ראה גם: גלות מצרים-כללי-שעבוד, יציאת מצרים-זכות)
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. (בראשית מז כז)
ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ויוסף היה במצרים. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ... (שמות א ד)
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. וישמע אלקים את נאקתם, ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב... (שם ב כד)
ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. (שם ד לא)
ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. (שם יא ג)
ועבר ה' לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. (שם יב כב)
וילכו ויעשו בני ישראל, כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו. (שם שם כח)
וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. (שם כג ט)
ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי והמלח לא הומלחת והחתל לא חותלת. לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה לחומלה עליך, ותושלכי על פני השדה בגועל נפשך ביום הולדת אותך. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה. ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אותך נאם אד-ני אלקים ותהיי לי... (יחזקאל טז ד, וראה שם עוד)
ביום ההוא נשאתי את ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות. ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, אני ה' אלקיכם. וימרו בו ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו, ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים... (שם כ ז)
ותפקחנה עיני וגו', (רומז גם כן על ישראל שידעו) בגלות מצרים שהם ערומים מתורה, ונאמר בהם גם בגלות האחרון ואת ערום ועריה, (שמהתורה זוכים ישראל ללבושים לנשמתם, ובהיותם בגלות מצרים וכן בגלות האחרון בלי תורה נשמותיהם בלי לבושים)... (בראשית רפח)
תא חזי סוד הדבר, אם לא ירד אברהם למצרים ולא נצרף שם בתחילה, לא היה חלק גורלו בהקב"ה, כעין זה היה לבניו, כאשר רצה הקב"ה לעשותם עם אחד, עם שלם, ולקרבם אליו, אם לא ירדו מתחילה למצרים ולא נצרפו שם, לא היו עם אחד שלו. כעין זה אם לא ניתנה ארץ הקדש מתחילה לכנען והיו מושלים בה לא היתה הארץ חלקו וגורלו של הקב"ה... (לך קמה)
אבל תא חזי, כשהיו ישראל במצרים היו ברשות אחר, וכשרצה הקב"ה לקרבם אליו נתן להם מדרגת לחם עני. ושואל לחם עני מי הוא העני, ומשיב זהו דוד המלך שכתוב בו כי עני ואביון אני...
ולחם עני זה נקרא מצה (בלי ו' שהוא ז"א), כי נוקבא בלי זכר עניה היא, (מטעם שמחוסרת חסדים כנ"ל בסמוך), ונתקרבו ישראל בתחילה לבחינת מצה, להיותה מדרגה הראשונה, ואחר שקירבם יותר, הביאם הקב"ה במדרגות אחרות, ונתחבר הזכר בנוקבא, דהיינו שנזדווגה עם ז"א ומקבלת חסדים ממנו, ואז מצה אחר שנתחברה עם הזכר, נקראת מצוה (בתוספת ו' כי ו' רומזת על ז"א), וזהו שכתוב כי המצוה הזאת, ועל כן (במדרגתה הראשונה) נקראת מצה, ואחר כך (במדרגות האחרות) נקראת מצוה. (ויצא ריט, ועיין שם עוד)
תא חזי מה כתוב, ויבא ישראל מצרים, איני יודע שיעקב גר בארץ חם, אלא ויבא ישראל זה הקב"ה, ויעקב גר זה יעקב, כי בשביל יעקב ובניו ירדה השכינה למצרים, והקב"ה גלגל גילגולים והוריד את יוסף מתחילה, שבזכותו נתקיים עמו הברית, והמשילו על כל הארץ. (מקץ לט)
משה אמר למה הרעות, משום שניתן רשות לצד הרע לשלוט על ישראל, להיות תחת השיעבוד שלו, פירוש אחר, כי ראה כמה מהם (מישראל) מתים, ונמסרו בצד הרע. (ויגש עו)
תא חזי, כתוב בהם במצרים עגלה יפהפיה מצרים, ובסוד עגלה זו היו ישראל תחת ממשלתה כמה זמנים ושנים, ומשום שאחר כך עתידים ישראל למשול עליה נרמז להם זה עתה (קחו לכם מארץ מצרים עגלות. (ויגש קיב, ועיין שם עוד)
דבר אחר, ועמך כולם צדיקים זהו יעקב ובניו שירדו למצרים בין עם קשה עורף, ונמצאו כולם צדיקים, ומשום זה כתוב עליהם לעולם יירשו ארץ, כי משם עלו לרשת הארץ הקדושה. (ויחי קט)
רבי חייא פתח אל תלחם את רע עין וגו'... ואם כשירדו ישראל למצרים לא היו טועמים את לחם המצרים לא היו נעזבים בגלות מצרים, ולא היו יכולים להרע להם. אמר ליה רבי יצחק והרי גזירה נגזרה (על ישראל להיות בגלות), אמר לו הכל נכון הוא שהרי לא נגזר הגלות במצרים דוקא. (שמות כא)
אשריהם ישראל, שאף על פי שהיו בגלות מצרים נשמרו מכל ג' אלו, מנדה, ומבת אל נכר, ומלהרוג את הבנים, והשתדלו (במעשים בפרהסיא) לעורר הפריה ורביה (כמו שאומר להלן), ואף על פי שנגזרה גזירה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש שיהרוג עובר במעי אשה, ומכל שכן אחר שנולד, ובזכות זה יצאו ישראל מן הגלות... (שם לב)
מנדה, כי ר' חייא למד, מהו שכתוב ויעש וגו' במראות הצובאות, מפני מה זכו הנשים לכך, (להביא את מראות הצובאות למשכן), הוא משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנדתן היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן ומעוררות אותם בפריה ורביה.
מבת אל נכר (נשמרו במצרים), שכתוב יצאו כל צבאות ה', וכתוב שבטי י-ה עדות לישראל, ודאי (שאין בהם תערובת מאומה נכריה)... שמכל אלו נשמרו ישראל (במצרים, ועל כן) באו בני ישראל (למצרים ויצאו) בני ישראל (לחירות), כי באו משמע שלא להשתקע, אלא שיצאו משם, והיינו בזכות שמירת ג' דברים הנ"ל. (שמות לב)
ראה עוד גלות מצרים שמות נ.
כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה, כיון שבא אליהם משה, למד אותם מצוה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם וגו', ולולא מצוה הזו לא היו ישראל נאמנים לה', (גם אחר) כל אלו הנסים והגבורות שעשה להם הקב"ה במצרים, לאחר שידעו מצוה זו בדרך כלל, נעשו להם נסים וגבורות, (שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם)... (וארא נז)
מה הטעם (שהלבנה שהיא המלכות) עמדה במיעוט, משום שלא נפרעו, ולא נגלה בהם אות הקדוש, (כי על ידי הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות, ואז הלבנה במילואה כנ"ל), נמולים היו ישראל ולא עשו פריעה, ומתי נפרעו, הוא בשעה שכתוב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואף על פי שבארנו מקרא הזה בדבר אחר, הכל היה, ויפה הוא... (בא קע)
כעין יעקב שכתוב וירא כי יש שבר במצרים, כי ראה השבר של הגלות שהיה לו במצרים, ושם בטחונו בהקב"ה. ובני יעקב סבלו השבר של הגלות ולא נשתנו מסוד אמונת אבותיהם, והשם של הקב"ה היה רגיל בפיהם. ועל כן במשה כתוב ואמרו לי מה שמו, (סופי תיבות שם הוי"ה ב"ה), משום שהיו יודעים אותו ולא שכחו אותו לעולם, וסבלו שבר הגלות בשביל הקב"ה, ומשום כך זכו לגאולות ולנסים רבים. (ויקהל סח)
ישראל שהיו תחת שיעבודם של המצרים היו מתקרבים להם ולומדים מהם, והיו טועים אחריהם, וזה שאמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו', למדנו בשעה שהיו מקריבים להם על פני השדה, והיו מכינים את הדם ומקריבים קרבנותיהם, היו מתאספים כל אלו המינים הרעים... (אחרי רנ)
...אלא מן יום שהיו ישראל בעולם לא נודע כבוד הקב"ה חוץ מבארץ מצרים, שהיו בעבודה קשה ההיא, וצעקו לפניו, ולא נשתנו מן המנהג שלהם לעולם. ושם נבחנו אבותינו כזהב מתוך הצנור (שבכור). ועוד, שהיו רואים בכל יום כמה מכשפים, כמה מינים רעים להטעות בני אדם, ולא נטו ימין ושמאל מן הדרך, ואף על פי שלא היו יודעים כל כך בכבוד הקב"ה, אלא היו הולכים אחרי מנהגי אבותיהם.
ואחר כך ראו כמה נסים וכמה גבורות, ולקחם הקב"ה לעבודתו... (קדושים פב)
תא חזי, כשהיו ישראל במצרים, היו יודעים באלו שרי העולם הממונים על שאר העמים וכל אחד היה לו אליל מהם בפני עצמו. כיוון שנתקשרו בקשר האמונה, והקב"ה קרב אותם לעבודתו, נפרדו מהם ונתקרבו להאמונה העליונה הקדושה... (אמור שכו)
אמר הקב"ה למשה, משה, מה אתה רוצה, הרי כמה גדודים (מקטרגים) עומדים עליכם כאן, ואני רוצה לבדוק כאן נשיהם של ישראל, כתוב שם הקדוש והשלך אל המים ויבדקו כל ישראל נשים וגברים ולא ישאר לעז על בני, וכל עוד שלא יבדקו כולם כאן, לא אשרה שמי עליהם. מיד, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, (עץ) הוא שם הקדוש ההוא שהיה כותב הכהן לבדוק נשיהם של ישראל, אז שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו... (נשא סז)
ויצא בן אשה ישראלית, להודיע שבחן של ישראל, שלא היה ביניהם אלא זה, ופרסמו הכתוב, ועליהם מפורש בקבלה, גן נעול אחותי כלה וגו', גן נעול אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום אלו הנקבות, ורבי נתן אומר גן נעול אלו הנשואות, גל נעול מעין חתום אלו הארוסות... ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה, תלמוד לומר ושאלה אשה משכנתה וגו', כבר היה בידם י"ב חודש, ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו. ומנין שלא שינו שמם, כשם שמייחסן בירידתן שנאמר ראובן שמעון וגו', כך מייחסן בעלייתן, שנאמר ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם. ומניין שלא שינו את לשונם, שנאמר כי פי המדבר אליכם, ואומר ויאמרו אלקי העברים נקרה עלינו...
ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, לפי שהיו ישראל שטופין בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, יחד הכתוב מצוה זו, שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה... אמר להם משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות... רבי יהודה אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה וגו', וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח... אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה, אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו... ואומר וימרו בי בית ישראל במדבר... (בא פרשה ה)
דבר אחר וחמושים עלו, אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר, העבודה לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך... אלא שמתו הרבה מישראל במצרים, ואימתי מתו, בשלשת ימי אפלה, שנאמר לא ראו איש את אחיו וגו', ושהיו קוברים מתיהם והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם. (בשלח הקדמה)
רבי אלעזר המודעי אומר, עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר, ואין כל בריה מוחה בידם, יוצאים לשדה נוטלים ענבים ותאנים ורמונים ואין בריה מוחה בידם... (בשלח-ויסע פרשה א)
רבי יהודה בן לקיש אומר, הרי הוא אומר וירא אלקים את בני ישראל וידע, ראה שעשו תשובה והם לא ראו זה את זה. (יתרו-בחודש פרשה א)
זכרנו את הדגה, וכי בענין שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם, והלא כבר נאמר ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם ודגים היו נותנים להם בחנם, ומה אני אומר חנם, חנם מן המצות. (בהעלותך פז)
וירד מצרימה, מלמד שלא ירד להשתקע במצרים אלא לגור שם, שמא תאמר ירד ליטול כתר מלכות, תלמוד לומר ויגר שם, יכול באוכלוסין הרבה, תלמוד לומר במתי מעט... ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם... (תבא שא)
ראה גלות מצרים-כללי סוטה יא א.
