכתוב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ולא כתוב נפלה לא אוסיף להקימה. משל למלך שכעס על המלכה, והשליכה מהיכלה לזמן ידוע... אמר המלך הפעם הזאת... אלא אני אלך עם כל בני היכלי ואבקש אותה, כשהגיע אליה ראה שהיתה שוכבת על העפר, מי ראה כבוד המלכה בזמן ההוא, והבקשות של המלך נגדה, עד שאחז בידיו והקים אותה והביאה אל היכלו, ונשבע לה שלא יפרד ממנה לעולם.

כך הקב"ה בכל פעם שכנסת ישראל היתה בגלות, כשהגיע הזמן היא באה וחזרה לפני המלך, ועתה בגלות הזה אינו כן, אלא הקב"ה יאחז בידיה, ויקים אותה ויתרצה אליה וישיב אותה להיכלה... לא תוסיף קום כבזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה, (ולא תקום מעצמה), ועל זה כתוב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, אני אקים את סוכת דוד... (שם עח, ועיין שם עוד)

תא חזי, בשעה שצדיקים נמצאים בעולם, ואלו תינוקות של בית רבן נמצאים ועוסקים בתורה, יכולה כנסת ישראל להתקיים עמהם בגלות, ואם לא (אינם בשיעור המספיק, כביכול) היא והם אינם יכולים להתקיים בעולם, ואם צדיקים נמצאים הם נתפסים תחילה (לכפר על בני דורם), ואם לא אלו הגדיים שהעולם מתקיים בשבילם נתפסים תחילה, ואף על פי שלא נמצא בהם חטא, ולא זה בלבד, אלא שמרחיק ממנו את כנסת ישראל, והיא יוצאת לגלות. (שם רצג)

הקב"ה אמר אלי קורא משעיר, (שפירושו), קול שמעתי בגלות של שעיר, מאלו הנלחצים ביניהם, מאלו השוכבים לעפר, ומה אומרים, שומר מה מלילה, שומר מה מליל, שהם מבקשים ממני על המלכה (שלי הנקראת לילה, ואומרים) מה עשית מן המלכה שלי.

אז הקב"ה הקהיל את הפמליא שלו, (דהיינו המלאכים העליונים הקרובים אליו) ואמר, ראו את בני האהובים שהם נלחצים בגלות, ועוזבים הצער שלהם, ומבקשים על המלכה, ואומרים לו שומר, אתה שנקרא שומר, איפה היא השמירה שלך, איפה היא השמירה של ביתך, מה מלילה, מה עשית מלילה, (מן המלכות שנקראת לילה), כך שמרת אותה, מה מליל (הוא גם כן המלכות), כי לפעמים נקראת לילה ולפעמים נקראת ליל...

אז הקב"ה השיב להם, הרי שמירה שלי נמצאת, כי אני עתיד לקבלה ולהמצא עמה, זה שאמר אמר שומר, זהו ששומר הבית, (דהיינו הקב"ה), אתא בקר וגם לילה... (שם שעו, ועיין שם עוד)

מהו על משכבי, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין העמים עם בניה, ושוכבת לעפר... על כן בקשתי את שאהבה נפשי שיוציאנו ממנה, משום שאין דרכו להזדווג בי אלא בהיכלו, קראתיו ולא ענני, כי ישבתי בין עמים אחרים וקולו אינם שומעים אלא בניו... (תזריע א)

פתח ואמר, שחורה אני ונאוה וגו', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, שחורה אני בגלות, ונאוה במצוות התורה, שאף על פי שישראל בגלות, אינם עוזבים את המצוות. (אחרי סא)

...תא חזי, בזמן שישראל נמצאו בגלות בבל, שרתה ביניהם שכינה, וחזרה עמהם מן הגלות, ובזכות אלו הצדיקים שנשארו בארץ שרתה בארץ ולא סרה מהם לעולם... ומשום זה נקראו אנשי כנסת הגדולה, הגדולה ודאי, (שהמלכות שנקראת כנסת חזרה מקטנותה בגלות והיתה לגדולה). (שם קפב)

דבר אחר אויתיך נפשי וגו', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, נפשי איויתיך בלילה, בעוד שאני בגלות בין שאר העמים, ומנעתי נפשי מכל הרע הקשור בבני העמים, נפשי איויתיך כדי לחזור למקומי. אף רוחי בקרבי וגו', אף על פי שמשעבדים את בני בכל מיני שעבוד, הרוח הקדוש אינו סר ממני, כדי לבקר אותך ולעשות מצותיך. (שם רד)

פתח רבי יצחק ואמר, דומה דודי לצבי וגו', אשרי הם ישראל שזכו שהמשכון הזה יהיה אצלם. ואף על פי שהם בגלות, בא הקב"ה בכל ראש חודש, ושבת ויום טוב, להשגיח עליהם ולהסתכל במשכון הזה שיהיה אצלם שהוא חמודו... 

הנה זה עומד אחר כתלנו וגו', היינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משגיח מן החלונות, כי ודאי שבית הכנסת צריך חלונות, מציץ מן החרכים להסתכל ולהביט עליהם. ומשום זה צריכים ישראל לשמח ביום ההוא שהם יודעים זה, ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. (בחקותי לט)

כעין זה בישראל, כשמחללים התורה הקב"ה מכניסם בגלות של בני עשו וישמעאל תחת השעבוד שלהם, שמדרגתם היא כלב ונחש, ונדונים שם, ובהם יתלבנו ויצרפו כצרוף הכסף וכבחון הזהב, עד שיתקיים בהם אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (נשא פו)

א"ל רעיא מהימנא בשבועה עליך בשם הוי"ה, שלא תאחר (הגאולה) בכל יכלתך, כי אני (נמצא) בצער רב, כי עלי כתוב, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, עוזר לי, להוציאנו מצער הזה מקבורה הזו, שנאמר עלי ויתן את רשעים קברו, ואינם מכירים אותי, ואני נחשב בעיניהם בין הערב רב הרשעים ככלב מת שסרח ביניהם, כי חכמת סופרים תסרח ביניהם בכל עיר ועיר, ובכל מקום ישראל מפוזרים ביניהם בין המלוכות, ונעשו הערב רב רועים על ישראל, שהם צאן הקב"ה, שנאמר עליהם ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואין להם יכולת לעשות טוב עם תלמיד חכם...

ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, והערב רב מחרימים אותם ביניהם, ובמקומות רבים אין נותנים להם רק דבר קצוב באופן שלא תהיה תקומה לנפילה שלהם, ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים. בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות, ואינם מוצאים אכסניא ביניהם.

ואלו הערב רב הם עשירים בשלוה, בשמחה, בלי צער, ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם כי מלאה הארץ חמס מפניהם, עליהם נאמר היו צריה לראש. (אמר רעיא מהימנא לאליהו) בשבועה עליך, פעם שנית, בחי ה' צב-אות אלקי ישראל יושב הכרובים שכל אלו הדברים לא יפלו מפיך ובכל יכלתך תאמר אותם לפני הקב"ה ולהראות הדוחק שלהם. (נשא קב)

כי ימים יבואו ויתקיים בהם כביציאת מצרים, שנאמר שם וימת יוסף וכל אחיו וגו', ובגלות האחרון אין מיתה אלא עוני, כי עני חשוב כמת, לקיים בהם והשארתי בכם עם עני ודל וחסו בשם ה', ולהתקיים בהם ואת עם עני תושיע, ואלו העשירים שישארו בהם יתקיים בהם נרפים אתם נרפים בתורה, נרפים לעשות חסד עם בעלי תורה, ונרפים בכובד המס, כי אם תאמר בשביל כובד המס אינם עושים חסד, משום זה תכבד העבודה על האנשים שכובד המס עליהם באמת, ואל ישעו בדברי שקר, שהיו משקרים שכובד המס עליהם, ומשום זה אינם עושים חסד...

בזמן ההוא שם שם לו חוק ומשפט, שהם בעלי המשנה, אף הם כך ויבואו מרתה, שתורה שבעל פה תחזור להיות להם למרה, בדוחק רב ובעניות, שיתקיים בהם בעבודה קשה - זו קושיא, בחומר - זה הוא קל וחומר, ובלבנים - זהו ליבון הלכה, ובכל עבודה בשדה - זה הוא ברייתא, בפרך - זו תיקו... (בהעלותך פב)

...אלא אם לא תדעי לך פירושו אם לא תדעי להתחזק בגלות ולהתגבר בכח להגין על בניך, צאי לך להתחזק בעקבי הצאן - אלו הם ילדים שבבית רבם הלומדים תורה, (מהם תטלי כח להגן על בניך)...

דבר אחר אם לא תדעי לך, לך, למה, אלא בכל מקום שישראל בגלות, השכינה עמהם בגלות, על כן כתוב לך, וכתוב בכל צרתם לו צר, וזהו הוא לך, (דהיינו בשבילך, כי גם היא בגלות), היפה בנשים, היפה, היא אמרה שהיא שחורה, כש"א שחורה אני, והוא אמר לה יפה את, יפהפיה היפה בנשים, דהיינו שהיא יפה יותר מכל המדרגות, וכתוב יפה את רעיתי... (בלק רלב)

אלא מי גרם לישראל להיות סורר ומורה כלפי אביהם שבשבמים, משום שהוא זולל וסובא בין שאר העמים, שכתוב, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכתוב ויאכל העם וישתחוו, כי העיקר והיסוד הוא אכילה ושתיה, זה גרם להם להיות בן סורר ומורה. ועל כן כתוב ורגמוהו וגו', אלו הם כל שאר העמים שהיו קולעים בהם אבנים והפילו חומות ונתצו מגדלים, וכל זה אינו מועיל להם כלום, (שלא יוכלו לישראל). (שם רמא)

...אלא כתוב, ה' במשפט יבא עם זקני עמו, ויום ההוא מקדים הקב"ה רפואה לישראל מטרם שיעלו לדין, כדי שיוכלו לעמד בו, ומהו הרפואה, שבכל שעה ושעה נותן הקב"ה לישראל מעט יסורין, בכל זמן ובכל דור, כדי שכשיעלו ליום הדין הגדול כשיחיו המתים לא ישלוט עליהם דין. (שם רעג)

ואפילו בזמן שאינו זקוף לא יוכלו לו, זה שאמר כרע שכב וגו', אינו מפחד משום שנמצא גבור כארי וכלביא, דהיינו אפילו כשהוא בגלות כארי יהיה נמצא בחוקי התורה ובדרכי התורה, ממשלה יש להם מאדונם, שאפילו כל מלכי העולם לא יעקרו אותה. (שם תצב)

ולא עוד אלא כשבני ישראל בגלות, נאמר עליהם מי מעכב, שאור שבעיסה, והרי העמידו בעלי המשנה, בזמן שערב רב ראשים על ישראל, כביכול, כאילו העבירו הממשלה של הקב"ה ובאו במשפטי הכוכבים והמזלות, ומשום זה צועקים ואומרים ה' אלקינו בעלונו אדונים זולתך. (פנחס תעח, ועיין עוד שם לט)

רבי אבא פתח, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' אשרי הם ישראל על כל העמים עכו"ם שאף על פי שהכעיסו לפני אדונם, הקב"ה אינו רוצה לעזוב אותם, שבכל מקום שגלו בין העמים הקב"ה נמצא עמהם בגלות, זה שאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.

ר' אבא אמר, ואף גם זאת בהיותם, תא חזי, כמה היא אהבת הקב"ה לישראל, שאף על פי שגרמו להיות בגלות בין העמים השכינה אינה סרה מהם לעולם, ולא תאמר שהם בלבדם נמצאים בגלות, אלא ואף גם זאת, (שהיא השכינה הנקראת זאת) נמצאת עמהם, זה שאמר אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם...

כך הוא בזמן שיפקוד הקב"ה את השכינה יפקוד אותה תחילה, ובשבילה יפקוד לבניו. זה שאמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו', מי גרם שאני שמעתי נאקתם, כביכול השכינה (גרמה) שזכרתי אותה... אמר לו ודאי בכל מקום שישראל שורים הקב"ה ביניהם, ובכל מקום שחכמי הדור הולכים הקב"ה הולך עמהם, מאין לנו, שכתוב ויעקב הלך לדרכו וגו', ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה... (האזינו רטו, ועיין שם עוד)

אמר רבי אלעזר תא חזי כמה יש לו לאדם ללכת בדרך יראה, מפני שלקח יעקב את הברכות מעשו ברמאות, תדע לך, (שמשום זה) לא ניתנה רשות לשום אומה בעולם לשעבד את בני ישראל זולתי האומה של עשו. (זהר חדש נח קלא)

...וישראל הם עניים בכל, שחורים בכל, בניה של אותה שנאמר בה אל תראוני שאני שחרחורת בגלות... משום אלו הרשעים המתגברים עליהם בגלות, שאינם מסתכלים בהם אלא בעין הרעה, וערום ראה רעה ונסתר, כמו נח, (שנסתר בתבה), וכך צריכים ישראל להתכסות מהם בגלות בלבושיהם, בנשיהם, בבניהם בעושר שלהם... (שם יתרו מה)

שג' אהיה אלו פירושם, אני אהיה עמכם בגלות הראשונה, וזה שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם, ואני אהיה עמכם בגלות שניה, זה שאמרו גלו לבבל שכינה עמהם, ואני אהיה עמכם בגלות שלישית, זהו שאמרו גלו ליון שכינה עמהם. אהיה של הגלות הרביעית לא גילה להם, אלא אני ה' בעתה אחישנה, שפירושו, זכו אחישנה לא זכו בעתה. (שם אחרי סד)

החרדים... אלה הם ישראל שהם חרדים תמיד על אותו דבר, חרדים בכמה חרדות בין העמים חרדים כמה חרדות לתקן אותו דבר. אמרו אחיכם שונאיכם אלו בני עשו וישמעאל, הם בנדוי מכם, שלא תאכלו עמהם ולא תשתו עמהם ולא תקרבו אליהם, ועל כן הם בנדוי מכם. דבר אחר מנדיכם היינו בגלותכם, כמו שאמר סורו טמא קראו למו, ומה הם אומרים, למען שמי יכבד ה', בשבילנו ובשביל נפשנו, דהיינו שכל כבודו בשבילנו הוא, וכשישראל מתעוררים ומצפים כל יום לשמחת הגאולה אינם מאמינים כלל... (שם רות תקכ)

מכילתא:

ויהי מקץ, קץ אחד לכולן, ויהי בעצם היום הזה יצאו, וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין, כביכול, שכינה עמהם, שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו', וכשנגאלו מהו אומר, וכעצם השמים לטוהר, ונאמר בכל צרתם לו צר... (בא פרשה יד)

...אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה והייתי קורא אותו, ולא הייתי יודע מה הוא, אם לא תדעי לך היפה בנשים, לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפני גוים, לא רציתם לשקל לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם, לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים, הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבוגמים לעולי לכרמי מלכים, וכן הוא אומר תחת אשר לא עבדת וגו' ועבדת את אויביך וגו' ובחוסר כל, מאי בחוסר כל, שניטלה מהם דעת, דבר אחר שיהיו חסרים מתלמוד תורה. (יתרו-בחודש פרשה א)

ספרא:

ואתכם אזרה בגוים, זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים, ואתם אין אתם כן, אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות, כאדם שהוא זורה שעורים במזרה, ואין אחת מהם דבקה לחברתה... והריקותי אחריכם חרב, החרב הנשמטת אחריכם, לא במהרה היא חוזרת... (בחקותי פרק ו)

ורדף אותם קול עלה נדף, אמר רבי יהושע בן קרחה פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה, ועמדנו ורצנו, ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים לאחר זמן נפנינו לאחורינו, וראינו שאין בריה וישבנו במקומנו ובכינו, ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אותם קול עלה וגו'. (שם פרק ז)

ולא געלתים לכלותם, וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו, והלא כל מתנות טובות ניטלו מהם, ואילולא ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום, אלא לא מאסתים בימי אספסינוס, ולא גאלתים בימי יון, לכלתם להפר בריתי אתם בימי המן... (שם פרק ח)

ספרי:

...רבי עקיבא אומר, אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, אמרו ישראל לפני המקום פדית את עצמך, את מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם, שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה. גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר למענכם שולחתי בבלה, גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר מי זה בא מאדום, וכשהם חוזרים שכינה חוזרת עמהם, שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב... (בהעלותך פד)

דבר אחר ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אביה, אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך, כשתחזרי לא יהיו עליך חדשים... שירמיהו אמר הציבי לך ציונים, אילו המצוות שישראל מצויינים בהם... (עקב מג)

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיו תלמידים מהלכים אחריו, וראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת רגלי בהמתם של ערביים, כיון שראתה את רבן יוחנן בן זכאי נתעטפה בשערה ועמדה לפניו ואמרה לו רבי פרנסני, אמר לה בת מי את, אמרה לו בתו של נקדימון בן גוריון אני, ולא זכור אתה שחתמת בכתובתי, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו אני חתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דנרי זהב של בית חמיה, ושל בית ריבה זו לא היו נכנסים להר הבית להשתחוות עד שהיו פורסים להם כלי מילת תחת רגליהם, ונכנסים ומשתחוים וחוזרים לבתיהם בשמחה, וכל ימי בקשתי מקרא זו ומצאתיו, אם לא תדעי לך וגו' ורעי את גדיותיך, אל תקרי גדיותיך כי אם גוויותיך, שכל זמן שישראל עושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, וכשאין עושים רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה כי אם תחת רגלי בהמתן. (נצבים שה)

כי לא כצורנו צורם, לא כתוקף שאתה נותן לנו אתה נותן להם. כשאתה נותן את התוקף הם מתנהגים עמנו במידת אכזריות, הורגים ממנו, ושורפים ממנו, וצולבים ממנו. ואויבינו פלילים, כבר כתבת שאויב לא דן ולא מעיד, שנאמר והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו, ואתה מנית עלינו אויבים עדים ודיינים... (האזינו שכג)

מניין אתה אומר שהריגתן של ישראל ביד אומות העולם כפרה היא להם לעולם הבא, שנאמר מזמור לאסף אלקים באו גוים נחלתך שפכו דמם כמים, דבר אחר וכפר אדמתו עמו... (שם שלג)

תלמוד בבלי:

...תורה, דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר והפלה ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר לכן הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה. תנו רבנן כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה התורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ וגו' לשמע את דברי ה'... ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה', אמרו, עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא ואין מבין... תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו צא ובדוק בדייני ישראל... (שבת קלח ב)

וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים, אמר רבי יהודה לברכה, דלא מוקמי מינייהו לא רישי נהרי ולא גזרפטי. (תענית כ)

ראה עוד גלות-כללי.

תלמוד ירושלמי:

ראה ערך גאולה.

מדרש רבה:

רבי הונא בשם רבי אחא אמר אילולא רחמיו של הקב"ה ודפקום יום אחד כבר מתו כל הצאן בימי אדריינוס. (בראשית עח יז)

...אלא מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין אותו, ואחר כך מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן, כך ישראל באין אומות העולם וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשין אותם וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותם טרטיוין ואחר כך עושים תשובה והקב"ה עונה להם...

דבר אחר מה ראה ירמיה למשול ישראל בזית, אלא כל המשקין מתערבין זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבין עם העכו"ם... (שמות לו א)

רבי חנינא בריה דרבי אבא פתר קרא במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים רוח צפוני יוצאה ומטה אותה כלפי דרום והחוח עוקצה, ואף על פי כן לבה מכוון כלפי מעלה, כך הן ישראל, אף על פי שהן נגבין אונניות ואנרגיות לבן מכוון כלפי אביהן שבשמים...

אמר רבי אבין מה שושנה זו יוצאה עליה שרב הרי היא כמושה, יצא טל הרי היא מפרחת, כך כל זמן שצלו של עשו קיים כביכול לישראל נראין כאילו הם כמושין בעולם הזה, אבל לעתיד לבא יעבור צלו של עשו וישראל מרטיבין והולכין... (ויקרא כג ה וו)

אמר רב הונא ברבי יצחק, מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש זה, אמר הקב"ה לאברהם כך הם עתידים בניך נאחזין באומות ונסבכין בצרות, ונמשכין ממלכות למלכות, מבבל למדי, ממדי ליון, ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרנו של איל... (שם כט ח)

רבי אבא בר כהנא פתח... למה תשקלו כסף בלא לחם וגו', למה אתם שוקלים כסף לבני עשו, בלא לחם, על שלא שבעתם מלחמה של תורה, ויגיעכם בלא לשבעה, למה אתם יגיעים ואומות העולם שבעים, בלא לשבעה, על שלא שבעתם מיינה של תורה... (שם ל א)

...מה השושנה הזו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, מהו עושה, מביא אור ושורף חוצה לה ואחר כך לוקטה, כך ציוה ה' ליעקב סביב צריו (איכה א'), כגון חלמיש לנווה, יריחו לנוערן, סיסתון לטבריה, קסטרא לחיפה, לוד לאונו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ה') זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה, למחר כשיגיע הקץ מה הקב"ה עושה, מביא האור ושורף חוצה לה... (שיר פרשה ב ח)

ראה עוד גלות-כללי בראשית לו ז, איכה א כט.

מדרש תנחומא:

ראה גלות-כללי תולדות ה.

