(ראה גם: אומות העולם-ד' מלכויות, בבל, בית המקדש-חורבן, הסטוריה-בית א', נבוכדנצר)
והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים, ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה, וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ויגל את יהויכין בבלה, ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה. ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עושי מלחמה ויביאם מלך בבל גולה בבלה. (מלכים ב כד יד)
ואת יתר העם הנשארים בעיר, ואת הנופלים אשר נפלו על המלך בבל, ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים. (שם כה יא)
כדנה תאמרון להון (כך תאמרו לבבלים) א-להיא די שמיא וארקא (וארץ) לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא... (ירמיה י יא)
כה אמר ה' אלקי ישראל כתאנים הטובות האלה, כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה. ושמתי עיני עליהם לטובה והשיבותים אל הארץ הזאת ובניתים ולא אהרס ונטעתים ולא אתוש. ונתתי להם לב לדעת אותי כי אני ה' והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלקים, כי ישובו אלי בכל לבם. וכתאנים הרעות אשר לא תאכלנה מרע, כי כה אמר ה' כן אתן את צדקיהו מלך יהודה ואת שריו ואת שארית ירושלים הנשארים בארץ הזאת והיושבים בארץ מצרים... (שם כד ד)
כי כה כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל על הכלים הנותרים בית ה' ובית מלך יהודה וירושלים בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה'... (שם כז כא)
ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם אשר הגלה נבוכדנאצר מירושלים בבלה, אחרי צאת יכניה המלך והגבירה... כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות... ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום... כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, והקימותי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה... (שם כט א והלאה)
זה העם אשר הגלה נבוכדנאצר בשנת שבע, יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלשה. בשנת שמונה עשרה לנבוכדנאצר מירושלים נפש שמנה מאות שלשים ושנים. בשנת שלש ועשרים לנבוכדנאצר הגלה נבוזראדן רב טבחים יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמשה, כל נפש ארבעת אלפים ושש מאות. (שם נב כח)
ואבוא אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר ואשב המה יושבים שם, ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם. (יחזקאל ג טו)
ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחודש באו אנשים מזקני ישראל לדרש את ה', וישבו לפני... לכן אמור אל בית ישראל כה אמר אד-ני אלקים הכדרך אבותיכם אתם נטמאים ואחרי שקוציהם אתם זונים... והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם אד-ני אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם... (שם כ א ול)
על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלנו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה, שירו לנו משיר ציון. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר... זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע. (תהלים קלז א)
כך ישראל כאשר ירדו למצרים היו רגילים בצער... ועל כן סבלו את הגלות כראוי, אבל גלות בבל הוא היה צער שלם, צער שעליונים ותחתונים בוכים עליו, שכתוב הן אראלם צעקו חוצה וגו', ותחתונים שכתוב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', מה הטעם, משום שהיו מקודם בתענוגי מלכים... בני ציון היקרים וגו', ועתה הם יורדים בגלות, וריחים על ערפם, וידיהם קשורות לאחור. וכשבאו לגלות בבל חשבו שאין להם קיום לעולם, כי הקב"ה עזב אותם ולא ישגיח עוד בהם לעולם.
ולמדנו, אמר רבי שמעון, באותה שעה קרא הקב"ה לכל החבורה שלו וכל המרכבות... ואמר להם מה אתם עושים כאן, ומה בני אהובי בגלות בבל ואתם כאן? קומו רדו כולכם לבבל ואני עמכם... כשירדו לבבל נפתחו השמים, ורוח נבואה שרתה על יחזקאל, וראה כל מה שראה ואמר לישראל הרי אדוניכם כאן... לא האמינוהו עד שנצרך לגלות כל מה שראה, כיון שראו ישראל את זה שמחו, וכששמעו הדברים מפי יחזקאל לא פחדו על גלותם כלל, כי ידעו שהקב"ה לא יעזוב אותם. (שמות ט והלאה)
אמר רבי ייסא... הרי בגלות בבל המטרוניתא היתה שם, למה לא היה כן, אמר לו הרי למדנו שהחטא גרם, כי נטלו נשים נכריות, והכניסו ברית הקודש ברשות אחר, ומשם זה נאבדו מהם הנסים והאותות שהיו ראוי להם לעשות להם... (שם צא)
(ומפרש, כשהנוקבא) לחוץ מבעלה, (נבחן) שאנו מזכירים את שם הזה בפרוד, הוא משום שאנו רחוקים ממך, (וגרמנו) שאחרים שולטים בנו, ושמך (שהוא הנוקבא) היא בפרוד מן השם שנקרא בך (שהא ז"א), וזהו בימי הגלות.
משום שגלות הראשון היה מבית ראשון, ובית ראשון היא סוד ה' ראשונה (של שם הוי"ה, שהיא בינה), וכנגד ע' שנים שלה, (שהם ז"ס תחתוניות חג"ת נהי"מ), היה הגלות של בית ראשון ע' שנים, (שכל ספירה כוללת עשר, והם ע'), ואלו ע' שנים לא נמצא האם, (שהיא ג"ר דבינה) רובצת עליהם, והיו נפרדים מן שם העליון שהוא סוד ה' ראשונה (דהוי"ה), ואז יוד (דהוי"ה) שהוא סוד העליון (של הבינה), נסתלק למעלה למעלה לאין סוף, ובית ראשון העליון הקדוש, (שהוא בינה), אינו נובע מבוע מים חיים, כי המקור שלה, (שהוא יו"ד דהוי"ה שהוא חכמה), נסתלק.
והיא (ה' ראשונה דהוי"ה) ע' שנים בגלות, משום שהיא נקראת ז' שנים, כמש"א ויבנהו שבע שנים (על בית ראשון, שהיא ה' ראשונה כנ"ל), אם תאמר שמלכות בבל שלטה למעלה בסוד הע' שנים, (שהם בינה), חס ושלום, אלא בזמן שהיה בית המקדש קיים, האור והנביעה של אמא עלאה (שהיא בינה) היה מאיר ויורד למטה, כיון שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, ומלכות בבל היתה מושלת נתכסה ונחשך אור ההוא, והתחתונים הקדושים לא היו מאירים.