...יעקב מסר ליוסף ונכנס בסוד העיבור, ועיבר את השנה במצרים. מת יוסף ואחיו ונתמנעו העיבורין מישראל... (פרק ח)
...מכאן אתה למד שבני יעקב היו נימולים, ומלו את בניהם והנחילום לחק עולם, עד שעמד עליהם פרעה וגזר עליהם גזירות קשות ומנע מהם ברית מילה, וביום שיצאו ישראל ממצרים נימולו כולם... והיו לוקחים דם מילה ודם פסח והיו נותנים על משקוף בתיהם... (פרק כט)
א"ר לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר י"א) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו... (בראשית פרשה צז ה)
בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וגו' (הושע ה'), ללמדך שכשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיוון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבין אותן לשנאה, שנאמר (תהלים ק"ה) הפך לבם לשנוא עמו... שם צז י)
הבאים מצרימה, וכי היום באים והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצרים מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים... (שמות פרשה א ד)
רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצריים... וכיון שעשו כן הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבים אותן לשנאה, שנאמר (תהלים ק"ה) הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר עתה יאכלם חדש את חלקיהם... (שם א י)
דרש רבי עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. ומה עשו, בשעה שהיו הולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ומוליכות אצל בעליהן ושופתות להם שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותם ונזקקות להם בין שפתים, שנאמר (תהלים ס"ח) אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף, בשכר ששכבו בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכיון שהגיע זמן מולידיהם הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר ח') תחת התפוח עוררתיך, והקב"ה שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו', ומנקט להם ב' עגולין א' של שמן וא' של דבש, שנאמר (דברים ל"ב) ויניקהו דבש מסלע וגו', וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להרגם, ונעשה להן נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורים וחורשין על גביהן, שנאמר (תהלים קכ"ה) על גבי חרשו חורשים, ולאחר שהולכין מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר (יחזקאל ט"ז) רבבה כצמח השדה נתתיך, וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים בבתיהם... (שם שם טז)
...וכיון שישראל יוצאין להביא תבן ולעשות היה המצרי רואהו בתוך שדהו ומשבר את שוקיו, לפיכך ויפץ העם וגו'. והנוגשים אצים, אלו מצרים הרשעים, שהיו דוחקין בהן ואומרים כלו מעשיכם, אבל השוטרים לא היו אצים, שהם כשרים ורואין אותן בצרה גדולה, ולא היו דוחקין עליהם. ויוכו שוטרי בני ישראל, מכאן אתה למד שהיו כשרים ומסרו עצמן על ישראל, וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוח הקודש... (שם פרשה ה כג, וראה עוד גלות מצרים-שעבוד)
ולא שמעו אל משה, היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה... (שם פרשה ו ו)
חשך למה הביא עליהן... לפי שהיו פושעים בישראל שהיו להם פטרונין מן המצריים, והיה להם שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת, אמר הקב"ה אם אביא עליהם מכה בפרהסיא וימותו, יאמרו מצרים כשם שעבר עלינו כך עבר עליהן, לפיכך הביא על המצריים את החושך... (שם פרשה יד ג)
בארץ מצרים לאמר, מה הקב"ה עושה במצרים בשביל ישראל? אמר רבי יצחק נפחא משל למטרונה שהיתה מקטרגת למלך, נתנה בפילקי, אמרו לו מה איכפת לך, אמר להם כל הימים שאני עמה אינה נוטלת שם רע. כך נשתעבדו ישראל במצרים, וגלה הקב"ה עמהם... אמר להם כל הימים שאני עמהם אינם נוטלין שם רע. במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלמה, שנאמר (שיר ד') גן נעול אחותי כלה. בבבל הייתי עמהם ונמצאת שלמה... (שם פרשה טו יז)
...וכן במצרים היו ישראל משועבדים פ' שנה, והיה המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל, וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, לא כתיב באכלנו מסיר הבשר, א"ל הקב"ה אתם זינקתם את בני בבשר שהייתם אוכלין ולא הייתם נותנין להם, אף אני אעשה לבני שישחטו את הצאן שאתם משתחוים להן והן אוכלין ואתם נמסים, למה שאני דיין אמת... (שם פרשה טז ד)
משל למלך שעשה משתה לאוהביו, אמר המלך אם אין דימנטרי על כל המסובין, אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלקים עשה להם משתה צלי אש ומצות על מרורים, מפני שגאלן מן הצרה, אמר אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו. מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה, עליהם נאמר (תהלים נ') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כולם ביטלו המילה חוץ משבטו של לוי, שנאמר (דברים ל"ג) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. והיה הקב"ה מבקש לגאלן ולא היה להם זכות, מה עשה הקב"ה, קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, ויש אומרים שם היה יהושע שמל אותם, שנאמר (יהושע ה') מול את בני ישראל שנית. והרבה מהם לא היו מקבלים עליהם להמול, אמר הקב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה הפסח גזר הקב"ה לד' רוחות העולם ונושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן עדן נדבקו באותו הפסח, שנאמר (שיר ד') עורי צפון ובואי תימן. נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח, היה אומר הקב"ה אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין, מיד נתנו עצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה, והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ואחד ונושקו ומברכו. (שם פרשה יט ו)
רבי יהודה אומר, מי אמר קילוס להקב"ה, התינוקות, אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור, שהם מכירין להקב"ה, כיצד, כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת ללדת, והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם, ועוזבת הנער ומוסרת אותו להקב"ה, ואומרת, רבון העולם, אני עשיתי את שלי, ואתה עשה את שלך. אמר רבי יוחנן מיד היה יורד הקב"ה בכבודו כביכול, וחותך טיבורו ומרחיצן וסכן... (שם פרשה כג ט)
דבר אחר ויצא בן אשה וגו', הדא הוא דכתיב גן נעול אחותי כלה וגו', אמר רבי פנחס גן נעול אלו הבתולות, גל נעול אלו הבעולות, מעין חתום אלו הזכרים. תני בשם ר' נתן גן נעול גל נעול אלו שתי בעילות, כדרכה ושלא כדרכה. דבר אחר אמר רבי פנחס בשם רבי חייא בר אבא גן נעול על ידי שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה נגאלו ממצרים... א"ר חייא בר אבא כדאי היה גדור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו. רבי הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה... תדע לך שהיה כן, אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן... (ויקרא פרשה לב ה)
הגו סיגים מכסף, אחר כך ויצא לצורף כלי, כיצד, בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רובן בעלי מומין, למה מפני שיגיעם בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדימוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הטיט נכנס בעינו והוא נסמא, כיוון שבאו למדבר סיני אמר האלקים, כך היא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין? אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן... (במדבר פרשה ז א)
ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן ושמעון ולוי לעצמן בספר שמות, ולא מנה השבטים האחרים. רבי יהודה אומר לכך מנאם לעצמם, שכל השבטים לא שמרו יחוסיהם במצרים, וראובן שמעון ולוי שמרו יחוסיהם. רבי נחמיה אומר כל השבטים היו עובדי עבודה זרה במצרים, ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודה זרה, ולכן זכו למנות לעצמם. ורבנן אמרין, כל השבטים לא הנהיגו שררה במצרים, ראובן שמעון ולוי הנהיגו שררה במצרים, מת ראובן נתנו שררה לשמעון, מת שמעון נתנו שררה ללוי, מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה, ויצאת בת קול ואמרה הניחו אותה עד שיגיע זמנה... (שם פרשה יג י)
דבר אחר למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מדות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו שמם, ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה. שעיר עזים אחד לחטאת כנגד הפסח שציוה הקב"ה לעשות מן העזים על פרישות עבודה זרה, לפי שעובדי עבודה זרה היו ישראל במצרים, ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו ממנה. (שם שם יט)
אמר רבי אבהו עד שישראל מסובין ואוכלים פסחיהם במצרים כבר הקדים הקב"ה, שנאמר (שמות י"ב) ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים. היא דעתיה דר' אבהו למימר סיריי נתן ריחו, מלמד שהיה ריחו של אותו הדם קשה להם, והופיע להם הקב"ה ריח טוב מבושמי גן עדן והיתה נפשם קוהא לאכלו, אמרו לו משה רבינו תן לנו מה נאכל, אמר להם משה כך אמר לי הקב"ה (שמות י"ב) כל בן נכר לא יאכל בו, עמדו והפרישו הנכרים שביניהם, והיתה נפשם קוהא לאכול, א"ל משה רבינו תן לנו מה נאכל, אמר להם כך אמר לי הקב"ה (שם) וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, עמדו ומלו את עבדיהם והיתה נפשם קוהא לאכול... אמר להם כך אמר לי הקב"ה סינטומוס (סוף הדבר) כל ערל לא יאכל בו, מיד כל אחד ואחד נתן חרבו על ירכו ומהל עצמו. מי מלן, ר' ברכיה אמר משה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה, ויש אומרים יהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה היה משקה... (שיר השירים פרשה א נז)
רבי אליעזר פתר קרייה בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקב"ה, הדא הוא דכתיב (דברים ד') או הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', רבי יהושע בן חנן אמר גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם. א"ר שמואל בן נחמן אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלין לעולם... (שם פרשה ב ו)
אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין, והלא אמר הקב"ה לאברהם (בראשית ט"ו) ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו אלא רד"ו שנים, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים וכו', אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין... אמרו ליה משה רבינו היאך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים, אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט בצדיקים שבכם ומעשיהם, כגון עמרם ובית דינו, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, אין הרים אלא בתי דינים... (שם ב יט)
התאנה חנטה פגיה, אלו פושעי ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י') ויהי חושך וגו' לא ראו איש את אחיו, והגפנים סמדר נתנו ריח אלו הנשארים שעשו תשובה ונגאלו. אתא משה לגבן אמר לון כל הדין ריחא טבא אית בידכון ואתון יתיבין הכא, קומי לך רעיתי יפתי. (שם שם כו)
ראה עוד יציאת מצרים-זכות.
ובני ישראל פרו וישרצו, רבי ינאי אומר כל אחת ילדה ו' בכרס אחד, ויש אומרים י"ב דכתיב פרו שנים וישרצו שנים וירבו שנים ויעצמו שנים במאד מאד שנים, ותמלא הארץ אותם הא י"ב. ורבי יונתן אמר ותמלא הארץ אותם כחרשים של קנים, כיון שראו המצרים כך חידשו עליהם גזירות... לפיכך כתיב ויקם מלך חדש. אמר הנביא (הושע ו') בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש, שהיו מולידין ולא מלין, ללמדך כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, כיון שראה הקב"ה כן הפר את האהבה שהיה אוהב אותם... (שמות ה)
וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות, ואימתי מתו, בימי האפלה... (בשלח א)
אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם שלא יהיו משמשין מטותיהן, אמר רבי שמעון בר חלפתא, מה היו בנות ישראל עושות, יורדות לשאב מים מן היאור, והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן, ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר (שמות א') ובכל עבודה בשדה, משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילות עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקב"ה פוקדן לאלתר... בזכות אותן המראות העמידו כל הצבאות, שנאמר (שמות י"ב) יצאו כל צבאות ה' וגו'... (פקודי ט)
ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו יתברך שלא תבטל התורה, שבשעה שהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה, והיו כולם עובדים עבודת גלולים, שכן יחזקאל מוכיחן (יחזקאל כ') וימרו בי ולא אבו לשמע אלי וגו'... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו, והיו עושין את התורה, שנאמר (דברים ל"ג) כי שמרו אמרתך זו תורה, ובריתך ינצורו זו המילה... (בהעלותך ח)
וימת יוסף וכל אחיו, אף על פי שמתו, ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א'), אמר ר' יוחנן כל אחת מישראל היתה יולדת ששים, שנאמר ותמלא הארץ אותם. אמר ר' יוחנן מילאו את מצרים. דבר אחר ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם לפרוש מן המטה, שנאמר ותמלא הארץ אותם. (שמות ו)
אמר ר' יהודה הלוי שבטו של לוי היה פנוי לטרגיה במצרים, אמר להם פרעה בשביל שאתם פנויים אתם באים ותאמרו נלכה וגו' נזבח... תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (שם ה'), שהיה להם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלינו, אמר להם פרעה אל ישעו בדברי שקר, אל יהו נשענים ואל יהו משתעשעים ואל יהו נפושים... אמר הקב"ה למחר אני מביא עליהם מכות, והן אומרים פרעה חוטא ואנחנו משלמים, כיון שישראל יוצאין להביא קש לעשותו תבן היה המצרי מכה אותו בזמן שרואה אותו בתוך שדהו... (וארא ד)
...אמר ר' יהודה הלוי בר' שלום היה משה אומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם מפני מה זאת האומה משתעבדת, שבעים אומות יש בעולם ואינן משועבדות אלא האומה הזאת בלבד, אכן נודע החטא הזאת, כדכתיב אכן נודע הדבר (שמות ב'), שלא על חנם אתם משתעבדים... (שם יז)
כשם שהצפור נתונה ביד הצייד, אם מבקש ממיתה, כך היו ישראל משוקעים ביד המצרים, וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג'), וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא (שם י"ד). אמר רבי אבהו ברבי אחא בשם רבינו כך היו ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של פרה, וכשם שהרועה נותן יד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר (דברים ד') לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן זמרא, כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל את הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר (שם) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים... (מזמור קז)
וכן פרעה אומר תכבד העבודה על האנשים (שמות ה'), ספרים היו להם והיו משתעשעים בהם משבת לשבת... (מזמור קיט)
וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו גמילות חסד זה עם זה וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב לעבוד את אביהם שבשמים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהם, ושלא ילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודת אלילים... היו מצרים אומרים להם למה לא תעבדו את אלוהי מצרים ויקל עבודתו מכם, משיבין ישראל ואומרים להם, וכי שמא עזבו אברהם יצחק ויעקב את אלוקינו שבשמים ושיעזבו בניהם אחריהם אותו... (פרק כג)
ובני ישראל פרו וישרצו - תרין אמוראין, חד אמר אם לגדול שבשרצים מדמה אותן, הדא עכברא ילדה שיתא, ואם לקטן שבשרצים, הדא עקרבא ילדה שיתין... רבי חייא אמר כל אחת מישראל היתה יולדת ששה בכרס אחד, שנאמר ותמלא הארץ אותם. אמר רבי יוחנן מלאו את מצרים, דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם, מיד גזרו עליהם שיפרשו מהם... (שמות פרק א, קסב)
ויבא עמלק... יוצאי מצרים נתקבצו וישבו, מצוה אחת היתה בידם שהיו מלין במצרים את בניהם, אמרו להם מצריים, מפני מה אתם מלין אותם, יהיו כבני מצרים ותקל עבודה קשה מכם, משיבין ישראל להם שמא שכחו אברהם יצחק ויעקב את אלקיהם שבשמים שישכחו בניהם אחריהם? אמרו להם מצרים מפני מה אתן מלין אותם ולאחר שעה אנחנו משליכים אותם ליאור? משיבין ישראל ואמרין להם נמול אותם, ואחר כך עשו מה שאתם רוצים... (שם פרק יז, רסח)
ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, מהכין הוצאתם, ממקום עובדי אלילים, ואף על פי כן לא היו פרוצין בעריות, שנאמר גן נעול וגו', ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד בתוך אהלו, לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון, ולא שמעון באשתו של ראובן, ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים, ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו... (במדבר פרק כג, תשעא)
ואחר באו משה ואהרן, והלא הזקנים הלכו עמו, אלא אמר ר' אליעזר כיון שהגיעו אצל פלטין שלמלך ראו פתחו שלפרעה שהוא רותח כדוד, בני אדם הרוגין לצד והצלובין לצד והמקוטעין לצד ובני אדם שרומסין אותן בטיט לצד, כיון שראו כך ברחו, אמרו מוטב נהיה בשעבודינו ואל נראה בצרת אחינו... כיון שברחו הזקנים אמר לו משה לאהרן הללו אין מצווין מפי הגבורה, אנו מצווין מפי הגבורה, נלך ונעשה שליחותינו אפילו הורגין אותנו... (שמות ה א)
ולקחתי אתכם, תניא ר' סימאי אומר, נאמר ולקחתי אתכם ונאמר והבאתי אתכם, מקיש קיחתם ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתם לארץ שנים מששים רבוא נשתיירו, כד קיחתן ממצרים שנים מששים רבוא נשתיירו, וכולן אימתי מתו בשלשת ימי החושך, ועליהם הוא אומר (יחזקאל ט"ז) ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך... ר' נהוראי אומר העבודה ולא אחד מששים רבוא יצאו. אמר רבא וכן לימות המשיח אין זוכה אלא שנים מששים רבוא, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים. (שם ו ח)
אמר ר' אבון ממכת דם העשירו ישראל, כאיזה צד, מצרים וישראל בבית אחד והגיגית מלא מים ומצרי הולך למלאות את הקיתון מתוכה ומוצא דם, וישראל שותה מים מתוך הגיגית, והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים, נותן לו ונעשין דם, אמר לו נשתה אני ואתה ביחד מן הקערה, ישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים, מכאן שהעשירו ישראל. (שם ז כד)
ומפני מה הביא עליהן מכת חשך, מפני כבודם שלישראל, לפי שהיו בישראל רשעים שאינן מאמינין בגאולה, והיו מגלין מסטרין שלישראל למצרים, מה עשה הקב"ה להפרע מהן, הביא חשך על המצרים ולא היו זזין ממקומן, והיו ישראל מקברין רשעים שבהם... (שם י כג)
ויאמר ה' ראה ראיתי... ראיתי שיעבודם, אלא ששיעבודם קשה מכל שיעבודים... כי ידעתי את מכאוביו, לפי שאין בשר המת מרגיש באיזמל, אבל אני ידעתי את מכאוביו והם עצמן אינם מרגישין. (שמות ג ז)
ויאמר ה' אל משה, כל מכת מצרים בויאמר, לפי שנחת היה להם לישראל בשעה שהיתה המכה באה על המצריים. (שם ז כו)
ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, פירוש שהיו נכתבין בפלטין של יוסף להטריפם לחם לפי הטף, שנאמר (בראשית מ"ז) ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו וגו', וכיון שהתחילו להיות פרים ורבים במאד מאד פסקו מהם המזונות והתחילו להתחכם בהם... דבר אחר ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצרים, מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצרים. (תבא)
אעבור בכל צאנך וגו', תתקע"ד דורות היו מגולגלים בצאן לבן, ואחר כך הולכים יעקב למצרים, ומשם זכו להתגלגל במין אנושי ולכן היו ישראל פרים ורבים מאד במצרים. (ויצא)
וכן יוסף הזכיר לאביו רדה אלי אל תעמוד, ולא אמר רד אלי, לרמז כי הה"א הזאת ירדה עמו,וכיון שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים אין לך לתמוה על ריבוי הברכה שבזרעם, כענין שכתוב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, לפי שהשכינה עמהם והיתה ביניהם, ושם צוה ה' את הברכה עד שעלה לס' רבוא שבהם ניתנה התורה ונראית להם השכינה. (ויגש)
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב וגו', כי תחלה אמר הנה עם בני ישראל, ואחר כך ויקוצו מפני בני ישראל, וסוד הענין, כי עבדיו היו אותם שנימולו והיו נוהגים בעריהם מנהג ישראל, ואמנם ראה פרעה אלו הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל ממש עצמם, וזהו הנה עם בני ישראל וגו', וזהו ויאמר אל עמו, פירוש כי הנה גם אלו היו מצרים רק שלא היו עמו של פרעה רק עם של בני ישראל, ואחר כך ויקוצו מפני בני ישראל שהם ישראל ממש. ובזה תבין קצת טעם למה גלו ישראל למצרים בשביל ניצוצות אלו שלוקטים חיותם במצרים, ובשביל אותן הערב רב להוציאן ממצרים היה צריך יד חזקה, ולא בשביל ישראל. (שמות)
אותם שמתו במצרים בימי אפילה כדי שיתוקנו אחר כך על ידי הצדיקים שיצאו חפשי מכור הברזל, וכחם יפה על הגאולה ועל התמורה של אלה בסוד הייבום. (בא)
ולא שמעו אל משה - מקפידות רוחא ומפולחנא נוכראה קשיא די בידיהון. (שמות ו ט)
כשש מאות אלף רגלי - ומטיילין על ריגליהון ולא רכבין על סוסון בר מטפלא חמשא לכל גברא. (שם יב לז)
בראותם מלחמה - במחמיהון אחוהון דמיתן בקרבא מאתן אלפין גוברין בני חילא משבטא דאפרים מאחדין בתריסין ורומחין ומאני זינין ונחתו לגת למיבוז גיתי פלשתאי... הוו גרמיא יבישיא דאחי יתהון מימרא דה' על ידא דיחזקאל נביא... (שם יג יז)
וישרצו - שהיו יולדות ששה בכרס אחד. (שמות א ז)
וכאשר יענו - בכל מה שהמצרים נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות. ויקוצו - קצו בחייהם, ורבותינו דרשו כקוצים היו בעיניהם. (שם שם יב)
ויקח את בת לוי - פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, והלך בעצת בתו ולקחה, שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, פרעה גזר על הזכרים ואתה אף על הנקבות... (שם ב א)
תעבדון את האלקים - ומה ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על ההוצאה, שהרי עתידין לקבל התורה... והיא הזכות העומדת לישראל. (שם ג יב)
ושמעו לקולך - מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף שבלשון זה הם נגאלים. (שם שם יח)
גם מתמול - ...וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא, שנאמר לעלי הכהן "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים", והוא אהרן, וכן "ואיודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו", אותה נבואה לאהרן נאמרה. (שם ד י)
ויוכו שוטרי - ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיה חסר מן הסכום היו מלקים הנוגשים אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרין להיות סנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם... (שם ה יד)
מבית עבדים - מבית פרעה שהייתם עבדים לו... עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים. (שם כ ב)
החנכי - שהיו האומות מבזין אותם ואומרים, מה אלו מתייחסים על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצרים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. (במדבר כו ה)
ואמר אליהם - לאהרן נאמרה נבואה זו לפני שנגלה למשה בסנה, ועל זה אמר "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים" וגו'. וימרו בי - רובם של ישראל הרשעים שמתו באפילה, ונשאר אחד מחמשים ויש אומרים אחד מת"ק. (יחזקאל כ ז וח)
שמה מועכו - בני מצרים שדיהם, כלומר לימדום דרכי תועבותם. (שם כג ג)
וימת מלך מצרים - ויכול היה משה לשוב, וגם עשו תשובה מע"ז וה' ענם, כי תחת עבודת ה' עבדו האכזרים. (שמות ב כג)
אני ה' - אמר תמיד אני ה', כי אמר "ויאמן העם", ולא כל העם, והכל אפילו פרעה מודים באלקים ולא בה'. (שם ו ב)
הנה צעקת בני ישראל - אף על פי שאמר "ואת צעקתם שמעתי" חזר ואמר כי באה עוד אלי, והנה הגיעה צעקתם אל כסא כבודי ולא אוסיף עוד לסבול לפרעה, כי המצרים לוחצים אותם יותר מדאי, כענין עד לשמים הגיע. ועל דרך האמת צעקת בני ישראל היא כנסת ישראל שבאה אליו צעקתם, כדרך הכצעקתה הבאה אלי, ושם רמזתי. וטעם "וגם ראיתי את הלחץ" לאמר שיקח נקמה מפרעה ומעמו מפני שעשו עמהם יותר מן הנגזר להם בלחץ גדול שלוחצים אותם... (שמות ג ט)
והן לא יאמינו לי - ...אבל יתכן שנאמר כי "ושמעון לקולך" איננה הבטחה, רק צוואה ושמעו לקולך, כי ראוי להם שישמעו ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים... והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה "והן לא יאמינו לי" אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלך ולא ישמעו עוד לקולי כלל... או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת, כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאילו פרעה היה מאמין לדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים. (שם ד א)
לכו לסבלותיכם - ...וכן נראה עוד שלא היו כל עם בני ישראל עובדים כל הימים לפרעה בחומר ובלבנים, כי היו ממלאים ארץ מצרים ערים, אבל במס היו עושין, רק כי הכביד עליהם עול לקחת מהם רבים. ורש"י פירש לסבלותיכם - למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היה על שבטו של לוי. ותדע שהיו משה ואהרן יוצאים ובאים, ונכון הוא, כי כל עבודת האדם בביתו בשדה יקרא כן, כמו "לכל סבל בית יוסף", ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי... (שם ה ד)
מקוצר רוח - לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאיו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה להיות רגע בצערו מדעתו שירוח לו אחר כך. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב, כאשר אמרו שוטריהם אל משה, והעבודה קשה הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. (שם ו ט)
...ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה... ועל כן ארך גלותם שלשים שנה, והיה ראוי שיתארך יתר אלא שצעקו והרבו תפלה... (שם יב מ)
...והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה ועשו כאשר צוה ה', ואמר בכאן "כל בני ישראל" לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי ה' בכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות... (שם שם מג)
במצרים חנם - שהיו הדייגים מעבידים אותם ונותנים להם מהדגים חנם כמנהג... או שהיו עבדי המלך ומפרנס אותם בלחם צר, ונכנסים בגנות ובפרדסאות ואין מכלים בהם כמנהג בעבדי המלך, ונותנים להם על היאור מנת המלך דגים קטנים שאין להם דמים... (במדבר יא ה)
...ואחר דור שבעים הנפש נשתקע החומר במצרים בתוך עם לא בינה, בחרו בדרכיהם ובשקוציהם ולא ידעו ידיעת ה' שקבלו מאבותיהם, עד ששלח להם הא-ל ברחמיו משה נאמן ביתו... (שיר השירים הקדמה)
ואעבור עליך - על ידי משה אהרן ומרים נודע להם במצרים, ואראך מתבוססת - בטיט, ולא היה להם פנאי לנקות את עצמם. ואומר לך בדמיך חיי - לא תמותי בכובד העבודה, או כברז"ל. ערום ועריה - כדרך העבדים, או ממצות האבות, ושערך צימח - משל על יחידים שפירשו מדרך הרעה אחר שניבאו להם במצרים. (יחזקאל טז ו וז)
שפת לא ידעתי - רובם לא ידעו שפת מצרים, שדברו לשון הקדש. (תהלים פא ו)
מעם לועז - שלא הבינו לשונם או שלא יצאו מארץ גושן מקומם, ובינם לבין עצמם דברו כולם בלשון הקודש. (תהלים קיד א)
ויאנחו - סבורים היו שד' מאות שנה מברית בין הבתרים, ולכן מהרו בני אפרים לצאת. דבר אחר צפו כשימות המלך יתבטלו גזירותיו, שכן המנהג כשמת המלך מתירין כל החבושין, ומעתה אמרו אין לדבר סוף. (שמות ב כג)
גם עלה - ...ועל דרך הקבלה רמז ששכינה תרד עמהם למצרים... והה"א הזאת עם ישראל בגלויות, ואם כן אין לתמה על ריבוי הברכה בהם עד שהיו ס' רבוא, ושנראית להם השכינה. (בראשית מו ד)
איש וביתו - ולא נשאו נשים מצריות, ועל דרך הקבלה על שם ה' איש מלחמה, וביתו בית דינו, ונרמז ששכינה ירדה עמהם. (שמות א א)
ראיתי את הלחץ - פירש רבינו חננאל שהתרבו מאד ולא יכלה ארץ גושן להכיל אותם עוד, ולא הניחום להתרחב בארץ. (שם ג ט)
את הקשואים - מצרים היתה כגן ה', אך לא נתנו להם מהפרות החשובים, וגם הדגים היו נותנים להם רק הבאושים... וכל כוונתם היתה רק להטיל דופי במן... ולרז"ל הזמין להם ה' הדגים בכדיהם. (במדבר יא ה)
ואלה שמות - עד "הבאים" הוא ראשי תיבות שביה, אף על פי שהיו בשביה לא שינו שמות, וא"ו מוסיף על דלעיל, שיוסף ציוה עליהם שלא ישנום, אף על פי ששינו את שמו לצפנת פענח. ישראל הבאים - ראשי וסופי תיבות מילה, את יעקב איש - סופי תיבות שבת, לומר שבשביל שבת ומילה ששמרו נגאלו. (שמות א א)
אבל יש כאן שאלה, שאחר קריעת ים סוף כתוב "ויאמינו בה' ובמשה" ואם כן נראה שקודם לא היתה אמונתם שלמה?
ויש לומר שתיכף כשעשה משה הנסים האמינו בו אמונה גמורה, כמו שכתוב "ויאמן העם", ולא האמינו אחר קריעת ים סוף יותר, כי גם האותות היו יוצאים מטבעו של עולם, אבל אחר המופתים ראו בעיניהם הרבה דברים של תימה שצריכים להתבאר ראשונה, כי אחרי שפקד ה' את בני ישראל למה הוצרך לגנב דעתו של פרעה, לומר "נלכה נא דרך שלשת ימים" וגו'? וזה היה כדי שיחשוב פרעה אחר כך אנשי מרמה הם ורדף אחריהם, וכל זה הכירו רק אחר קריעת ים סוף... (דרוש יא בסוף)
וכאשר יענו אותו - לא נכנעו על ידי העבודה, אלא אמרו לנו עשר ידות במלכות כי אנו משתדלים ביותר לחזק בדקיה. (שמות א יב)
ויקם מלך חדש - ...ואולי הטילו על ישראל לעשות מספד מר על המלך כמנהג העבדים, והם הסיחו דעתם מהמלך וצעקו על העבודה, ותעל שועתם - כל עוד לא היו מכוונים לזעוק לבקש על הצלתם לא נזקק אליהם, וכשכיוונו אליו מיד פנה אליהם. (שם ב כג)
הבה נתחמה לו - ודרגות העינוי היו, מסים, בנין ערי מסכנות, שכן נשאר מימי יוסף לצבור תבואה במצרים, ובכל זאת רבו בני ישראל והיו פורצים גדר וגוזלים מהפרדסים ומהדיגים, כמו שאמרו "אשר נאכל במצרים חנם", ועל זה אמר "ויקוצו מפני בני ישראל". (שמות א י)
לא תצאו - שלא יחרחרו המצרים ריב אתם, ושיעסקו באותו לילה רק במצות הפסח, ולחז"ל נימולו אותו לילה, וכדי שלא יזיקם האויר. (שם יב כב)
ויקוד העם - ההמונים שעבדו ע"ז, ויעשו בני ישראל - הצדיקים, הגם שהם לא היו צריכים לבטל ע"ז מקרבם עשו הפסח כאמור. (שם כז וכח)
וכל הדור ההוא - ע' נפש, שלא בא הדור לקלקול גמור כל ימיהם. (שמות א ו)
וימררו את חייהם - כאשר הוסיפו לחטא בדעות ובמעשים כן היתה יד מצרים הלוך וקשה. (שם א יד)
צעקת בני ישראל באה - קבלתי תפלתם אחר שקראוני באמת. (שם ג ט)
בהוציאך את העם - אף על פי שאינם ראויים לכך, הם מוכנים אם תוציאם מבין הפושעים בה' לעבוד את ה'. (שם שם יב)
וידעתם - התבוננו כי כל זה יתאמת, אלקיכם - משגיח עליכם בפרט, ומשתדל עתה להוציאכם. והבאתי - כשתתבוננו בזה תהיו ראויים שאביאכם. (שם ו ז וח)
כאשר גזר ה' העונש שגם מקצת ישראל היו ראוים לו, והפיל אלהי מצרים כדי שיחול זה העונש, רצה שתהיה מצוה זו על ידי משה ואהרן, ששניהם השתדלו להשיב את ישראל במצרים בתשובה ולהורותם, כדי שיזכו להוציא פרי השתדלותם. (שם יא ט)
מתניכם חגורים - מזומנים לדרך, שבוטחים בא-ל בלי ספק ומכינים עצמם לדרך בהיותם בבית כלא. (שם יב יא)
וידעתם - יוציאכם גם ממנהגי ארץ מצרים שהייתם יושבים שם על סיר הבשר בלי זמן סעודה קבועה כבהמות. (שם טז ו)
ראה גלות מצרים-כללי בראשית מא כה.
בארץ מצרים - כי אין טומאתה יכולה לשלוט בו, ועל בניו אמר בפסוק הקודם "ויאחזו בה", כי על ידי שנכתבה לשרה היתה לה קדושה, ולבני ישראל היתה אחיזה בה ולא עמדו תחת שר מצרים כי אם ויפרו וירבו. (בראשית מז כח)
ואלה שמות - ...ויעקב פחד שישתקעו בניו בטומאת מצרים, ועל זה אמר לו "אנכי ארד עמך", כבתנחומא, כל זמן שאני עם בני אינם קונים שם רע, ולכן היו בהם ד' מדות טובות, וגם השליט את יוסף על מצרים, כדי שלא יהיה שפע מצרים על ידי השר שלהם כי אם על ידו, וגם ישבו בני ישראל בארץ גושן שניתנה לשרה. ובהיות מצרים נגד הערוה נתנסה בה יוסף, ועל כן יוכל להתיש כח השר לבל יגבר בזה על ישראל, ולהכניע כחם זה ציוה יוסף את המצרים להמול לפני שיאכילם אוכל הבא מהשכינה. ולמען קלקל צינורות יניקתם העביר את המצרים לערים וקנה כל אדמתם.
ובסוף עוד הוצרכו ישראל למסר נפשם על קרבן פסח כדי שיגאלו, וזה שאמר בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך", כל זמן שמועטים תהיה רק גירות, ועבדום - לשון רבים, כשיהיו מרובים ישעבדום, ויצאו ברכוש גדול - כי תתום מהם זוהמת נחש. ואמרו כאן את יעקב - שעם יעקב עוד היה עירוב זוהמא. וכן אמר פרו וישרצו - מהם שעשו פרי כהאבות, ומהם שהיתה בחינת זוהמא כשרצים, וכן במדרש על הילדים שנתמעכו בבנין, ומשה הוציא ב' מהם (דתן ואבירם).
ובמדרש שוחר טוב על הפסוק "אשר גאלם מיד צר", כצפור הנתונה ביד הצייד... כעובר הנתן בתוך מעיה של פרה... כזהבי הפושט ידו ונוטל זהב מהכור. הנה לדעה אחת באו למצרים בחטאם, וכמו שאמר משה "אכן נודע הדבר" בראותו את דתן ואבירם מלשינים, וכן היא הצפור הנלכדת בשטותה ובבחירתה, ולכן אמר 'היו משוקעים במצרים'.
לדעה ב' היו במצרים בעונש אברהם אבינו ע"ה שאמר "במה אדע", ולכן אמר 'היו נתונים במצרים', ולא היו הפקר ביד מצרים כלדעה הראשונה, ומה שעבדו ע"ז במצרים היה על ידי שנתערבו בגוים בסבת מעשה אבותיהם, ולא מרוע עצמם, וזהו כעובר הגדל אגב אמו, והיו יוצאים בבא הזמן, רק הוציאם לפני כן כרועה המושיט ידו למעי בהמה ושומט העובר, וזה שאמר "לקחת לו גוי מקרב גוי".