פרקי דר' אליעזר:

וכשם שנתמעטו העיבורים מישראל בשעבוד מצרים, כך עתידים להמעט בסוף גלות הרביעית עד שיבא מלך המשיח. כשם שנגלה הקב"ה על משה ואהרן במצרים, כך עתיד להגלות עליו בסוף גלות רביעית... (פרק ח)

שוחר טוב:

...כך ארבע מלכיות משולין במים, שנאמר (ישעיה י"ז) הוי המון עמים רבים, וישראל טובעין בתוכו, שנאמר (תהלים ס"ט) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, ואלמלא הקב"ה עמהם לא היו יכולין להנצל, שנאמר (ישעיה מ"ג) כי תעבר במים אתך אני, וכיון שצפה דוד שפעמים החטא גורם והם מתגברין כשבולת נהר לשטוף את ישראל, התחיל צווח, (תהלים י') קומה ה' וגו'. (מזמור יז)

...נפשי עיפה לדברי תורה ואין מניחין אותנו, שנאמר (ישעיה מ"א) העניים והאביונים מבקשים מים ואין וגו'. (מזמור סג)

דבר אחר עליהם עוף השמים ישכון, אלו אומות העולם שהן מתכנסין על ישראל ומשעבדין בהם כדי להרחיק אותן מן הקב"ה, אף על פי כן אינן מניחין אותו, שנאמר מבין עפים יתנו קול, ומיחדים אותו בכל יום שתי פעמים... (שם מזמור קד)

מכילתא דרשב"י:

ללמדך שהיה פרעה שליט מסוף העולם ועד סופו, ושלטונות היו לו מסוף העולם ועד סופו, מפני כבודן של ישראל, ועליו הוא אומר שלח מלך ויתירהו וגו' (תהלים ק"ה). במלכות בבל הוא אומר, והיה הגוי והממלכה אשר וגו' (ירמיה כ"ז)... במלכות רביעית הוא אומר ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקה (דניאל כ"ג), הא אין לך אומה ומלכות ששלטה בהן בישראל ולא שלטה מסוף העולם ועד סופו מפני כבודן של ישראל... (שמות יד ה)

ילקוט שמעוני:

...וכן אתה מוצא שחטאו ישראל ובקש הקב"ה להגלותן, אמר הקב"ה אם אני מגלה את ישראל תחלה עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא לסנחריב על האומות והגלה אותם, שנאמר ותמצא כקן ידי ואסיר גבולות עמים. אמר הקב"ה יהיו ישראל רואין שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה, ויראו דין שלי שאני עושה באומות וייראו ממשפטי... כיון שלא עשו תשובה מיד גלו... (ויקרא פרק יד, תקסג)

והתודו את עוונם וגו', שכיוון שנהפך לבם לתשובה ומתוודין על עוונותיהם, מיד מרחמין עליהם... אף אני אלך עמם בקרי - על שעשו את דיני ארעי בעולם, והבאתי אותם בארץ אויביהם - זו מדה טובה לישראל, שמא יאמרו ישראל הואיל וגלינו לבין האומות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחן, על כרחן שלא בטובתן מעמיד אני נביאים עליהם ומחזירין אותן אל כנפי... (שם פרק כו, תרעה)

מפני מה אומות העולם מחייבין כלייה וישראל קיימים, לפי שכשבאין עליהן פורעניות מבעטין בהם ואינן מזכירין שמו של הקב"ה, שנאמר שפוך חמתך וגו', אבל ישראל כשהיסורין באים עליהם הם נכנעים, שנאמר כוס ישועות אשא וגו', צרה ויגון אמצא וגו' אמר הקב"ה הקללות הן מעמידות אתכם... (דברים פרק כט, תתקמ)

ויהי ה' משגב לדך, אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר דל דך מך עני ואביון בישראל הכתוב מדבר, שאין עניות זזה מהם משחרב בית המקדש. (תהלים ט, תרמג)

ישגבך שם אלקי יעקב, אלקי אברהם אלקי יצחק אין כתיב כאן, משל לאשה מעוברה שהיתה מקשה לילד, אמרו לה לית אנן ידעין מה נאמר, אלא מאן דעני לאמך בעידן קשותא הוא יעני יתיך, אף כאן נאמר ביעקב לא-ל העונה אותי ביום צרתי, אמר להם דוד לישראל מי שענה לישראל אביכם בעת צרתו הוא יענה אתכם בעת צרתכם... (שם פרק כ, תרפ)

הפכפך דרך איש זר, הפכפך זה עשו הרשע, שהוא בא ומהפך על ישראל, גנבתון לא גנבתון, קטלתון לא קטלתון, לא גנבת מאן גנב עמך, לא קטלת מאן קטל עמך, קניס להון, מומי להון, איתי גולגלתיך, איתי ארנוניתך... (משלי פרק כא, תתקנט)

ומלין לצד א-ל עלאה ימלל, אמר רבי יוסי אין הרשעים מזדווגים לישראל אלא אם כן מחרפין ומגדפין... כך עובדי אלילים באים ומזדווגים לישראל שהם כרמו של הקב"ה והם מחרפים להקב"ה... (דניאל ז, תתרסו)

אמר רבי יצחק בר אבינא כשהיתה פרוטה מצויה אדם מתאווה לדבר משנה דבר הלכה דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן המלכויות אדם מתאוה לשמע דבר מקרא, דבר אגדה... (שיר פרק ב תתקפו)

אני פי מלך שמור, אמר להם רוח הקדש משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם המלכות הרביעית גזירות קשות אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אבל אם תגזור עליכם לבטל את המצוה והתורה אל תשמעו, אני פי מלך שמור בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלקים אל תבהל מפניו. (קהלת פרק ח, תתקעח)

ילקוט המכירי:

כי תעבור במים אתך אני... לגבור שהיה עובר בנהר ובנו בידו, אחזו בידו להעבירו, וכשהגיע לחצי הנהר נתגברה השבלת למעלה על ראש בנו, מיד צעק בנו, אומר אבא ארים ידך דאנא טבע. כך ארבע מלכיות משולין במים, שנאמר (ישעיה י"ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים וגו', וישראל טובעין בתוכן, שנאמר (תהלים ס"ט) טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, ואלמלא הקב"ה עמהם לא היו יכולין להנצל, שנאמר כי תעבור במים אתך אני. וכן צפה דוד שפעמים שהחטא גורם והן מתגברין כשבלת של נהר לשטוף את ישראל, התחיל צווח קומה ה' א-ל נשא ידיך, ארים ידך דאנן טבעין... (ישעיה מג ב)

דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם, ר' ייבא בר כהנא בשם ר' יוחנן אמר, משל למלך שקדש מטרונה כתב לה כתובה מרובה כך וכך חופות אני עושה, כך וכך תכשיטין אני נותן, כך וכך תסברות אני נותן ליך. הניחה והלך למדינת הים ושהה שנים הרבה, והיו חברותיה מונות אותה ואומרות לה עד אימתי את יתבה לא נסיבא ולא ארמלא, סיבי לך בעל עד דאת טלייא עד דחיליך עלך דתוב לא הדר בעליך לותיך. והיתה נכנסת לתוך ביתה ונוטלת כתובתה וקוראה בה ומתנחמת. לאחר ימים בא המלך, אמר לה, בתי, תמה האיך המתנת לי כל השנים הללו. אמרה לו, אדני המלך אלו כתובה מרובה שכתבת לי כבר היו חברותי מונות אותי ממך. וכן בעולם הזה באין אומות העולם ואומרין לישראל עד מתי אתם ממתינין על אלקיכם ונותנין נפשכם עליו, ואתם נהרגין עליו, כמה צער הוא מביא עליכם, כמה יסורין הוא מביא עליכם... בואו לכם אצלנו ואנו עושין אתכם דוכסין אפרכין והקטרטילין, באותה שעה מה ישראל עושין, הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונוטלין ספר תורה וקוראין בו, והתהלכתי בתוככם, ופניתי אליכם, ומתנחמין. למחר כשיגיע הקץ לפני הקב"ה אומר להם, בני תמה אני היאך המתנתם לי כל השנים האלו, אומרין לפניו, רבונו של עולם אלולי ספר תורה שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדין אותנו ממך, הה"ד (תהלים קי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. (שם נא יב, וכן מדרש הגדול ויקרא כו י)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים, מה הקב"ה עושה במצרים, בשביל ישראל. אמר רב יצחק נפחא למטרונה שהיתה מקטרגת למלך, נתנה בפילקי והלך לו, והיה המלך עמה בפילקי, אמרו לו ומה אכפת לך, אמר להם כל הימים שאני עמה אינה נוטלת שם רע... (שם סג א)

מדרש הגדול:

דבר אחר שחורה ונאוה, שחורה אני כשהייתי בארצי בקש ממני הנביא לומר חטאתי ולא אמרתי, ככתוב הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב') וכיון שגליתי מהוא אומר, (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, ואומר (שם ק"ו) וחטאנו עם אבותינו העוינו רשענו. דבר אחר שחורה ונאוה, כשהייתי בשלותי בקש ממני איש אחד ולא מצא, ככתוב (יחזקאל כ"ב) ואבקש מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה ולא מצאתי. וכיון שבאתי לבבל הצמחתי לו שלשה צמחים, חנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג') לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך וגו'. אמר לה הקב"ה לכנסת ישראל כמה נאה לכם גלות, כשהייתם בארצכם בקשתי מכם אדם אחד ולא מצאתי, ועכשיו הצמחתם לי שלשה צמחים, כמה גלות יפה כמה עניות יפה.

ר' יצחק נפחא מושלו משל למה הדבר דומה, לאדם שהיתה לו אשה ושמה חנה והיתה משמשתו יותר מדאי ועומדת עליו לכל צרכו והיתה שחורה ביותר. לימים בא אליו בעל החלום אמר לו מה אתה מבקש, אמר לו בבקשה ממך שתלבין את חנה אשתי. אמר לו הין. מיד הלבינה חנה אשתו, למחר נטלה את המראה וראתה את עצמה שהלבינה, מיד זהתה דעתה עליה וישבה לה בקתדירה ובקשה את בעלה לשמש אותה ולא סיפנה בו כלום, אמר יפה עשה לי בעל החלום ששאלתי ממנו שלא כהוגן. לימים בא אליו בעל החלום אמר לו מה אתה מבקש, אמר לו בבקשה ממך תחזור חנה לשחרותה, מיד חזרה לשחרותה והיתה משמשת את בעלה יותר מדאי, אמר לה בעלה, בתי כמה נאה שחרות. כך אמר הקב"ה לישראל בני כמה נאה לכם גלות... (שמות לה ד)

ואשבור מוטות עולכם, מושלו משל למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיתה לו פרה החורשת והשאילה לאיש אחד להיות חורש בה, והיה לאותו האיש עשרה בנים, זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו, עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה. ונכנסו כל הפרות אותה הפרה לא נכנסה, כיון שראה בעל הבית שנכנסו כל הפרות ואותה הפרה לא נכנסה לא הפסיק בדעתו לקבל פייס מאותו האיש, אלא מיד בא ושבר את העול וקצץ את הסמלוגינין. כך הן ישראל בעולם הזה זה שלטון בא ומשעבד והולך וזה שלטון בא ומשעבד והולך והמענה ארוכה, שנאמר על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם, למחר כשיגיע הקץ אין המקום ב"ה אומר לאומות העולם מפני מה עשיתם לבני כך כך, אלא מיד הוא בא ומשבר את העול ומקצץ את הסמלוגינין, שנאמר (ויקרא כ"ו) ואשבר מוטות עולכם. (ויקרא כו יג)

וכן מצינו שלא גלו אבותינו עד שהניחו את השלום ותפסו את המחלוקת, שנאמר חלק לבם עתה יאשמו (הושע י'), לפי כך גלינו לבין האומות שאינן יודעין שלום, שנאמר (איכה ג') ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ולא עוד אלא ששונאין אותנו לפי שאנו אוהבין שלום, שנאמר (תהלים ק"כ) רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. ולא עוד אלא שאנו מדברין עמהן דברים שלשלום ומשיאין אותנו לדברים אחרים ולדברי מצות, שנאמר (שם) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה... (במדבר לב ח)

לקח טוב:

...ואפילו ישראל בגלותם בתפלתן מעמידין העולם, לכך נאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ... (בראשית כב יח)

ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, זכה לבניו שלא להשתרג עליהם הגליות. (שם לב יז)

והפיץ ה' אתכם בעמים, אלו קהלות הגולה שהם מתי מספר בכל עיר ועיר אחד בעמים ואחד בגוים, לפי שיש מהם מרחמין עליהם ויש מתאכזרין עליהם, וכן הוא אומר גוי עז פנים (דברים כ"ח), אשר ינהג ה', מנהיגם מנהילם בתוך גלותם שלא יטמעו בתוך האומות שעובדים עבודת גלולים. (ואתחנן)

ילקוט ראובני:

בגלות הזה השכינה מתלבשת בתחום שרו של עשו, כדי לשמור ישראל שתי שמירות, א' שלא ישתקעו בקליפות, כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, מכל צד הקליפה שרוצה להגביר עליהם כדי להחטיאם וכמעט האויר הקדוש שוכן אתם בתוך טומאתם, שנית לשמרם שמירת הגוף שלא יאונה להם כל און, כענין ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, ואויר חוצה לארץ מתקדש, ומטעם זה נאמר דרשו בשלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום, כי הנביא גילה להם סוד השכינה עמהם בגלות... (תצא, וראה שם עוד)

אמונות ודעות:

ואדבר בעוד י"ב דברים שיוכלו לקלקל אמונת בני אדם... י"א שרואים האומה הזאת המחזיקה בתורה שפלה ומזולזלת, נאמר אילו נתן להם שלטון תמידי היו אומרים שעובדים רק כדי לשמור על טובתם... (מאמר ג פרק י)

חובת הלבבות:

...ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לענינים ההם יביט בעין האמת עמדנו בין האומות מעת הגלות וסדור ענינינו ביניהם, עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי, והם יודעים בזה, ויראה כי ענינינו אפשר שהיה הקרוב מעניניהם במזונות ובטרפים, ואפשר שיהיה טוב מעניניהם בעתי המלחמות והתגרות, ותראה הבינונים והכפרים שבהם טורחים יותר מהן הבינוניים שבנו והדלים אשר בקרבנו, כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך, (ויקרא כ"ו) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגו'. ואמר עזרא (ט') "עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלקינו"... (שער ב הבחינה, פרק ה)

תרגום יונתן:

צאי לך - לכי בדרכי הצדיקים ותסדרי תפלה, ורעי - ותלמדי בניך... ללכת לבית כנסת ולבית המקדש ובזכות זו יתפרנסו בגלות. (שיר השירים א ח)

אם חומה היא - אמר מיכאל שר ישראל אם היא נצבת כחומה בין האומות ונותנת כסף על יחוד שמו, נבא אני ואתם וסופריהם ונהיה לה כחומת כסף בפני העמים, שאין רשות לזוחל לשלוט בכסף, ואם ענים במצות נבקש עליה רחמים ויזכר לה זכות התורה שעוסקים בה תינוקות ותהיה לעומת האומות כארז. (שם ח ט)

ברח דודי - שעה זו יאמרו זקני ישראל, ברח רחמי רבון העולם מן הארץ הטמאה לשמי מרומא, ובעת צרה כשאנו מתפללים דמה לך לצבי הישן רק בעין אחת, או לעופר - כשבורח מסתכל אחריו, כן תסתכל בצרותינו עד שתגאלנו. (שם שם יד)

רש"י:

וצמחו - בין עמלק על ידי הגרים שיתווספו עליהם. (ישעיה מד ד)

זאת בריתי - שכרתי אתם שאף בגולה לא ישכחו התורה. (שם נט כא)

לא צר - לא הצר להם כמעלליהם כי מלאך פניו - מיכאל שר הפנים הושיעם תמיד בשליחותו. (שם סג ט)

צאי לך בעקבי - הסתכלי בפסיעות שהשאירו הצאן, רוצה לומר תסתכלי במעשה אבותיך ובשכר זה תרעי גדיותיך אצל שרי האומות. (שיר השירים א ח)

מה דודך - ישאלו האומות מה דודך שאתם נשרפים ונצלבים עליו, שככה השבעתנו - להעיד עליך. (שם ח ט)

לרעות בגנים - ועוד ירד דודי לרעותם בגולה, שמשרה שכינתו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וללקוט שושנים - מקשיב כשמדברים בתורתו לרשום בספרו לזכרון. (שם ו ב)

מים רבים - אומות העולם, ונהרות - מלכיהם, לא ישטפוה - על ידי פיתוי והסתה. אם יתן איש כל הון - אם יתנו להמיר אהבתך. יבוזו לו - כך מעיד הקב"ה על ישראל. (שם ח ז)

אחות לנו קטנה - המתאווה להתאחות עמנו, והיא מקטנת עצמה מכל האומות. ביום שידובר בה - שהעכו"ם מתלחשים להכחידה. אם חומה היא - תתחזק שלא יכנסו בה, רוצה לומר לא יתחתנו בם. נבנה עליה - תהיה לנו לנוי למבצר ונבנה לה עיר הקדש והמקדש. ואם דלת היא - הנפתחת לבא בה והיא בהם, לוח ארז - הנרקב ותולעת גוררתם ואוכלתם. (שם שם ח וט)

אתה עשית - אתה גרמת לי שיהיו שונאים אותנו, שהבדלתנו ממאכלם וכו', שאילו התחתנתי בהם היו מרחמים עלי ועל בניהם... (איכה א כא)

על צוארנו נרדפנו - בעול עבודה קשה, יגענו - לאסוף נכסים, ולא הונח לנו - יגיענו בידנו שחוטפים הכל במסים וארנוניות. (שם ה ה)

ועל דברת שבועת - או אני מוכנה לשלם מסים לאומות העולם המושלים בנו, ובלבד שלא יעבירנו על השבועה שנשבענו למקום. (קהלת ח ב)

אבן עזרא:

מוסר שלומנו - שכל זמן שישראל בגלות שקט לאומות. (ישעיה נג ה)

ולא יפתח פיו - אין צורך לפרש, כי כל יהודי כן בגלות, כשיעונה לא יפתח פיו אף שהוא הצדיק, ולא יכיר שר או גדול שיעמוד לו. (שם נג ז)

לכן - להמפרשים הוא על המתים על יחוד ה', חטא רבים נשא - בעבור צערם היה שלום לגוים, וישראל נשא חטאם. (שם שם יב)

על חומתיך - על אבלי ציון שאין להם הפסק כי אם בכי, ולא יישנו אפילו ביום כשאר שומרי חומה. (שם סב ו)

למה תתענו - כי ה' הסבה הראשונה, ויש אומרים על שאנו בגולה ולא נוכל לעשות כל המצוות. (שם סג יז)

והיה מספר - במקום שיגלו יתרבו מאד, רק אינם יראים את ה'. (הושע ב א)

ומשכילי עם - אנשי המשנה, ונכשלו - מגזירות שעברו עליהם, יעזרו עזר - שה' לא יניחם למחות את שמם. (דניאל יא לג)

רמב"ן:

וזכרתי להם ברית ראשונים - שאזכור להם כן בין בארץ בין בחוצה לארץ בגלות הנרמזת כאן ובכל הדורות, וזה טעם "לעיני הגוים" כי יעשה בהם בעבור שמו הגדול שלא יתחלל בגוים, כי לא עשו תשובה ולא נתכפרו עונותם... (ויקרא כו מה)

...אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבנו לא נתקלקלו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם"... (דברים כח מב)

אשביתה מאנוש זכרם - גלותינו בין העכו"ם אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל, והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב, ויורה זה כי בגלותינו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבוד שמו... (דברים לב כו)

בחגוי הסלע - בגלות, שאמרו רז"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עשאתני כחולדה שדרה בעיקרי הבתים. (שיר השירים ב יד)

נצא השדה - אמרה שכינה לכבוד אחר שנגזרה גזירת הגלות לא תסלק שכינתך ממני בגלות, מקום שם רבוצי התורה ובתי כנסיות ומדרשות. (שם ז יב)

אם חומה היא - לגבי העמים המפתים אותם לשקר באמונתם, נבנה עליה - לא יכול אדם להם, ואם דלת היא - שנוחים להתפתות, לוח ארז - יוכלו האויבים להם. אני חומה - להחזיק באמונה, ושדי - ובשתי התורות שהם חיי האדם כשדים לוולד. (שם ט וי)

ראה עוד גלות-כללי בראשית לב ט.

רד"ק:

ובצל ידי כיסיתיך - כל זמן שדברי בפיך ובלבבך לא יכולו העמים לך, לנטע שמים - עד זמן קבוץ גלויות, שאז יהיה עולם חדש. (ישעיה נא טז)

אין מנהל לה - בגלות אין יכולים לנהל ולהחזיק אחד חברו כי כולם שוים ברעה. (שם נא יח)

חלינו הוא נשא - כתוב ביחזקאל בן לא ישא בעוון האב, וכל שכן אומה בעבור אומה אחרת, אלא זוהי סברת האומות, שיבינו אז כי ישראל היו צדיקים והם הרשעים, ואם כן יסוריהם לא היו בעוון עצמם. (שם נג ד)

אמר נבל - ...וסמך כאן דבר הגלות לדואג, כי גם בגלות מתנכלים לנו ומחרפים אותנו בתקוותנו למשיח כפי שחירפו את דוד בתקותו למלכות, וגם למשיח יתנכלו במלחמת גוג ומגוג. (תהלים נג ב)

הזורעים בדמעה - כי רחוק שיקצרו בלי רחמי ה', וכן ישראל זורעים בגלותם עם כל צרותיהם, והזריעה מעשה המצות בצרת הגלות... (שם קכו ו)

כוזרי:

אמר החבר, אני רואה שאתה מגנה אותנו בדלות ומסכנות - ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלו. אומרים מי שהכה על לחייך הימנית הושט לו השמאלית, ומי שלוקח טליתך תן לו חלוקך. והגיעו הוא וחבריו אחרי מאות שנים של בוז ויסורים והרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר. וכן גם בבעלי תורת ישמעאל, ובאנשים האלה מתפארים ולא במלכים, אם כן ערכנו מקירבת אלקים יתר גדול מאשר אם היתה לנו גדולה בעולם. 

אמר הכוזרי, כן היה אילו היתה כניעתכם מרצון, אבל היא בהכרח.