וכיון שהתחתונים לא היו מאירים, משום ממשלת מלכות בבל, נסתלק אור ההוא (של הבינה), ואותו מבוע העליון שהיה נובע (אל הבינה), שהיא סוד יו"ד (דהיו"ה שהוא חכמה נסתלק למעלה למעלה באין סוף, אז אלו ע' שנים של הבינה לא היו מאירים, משום הארה ההיא (של הי') שנמנעת (להאיר אל הה'), וזה היה ודאי גלות של ע' שנים, (של הבינה, שה"ס בית ראשון).
כיון שהוסרה ממשלת בבל, והתחילה ה' תחתונה דהוי"ה להאיר, ישראל כולם לא חזרו להטהר להיות סגולה שלמה כמקודם, אלא מעט מעט, (חזרו מגלות בבל לארץ ישראל), וכיון שלא נמצא שלימות אז י' העליונה (דהוי"ה לא ירדה להאיר כל כך כמו שהיתה מאירה לפנים, אלא מעט מעט בלי סדר, כי ישראל לא היו טהורים כראוי כמקודם, ועל כן מבוע העליון, שה"ס י' דהוי"ה) לא היה נובע ולא האיר אלא שחזר להאיר מעט מעט מתוך הדחק של השם.
ועל כן התגרו בישראל מלחמות רבות עד שהחשך יכסה ארץ, וה' התחתונה (שהיא הנוקבא) נחשכה ונפלה לארץ, ומבוע העליון, (שהוא י' דהוי"ה) נסתלק כמקודם, משום שמלכות אדום נתחזקה וישראל חזרו לסורם... (שמות קמא, ועיין שם עוד)
ועל שעשו כך, אמר הקב"ה כיון שבושה היא לי, יבא בני מעצמו, כיוון שחילל כבודי, אינו ראוי שאני אלך שמה להוציאו ולעשות לו נסים וגבורות כמקודם במצרים. הם חזרו בלא עזרה הראויה להם, בלא פליאות ונסים, אלא כולם היו נדחים, כולם עיפים בעניות, וחזרו להיכל המלך בבושה... (תשא לד)
פתח ואמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, זה נאמר בגלות בבל, שלא היו יותר בגלות אלא ע' שנה, מהו כחולמים, אלא הרי העירו החברים שיש חלום של ע' שנה (תענית כ"ג)... (אמור כב)
אמר רבי פנחס, רצה הקב"ה לנסות את ישראל, ושלחם לבבל, שנאמר וישלח את היונה מאתו, זו כנסת ישראל, ראה מה כתיב בה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, שהכביד עולה מלך בבל, ברעה ובצמא ובהריגת צדיקים הרבה, ומשום כובד עולה ותשב אליו אל התבה, וחזרה בתשובה וקבלה. (זהר חדש נח קלח)
ואז נאמר על שלשה פשעי ישראל (מכירת יוסף, פגם הברית וחילול שבת) נגזר עליהם להיות שבעים שנה מחוץ לארץ ישראל, עשר שנים לכל יום (מחג"ת נהי"ם שיסוד כלול מהם), ולבסוף שבעים שנה הוציאם הקב"ה משם ובאו לארץ ישראל... (שם וישב לח)
שחו בנות השיר, אלו הם הלוים, כי שמונים אלף לוים היו ידיהם קשורות לאחוריהם (כשהוליכו אותם לבבל), כשהגיעו לנהרות בבל היו תולים כנורותיהם על האילנות אשר שם. היו מבקשים מהם שינגנו, ואמרו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. היו נושכים את בהונות ידיהם בשיניהם, וכרתו אותם ולא יכלו לנגן, עמדו והרגו אותם.
וחתחתים בדרך, כי היו הולכים וריחים על צואריהם, ומדוחק המשא שהיה קשה היו נופלות אצבעותיהם בדרך, וירמיה היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובכה עליהם והוא אומר להם, בני וכי לא אמרתי לכם תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'... (שם איכה צה)
ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול, שנאמר מיד שאול אפדם ממות אגאלם. רבי חנינא אמר מפני שקרוב לשונם ללשון תורה, ר' יוחנן אמר מפני ששיגרן לבית אמן, משל לאדם שכעס אל אשתו, להיכן משגרה, לבית אמה. (פסחים פז ב)
דתניא רבי אליעזר אומר מתים שהחיה יחזקאל עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו, מה שירה אמרו, ה' ממית בצדק ומחיה ברחמים... רבי יהודה אומר אמת משל היה... רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות, עמד רבי יהודה בן בתירה על רגליו ואמר אני מבני בניהם, והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם...
...שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהם בחורים שהיו מגנים את החמה ביופין, והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות, אמרו לבעליהן ובעליהן למלך, צוה המלך והרגום, ועדיין היו שופעות זבות, צוה המלך ורמסום... (סנהדרין צב ב)
הביאי בני מרחוק, אמר רב הונא אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, ובנותי מקצה הארץ אלו גליות של שאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות. (מנחות קי א)
...דאמר רבי חנינה שמות של חדשים עלו בידם מבבל, בראשונה בירח האיתנים שבו נולדו אבות, מתו אבות, נפקדו אמהות... מיכן והילך ויהי בחודש ניסן... רבי שמעון בן לקיש אמר אף שמות המלאכים עלו בידם מבבל, בראשונה ויעף אלי אחד מן השרפים... מיכן והילך והאיש גבריאל, כי אם מיכאל שרכם... (ראש השנה ו א)
אמר רבי מיישה בבבל כתיב כמראה אבן ספיר, ובמצרים כתיב כמעשה לבנת הספיר, ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבנה, כך שיעבודה של בבל היה קשה משיעבודה של מצרים. (סוכה יט א)
כי הנה הסתיו עבר - אלו ע' שנה שעשו ישראל בגולה, הגשם חלף הלך לו - אלו נ"ב שנה משחרב הבית עד שנעקרה מלכות כשדים. ולא ע' שנה הן, אמר רבי לוי צא מהן י"ח שנה שהיתה בית קול מפוצצת ואומרת לנבוכדנצר, עבדא בישא סק חרוב ביתא דמרך... (שיר השירים ב כח)
על משכבי בלילות, זה לילה של בבל, בקשתי את שאהבה נפשי, זה דניאל... (שם ג ג, וראה עוד ערך דניאל וכורש)
...אם כן למה באו ישראל בספק בימי המן, רבנן ורבי שמעון בר יוחאי, רבנין אמרו על שעבדו ישראל ע"ז, רבי שמעון אמר על שאכלו מתבשיל הגוים... (שם ז יג)
...אמר להם נבוכדנצר אל תשמעו לתורת אביכם שבשמים אלא תפלון ותצלון לצלמא די עבדית. אמרו לו ישראל שוטה שבעולם, כל עצמנו לא מסרנו הקב"ה לידך אלא שהיינו משתחוים לצלם, הדא מה שכתוב (יחזקאל כ"ג) צלמי כשדים חקוקים בששר, ואת אמרת לן... באותה שעה אמר הקב"ה כרמי שלי לפני. אמר לפניו אותו רשע אלף היו ונתמעטו כאן ונעשו מאתים איש, אמר לו הקב"ה, אוי לאותו רשע ליחה סרוחה, אלף היו ונתרבו כאן ונעשו מאתים אלף... (שם ח יד)
כי הולך אדם אל בית עולמו, מבבל היו ולבבל חזרו. וסבבו הסופדים בשוק, זו גלות יכניה... (קהלת יב ח, וראה ההמשך בגלות-כללי)
אמר רבי יצחק נפחא, המן הרשע בעלילה גדולה בא על ישראל, הדא הוא דכתיב עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן וגו', ואין העם האמור כאן אלא ישראל, אמר המן לאחשורוש אלקיהם של אלו שונא זמה, העמד להם זונות ועשה להם משתה, וגזר עליהם שיבואו כולם ויאכלו וישתו ויעשו כרצונם, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, כיון שראה מרדכי כך, עמד והכריז עליהם ואמר להם, לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש, שלא הזמין אתכם כי אם ללמד עליכם קטגורים, ולא שמעו לדברי מרדכי והלכו כולם לבית המשתה. אמר רבי ישמעאל שמונה עשר אלף וחמש מאות הלכו לבית המשתה, ואכלו ושתו ונשתכרו וקלקלו, מיד עמד שטן והלשין עליהם... (אסתר פרשה ז)
אל תבא ביום אידך, אמר רבי יהושע בן לוי כשהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל לבבל היו כפותים ידיהם מאחריהן נתונים בשלשלאות של ברזל, והוליכום ערומים כבהמות. כיון שעברו על בני ישמעאל, אמרו להגמונות שעליהם, עשו עמנו חסד ורחמים והעבירונו על בני ישמעאל דודנו, וכן עשו. יצאו בני ישמעאל לקראתן הוציאו להם פת מלוח וציר עמה, הביאו נודות ריקים וצבעום במים ותלאום בשערי אהליהם, כשראו ישראל כך נתישבה דעתן היו סבורין שהן מלאים מים. אמרו להם אכלו פת תחילה ואחר כך נביא לכם מים, אכלו את הפת, באו ואמרו להם לא מצאנו מים, והן נושכין בשיניהם באותן נאדות ונכנסה רוח חמה לתוך מעיהם ומתים, שנאמר (ישעיה כ"א) משא בערב וגו'... (יתרו ה)
אלא שצדקה עשה עמנו שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר והם כל גבורי החיל, וירדו לבבל ועשו תרבץ לתורה, שאלמלא היה כן היתה התורה משתכחת בגלות צדקיה, אלא שיצאו אלו שהאמינו לדברי ירמיה הנביא ויצאו עם התורה... ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל, כיצד, שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים, שכן הוא אומר (יחזקאל כ"ד) בן אדם כתוב לך את שם היום הזה, בעצם היום הזה וגו', מה עשה הקב"ה, אמר אם יוצאין עכשיו בצינה הם מתים, המתין להם והגלה אותם בקיץ... (תזריע ט)
וכי ימוך אחיך אלו ישראל, שנאמר (תהלים ק"ו) וימכו בעונם, ומכר מאחוזתו, שנמכרו בימי המן, ובא גואלו, זה מרדכי, וגאל את ממכר אחיו, שכיסה את עוונותיהם שהיו כולם ראויים להריגה למה שאכלו מתבשילי המלך... (בהר ד)
גדול היה של בבל מן שעבודה של מצרים, במצרים כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ"ד), ובבבל כתיב (יחזקאל א') כמראה אבן ספיר וגו'. במצרים כתיב (שמות א') וימררו את חייהם בעבודה קשה, ובבבל כתיב (ישעיה י"ד) והיה ביום הניח ה' וגו' ומן העבודה הקשה, אמר להם הקב"ה בבבל הייתי עמכם ובמצרים הייתי עמכם, הוי אתי מלבנון כלה. (בשלח יא)
דבר אחר שמוני נוטרה את הכרמים אלו ישראל שגלו לבבל, עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות, אמרו להם כל עצמנו לא גלינו מארצנו אלא עד שלא הפרשנו תרומות ומעשרות, ועכשיו אתם אומרים לנו שנפריש תרומות ומעשרות. (פרק כ א, וראה עוד גלות-כללי לח ד)
על נהרות בבל... כיון שהגיע ירמיה לנהר פרת ענה נבוזראדן ואמר ליה, אם טוב בעיניך לבא אתי בבל, חשב ירמיה בלבו אם הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, נטלו הגלויות עיניהם וראו את ירמיה שפירש מהם, געו כולם בבכיה וצוחו, רבינו ירמיהו, הרי אתה מניחנו, שם בכו, שנאמר על נהרות בבל וגו', ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. שם ישבנו, מלמד שלא היתה להם ישיבה עד שהגיעו לנהר פרת, אמרו אלקהון של אלו רחמן הוא, וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם, שמא ישובו ויתחברו כולם ויקראו לאלוקיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום, לפיכך היו דוחקים אותם ומריצין אותם בעל כרחם, שנאמר (איכה ה') על צוארנו נרדפנו.