ולר' אייבו לא נתעתדו למיתה או לד' מאות שנה כי אם להטהר, ועל ידי שהעבידום בפרך נעשה במהרה, והזהבי שהוא אומר הוציאם בעצמו ולא על ידי משרת, וגם לחביבות הזהב. או הוציאם בב' ידיו הן מדת דין ורחמים שהסכימו להוציאם, ולדעות הראשונות היתה רק מדת הרחמים. (שמות א א)
ובני ישראל פרו - ולא שהארץ גרמה לכך, וגם ראה בישראל הדברים שעל ידם ינצח גוי את גוי, אחדות, השגחה משמים, חכמה ועצה וגבורת כח, ועל אלו אמר עם, בני ישראל, רב, ועצום. (שם שם ז וח)
והנה נער - כי ילדי העברים במצרים היו גדולים מאד, כמו שכתוב ויעצמו במאד מאד, ועל זה אמרה "מילדי העברים זה". (שם ב ו)
ויזכר אלקים את בריתו - ולמה לא פנה אל בני ישראל עצמם, כי וידע אלקים - על ידי זה הסכימה גם מדת הדין לרחם, אבל בלא זכות אבות לא היו ראויים לפי מדת הדין, כי עבדו ע"ז. או מתחלה צעקו על צרת העבודה ולא נענו, ואחר כך שבו אל המכהו ומתוך תשובה, ואז נשמעה שועתם. (שם שם כד וכה)
בלבת אש - שמצרים היו אש הממרקת את ישראל מזוהמת נחש, כאש המזקקת הכסף בכור, ונבחרו מקצתם להגאל, והרוב להשאר שם כסיגים דבקים לחלאת מצרים, וגם הנבחרים לא גמרו להטהר אלא ברחמיו יתברך, וכמו שאמר שר מצרים, הללו עובדי ע"ז וגם הללו, והראה לו שאין אלו כקוצים משוללי שורש, כי אם כסנה שהוא אילן קוצים, והלהבה לא תבער בהם מרחמי ה', אמנם ה' לא עזב האש לשלוט לגמרי גם בקלי הזוהמא, ועליהם נאמר לדעתי ובאו האובדים וגו' והנדחים בארץ מצרים. (שם ג ב)
וארד להצילו - על ידי שירדה שכינה עמהם לא יכלה טומאת מצרים להחזיק בם בעצם, ועצרו כח לשמור ד' דברים טובים שהיו בהם. (שם שם ח)
והנוגשים אצים - רצו שהשוטרים לפחות יאמרו לעם מדוע לא כליתם חקכם וכו', וגם זאת לא רצו, ולכן הוכו. ויפגעו - השוטרים את משה ואהרן, שהיו מחכים להם, הבאשתם את ריחנו - בהיפך מה שאמרתם שה' יתן את חן העם בעיני מצרים. (שם ה יג וכ)
אני יוצא בתוך מצרים - ...והנה ישראל לא היו צדיקים כי אם עובדי ע"ז, וכחות הטומאה ימצאו בהם אחיזה, ועל כן הוצרך הקב"ה לעבור שם בעצמו כדי שתפול חיתיתו על כחות החיצונים לבל יאחזו בישראל, ולמען מצא פתחון פה נגדם הכינם במצות קרבן פסח... (שם יא ד)
וישתחוו - ולא היה קשה בעיניהם לעשות המצוה הזאת ולהסתכן לפני מצרים, ומאז נחשב להם כאילו הלכו כבר ועשו. (שם יב כז)
מכור הברזל - שישראל שקעו בזוהמת נחש ואינם כדאים לו ולתורתו, וכך נשארו הקלפות החיצוניות דבוקות במצרים. (דברים ד כ)
כנשר יעיר קנו - העירם במצרים מתרדמתם שהיו שקועים בעבודת גלולים, והעיר עליהם רוח ממרום. (שם לב יא)
שיניך - עוד היו לך ד' שלמויות במצרים, שלא נחשדו על העריות, שלא שינו את שמם ולשונם, ושלא היה בהם מגלי סוד. על צניעותם אמר כאן "שעלו מן הרחצה וגו' ושכולה אין בהם". על שפתם "כחוט השני שפתותיך", "כפלח הרימון" על שסודם בקרבם כגרעיני רימון. "כמגדל דוד" - ועוד היתה להם זכות התורה שלא פסקה מהם. "שני שדיך" משה ואהרן שזכותם עמדה להם. (שיר השירים ד ב)
ובמדרש שוחר טוב, ויוציא אתכם מכור הברזל - כשם שזהבי פושט ידו ונוטל זהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של פרה, והרועה נותן ידו ושומטו. ביארו בזה המדרש שני דברים גדולים שהיו במצרים, א', שהמצרים היו גוברים עליהם ומחזיקים בחזקת היד שלהם שלא יצאו ישראל מרשותם. הב', מעצמם של ישראל שהיו כאילו מחוברים למצרים טפלים להם, ואין להם מציאות בפני עצמם... והיו ישראל תחת רשותם של מצרים, עד שבשביל זה לא היתה הצטרפות לישראל אל הקב"ה, וכאשר רצה להוציא את ישראל ממצרים התחבר הקב"ה אל ישראל, נחשב זה כאילו הוציא הזהב בידו מתוך האש בכור המפסיקה ומבדילה בין הזהבי והזהב...
והיו ישראל במצרים כעובר שנבלע בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלמה הוויתו, כך היו בני ישראל מתגדלים ומתהווים במצרים עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, ואז יצאו. (גבורות ה' פרק ג, וראה עוד גלות מצרים-שעבוד)
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, בספרי: מנין שלא היתה אומה שהיו דרכיהם כמו מצרים, תלמוד לומר כמעשה ארץ מצרים וגו', ומנין שהדור האחרון היו מקולקלים יותר מכולן? תלמוד לומר אשר ישבתם בה לא תעשו. מנין שישיבת ישראל גרמה להם כל המעשים האלה? תלמוד לומר אשר ישבתם בה וגו'... מפני שהדבר מתפעל מהפכו, כי מצד שהוא הפכו פועל בו, לכך כאשר רצה ה' ית"ש לקיים הגזירה שגזר על זרע אברהם "כי גר יהיה זרעך" וגו', לא היה זה אלא באומה שהם הפכים להם, כי עצמם של מצרים דבוקים בזנות וכל דבר תיעוב, וישראל עצם שלהם זרע אמת, גדורים בעריות וקדושים, ועליהם מפורש בקבלה "גן נעול אחותי כלה".
ועוד יש בזה סתרי חכמה מה שהיו ישראל משועבדים דווקא במצרים, כי המצרים דבוקים בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה, וישראל שהם נבדלים וקדושים מן העריות מפני שהם נמשכים אחר הצורה, שהיא קדושה ונבדלת מענין החומר, ובשביל זה קרא יחזקאל את המצרים חמורים... ויש לך להבין כי המציאות היא מציאות פחותה, כי הוא דבר חסר, במה שחסר את הצורה, והצורה היא להיפך שהיא שלימות ואין בה חסרון כלל. וישראל בעבור שעצם שלהם במדרגת צורה נבדלת שלמה, לכך אם אין בישראל ענין הראוי לצורה, כאילו אין להם מציאות כלל, כי זהו ענין הצורה הנבדלת אשר אין בה חסרון והיא שלמה, ואם יש בה חסרון כאילו אין כאן צורה נבדלת. ולכך כאשר לא היו ישראל בשלמותם במצרים, עד שהיו שש מאות אלף, שזהו שלמות ישראל, כאילו לא היתה להם מציאות כלל. ולכך היו משועבדים תחת יד מצרים, ובזה היו כאילו אין להם מציאות, כי אין דבר שמציאותו פחות מאשר החומר, ובמה שהיו משועבדים לאומה הזאת כאילו אין להם מציאות... וכאשר היו ישראל יותר בשלמות, כאשר היו ראויים לצאת לחירות ולקבל המעלה האלקית, לכך היה היפך להם מצרים לרעה ולחסרון, ומפני כך המקום שישבו שם היו מקולקלים ביותר...
וכבר אמרנו לך למעלה כי הצורה הנבדלת היא הפך החמרי, וכך הצורה שלימה הנבדלת היפך הצורה המוטבעת החמרית הארורה. אך חילוק יש בין שני אלו הדברים, כי הצורה הנבדלת הפך לחומר, ומכל מקום יש להם יחס וחיבור ומצד שהחומר והצורה מתיחסים, אם שהם הפכים יש קצת התיחסות והתאחדות בין הצורה והחומר, כי הפכים כמו אלו בודאי מתייחסים, כגון הלובן והשחרות, כי שניהם נכללים ב"מראה". וכל הפכים בעולם תחת מין אחד, ואם לא כן לא היו הפכים, כמו המתיקות והשחרות. כך ישראל ומצרים, אף על גב שהם הפכים, מכל מקום שייך יחוס ביניהם, כי החומר והצורה משלימים מציאות אחת. ואם לא היה קצת התיחסות לא היה אפשר שישראל יהיו גרים במצרים. ולכך הם גם הפועלים זה בזה, כי לא יפעל המתיקות במה שהוא מתיקות בשחרות, אלא בחמיצות שהם תחת איכות אחת, ואי אפשר רק שהיה כאן שיתוף, לכך אמרה תורה, "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"... כי לא היו הפכים לגמרי, ולכך "דור שלישי יבא להם"... (שם פרק ד)
ובמדרש במדבר רבה: מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח וכו', מי גזר כן, לא יחידו של עולם. רוצה לומר מפני שההפכים יש להם סבה אחת, מפני זה יוצאים זה מזה, מצד שהוא יתברך מאחד את המציאות, ואף מציאות הרע הוא מאחד, ודבר זה עמוק מאד. והנה התבאר כי אף על פי שתרח עובד ע"ז, היה יוצא ממנו צד קדושה, כי ההפכים יוצאים זה מזה. אמנם עיקר הפירוש הוא בעבור היחוס וההצטרפות שיש להם ביחד, ששני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והפכו, וזהו ענין האחדות, שהוא הכל ואין חוץ ממנו... וכל שההפכים יותר רחוקים זה מזה ראוים לצאת זה מזה, שבשביל כך הם הכל, במה שזה קצה אחד, והשני הקצה השני, וזה שיצא אברהם מתרח... כי לא ברא הקב"ה את אברהם לבד בלי הפכו, מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן להיות המקבל פעולה שלמה...
וזאת הסבה שהיו ישראל יושבים במצרים, אומה שהיא הפך להם, אמנם התייחסות זו מצד הפועל שהוא אחד, ולכך הם מתייחסים, אבל בעצמם הם נבדלים. ולכך בהווית הפכים אלו דווקא יש להם חבור ביחד, כמו שהיה לישראל כאשר היו מתהווים במצרים שהם הפכים להם, ואחר כך היו נבדלים זה מזה במה שהם בעצמם בתכלית, ולפיכך אמר "לא תוסיפו לראותם עוד", רק לענין הויה שיהיו לעם ישראל יש להם חבור. (שם פרק ה)
וכאשר היה ריבויים בלי מנהגו של עולם אין זה חידוש מה שהולידה את משה רבינו ע"ה בת ק"ל שנה, שהרי נראה כי חיזק הקב"ה את טבעיהם להוליד, ויותר חידוש היו כל הדור פרים ורבים הרבה בכרס אחת... (שם פרק טז)
וישמע אלקים וגו' ויזכור אלקים את בריתו, וירא אלקים, וידע אלקים. הרי ד' דברים ובכל אחד זכר השם, כי היו ד' דברים עד שהיו ישראל מושגחים אחר שהיו נעזבים, ודבקים אליו בכל ד' דברים, השמיעה היא ראשונה, וידוע כי השמיעה רק קבלה בלבד, והיא רק הסרת פרגוד והמחיצה שהיה מבדיל בין השי"ת ובין ישראל, ואז עלתה צעקתם לפניו.
אחר כך הזכיר זכירה, שאין זה דיבוק גמור, רק שזוכר הדבר אף על גב שאינו ידוע לו לגמרי, הרי אלו דברים מעלות זו אחר זו... (שם פרק כא)
לכו לסבלותיכם - פירשו רז"ל בשמות רבה שבט לוי היה פנוי מעבודת פרך, לפיכך אמר להם לכו לעבודתכם שבבית. ותדע לך שהרי משה ואהרן היו יוצאים שלא ברשות פרעה, ולא היה מוחה... כי שבט לוי היה שם קדושה נקרא עליהם, אף במצרים, ובחיי יוסף היה פוטר אותם ממס המלך ככהני כל אומה, ועוד יש בזה טעם נפלא, כי גם על ישראל לא היו מצרים מושלים אלא כאשר אינם בשלימות, אבל שבט לוי שהיו כולם קדושים מבטן אמם אין ראוי שימשלו עליהם כלל, כי אין דבר המיוחס לחומר כמצרים מושל על דבר קדוש נבדל מהחומר... (שם פרק ל)
אמנם יש לך להבין עוד ענין קריעת ים סוף, כי כבר התבאר שלישראל מעלת הצורה הנבדלת, ולפיכך המצרים שנמשלו לחומר, דכתיב "ובשר חמורים בשרם" היו מתנגדים לישראל. ותחלה משלו המצרים על ישראל כאשר המשפט נותן, כי החומר עיקר בראשיתו ותכליתו, ובסופו יחלש ותתגבר עליו הצורה הנבדלת, וכך היו ישראל מושלים שם על מצרים שהם החומר, ויצאו מהם כמו הצורה הנבדלת מהחומר, וכאשר יצאו מהם היו גם כן המים מתנגדים להם, כי ענין אחד למים ולמצרים, שגם המים משוללים מכל צורה וקרובים לחומר... (שם פרק מ)
גרסינן במסכת סוטה... ויולדות תחת התפוח... וכיון שהיו המצרים מכירין בהם באים להורגן, ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע. פירוש המאמר שענין הנס דבר בלתי טבעי, וימצא דבר שהוא טבעי ובלתי טבעי יחד, כדביארנו, ולפיכך אף אם היה נמצא בישראל הטבע כמו בשאר בני אדם, היה נעשה הנס בצד בלתי טבעי, והיו נבלעים בקרקע, כי היתה לישראל התנגדות בלתי טבעית ממצרים, כי בטבעם אין התנגדות והכל שוה, וכאשר היתה להם בליעה בלתי טבעית, שוב לא נמצאה להם התנגדות, ועוד שהבלתי טבעי גובר על הטבעי, ולא יכלו להם. אמנם אם הדבר קשה לך להבין תפרש ענין הבליעה על ההסתר שהיה השי"ת מסתיר אותם מאויביהם, וכאילו נבלעו בקרקע.
ומה שאמר שהיו מביאים שוורים וחורשים על גביהם, רוצה לומר כמו שהחרישה שהאדם פועל באדמה יותר היא נותנת כח, כך כאשר היו עובדים בהם היו ממעטין החומר שלהם עד שהיו נותנים בהם כח יותר, והיו פרים ורבים, כי העינוי היה מסלק החומר, והיה הרוחני גובר בהם, ואז היה ישראל מקבל הברכה.
...ועוד סבה לגאולת ישראל אמרו בשיר השירים בפסוק גן נעול רב הונא בשם בר קפרא, בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, בזכות שלא שינו שמם, את לשונם, לא אמרו לשון הרע ולא נמצא שהלשין על חברו, ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה.
פירוש המאמר הזה, כי גאולה של מצרים היתה בשביל שלא היו מתאחדים עם מצרים, כי אם היו מתאחדים והיה לישראל התחברות עם המצרים, איך יצאו משם? ולפיכך אילו שינו שמם לשם מצרי, או היו מדברים בלשונם היה לישראל חיבור עמהם ולא היו יוצאים. וכן אם היו חס ושלום מגלים סוד שלהם למצרים היה זה התקרבות להם, באשר מגלים סודותיהם ופנימיותם להם, ומכל שכן אם היו פרוצים בעריות להתערב עם מצרים שזהו יותר קירוב.
וזכרו חכמים שבזכות ד' דברים אלו נגאלו, כי היו עומדים במצרים לא כמו הגלויות עתה, שישראל כבר נעשו לעם כאשר לקחם השי"ת אליו, ולא יתכן ואי אפשר שיהיה לישראל חיבור אל האומות, ובודאי הם ראויים לגאולה. אבל במצרים שעדיין לא היו לעם, שהרי לא היו לעם עד שיצאו, אם לא היו שומרים את עצמם שלא יגיע להם שינוי, כבר לא היתה להם התחלה שישובו לכמו שהיו, כי כבר קבלו שינוי ונפסקו ונשתנו ואין להם גאולה.
וכאשר תעמיק תמצא כי כל ד' דברים אלו מורים על הדברים השייכים לאדם, ומורים על חלקי האדם העומדים בלא שינוי. מה שלא היו פרוצים בעריות נגד הגוף, שלא התחבר במי שאינו ראוי. ומה שלא היו אומרים לשון הרע זה שייך לנפש, כי הדבור שייך לנפש, שלא היה יוצא להתחבר לזולתם, שזו יציאה לנפש. ומה שלא שינו שמם מורה שגם בדבר השייך לאדם הפרטי לא היה בהם שינוי, ומה שלא שינו את לשונם הוא בדבר השייך לכלל האומה, גם זה לא שינו... (שם פרק מג)
...ולא היו ישראל ראויים אל המעלה העליונה רק מתוך שפלות היותר גדול, וזהו ממדת השי"ת שהוא מרומם את האדם מתוך השפלות היותר גדולה, כי ישראל היו משועבדים בתכלית השעבוד, והיה מושל עליהם בגופם ובממונם, והיה אדם שבתכלית השפלות מושל בישראל, שאם היה פרעה אדם מסדר העולם והנהגתו לא היה מתנגד להשי"ת לסרב על דברו, ועוד אחר שהשי"ת עשה האותות והמופתים... (באר הגולה באר ה)
וכשישראל היו במצרים היו שקועים ומלוכלכים במ"ט שערי טומאה, והוצרכו לצאת מהם, ורצה הקב"ה להוציא את ישראל מהם ולהכניע המ"ט שערי טומאה בהדרגה, על ידי שהאיר עליהם כנגד כל שער טומאה את שער הקדושה המקביל בכל יום ויום שבין א' דפסח ושבועות, ותיקון זה מתעורר בכל שנה על ידי ספירת מ"ט ימים לעומר... (חוקר ומקובל פרק יח)
ויחי יעקב - ...כי ללשון ראשון הדורש, שכיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד יהיה קישור שני פסוקים אלו על זה האופן, כי מתחילה אמר "וישב ישראל בארץ גושן", הורה בלשון ישיבה שהיה להם ישיבה של שלוה ומנוחה... וכל זה היה בזמן ויחי יעקב, כי בחייו עמד להם זכות יעקב, מכלל שבמותו פסק זכותו ופסק הכל... ולפי זה היתה מיתת יעקב סיבת השעבוד. ונוכל לומר בהפך זה, שהתחלת השעבוד היה סבת מיתתו, כי קיצר הקב"ה שנותיו שלא הגיע לימי אבותיו, שלא יראה בשעבוד בניו, כי בא הזמן של "ועבדום ועינו אותם"...