אמר החבר, מצאת חרפתי מלך כוזר! אילו היה רובנו מקבל הדלות והכניעה לאלקים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלקי כל הזמן הארוך הזה. אבל מעטים מאתנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב, מפני שנושאים עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אילו היו רוצים היו חברים לנוגשיהם במלה אחת שיאמרו בלי טורח, וכך אינם אובדים אצל השופט הצדיק. ואילו היינו סובלים הגלות והדלות הזאת לשם אלקים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם בא המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה... (מאמר א קיג והלאה)

...ואילו היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלב שלם, היינו פוגעים ממנו מה שפגע את אבותינו במצרים. ואין דבורנו "והשתחוו להר קדשו", ו"המחזיר שכינתו לציון" וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנו חושבים על מה שנאמר. (מאמר ב כד)

אמר הכוזרי, אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב.

אמר החבר כן הוא, עצמות מפוזרות כהעצמות היבשות שראה יחזקאל. ועם כל זה אלו העצמות נשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו פעם כלים לראש וללב לרוח ונפש ושכל, והם טובים מגופים מצוירים בסיד עם ראש ועינים וכל האברים ולא חלה בהם מעולם רוח חיה, ואי אפשר גם שיחול בהם. כי האומות המתות שחשבו להדמות לאומה החיה לא יכלו להגיע אלא לדמיון הנראה, הקימו בתים לאלקים - ולא נראה בהם לעולם, התנזרו להיראות עליהם נבואה - ולא נראתה... ואנחנו כשימצא פגע את לבנו שהוא בית מקדשנו אבדנו, וכאשר ירפא אותנו נרפא, בין שנהיה רב או מעט, כי מנהיגנו והמושל בנו בענין שאנו בו מהפיזור והגלות הוא א-ל חי.

אמר הכוזרי, כן הוא, כי לא יעלה במחשבה שאומה תהיה בגלות כזו, ולא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך הזמן הזה, וכמה אומות שהיו אחריכם לא נשאר להן זכר.

אמר החבר, ואל תחשוב שאני מודה שאנחנו כמו הדבר המת, כי יש לנו התחברות בענין ההוא האלקי בתורות ששמן ברית בינינו ובינו, כמילה, שנאמר בה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית י"ז), והשבת שנאמר בה "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" (שמות ל"א), מלבד ברית אבות וברית חורב וערבות מואב... ואין אנו במדרגת המת, אך במדרגת החולה הנשחף שהתיאשו כל הרופאים מרפואתו, והוא מקוה לרפואה מצד המופת ושינוי המנהג, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ז) בענין העצמות היבשות, וכמשל (ישעיה נ"ב) "הנה ישכיל עבדי"...

אמר הכוזרי, איך יהיה זה משל על ישראל, ושם כתוב בישעיה "אכן חליינו הוא נשא" וגו', וישראל לא מצאם מה שמצאם אלא בעוונותם?

אמר החבר, ישראל באומות כלב באברים, רב חלאים ורב בריאות מכולם. הוא ניתן לחלאים מתמידים מדאגות, ופחד, ונטירה, ושנאה, והאהבה, וסכנות, ומזגו מתהפך עם העתים, ובשינוי הנשימה חוץ מהמאכלים הרעים והמשתה הרע, והתנועות והטורח, כולם פועלים בו. והאברים זולתו הם במנוחה. והוא רב בריאות מכולם, כי לא יתכן שתתעכב בו מורסה או סרטן או תבלול או חבורה, או ביטול ההרגשה או רפיון כאשר יתכן בשאר האברים. 

אמר הכוזרי, זה לא יתכן, כי במעט יותר מזה יבא המות, אלא הלב בזכות דמו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו, ודוחה אותו מעליו בעוד שיש בו יכולת לדחות.

אמר החבר, אם כן צערו והרגשתו מביאים עליו החלאים, והם עצמם הסבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתיישבו בו. וכן הענין האלקי בנו, על כן אמר (עמוס ג' ב') "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם", אלו החלאים. אבל הבריאות היא מה שאמרו רבותינו "מוחל עונות עמו מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח לעוונותינו להתעכב עלינו, ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר קרה לאמורי, שהניחו עד שהתחזקו עוונותיו והמיתו.

וכאשר הלב משרשו ועצמו זך ושוה המזג, ודבקה בו הנפש החיה, כן ישראל מצד עצמם ושרשם ידבק בהם הענין האלקי, וכאשר יקבל הלב מחלות משאר האברים מרוע מזגם, כן ישיג את ישראל מהדמותם לגוים, כמו שאמר (תהלים ק"ו) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהי רחוק בעיניך שאמר על זה "חליינו הוא נשא", ואנחנו בצרה והעולם במנוחה, והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ולהבור הבר ממנו, ויציאת הסיגים, ובתקוננו ידבק הענין האלוקי בעולם... (שם כח והלאה)

אמר החבר, זה מתעותנו ומרינו, לא די שאנו מניחים המעלה הזאת, אלא שאנו מפסידים תוכן לשוננו (על ידי התאמתה למשקלות זרים). (שם עד)

אמר הכוזרי, כבר חשבתי בעניניכם וראיתי שיש לאלקים סוד בהשאירו אתכם, ונתן לכם השבתות והמועדים כהגדולה בסבות להשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, ושמים אתכם אנשי המלחמה לולא הזמנים האלה שאתם שומרים אותם שמירה מעולה מפני שהם מהאלקים, ולסבות חזקות כזכר מעשה בראשית וכו', ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא הייתם מתקבצים לזכר את תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם, ולא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם... ולולא הם היה כל יגיעכם לזולתכם מפני שהוא מזומן לשלל.

אמר החבר... כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כאשר תמצאהו צרה היה אומר גם זו לטובה, ויהיו חייו ערבים תמיד, ותקלנה עליו הצרות, ואפשר גם שישמח בהן כשירגיש לעוון שיש עליו, כמי שיפרע חובו והוא שמח, במה שהקיל עליו. וישמח לשכר הצפון לו, ובמה שמלמד לבני אדם מצדקת הבורא, וישמח במה שיש עליו מהשם הטוב והתפארת, זה בצרות המיוחדות לו, וכן גם בצרות הכוללות על אורך הגלות ופזור האומה, ומה שהגיע אליה הדלות והמיעוט, יתנחם תחלה בצידוק הדין, ואחר כך בניכוי עוונותיו ובשכר הצפון לעולם הבא, ובהדבק בענין האלקי בעולם הזה.

ואם ייאשנו השטן באמרו התחיינה העצמות האלה, לגודל מה שנשכחנו מגוי, יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו", ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב לקדמותנו, אפילו אם ישאר מאתנו רק אחד.

אמר הכוזרי, שכזה יחיה בגלות חיים ערבים, ויהנה מפרי תורתו בעולם הזה ובעולם הבא, ומי שסובל הגלות ומתקצף, כמעט שמפסיד עולמו ואחריתו. (מאמר ג י ויא)

אמר הכוזרי, שקע האור ההוא שאתה מספר עליו שקיעה שהדעת מרחיקה שיראה עוד. 

אמר החבר, איננו שוקע אלא בעיני מי שאינו רואה אותנו בעין פקוחה, ומביא ראיה מדלותנו ומפזורנו, שנשקע אורנו, ומגדולת זולתנו ומשלם בנו (יחשוב) כי יש להם אור.

אמר הכוזרי, לא הבאתי ראיה מזה מפני... שגם גלוי בשתי האומות הנוצרים והישמעאלים... שהיו האנשים ההם גולים ונחבאים ונהרגים, וסבלו על חיזוק אמונתם ענינים מופלאים מבוז והרג, והם שבהם מתברכים ומתכבדים... ואילו היו גם היהודים עושים זה לשם האלקים הייתי אומר כי להם מעלה על מלכי בית דוד, כי אור האלקים אינו חל כי אם בנפשות הנכנעים.

אמר החבר, הדין עמך שתחרפנו בזה, מפני שאנו סובלים הגלות בלי תוצאות. אבל חשבתי בחשובים ממנו, שהיו יכולים לדחות מעצמם הבוז והעבדות במלה אחת שיאמרה בלי טורח, וישובו בני חורין, ותרום ידם על מעבידיהם, ואינם עושים זאת רק בעבור שמירת תורתם, הלא די בקורבה הזאת להפגיע ולכפר עוונות רבים. ואילו היה מה שאתה מבקש ממני (איך המצב לדעתך), לא היינו מתעכבים בגלות הזאת. וחוץ מזה יש לאלקים בנו סוד וחכמה כהגרגיר הנופל בארץ, ומשתנה להראות כארץ וכמים וכזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש למביט אליו, והנה היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה עד שתדיק את היסודות ותשיבם אל עצמה ותדחה קליפותיה, כן הוא עד שיזדכך הלב (על ידי צרות הגלות) ויהיה ראוי לחול בו הענין האלקי - כמו שהזרע הראשון עושה עץ שפריו כפרי שהיה הזרע ממנו... (שם כ והלאה)

ראה עוד גלות-כללי מאמר ד כג.

מורה נבוכים:

דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו. ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם, כמו שבארנו, ולא היה הדבר המותר לפני אדם כלם, אלא דברי הספרים לבד, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין המתפשט באומה... כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי התורה ויפורסם לבני אדם כלם, אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות כמו שבארתי לך... (חלק א פרק עא)

ואלו הדברים כולם כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו, כי אומתנו אומה חכמה שלימה כמו שבאר יתעלה על ידי האדון אשר השלימנו, ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי" וגו', אך כאשר אבדו טובותינו רשעי אנשי האומות הסכלות, ואבדו חכמתנו וחבורינו, והמיתו חכמינו, עד ששבנו סכלים כמו שיעד רע בעונותינו ואמר "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", והתערבנו בהם, ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם, וכמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו", תרגם יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממין אזלין"... (חלק ב פרק יא)

רבינו בחיי:

והיה זרעך כעפר הארץ - ...שלשון עפר הוא כולל השפלות והמעלה, השפלות שיהיה זרעו בגלות בין האומות שפלים כעפר ומדרך כף רגל, והמעלה שיתעלו לבסוף על כל העו"ג ויתגברו באחרונה כעפר הזה שהוא מדרך לכל, והוא מתאבק בו ועולה באחרונה על הדורכים אותו... (בראשית כח יד)

הבה נתחכמה לו - ...וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה, בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם, ואין לאל ידם כי לא כן מחשבות השי"ת, וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה, אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה... (שמות א י)

ודבר ידוע כי ישראל זרע קדש, אף בהיותם בגלות אויביהם, ועם היותם מפוזרים ודחוים בגוים, לא ישכחו עיקרי התורה והמצות, ועמדו חזקים באמונתם, ובכל דור כל אחד ואחד מהאומות מתגרה בהם להמיר דתם ולא אבו שמוע... ומשיבים להם מה תחזו בשולמית וגו', מה מעלה ושולטנות אתם יכולים לתת לנו כאותה מעלה של סיני. ובזכות אמונה חזקה זו עתיד הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחילה... (כד הקמח אמונה)

וכשישאל אדם מה נשתנה העם הזה מכל העמים שהם משועבדים לאומות והולכים בגלויות, והלא מצינו בדורות הראשונים, שכל אומה שהיתה רעה היה הקב"ה מכלה אותה? תשובת הדבר: ידוע כי אורך הגלות מתמיה מאד, וירידתן של ישראל מופלאה, ואי אפשר שיכלה אותם מן העולם, לפי שהם קיום העולם, וענינם נקשר בקשר אמיץ, כענין שהזכיר יהושע, "והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול"... וטעם הפיזור לדעתי שני ענינים: שיתפשטו ישראל בכל הקצוות בין האומות שאין בהן תבונה, וילמדו מהם האמונה במציאות השי"ת, ובענין ההשגחה השופעת בפרטי בני אדם. והטעם השני, לפי שישראל חטאו בארץ הקדושה, שהיא נקודת העולם ואמצעות האקלימים, והסיעו עצמן מן הנקודה העליונה הנקראת קו אמצעי של מעלה, מכוונת נגד קו האמצעי של מטה, וחללו קדושתו, והוציאו עצמן מרשותו ונשארו ברשות שאר הכחות העליונים, לכך נגזר עליהם הגלות שיגלו אל יתר קצוות הארץ שהיא נקודה התחתונה, ועם הגלות והשעבוד עוונותינו מתמרקין, ואנו ניצולין בו מדינה של גיהנם... (שם גאולה א)

כאיל תערוג על אפיקי מים וגו', בני קרח התנבאו כאן על הגלות שישראל צועקין ועורגין מתוכה כאיל צמא, והמשילם לאיל נקבה, כי כן ישראל חלושים בגלות ותשש כחם כנקבה, ותאוות צמאון הנפש אל הבורא יתעלה יותר חזקה מצמא הגוף הצמא, ומפני זה המשילוהו לצמא האיל, שאין אפשר להפליגו יותר. ואמרו מתי אבא - לריחוק זמן הגלות, באמור אלי כל היום - מלכות אדום מתמידין עלי כל היום חרופין וגדופין כהתמדת הלחם, ואומרים לי איה אלקיך. וענין זה כבר התנבאו עליו כל הנביאים, שהם עתידין לגדף ולחרף אותנו, לקרא לנו טמאים ולפסול אותנו במומם הם... (שם גאולה ב)

"ה' בצר פקדוך" וגו', אמר ישעיה ע"ה, כשישראל בצרה הם פוקדים אותם בצום ובתפלה, שידוע כי מיום היות ישראל בגלות הם סבולי צרות יותר מכל אומה, ועליהם לדאוג יותר משאר האומות בראותם הצרות מתפשטות בעולם וכל שכן אם רואים אותן נמשכות עדיהן ומתפשטות בם... ובפירוש אמרו ז"ל, אין הקב"ה מרעיש את עולמו אלא בשביל ישראל, כדי שיכופו לבם לתשובה ויתפללו לפניו. ועוד מפורש, אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, וכן בדין, כיון שבחר הקב"ה בישראל מן האומות והם עיקר העולם, ראוי להעמידו או להחריבו לפי מעשיהם... (שם מטר)

מאירי:

לא גבה לבי - כוונת המזמור שבני הגלות יאהבו זה את זה, ויקטין כל אחד את עצמו לפני ריעו, ואז יראה ה' בענים וירפאם... (תהלים קלא א)

בעל הטורים:

ועבדתם שם אלהים - ואינו אומר אלהים אחרים כבכל מקום, רמז שישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם, (בלא כונה, אינם שמים על לב). (דברים ד כח)

עקדה:

...ואולי כיוון ר' יצחק גם לזה, שעניני וקורות האומה נחקקו בלבנה... ד', כמו שהלבנה בעמדה מול החמה תקבל חלק גדול מהאור, כן האומה בעמדם נוכח ה'. ה', כמו שהחמה תלקה על ידי לבנה היותר קטנה, כן ילקו גוים גדולים על ידי ישראל,. ו', כמו שבליקוי החמה תגרום החמה הרע לעצמה על ידי כניסתה בצל, כן לא תלקה האומה מצד האומות כי אם מצד הכנסה בדרכים המקולקלים. ז', כמו שהלבנה תלקה מקצתה או כולה, כן ישראל ילקו מקצתם או יגלו כולם. ח', כמו שבשיעורי הלקות יש הבדלים גדולים, כן בזמני הגלות. ט', הלבנה תלקה רק בתוך חוקי המרחב אצל ראש התלי או הזנב, וכן האומה הזאת בהיותה במיצרי עניה אחרים ילקו על ידה, שכל המיצר לישראל נופל על ידם. י', כמו שהלבנה מלאה מצד אחד תמיד אור, ורק מסתירה אותו ממנו, כן לא סרה השגחתו מאתנו אפילו בחשכת הגלות... (שמות יב א)

ובראותי שבגלותנו עוד הוסיפו סרה, עד שבעוונותיהם אבדה האמונה השלמה, חששתי שאולי הגלות היא הסבה שהביאה לכך, כי הסכימו לדעת אנשי ריבנו, האומרים כי ה' סר מעלינו וכבה אור התורה, ובכולהא בעי לכפורי! אלא ראו שאינו כדאי, וגם האומות לא הניחום להתפקר. ונגד זאת באה פרשת "כי תוליד בנים" וגו' לחזק לב הגולים, ומביא ראיה להצלחתם הרוחנית הגדולה, "כי שאל נא לימים ראשונים" וגו'... (חזות קשה פרק יב)

אברבנאל:

תורה ציוה לנו - כן יאמרו תמיד, וגם בצרות הגלות לא יסורו ממנה. (דברים לג ד)

למה תאמר - להמפרשים יסתפקו ישראל בהשגחה מפני אורך הגלות. (ישעיה מ כז)

החרשים שמעו - עתה מבאר שהגלות בעוונם, והגאולה לא בזכותם כי אם בזכות יעקב אביהם, ועל שלא התפתו לע"ז בכל צרות הגלות. החרשים - שעד עתה לא שמעו בקול ה' ולא ראו נפלאותיו. (שם מב יח)

בעת רצון - אל תתמה אם בגלות הארוכה לא עניתיך בהתפללך בכל צרותיך, כי יש עת מוגבלת לישועה. (שם מט ח)

ידוע חולי - מצרות הגלות דבקו בהם חליים כמו הטחורים והקדחות. או, אפילו נבזה היה מסתיר פניו מישראל. (שם נג ג)

חפץ דכאו - על ידי הגלות, לא לכלותם אלא להחליאם. אם תשים - לפי שהיו להם אשמות, ואחרי המירוק יראה זרע וגו'. מעמל נפשו - הצדיקו את הגלות על חטאיהם. ישבע בדעתו - אף שהיה רע בגלות לתורה. צדיק - ולא הכחיש אמונתו בגלות כדי להחניף לעמים. (שם י ויא)

לכן - יקבלו שלל האומות העצומות על שמתו בגולה על קדוש ה', והעמים ביזום כפושעים, והיה סובל חטאי האומות ורשעם, והיה פוגע בהם כעבד באדונו... (שם שם יב)

עיני ה' - ישגיח עליהם גם כשחוטאים, ויענישם אבל לא ישמידם. ולא יפול צרור - יניעם לכלות מהם הרשעים, וישמור את הצדיקים שלא יפלו. (עמוס ט ח וט)

ספורנו:

לא תעשו לכם אלילים - אף על פי שתשתעבדו לאומות, כמו שעשה זה שמכר עצמו לעכו"ם, לא תמירו כבודכם בלא יועיל, וזה שלא יטעו כמו שהזכירו ז"ל שטעו רבים בעת הגולה, שאמרו לנביאים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה יש לזה על זה כלום. וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי, כמו שהזכירו חז"ל שהשיבו הנביאים על זה, כאמרם כורש עבדי, נבוכדנצר עבדי, עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי. כי אני ה' אלקיכם - אפילו בימי השעבוד, כאמרו "ואף גם זאת וגו' לא מאסתים ולא געלתים כי אני ה' אלקיכם". (ויקרא כו א)

לולי כעס אויב אגור - שמתוך כעס שיכעסו האומות על אותם השרידים יש לחוש, פן ינכרו צרימו - פן ימשכו את לב השרידים להיות כמותם. פן יאמרו - לאותם השרידים, ידינו רמה - להכחיד את ישראל מגוי, ונשארתם מתי מספר. ולא ה' פעל כל זאת - שתחשבו להמלט על ידי, אבל בהיות ישראל רבים ונפוצים בארצות רבות לא יעלה על לב כלם להשתדל בזה, כאמרם מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרם בין האומות. (דברים לב כז)

כולך יפה - כדכתיב בנינו כנטיעים וגו', ומכל זה יתבאר שה' עמך בהיותך עמו גם מבלעדי משכן וכליו, כדאמרו רז"ל העוסק בתורה אינו צריך עולה וזבח. (שיר השירים ד ז)

מלבנון כלה - אף על פי שאינך יושבת בביתי ככלה, פנו אלי ואל תשימו לב למקדש שאיננו. מלבנון תבואי - בכל מקום אשר אזכיר את שמי. (שם שם ח)

אחות לנו קטנה - אפילו בקיבוץ גלויות יהיו צדיקים מעטים, ושדים אין - ואותם מעטים אינם מלמדים דעת ה' ואינם מוחים, כי ההמון עוסק בחיי שעה בלבד. מה נעשה - אני והמשיח שגם הוא אש מצרף. (שם ח ח)

כל עמל - כל מה שיעשו אחר החורבן, כמו צדקה, בית כנסת ובית מדרש נעשה על ידי קנאת איש מרעהו - לקנות שם טוב. גם זה - ההשתדלות לקנות שם וכבוד אצל ההמון הוא הבל. (קהלת ד ד)

מהר"י יעבץ:

מי יתן מציון - רמז כי אף על פי שנסתלקה שכינה משם בעונותינו, לא נעקרה לגמרי, אף על פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדים, וכתיב (תהלים ט') "זמרו לה' יושב ציון". והנה מציון יתנוצץ אור הישועה, ואז יתבררו לעין כל האמונות הנזכרות, כאומרו "ועולתה קפצה פיה"... (תהלים יד ז)

מדרש שמואל:

ואפשר לפרש זה הדרך עצמו על כל כללות האומה הישראלית המשועבדים בזה הגלות, כי הנה השם טוב שאנו מקוים בשוב ה' את שיבת ציון, כי על אותו הזמן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", וגם נאמר "וקורא לך שם חדש", אותו השם לא ימשך לנו עד שנהיה בתכלית השפלות בין העמים עד שכמעט אבד שמנו מן הארץ, וכמו שאמר "ועלה מן הארץ", ואמרו רז"ל בזמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ואז נגד שמא וימשך שמם של ישראל, כשיחשבו כל העולם שאבד שמיה, אז באותו זמן ישקיף וירא ה' משמים... (אבות א יג)

