(ראה גם: אומות העולם-ד' מלכויות, הסטוריה-חורבן, ירושלים-חורבן, ישראל-ועמים, רוצח)
כי תעבד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ. (בראשית ד יב)
ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה. (ויקרא כ כב)
ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה... והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף. וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם. ואבדתם בגוים, ואכלה אתכם ארץ אויביכם. והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות אויביכם, ואף בעונות אבותם אתם ימקו... אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארצות אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלקיהם... (ויקרא כו לג והלאה)
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר, מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון. והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... (דברים ד כו)
יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן... (שם כח לו)
...והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן. ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך... והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. (שם שם סה)
ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. (שם כט כז)
...והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני, והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים. (מלכים א ט ז)
והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים, ונתש את ישראל מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לאבותיהם וזרם מעבר לנהר... (שם יד טו)
הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה, לא יותר דבר אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקח והיו סריסים בהיכל מלך בבל. (מלכים ב כ יז)
ונטיתי על ירושלים את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב, ומחיתי את ירושלים כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה. ונטשתי את שארית נחלתי ונתתים ביד אויביהם, והיו לבז ולמשסה לכל אויביהם... (שם כא יג)
והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים, בהזרותיכם בארצות. וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי ואת עיניהם הזונות אחרי גלוליהם ונקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם. (יחזקאל ו ח)
לכן אמור כה אמר א-דני אלקים כי הרחקתים בגוים כי הפיצותים בארצות, ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם. (שם יא טז)
ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה וגלה יומם לעיניהם וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם אולי יראו כי בית מרי המה... (שם יב ג, וראה שם עוד)
והגליתי אתכם מהלאה לדמשק, אמר ה' אלקי צב-אות שמו. (עמוס ה כז)
כי הנה אנכי מצוה והניעותי בכל הגוים את בית ישראל, כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ. (עמוס ה' כז)
וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד, ירשו את ערי הנגב. (עובדיה א כ)
ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום, והארץ נשמה אחריהם מעובר ושב, וישימו ארץ חמדה לשמה. (זכריה ז יד)
ומשום שיעקב ראה ברוח הקודש את הדוחק שבגלות האחרון באחרית הימים, נאמר עליו ויירא יעקב מאד ויצר לו, ויחלק את העם הקדוש בגלות לג' בחינות, כמ"ש וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, דהיינו בראש, בגלות אדום, ואת לאה וגו'...
ועל הגלות הזה אמר דוד על השכינה רעב ועיף וצמא במדבר, משום שראה אותה חרבה ויבשה היה לוקח חלק בצער השכינה... (בראשית קפו, ועיין שם הפירוש)
בעת ההיא (שלא מצא עזר כנ"ל), ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם... (תרדמה פירושו גלות, כמו שנאמר על הגלות ותרדמה נפלה על אברם) הפיל תרדמה על משה ויישן, (ואין שינה אלא גלות, כלומר כי בשינה מסתלקים המוחין, וכן בגלות מסתלק הדעת מן ישראל)... (שם רעז)
עד עלות השחר וגו', שאז ממשלתו חלפה עברה, וכך הוא לעתיד לבא, כי הגלות דומה עתה ללילה, ואות אבק שולט על ישראל, והם מושלכים לעפר, עד שיתעלה האור ויאיר היום, ואז ישלטו ישראל ותנתן להם המלכות. (וישלח פט)
ותא חזי כמה גדול העונש של ביטול תורה, כי לא גלו ישראל מארץ הקדושה אלא משום שנסתלקו מתורה ונעזבו ממנה, וזה שאמר מי האיש וגו' על עזבם את תורתי... (וישב קכח)
ויאמר השבעה לי וגו', ר' חזקיה פתח ואמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, (שפירושו) נשבע ה' שיוציא את ישראל מן הגלות שלהם, וזהו שנשבע להם, (כאן ברמז הכתוב) וישבע לו, (שסובב גם כן על הקב"ה), שנשבע שלא יעזוב אותם בארץ אויביהם.
ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו', מהו ברכתני, שנתן להם גלות ונשבע להם שיוציאם ממנו... (ויחי לג, ועיין שם עוד)
כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, כשנסתלק האור ממנו (מז"א), מחמת עונותיהם (של ישראל), לא היה לה (להשכינה) לעמוד לפניו (לפני ז"א), והגלתה השכינה מן המלך, (דהיינו שיצאה יחד עם ישראל בגלות בין העמים), משום שלא יכלה לעזוב את בניה בין העמים שיהרגו אותם, והיה הוא (ז"א) בארץ הקדושה, ובזה שיהיה עמים נכרים עמו (נאמר ובעל בת אל נכר), רוצה לומר שהשכינה נכנסה ביניהם בין העמים בגלות, והעת שלא היתה בארץ והיא היתה בארץ העמים, נמצא שבאור של ישראל נשמרו העמים שבסביבותיהם. (שם נא)
ועתה שני בניך, זהו ישראל למטה שמקומם בגלות, והם בניו של הקב"ה הנולדים בין העמים, (כלומר שהכתוב שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים, סובב על ישראל שהם בגלות העמים, כי ארץ מצרים כולל לכל הגליות כנ"ל), למדנו אמר ר' יוסי ישראל שיהיו בארץ ישראל הקדושה יושבים בארץ, בעת שיבא המשיח יהיו עם אחיהם במקומם, כי לא נקרא גלות אלא למי שהוא יושב בארץ נכריה, והם נקראים גולים. (פירוש, אבל אלו שיושבים בארץ ישראל אינם נקראים גולים ואינם בגלות אפילו בטרם שיבא המשיח ולפיכך מדייק הכתוב הנולדים לך בארץ מצרים, שהם נבחנים כגולים ולא הנולדים בארץ ישראל). (שם עג)
...אמר ודאי שהגלות נמשך, ועל כן צפורי השמים שהם שרי האומות אינם נעברים ממשלתם, עד שממשלת עמים עובדי כו"ם נעברים מן העולם, למתי יהיה זאת, הוא בשעה שיגיע יום הקב"ה ודיניו יתעוררו בעולם, שכתוב והיה יום אחד יודע לה' וגו'...
אמר ר' יוסי לא הגלה הקב"ה את ישראל, אלא בזמן שלא היה נמצא ביניהם אמונה, (שה"ס השכינה שנקראת אמונה, כי פגמו בריתם ונסתלקה מהם השכינה), כי כשנמנע מהם האמונה כביכול נמצא כך בכל)... (שם קפה)
תא חזי, בארבע רוחות העולם נתפזרו בני ראובן בגלות, כנגד כל ישראל, שהגלו ארבע פעמים בגלות בארבע רוחות העולם, זהו שכתוב, כחי גלות אחד, וראשית אוני שתים, יתר שאת שלש, ויתר עז ארבע, כעין זה עתידים הם לערוך מלחמה בארבע רוחות העולם, ולמשול במלחמתם על כולם, וינצחו עמים רבים וימשלו עליהם. (שם תקמט)
כרע על גלות בבל, רבץ בגלות אדום, כאריה שהוא גבור, וכלביא שהוא יותר חזק מאריה, כך ישראל גבורים הם, שבני העולם עובדי עבודת כוכבים ומזלות מפתים ולוחצים אותם, והם עומדים בדתם ובמנהגיהם כאריה וכלביא... (שם תקעח)
רבי יהודה פתח תחת שלש רגזה הארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, כי למדנו אין לך אומה שפלה ונקלה ונבזה לפני הקב"ה כמו המצרים, ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל. ושפחה כי תירש גבירתה זו הגר, שהולידה את ישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ומשל בהם ועינה אותם בכל מיני עינוים וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום שהם משתלטים עליהם, ואינם מניחים אותם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל...
ר' יצחק פתח, עד שיפוח היום ונסו הצללים, מקרא זה על גלות ישראל נאמר, שהם יהיו משועבדים בגלות עד שיגמר יום ההוא של ממשלת האומות, שלמדנו, א"ר יצחק אלף שנים הם ממשלת כל האומות ביחד על ישראל, ואין לך אומה שלא תשתעבד בהם, ויום אחד הוא כנגד מה שכתוב, והיה יום אחד הוא יודע לה' וגו'... (שמות רפח, וראה עוד ערך גאולה)
דתניא אמר לו הקב"ה לאברהם, כל זמן שבניך יעסקו בתורה יהיו ניצולים מאלו, (מאש וחשך), ואם לא הרי אש של גיהנם שולטת בהם, וישתעבדו בין האומות. אמר לו (אברהם) בשני קשרים לא יקומו הדברים, (דהיינו אש גיהנם וגלות), אלא אם טוב לפניך יהיו ניצלים מאש גיהנם וישתעבדו בין העמים עד שישובו אליך, אמר לו (הקב"ה), כן הוא ודאי, זה שכתוב אם לא כי צורם מכרם... (יתרו שנב)
ואם תאמר בגלות היא, והיא מגורשת, אינו כן, אלא ודאי בגלות היא לדור עם ישראל (כי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם) כדי להגן עליהם... אבל גירושין לא היו מעולם. (ויקהל תלא)
...לאחר כך גרמו העונות והערלה שלטה, ונדחו (ישראל) מבית שני לחוץ, וירדו משם לחמוקי ירכים (שהם נצח והוד), למטה (בבריאה) עד שישרו למטה ברגלין (בעשיה), וכשישבו ברגלין (דהיינו שיתקנו אותם), אז ועמדו רגליו ביום ההוא וגו', והעולם ינהגו בכל דבר בסוד עליון כראוי, ואף על פי שנדחו (מפנימיות) לא נעזבו ממנו ולעולם יתאחזו בו... (פקודי תשלז, ועיין שם עוד)
אמר ר' אבא הרי אמר לנו אדוני מן גוף המשנה, שלא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בהקב"ה, שכתוב, אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, (כי דוד הוא המלכות, ואמרו אין לנו חלק במלכות), ומקרא אחר מצאתי בזה, שכתוב, ראה ביתך דוד, (ושואל אם בית דוד רומז גם כן על המלכות), אמר לו כך הוא ודאי (שהמלכות) נקראת בית דוד... (אחרי קלח)
תאנא על ג' דברים מתעכבים ישראל בגלות, על שנוהגין בזיון בשכינה בגלות, ועל שמחזירים פניהם מן השכינה, (דהיינו כמ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים), ועל שמטמאים עצמם לפני השכינה, ואינם חוששים שהשכינה עמהם בגלות), וכולם העמדנו במשנה שלנו. (אחרי שמב)
תא חזי אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, למלך שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך, יום אחד חטא לפני המלך, אמר המלך כל אלו הימים הכיתי אותך ולא קבלת, מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך, אם אגרש אותך מן הארץ ואוציאך מן המלכות, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם, מה אעשה, אלא אני ואתה נצא מן הארץ...