והיה חושש הקב"ה פן יגלה הקץ, על כן נסתלקה ממנו השכינה, ועדין לא ידענו מאיזו טעם נסתלקה שכינה ממנו, על כן באה פרשה זו סתומה, לסמכה לפסוק "וישב ישראל בארץ גושן", לפי שמהידוע שימשך נזק גדול מן ידיעת הקץ, כי הדורות הקודמים היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה... כאשר בעונינו מדה זו מצויה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם. ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות תושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם, לפי שקץ גלות מצרים היה נודע להם... (בראשית מז כח)
ויעצמו במאד מאד, מהו במאד, אלא שרצה להורות שנעשו עשירים גם בממון שנקרא מאד, כמ"ש ובכל מאודך, באותו מאד נתעצמו מאד. ולפיכך חשב פרעה להביאם לידי עוני, כמ"ש וישימו עליו שרי מסים, ועל כן נענש פרעה כי הבנין גרם לו להתמסכן, וכארז"ל העוסק בבנין מתמסכן... (שמות א ז)
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו - לכתב ויאנחו ויזעקו מן העבודה? ונראה שאנחה היא בלב, והיתה מחמת העבודה, אמנם הזעקה לא תלו ישראל בעבודה, כי המה חשבו שראויין להגאל מצד מעשיהם, אף אם לא היו בעבודה קשה זו. אמנם בעיני השי"ת היו רעים וחטאים ובלתי ראויים להגאל כי אם מצד העבודה... גם יש לפרש שהיו שני כיתות בישראל, הטובים שבהם צעקו והתפללו אל האלקים שיצילם מן כובד העבודה, אבל הפחותים שבהם לא התפללו אל ה', אך שזעקו כקוראי תגר על ה', ולכך לא כללם יחד... (שם ב כג)
באה אלי - כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, לפי שעד עתה היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית', כי אם צעקה של תלונה, אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה. זה הוא שאמר ראה ראיתי, רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר, ואת צעקתם שמעתי, היינו צעקה של תלונה... אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם, על כן ראיתי תפלתם וראיתי גם את הלחץ אשר לא כדת... (שם ג ז)
והוצא את עמי ממצרים - וכאן לא הזכיר ארץ, על כן נ"ל שהוצאה זו אינה מדברת ביציאה מן הארץ אלא שיצאו מן המעשים של מצרים, כי ישראל נטמאו בגילולי מצרים... אף על פי שנטמאו בהם כבר מכל מקום עדיין המה עמי, ואף על פי שחטא ישראל הוא. וזה היה קשה בעיני משה מאד, כי ידע שישראל לא שמעו אל השלוחים אשר הלכו אליהם כבר... ועל זה השיב לו הקב"ה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", על ידי שיקבלו התורה תפסוק זוהמתן... (שם שם יא)
ואחוז בזנבו - הזנב מורה על שפלות ביותר, ורמז שיוסיף על שפלותם שהיו כבר שפלים, כמו שקרה להם, באמרו "תכבד העבודה על האנשים" במה שלא נתנו להם תבן, ומן אותה מדרגה תחתונה בתכלית השפלות משם יעלו ויחזרו למעלתם העליונה להיות כמקל זקוף... והיה אם לא יאמינו לאות זה לבד, כי יאמרו אחר שמצד היות בהם דלטורין כחמת זוחלי עפר הושפלה מלא קומתם ארצה, אם כן כל זמן שסבה זו קיימת אין תרופה, על כן נאמר "ויאמר לו עוד הבא נא ידך בחיקך"... והראה לו הקב"ה שבטלה הסבה כי מעתה אין בהם עוד לשון הרע, ורמז לו הענין במה שנאמר "הבא נא ידך בחיקך" וגו'... ולדעת רז"ל נצטרע (משה) על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר "והן לא יאמינו לי", וזה מופת שאין בישראל עוד בעלי מחלוקת ולשון הרע, שאילו היו בעם לא היה משה נענש עליהם, שהרי ארז"ל מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת... (שם ד ד)
שלשים וארבע מאות שנה - ...ולי נראה להוסיף ולומר שתוספת זמן זה (שלשים שנה) בא להם לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים, שהרי בעבור זה מתו ד' חלקים בג' ימי אפילה, וראיה לזה מהא שנאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים", כל אריכות זה למה לי, אלא שרוצה לומר שהקב"ה אמר לאברהם "כי גר יהיה זרעך", גרים ולא תושבים, והמה לשוא יבקשו להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם... (שם יב מא)
ערב וידעתם - ...בזאת תדעון כי ה' הוציא אתכם ממצרים מן המקום אשר ישבתם שם על סיר הבשר כדי שתמאסו באכילת המותרות אשר כח הבהמי נכסף להם, ותהיו עסוקים בשלימות הנפשי... (שם טז ו)
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה - כי מסתמא יוסף בירר לאחיו ולבית אביו המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו ממעשיהם הדורות הבאים, וכן מסתמא הקב"ה בירר לישראל המקום שאינו מקולקל כל כך כדי שלא ילמדו מהם, שהרי נאמר "מעט מעט אגרשנו מפניך" (שמות כ"ג) וקודם שיגרש את כולם יש לחוש פן ילמדו ממעשיהם... ומדלא ערבינהו ואמר ב' פעמים לא תעשו, נוכל לומר שפרט כל עון בפני עצמו, והכתוב מאשים את ישראל על אשר בקשו לישב ישיבה של קבע במצרים... וכל זה עשו בעבור שהיו אדוקים בגלולי מצרים, כמ"ש ביחזקאל "וימרו בי וגו' ואת גלולי מצרים לא עזבו"... (ויקרא יח ג)
וישב ישראל בארץ מצרים - ...פירוש שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד, ובאמצעות כך ויאחזו בה, פירוש אחזו דבר בה, והם הניצוצות הנזכרים, ובזה ויפרו וירבו, כי כשיתרבו הנפשות יתרבו הנולדים... (בראשית מז כז)
וכאשר יענו אותו כן ירבה - מה יערב נעימות הכתוב... כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע ותסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע... והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו", כן כשיעור העינוי היו מוציאים ומתבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב, וכן יפרוץ. או ירמוז שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים. ולפי הפשט כי כשהיו מצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל כדי שיהיו נעזרים על העבודה, והיה נותן בהם כח, והוא אומרו כן ירבה, לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה... (שמות א יב)
ראה ראיתי - ...ולבחינה זו של כובד השעבוד אני רואה כי הגם שלא הגיע עדיין קץ הגאולה הגיע קץ פרט בחינת העוני אשר מענים ומשעבדים אתם... ועוד ראיתי עני עמי - שהם חלק ה' עמו והעוני הוא אשר הם במצרים, כי אם ישראל מתעכבים עוד הם נאבדים בר מינן, כי היו נכנסים לנ' שערי טומאה ולא היתה תקומה... עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות, אחת שנשלמו בירורי ניצוצים הקדושה ואין להם עוד הנאה בגלות... ועוד ראיתי שעכבתם שם תריע להם להטמינם בקליפה בטומאה. (שם ג ז)
ראה עוד גלות מצרים-כללי שמות ג ח.
ושמעו לקולך - יכוין להודיעו כי יאמינו ויקבלו ממנו הגם שלא יאמר להם מה שמו... לזה אמר לקולך, פירוש כי כשיוציא קולו קול מבשר יקבלו ממנו, ובזה שלל שאין שום דבר מעכב להם האמונה לא שאלת השם ואין צריך לומר אותות ומופתים. (שם ג יח)
מקוצר רוח - אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם. ומעבודה קשה - כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קוצר רוח, והטעם בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה קצרה נפשם... וגם מדרך האיש אשר תקצר נפשו לא יוכל לעבוד כי יחלש למכאובו... ועוד למה שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם, וכשחזרו לשעבוד הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל ומלמטה ממנו אף על פי כן תקצר רוח... (שם ו ט)
ממקנה ישראל - שהיה להם מימי יעקב ובניו שבאו מצרימה, גם אולי שקנו מריוח שהרויחו במכת הדם... (שם ט ז)
ויקרא משה לכל זקני - ...כי עדיין לא נכנסו ישראל בברית ולא הוחנכו להכנס לשמור ולעשות, ולזה היה מדבר לזקנים והזקנים כל אחד ידבר בנחת ובדרך המתקבל לבני משפחתו, כדי שיהיו נוחים לעשות. (שם יב כא)
כן עשו - ...לומר הצדיקו במעשיהם במצות ה' ולא הבינו דבר שלא כן הוא במשמעות... (שם יב כח)
ועלה מן הארץ - מלת ועלה ענין עליית המעלה והיתרון... מצד התרבותם יתעלו ויתרוממו יותר מאנשי ארצנו, המה יתעלו עלינו מעלה מעלה וימשלו בנו... (שמות א י)
ויפן כה וכה - חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות. וירא כי אין איש - ראה שאין ביניהם גבר בגוברין ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו... (שם ב יב)
ואלה שמות - בא להודיע כי בעת באו ישראל למצרים היו בתכלית החשיבות מפני ג' ענינים, ואחר זה ירדו מחשיבותם בכל ג' ענינים אלה, ומזה התחיל השעבוד. א', היה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במה שאמר "ואלה שמות בני ישראל" כשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי"ב בתים, שכל אחד מן השבטים היה לבית מיוחד, ועל זה אמר, הגם שבאו מצרימה את יעקב, אז היו טפלים ליעקב, אמר אחר שבאו מצרימה איש וביתו באו, היה כל אחד לבית בפני עצמו. ויהי - זאת שנית היו חשובים מצד שכולם לא היו רק ע' נפש, ואנשים חשובים כשהם מעט היו לכבוד ולתפארת. ג', היו נכבדים בעיני המצרים מצד שיוסף היה במצרים - הוא המושל על הארץ והם אחי המלך ומשפחתו. ((שמות א א)
וימת - אחר זה נתבטלו ג' ענינים אלה, אם חשיבות השבטים כי מת יוסף וכל אחיו שהיו חשובים בעיני המצרים. ובני ישראל פרו - ...ומזה נתבטל החשיבות שהיה להם מצד מעוט מציאותם... (שם ו)
ראה ראיתי את עני - ...שלא נגזר עליהם שיפלו חללים, שאחר ששמע נאקתם התחיל להשגיח על עניניהם, ופרשתי שם (לעיל ב' כ"ד) וירא אלקים הוא שראה הרושמים החיצונים מהעוני והלחץ שזה נראה לעין, ומה שכתב וידע אלקים הוא שידע מכאובי הנפש הפנימים. משל למלך שראה שבנו הולך בדרך הביטול והבטלה ורצה שיורגל בעול העבודה למען ישא אחר כך במשא המלוכה וימסור אותו לאיש אחד שיאכף עליו לעבוד ולמשא... אולם אחר כך התחיל האיש להכות את בן המלך במכות אכזריות שיש בם סכנה... (שם ג ז)
ואם לא יאמינו - רוצה לומר שהגם שתחלה האמינו על ידי שני האותות בלבד, מכל מקום אחר שבא אל פרעה ופרעה הכביד עליהם העבודה חזרו ולא האמינו, ואז ולקחת ממימי היאר, בזה הראה להם המכה הראשונה שיביא על מצרים, שאז התחילו להאמין שנית... (שם ד ט)
...והנה לא כל עם ישראל היו עובדים בפרך, שרק נתנו מס מאת העם אנשים מדלת העם שהם עבדו עבודת המלך והם נראים עם הארץ, ויתר העם היו חפשים מעבודה זו ועסקו במלאכתם בבית ובשדה ובעסקיהם, והם נקראים בשם עם, וכן שבט לוי ומשה ואהרן מכללם היו חפשים מעבודה... (שם ה ד)
ונצעק אל ה' - אחר שהעבידו המצרים את בני ישראל בעבודות הקשות באמת אז צעקו אל ה'... (דברים כו ז)
במצרים - שם היו להם שני תירוצים לע"ז, שהם במצרים, ושהם בנעוריהם ימי רתיחת הדם. (יחזקאל כג ג)
אעלה ואגידה - הרי שגושן היתה נמוכה יותר מן הבירה, לאחר מכן בשעה שפרעה פיתה את עמו לדכא את ישראל הוא מביע את החשש "ועלה מן הארץ", אם הדברים ימשכו כך, אמר פרעה והם יתרבו בשעור זה, הרי בהזדמנות ראשונה יעלו מהמחוז בו הם כלואים עתה, ומרוב יהודים לא נדע את נפשנו... (בראשית מו לא)
ויאחזו בה - נאחזו ונאסרו לקרקע, הרי כאן רמז לאותו חטא, המסור לנו בדברי יחזקאל (כ') קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודתו הגדולה. (שם מז כז)
איש וביתו באו - בתחלת בואם היו איש וביתו, יסוד האומה, ואם הוצרך השי"ת אחר כך לבנות שוב את בתי ישראל על ידי "שה לבית אבות" היה זה רק בעקבות השעבוד המצרי. (שמות א א)
...ואם לא מצא פרעה במה להאשים את היהודים אלא בגידולם הרב, ואם לשם הצדקת הגזירות המתוכננות נאלץ להעזר בשיקולים של "טובת המדינה", אין זאת כי אם עדות מזהירה על התנהגות היהודים מבחינה חברתית-מוסרית. אמנם השמיענו יחזקאל הנביא (כ' ז') כי אבותינו לא שמרו אמונים לה' בטהרה גמורה, כאברהם אביהם, אלא פתחו לבם לרוח הטומאה של מצרים ולדרכיה הנשחתות, "איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו", ואף שדברים אלו לא נאמרו בפירוש, הרי גם אין זכר לכל גילוי שהוא של אותה רוח ישראל סבא, שפיעמה את אבותינו... אולם בתחום החברתי נראה, כי לא נטען נגדם מאומה. אילו עמדו המצרים מלכתחילה לימין פרעה מול היהודים מיותר היה לעורר את קנאתם בתחבולות ולהפיח בהם חששות כה רחוקים, ובמקום לפתוח בגזירת גלות, יכול היה לסיים מיד בפקודת גירוש. (שם א ט, וראה עוד גלות מצרים-כללי)
ואין בשבטיו כושל - למרות מגוריהם בקרב המצרים המושחתים במוסריות. (תהלים קה לז)
מעם לועז - מדבר שפה אחרת או מתלוצץ, מציין את חריפות הנגוד בין תרבות ישראל ומצרים. (שם קיד א)
אלקי אביך - ...וכן בכל המשך שהיו ישראל במצרים היו מתפרנסים עם רב ועצום בהשגחה נפלאה, כדאיתא בפרק יום הכפורים ובב"ר שהיתה אשה שואבת חצי מים וחצי דגים ועוד הרבה.