ואפשר עוד שכיון לומר, כי הרעה אשר עושים עמנו הפרסיים בגלות הזה הכל צפוי, שהוא ית' רואה את כל הרעה אשר גמלנו, והרשות נתונה בידם להרע אותנו, כי הוא ית' מסרנו בידם לעשות בנו כחפצם ורצונם, ולכן נקראו השרים והשופטים של הפרסיים רשות, לפי שנתן להם השי"ת רשות לעשות בישראל כרצונם, וזה שאמר והרשות נתונה. ואם יקשה בעיניך כיון שהוא כן למה נתן להם רשות להרע אותנו, לזה תירץ ואמר ובטוב העולם נדון, כלומר בשביל להשיג הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא העולם נידון, כלומר מפני זה ישראל הם נדונים ביד הפרסיים... (שם ג כב)

לחם דמעה:

לא מצאה מנוח - או הטעם לכך הוא כבמדרש, שיושבת בין המצרים ואינה אוכלת פתם ויינם וכו', כדי לעשות משמרת שלא יתחתנו בהם, ועל ידי זה גדלה שנאתם. בין המצרים - להודיע מעלת ישראל, שאף על פי שהיו בהם עוונות גדולים לא יכלו להם בלי סיוע הזמן המוכן לפורענות. (איכה א ג)

שמעו - לא די שלא ניחמוני, אלא הוסיפו לצערני בשמחתם. שמעו רעתי - ידעו חטאי וששו - שעשית אותם שלוחים להענישני... (שם שם כא)

טבעו בארץ - או לא תמכו בלומדי תורה ולכן הביאם בגוים שהטילו עליהם מסים ולא יכלו ללמוד... (שם ב י)

עותתי - שכל מחשבותם רק להרע לי, כהמלך שעבר יהודי אצלו וברכו, וחתך את ראשו על שהעיז לברכו, עבר שני ולא ברכו, וחתך ראשו על שלא ברכו, שאינו אלא מבקש עילה... (שם ג נט)

על צוארנו נרדפנו - אינם רודפים על ממון אלא על עסקי נפשות, או על שביטלנו התורה שהיא ענקים לגרגרותיך, או על שהלכו נטויות גרון. יגענו - זמן רב בגלות, או אפילו אם עשינו מה שהטילו עלינו לא הניחו לנו. או יגענו על דבר שלא ינוח לנו, הממון, שרק התורה היא אוצר הנשאר לאדם, ולכן באה זאת עלינו. (שם שם ה)

אלשיך:

ובקשתם משם - לשון רבים, יבקשוהו בפירוד לבבות, ומצאת - אחד מרבים ימצאהו ויזכה לצאת מתוך העובדי גלולים, שבגזירותיהם העבידום ע"ז. בצר לך - ועוד שיתחזקו להצר לך, אך לא ירפך - להניחך ביד יצרך, ויטה בחירתך אל הטוב. ולא ישחיתך - ואם תאמר ליהרג ולא לעבור, יצילך. כי שאל נא - ואם תחשוב שאחרי שנעבוד ע"ז בגלות לא יחפוץ עוד בנו, שאל ליציאת מצרים, שגם אחרי עבדנו אלהי מצרים חרד אלינו החרדה הזאת על הר סיני. (דברים ד כט והלאה)

איש ואיש יולד בה - כשהיו ישראל בגלות לא נתערבו להקרא בבליים ומצריים, כי דבקו נפשותם למקום שיצאו ממנו ישראל. (תהלים פז ה)

איכה תרעה - מאיפה תבא פרנסתי בגלות, תחת שקבלתי השפע ממך תמיד. איכה תרביץ - איך תגין בעד הצרות השורפות כשמש, כעוטיה - למה אהיה כמתפרנסת על ידי שרי האומות. ומשיב ורעי את גדיותיך - את מקבלת מלמעלה, ואפילו הקטנים שבך. (שיר השירים א ז)

התאנה חנטה - יש ל' צדיקים בכל דור, והגפנים - תינוקות של בית רבן, על ידי שני אלו תוכלו לשוב בכל דור. (שם ב יג)

מהר"ל:

ראה גלות-כללי, נצח ישראל פרק א.

כאשר אדם שומע מה שהגיע לישראל מהצרות והשפלות בגלות, ותהרהר במחשבתך אולי השי"ת עזב אותם והם אליו כאומה אחרת או פחות מזה חס ושלום, אל יעלה כך על דעתך, כי הדעת והשכל מחייב שאינו כך, שביארנו לך כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית קודם אל הריבוי, וזו האומה היחידה הנקראת ראשית... (נצח ישראל פרק י)

יש לשאול אחר הדברים שנתבארו, מאחר שאין לדבר הזה השתנות כלל, כי השי"ת לא עזב אותם, ושכינתו יתברך עם ישראל אף כשהם פזורים בגלות, אם כן יש לך לשאול על מה זה באו על עם ה' אותן צרות משונות, והרי העובדי גלולים חוטאים הם, ולא מצאנו שבאה עליהם פורענות כזאת. ולא יספיק על כך התשובה שהחטא גורם, כי החטא נמצא בשאר האומות יותר.

יש לך לדעת, כי בא עליהם עונש גדול, כי אין ספק שישראל יותר רחוקים מן החטא משאר אומה, ואין החטא ראוי להם כלל למעלת קדושתם, ולפיכך החטא נחשב אצלם יותר יציאה מן הראוי, ולכך נענשים, והעובדי גלולים אינם נענשים כמו ישראל, וכמו כן גם נותן להם יותר שכר בשביל מצוה קטנה שעושים...

וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי לישראל משפט הצורה הנבדלת ולאומות משפט החומר, וידוע כי הצורה פועלת בחומר, וכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום הם באמת מושלים על האומות. ובשביל כך אין ראוי לצורה הפחיתות ויציאה מענין ראוי לה, כי זהו מענין הצורה עצמה שהיא שלמה בלא חסרון. ואין ענין הדבר הזה בחמרי, כי אין עצם החומר שלם. וכאשר אין הצורה כאשר ראויה להיות, הרי כאילו אין לה מציאות כלל, ולכך ישראל, שיש להם מדרגת הצורה אם אינם בשלימות, כאילו חס ושלום אין להם מציאות כלל, וכאילו הם נעדרים, והכל מושלים עליהם... וכאשר תבין דברים אלו אל אמיתת מה שראוי יפתחו לך שערים הרבה, כי דברים הרבה תלויים בזה שאין לישראל מדרגה בינונית, ורמזה זה התורה באדם, כי אמרנו כי ישראל והאדם שוים, כמו שיש לאדם מדרגת הצורה נגד שאר בעלי חיים, כן לישראל משפט הצורה נגד האומות, ואצל האדם כתיב, וירדו בדגת הים וגו', ודרשו רז"ל זכה רודה בדגת הים, לא זכה נעשה ירוד בפניהם, ולא נמצאה לאדם מדרגה בינונית...

ואם יקשה לך אם כן ראוי לישראל ההעדר כאשר חטאו, כאשר ראוי לצורה שאין לה שלימות, דבר זה אינו, כי ההעדר שאמרנו הוא העדר רוממותן וגדולתן, אבל שיגיע העדר על עצמן זה אינו. ומדמה אותם אל עפר, שאמר הכתוב "מי מנה עפר יעקב", ודרשו על זה שאם חוטאים יורדים עד עפר, ומכל מקום יש לעפר קיום יותר מהכל, כמו שאמר הכתוב "והארץ לעולם עומדת". וענין זה מופלג מאד, שיש לו קיום יותר מכל ד' היסודות, והעפר מכלה כל מתכת הניתנת בארץ, לכך אין הפורעניות מכלות את ישראל, ואדרבא, המכות והיסורין שבאים על ישראל הם קיומם, שבאים לטהר ולנקות זוהמת החטא, ודומה לזהב שיש בו סיג, אם מצרפו באש נעשה זך, והוא קיומו. ולכך הקב"ה מביאם על ישראל בענין זה שלא יהיה חס ושלום כליה בהם, ולכך תמצא בעונשם שבע על חטאותיכם, לא שהשי"ת נפרע יותר ממה שחטאו, אלא שמחלק המכה לשבע ויוכלו לעמוד בה. (שם פרק יד)

...כי השי"ת גזר על ישראל שיהיו משועבדים תחת האומות בכל חלקיהם, בגוף, נפש ושכל... ולכך שעבד אותם בד' מלכויות, כי ג' מלכויות לשעבד אותם בג' חלקי האדם, ומלכות ד' כנגד כלל האדם... ויש לך לדעת שהלילה נחלק לג' משמרות, והוא חושך, שבגלות ישראל יושבים בחושך, וגם נחלק לג' חלקים, ולכך השי"ת שואג על כל משמר אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'. כי בתחילה כאשר באו ישראל לגלות היו נותנים עליהם עול קשה ביותר, עד שהיו כחמור הנושא משא גדול, וזו מלכות בבל. חלק השני של גלות היה דור של שמד, והוא כנגד משמרת שניה, שכלבים צועקים, זהו סימן מיתה, ולכך גם על זה הקב"ה שואג כארי. חלק ג' של הגלות אין גוזרים שמד, אלא נוהגים עם ישראל כבעל עם האשה, כי האומות נחשבים לבעל לישראל בגלות, וכאשר לא תמצא האשה חן בעיני בעלה מגרשה, וכן האומות את ישראל, וכן אמר שבמשמרת ג' תינוק יונק משדי אמו, שבסוף הגלות יונקים ישראל שנחשבו תינוקות בתורה, מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד וגולים, עד שנשכחה תורה בעונותינו לגמרי.

...ותבין שכאשר אתה רואה שלימות העובדי גלולים בעולם הזה, תדע שזהו תכליתם וסופם, ואין עומדים לשלימות גדולה מזו, אבל ישראל אינם כך, אחר שתראה שאינם בשלימותם בעולם הזה, תראה מזה כי לא הגיעו לתכלית וסוף שלהם. ולא יקשה מה שהיו במעלה בימי דוד ושלמה, שאין להביא ראיה מן המעט, כאשר תראה הצרות שעברו על ישראל שלא היה להם שקט ושלוה.

ואלו דברים ביארו חכמים במדרש... אמר לו הקב"ה ליעקב אף אתה עלה (על הסולם בחלומו), באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, ואמר כשם שיש ירידה לאלו (המלאכים והשרים) כך יש לי ירידה, אמר לו הקב"ה אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה... אמר לו הקב"ה עכשיו שלא האמנת ולא עלית יהיו בניך משועבדים בד' מלכויות. יכול לעולם, תלמוד לומר אל תחת ישראל וגו'... אילו עלה יעקב עד שהיה בפועל הגמור, וזהו תכלית עליתו, בזה היתה לו דביקות גמורה בו יתברך, ולכך כאשר לא האמנת יש לבניך פירוד מן השי"ת, ואינם בפועל הגמור, והדבר שאינו בפועל הוא בשיעבוד... ואם היו עולים לשלימות מדריגתם להיות דביקים בו יתברך לגמרי לא היו משועבדים לאחרים. (שם פרק כ)

מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית מקדשנו הוא שינוי בסדר העולם, ודבר כזה אין לו קיום רק לשעה, כי אי אפשר שיוצא מהסדר ויש לו קיום. ולפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו שסידר לו השי"ת, ומכל שכן האומה הישראלית, שהיא אומה יחידה שאין לה דיבוק וחיבור כלל אל האומות מצד עצמה, ואין ראוי שתהיה עומדת בתוכם. לכך נחשבת עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע, וכל הדברים שבעולם שאינם עומדים במקומם הטבעי, הוא שינוי, ודבר זה נחשב הפסד, כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעידה המלה מקום... ולכן כאשר הקדים השי"ת הגלות שתי שנים למנין "ונושנתם" בארץ, אף אם היו גולים לארץ אחרת לא סר המקום הראשון מאתם, שהרי לא נגמרה ישיבתם שם, והם כאדם שיצא ממקומו לארץ אחרת ועדיין שם מקום הראשון עליו...

ומעתה תוכל לדעת כי הגלות בלתי טבעית לעמידת האומה היחידה שלא במקומה המסודר, ואם יש שינוי בסדר המציאות הוא לשעה בלבד, ולבסוף יחזור לסדר שלו.

ומה שישראל פזורים ונפרדים בין האומות מסוף העולם ועד סופו, והאדם יחשוב זאת לפחיתות גדולה, וכמו שאמר המן לאחשורוש "מפוזר ומפורד בין העמים", אדרבא, אילו היה לישראל ארץ מיוחדת, אם כן מאחר שיצאו ממקומם למקום מיוחד להם, דבר זה היה הפסד, אבל הם פזורים בכל העולם, ודבר זה ראוי להם, כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו, ואם לא היו ישראל לא היה נברא העולם, לכך כל העולם מקומם... אך ראויה להם הארץ הקדושה באשר הם קדושים...

והשביעם שלא יגלו את הקץ... ובמדרש שבסמוך משמע שלא יגלו סודותיהם, פירוש שלא יגלו לאומות שום דבר שהוא סוד אצלם, כי אשר מגלה סודו לאחר יש לו חבור אליו, ואין ראוי שיהיו ישראל תחת העובדי גלולים בדבר סתר, שאם יגלום הרי בדברים הנסתרים יש להם חיבור ודבר זה אינו ראוי... ודבר זה היה מרחיק הקץ חס ושלום, שלא יצאו מהעובדי גלולים, כי הקץ הוא ממדרגה עליונה נסתרת, שאין שולטים עליה עכו"ם, ואם מגלים להם הסוד הם תחתם אף במסתורין שלהם... (שם פרק כד)

התבאר לך, שהשי"ת גזר קיום הגלות, כי הדבר היוצא מסדר המציאות צריך שמירה ביותר וחיזוק שיעמוד. ודבר זה הוא ביטול לישראל שאינם נחשבים אומה בפני עצמה, וידוע כי הדבר שאינו שלם ממהר להיות נשבר, ולכן ישראל הנפזרים ומפורדים צריכים שיהיו נשמרים מן החילוק והפירוד, כי הדבר שהוא חלק אינו חזק ומוכן לקבל התפעלות יותר, שלא כדבר השלם, שהוא חזק יותר ואינו מוכן לקבל התפעלות. והחכמים הנאמנים גילו דברים אלו בחכמתם הרמה, ואמרו בספרי, אמר ר' אלעזר הקפר, גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת גלולים אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם... כי עצם הגלות הוא פיזור, וכאשר הם מחולקים בעצמם הם מוסיפים חילוק ופיזור על מה שנתן להם השי"ת, והיפך זה כאשר הם עם אחד נחשב דבר זה יציאה מן הפיזור והגלות... כלל הדבר, כאשר ישראל אומה שלמה בעצמם נבדלים מן האומות, אין האומות פועלים ושולטים בהם, כאשר אם חלק לבבם בעצמם או שיש להם חיבור אל העובדי גלולים, או במלבושיהם, ודבר זה עצמו הוא סבת הגלות.

וכבר נשאלנו על זה מן העכו"ם באמרם אתם ישראל האומה הטובה, אם כן איך משתוקקים אל הרע תמיד, ולא שחפצים ברע למתנגדים אל דתם, רק גם לאותו שהוא עמיתו עמו בתורה ובמצוות מבקש רעתו, והתורה אמרה, "ואהבת לרעך כמוך", ובאמת דבר זה גנאי נגד העובדי גלולים שאין מדה זאת נמצאת ביניהם. וזאת תשובתנו: מה שאין האומה הזאת באהבה איש עם אחיו הוא עצם הגלות אשר הפריד השי"ת את החיבור שלהם וחילקם והפיצם, ודבר זה גורם שיהיו מחולקים בדעתם, שאם היה להם לב אחד אין כאן פיזור בין העובדי גלולים, והשי"ת גזר שיהיו מחולקים.

על זה משיבים: הפירוד נראה בשורש מחצב שלכם, כי כאשר היו בני יעקב שנים עשר היו מקנאים בצעיר אחיהם, וגם אחר כך היו קרח ועדתו מקנאים על כהונת אהרן, ולכן ראוי לומר שהדבר סגולה בכם. השבתי: כן הוא, שהוא סגולה בישראל והשטן מגרה ביותר להרוס בית בנוי, ממה שיהרוס בית מהורס, וכמו כן היה השטן מגרה שילכו אחר ע"ז.

והתבאר לך כי קיום ישראל בגלותם הוא התאחדותם והתחברם יחד, והפרדם מן העובדי גלולים מובדלים מהם באכילה שהיא קיום האדם, בגופיהם על ידי המילה, בבית דירה על ידי מזוזה, עד שיש הבדל בכל הדברים השייכים לאדם... ולכך הכתוב מייחס העובדי גלולים למים ואת ישראל לאש, שאם נתערבו יחד המים מכבים האש, ואם האש רחוק ונבדל מהמים אז האש מכלה ומייבש המים, מכלה אותו ומתיש כחו... (שם פרק כה)

כבר התבאר לך, שגלות ישראל עם שהוא חסרון מצד עצמו, לישראל הוא סבה אל הטוב המקווה לנו בסוף, כי כל הויה יקדים לה העדר. וכאשר הוציא אותם מהגלות, ובזה לקח השי"ת אותם לו לעם, וקודם לזה היו תחת יד העובדי גלולים, וכאילו לא היתה להם מציאות כלל, אם כן במה שהם אל השי"ת בזה נמצאו בפועל, אחר שלא היתה להם קודם מציאות בפועל כלל, ובזה השי"ת אמיתת מציאותם, והשי"ת נחשב צורתם מאחר שהיו משועבדים למצרים ולא היתה להם מציאות קודם, והשי"ת הוציאם לעבודתו, ובזה בעצם שלהם הוא יתברך אלקיהם... (שם פרק ל)

ראה עוד גלות-כללי שם פרק לב.

אמר יהודה בן לא"א בצלאל ז"ל הנחמות העתידות לבא על ישראל וירושלים אל יעלה על דעתך שאפשר הספור והדבור בהם, ואף שתשלוט בהם המחשבה, כי הוא מהנמנעות. שים לנגד עיניך הצרות אשר היו בעם ה', וכי אפשר שיבא בהם הסיפור ותשלוט המחשבה, אם יספרום לא יאמינום, ויאמרו הלא זו חידה ומשל. ואם היינו חס ושלום מזרע זרים לא זרח כבוד ה' עליהם ולא ראינו תורת אלקינו היה קשה להאמינם... כסא כבוד מקום מקדשנו שלטו בו ערלים, ונכנסו בו טמאים, עליונים חילקו בהם דינים, ונהרגים ונשרפים, לוקים וגולים זה עידן ועידנים, לא היתה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם עד כי השביעו נפשם מהם ותקיא נפשם גם אותם, אומרים סורו טמא, נתנו עליהם חוקים חדשים מקרוב באו לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זלות... הלא אם כל האגמים דיו וכל קני הים קולמוסין וכל שמים יריעות וכל בני אדם סופרים לא יספיקו לכתוב התלאות המשונות יוצאות מטבע העולם... (שם פרק מט)

עד שנראה כי ישראל עיקר העולם ונחשבים צורת העולם, ואם היו בטלים חס ושלום היה העולם בטל. ואף בהיותם בארץ אויביהם והם בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו שפלים וירודים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה, כי עיקר שפלות ישראל שהם פזורים בין העמים בכל העולם, ונראה בתחילת הדעת שאי אפשר שיהיה חסרון לאומה יותר מזה, עד שיאמרו העמים כי אי אפשר שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי. ונתבאר לך כי פיזור ישראל בכל העולם מורה על מעלה אלקית שלהם, כי יש להם מקום בארץ שהיא עיקר העולם, כי ארץ ישראל קדושה וראויה לעם קדוש, וכאשר גלו מן הארץ נתפזרו בכל העולם, שכך ראוי לאומה שהיא כל העולם, שיהיה מקומם בכל העולם... ואל יקשה לך מה שהיו ישראל במצרים שהוא מקום מיוחד, כי עדיין לא היתה אז לישראל המעלה העליונה... (שם פרק נו)

ואמר כשנכנסו לכרם שביבנה אמרו, עתידה שתשתכח תורה מישראל לגמרי, פירוש, בסוף הקץ והגלות הארוך הזה והשי"ת נתרחק מישראל לגמרי, דבר זה שכחת התורה, כי כאשר היתה התורה עם ישראל מיד היה השי"ת עמהם... ושכחת התורה על ידי ד' סבות, האחד קוצר המשיג, והב', עומק המושג, והג' קושי הפרנסה, ואין לו פנאי לעסוק בתורה, הד', כובד הגלות ועול האומות... (תפארת ישראל פרק נו)

ושמתם את דברי - ולי נראה דהאי קרא ושמתם בכל זמן איירי לעולם אתם חייבים במצות... ויש מפרשים כי כאשר גלו בין האומות ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם רק על דרך שאלה ושכירות ואם כן לא יקיימו ישראל מצות מזוזה בגלות, וכן תפילין מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין, דבימיהם דאגת וטרדת הגלות יותר וגורם היה הסח הדעת... ואם כן יהיו המצות עליהם כחדשים כשיחזרו לכרך, לכך אמר שאף בחוצה לארץ יקנו להם בתים כדי שיעשו מזוזה, וגם בגלות יסירו הטרדות ויתחייבו בתפלין כדי שלא יהיו נראים חדשים. (גור אריה דברים יא יח)

אלו גלות שבבבל וכו', כי השי"ת גזר על ישראל "בבלה יובאו ושם יהיו" (ירמיה כ"ז), ומאחר שהיתה גזירת השי"ת כך עליהם וכאלו היה ארצם מקומם, כי בבל ראוי אל גלות ישראל, שכך אמרו בפסחים פ"ז ב'... אבל שאר ארצות נאמר עליהם (דברים כ"ח) "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכך רגליך", כי הדבר שאינו במקומו אינו נוח כלל. ודבר זה הוא סבת הגירושים והטלטולים שהם בגלות הזה ובמדינות הללו, כי לא גזר השי"ת על ישראל בארצות אלו כמו שגזר על ישראל בבלה יובאו ושם יהיו... (חידושי אגדות מנחות קט א)

של"ה:

...השיבה רחל אני אכניס צרתי לביתי, הנה ישראל בחוץ לארץ עובדים ע"ז בטהרה, כי לבם לשמים אבל מכניסים צרה לבית, כי בעונותינו הרבים מפסיקה ביניהם הצרה, שהיא הקליפה, אבל היא לנו לאונס, כי גלינו מעל שולחן אבינו, מכל מקום שערי דמעות לא ננעלו, והתפלה בוקעת ועולה דרך ארץ ישראל, כך אמרה רחל, אף על פי שאנחנו בחוץ לארץ תועיל התפלה בזכות זה שאכניס צרה לביתי. (תורה שבכתב ויצא)

רמח"ל:

ראה גלות-כללי מאמר הגאולה.