זה שאמר ובפשעכם שלחה אמכם, אמר הקב"ה אתם גרמתם שאני ואתם לא נדור בארץ, הרי המטרוניתא יוצאת מן ההיכל עמכם, הרי נחרב הכל, ההיכל שלי ושלכם נחרב, כי היכל אינו ראוי למלך אלא כשהוא נכנס בו עם המטרוניתא (שהיא המלכות), ושמחת המלך אינה נמצאת, אלא בשעה שנכנס בהיכלה של המטרוניתא ובניה נמצאים עמה בהיכל שמחים כולם יחד, עתה שהבן והמטרוניתא אינם נמצאים, הרי ההיכל שלי חרוב מכל, אלא מה אעשה אני, אף אני עמכם... (בחקותי מט, ועיין שם עוד)
א"ר יהודה, והרי כתוב כי בשמחה תצאו, שזו היא כנסת ישראל, וכיון שאמר תצאו, הרי מן גלות היא, ונקראת שמחה, (הרי שגם בגלות היא נקראת שמחה). אמר לו ודאי כך הוא שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבא אליה ויקים אותה מן עפר... ויתחברו יחד, אז היא נקראת שמחה, שהיא שמחת הכל... (במדבר כו)
בכה ר' אלעזר, פתח ואמר קולה כנחש ילך, כי עתה שישראל הם בגלות ודאי (שהמלכות) הולכת כנחש, (כי דרך) הנחש הוא כשהוא כופף ראשו לעפר הוא מעלה זנבו, (והזנב) שולט ומכה כל אלו הנמצאים לפניו. אף כך עתה (כשישראל בגלות עושה המלכות גם כן) באופן הזה, שהראש כפוף לעפר, והזנב, (היינו המדרגה התחתונה כנ"ל) שולט...
ועתה שאר העמים שהם נאחזים בזנב (של המלכות) עולים למעלה ושולטים ומכים, והראש כפוף לעפר, כש"א נפלה לא תוסיף קום וגו'. ועם כל זאת הראש מנהיג את הזנב ושומר אותו... (שם נ)
כתוב הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלש עם גבר, (היינו) ישראל, משום שפדיון שלהם היה בלי תורה, שהיא כסף, דהיינו כסופא, (שפירושו החמדה), של עולם הבא. חזרו ג' פעמים אחרים בגלות, ובגאולה אחרונה, שהגאולה שלהם תהיה בתורה, לא יחזרו עוד לעולם לגלות. (קרח מג)
שלמה אהיה כעוטיה, היינו בשעה שישראל קוראים לקב"ה מתוך צרתם ודחקם, ושאר העמים מחרפים ומגדפים אותם מתי תצאו מהגלות... אם לא תדעי להתחזק עצמם בגלות ולהתגבר בכח להגן על בנים, צאי לך, להתחזק, בעקבי הצאן, אלו הם ילדים שבבית רבם ולומדים תורה, (מהם תטלי כח להגן על בניך). (בלק רלב)
ומשום שאברהם הוא מים (דהיינו חסד, לכן אם זרעו פוגם בחסד) משים זרעו בגלות אדום, (שהוא פסולת הגבורה שמשמאל, ושם מקבלים עונשם להיותם בהיפך ממדתם). ומשום זה נמצא הכבד וכן המרה שבכבד לימינו של אברהם... שהם ניתנים בגלות אדום ונכבדת עליהם המחלה מצד הכבד, צריכים להלקות ולהקיז דם מהזרוע הימנית, (דהיינו מצדיקים הנמשכים מצד החסד), ומי שלוקחים ממנו כספו הוא כאלו שפכו דמו, כי נשאר עני, והעני חשוב כמת.