גם בכינו - מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל? רבי יוחנן אמר הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנצר. כשהיו ישראל שרויין בארץ לא היו שותין אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות, כיון שגלו לבבל שתו מים הפרתים ומתים... ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר, שנאמר (ישעיה מ"ג) כשדים באניות רינתם, וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל והוליכן ערומים על שפת הנהר, נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם, אמר לעבדיו מפני מה הללו הולכין בקומה זקופה בלא משאוי, באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחימות ומלאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפף קומתם, ואמרו על עצמם (איכה ד') על צוארנו נרדפנו. באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום... יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות, והיו רואים אותם ערומים, מה עשו בני בארי הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לפני נבוכדנצר, ואמרו לו שמא מלך אוהב ערומים אתה, אמר להם לכו והלבישו את בני ישראל, מה שכרן של בני בארי, נטל עליהם חסד מכל ארץ ישראל והם יפים יותר...
מהו גם בכינו, שהיו בוכים ומבכים אתם הקב"ה. על ערבים בתוכה וגו' אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים, הכינו עצמכם עד שאנו אוכלין ושותין אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם, כדרך שהייתן מקישין לפני אלוקיכם. מסתכלים אלו באלו ואומרים, לא דיינו שהחרבנו את מקדשו, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני העבודה זרה שלו... עמדו כולם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני ידם לתוך פיהם ומרצצים אותם, לא נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר, מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו.. כיון שידע כן נבוכדנצר עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים, אף על פי כן היתה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה. באותה שעה נשבע הקב"ה אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני (איכה ב') השיב אחור ימינו מפני אויב, ואינה חוזרת אלא אזכיר אתכם... (מזמור קלז)
עד עדולם יבא כבוד ישראל (מיכה א') כיון שיצאו ישראל בגלות היו שלולין בקולרין ולבושים בגדיהם, עד שהגיעו לעדולם, ויצאו שונאיהם והפשיטו בגדיהם והניחום ערומים, שנאמר עד עדולם יבוא כבוד ישראל, שכבודו של אדם כסותו... היו מתביישין שהיה רואה זה בושתו של זה, וכן ירמיה אומר (איכה א') ויצא מן בת ציון וגו' שיצאו בלא לבושים... בא וראה האיך אני מחבב אתכם, שאפילו חוטאין ונתונין בירידה עמהם אני, שנאמר (הושע י"ב) ויהודה עוד רד עם א-ל... וכך בבל (ישעיה מ"ג) למענכם שולחתי בבלה... (אגדת בראשית פרק סג)
הרי הוא אומר לפי מלאת לבבל שבעים שנה, ואומר למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה, נ"ב שנה שעשו בגולה ועלו, שלשה של כורש, וי"ד של אחשורוש, וב' של דרויש, שנאמר בשנת שתים לדריוש המלך ויען ויאמר מלאך ה' צב-אות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים. ד' שנה היה הבית נבנה, שנאמר ושיציא ביתה דנה עד יום תלתא לירח אדר שנת שית לדריוש מלכא, באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו... (עזרא פרק א, תתרסז)
ראה עוד גלות-כללי ירמיה רפא.
וכשחרב בית המקדש בעונותינו פסקה רוח הקדש וניטל טעם השיר, שכן את מוצא כשהגלו כשדים את ישראל אמרו להן נגנו לנו בשיר שלכם, שנאמר כי שם שאלונו שובינו דברי שיר (תהלים קל"ז), אמרו להן אין אנו יכולין לשיר בארץ טמאה, ולא עוד אלא שכבר שכחנו השיר ונהפך שירינו לקינה, אמרו להן אף על פי כן אין אנו מניחין אתכם, מתוך הדחק פתחו פיהן לומר שירה ולא בא על פיהן אלא איכה ישבה בדד, בכה תבכה בלילה (איכה א'), אמרו להן אין זה טעם שיר, אמרו (תהלים קל"ז) איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. (במדבר ד מז)
ראה עוד גלות-כללי דברים כט כז.