אמנם באמת כאשר ישראל מוכנים כראוי, אז נמשך בתוכם התפשטות מתוך החוט הזה בנשמתם, כי גם למעלה יש פנימיות זה לפנים מזה, והחוט הזה פנימי מכולם, וכן בישראל לפעמים נמשך החוט הזה בבחינת החוט עצמו, ואז הוא תוקפם של ישראל ונקראים "בנים אתם". וכאשר מקבלים כך אזי מגיעים אל פנימיות ההשגה. ובזמן שנחרב הבית נאמר "במחשכים הושיבני", כי אין ההתפשטות מגיעה לישראל כי אם בבחינת הכלים לבד, והפנימיות מסתלקת, ואז נאמר "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך". וסוד הענין כי אין שליטה לקליפות בהארות הפנימיות, כי אם בבחינת הכלים לבד... ובהיות הנהגת ישראל כך לבד גברו הקליפות הרבה, ואז נאמר "ולא אתנו יודע מה"... (אדיר במרום דף ו)

וסוד זה כי הקב"ה שם העניים והעשירים, והנה העוני מתחלק לב' מדרגות, עני הצריך לצדקה שלא על מנת להחזיר, ויש שלוה ומחזיר, זה וזה צריכים לקבל השפעה על ידי אחר, לכך נשארים במדרגה זו של עבד, וצריך לטרוח על שיביא המעות. והנה מי שירד למדרגה זו של עבד, האורות נסתמים אליו הרבה, והסימן עבד פטור מן המצוות, ואם המלוה דוחק עליו גורם לו ירידה יותר, לכך ציוה הכתוב לא תהיה לו כנושה.

והנה ישראל חטאו הרבה והיו חס ושלום חייבים כליה, מה עשה הקב"ה לוה מס"מ הרשע, והיינו שרצה שיאריך לו הזמן וזקף עליו במלוה את החוב, אם לא ישובו בתשובה חס ושלום יאבדם, וגם ההלואה זאת לא היתה בחנם אלא בריבית, והיא כל השלוה והגדולה שניתנה לעוברי רצונו, והנה לכן צריך שלא יקנאו ישראל בהם או ללכת בדרכיהם, כי זאת להם תחת מה שהניח ס"מ הרשע קיום לעולם ולישראל, ואורך הזמן עד שיחזרו בתשובה. והנה על זה כתיב תחת עבד כי ימלוך שהוא ס"מ שמתגאה בכחו ושרים הולכים כעבדים שנעשו עבדים לפניו מפני ההלואה הזאת, והוא בחינת מט"ט בסוד ימי החול בגלות, והוא תמיד נעשה כנושה לדחקו בעבור חובו, וגורם ירידה וסיתום תמיד, ומכאן נמשכו הגזירות רבות שהיו בעונותינו הרבים בזמן הגלות. ולכן צריך לתקן תמיד תיקונים בעבור זה, כי באמת הגלות היא קלקול גדול שכולל כמה מיני קלקולים... (שם דף יב)

...ועל כן גזר שלא יהיה הקילקול ביטול גמור, שלא ישאיר זכר מן המתבטל, אבל עשה שיהיו קילקולים שיכולים לתקן, כי תתקיים הוויית הנבראים אפילו בתוך הקילקולים עד שתשוב לאיתנה כחולה מתרפא... וישראל בגלות הורידם עד עפר, ועם כל זה כתוב "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (ויקרא כ"ח), כי אין הקב"ה ניחם על מעשיו הטובים שימאסם, ואינו שעזבם ודחם בשתי ידים חס וחלילה, אלא מניח להם לסבול מה שהוא ידוע היותו סוף סוף לטובתם, על כן הוא מקיים מציאותם אבל מניחם להצטרף בכור הנסיונות של הצרות הרבות, ואחר ישובו יפרחו כגפן... (דעת תבונות קל)

ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית קדשו ותפארתו... במחשכים הושיבני, והתחילה החכמה להסתלק מישראל, והנה כלם משתקעים והולכים בחושך הגדול הזה בכל הדורות ונמצאו רחוקים מהשכינה הקדושה, כי אף על פי שאין ישראל משתנים מקדושתם לעולמי עולמים, ונאמר עליהם ישראל עם קרובו, אלא שהחושך מחשיך ואי אפשר להם להביט באורה אף על פי שהוא קרוב להם. אבל הא-ל ברחמיו השאיר לנו שריד, והיינו פשט התורה, שזה נתנו מורשה שלא ימוש מפינו לעולם ועד, ומצד זה נמצאנו קרובים אליו, אם לא בגלוי לפחות בהסתר פנים, ועל דבר זה נאמר "אסתירה פני מהם אראה", אף על פי שאסתיר אראה. אבל צרה גדולה היא לעמנו שלא יוכלו לאור באור החיים להמצא בקרבתו יתברך ולעמוד בסודו, כי לכך נוצרו.

והוא ענין "תרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה" וגו', שהוא הגלות, כי בגלות המצב של ישראל הוא כאיש ישן... כי השינה נמשכת משליטת עשני הגיהנם שהם הסותמים על העינים, ואינם מניחים אותם להתלבש באור העליון כראוי... (הקדמת מאמר הויכוח)

ואשר שאלני על ענין שריפת הספרים... סוד זה הוא "זאת חוקת התורה", ממש ענין הפרה האדומה, שהשכינה מוסרת עצמה לשריפת הדין החזק להציל את ישראל, והיא הנתנת לטהרת טמאים שאין להם טהרה אלא היא... והיא עצמה הטומאה של הגלות בסוד "במחשכים הושיבני כמתי עולם", ועל כן "היא העולה על מוקדה כל הלילה". אבל צריך שתהיה התעוררות לזה למטה, ולכן בזמן שבית המקדש קיים היה אפר הפרה, וכיון שחרב הבית ואין פרה, הוצרכה התורה עצמה בעונותינו הרבים לימסר לשרפה כך בעבור ישראל, וזה מתקן גם כן גלות התורה... והאמת כי הגדר לזה הוא שיהיו ישראל ממיתים עצמם על דברי תורה, ולכן נאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", וכרז"ל. ועתה אמת הוא וודאי שקטרוג גודל נתעורר על ישראל, והיתה צריכה התורה לימסר על ישראל חס ושלום אפילו לשרפה... כי התורה מראה עצמה כאילו נמסרת לזרים, ושם נאמר "צור תעודה חתום בלימודי", כי אדרבא מסתלקת מידם וניתנת תחת שמירה עליונה של גבורים מגבורי ישראל... והאמת כי במקומות אלו היו קטרוגי תורה יותר, כי יותר לא המיתו עצמם והלכו אחר הנאות העולם, כי כן בכל איטליא... (גזרת כתבי הקדש)

נמצא, כי כשישראל היה על אדמתו היה חבל ההשגחה בא מלמעלה למטה בלי שום אמצעי, ושאר אומות העולם היו ניזונים מתמציתה של ארץ ישראל... ובעוונות הרבים, כאשר חטאו ישראל ונתחייבו גלות בין שרי אומות העולם, אשר מצד גלותם הוצרכה השכינה לילך עמהם בגלותם, כדי להשגיח עליהם לזונם ולפרנסם על ידי האפוטרופסים, שרי האומות, והוצרכה להשפיע מיטב שפעה לשרי האומות, כדי שעל ידם יתפרנסו ישראל, וההשגחה הולכת בדרך עקום להשפיע לשרי אומות כחות החיצוניים, מה שהיו לוקחים קודם הגלות רק תמצית השפע, שהוא המותרות... והאומות נוטלות מיטב שפעה, וישראל בעוונותינו הרבים תמצית דתמצית, וזהו צער גדול לשכינה, לפי בחינתנו, לא שיהיה חס ושלום ממש איזה צער וגלות לשכינה, כי הוד והדר לפניו... והמשכיל יבין... אלא שהם מושלים על השפע, ואין לך חולשה גדולה מזו ופגם בשכינה, כי כמו שיש פירוד למטה מפורזת ומפורדת האומה הישראלית בין ע' אומות, כמו כן, כביכול יש פירוד למעלה, כי השכינה מפזרת ומפרדת השגחה להיטיב בין שרי אומות עובדי ע"ז, כי בכל מקום שגלו, שכינה גלתה עמהם להשגיח עליהם, לזונם ולפרנסם, נמצא שהצינורות מעוקמים ומפוזרים וכו', בין שרי האומות, ושכינה כלתה גם נכספה להיות ביחד שיהיו צנורות מתאחדים מתיחדים בראשם של ישראל... (גלות השכינה)

כלי יקר:

בלבת אש מתוך הסנה - ...דבר אחר רמז למה שנאמר "אכן נודע הדבר", מפני מה ישראל שרויין בצרה יותר מכל האומות, לפי שיש בהם דלטורין משמיעים קול ענות בחרופים וגדופים על שכבי וערי, כקוצים הללו המשמיעים קול כשהוא בוער באש, כך ישראל אפילו בזמן שאש הצרות מתלקחת סביביו, מכל מקום כל אחד לחבירו קוץ מכאוב וסילון ממאיר כמנהג דורות הללו... וזו עיקר הסיבה לישראל להיות בגלות מצד השנאה והקנאה שביניהם יותר מבכל האומות... (שמות ג ב)

ורדף אותם קול עלה נידף - הדא הוא דכתיב "וכשלו איש באחיו", כי זה מדבר בפירוד לבבות המצוי בישראל יותר מבכל האומות, כמו שנאמר "ואתכם אזרה בגוים", כמזרה שאין אחת דבוקה בחברתה, כך ישראל גם בהיותם בארץ אויביהם הם מפורדים איש מעל אחיו, אף על פי שמדרך הגולים לנחם זה את זה, אבל ישראל אינם כך... וכל אחד דוחף את חבירו בחזקת היד ומבקש להדיחו ממצבו להתגולל ולהתנפל עליו כקללת אחיה השילוני, שנאמר (מ"א י"ד) "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים", כי כל קנה נדחה ומתנודד מפני הרוח הנושב בו, ונוסף על דחיפת הרוח כל קנה דוחף את חברו... (ויקרא כו לו)

והתודו את עונם - מה שנאמר אחר הוידוי "אף אני אלך עמם בקרי"... שאף על פי שמתודים ומודים שחטא זה גרם להם, מכל מקום הם מועלים והולכים עוד טומאתם בם כמנהג דורינו, שהכל מודים שכמה עבירות ידועות מסבבות כל התלאה, ואף על פי כן אינן שבים מהם... (שם שם מא)

אם לא תשמור לעשות - ...אלא ודאי שהנביא ישעיה מדבר בדור המקיים המצות, אך לא מיראת ה' כי אם מחמת איזו תכלית חיצונית המכריחם על זה או מחמת יראת איזה אדם המכריחם, ודבר זה גורם חילול השם, כי בלי ספק שהקב"ה בוחן לבות שאין עשייתם לשמה, ומענישם על רוח מחשבתם, והרואים אותם עסוקים בתורה ומצוה יקראו תגר על ה'... כי כל דבר הנעשה על צד ההכרח אין בו שלימות, כי בסור המכריח ישוב לסורו, על כן צוה ה' לפרסם עליהם ולגלה רעתם בקהל בדור שאין עושין כי אם מהכרח איזו תכלית מדומי כעושר וכבוד, אשר אליו הוא נושא את נפשו כמנהג דורינו זה, על זה אמר "אם לא תשמור" וגו', והוא מדבר בדור השומר ולומד ועושה אך לא מיראת ה'... (דברים כח נח)

אור החיים:

...ורומז לגלויות שבעונות ישראל, שהיא מניעת דירתו ית' בארץ, תהו ובהו מנין ת"ל כגלות מצרים... וחושך ירמוז לגלותנו המר, ארכו וכבדו במסים וכו' ובפרט במערב שלנו, ובעונותינו רבו פריצי ישראל והותר להם נבלות פה וש"ש ולשון הרע וגזל ומונעים מלשוב... (בראשית א א)

מבית עבדים - אני הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון. ואם תאמר למה לא הגדלת חסדך והמשלת את ישראל עליהם בארץ אויביהם, לזה אמר כי טעם הדבר לצד שהארץ היא בית עבדים, כי ה' חלק מקומות העולם לשרי מעלה, חוץ מארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול... (שמות כ א)

ראה עוד גלות-כללי שמות כא יא, ויקרא כה כה ומ.

ואתכם אזרה בגוים - ...כאן רמז לב' דברים, אומרו אזרה שלא יעלו בחומה בגוים, ושלא ימרדו בגוים, ואומרו והריקותי אחריכם חרב יתבאר על דרך שאמרו שם, וז"ל א"ל הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, והוא אומרו והריקותי אחריכם חרב. (ויקרא כו לג)

והתודו את עונם - ...כי לצד שטעות מתמידי העבירות תבא להם מעין טועה בראותם מה שלפניהם התעיבו עול שנה אחר שנה ודרכם צלחה ושלותם רבה אף כי חטאתם כבדה, מזה לא יפחד עשות רשע וימאן לקחת מוסר... ולזה כשפעל ה' ועשה בהם נקמות עונותם לא האמינו כי על פועל הרע שילם להם ויוכיחו מהראשונים, לזה אמר ה' בעת שובם ויבואו להתודות צריכין להתודות גם כן כי אבותיהם חטאו... (שם שם מ)

נפש החיים:

ומעת חורבן בית מקדשנו, וגלו הבנים מעל שולחן אביהם, שכינת כבודו יתברך אזלא ומתרכא (הולכת ומתגרשת) כביכול, ולא תרגיע, ואין שיור רק התורה הזאת, כשישראל עם קדש מהגים בה כראוי, הן המה לה למקדש מעט להכין אותה לסעדה, ושורה עמהם, ופורשת כנפיה עליהם כביכול, ובין כך יש לה מנוח מעט... (שער ה פרק לד)

הכתב והקבלה:

והתוודו - ...שבהכירם גודל חטאם ויודו עליהם, יצדיקו עליהם את הדין ויודו שלטובתם הענשתים בקושי הצרות ובכור הגליות, כדי להכניע יצר לבבם הרע, אולי ישובו מדרכיהם הרעים וייטיבו מעשיהם... גם בעת התודותם על חטאם ישימו על לבם להצדיק עליהם דין שמים... ועוד יבואו בעת וודוי חטאם לכלל דעת להכיר הטובות הגדולות שהטבתי עמהם בהיותם בארץ לא להם, אף שלא היו רק כשה אחד בין שבעים זאבים, מכל מקום הייתי עומד עליהם לשמרם כרועה את עדרו... (ויקרא כו מ)

מלבי"ם:

כי מן הבאר ההיא - גם בגלות רק מן הבאר ההיא ישקו העדרים, שכל קיומם הוא על ידי השגחת ה' ושפעו, רק שהאבן גדולה על פי הבאר - שהיצר הרע והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו, רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים - שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי לאחד... (בראשית כט ב)

וכשלו איש באחיו - אחר שאמר שיפלו מעצמם מסבת העיפות ותשות כח לא יצדק שיכשלו איש באחיו, מפרש שרוצה לומר איש בעון אחיו בסבת הערבות... (ויקרא כו לז)

הפרשה הזאת תצוה מה שיעשו בני ישראל אחרי שיבאו עליהם הברכות והקללות, וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים שהיו חולים בחולי הנפש היתה רפואתם להלוך במדבר ולקבל התורה, ובהתם הדברים האלה באה רפואתם, ועתה שכבר ניתנה התורה שלא תוכל להיות הרפואה הזאת, תהיה רפואתם הברכות והקללות, ובהתם כל הברכות והקללות אז ירפאו מחולי הנפש, וישיבו אל לבם לראות איך שה' שוכן אתם בתוך גלותם, ועל ידי זה ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצותיו, ויהיה להם צער על שרובי התורה כמו הקרבנות וכל מצות התלויות בארץ אי אפשר להם לקיים עתה... (דברים כט כח, וראה שם עוד)

כל היום - קודם מסביר היסורין שצריכים לעבור על כלל האומה להסיר מהם חלאת התאוות, ולהגביר כח השכל והנפש, שזו תכלית הגלויות, כמו שעל ידי החריש יסיר הקוצים ויפתח האדמה לזרע, כן צריך להסיר באדם התאוות והציורים הרעים הנולדים בימי הילדות, כדי שיוכלו לצמח צמחי המוסר והחכמה... (ישעיה כח כד)

העניים - בגלות נתייאשו מפני חולשתם ועניים, ה' - שנקרא כך מצד עצמו יענם, ואלקי ישראל - מצד דביקותו בהם לא יעזבם כלל. (שם מא יז)

קצפתי מעט - ...הגוים לא רק הענישו את ישראל כי אם התאכזרו להם שלא כדרך העולם, ואף נגד זקנים. (שם מז ו)

אמרו לנפשך שחי - רצו לתת להם בגלותם חירות הגוף בתנאי שישעבדו נפשם לעכו"ם, ותשימי כארץ - ואת בחרת בעינויי הגוף יותר מבעינויי הנפש. (שם נא כג)

חלינו הוא נשא - יראו שהחלאים באו עליהם מפני שהאומות השפילום כל כך, ולא מרוע טבעם, מכאובנו - וממה שהכאבנום כדי שיקבלו דתם. (שם נג ד)

בעווננו - חטא השכל על שרצו להכריחם לאמונתם, מוסר שלומנו - חשבו שאם ייסרו את ישראל יהיה להם שלום. מעוצר - וכל הרעות האלו באו עליהם ממושלי המדינות וממשפטי הארצות, מי ישוחח - מי יוכל לומר על איזה חטא הומתו. (שם נג ה וח)

אם למד - עיקר מה שהגלה את ישראל לתוך הגוים הוא, שילמדו מהם תורת אמת. (ירמיה יב טז)

חרפה לשכנינו - ולא רצו עוד לקנותינו לעבדים, כי חרפה להם שכנות יהודי. (תהלים מד יד)

בבריתך - לא כפרנו בברית מילה ושבת בשעבוד, ותט אשורנו - הגם שלפעמים מכובד הגלות לא יכולנו לקיים מצוות כראוי, לבנו לא נסוג אחור. ותכס עלינו בצלמות - מיתות משונות ויסורים לצאת מן הדת. (שם שם יח וכ)

לקאת - דמינו לקאת ההולך בהחבא מהמדבר לים לשלות דגי מזונו, שקדתי - אחר כך הרשוני ברוב השתדלותי לגור בעיר, אך גם שם הייתי בודד. (שם קב ח)

עת צרה - גדולה לישראל על פי המערכה, ויעמד מיכאל להצילם במערכה הנסית. (דניאל יב א)

ראה גם גלות-כללי דברים כט כח.

רש"ר הירש:

אשר אם יוכל איש למנות - אין אדם יכל לקבוע מכסה, העפר הוא חומר היסוד לכל היצורים הגשמיים, ואין אדם יכול להקציב מכסת עפר לארץ בכלל וליצוריה בפרט, דבר זה מסור בידי ה', שברא את הארץ ושליט בה. וכן הדבר גם בבני אברהם, שום כח בעולם לא ישלוט בהם להגביל את קיומם הכמותי, העפר הוא חומר יסוד לכל יצור גשמי... וכן הדבר גם בזרע אברהם (במובן רוחני)... אתה בבחינת "דבר חשוב" ו"דבר המעמיד", שאינם בטלים לעולם, אתה לא תהיה בטל בעמים, אלא היפוכו של דבר, תתהלך בקרבם - כמנצחם ואדונם שלעתיד... (בראשית יג טז)

לא אעשה - ...על כל פנים ראה אברהם ולמד מפעולת השגחה זו לו ולזרעו, שאם הצדיקים מעטים בקרב זרעו, שהם מצדם מיעוט קטן בגוים, אין להם להתייאש מהטבת מצב הכלל, שהרי אפילו בסדום המושחתת היתה תקוה להטבה על ידי עשרה צדיקים! (שם יח כט)

ראה עוד גלות-כללי, שם כו יד.