כי לגוי גדול אשימך שם - לדרשות חז"ל משמעות גוי גדול שיהיו גוי מצוין בפני עצמו ולא משוקעין במצרים, ולפי הפשט משמעות גוי בכל מקום אומה שיש לה מדינה ומלוכה בפני עצמה, ובמצרים נעשו מוכשרים לזה. (בראשית מו ג)
ויושב יוסף - כבר נתבאר שהושיבם בארץ גושן, והושיב לכל אחד באחוזה בפני עצמה, וכבר נתבאר שהיתה רק ארץ מרעה לצאן ולא היתה ראויה כי אם לרועי צאן מוקצים שבעם, אך יעקב ובניו בקשו אותה כדי להיות עם בדד בפני עצמו, ואם כן לא היה להם מיטב הארץ, על כן ויתן להם אחזה וגו' בארץ רעמסס - נתן להם נחלת שדה וכרמים בארץ רעמסס הסמוכה לגושן. (שם מז יא)
בארץ מצרים בארץ גושן - להיפך מיבעי... ופירש וישב ישראל שדירת כל אחד היתה בכל ארץ מצרים, כמו שיבואר בספר שמות א' ז', שאחר כך נתמלאו בכל הארץ, וישיבת הכלל וקדושת כנסת ישראל היתה בארץ גושן. ויאחזו בה - קנו שדות ואחוזות בכל מקום. (שם מז כז)
שמות בני ישראל - ...והטעם שכינה הכתוב כאן את יצחק אביו בשם ישראל, היינו משום דהוראת שם ישראל שהוא כנוי על הליכות למעלה מן הטבע בשלשה דברים הגנה פרנסה ושמירת השלום, והמה המדות של אברהם יצחק ויעקב, ובאותה שעה שהיו במצרים לא היה חל על אומה ישראלית מזה השם של ישראל רק עסק פרנסה שהוא מדתו של יצחק... ומשום הכי כשמדבר הכתוב כאן בהויות האומה במצרים קראם בני ישראל... (שמות א א הרחב דבר)
ותמלא הארץ אותם - מהם מיבעי, אבל לשון המקרא אותם בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיתה מיוחדת לישראל ומלאה מישראל לבד, אלא אפילו כל ארץ מצרים מלאה הארץ את ישראל... והיינו דכתיב במכת בכורות "ופסח ה' על הפתח", הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים... ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת ממצרים וגזרת המלכות ומחשבת חשד מה שלא עלה על דעת ישראל כל זה בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, אבל הם לא רצו כן. ובש"ר איתא עוד שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים, דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהם יהודים... (שם א ז)
כן ירבה - אנשי חיל, וכן יפרוץ - בכח גבורתם, ויקוצו - עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם אנשים גדולי הערך והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים... (שם א יב)
איש מצרי - כאשר הכירוהו בבגדיו ובלשונו, ומכאן למדו חז"ל שכל ישראל לא שנו לשונם ובגדיהם במצרים, ומשום הכי כאשר ראו את משה שהיה גדל בפלטין של מלך לבוש ומדבר בלשון מצרים חשבו שהוא איש מצרי. (שם ב יט)
וידע אלקים - ...והענין שידוע דדירה מורווחת מרחיב דעתו של אדם, וכן להיפך דירה דחוקה והרבה בני אדם ביחד משפיל דעתו של אדם, והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל והיה לוחץ אותם במקום אחד, וגם על זה לא היו צעורין כלל, כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה, אבל הקב"ה ראה וידע מזה... (שם ב כה)
ולקחת ממימי היאור - הבין לו שמי שיתעקש עוד ולא ירצה להאמין הרי יהיה ממנו כמו ממימי היאור הנותן חיים לאדם, והרי הוא נהפך לדם, כך ענין הגאולה שהוא לחיי ישראל, יתהפך לאותם אנשים למות... (שם ד ט)
כי מתו כל האנשים - ולא אמר כי מת אותו פרעה, כי באמת לא ירא מפרעה כלל, שהרי גם בלא זאת הוא שלוח קשה אליו, והרי הוא מובטח מפי ה' כי אהיה עמך, אבל מאנשי ישראל שהיו רודפיו ירא מאד, שלישראל לא היתה ההבטחה מה' שיהיה עמו להעניש לכל מי שיפגע בו לרעה חלילה, משום הכי הודיע לו ה' כי מתו כל האנשים, שכוון ביחוד על ישראל... (שם ד יט)
ואחר - והנראה שהשתדלו משה ואהרן עם הזקנים שילכו גם המה ולא הועיל... שלא היה הבטחת ה' "ובאת אתה וזקני ישראל" אלא כי היה "ושמעו לקולך" ושכינה מדברת מתוך גרונו, לא כן עתה שלא שמעו אלא קול אהרן, ובזה נשתנה כל הסדר. (שם ה א)
...וגם זה היה במצרים, שכמה אנשים סירבו לצאת באשר שכמה היו עשירים ושרי פרעה או משום שלא רצו בעבודת ה' ותורתו, אבל מכל מקום הוציאם ה' במיתת דבר שהיה על הרשעים שבישראל בשעת מכת חושך... (שם ו ו)
מאת רעהו - ...כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חשך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים והאיך התענו כולם ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם. (שם יא ב)
מיום דעתי אתכם - גם במצרים בעת אשר צר לכם ותקדו ותשתחוו על הפקידה גם אז הייתם ממרים בסוף, כל זה ראיה שאין בטחון בעצמכם... (דברים ט כד)
והוצאתי אתכם - ד' לשונות של גאולה, והוצאתי הוא כמו שדרשו על להוציא גוי מקרב גוי כעוברה מתוך אשה, על שהיו משוקעים בע"ז ובדיעות מושחתות, והצלתי זה על מה שענו אותם לכלותם, וכמו כל הבן הילוד וכו', זה כמציל מן הרוצח, וגאלתי הוא מעבודת עבד להיותם חפשים, ולקחתי אתכם לעם וכו' הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה' עליהם למלך. (שמות ו ו)
ויצום אל בני ישראל - יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם, ואולי היו המה השלשה שבטים ראובן ושמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים כמו שאיתא במדרש נשא י"ג, לוי שלא היה בשעבוד מצרים לכן לא נטל נחלה בארץ, וכן ראובן לא נטל רק בעבר הירדן ושמעון נתקיים עליו "אחלקם ביעקב", ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה, לכן צוה השי"ת שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד... וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה ויצום אל בני ישראל, מה צוום, על פרשת שילוח עבדים... (שם שם יג)
ואתם לא תצאו - הנה המתבונן יראה כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז וכו', וכן הפרו ברית מילה, אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמרו במכילתא שלא שינוי שמם, שלא שנו לשונם שלא גלו מסתורין... והנה בהיות ישראל בגולה העיקר הוא הסייגים והגדרים שלא יתערבו בין העמים... ולכן הרבתה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ בבל יראה מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו, ולהורות נתן שלא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלקי מפציע עליו גלויה לעיני כל הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם... (שם יב כב)
ולא נחם אלקים וגו'... ויתכן כי הושרש בלבבם טעיות העו"ג והבליהם ומושגיהם הזרים, לכן לא פעלה עליהם התגלות כבוד ה' ואמיתתו אשר הופיע עליהן פתאום לשלש חדשים לעקור מלבבם כל רע, וכשעשו אחדים מהם וערב רב העגל לא היה אחד לבד חור אשר התנגד עליהם ומיחה בידם, כי עוד לא נחקק בליבותם הוד מציאות אלקי יחיד בלתי מושג... (שם יג יז)
בפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'... ובאמת זה תכלית שלימות בני ישראל שיתמשכו אחר לב האבות, ואז יהיה הגאולה במהרה בימינו... ולכן יתכן לפרש עני אבותינו פירוש כח האבות בנפשות בני ישראל היה בעניות ושפלות, שאותו התשוקה שנטעו האבות בבני ישראל לא האיר בהם כראוי... (וירא תרס"א)
בפסוק ויאסור יוסף מרכבתו וגו'... וזה לא יוכל להיות רק על ידי נסיונות שגובר האדם נגד יצר הרע, על ידי זה שליט ורוכב על עולם הזה, וזה היה שכרו של יוסף שמלך במצרים, והיה זה הכנה אל הגלות, כי לא היה בכח בני ישראל להנצל מטומאת ערות מצרים לולא קדימת נסיונו של יוסף, שעל ידי זה מלך במצרים ונעשה שליט על כל הסט"א... (ויגש תרל"ה)
דברי מו"ז ז"ל על המדרש... ובמדרש שהפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים. נראה שזה רק הירהור שעלה בלבם לעשות כמעשיהם, וזו המחשבה נתנה כח להמצרים, כדכתיב ויקם, כי אם היה מבורר מלכותו ית' בעיני האדם כחמה שלא יכול להיות מחשבה ורצון אחר כלל, לא היה יכול לשלוט כח סט"א באדם כלל... (שמות תרל"ה)
במדרש על פסוק וירא וכו' וידע אלקים, שכל אחד מהם שב בתשובה רק שלא ידעו זה מזה, ויש לומר שגם הם בעצמם לא יכלו להוציא מחשבתן מכח אל הפועל, כמ"ש במקום אחר, שיש מחשבה שלא נגמרה עדיין שגם האדם עצמו אין מבינה זולת הבורא ית' אשר הוא בוחן לבות וכליות... לכן אף שהיה לבות בני ישראל טובים לא היו יכולים לברר אצלם פנימיותם, ולכן לא הכיר משה רבינו ע"ה את מעמדם, לכן נתן לו הבורא ית' רמז וסימן בהוציאך וגו' תעבדון, כלומר שתראה שמיד שיצאו מתחת יד מצרים יתברר טוב לבם וכרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה, והוא עדות נפלא כי עומק לבם של בני ישראל לטוב... (שם תר"מ)
במדרש אוהבו שחרו מוסר... וזה שכתוב "בלבת אש מתוך הסנה" שהראה לו שתוך החושך של הגלות יש התלהבות גדול של קבלת התורה, רק שאינו יכול לקבלו קודם יסורי הגלות... והנה משה רבינו ע"ה אמר מי אנכי וגו' וכי אוציא, ודרשו חז"ל מה זכות יש להם, וחלילה שילשין רבינו משה ע"ה על ישראל, אכן בודאי מאחר שהיה מיוחד לשליחות ידע הגלות על בוריו והבין כי עדיין אינם מוכנים להגאולה, כי בעוד הגלות שולט נכנסה מפתח של הגאולה וכמו כן מדריגת משה רבינו שהוא היה הגואל המיוחד היה נכסה... (שם תרמ"ב)
במדרש בלבת אש, הדא הוא דכתיב אני ישנה ולבי ער וכו'... ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בני ישראל לחזור לאביהם שבשמים רק שאינו יכול להתפשט, שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל, וזה המשל "בלבת אש מתוך הסנה", היינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה... ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמו שכתוב "ואת ערום ועריה"... קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל. (שם תרמ"ה)
וימררו את חייהם, איתה במדרש כי גלות מצרים היה יסורים הקודמין לתורה. וכן בזהר הקדש שהדיבור היה בגלות... ומה שאמרו חז"ל שהפרו ברית מילה חס ושלום לומר שלא רצו להמול, רק כשאין נשמרין כראוי אין אור הברית מאיר בשלימות, וכן ברית הלשון כשאין נשמרין משפת שקר, כי הדיבור אינו בשלימות, וזה שאמר אם בן הוא והמיתן אותו, כי בחינת זכר הוא בשלימות, והגלות מעכב שלא להיות הבריתות בשלימות, על ידי זה ותיראן המילדות וכו' ותחיין את הילדים, כי הצדיקים שבדור נתחזקו באלה הבריתות, עד שבאו לגאולה שלימה... (שם תרנ"ט)
והוצאתי והצלתי וכו', ראינו כי כל הרצון בגאולת מצרים היה לידע שהשי"ת הוציאנו משם... ועיקר גלות מצרים הוא שאין השכל והדעת של האדם מתפשט כראוי בכל מעשיו, והשי"ת צוה להגיד זה לבני ישראל במצרים, כי היו צועקים מעבודה קשה בפועל, ואחר כך ששמעו ממשה רע"ה כי אחר הגאולה יחול עליהם שם שמים, ולקחתי וגו' והייתי לכם לאלקים, וגבר אצלם צער זה שעל ידי שיעבוד מצרים אין יכולין להתקרב להשי"ת לקבל עול מלכותו, ודאגו על זה, והיה זה הכנה לגאולה... (וארא תרל"ד)
בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' אמו"ז ז"ל פירש שבני ישראל עצמם לא יוכלו לסבול תאות מצרים וזה קצת גאולה, וכן פירש מה שכתוב וימת מלך מצרים ויאנחו, שזה היה התחלת גאולה מה שהרגישו מרירות הגלות... (שם תרל"ו)
בפסוק והוצאתי וכו' מתחת סבלות וגו' והצלתי וגו' ביאור הענין ב' חלוקות הללו כי הנה ידוע שכל עסק עשיות אדם בשום דבר גשמי נדבק בנפשו קצת הרגש ממעשים אלו, והמעט רשימה שנדבק בעצמות האדם בעל כרחו צריך הוא לתקנו... ונמצא כי בני ישראל לבד שעבדו בפרך לבד זה נדבק בהם רוב גשמיות מרוב עבודה, וזה טורח משא מצרים, ועל זה הושיע להם הבורא ית' בראשונה שיוכלו לנקות את נפשותיהם להשליך מעליהם זוהמא זו שנדבק בנפשותם מרוב עבודה, ואחר כך ניצולו מגוף העבודה... (שם תרל"ח)
בפסוק לכן אמור וגו' וידעתם וגו', פירוש כי השי"ת אמר להודיע לבני ישראל כי הגלות הוא לכבודו ית', ועל ידי יציאת מצרים יתגדל שמו ית', ועל ידי זה יטו שכמם לסבול עול הגלות, וממילא היה נהפך גוף הגלות לחירות. ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה, כמו שהיה באחרונה שקודם הגאולה קיבלו מלכות שמים כמו שכתוב "משכו" וגו', אכן מרוב עבודה קשה לא היו יכולים לשמוע אל משה, ועל זה רמזו חז"ל באמרם שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, וחלילה לומר שהיו עובדי ע"ז, אכן עבודת מצרים בעצמה נקרא עבודה זרה, ואם היו מקבלין אותו הדיבור היה נכלל עבודה זו בעבודת הבורא כנ"ל, והיה זה שורש ומפתח לגאולה, כמו שהיה אחר כך... (שם תר"מ)
בפסוק הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו'... והיה הדבור בגלות כל זמן שלא הוכנו המקבלים לשמע דבר ה', ובמדרש, ולא שמעו אל משה, שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, ואין הפירוש דוקא עבודה זרה ממש, רק עבודה שהיא זרה להם, כי השמיעה צריך להיות פנוי מכל דבר... וזה הרי הגלות גם עתה מה שאין יכולים להתפנות ולשכוח הבלי עולם להיות הלב פנוי לשמוע דבר ה' בלי מחשבה זרה... (שם תרנ"ט)
דור גלות מצרים נראה שהיו אנשים גדולים, כאשר ראינו שבשעה קלה נהפכו, כמו שאמרו חז"ל שהיו שטופין בע"ז וכו' ומיד איתה וגם צידה לא עשו וכו' שהאמינו, כי מצדם היו באמת גדולים שהיו קרובים אל האבות, ורק מצד הגלות שהיה שולט עליהם סט"א, ולכן ברגע זו שיצאו נהפכו תיכף, וזה מ"ש כשלחו כלה גרש יגרש וכו', שברגע יתברר כי אין להם שום שייכות לרשעים הללו אם היותם עד עתה כל כך תתת ידם... (בא תרל"ז)
ענין קריעת ים סוף אחר יציאת מצרים, יש לפרש כי בגלות מצרים היה עבודה קשה, גם בגשמיות לבד אשר נטבעו תחת יד טומאת מצרים, ומרוב עבודת הגוף לא הרגישו בני ישראל כל כך להיות אצלם הגאולה לשם שמים בלבד, כי ממילא היה להם נגיעה בגשמיות הרוחה שהיה לגופם, מול זאת צוה הקב"ה שיחזרו למצרים, ובזאת נבחנו, כי היתה כוונת שמחת בני ישראל בגאולה רק לשם שמים... (בשלח תר"מ)