כשבא נבוכנדנצר דרך פתח הצפון והגלה החרש והמסגר בבלה וכו' כמה נתייאשו מן הרחמים וכמה יצא לבם באמרם איה תעלה תפלתנו, איה יתקשר הבל פי תורתנו, עד שנתבשרו ואמר נפתחו שמים ואראה מראות אלקים ממש פתח הקב"ה פתחי רקיעים ואמר להם דעו לכם כי ממש כמו שאני בארץ ישראל כך אני יצאתי עמכם בחוץ לארץ ותפלותיכם ומצותיכם ונשמותיכם באות אלי, מפני שיצאתי עמכם בגלות, ורקיעים הללו גם עליכם כאותן הרקיעים שהיו בארץ ישראל, ואז ניחם ישראל בהקב"ה והתנחמו מאבלותם. (ויגש)
וישקד ה' - וימהר, כמו מקל שקד הממהר לפרוח, שהגלה סנהדרין שבימי יהויכין שתי שנים ומחצה לפני החורבן, שלא ימצאו בירושלים בחורבן בית המקדש. (דניאל ט יד)
ולשעבוד בבל ב' זמנים, נ"ב שנה כמו שכתב (ירמיה כ"ט י') לפי מלאת לבבל ע' שנה אפקוד אתכם, והשניה ע' שנה לחרבות ירושלים (דניאל ט' ב'). זמן הנ"ב שנה היה עד שמלך כורש והרשה לבנות הבית, ובטלו הבנין עד מלאת ע' שנה... (אמונות ודעות מאמר ח פרק ד)
אספה עלימו - וכאשר הם בבבל הם עובדים לתועבותיהם, לכן אמרתי לאסוף עליהם רעות... אגלה אותם במדי ובעילם מתוך שבי בבל, יעיקו להם מבית אגג המשולים לשדים נפוחי רעב... (דברים לב כג)
כדנה - זו האגרת ששלח ירמיה לזקני הגולה בבל... (ירמיה י יא)
אשר לא שבתה - ע' שנה של גלות בבל היו נגד ע' שמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ת"ל שנה. ש"צ שנה היו שני עוונם משנכנסו לארץ עד שגלו י' השבטים, ובני יהודה הכעיסו מ' שנה משגלו י' השבטים, ועוד ו' שנים עד גלות צדקיה... צא וחשוב לתל"ו שנה שמיטין ויובלות... הרי ס"ט ועוד שנה יתרה שנכנסה בשמטה המשלמת לע'... (ויקרא כו לה, וראה שם עוד)
ונושנתם בארץ - רמז שיגלו ממנה לסוף תתנ"ב שנה כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף תת"נ, כדי שלא יתקיים בהם "כי אבד תאבדון". (דברים ד כה)
אילי הארץ - חורי יהודה ובנימין, וצדיקים היו. שבעת אלפים - ולמעלה כתב י' אלפים, הכריע בירמיה ג' אלפים יהודים משבט יהודה, וז' אלפים מבנימין ושאר השבטים. (מלכים ב טז ויז)
הנשבעים - ולא יאמתו דבריהם, ורוצה לומר על פי מעשיהם לא היו ראויים להגאל מבבל. (ישעיה מח א)
נדדו - נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה, מגלות צדקיה עד פקודת כורש, בהמה בגימטריא נ"ב, והחשבון במסכת מגילה. (ירמיה ט ט)
תפוג תורה - מישראל כי רואים הצלחת נבוכדנצר, וישתחוו לצורה בבקעת דורא. (חבקוק א ד)
זאת קומתך - לא נכפפה לפני צלם נבוכדנצר, ושדיך - דניאל חנניה מישאל ועזריה היו כשדים לינק מהם וללמד הכל כי אין יראה כיראתכם. (שיר השירים ז ח)
...אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו ממקומו היה אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים. ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק, כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד, ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו הברית, וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדוליהם שרים במלכות, ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות, ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן, אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו דיהוון מתקרבים לא-להא שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. (בראשית כו א)
...וכבר הזכירו רבותינו זה הענין ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל, כי תחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה כי תחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", חזרנו אותו לקרא החדשים כשם שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השי"ת כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים... (שמות יב ב)
...והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם אבל היו להם צרים ואויבים שם כמו שנאמר ויאמרו צרינו, ויהי כאשר שמעו אויבינו, והארץ ביד העמים היתה, כמו שאמר עזרא בתפלתו "הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאתינו ועל גויתנו מושלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו". (ויקרא כו מא)
ופירוש והארץ תעזב מהם כי גם אחרי הזכירה תעזב מהם, רמז כי אחרי פקודת כורש נעזבה מהם ורצתה השמטות עד אחרי תשע עשרה שנה שנבנה הבית וקדשו העיר בשתי תודות, וחזרה קדושת הארץ, וכרתו אמנה ויאמרו ונטש את השנה השביעית... (שם שם מג)
ושבת עד ה' אלקיך - גם זה רמז לגאולת בבל, ששבו אל השם והתודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם, ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר... (דברים ד ל)
אני ישנה - השכינה בגלות בבל, ולבי ער - לזמן הגאולה ע' שנה. קול דודי דופק - הנביאים המתנבאים לעלות מבבל. (שיר השירים ה ב)
והחרש - אלה אינם בכלל י' האלפים שזכר למעלה. ובסדר עולם אמר שהחרש והמסגר מתוכם... גבורים - בסדר עולם אמר כמה מלחמה עושים בני אדם ההולכים בגולה באזיקים, אלא גבורים במלחמתה של תורה. (מלכים ב יד טז)
כי ירחם - בעבור שירחם יבא בקרוב חורבן בבל. ונלוה הגר - בראותם סבת חורבן בבל על שהרעו לישראל ביותר. וכן הודה מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן אלקים בידי, אמנם לא מצאנו שהיו להם גרים כי אם שוטנים, לכן נראה לפרש על לעתיד לבא. (ישעיה יד א)
ע' שנה - שנבוכדנצר מלך מ"ה והגלה את יהויכין בשנה ח', ואויל מרודך מלך בשנת ל"ז לגלות יהויכין, ומלך כ"ג שנה, ובלשצר ג'. (ירמיה כה יב)