וישלח יעקב - הפגישה בין עשו ה"עשוי" וגמור במצב חייו, לבין האח שצריך לעמול קשה עד שמשיג את ברכתו, היא דוגמא לכל חיי הגלות, חיי משפחה מאושרים בצד אחד, מול ברק חיצוני של כח פוליטי בצד השני, שם העמדה הסוציאלית והכח הפוליטי הם מטרות החיים, ולא האנושי שבאדם... (שם לב ד)

וכלכלתי אותך - כאן מראה לנו איך כל פעולה קטנה עומדת בשירות מילוי התכנית האלקית, בעבור משקל ב' סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על אחיו נתקיימה ברית בין הבתרים. בכנען לא היו מתפתחים לעם, כי אם מתפזרים בין התושבים הכנענים. הנגוד המצרי פעל עליהם כמו הגיטאות, הם שהרחיקו את היהודים מהמצב החשוך של ימי הבינים. כדי שיוכלו להתיישב במצרים היה יוסף העברי צריך להיות מושל שם, ולנשל את המצרים מאדמותיהם, וכן הביאה ההשגחה נדידת עמים מופלאה לאירופה, כך שציווי הגירוש הבאים מתוך אי סובלנות בססמא "יהודים לארץ ישראל", תוכל לפגוש בשאלה הנגדית, כלום עריסות אבותיכם עמדו פה מעולם? (שם מה יא)

עד כי יבא שילה - ...הנה ימים באים ומלכות בית דוד תיראה בשפל המדרגה, בקצה התחתון, הכל ידמו כי יומו האחרון הגיע, עוצמתו בטלה... והנה דוקא אז, כאשר קברני ההיסטוריה כבר יזמינו ארון לגוויתו, הרי לו יקהת עמים יקום כאיש ויירש את יקהת עמים... (שם מט י)

והתודו - בגלות ישנה האפשרות שיוסיפו לחטא להיות ככל הגוים, ואז ימקו בעוונם עד שיגיעו להכרה של והתודו את עוונם, כי שוויון רוחם כלפי התורה לא הביא להם חיים כי אם התפוררות... העון החדש של הגלות - עזיבת התורה מדעת, בתוקף התנאים שנשתנו, מקורה "בארצות אויביכם", והיא מלמדת זכות על עצמה, בטענת הנמצאים של אדמת נכר. מובן שגם "עונות אבותם" שהביאו אותם לגלות עדיין יהיו אתם, הגלות לא ריפאה אותם מאותה אדישות, המשאירה את ההליכה עם ה' רק למקרה. והתודו - לבסוף נסיון זה ילמד אותם, שבגידתם בגלות הנעשית מדעת, והמשך אדישותם כלפי התורה לא נתנו להם חיים, אלא הביאו אותם לכלל רקבון, לכלל ניוון רוחני, מוסרי וחברתי. נסיון זה יביא אותם לידי כך, שיכירו את עצמם ויתודו על עצמם, יודו כי במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי, בחוסר כובד הראש באדישות, באלה התגלה רק עונם ועוון אבותם...

והבאתי אותם בארץ - ולא כתב "אל ארץ", כנראה רוצה לומר שיביאם חזרה לארצם, והבאה זו תהיה על ידי המאורעות בארץ אויביהם והמאורעות הכללים, אלו יביאו לידי כוננות של חזרה לעצמאות ושיבה למולדת. 

או אז יכנע - הם לא ימשיכו ללכת בעוון אבותם ולא יוסיפו עליו עוון חדש, שמקורו בגלות אלא אז, אחרי כל מכות הכלייה של התקופה הראשונה בגלות, ייכנע לב הנשארים בהם. לבם ייכנע לה' ויחדל מהיות "ערל" ובלתי נכנע לו. ואז ירצו את עונם - יקבלו בשמחה את גורלם בגלות ויקיימו בשמחה את תפקידם בגלות, אם יראו בכך ריצוי עונם המתקן את המעוות של חטא עברם... (ויקרא כו מ ומא)

...מאות בשנים יתהלכו בנסיבות ובמצבים שבהם קיום כל מצוה יהיה כרוך בהקרבה של שמחת חיים ובוויתור על זכות אדם. בנסיבות אלה ייראו מצות ה' כ"חקים לא טובים", וכ"משפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ'). גדולה מזו, בשכר קיום מצות יהיו צפויים לצער וליגון, למאסר ולמדורת אש. במלה אחת, המכריזה על עזיבתם את התורה, יוכלו להיפטר מכל הצער והיגון הצפויים להם ולבניהם, אם יאמרו אותה מלה, יהיו זוכים בכל האושר ובכל הכבוד בקרב העמים, אך הם לא יאמרו אותה מלה. עם תורת ה' בידיהם יעלו בשמחה על המוקד, לקיים מצוות ה' יבנו בשמחה את בתיהם יערכו את נישואיהם, יחנכו את בניהם, בתורה יחיו ובאוהלה ימותו, ולא ישיתו אל ליבם לקרבן ולמחסור, לרדיפות וליגון שהם מביאים על עצמם ועל בניהם, בקיום המצות יראו את מטרתם הראשונה, שאיננה תלויה בשום תנאי. וכל השאר - כל עמדת חיים וכל אושר חיים יהיה בעיניהם מותנה ונתון למקרה, וכך ירצו את עונם... (שם שם מג)

בצר לך - נראה שניגוד זה יביא לידי מאבק אחרון, וצרה נשקפת לישראל באחרית הימים. אולם כל הנסיונות שעברו על ישראל כבר זיקקו וחיזקו את לבו, ולפיכך מתוך אותה צרה אחרונה ישוב אל ה' באחרית הימים וישמע בקולו לעד... (דברים ד ל)

ושמתם את דברי אלה - ...המצות האמורות כאן ובפסוק הבא נוהגות גם בחוץ לארץ (מצות הגוף, תפלין ותלמוד תורה), יוצאים מכלל זה (שמצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחוץ לארץ) כלאי אילן וערלה. תרומות ומעשרות נוהגים מדרבנן גם בארצות הסמוכות לארץ ישראל, ואילו חלה נוהגת מדרבנן בכל מקום, וכן כלאי הכרם אסורים בכל מקום... (שם יא יח)

לא תשכח - אל תשכח דבר זה, אם יבא יום ותרצה להדמות לעמלק, וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה, אם יבא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות, אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות... אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה, שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלקיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות... (שם כה יט)

לא תרגיע - לא תגיע בהם לכלל מנוחה, לא תאפשר לנפשך לבא לכלל מנוחה, לא תוכל לעצור את המיית נפשך. ולא יהיה מנוח לכף רגלך - גם מבחינה חיצונית לא תהיה פיסת אדמה שתתן לרגלך את הזכות למנוחה בטוחה, בשום מקום לא תיטמע באוכלוסיה מתוך שוויון זכויות.

וכליון עינים - תמיד תירא מפני אסון חדש. לעולם לא תראה את סיפוק משאלותיך. ודאבון נפש - תמיד תאבל נפשך על אבידה מכאיבה. האוכלוסים שה' הביאך אל קרבם ישמרו כלפיך על עמדה של התנגדות ולפיכך תמיד תירא מפני העתיד, לא תוכל לשמוח בהווה, ורק זכרונות של צער יהיו בלבך מן העבר... (שם שם סה)

כי ידעתי את יצרו - ...ואם נסקור עתה את אלפי השנים שעברו על העם הזה ועל תורת משה, הרי בעינינו ראינו כי הכל התגשם במרוצת הדורות, בסופו של דבר, ודוקא בעתות ייסורים קשים, התאחד העם הזה עם התורה הזאת, ולמען התורה הזאת הוא עמד בעינויים שאין להם דוגמה בהיסטוריה, והתורה הזאת היתה לו לכנפי נשרים שהנהגת ה' נשאה אותו על גביהן, מעל כל המבחנים ובעיצומו של עולם המושיט לו רק איבה ונאצה התנכרות ותנאי ניוון - למען יגיע לעוז רוח, לכח חיים, ולחידוש נעורים מתמיד. ויחד עם זה היתה התורה מקור של אורה ואמת לכל העולם... ואמרת הכנף של ההיסטוריה היהודית, "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים ק"ו), התגשמה בשתי משמעויותיה... ה' בחר בעם הזה דוקא בשל כפל תכונותיו, "ממרים הייתם עם ה'" (דברים ט' כ"ז), "לא תשכח מפי זרעו" (ל"א כ"ז), שתי התכונות האלה עושות את ישראל כלי מוכשר להגשמת מטרות ה' באנושות, שהרי גם בוגדים נושאים עמם ניצוצות ונבטים למרות בגידתם, והם מעבירים אותם אל חיק האנושות, ונמצאת מלאכת ה' מסתייעת גם מהם... (דברים לא כט)

על אילת השחר - המזמור מתאר את המצב המיואש בו נראה ישראל עזוב מה', אך יחסיו אל השי"ת נמצאים עדיין בהכרתו, זכר עזרת ה' בימי קדם נותן לישראל כח להבטיח את אשר סביבו על עזרת ה' בעתיד. (תהלים כב א)

סבבוני כלבים - אני כבר מפחד מהמון נבזה שמסובבני, שזו בשורת המות בעיני. אספר - במצב זה ישראל מתרומם לספר את עברו המפואר, המה יביטו ואויביו ישתוממו על כך. (שם יז ויח)

לבית מצדות - ביטוי קולע לציין את הגיטאות, אנו שבויים בקרבם, וגם מוגנים על ידם, בתוככי ההגבלות הסובבות הכין לנו ה' בית על ידי נוכחותו, וכך יש לנו ישות והויה בתוככי הסבל. (שם לא א)

אמר נבל - כבמזמור י"ד מדבר על המצב שרק ישראל עדיין מחזיק בה' ובמוסר, וקיום ישראל בקרב עמים עוינים הוא סמל לשליטת ה'... (שם נג א)

הרכבת אנוש - ההמון הפרוע שלט בנו, צרפתנו - כדי להסיר את קלות הדעת בה עזבו את ה' ואת תורתו. (שם סו יב)

רבו - ישראל לא מצא בשום מקום אוהדים, לא נתנו לו זכות קיום, ומה שרכש בעמלו העלילו עליו כאילו גזלו. (שם סט ה)

קנאת ביתך - שונאים אותי על שאינני שוכח ביתך ומקוה לבנינו, ולכן מונעין ממני זכות ישיבה בארצות. (שם שם י)

יוודע בגוים - על ידי שתודיע השגחתך והנהגתך יכופר הדם השפוך, כי בהקרבתם העצמית ובהתלהבותם למענך הביאו את האנושות לידי הכרת האמת. בני תמותה - העם אותו רצו להאביד מאז ימי פרעה ועד היום הזה, מתוך כוונות מדיניות העמים להאביד את שמם, ובכל זאת ישארו, השארותם מוכיחה את גודל זרועך. (שם עט י ויא)

משכיל לדוד - ...הסבל שבא על ישראל, עד שכלפי חוץ נחשב כמת, חישל אותו, והבדידות אליה נדחף יותר ויותר בימי גלותו הביאוהו לידי דביקות בה'. יום צעקתי - במשך היום עלי להלחם לפרנסה וקיום, ואני נתון ללעג ומשיסה, ובלילה נגדך - היהודי מוצא מנוח נגד ה' בעיינו בספריו ובהיותו עם בני בריתו. (שם פח א וב)

כי רצו עבדיך - סוף הגלות יגיע כאשר ירגישו את עצמם כעבדיך, ויהיו מאושרים להלל את הרעיון הקשור בחורבות ציון, ולא תהיה בעיניהם עוד רק עפר ואבנים. ציון והארץ צריכים לקום לתחיה ברוח ישראל, ואז תפרח גם הארץ, שהיא נשואי העם עם יעודו הלאומי. בזמן קיומו לא איחד בית המקדש סביבו את כל העם, אך בחורבנו קשר את תפוצות העם אליו בכל נימי נפשם, כי ה' קבע מקום זה למרכז האנושות. וייראו - כח זה של החורבות ילמד סוף סוף את העמים ליירא מפני אמת הכרת ה'. (שם קב טו וטז)

תפלת הערער - בעת הגאולה תשאר בזכרם הגלות, בה לא נשאר להם דבר כי אם התפלה, שאיחדה אותם בפזוריהם. (שם שם יח)

כעיני עבדים - על התפקיד שהוטל עליהם בין העמים בגלות, כעיני שפחה - על התפקיד שלהם לבנות בגלות חיי משפחה וקהילות. הלעג השאננים - היה הנסיון הקשה ביותר, בשום מבט קל לא העריכו את האוצר עליו שמר ישראל, ואם כן מה נשאר לישראל כי אם להתרכז על אוצרותיו תוך גאוה גאה של יונים - מול נשרי המלכות המשתררים. (שם קכג ב וד)

הפח נשבר - לא השתמשנו בכח נגד אויבינו, זרע האבדון היה טמון בקרבם הם, ושנאת ישראל שלהם היתה הסימן החיצוני לרקבונם הפנימי. (שם כד ז)

הגדיל ה' לעשות - גם בזמן הגלות לעשות עמנו, אך לא הרגשנו דבר, שהיינו שמחים - גם בקרב הצרות והלחץ... (שם קכו ג)

אם תביט לאחוריך בימי זכרון אלה, ותסקור אלפיים שנות תולדותיך האחרונות, תתגלה לעיניך תמונה נהדרת ומופלאה, כל מקום הוא ביתך, ובכל זאת זר אתה בכל מקום. זר אתה בכל מקום, ובכל זאת כל מקום כביתך, הנך שזור בכל התולדות - ובכל זאת אינך מעורה בהן. הנך בן כל התקופות בהלך מחשבתך, וברגשותיך, בתקוותך, ביצירתך ובפעולתך, ובכל זאת הנך למעלה מן הזמן. אתה נוטל חלק פעיל בכל דאגותיהן ושאיפותיהן של האומות, ובכל זאת אינך שותף לאסונותיהן הגורליים. הנך מלומד ביסורים יותר מכל אומה ולשון, ובכל זאת אין כמוך עליז ושמח... הנך האומה השנואה והמכובדת ביותר עלי אדמות...

אף אילולא ידעת מאומה פרט לדברי ימיך אלה, הרי די בידיעה זו כדי להמריצך להתבונן ביסוד מופלא זה, שבו נעוץ סוד הקיום וכח ההתגברות על כל התקלות והמכשולים, הוא היסוד החי בקרב ישראל והמתגלה אפילו לעין הסתומה ביותר, על ידי עצם קיומה של אומה זו על אפם של כל הכוחות והתנאים המתנגדים, ועל אף המשטמה המוחלטת והגמורה מצד כל הגורמים והנסיבות שבהם תלוי בדרך כלל כל קיום היסטורי... 

הנה כי כן כאבן-בוחנת עשאך אלקים ויפזרך בקרב האומות, כשאתה חדל אונים, מחוסר נשק, ונטול הגנה, בצורה כזאת הריהו מבקש להפנות אותך אל קול הצדק האלקי והאהבה השמימית שמקננות בלבב אנוש. סנגוריך היחידים עלי אדמות הלא המה הצדק, האהבה, והכרת הבורא שהוא גם המנהיג לבירה. ככל שעולה קול הצדק, ככל שמתגברים רגשי הרחמים בלבב האנושות בה במדה מתרככים סבלותיך ונדודיך בעולם הגדול... אם כן איפוא הוה אומר, מדות הצדק והאהבה שבני ישראל נפגשים בהן עלי אדמות, בדרכי נוד שטולטלו בהן, הן המשמשות קנה מדה לאיכות של חינוך הדור. גאולת ישראל מעוצם סבלותיו צועדת יד ביד עם גאולת המין האנושי הנלפת במלקחי העושק... (במעגלי שנה ב עמוד עד, וראה עוד גלות-כללי לכאן)

נרדפים כחיות ציד, מצופפים בסימטאות ונמלטים אל סוכות חיינו הרעועות, או אל ד' אמות חשאיות של ההסתכלות הדתית השקטה - כזו היא חזותנו בעיני מסתכל שטחי, הנפגש בתמונה קודרת של חיים עלובים ומיסתוריים, אפופי פחד תמיד. אין מכירים אותנו כאנשים מלאי חיות ועירנות בזירה פומבית, זולת בשוק חיי הכלכלה והמסחר. חיים תוססים ומפכים, שכל הוויתם אומרת יניקה משדי הטבע האלקי והתענגות על ברכתו - אצל היהודים לא יבקשו תופעה כזאת, בכח הכפיה ושלא בטובתו נכלא היהודי, בתפיסת עולמו של האדם מן המצוי, לתוך מסגרת של תופעה חולנית דמיונית זו. וכתוצאה מכך, זקפו כל אימת שאירעה שערוריה או מעשה זדוני אלים - על חשבון היהדות ורוחה.

ברם מה שונה היתה רוח היהדות אלמלי שכנה באתר גידולה הטבעי, בו היתה מתפתחת וגדלה כאוות נפשה... (שם עמוד צד, וראה שם עוד)

...זוהי תמונה ברורה, שדבר אינו חסר בה, היא משקפת את הכל, את הפחד והאימה, את היסורים והחלאים... וגם את הדבר הנורא ביותר שניתן לגזור על אדם, על ציבור ועל עם, "קרי", שבכל מקום הוא יהיה רק בבחינת דבר שבאקראי, חסר שורשים, שאינו שייך למקום כלשהו, שדרישותיו וצרכיו אינם מובאים בשום חשבון, שבכל מקום אין קיומו נסבל אלא רק בחסדם של אחרים בעלי זכויות...

ועם כל זאת עדיין הם הולכים ב"קרי", הם רואים בכל אלה רק מקרה בלבד, דבר שקרה בהיסח הדעת. כך רוצים הם להתחרות במירוץ הכח של העמים, בחכמתן ומדיניותן של הממלכות, בעוד שחובתם היא ללמד את העמים על ידי עצם קיומם וגורלם את אפסותו וחוסר ערכו של כח זה. הם מעלו בתפקידם זה, וממילא נשלל מהם מראש כל סיכוי של נצחון בהתחרות כח זו. ומכיון שהם מתיחסים אל עצם קיומם ב"קרי", נידונים הם במדה כנגד מדה, והם עצמם הופכים להיות "קרי", תופעה מקרית, ארעית, בקרב עמי העולם הגאים, שאינם מוצאים בנוודים הפזורים הללו אלא רק את אותם הדברים המשמשים להם להגדלת כוחם וכבודם. איש אינו רואה ואינו מכבד את אותה הגדלות השקטה, את הכוח הנצחי האצור באותו הטוב המאיר שבעתיים בלילות החיים, אותו הטוב, אשר אלמלי ראו בו הפזורים את היחיד והמיוחד, כי אז היו מאירים בו את כל העולם מקצה אל קצה. בדין היה שגם אחרי היותם גולים פזורים ייראו בעיני המסתכל הנבון, בעל העין הבוחנת כעם נפלא ונעלה, אך כיון שהאנושות אינה מוצאת בהם את סממני הגדולה המקובלים בעיניה ואינה מבינה לגדלותם, הם מופיעים בתמונת עתידם המנובא כ"מאוסים" בארץ אויביהם, נטולי כבוד אדם ומשוללי זכויות אזרח... הם מהווים את היסוד הזר, הטורדני והמפריע המעורר בוז ושאט נפש, שאינו מתבולל בשום מקום ורק פוגם באחדות המדינה, על המדינה איפוא לנעול אותם, לפולטם ולהרחיקם... (שם עמוד קצז, וראה עוד ישראל-ועמים)

והנה באו "ימי המן", גם על נהרות בבל לא הכל נשבעו את שבועת האמונים "אם אשכחך ירושלים" וגו', לא הכל החזיקו מעמד איתן כמו חנניה מישאל ועזריה, היו רבים שהשתחוו לצלם בבקעת דורא... הם השתעשעו באשליה, כי הברית הבלתי צפויה כל כך עם השרים והעמים תפצה אותם על כל אשר הפסידו בקיפוח בריתם עם ה'. עד שבא המן ופקח את עיניהם, לראות עד כמה שגו בחלומות השואה המסוכנים המובילים לאבדון. באימה נוכחו לדעת, כי במחיר הפרת האמונים כלפי ה' לא יכול ישראל לרכוש ידידות בת קיימא מצד העמים, לא יתכן לעמוד על המקח עם שנאת ישראל, אם עומד אתה מול הגוי כיהודי שלם, או יהודי למחצה לשליש ולרביע ולשמינית - ולו גם שותה אתה מיינו ואוכל מפת בגו, הרי אחת היא לו. כל עוד אינך אחיו לכל דבר, תישאר תמיד בעיניו עם מפוזר ומפורד, מבודד ומתבדל מיתר העמים על ידי חוקים הדתיים השונים מכל עם, ואשר אין שווה לשלום הכלל להניחם... (שם עמוד רה, וראה שם עוד)

...האם תוכל להכחיש, כי בעצם לילם נדד עמהם ארון ברית אלקיהם, וכאשר ארון זה גלה, יצאה עמו גם השכינה לגלות, וחסדי ה' וברכתו ורוחו האירו את דורותיו והשפיעו גם לאחרון והנידח מבניו אור תחיה ואושר... העוד תנסה לטעון בבוז, כי מזמן הפר ה' את בריתו עמם?

ואם ישאל השואל, האמנם בשום מקום אחר בעולם? נשיב לו כן, בשום מקום אחר בעולם לא תמצא תהליך כזה של פריחה ושגשוג, על אף תנאי גלות, רדיפות ומצוקות בל ישוערו. הנה, מלבד גבורי הרוח של ישראל בתקופתו העתיקה, צא וראה גם "של בית רבי וחכמי הדורות", צא וראה את כל הדורות מאז ימי רבי, ידידו של אנטונינוס, אשר בימיו זכתה רוחו של יעקב בפעם הראשונה - ואולי גם בפעם האחרונה למשך תקופה ארוכה מאד - ליחס של יראת כבוד והבנה מצד רוח עשו. ואת השורה הבלתי נפסקת של חכמי ישראל ופעלם והשפעתם על חיי העם. ואז צא וחפש להם אח ודוגמה בין יתר עמי העולם. התמצא בכל העולם כולו עוד עם, אשר בו היו המחשבה והמדע לא רק נחלתם של הוגי דעות בודדים, אלא נשמת חייו של עם שלם... (שם עמוד ריד, וראה שם עוד)

אמנם כן, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", למרות היותו מפוזר לחלקים קטנים מאד, זעיר פה זעיר שם, מכל מקום הריהו מפורד בכל מקום ואינו מתבטל בהמון הרב אשר סביב לו. מפוזר הוא העם הזה, בכל זאת אין הופעתו נעלמת מן האופק ומושך אליו את מבטי המסתכלים. כשהנו שרוי בבדידות מזהירה, כך שומר העם הזה על אופיו המיוחד, גם בהיותו נתון בתוך מערבולת של גופים זרים ומשונים, המתפתחים במלא זהרם ושפע חילם. והוא גם יודע להוריש את אופיו הנדיר במינו מדור אל דור...