שמעתי מפי מו"ז ז"ל מה דכתיב כשלחו כלה גרש יגרש, דאיתא בשם האר"י ז"ל שלא הספיק בצקם וכו', שיש נ' שערי טומאה, ואילו נשתהו עוד רגע אחד היו נכנסין לשער הנ', והקדים הקב"ה לגאלנו. ואמר הוא ז"ל כי אף על פי כן אם היו חס ושלום מגיעין לשער הנ' היה מפלה לגמרי לכל הסט"א, כי הלא הכל נברא בעבור בני ישראל, והרשעים הרגישו זאת, לכן כשהגיע לסוף מדריגתן כלה גרש יגרש, שהבינו שלא יהיה תקומה למפלתן... (פסח תרנ"ד)
ענין ביד חזקה יש לפרש כמ"ש חי אני וכו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם, כמו כן יתכן שבמצרים לא היו מוכנים לגאולה, וחס ושלום היו נטמעים בתוכם ולכן עשה הקב"ה שימררו חייהם, וכן כתב בזהר הקדש שמות בפסוק הפך לבם לשנא עמו, כדי שיחפצו בגאולה, ולכן מרור זכר לוימררו חייהם, שזה היה הכנה לטובה... (שם תרנ"ה)
בפסוק מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה... כי נשמות בני ישראל הם למעלה בקודש, ונשתלחו בעולם הזה בכל אלה המקומות להוציא הניצוצות קדושה מכל מקום, והשכינה שורה בתוכם, כמו שכתוב עמו אנכי בצרה, ובכחה יכולים להעלות כל אותן הדברים... וכ"כ וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו, שבח על הגאולה והודיה על הגלות שהיו מצטערין מקודם וחשבו כי לרעתם הוא, וכשנגאלו נותנין הודאה גם על הגלות... (שם תרנ"ה)
ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, זהו עיקר החסד שעשה עמנו הקב"ה, שלא נטמענו בהם, ולכן כתיב אל תירא מרדה מצרימה, ואין אומרים אל תירא אלא למי שירא ה' לאמיתו, שיעקב אבינו ירא שלא יטמעו בהם, לכן הבטיחו הקב"ה אנכי ארד עמך להצילם, ועל זה היה קושי השיעבוד כדי שלא יטמעו בהם... (שם תר"ס)
בפסוק אני ה' אלקיכם כמעשה ארץ מצרים, ובמדרש כשושנה בין החוחים וכו'... וכמו כן אף על פי שבני ישראל הם בעצמם נשמות קדושות וטהורות, מכל מקום קבלו פגם במקום טומאת מצרים, וכמה דברים שחושב המדרש שלא שינו לשונם ושמותם וכו', אף על פי כן מי שנכנס למקום בורסקי ריח רע קולט, ולכן מצד זה היה קשה שיצאו ממצרים, והקב"ה שאמר לכן אמור וגו' אני ה', ואסר עצמו, פירוש שהדביק הקדושה בבני ישראל, אפילו בהיותם עדיין במצרים, ומתוך זה נמשכו אחריו... וכן רצון הקב"ה בנשמות בני ישראל שנשתלחו בעולם הזה ובמצרים ובארץ כנען שלא יקבלו שום שינוי מאלה המקומות, וזה הכח קיבלו ביציאת מצרים... (אחרי תרס"א)
במד"ר (פרשה מ"ב)... אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, לפיכך נגדרו כל האנשים בגלות מצרים מן הערוה בזכותו... וכן נראה לדורות אחריו, תחילה נתמרקו במצרים בענינים אלו ויצאו שלמים, גן נעול אלו הנקבות, גל נעול אלו הזכרים, ובכח זה היכולת בידם לסבול כל הגלויות שלא יטמעו בהן חס ושלום. וממוצא דברים אשר קדושת ישראל בענינים אלו היא שעומדת להם נגד שעבוד ד' מלכיות עד המלחמה האחרונה... (לך לך תער"ב)
והנה במצרים היתה להם שליטה על הזכרים, אם בן הוא והמיתן אותו, וכן השליכו זכריהם ליאור, אבל על הנקבות לא היתה להם שליטה, היפוך מה שאמרו האומות קל וחומר, אם בגופן שלטו קל וחומר בנשותיהם... שלא היתה להם שליטה אלא בגופן שהוא חיצוניות, אבל לענין לטמא נשותיהם שהוא ענין פנימי לזה לא היה להם כח. ולפי דברינו הנ"ל יש עוד לומר, מאחר דכל כח מצרים ששלטו על ישראל היה מחמת חטא אברהם דנחית למצרים בלא רשות, וגם מה שבענותנותו היתירה לא בטח שיעשה לו ה' נסים והיה מתירא שלא יהרגוהו כנ"ל, אבל בענין שרה שפיר בטח בה' כנ"ל, על כן היתה נמי גלות מצרים בזה הסגנון, שלא היתה להם שליטה אלא על הגופין שבענין זה היה החטא, אבל בענין טומאת נשותיהם שבזה לא מצינו חטא כלל לאברהם, שהרי בענין שרה היה בטוח בהשי"ת לגמרי, על כן לא היתה להם שליטה כלל... (שם תרע"ד)
במד"ר (פרשה נ"ח) נבהל להון איש רע זה עפרון... דהנה בזוהר הקדש דכמה דישראל לא הוה אפשר לזכות במעלתם אלא אחר המירוק של גלות מצרים, כן ארץ ישראל לא זכתה למעלתה אלא אחר המירוק שהיתה כבושה ביד הכנענים... והיינו דהנה כל מירוק הוא בידי זה שהוא היפוך לו לגמרי, ועל כן ישראל שהם קדושים וצנועים בטבע היה המירוק שלהם בידי מצרים ערות הארץ אשת הזימה... (חיי שרה תר"פ)
ויש לומר שגלות מצרים ת' שנה לכוונה זו היתה, היינו ששלטו אז ת' כחות רעים אלו בעולם, וכל מגמתם היתה למשוך את ישראל ברשתם, וישראל התאמצו בכל עוז שלא להמשך אחריהם, אדרבה ד' דברים היו בהם שאין כל העולם כולו כדאי להם, כלשון המכילתא (פרשת בא), ובזכות ד' דברים אלו נגאלו ממצרים, על כן זכו לעומתם לקבלת התורה שורש ת' עלמין דכסופין... (וישלח תרע"ה)
וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה וגו'... ונראה עוד לומר על פי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדמו"ר הגדול זקני זצללה"ה מקאצק, שענין עקירת דירה מעיר לעיר הוא ענין גדול, כי מקומו של אדם למטה יש לו שורש למעלה, ובעקירת דירתו למטה נעקר משרשו למעלה. ועל כן יש לומר שבמכוון עשה יוסף למצרים שיעקרו דירתם למטה למען יתעקר שרשם למעלה, כדי להחליש כוחם שלא יתגברו כל כך על ישראל. ולהיפוך מזה עשה לישראל שנתן להם אחוזה שיהיו מושרשים למעלה... ובזה היה לישראל יותר שורש וכח עליון למען לא יתגבר עליהם כח מצרים להשתקע חס ושלום בגלות... (ויגש תרע"ה)
ונראה דהנה ידוע שישראל במצרים היו נשמות גבוהות מאד אשר ירדו למטה בקליפות באותן ק"ל שנה של אדם הראשון ונתגלגלו בדור המבול ובדור הפלגה, אך שם הוסיפו לחטוא ונתמרקו בגלות מצרים כמבואר בכתבי האריז"ל, ויש להבין למה הובאו בדור המבול ובדור הפלגה אחרי שגלוי וידוע לפניו שיוסיפו לחטא, הגם שהבחירה היא חפשית מכל מקום הלא דבר הוא..
ונראה דהנה בספר המגיד להבית יוסף שיש נשמות שנשתאב בהם הרע כל כך שאין בכח גיהנם למרק, ואם יתלבנו על ידי הגיהנם לא ישאר בהם חס ושלום מאומה, ולהם אין תקון רק על ידי גלגול, אך באשר עבירה גוררת עבירה אם יתגלגלו כמו שהם בעוד הזוהמא רבה בהם בתקפה אי אפשר לקוות מהם שום תועלת, כי העבירות הקודמות ימשכום בתוקף לעבירות עוד יותר גדולות, אך העצה שהם יורדין לגיהנם להחליש הזוהמא, ולא שיתמרקו שם הרבה, רק מעט בכדי שלא ימשכו לעבירות אחר כך כאשר יתגלגלו...
ולפי האמור יובן דהנהו נשמתין שיצאו מאדם הראשון באותן ק"ל שנה שלא היה עלייהו חטא משפט גיהנם, וגם היה באונס, ומכל מקום באשר טבע המוליד ורעיונותיו בעת ההולדה דבקין בנולד היה דבוק בנשמות ההם כח רע מושך לחטא הוצאת שכבת זרע לבטלה רחמנא ליצלן, ולא נחלש כח הרע הגיהנם, על כן כאשר באו בגלגול בדור המבול הוסיפו לחטא באותו חטא עצמו, ואז רק אז כאשר הוסיפו לחטא היה עליהם חטא ראוי להתמרק בגיהנם, ואף בעודם בזה העולם ביסורי המבול שכל טיפה וטיפה היתה נרתחת בגיהנם ונחלש כח הרע ואחר כך היו יכולים להתגלגל ולהתמרק לגמרי בגלות מצרים עד שיצאו ככסף צרוף, ונמצא שהיתה קלקלתם בדור המבול תקנתם...
והנה באשר גלות מצרים היתה למרק החטא הזה כנ"ל, שהיה הפגם בחיות הנפש שניטל מהם כח החיות כנ"ל, על כן בכח זה שהיה הפגם שלטו המצרים והטילו עליהם עבודה יתרה, וזה שאיתא במדרש (פרשה ה') שכן עשו לכל אחד מישראל כל מה שעשה הלבנים ביום הראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כל יום, מפני שביום הראשון בודאי עשו בחשקות וחיות... וזה היה מירוק גדול כדי שיהיו ראויים לתורה שצריך שכל יום יהיו בעיניך כחדשים כאילו היום ניתנו... שמות תער"ב)
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, פירש"י בכל מה שהם נותנין לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ, וראה על פי מה דאיתא בספרים דהא דפרו ורבו כל כך היה מפאת ריבוי חלקי הטוב שהיו מתבררים מהמצרים ונתוספו על חלקי קדושת ישראל. והנה בגוי מחשבה כמעשה, וכאשר חשבו לענות את ישראל חשוב כאילו כבר עינו אותם, ואם כן חלקי הטוב שהיו מתבררים מהמצרים ונתוספו על חלקי קדושת ישראל... (שם)
ונראה לפרש ששלשה אותות אלו סילקו את שלש הטענות של ישראל הנ"ל... דהנה טענת ישראל שעוד לא נסתם הקץ ואין בידיהם מעשים טובים, וכל מצרים מטונפת מע"ז שלהם. והנה ידוע שע"ז שורשה מן הנחש הקדמוני, ועל כן יש לומר שבאות הנחש סולקה טענתם מע"ז... שכמו שהמטה נהפך לנחש, כן הם שמשורש קדושת האבות מוצאם ונהפכו להיות דבוקים בע"ז, מכל מקום בידם להתהפך כרגע ולמשוך ידיהם מע"ז... במה שימשכו ידיהם מע"ז יבואו לעומתם ממילא להיות דבוקים במקום... ובאות הצרעת יש לומר שבזה סילק את הטענה שעוד לא הגיע הקץ, דהנה אות הצרעת לא היה יוצא מהיקש הטבע, אלא האות היה מה שנתהוה בלי המשך זמן... ובזה הראה להם שכל שהוא למעלה מן הטבע אינו נופל תחת הזמן... ובאות הדם סילק את הטענה שאין בידם מעשים טובים, כי הגאולה היא דביקות ישראל באביהם שבשמים, ולזה נצרכים מעשים טובים שבאמצעותם יתדבקו בשרשם... שמעלת מעשים טובים אינה בכמות אלא באיכות, והיינו שהמעשים טובים נחשבים רק לפי מסת ההתלהבות כוח הנפש שבהם, ומעשה קטן שנעשה בהתלהבות וכח הנפש חשוב יותר מאלפי מעשים גדולים הנעשים בקרירות רוח. וזה שרמז באות הדם שהמים שהם קרים נעשו דם שיש בו חמימות וכח הנפש, והיינו שמעשיהם יהיו בהתלהבות ורשפיה רשפי אש, ואז המעט לרב יחשב לעשות חיבור בין ישראל לאביהם שבשבמים... (שם תרע"ז)
והנה ישראל במצרים שהיו כעובר במעי בהמה ולא היתה להם מציאות בפני עצמם, אלא שהיו טפלים למצרים, ולא היה שייך לומר שינתן בהם כח להתנקות מקנאה תאוה וכבוד, שזוהמת מצרים היתה פועלת בהם תמיד, כמו עובר שאוכל ממה שאמו אוכלת, כן היא המדות הרעות של מצרים מתעכלות ומתאחדות בישראל, ותוקפות אותם בכח, ומושכות אותם לשלשה דברים רעים ותוצאותם הן ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, ולפי זה מובן אשר טענת משה ללכת דרך שלשה ימים במדבר להתנקות מקנאה תאוה וכבוד אי אפשר אלא שיצאו לגמרי למציאות חדשה בפני עצמם, היפוך כל גלות מצרים, ועל כן סירב פרעה בזה.
ומכל מקום יש לומר שאחרי שבע המכות הראשונות נשתנה הענין, והיינו דהיות ידוע דכל מכה ומכה היתה דו פרצופין, נגוף למצרים ורפוא לישראל, ומספר שבע המתיחס לטבע, וכן מדות האדם שבע הן, ובאשר המכה השפילה כח המצרים והרימה והעלתה כח ישראל נעשה בהכרח פירוד ביניהם, וכן בהכרח קנו ישראל מציאות בפני עצמן... נעשו כלים לקבל כח עליון שיהיה ביכולתם לפרוק מהם עול חשבונות הרבים ולהשית עצות בנפשם להתנקות מקנאה תאוה וכבוד...
ולפי זה יש לומר דשלש המכות האחרונות נתנו כח ואומץ לישראל לעומת קנאה תאוה וכבוד, שמקור מוצאם מגוף ונפש ושכל... ואם כן מכת ארבה פעלה בישראל מעלת הגוף, והיא עצמה דחתה מהן תוקף ענין תאוה כנ"ל, שהיא מתכונת הגוף ועם מצרים. מכת חושך פעלה בישראל מעלת הנפש... ונדחה מישראל כח שר של מצרים המושך לקנאה, ואין כח שליטת השר אלא במקום העדר האור שנברא ביום הראשון... מכת בכורות נפתח לישראל מאמר בראשית השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה ונדחה מהם כח פרעה שכל הטמא המושך לכבוד, שממנו נסתעפו גיאות וע"ז וכישוף... (בא תרע"ה, וראה שם עוד)
אך בזה שנאמר שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה יש להבין הלא איתא במכילתא שהבאנו לעיל שהיו בישראל ד' דברים טובים אשר אין כל העולם כולו כדאי להם, איך יתכן שנאמר עליהם שהיו במ"ט שערי טומאה. אך נראה דלשון טומאה הוא מלשון טמטום... היינו שבחינות המוח והלב היו אטומות, והיינו זה שמתיחס לפרעה עדיין לא נשלם המירוק, ואף שהתחיל אחר השליחות הראשונה עדיין לא השלים, אבל ד' הדברים הטובים שהיא בישראל שהם בבחינת הלב כנ"ל שמתיחסים למצרים, כבר נשלם המירוק שלהם באורך זמן הגלות ומרירות חייהם מיום שנולדה מרים, ועל כן היו בהם ד' הדברים הטובים שאין כל העולם כולו כדאי להם, אבל אוטם השכל עדיין לא סר, כי המירוק לזה שהיה זמן קטן מיום השליחות הראשונה שהיה עד יציאת מצרים לא יותר משנה ומחצה לא הספיק לגמור את התיקון, ובענין זה היו במ"ט שערי טומאה. ואפשר נמי לפי האמור אם היה נשלח משה לעם מצרים לא היה להם כח לסרב כלל אחר שנגמר התיקון ונשאב מהם כל הכח, אבל השליחות היתה רק לפרעה, והוא היה עדיין עומד בתוקף כחו על כן החציף לסרב כל כך... (וארא תרפ"א)
ונראה שבאשר ישראל במצרים היו כעובר במעי בהמה ועובר ירך אמו ואוכל ממה שאמו אוכלת היו המדות הרעות של פרעה ומצרים פועלות בהם לרעה, כמו שפועלת רתיחת הדם של האם על העובר, וזהו מה שאיתא במדרשי ההגדה וירעו אותנו המצרים שהוא פועל יוצא, היינו שעשו אותנו רעים ומה"ט היא. ועל כן מה שפרעה החציף ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל... ועזות זו וחוצפה יתירה זו פעלו על ישראל ותקפום בכח ומשכו אותם למדת העזות, אלא שמכל מקום כלל ישראל שיש בהם בטבע מדות טובות שהטביעו בהם אבותינו הקדושים ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הם החזיקו ביד ישראל לעמוד בכל תוקף ועוז נגד כחות הרע של מצרים, ולא נמשכו אחריהם אלא דתן ואבירם שהיו הפסולת של ישראל...
והנה ידוע שישראל היו אז בשפל המדרגה ובמ"ט שערי טומאה ולא היו מוכנים לגאולה. והעצה היעוצה היתה שעל כל פנים תהיה בהם מדת ההכנעה והביטול לרצון ה' בלי התחכמות אלא יהיו נמשכין אחר השי"ת מצד האמונה והבטחון בהשי"ת, ובשביל זה לבד יזכו לכל מה שזכו... ונעשו דבוקים בהשי"ת, וכל המחובר לטהור הרי הוא כמוהו. ובזה עצמו לבד נעשו גאולים ונסתלקה מהם טומאת מצרים... וזה היה ענין פסח ומילה שניתנו להם כדי שיהיו ראויים להגאל. פסח היה עבודה למעלה מכפי שכל אנושי... ואף על פי כן לא התחכמו ולא שאלו אלא כפו את אזנם לשמוע ונכנעו לציווי השי"ת ובטחו בו בכל לב. וכן מילה כתיב בה והיה תמים, והיא מביאה לידי תמימות. ועוד כמו זר נחשב שהרי הם מבקשים לצאת ומכל מקום מלו באותו הלילה ולא חששו שיהיו הכאבים והיסורים של מילה עיכוב ליציאתם, ובאמת שדרך נס נתרפאו כולם תיכף, אבל להם היה נסיון גדול... ועל כן אף שלא היו בישראל מצות ומעשים טובים כדי שיגאלו הועילו להם שתי מצות אלו מטעם הנ"ל...