ופן ירך לבבכם - מפני האויב הבא על בבל, אני מבטיחכם שלא ירע לכם. (שם נא מו)
האבכה - עוד לא האמינו בבנין כי האויבים השביתו המלאכה, אף על פי ששמעו שבונים היו קטני אמנה ולא רוצים לעלות, כי לא האמינו שיושלם הבנין ויעמדו בפני האויבים. (זכריה ז ג)
אמר החבר, הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלים יעודנו בבית שני, כמו שנאמר (זכריה ב' י"ד) "רני ושמחי בת ציון" וגו', שכבר היה הענין האלקי מזומן לחול כאשר בתחילה, אילו היו מסכימים לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם. ושמא על זה אמר שלמה (שה"ש ה' ב') "אני ישנה ולבי ער", כינה הגלות בשינה, והלב הער - התמדת הנבואה ביניהם. קול דודי דופק - קריאת האלקים לשוב, שראשי נמלא טל - על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר פשטתי את כותנתי - על עצלותם לשוב, דודי שלח ידו מן החור - על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה. ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענין מקוצרים מפני קיצורם בחובתם, כי הענין האלקי אינו חל על האיש אלא כהכנתו לו, ואילו היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה היינו פוגשים מה שפגש את אבותינו ביציאת מצרים... (מאמר ב כד)
...ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבל, ואולם לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים, ולא פסולי עדות, ולא חשב השי"ת עליהם עון עובדי ע"ז מפני שהיו אנוסים, וכך אמרו עליהם השלום, הם עשו לפנים אף אני אעשה עמהם לפנים בימי המן... (אגרת השמד)
עשק - נגד בבל שעשקו את בית יהודה, שטנה - כנגד המן שכתב שטנה על ירושלים. (בראשית כו כ וכא)
באף ובחמה ובקצף - בגימטריא שבעים, כנגד שבעים שנה של גלות בבל. (דברים כט כז)
בלא עם - בגמטריא אלו בבליים. (שם לב כא)
נרדה ונבלה - ...אמנם אמר רב בסנהדרין מגדל משכח הלימוד, התעסקותם בבנין המגדל והענינים המלאכותיים היו הסבה שנשתכחה מהם לשונם וחכמתם, ונשאר המקום מוכן לפורענות, עד שגם בגלות יהודה שם נשתכחה מהם רוב תורתם ולשונם ולא קרה כן בגלותנו במערב... (בראשית יא ז)
כי ירחם - למען יוכלו לבנות בית שני יחריב את בבל ומלכיה, ולא הזכיר בנבואה גאולה, כי היתה רק פקידה. ונלוה הגר - בזמן בית שני, ובפרט בימי החשמונאים... ולקחום עמים - זכר מהצלחתם בימי בית שני, שהעמים הנהיגום לארצם במצות כורש, ונחלו מהבבליים לעבדים, כי הם נעו ודנו אחר חורבן בבל... (ישעיה יד א וב)
וקראתם - ה' הגלם לבבל שירגישו צרות הגלות, ואחר כך השיבם לא להיותם כבר מכופרים, אלא שתהיה להם הכנה ומקום לשוב בתשובה ולהתפלל, ויסלח להם ותשוב השכינה ואחר כך ישובו כל הגלויות. (ירמיה כט יב)
האבכה - אלו שלא עלו מפני ה' דברים שחסרו, או מפני נבואת דניאל על הגאולה האחרונה מיעטו בכבוד הבית, ושאלו רק על הבכי, כי לצום ולהתפלל רצו עוד אחר שרוב העם עדיין בגולה. (זכריה ז ג)
כי יבואו עליך - נקדים ב' הקדמות, שאלמלי שבו בבבל בתשובה שלמה מאהבה לא היו גולים עוד, ובגאולה הבאה או ישובו מעצמם, או על ידי חבלי משיח, שנמסור עצמנו על קדוש ה'... (דברים ל א)
על נהרות בבל - רוצה לומר, אם תזכו תאמרו הלל הגדול, ואם לא תשבו על נהרות בבל וגו' שגילה ה' עיני יחזקאל על נהר כבר ששכינה עמהם, ועל ידי זה ישבנו - היתה לנו שובה ונחת. על ערבים - ומערבות זאת לא שברו כנורותיהם כי קיוו לשוב ולשיר... (תהלים קלז א)
ויצא מן בת ציון - על החרש והמסגר שכאילו יצאו מעצמם להכין מקום תורה בבבל, ואם כן הוצרכו תינוקות של בית רבן לבא אחריהם לשם.. (איכה א ו)
ראה עוד גלות-כללי דברים לא יז.
שעושין ציצין ופרחים לתורה, פירוש שדורשין מן המקרא (כמה דברים) ובזה עושים ציצין ופרחים לתורה, והיה זה בתלמידי חכמים שבבבל ולא בתלמידי חכמים שבארץ ישראל, מפני שתלמידי חכמים של בבל לא היו בבבל ובאו ונשרשו לשם אחר שגלו לשם, ומשנשרשו היו מולידים ופורחים, וכמו כן תורתם... (חדושי אגדות שבת קמו א)
אלו גלות שבבבל וכו' יראה כי השי"ת גזר על ישראל בבלה יובאו ושם יהיו (ירמיה כ"ז) ומאחר שהיה גזירת השי"ת כך עליהם וכאלו היה ארצם מקומם כי בבל ראוי אל גלות ישראל, שכך אמרו בפסחים פ"ז ב' למה הגלם בבלה, מפני ששלחם לבית אמם, כי אברהם היה מארץ כשדים, ולפיכך נחשב כאלו היה ארצם. אבל שאר ארצות נאמר עליהם (דברים כ"ח) "ובגוים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכך רגליך", כי הדבר שאינו במקומו אינו נוח כלל. ודבר זה הוא סבת הגירושים והטלטולים שבהם בגלות הזה ובמדינות הללו, כי לא גזר השי"ת על ישראל בארצות אלו כמו שגזר על ישראל בבלה יבואו ושם יהיו. ועוד נראה מפני כי בבל קרובה אל ארץ ישראל מצד הלשון, שהוא קרוב אל לשון הקודש שהוא שייך אל ארץ ישראל, והיו בעלי שכל יותר, ואף שלא היו במדריגת ארץ ישראל, מכל מקום היו בני חכמה מאד... ולכך נחשבים בני גלות בבל כזכרים ובשאר ארצות כמו נקבות. (שם מנחות קט א)
י' אלפים - ומה שכתב בירמיה ג' אלפים היה בגלות יהויקים שנה אחת קודם, שאז ציוה לאשפנז להביא מזרע המלוכה ילדים וכו'. (מלכים ב כד יד)
בנותיכם תנו לאנשים - ואל תשלחום לארץ ישראל כי יהרגו שם. ודרשו את שלום - כי תקבלו את השפע על ידי בבל, והם יקבלוהו ראשונה. (ירמיה כט ו)
שם ישבנו - היו לנו שם שדות וכרמים, גם בכינו - על האושר הרוחני שנאבד ממנו. על ערבים - ולא רצינו לשמח בטובות הגופניות. (תהלים קלז א)
ראה עוד גלות-כללי דברים כט כח.