אך גם רעיון אחר גלום בשרטוט האופי הישראלי בידי המן. מפורד - וחרף התופעה הזאת הנהו "מפוזר". זר ונפרד הוא העם הזה בכל מקום שהוגלה אליו, ואף על פי כן אין בני ישראל מוצאים ובמדה רבה אפילו לא מבקשים, את הליכוד הפנימי, שבעצם צריך להיות כל כך טבעי וחיוני בשבילם. אין הם מוצאים לעצמם את הקרקע המתאימה לגידולם המתפתח בהתאם לתכונותיהם האופייניות. אין הם מוצאים אותה בארץ המאכסנת אותם ואף לא במסיבות החברתיות אנושיות אשר תשרורנה סביב להם. את כל ישותם אופפת תחושה כשל בנים חורגים, נכרים, מקופחים ומבוטלים. אין להם לא חלק בטללים המלחלחים את השדות ולא נחלה בשגשוג אשר החברה שקלטתם שואפת אליו. באף מקום לא יגיעו למצב של התפחות מלאה, מתמידה וברוכה של מהותם הנפלאה... 

הבידוד הזה על אף הפיזור, והפיזור למרות הבדידות מהווים סתירה עצומה מאין כמותה, המושכת אליה בהכרח את תשומת לבו של כל הוגה דעות, בבואו להתבונן בתופעה ההסטורית של עם ישראל... הקורא את הוגה הדעות להתעמק בפנימיותו של עם חד פעמי זה, ומשמש תו-היכר זה גם כקריאה כלפי מעלה, כביכול, כשיח תפלה הנשפך לפני היחיד והמיוחד... (שם עמוד ריח)

ראה עוד שם בעמודים רכו, רלו, רנג ורסז והלאה.

כך אירע שדוקא עם ישראל, העם הנרדף והנדכא ביותר, שמר יותר מכל יתר העמים על נשימתו הרוחנית והחזיק מעמד על אף כל התלאות החומריות. כי תמיד עיניו נשואות אל אביו שבשמים, ואשר לימדהו לטפח גם בדלותו ובשפלותו את הנחמה והאהבה...

ישראל גאים בחג חירותם, הם עורכים את שלחן שמחתם לעיני כל העמים. ה' לימד אותם לא לשכוח לזמן מה את דאגותיהם היומיומיות ולערוך להם ימי חג ומועד, אלא גם להביא את בשורת הגאולה והחרות לאנושות הכורעת תחת עול שעבודה. כל דכפין ייתי ויכול, העמים למדו מישראל לערוך שלחן לעני ולרעב, להושיט יד לאח כושל תחת משאו... בזה היו להם ישראל דוגמא ולמופת. (שם חלק ג עמוד לח)

אנו מזכירים תקופות אלו בגאוה, אף על פי שאחרים סבורים, כי אנו לוקים ברגשנות עיורת כלפי העבר, בעוד שאנו מתייחסים אל ההוה בבוז ושאט נפש... האם משתוקקים אנו לשוב אל אותם זמנים בהם היו פרנסי הקהלה וטובי העיר משגיחים על חייו הפרטיים של היהודי? האמנם יוצאת נפשנו לאותם חיים מצומצמים, לאותם בתים עלובים וצפופים, ולאותן אכסניות של "הכנסת אורחים" שהיו בכל קהלה ואשר בהן התאכסנו מאות יהודים נודדים?

אכן, על הבתים והאכסניות הללו גאוותנו, כי הם היו מעונות המוסר והטהרה בתוככי עולם של שחיתות וטומאה. על אף המות על אלפי צורותיו, חיו היהודים את חייהם המקוריים והודות לדביקות בתורה ובמצוותיה נחל ישראל נצחונות מזהירים אשר העידו על שליחותו הנשגבה שהוטלה עליו מן השמים... (שם עמוד קעד, וראה שם עוד)

מתקופה לתקופה מניח ה' לעמו לשוב אל ארצו, כדי לנסותו אם כבר נתבגר די הצורך בשביל מדינת התורה הנצחית עלי אדמות, אם במשך שנות גלותו למד להכיר את אפסותם של האלילים מעשה ידי אדם. אם כל הנסים שהתרחשו לו במשך שנות גלותו לימדוהו להתמסר ללא סייג אך ורק לתורה, ולהמשיך בהתמסרות זו גם בהיותו שרוי על אדמתו תוך חרות ועצמאות.

אך עד כה טרם הוכיח ישראל כי כבר הגיע לבגרות כזאת. אמנם בהיותו נטול אדמה ומולדת הוא מגלה התמסרות רבה, תוך שמחה ובטחון לתורת ה'. אבל קיים החשש, כי ברגע בו ידמה שהוא עומד על קרקע מוצקה משלו, יתחיל להפריז בהערכת חשיבותה של האדמה, של העצמאות המדינית והחרות החברתית, ויתרחק מן התורה וערכיה, הוא יעמיד לרשות התורה היכל מצומצם וסגור, ואילו בחייו הציבוריים ישליט את הערכים האליליים לפי רוח הזמן... (חלק ד עמוד מ)

גם היהודי החי באשליות התקופה, כי הגלות באה לקיצה עם הענקת שויון הזכויות והמעמד המדיני ליהודים, אך הוא עדיין אין לבו שלם עם ה"גאולה", והוא עוד הוגה בשאלה ההיא. הרי כבר היה זמן שבו היו ישראל שרויים על אדמתם כאומה עצמאית, גדולה וחזקה... וכלום בימינו יש לשויון הזכויות יותר סיכוים להחזיק מעמד זמן בלתי מוגבל, כאשר הזכויות הללו ניתנות לנו רק בחסד העמים, אחרי עמידה כעני בפתח, והכל תלוי בנסיבות המדיניות ובשיקוליהם הפוליטיים של ראשי המדינות... וכי "גאולה" של שויון זכויות אינה צפויה לפחות לאותן הסכנות שבגללן חרבה מדינת יהודה?... (שם עמוד קלט)

העמק דבר:

כי גר יהיה זרעך - ...שהמגיד הבין בדבר ה' כי גר יהיה זרעך הבטחה גם כן, היינו שלא ישתקעו חס ושלום מרוב צרות להיות ככל האומה שהוא בא בה, למען לא יסבלו עוד כל כך, עוד זאת הוא גלוי דעת ה' שכך רצונו שנהיה גרים דוקא ולא נבקש בטוב לנו בין הגוים להשתוות להם ולהיות כתושבים... והנה על ההבטחה שלא ישתקעו מרוב צרות אמר המגיד דבשביל זה חשב הקב"ה את הקץ שיכלה ברד"ו שנה, היינו כדי לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך", וכיון שראה ה' שעוד מעט ישתקעו חס ושלום, על כן היה חפזון דשכינה להוציאם. וע"ד גלוי דעת ה' שמרוב טובה לא נבקש להיות כאזרחים, וכמו שיבואר להלן שהכל הוא לתכלית לשבת בדד, והוא עין יעקב, וזהו רצון ה'. ואלו היו ישראל מקבלים עליהם רצון ה' בזה לא היו אומות העולם שונאים אותם... אבל כאשר טבע אנשים להיות מעורב עם העם ששוכן בקרבו ולהשתוות להם בכל האפשר וכמו שהיה במצרים שפסקו למול, מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים, וזה גרם שהפך הקב"ה לב מצרים לשנא אותם... (בראשית טו יד)

ויהי השמש באה - עוד ראה דבין במלכיות בין בגלות הראשון כאשר כבר בא השמש, הוא העד גלוי השגחת ה' על ישראל, ועלטה היה - ...כמו היושבים במקום סגור ואין שום זוהר נכנס לשם, כך יהיה הליכות זרעו בגוים. והנה תנור עשן ולפיד אש - מתוקף הצרות נראה אור הישועה פתאום... כן יהיה השתלשלות הישועה בהשגחת ה' כל כך נסתר עד שלא יהיה נראה איך נהיה אור, והוא הברית, אשר עבר בין הגזרים - לאות כי לא יעזבם בעלטה עד לכלה חס ושלום אלא יהיה לפיד אש להאיר עיניהם. (שם שם יז)

עד כי גדל מאד - והאבות סימן לבנים, כך אפילו באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אומות העולם כמו שהיה יצחק אבינו אז בצל אבימלך... לך מעמנו - וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו גודרים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ. (שם כו יג וטז)

אתה עתה ברוך ה' - ...וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אחר כך שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה'. (שם שם כט)

ויאמר ישראל - כתיב כאן שם ישראל, כי בא בכאן ללמדם דעת לדורות הבאים אשר יהיו בגלות ויעמדו להיות נשפט לפני אדונים לא לדבר יותר מהתשובה על השאלה. (שם מג ו)

ותמלא הארץ אותם - מהם מיבעי... אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיה עיקר ישיבת עם מצרים, מכל מקום מלאה הארץ את ישראל... ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות... משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן, כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן, ובש"ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים, דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים, ומשום זה ביאר המדרש שהפך ה' לבם לשנוא עמו... (שמות א ו)

מתוך הסנה - אכן הראה בזה להשכילו שהשגחתו פרושה גם במקום המלכות והגזירות להטותם ולאחוז ברסן כשהשעה צריכה, וכענין שאמרו כל מקום שישראל גולין שכינה שם, ולא יהא סבור שהשכינה מבחוץ למקום מלוכה ושומר את ישראל שלא יגיע להם הגזירות לכליון, אלא שהשכינה בפנים ומטה הגזירה כפי ההשגחה... (שם ג ד)

וכשלו איש באחיו - עוד תהיה השגחת ה' לרעה, שהרי טבע הגרים לאהבה זה את זה, ואם כן היה ראוי שפגיעתם זה בזה לנחת, אבל לא כן יהיה עמם אלא תהיה פגיעתם זה בזה במכשול, אמנם אפשר שיהיה כן בטבע אם יש גזרת המלכות להבריחם זה מזה כדי שלא יעשו קשר ומרידה... אבל לא כן ורודף אין - ומכל מקום יהיו נכשלים זה בזה כמפני חרב. ובזה יגיעו עוד ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם - שיהיו מבוזים בקרב האומות בראותם כי שנאת חנם גוברת בם במסירות ואין איזה מבקש מהם זאת. וכל זה יהיה סבה מהקב"ה שיהיו מרוחקים מן האומות כאשר לא תהיה להם תקומה כאיש חשוב אלא יעמדו בצורה נמבזה. (ויקרא כו לז)

ואבדתם בגוים - ומחמת זה תהיו אבודים בקרבם, היינו אין איש מגדולי האומות משגיח לחמלה ולקרבם כפי טבע המלכות לקרב הגולים בה... וכך המדה, שמי ששונא את הבריות הכל שונאים אותו... ואכלה אתכם ארץ - דטבע ארץ אחרת למי שאינו רגיל באוירה ובטבע גדולים להזיקו ולאכלו, ונדרש עצות להציל מרעה זו. ודרך המלוכה שגולים שם להיות מגן ומחסה על הגולים, ולחקור אחר עצות לזה, אבל בהיות ישראל אבידה שאינה מתבקשת, ואין המלך וראשי המדינה נותנים לב על הנבזים בעיניהם, ממילא אכלה אתכם ארץ אויביכם. (שם שם לח)

והנשארים בכם - יכירו שחוטאים במה שרודפים זה את זה בשנאת חנם... ואף בעונות אבותם - עוד יצר להם על עונות אבותם אשר המה חטאו בהיותם בארץ ישראל ונתרחקו על ידי זה מהשגחת הקב"ה ומארץ ישראל... (שם שם לט)

אף אני אלך עמם בקרי - אחר שיתחרטו על עיקר רצונם מכבר להנתק מאחרי ה', וכסבורים שעתה בחוצה לארץ אין תורה ומצות, ואי אפשר שישגיח ה' עליהם, אז הקב"ה מכיר להם שהוא משגיח עליהם... והבאתי אותם בארץ אויביהם - אביא אותם בהשגחה פרטית גם כשהם בארץ אויביהם... והיא התגלות ההשגחה, שמאז שהתודו תהיה ההשגחה ניכרת להם, וידעו שהשכינה עמהם, ומובן שמאז יהיה טוב להם מעט להחשב לאנשים או גם לאזרחי הארץ... (שם שם מא)

וזכרתי את בריתי יעקב - אז אוסיף להשגיח ולהחל לחשוב מחשבות גאולה, וזה הברית הראשון שהיה העיקר ליעקב. ואף את בריתי יצחק - שכרת עמו להגדיל בניו בהיותם בגולה בעשירות למעלה. ואף את בריתי אברהם - שנכרת עמו ברית בשעת עקידה אשר בהיותם בגלות יהיו מכל מקום מצוינים בחכמה ודעת עד שישבו בשערי אויביהם. והארץ אזכור - הברית שנכרת בימי משה רבינו בשעה שביקש בעת רצון של י"ג מדות הבטיחו הקב"ה שיעשה נפלאות, ונתבאר שם שהבטיחו דאף על גב שתהיה הארץ חרבה תשוב לישובה. ועוד נכלל בברית הארץ שתהא השגחה פרטית על הארץ למורשה אפילו בהיותנו בחוצה לארץ. (שם שם מב)

ואף גם זאת - עוד סיפרה התורה חסדי ה', שגם בהיותם בארץ אויביהם בעוד לא הגיעה השעה למה שאמר "והבאתי אותם בארצות אויביהם", שאז החלה השגחה לטובה להגדילם בעושר ובדעת, אמנם גם עד שהגיעו לה והיו אבודים בגוים, מכל מקום לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, אף על גב שהיו מאוסים וגעולים בעיני, אבל לא עד שיגיע לכלותם חס ושלום. כי אני ה' אלקיהם - אף על גב שאין עוסקים בתורה ובמצות מכל מקום הנני אלקיהם להשגיח עליהם בדרך כלל שלא יאבדו לגמרי, אלא לראות עצות שישובו לתכליתם... (שם שם מד)

יזל מים - ...ואמר על דור השופטים שהיה להם מלחמות וגלו הרבה בקרב אומות העולם, ואנו לא ידענו, ועוד היום יש מקומות שנמצאים ישראל שאומרים שהן מזמן פילגש בגבעה, ומי יודע אם לא גלו בעת שנתגברו עליהם בימי שפוט השופטים. ובלעם ראה הטוב שבזה הפרט, ואמר יזל מים - ...אבל לא כן ישראל, שאפילו גולה קצת ממנו לאומות העולם שנמשלו למים רבים, כמאמר ישעיה הנביא... מכל מקום אינו בטל לגמרי, אלא מתחבר לו, כדכתיב "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", אבל מכל מקום אינם בטלים לגמרי ועושים פרי לשמו ית'... מכל מקום בסוף יוצא ממנו זרע רשום בקרב האומה שהוא גולה ומתקדש על ידו שם שמים, והוא עיקר התכלית של הגלות... (במדבר כד ז)

ההולך לפניכם - ...אלא כל זה היה בשביל דורות הבאים, בשכבר ידע והודיע להם כי מוכנים המה שיהיו מפוזרים בארצות ובטרוף הגלות יגיעו לצרות רבות ושמדות, וידע משה רבינו שאז לא יחשבו עם ה' כי אין יכולת חס ושלום להושיעם, וכבר ראו מעשה ה' אפילו בהשגחה נסתרה, וגם לא יחפצו להנתק מהשגחת ה' אחר שיהיו בארץ לא להם וטבע הארץ אם יהיה טובה או רעה לא להם היא, וכל ישעם וכל חפצם שיהיה הקב"ה משגיח עליהם, אבל זה הטענה ששנא ה' אותם ומאס בהם תהיה מצויה ומורגלת בפי עם ה' הנאנחים והנאנקים מורדף בלי חשך, עם כן הקדים משה רבינו לספר כי בהיותם במדבר גם כן עלה בדעת כת אחת מישראל לחשוב כן... (דברים א לג, הרחב דבר)

ועבדתם שם אלהים אחרים - ...כסבורים שקיום אותה אומה תלוי בע"ז שלהם, וגם יהיו סבורים ישראל אשר השגחת ה' כבר סרה מעליהם... על כן יהיו רואים בדעתם שמוכרחים המה לעבוד ע"ז של אותה אומה... וכבר מבואר בתוכחה שם מה שיסבב הקב"ה להראות לישראל אשר עוד השגחתו ית' עליהם, ולא יאבדו תקוה מלשוב לתורתו ועבודתו גם בגולה... (שם ד כח)

לחם עוני - ...וכל זה היה נצרך בזמן שישראל בארץ ישראל ופרנסת ישראל היתה מן עבודת הארץ. אבל בזמן שאנו בגולה והליכות חיי ישראל תלוי בכל יום כפי שהקב"ה מזמין בהשגחה פרטית לכל אחד, ואין לזה שום הכנה טבעית, אלא השגחת ה' לוטה בטבע, ועל זה נצרך זכירה וספור של שעת חפזון, שמשום זה לא הכינו שום צידה... (שם טז ג, וראה שם עוד)

בשגעון - קלקול הדעת, שלא תתבונן להיות נשמר מאומות העולם. ובעורון - מעט אנשים שלא יהיה בחסרון דעת, אבל לא יראו את הרע שבא עליהם... (שם כח כח)

והיו בך לאות ולמופת - המצות והחקים יהיו לאות ולמופת, כשתתחיל להתחזק בם יקל מעליך הגלות, ולהיפך ברפיון דברי תורה תמצאוך הצרות, ולא לאותו הדור שגלו לבד, אלא ובזרעך - אפילו הבנים שכבר לא ידעו הלימוד... שהכל יהיה תלוי בשקידת התורה שהוא שמירת המצות והחקים. (שם כח מו)

ועבדת שם - שהיו כמה שמדות מה שלא היה כן בגלות ראשון... (שם כח סג)

לא תרגיע - במנוחת הלב, להיות יושב השקט, ולא יהיה מנוח - זהו מנוחת הגוף להיות במקום אחד... לב רגז - תמיד בכעס. (שם כח סה)

לא בלו שלמותיכם - ... כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם, ויודע הקב"ה חוסי בו גם בשעת רעה זו, ואם כן אינו כל כך רע. (שם כט ד)

למען תשכילו - שזכות תלמוד תורה יורה דרך ועצה להשכיל בעת רעה... וכדאיתא בב"ב ד"ח על הפסוק בהושע גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, אי תנו כולהו עתה אקבצם, ואם מעט מהם יחילו ממשא מלך ושרים... (שם כט ח)

צרור המור:

השבעתי אתכם - גזר על האומות כאילו הם מושבעים. אם תעירו - שלא ירשיעו את ישראל עד שישניאום. ואם תעוררו - וגם שלא להצר להם יותר מדי עד שישובו, כי עליהם לשוב מבחירתם הם, ורק כשיגיע הזמן האחרון ולא ישובו עד אז מעמיד להם מלך קשה להשיבם... (שיר השירים ב ז)

הדודאים - גם דוד התאנים הרעות, הרשעים, התחילו לשוב מתוקף הצרות, צפנתי לך - לעבדך גם עתה, אלא שגודל הצרות ושאור בעיסה מעכבים. (שם ז יד)

מים רבים - עיקר בקשתנו היא, שהאומות ושריהם לא יוכלו לכבות האהבה שבינינו על ידי פיתוי. אם חומה היא - שחזקים באמונתם, אז תבא הגאולה מהרה. ואם דלת - הנוחה להפתח, נצור עליה - לא נעמיד מלך קשה כל כך ויארכו הצרות יותר זמן כדי שיוכלו לסבול. (שם ח ז וט)

משך חכמה:

ואתם לא תצאו - הנה המתבונן יראה כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז וכו', וכן הפרו ברית מילה. אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמרו במכילתא, שלא שינו שמם, לשונם, שלא גלו מסתורין. לא כן בגלות בבל היו שומרים גופי תורה, אמנם הסיגים והגדרים עברו, שבניהם היו מדברים אשדודית, ושינו שמם, והתחתנו עם גויי הארצות, כמו שנאמר בעזרא. והנה בימי היות ישראל בגולה העיקר הוא הסייגים והגדרים שלא יתערבו בין העמים... ואחר זה גזרו על יינן ושמנן ופתן לעשות סייג וגדר בין ישראל לעו"ג שלא יאבדו קיומן וצורתן הלאומית, ולכן אמרו על י"ח דבר שאף אליהו אינו יכול לבטלן, פירוש שנחיצת הסייגים מוכרחין לאומה, עד כי אף אם יבא המבשר על משיח גם כן לא יבטלו, אם לא כשיבא משיח, ואז כולי עלמא עבדים לישראל...

ולכן הרבתה תורה סייגות וגדרים בפסח וחמץ בבל יראה, מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו, ולהורות נתן שלא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלקי מופיע עליו גלויה לעיני כל הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם... (שמות יב כב)

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם - הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות שנים רבות מאד, חשבה תחבולות ואופנים אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים, והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסיגים אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף... והנה הראשון המורה דרך הוא אבינו הזקן יעקב... חשב תחבולה ועצה אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהן בשמותיהם, ולכן היו ישראל לגוי בפני עצמו... לכן ציוה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען... ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים, שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים באשר נטעים ואילנות, כך היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמן למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ, ומזה למדו גדולי האומה ובראשם עזרא ואנשי כנסת הגדולה, שגדרו וסיגו האומה בי"ח דבר להבדל מן הגוים בכל דרכיהם, שידעון ישראל כי הוא אכסנאי וגר בארץ נכריה...