ונראה שבעוד היה כח מצרים תוקפם בכח, לא היה בכח ישראל לבוא להכנעה וביטול לרצון ה' ואמונה ותמימות, וכל כמה שהיתה יד מצרים מתמעטת ומסתלקת מעליהם, לעומת זה היה בכח ישראל להתחזק ולהכנע ולבטל את עצמם לרצון השי"ת יותר ויותר, היפוך דתן ואבירם שנתפעלו מעזותו וחוצפתו של פרעה, וישראל לא נמשכו אחרי זה, ומכל מקום לא עצרו כח לעמוד על רום מעלת מדה זו, אלא כפי מסת הסתלקותה של טומאת מצרים מעליהם...
ועל כן בראש חדש ניסן שהיה אחר מכת הארבה שהיה הצעד הראשון להכנע (פרעה) קבלו ישראל עליהם לעשות הפסח, ואחר כך בעשור לחודש שהיה בלי ספק אחר מכת חושך שנכנע עוד יותר ואמר "גם טפכם ילך עמכם", לקחו ישראל בפועל את הצאן וקשרו אותו בכרעי המטה, שזה היה לישראל נסיון גדול ותמימות יתירה כנ"ל, ואחר כך כשנכנע פרעה עוד יותר ושלחם, נתעלו ישראל לעומתו בהכנעתם ובביטול דעתם לרצון השי"ת בלי התחכמות... שבעוד היו תחת רשות פרעה והוא היה בלתי נכנע לא היה אפשר לישראל להוציא לפועל מדתם הטובה של הכניעה והביטול והאמונה כנ"ל, ובקריעת יס סוף שלא נשאר בהם עד אחד, זה פרעה... לעומתם אמרו ישראל נעשה ונשמע...
קיצור הדברים תחילה בעודם במצרים כעובר במעי בהמה היתה העזות והחוצפה של מצרים תקיפה עליהם בכח מאד ומשכם גם כן לעזות עד שהיתה בישראל מלחמה עצמית שלא להמשך אחרי זה, ודתן ואבירם שהיו הפסולת שבישראל, מצא מין את מינו וניעור, ואחר כך כפעם בפעם בהכנעת פרעה לאט לאט לעומתם היה ביכולת ישראל לזכות לתכלית הכניעה והביטול לרצון השי"ת, וכך נמשך הדבר עד מתן תורה שהיה גמר הגאולה. (בא תרע"ח)
ונראה דהנה בפסוק (שמות ב') "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", פירש"י ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויים להגאל... שראה שהיו בהם דלטורין, היפוך מעלתם שהם פנימיים, ואם כן פגמו בפנימיות ונסתלקה מהם מעלתם זו, ושוב שורה עליהם מה שהוא היפוך מזה, וכמו שהפנימיות מסלקת השעבוד כן מה שהוא לעומתה מביא השעבוד... ולמה יסבלו כל ישראל בשביל שני רשעים אלו, ועוד כי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן? ואמרנו לפרש על פי מה דאיתא במקובלים שנשמות ישראל במצרים היו מגלגלים בדור המבול ודור הפלגה ופגמו אז בברית המעור ובברית הלשון שהן פנימיות האדם, זה פנימיות מצד המוח, כי הזרע יורד מהמוח, וזה פנימיות מצד הלב, כי לישנא קולמסא דליבא, והיו צריכין ליבון ומירוק במצרים. והנה עבירה גוררת עבירה, ואפילו עבירות שמגלגול הקודם מושכין לבו של אדם בגלגול זה לעבירות האלו עצמן או בדומה להן, וידוע דדילטוריא היא פגם ברית הלשון שדומה לפגם ברית המעור, ועל כן כשראה משה בישראל דלטורין היה בעיניו דבר של חידוש, הלא ישראל הם פנימיים ומאין יבא להיות בהם דלטוריא, וזה היה תמוה בעיניו יותר משאר עבירות שזה היפוך מהותם לגמרי, וכשהעמיק להסתכל בשרשם ראה ברוח הקדש שעליו מי המה אלה... כי נשמותיהם היו בגלגול דור המבול וחטא הקודם מושך לדומה לו. ומעתה מיושבת הקושיא אי בשביל שני דלטורין ישתעבדו כל ישראל, כי לאו בשביל הדלטוריה משתעבדין אלא בשביל החטא הקודם... אך להנ"ל מובן בפשיטות, דבאמת בשביל שנים לא היו סובלים כל ישראל, והעולם נידון אחר רובו...
ועוד נראה לי שגם דתן ואבירם עצמם אף שרשעים היו מכל מקום באשר הם מכלל ישראל הפנימיים לא היו ראויים שיהיו דלטורין, אלא שהחטא הקודם משכם לזה, ועתה אחר המירוק שבו גם מהיות עוד דלטורין, שהמדרש דייק "שלא היו בהם דלטורין", שהיה מופקד בידם הציווי ד"וישאלו ממצרים" ולא גילה אחד מהם.
ויש לומר דבשביל שנשלם המירוק מישראל ושבו להיות פנימיים ונתקן פגם ברית המעור והלשון זכו למצוות פסח ומילה... (משפטים תרע"ד)
ויש לומר שבדוגמא זו היה במצרים, שנגזר עליהם גלות ארבע מאות שנה לכלא פשע ולהתם חטאם, אף שעבד עברי יוצא בשש, ובמצרים נגזר עליהם ד' מאות שנה, יש לומר היות ידוע שנשמות ישראל היו מגלגלים בארבעה דורות, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה ובסדום, והמירוק לא הוצרך לחיצוניות והחומר בלבד, אלא גם בפנימיות שנשתאבו בהם בחינות רעות, ועל כן אמרו ז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד (רש"י ויחי), וכבר אמרנו פירושו, עיניהם ולבם שהגלות היתה כפולה, עיניהם כינוי לשכל, ולבם הוא כינוי למדות... והן בעשרה כחות הנפש, שהם שלשה בשכל ושבעה במדות, על כן אינה דומה לעבד עברי שאין לו שעבוד אלא בחיצוניות שהוא בכחות הגוף, וכל חיצוניות במספר ששה, אבל במצרים שהיו משועבדים בכל עשר בחינותיהם, היו במספר עשר וכבר אמרנו שבאמת השעבוד שבכחות הגוף נשלם ברד"ו שנה, רהב שר של מצרים מושל על ל"ה שרים הימניים, ולעומת כל שר שש שנים כשנות עבד עברי עולה מאתים ועשר שנים. אך מירוק הנפש היה זקוק לארבע מאות שנה, כי עשרה כחות הנפש הם, והם כלולים זה בזה, והם עשר פעמים עשר עולה מאה, ולעומת ארבעה הדורות שהיו מגולגלים ונשתאב בהם החטא עולה המספר ארבע מאות... (שם תרע"ז)
במכילתא (פרשה ה') מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים... וזה שאמר ר"א הקפר לא כמו שאמר ר' מתיא שלא היו בידם מצוות, רק באמת היו להם ד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי בהן, אלא שהיו עשוקים ומטורפים ביד הסט"א, וממילא כשמשכו ידיהם מע"ז שוב דבקו במצוות שהוציאו מפי הסט"א, וזהו שדייק "והדבקו במצוות" לא שיעשו או יתעסקו במצות, כי כבר עשו והתעסקו כנ"ל... (ויקהל תרע"א)
וכאשר רצה השי"ת לגאול אותנו ממצרים בעודנו ערום ועריה נתן לנו שתי מצות אלו, פסח ומילה, שהם מקבילים לעומת שני הכחות הרעים הנ"ל, פסח נקרא עבודה מורה שהוא עבד ה' ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהוא עבד ה' ומזונותיו משל רבו, והוא לעומת שהיו במצרים בלי עול מלכות שמים. מילה היא סילוק הערלה, שהיא סילוק תגבורת התאוה... והנה כל עוד שהערלה בו יש בו נטיה לאהבות חיצוניות, ואי אפשר להיות מקבל עליו מלכות שמים באהבה, על כן מילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות ובאין לעומתה לאהבת השי"ת מעכבת בפסח.
ויש עוד לומר, שבזה שקבלו עליהם עול מלכות שמים שהוא יראת שמים, כמ"ש הזהר הנ"ל, זכו ליראה עלאה מפאת התגלות כבוד ה', כי יראה אותיות ראיה, ומחמת מילה שהיא פרישה מאהבות חיצוניות זכו לעומתן להתקשר באהבת ה'... אך עדיין צריכין למודעי, התינח מילה שהיא דבר שבידם, אבל קבלת עול מלכות שמים שאי אפשר במאן דכפית באחרא... ויש לומר דהנה כתיב "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", ואם כן במה שמשכו את השה וקשרו אותו בכרעי המטה והיה צועק כדרך השה והיה הדבר נשמע בכל מצרים בזה עצמו היתה פריקת עול מלכות הרשעה מעליהם, ובאמת היתה זו מסירת הנפש ממש, ולעומת שפרקו מעליהם עול מלכות הרשעה זכו לעומתם לקבלת עול מלכות שמים... ומילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות זכו לעומתה להתקשר באהבה... (שם תרע"ה)
והיוצא לנו מכל דברינו אלה, כי השכל והמוח אחר הסתימה של כח פרעה היה כעין טומאת מת או כמו מת עצמו, שאף שהיא אבי אבות הטומאה, מכל מקום אינה נחשבת כטומאה היוצאה עליו מגופו, וזהו שאמרנו ששונה טומאת השכל שנמשכת מכח סתימת פרעה מטומאת הלב שנמשכת מכח הסתימה של מצרים. והצד השוה שבהן שמכח הסתימה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד נמשכה עליהם טומאת מצרים. וזה שבמדרש (פרשה ג') שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם.
והנה לעיל הגדנו, דבדיבור משה רבינו ע"ה את הפרשיות לישראל היתה הפחת רוח חיים חדשים בישראל, מעין בריאת אדם הראשון דכתיב בו "ויפח באפיו נשמת חיים", וזה הועיל לישראל לסלק סתימת השכל והלב, ומכל מקום יש לומר דהפחת רוח חיים בלב ישראל בעוד שהיו שרויים בטומאתם שהיו רחוקים מאד ממשה רבינו ע"ה לא היה אפשר... אך אחר שלקחו הפסח בעשור לחודש שהיתה מסירות הנפש ממש... ובכל רגע היו צפויין עלי חרב מהמצרים, ובכל זאת מסרו נפשם לקיים מצות ה', זה עצמו היה מירוק ללבבות ישראל שהיו מלאים פחד במסירת נפשם, ומובן שמסירת הנפש היא היפוך מלהיות להוט אחר תאוות ותענוגים דטנופי דהאי עלמא, על כן אז בי"ד לחודש שנגמר המירוק וטהרת הלבבות, אז רק יכול היה להגיד להם פרשת המילה כנ"ל... (שם תרע"ח)
במכילתא (פרשה ט"ו) כי גאה גאה... דהנה ישראל במצרים היו נואשים מן הגאולה עד תום ארבע מאות שנים, ולא האמינו בעצמם שיהיה ביכולתם לעמוד באורך הזמן הזה, כמו שהיה באמת, שהיו גם אז במ"ט שערי טומאה, ולא יכלו להתמהמה, והיו אומרים אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ועל כן היה לבבם קטן מהכיל אפילו בשורת הגאולה, כמו שכתוב "ולא שמעו אל משה", ומובן שכל שכן הוא שבלתי אפשר היה להם לתת שמחה בלבבם ולומר שירה, שהיא ענין דביקות בשמחה עצומה יוצא מגבול וגדר קירות הלב, אך במה שאמר הקב"ה בעודם במצרים בני בכורי ישראל, ודיבורו של הקב"ה הוא מעשה, אם כן בזה עצמו השיגו הגבהת הלב כטבע בן המלך... כאשר סר העיטוף וצרת השעבוד יצא חוזק ואומץ לבם לפועל, עד שהוגבה לבם בדרכי השי"ת לומר שירה בליל התקדש חג אף בעודם במצרים... (פסח תרע"ד)
בפייט יום ב', אז על כל חיתו יער וכו'... ונראה דהנה פסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב מה שאינו כן בפסח דורות. והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם, דהנה במצרים לא היתה לישראל בחינת אחרת אלא הכנעה, שהיו מדוכאים תחת יד פרעה ומצרים והיו צריכין להגביה את הכניעה שתהיה לשמים וזה היה הענין מ"ש "ולקחתם אגודת אזוב", שאזוב מורה הכנעה, באשר הוא שפל מהכל... וזהו ולקחתם אגודת אזוב, שלקיחה היא לשון הגבהה, היינו שיגביהו את האזוב שהיא הכניעה שתהיה רק לשמים. וכל זה במצרים אבל לדורות שנתגדלו ישראל בשכל ומדות צריכין להגביה הכל לשמים, על כן אין עוד ענין לאגודת אזוב... (שם תרע"ז)
והנה במצרים שהיו ישראל כעובר במעי בהמה ולא היתה להם מציאות בפני עצמם, על כן ניטל מהם הכח הפנימי שלהם, אחרי שהיו פנימיים עוד מימי האבות, שבו בגלותם להיות בלי חיות פנימית, וכמו המצרים שהם לגמרי חיצונים, ועל כן היו בהם דלטורין, כי חס ושלום לומר שישראל מצד עצמם היו דלטורין, אלא שבא להם זה מכח הגלות. אך משה רבינו ע"ה היה סבור שהדלטוריא היא סיבה לגלות, אבל לא היה כן, אלא להיפוך שהגלות היתה סיבה לדלטוריא. וגם כל הענין שהיו במצרים עובדי ע"ז הכל היה פרי הגלות, ומשום שנשתאב בהם כח רע היפוך הפנימיות שלהם. וכבר אמרנו במקום אחד, שד' הגזירות שהיו במצרים היו מקבילות לגוף ונפש ושכל וצלם אלקים המחבר את שלשתם, ועל כן כשנגאלו היו צריכין טהרה מעין טהרת המצורע, וזהו שפסח מצרים טעון הזאה באגודת אזוב, מה שאינו כן פסח דורות. (תזריע תרע"ג)
אך מה שנאמר... ונראה על פי מ"ש (במ"ר א') וירא בסבלותם, הלך משה ותיקן להם יום השבת לנוח, והיינו שתיקן להם שיועיל להם שביתת השבת, שעל ידי זה יוכלו לצאת מאפילה לאורה, שבמצרים היו בתוך הקליפה, מוקף ומוסגר מכל צד כעובר בבטן אמו, ותיקן להם השבת, שעל ידי כן יוכלו לצאת לאורה... ועל זה צעק משה רבינו אל ה' "למה הרעותה" שנתיירא שחס ושלום יתקלקלו עוד כיון שנתבטל מהם השבת והדברי תורה... (שמות א)
וכן איתא במ"ר פרשה זו שהזקנים שהלכו עם משה נשמטו א' א', וכשהגיעו לפלטרין של פרעה לא נשתייר א', והוא מפני שלא היה להם האמונה בשלימות, ועל כן נתייראו לכנוס עם משה ואהרן לפרעה, ולכן נתבטל מהם אז מצות שבת, וזה היה כעין חבלי משיח וכמו קדרותא דצפרא... (שם ג)
...ואיתא מהאריז"ל דהנפשות מדור המבול נשתעבדו במצרים, וגם נפש משה רבינו ע"ה היה בדור המבול... דמקלקול אדם הראשון נעשה הערבוב גם בנפשות, וגלות מצרים היה להפריד הרע מהטוב, ונתקנו אז נפשות דור המבול, וידוע דחטא דור המבול היה בתאוה ועיקר תאוה בלב, ועל זה נאמר "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים". והמכות שהיה נגוף למצרים ורפוא לישראל וסדר המכות מתתא לעילא, והיה מכת ארבה נגד בינה לבא, וכתב במכת ארבה "ולמען תספר באזני" וגו', מרמז שנתקנו ישראל בפנימיות הלב לדורות... (בשלח לט"ו בשבט א)
...בפרשת שמות כתוב, ויאספו את כל זקני וגו', ויאמן העם וגו', ואחר כך כתוב ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה וגו', והלא טוב היה שקודם ילכו אל פרעה ויבשרו את בני ישראל כי היו אצלו שלא ברשות, ובפרט משה שהיה מחוייב מיתה, ואין נס גלוי מזה, והיו תנחומין לישראל? אלא על כרחך שלא היו ראויים להגאל בלי זכות האמונה, ואחר - פירוש אחר שהאמינו באו אל פרעה. ולולי האמונה לא היו יכולים לבא אליו לומר שלח את עמי, ורק אחר האמונה היו מורדים בו, ולא היה יכול לעשות להם מאומה. (חלק א ג)