על נהרות בבל - ירושלים נשמרה במחשבתם ובפיהם כי לא ירושלים הושמדה אלא בבל הושמדה בחורבן ירושלים. שם ישבנו - כשנתנו להם שוביהם לנוח קצת החלו לבכות. (שם)
ובזה יובן מאמר הש"ס... והנה המן באשר ידע כל זה חשב כי עתה ישראל הם נפרדים מכנסת ישראל, באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל, יהיה ביכלתו להתגבר עליהם... והנה אמרו ז"ל (מגילה י"ב) מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה חס ושלום, מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר או מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ויש לומר שחטאים אלו נמשכים מחטא נשים נכריות, הגם כי רק מעט מעט מהעם שחטאו בזה, כמבואר בכתוב, מכל מקום בגללם הוטל פגם בכלל כולו... מחמת פגם נשים נכריות שפגמו בברית נספחו להם כחות רעים מבית ונבוכדנצר מבחוץ והטעו להשתחוות לצלם... וכן מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמשך נמי מפגם הנ"ל שבני בקתא חדא נינהו. ומבואר במדרשות שהיתה כונתו של אחשורוש למשכם לזנות רחמנא ליצלן, ומעשה ושתי לעד, ובזה הכח היה המן חושב להתגבר עליהם ורצה לקנותם מאחשורוש... (משפטים תער"ב)
והנה ישראל בימי המן היו בידם שני חטאים, שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ויש לומר ששני אלה מקבילים לענין מפוזר ומפורד, ההשתחואה לצלם הפרידתם משרשם בעליונים, שהוא ענין מפורד, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל שחשב שהגיעו שבעין שנין ולא אפרקו תו לא מפרקו, והיה נראה כאילו הסכימו עמו שלא יהיו נגאלים אלא יהיו מפוזרים בגוים חס ושלום, הנה הוא ענין מפוזר... (פורים תרע"ז)
וסיום ההפטורה, ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל וגו', ורש"י ז"ל כתב, לא שמעתי ולא מצאתי פירוש מקרא זה, מה היא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים, שהרי גלו ישראל ח' שנה קודם מפלת מצרים... וכשתפול אומת מצרים אז אצמיח קרן לבית ישראל, והיינו שיהיה צמיחת קרן בלב ישראל, ואף שאז כבר היה שנה ח' לגלות בבל, מכל מקום אז הרגישו הקדושה בלב שנסתעף ממפלת מצרים, שנעקר מהם היצר הרע של תאוה קליפת מצרים ונעשה ממנו חמידו דאורייתא, שעיקר גלות בבל היה להתיסדות תורה שבעל פה על ידי החרש והמסגר, ואחר כך על ידי אנשי כנסת הגדולה, שאמרו העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה, ואז במפלת מצרים הרגישו צמיחת קרן בלב ליקח החשק שנברא לטוב, משכהו לבית המדרש להיות חמידו דאורייתא, כמו שיהיה לעתיד... (וארא ה)
ולפי זה יש לפרש גם לשון רז שמלאכי השרת וכו' דבשבת (פ"ח) הנ"ל על תלמידי חכמים וקרי להו מלאכי השרת, שכן היו קורין בארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל כנ"ל, ונקטינהו משום דקאי לענין החידושין דאורייתא דעל ידי זה הם עושי דברו וגו' כנ"ל, ובבבל עיקר התחדשות תורה שבעל פה, דעל זה אמר סנהדרין כ"ד א' במחשכים זה תלמודה של בבל, דשם העמיקו ביותר בפלפול, וכמו שכתב רש"י חגיגה י' רע"א ד"ה אפילו... ובשבת קמ"ה ב' דתלמידי חכמים שבבבל עושי ציצין ופרחים לתורה, והיינו חידושין דאורייתא... (שקלים א)
...והוא על פי שאיתא (שבת קמ"ה) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה, וזה הפירוש יפרח, וגם שרשיו שבבבל היה עיקר התפשטות תורה שבעל פה, על ידי אנשי כנסת הגדולה שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. וזה שאמרו במדרש (שהש"ר ז' י') בב' מקומות פעלו ישראל עם הקב"ה, בסיני פעלו בפיהם ולא בלבם, שנאמר ויפתוהו בפיהם וגו' בבבל פעלו בלבם ולא פעלו בפיהם וכו', והפירוש שבסיני פעלו בפיהם ולא בלבם כיון שנפסק אחר כך וחזר יצר הרע למקומו וזהו יכזבו לו כאמור, מה שאין כן בבבל על ידי אנשי כנסת הגדולה שבטלו ליצרא דע"ז (יומא ס"ט), וזה שפעלו בלבם שנעקר מלב לעולם, ולא בפיהם שבפיהם הבטיחו להשתחוות לצלם, וזה הועיל על ידי בחינת תורה שבעל פה, דטל תורה שבעל פה מועיל לתקן הרב כעס... (וילך ט)