והנה מעת היות ישראל בגוים ברבות השנים אשר לא האמינהו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא... הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים, ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יכלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים ירוצו, יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמים יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש, יהודי אתה, ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעתה. ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סבות, לקיום הדת האמיתי וטהרתו, לקיום האומה, כי כאשר ינוח ישראל בעמים יפריח ויגדל תורתו ופלפולו ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה כבחכמות האנושיות, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי, והנסיון בזה יתגדרו האחרונים. לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים... הלא אם היה בארץ ישראל לפנים הלא היה להן להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו... ומלבד זה היה תמיד הופעה אלקית רוחניית מלבד מקדש ראשון ששרה עליהן הרוח והיו נביאים והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש, והיה גלוי אור אלקי תמיד חופף אשר לא ידעו הדור מלפנים...

לא כן בגולה, שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה, שמטעם זה אין רשות לשום בית דין לחדש דבר, ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים. כך היא דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה יהיו אינם בני תורה, כאשר נדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש, ואחר כך יתעורר בהם רוח אלקי השואף להשיבם למקור חוצבו מחצבתם קדשם, ילמדו ירביצו תורה יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו. הלא אין ביד הדור להוסיף מה, להתגדר נגד אבותם מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש, יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו... והישראלי כלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, ועוזב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף ממקלקלתא ולא יליף מתקנתא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער ויעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשינו לו לשונות זרים המה כלבוש יחלוף... ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קדש ובניו יוסיפו אומץ ובחוריו יעשו חיל בתורת ה' יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול אשר כבר נשכחה... וזה "לא מאסתים" מיאוס הוא על שפלות האומה בתורה והשכלה הרוחנית המושפעת מתורתינו הכתובה והמסורה, "ולא געלתים" הוא על גיעול ופליטה ממקום למקום, "לכלותם" הוא על הגלות, "להפר בריתי אתם" הוא על שכחות התורה, רק כי אני ה' אלקיהם - שהגיעול והמיאוס הוא סבה שאני ה' אלקיהם... שעל ידי זה יתגדל שמו ויתקיימו גוי זרע אברהם ראוי ועומד לקבל המטרה האלקית... (ויקרא כו מד, וראה שם עוד)

תורה תמימה:

הסתר אסתיר - אסתר מן התורה מנין וכו', רוצה לומר שכשעתידה צרה לבא חס ושלום מראה הקב"ה הדבר למי שראוי בחלום, וכמו שבמדרש על "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", ומודיעו כדי שיתפללו. (דברים לא יח)

שפת אמת:

במדרש ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן וכו'. פירוש שהיה אברהם אבינו ע"ה הכנה אל הגלות ואל הגאולה, שלולי זכותן של האבות לא היתה לנו חס ושלום תקומה בגלות, מכל שכן שלא היינו ראוים לגאולה, ולכן התקשר הקב"ה הגלות והגאולה באברהם... שהראה לו הקב"ה שהוא מוכן לבני ישראל להגין עליהן בכל מקומות מושבותיהם להצילם מהרודפים, כמו שאמרו במדרש "כבוש הדרך לבניך". ואנחנו צריכים להיות בוחרים בדרכי אבותינו... ואז זכותם מסייע לנו לעבודת השי"ת ולהצילנו בגלות ולזכות לגאולה במהרה בימינו. (לך לך תרס"ד)

במדרש עבד משכיל ימשול וכו', והוא לחזק ידינו בגלות שכמעט נסתר מאתנו דרך הבנים, ומכל מקום אם נעבוד אותו ית' באמת בגלות ובאמונה, נזכה לצאת מארור לברוך... כי עתיד הגאולה להיות על ידי דורות השפלים בבחינת עבד דוקא, והוא על ידי אמונה... (חיי שרה תרמ"ח)

בפסוק וינס ויצא החוצה... וכמו כן בכל איש ישראל שנקרא עולם קטן בפני עצמו, בכח הברית מתקיים ויכול לדבוק בחיים, והנה יוסף היה הכנה לדורות, כמ"ש יוסף ירד למצרים וגידר עצמו מן הערוה, בזכותו כל אנשים נגדרו במצרים מן הערוה, ולא דוקא במצרים רק בכל גלות מסייע כחו של יוסף הצדיק, וכתיב ויהי ה' את יוסף, את לרבות כל מי שיש בו הארה מיוסף הצדיק והם בני ישראל... (וישב תר"ס)

בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי... ויהי בהויתו יהיה הוא בחינת השתוות שלא קיבל שינוי מכל אלה המקומות... ולכן היה הוא המכין לגאולה, שזה עיקר נסיון הגלות שלא יקבל שינוי על ידי זה, וכן צריך להיות איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה... (וישב תרס"א)

חנוכה... ולכן מיד כשגברו ואיבדו מלכות יון, ברגע אחת נתברכו ונדבקו בשורש העליון, והוא נחמה גם לדורותינו עתה בראותינו שפלותינו בכל דור יורדין מטה מטה, על כל זה תקותינו רבה בהשי"ת, אשר בבא עת הגאולה במהרה בימינו אמן, ברגע אחת נוכל לבא אל השלימות בעזהשי"ת. (חנוכה תרל"ט, וראה עוד גלות-כללי ויגש תרס"ג)

ויברך את יוסף וכו'... והכלל כי שורש החיות בא מיוסף, אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה, כי כלן בגלות על ידי שליטת הסט"א אי אפשר להתגלות הקדושה, כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג, אך העצה בגלות על ידי התורה, כמ"ש "וידגו לרוב"... כמו כן על ידי התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א... (ויחי תרל"ז)

כבר כתבנו במקום אחר ענין חיות יעקב במצרים, שהוא רשימה קדושה שהניח שם יעקב אבינו... פירוש יעקב אבינו פעל זאת להיות נשאר כח וחיות שיוכל איש ישראל בכל יום למצוא הארת הקדושה גם בגלות, וזה קריאת שמע ותפלה בחינת שמע ישראל, שהוא שזוכין על ידי הביטול להכלל למצא חיות הנ"ל... (שם תרמ"א)

במדרש בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער וכו'. לבאר הענין, כי עיקר הגלות הוא בבחינת המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות, שאין שם שליטת מגע נכרי, ולכן נשתלחו נשמות בני ישראל בגלות, שעל ידי מאור הפנימי שבהם יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל, ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות, ולכן כתיב "פתחי לי", שהכל תלוי בבני ישראל שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות, ועל ידי זה עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל... ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בני ישראל לחזור לאביהם שבשמים רק שאינו יכול להתפשט, שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל... ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום ועריה היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים, וזה התיקון נחסר בגלות... קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל. (שמות תרמ"ה, וראה עוד גלות-כללי שמות תרל"ה)

בפסוק וימת מלך מצרים ויאנחו... ובודאי יש בכל גלות הרבה מדריגות, ואיתא מוציא אסירים פודה ענוים ועוזר דלים, והם ג' בחינות, הבינונים שהם במאסר בגלות ואינם יכולים להרחיב נקודה חיות אלקות שבהם, ועל זה נאמר "מוציא אסירים". "ופדה ענוים" הם הצדיקים שבעצמם אינם בגלות רק בעבור הכלל... "ועוזר דלים" הם השפלים שאינם מרגישין כלל הגלות, ואלה צריכין ישועה גדולה, והוא ראשית הגאולה... ומעין זה נמצא בכל גלות. וגדולה מזו נראה שגם בכל פרט נמצא כל אלה המדריגות שיש בכל איש ישראל איזה בחינה שהוא בן חורין... (שם תרנ"ו)

במדרש הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו'... וזה עיקר הגלות גם עתה מה שאינם יכולים להתפנות ולשכח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה... ולכן מקדימין יציאת מצרים לקריאת שמע, שעל ידי גאולת מצרים יכולין להיפנות ממ"ז (ממחשבות זרות) להיות מוכן לשמוע דבר ה'.... (וארא תרנ"ט)

בפסוק כלה גרש יגרש וכו', פירוש שלא ישאר בהם ליכלוך מן הגלות... וזה שבחן של ישראל שמתברר על ידי הגלות בהיותם נשארים בתמותם... שכל גלות הוא כמו נסיון לברר שבני ישראל אין משתנים מפנימיות שלהן, וממילא כשיצאו נקיים ניתוסף להם קישוטין ממה שהיו מתלכלכין בגלות, ואף על פי כן נתכבסו אחר כך... (בא תרמ"ה)

ברש"י ממכילתא... והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף, אבל הנפשות שבבני ישראל לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון, ועל זה נאמר שחורה אני ונאוה, שכל השחרות מבחוץ, ששזפתני השמש... (שם תרמ"ז)

במדרש שלחיך פרדס רימונים... והשיבו הקב"ה בהוציאך וגו' תעבדון וגו', פירש שתיכף כשיצאו לחירות יתגלה כוחן של ישראל, ובני ישראל נבראו להיות צבאות ה' ולפרסם כבודו בעולם, רק בהיותן כפוין תחת יד מלכות בשר ודם אינם יכולין לקבל מלכות שמים... (בשלח תרמ"ד)

בפסוק אהבתי את אדוני וכו'... מכל מקום לפי מצב האדם יכול להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהיה בזמן המקדש, שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש, כי כפום גמלא שיחנא, והקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה, ואותן שאמרו "חדל ממנו ונעבדה את מצרים" וכו' לא היו רשעים גמורים, אלא שראו שזה הדרך נקל לפניהם לקיים המוטל עליהם, אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים רק לשמע דבר ה', וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכן לקיים מצותיו בכל עת, אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה'... (משפטים תרנ"ז)

במגלת אסתר איש יהודי וכו', דחז"ל דרשו הגלה מעצמו, להודיע כי בכל גלות הקב"ה מכין צדיק אשר הוא אינו בגלות, ונכנס בין הגולים כדי להיות הכנה לגאולה, ולכן כתיב "ומרדכי לא יכרע", ולכן לא יכול המן ימח שמו לשלוח יד בו לבדו... (פורים תר"נ)

וכל כחו של המן היה בזה שאמר עם אחד מפוזר ומפורד, באמת הפיזור הוא לטובה לפרסם שמו ית' בכל המקומות ולהוציא הניצוצות קדושה הנמצאים בכל המקומות, אבל מפורד הוא הפחיתות, שבני ישראל צריכין להיות אגודה אחת אף על פי שהן מפוזרין... וכשניטל האחדות על ידי הפיזור זה תוקף הגלות, ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות להיות אגודה אחת... (שם תרס"א)

ענין מצה ומרור, מצה הוא כשלא נשתנה העיסה כי על ידי החימוץ משתנה, והרמז כי בני ישראל לא נשתנו בגלות, כמ"ש שלא שינו את לשונם ואת שמותם... ובאמת זה עצמו נעשה על ידי המרירות שמררו את חייהם, לכן לא נטמעו בהם, ולכן הלל היה כורך מצה ומרור, לומר שהישועה היתה על ידי שניהם ביחד... (פסח תרנ"ח)

בפסוק כי לי בני ישראל עבדים וגו', כבר כתבתי כי בחינת העבדות לעולם נשאר בבני ישראל, כמ"ש "לא ימכרו ממכרת עבד", והמדרגה שניתן לבני ישראל שנקראו בנים לזה יש זמנים, אבל בחינת עבדי הם היא אפילו בגלות, וזה ניתן לבני ישראל ביציאת מצרים, שהוציאם השי"ת להיות לעולם עבדי ה', אפילו בעת שנמסרין תחת יד מלכים בשר ודם... (בהר תר"ן)

בפסוק ותאמרו בשנאת ה' אותנו כו­', על זה דרשו חז"ל נתנה עלי בקולה וכו', וזה גרם כל החורבן, מכל שכן שיש לנו ללמוד שמדה טובה המרובה כשבני ישראל מקבלין יסורי הגלות באהבה ומאמינים כי הוא חסד השי"ת, כמ"ש אשר יאהב ה' יוכיח, לכן בני ישראל המה מדוכאים בעולם, יוכל להיות זאת מפתח שלהגאולה... (דברים תרמ"ג)

במדרש אשר לו אלקים קרובים... משל למה הדבר דומה, ליושבת על המשבר, מי שענה לאמך יענך וכו'... ומתרץ כי כל צרה שלא תבא על בני ישראל היא רק לטובה, כצרת היולדת שהיא הכנה אל הלידה, לכן אמר מי שענה לאמך, כי כן סדר הלידה על ידי צרה זאת, כמו כן אך טוב לישראל אלקים וגו'... וכל התחדשות שצריך להיות נולד בישראל היא בחינת לידה, וזהו "יענך ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב". (ואתחנן תרנ"ז)

ומצות סוכה זוכין בני ישראל אחר ימי הדין וראש השנה שנקרא יום מלחמה... והכלל כשיש מלחמה על איש ישראל הוא לטובתו, כמו שכתוב אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח... (שם תרמ"ט)

שם משמואל:

במ"ר וכן ברמב"ן... וכן נראה לדורות לזרעו אחריו, תחילה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלמים, גן נעול אלו הנקבות, גל נעול אלו הזכרים, ובכח זה היכולת בידם לסבול כל הגלויות שלא יטמעו בהן חס ושלום. וממוצא הדברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו היא שעומדת להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד המלחמה האחרונה... וכל כמה שאיש נקי בענינים אלו ועושה תשובה על העבר בגלגול זה, לעומת זה אין כח המלכויות מושל ושולט עליו... (לך לך תער"ב)

ומכאן לימוד בגלות המרה הזאת, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא הכל הוא כפי מסת פגם ברית הנמצא בישראל רחמנא ליצלן, ובזה יובן הא דאמרו רז"ל (שבת קי"ח) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטו בהם אומה ולשון, ואלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, כי שמירת שבת היא תיקון על פגם ברית... (שם תרע"ח)

ותקע כף ירך יעקב וגו', נראה שזה רמז על העתיד, אף שיהיה זמן שזרעו של יעקב יהיו בשפל המצב מאד, שעל זה בא הרמז של "ותקע כף ירך יעקב", מכל מקום הנחשלים האלה עוד בכחם להתגבר על שרו של עשו, כמו שהתגבר יעקב עליו אף אחר נקיעת הכף, וזה נותן חיזוק לימינו אלה שמצב ישראל מוזר מאד ברוחניות ובגשמיות, אל יתיאש חס ושלום אלא נתחזק בכל עוז... (וישלח תרע"ג, וראה עוד גלות-כללי שם תרע"ו ווישב תרע"ג)

יראה לי שהגלויות בארבע המלכויות כל אחת פעלה על הגלות השניה, ועל ידי שנצטרפו בגלות הראשונה היה ביכלתם לבא ולסבול הגלות השניה, ובש"ר ט"ו באו בבבל נמצאו שלמים, ומכח זה שנצרפו בבבל החליפו כח והיתה להם עמידה וכח לסבול את הגלות השניה ולעמוד נגד גזירת המן... (חנוכה תרע"א)

ואף ששליטתן של המלכיות הוא מחמת החטא, מכל מקום כך היתה כוונת הבריאה... אלא שמבלעדי החטא לא היו צריכין להשתעבד להתענות תחת ידיהם, והיתה דיה עמידתם מרחוק אלה מול אלה כמו האור והחושך, אבל מחמת החטא צריכים להיות תחת רשותן והן תוקפין בכח ומאפילין בפני עיני השכל וסותמין את תשוקת הלב לטובה, ומכניסין במקומה תשוקות חמריות, עד שיש טורח רב להחזיק מעמד לבלי להמשך אחריהן... ולפי ההשקפה החיצונה נראה שלרעת האדם ניתנה להם רשות זו למרר את חייהם, אבל באמת אינה אלא לטובתן, שעל ידי זה עצמו נעשים שונאים זה לזה, וגבה טורא בינייהו מלהיות נמשכים אחריהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם דברי התורת כהנים, שמקום שישבו בו ישראל מקוקלקל מן הכל, דמשום הכי הוא כדי שיתגלה הקלקול להדיא ולא יהיו ישראל נמשכים אחריהם... וזוהי מדה הנוהגת בכל הדורות, שלעומת שנתגדל חשש ההתמשכות אחריהם, נתהוה פירוד וריחוק לבבות מכח התמררות חייהם יותר, כאשר נתהוה בזמנינו אלה ה' ירחם. ובכל אלה התועלת לא לבד למנוע את ההתמשכות, אלא גם לכלא פשע ולהתם חטאת, הגורם חשכת השכל וקלקול תשוקת הלב והעוונות יהיו פורחים מישראל ונדבקים בכחות הרע, כל זינא אזיל בתר זיניה (אחר מינו)... (ויחי תרפ"ג)

ראה עוד גלות-כללי שמות תרע"ה.

ונראה כי היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמדה זו נוהגת בכל הדורות, וכן היה בעת חורבן בית המקדש בחטא ישראל, אף כי לא היה חסרים יסורין ופורעניות לשלם שבע על חטאותיהם בלי שיהיה חורבן בית המקדש על ידי גויים, שהיה חילול ה' גדול... אך הוא הדבר שראה הקב"ה, שבאם לא ישתף שמו הגדול עמנו בצרותינו לא תהיה חס ושלום תקומה לשונאי ישראל, על כן היה תשלומי כוס פורענותם מצורף לחילול ה', ועל ידי כן גאולת ישראל וישועתם מוכרחת אפילו כשישראל אינם עושין תשובה... באשר הוא נוגע לכבוד שמו. וכאשר נעביר עין השקפה על פני כל הדורות שעברו מאז ועד עתה נראה שבכל עת שהיו הדורות בלתי טובים נתרבה בעולם על ידי האומות חרופין וגדופין על ה' ועל תורתו כמו בימים אלו, והכל בשביל כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. (בא תרע"ד)

וממוצא דבר מה שבעתים הללו כח האומות מתגבר רחמנא ליצלן, ומתחכמים לקפח פרנסת היהודים, נצמח מצד שנתמעט ההבדל, היינו הקדושה בענינים אלו בקצת אנשים, ובשביל זה סובלים הכלל כולו, כי ישראל ערבים זה לזה. ונראה דשמירת שבת היא תיקון לזה, שהרי (דב"ר פא כ"א) נכרי ששמר שבת חייב מיתה וכו', השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, וזה מחזיק ההבדל, ואפילו איש שנכשל רחמנא ליצלן בכמו אלה, באמצעות שמירת שבת יחליף כח לשוב בתשובה ולחזק את ההבדל. (קדושים תרע"ג)

והנה האומות שהם תחת משטרי המזלות, כשמזלם עולה הם מצליחים, וכשהמזל יורד הם בירידה, ומכל מקום המזל אף כשהוא בירידה אינו בטל במציאות... אך ישראל שכל חיותם איננה כלל במשטרי המזלות, ואף גם זאת שאין החיות מלובשת במשטרי המזלות, אלא הכל תלוי באור האלקי המופיע עליהם, ממילא כשאין עושין רצונו של מקום אין להם חיות כלל, ולולא שנשבע השי"ת להם וכרת עמם ברית היה בדין שתפסק חיותם חס ושלום לגמרי, אלא מחמת השבועה השי"ת מקיים אותם בסתר פנים עד עת קץ שישיב ויאר פניו אליהם ככל יעודי העתיד, ועל כן בעודם בהסתרת פנים לא נשאר להם אלא חיות מעט מן המעט כדי להצילם מכליון חרוץ חס ושלום ולא יותר, על כן מוסר אותם ביד אומה שפלה וביד בהמתם... עד שלא נשארת בהם אלא קוסטא דחיותא, וכמ"ש "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כי בגלות הם בבחינת שינה בלבד... (שבועות תרע"ח, וראה שם עוד)

ולקו בכפלים, היינו שלא די שנסתם מהם כל חזון, ומלכה ושריה בגוים אין תורה, ובזוהר הקדש דבזמן המקדש אפילו חייבין דבהון הוו יודעין גו אתוון, ומשחרב בית המקדש נסתם מהם, אלא עונש כפול הוא, שנמסרו רזי תורה לחיצונים... וכאשר נמסרו להם רזי תורה נתוסף להם כח ועצמה לענות את ישראל יותר ויותר, והוא עונש מדה במדה שלעומת שהם בילדי נכרים ישפיקו, הן חכמות חיצוניות, לעומתם נמסרה חכמת ישראל לחיצונים... (ואתחנן תרע"ו)

ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים... שחטא הוא לשון חסרון... אם כן לעולם יש שני חסרונות, חסרון הסתלקות הקדושה אפילו יצויר בלי חסרון השתאבות כחות הטומאה, וחסרון השתאבות כחות הטומאה, אף אם יצויר בלתי הסתלקות הקדושה, אין לך חסרון גדול מזה. וכן נמי לקו בכפלים, שלא לבד שנעשו עניים מרודים חסרים כל טוב, אלא הטעימם עוד אשכלות מרורות... ומתנחמים בכפלים, היינו דהנה תנחומין הם הגדלת טובה עד שכל הצרות שעברו עליו כדאי לו כדי להגיע לאותה טובה, ואז ידע וישכיל שגם למפרע אילו נותנים לו לברור אחת משתי אלה, אם לחדול מהרעות והצרות ולעומתו לא יגיעוהו כלל מהטובות... היה בוחר בעצמו לסבול כל מה שעבר עליו למען תגיעהו הטובה הגדולה ההיא... (שם תרע"ח)

בהפטרה (ישעיה מ"ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו', יראה שלי שישראל בגלות יש להם אחיזה במקום גבוה יותר, וזש"ה "ואמרת בלבבך מי ילד לי" וגו', וידוע שמלת מי רומזת לבינה, ואני רומז למלכות, וישראל נקראין בני מלכים שמקבלים ממדת מלכות, ובגלות הם מקבלים מבינה...

ויש לומר הטעם בזה כענין שאמרו ז"ל, (פסחים קי"ט) ידי אדם מתחת כנפיהם, אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות מפני מדת הדין. ועל כן בגלות שמדת הדין מתוחה, ואי אפשר להם לקבל השפע מעלמא דאתגליא, ניתן להם השפע מעלמא דאתכסיא, והבן. (עקב תע"ר)