...ויש נוסחאות יותר מפורש, ובאם נתחייבתי גלות יחשב לי כאלו הרחקתי נדוד, ולכאורה איך יתכן שיהיה מצות ישיבת סוכה נחשב לגלות, ובפרט כי גלות הוא ענין צער והמצטער פטור מן הסוכה. אכן מקור הנוסח הוא מפסיקתא, דאיתא בפסיקתא מצות סוכה אחר יום הכפורים אחר שנמחלו העונות, אולי נתחייבו גלות תהיה מצות סוכה כגלות בבל, דכתיב ובאת עד בבל שם תנצלו ומשם יגאלך ה' מכף כל אויביך. ולהבין מה שמזכיר דייקא גלות בבל, הלא אנחנו משועבדים בכל הארבע מלכיות, אכן גלות בבל מרמז שכל ענין הגלות הם רק לטובת ולישועות ישראל, כמו שהיה בגלות בבל התחלת יגדיל תורה ויאדיר, ויתר זכו ישראל בבבל ממה שזכו בארץ, כי שמעתי מאדומו"ר הק' זצלל"ה שבעת שגלו לבבל כולם הלכו במר נפש, ויחזקאל הלך בשמחה רבה, היינו מפני שיחזקאל הרגיש אור הקדושה אשר יזריח הקב"ה לישראל בבבל יותר מבהיותם יושבים על אדמתם. וכן היה שנתגלה ליחזקאל מה שלא נתגלה לשום נביא וחוזה... ושם בבבל התחיל התפשטות הדברי תורה שבעל פה, ואמרו רז"ל (שהש"ר ד' ד') הרבה צדיקים העמדתי בחורבנה יותר מישובה, והרבה גזירות גזרתי עלי וקיימתים יותר ממה שגזרת עלי, והכל היה מאנשי כנסת הגדולה שהיו בבבל, כי כל הגזירות והסיגים שלא נאמר מי עשאם כולם הם מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו לישראל לצורך קדושת ישראל ביתר שאת ויתר עוז... ומצינו בימי אחשורוש שהיו בגלות וקבלו עליהם התורה שבעל פה מרצונם מצד אהבת הקב"ה, כי כפיית ההר בסיני היה על תורה שבעל פה, שלא רצו לקבל מרצונם כי צריכה יגיעה ולמאס תענוג עולם הזה. ואמנם בגלות קבלו עליהם התורה שבעל פה באהבה ובשמחה, ומצינו אחר כך שכל התורה שבעל פה נתגלה להם בגלות בבל, ורב יהודא אסר לגמרי לצאת מבבל לארץ ישראל, והגלות בעצמו גרם לישראל להתפשטות התורה הקדושה, כדכתיב כי ברב חכמה רוב כעס, שהרב הכעס גורם להתגלות רב החכמה, כי ברוב חכמה נתקן רוב הכעס, וזה שמביא הפסוק משם יגאלך ה' מכף כל אויביך, היינו היצר הרע, ועל ידי הדברי תורה נתקן גם הלב כסיל ונעשים לב אחד להקב"ה. וכמו כן מצות סוכה תיכף אחר יום הכפורים שנמחלו העונות לישראל נעשים בריה חדשה...(חג הסכות יח)
וכן בזוהר ריש שמות, שגלות בבל, שהיתה יותר קשה להם לסבול מגלות מצרים, מפני שלא היו רגילים ביסורין, היו ישראל נוטים שם ליאוש, והוריד הקב"ה פמליא שלו, וגם הוא בעצמו ירד עמהם, ונגלה על ידי יחזקאל ונתן לו רשות לגלות מה שהיה אסור לגלות כשהשנים בתיקונן, כדי שיראו ישראל שהשכינה עמהם וישמחו, ואחר כך לא חששו עוד על גלותם, בידעם שהשי"ת לא עזבם, ובא בלבם אהבה ורצון למסור עצמם על קדושת ה'. הרי שככל שהיסורין גדולים יותר, יותר קרובים לגילוי שכינה... (חלק א עמוד קא)
השי"ת מתנהג עם ישראל מדה כנגד מדה, שולח את הצורר להענישם באותה מדה בה חטאו, ולכן המסתכל בפני הצוררים יוכל לגלות את רוע המדות שלהם. בבית ראשון חטאו בע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, והכל מבחינת התאוה, כמאמר חז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא, ובעבור זה קבלו ענשם בגלות בבל ופרס ששרי הטומאה שלהם היו במדות של תאוה. ומכיוון שחטאים מסוג זה קרובים לתיקון, היתה גלות בבל קצרה באופן יחסי... (חלק ב עמוד נא)
לכאורה אנו מוצאים עוד סבה לגלות בבל, אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו', (ויקרא כ"ו ל"ד), ופירשו רז"ל שע' שנות גלות בבל היו כנגד ע' השמטות שלא שמרו כהלכתן. אולם כשנעמיד נמצא, שעבירה זו היא השורש לחטאים הנ"ל, שבת הארץ היא הקדושה שבטבע, כמו שבת המקדשת את ששת ימי בראשית. ביטול השמיטה פירושו שנמנעים מלהכניס קדושה אל תוך עולם המעשה, ואז לא תתכן כל עליה רוחנית, ויותר מזה, האדם נופל בידי הטומאה והתאוות שתוצאתן ג' העבירות החמורות הנ"ל. ולכן כשנתמלאה סאתם נפלו בידי מלכות בבל שמדתה התאוה, והוצרכו לעמוד בנסיון קשה להיות בין העמים שכל השפעתם מעין אותה מדה שנכשלו בה, ועל ידי זה יתאמצו בשארית כחותיהם ויתקנו את חטאם בשרשו.
כששבו לארץ ישראל היו עדיין משועבדים לפרס, כי היו עדיין חסרונות בשלמותם הרוחנית, לכן היה בנין בית שני ברשות כורש ובשלטונו, וירדו לסילוק הנבואה, ובטלו הנסים הגלויים, ולא היה להם שיור אלא התורה הזאת, ולכן ביצרו אנשי כנסת הגדולה את לימוד התורה על ידי שהרבו תלמידים... (חלק ג עמוד ריד)