ואם העונות מתרבים מצד בני יצחק, (דהיינו שאותם הנמשכים ממנו פוגמים במדת הגבורה שה"ס יצחק, שאז) הם ניתנים בגלות בין ישמעאל, (שהם קליפת הימין שהוא בהיפך ממדתם של בני יצחק, כדי להגדיל עונשם), המחלה נכבדת מצד הטחול שהוא לשמאל (הגוף השולט על בני יצחק שפגמו במדת השמאל, ועל כן) צריכים להקיז דם מהזרוע השמאלית, דהיינו מצדיקים הנמשכים מצד הגבורה), ולא יותר. (מפני שלא נפגמו כאן הנמשכים מאברהם שהוא זרוע ימנית, אלא הנמשכים מיצחק שהוא זרוע שמאלית).
ואם העונות מתרבים בבני יעקב, (דהיינו שאותם הנמשכים ממנו פוגמים במדתו, שהוא כולל ב' הצדדים חסד וגבורה), שהם מפוזרים (בגלות) בבני עשו וישמעאל, (דהיינו בקליפות הימין ובקליפות השמאל), הנה נכבדת המחלה על הגוף, (שהוא בחינת יעקב), וצריכים להקיז דם מב' הזרועות. ואם כל השלשה (דהיינו הנמשכים מיעקב, והנמשכים מיצחק והנמשכים מאברהם) הם במחלות ביחד, (דהיינו שפגמו כולם בשרשיהם), הרי המחלה עולה לראש, וצריכים להקיז הורידים שבראש, ואלו שלש (בחינות הצדדים הנמשכים מאברהם יצחק ויעקב) נעשו מרכבה לאדם הראשון ולאבות, ובהם מתחזקים לסבול יסורים ולהגין על הדור לארבע רוחות העולם. (פנחס רע"מ צח)
ומיום ההוא שגלו ישראל מארצם לא נמצאת שמחה לפני הקב"ה, זה שאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל זה בשביל אהבתם שאהב אותם הקב"ה, כש"א אהבתי אתכם אמר ה', ועל כן ואהבת את ה' אלקיך... (ואתחנן קלח)
(חסר ההתחלה) ירד בשבילו, כי ודאי ד' גליות היו, ג' כנגד ג' קליפות של האגוז, שהן הא' תהו, שהוא קו ירוק, דהיינו קליפה ירוקה של האגוז, הב', בהו, שהוא אבנים מפולמים, שהם סלעים חזקים, שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים, ואוחזים בהם, להוציא מים של תורה... קליפה הג', היא קליפה דקה (של האגוז), שהיא גלות הג' שהיתה קטנה, וזהו וחשך. גלות הד' היא תהום רבה, שהוא חלל של האגוז, וזהו וחושך על פני תהום.
(וקליפה ד' תהום) נקראת בור שנפל שמה שור, זה שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו... שהיא נוקבא רעה (של הקליפה). והבור רק, הוא דכר (של הקליפה) שהוא רק בלי תורה (הנקראת מים), אבל נחשים ועקרבים יש בו, וזהו גלות רביעית (שהיא בלי תורה), שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים, שהם רמאים כנחשים ועקרבין, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר היו צריה לראש.
ויפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלו שהם (ערב רב), וזה יהיה בסוף הגלות, ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה, (שהוא גלות רביעית הנקראת תהום רבה), ורעיא מהימנא אתה ירדת שמה... (כי תצא סג)
אמר רבי למה נקרא שמו שעיר, היינו של עם התוקף וחוזק העול הכבד, שמונעים מישראל התורה והעבודה, וזהו עול שנותנים על נשמתם של ישראל, כי שעיר גימטריא תוקף, והגלות הזו שישראל יושבים בה היא משא דומה, כלומר בחשאי, דבר שלא נגלה (קצו) מהלב לפה. (זהר חדש בראשית שמו)
רבי יוסי בן חלפתא היה יושב לפני רבי יצחק. אמר לו השמע אדוני משהו על מה נארך יום המשיח מן גלות הזו. אמר לו לא נארך אלא משום ביטול תורה, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי, אמר הקב"ה, בגליות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עתה, הם חטאו בתורה שנתתי למשה, (שלא עסקו בתורה) שנקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי, כשישובו ויעסקו בתורתו בזכות משה אני גואלם... (שם שם שנג)
וכשנגמרו ת"כ שנים גרם החטא של שנאת חנם, שנתעוררה שנאת חנם הראשונה, שכתוב וישנאו אותו לאותו צדיק, ואז נתן אותם הקב"ה ביד מי ששונא אותם שנאת חנם, זה שאמר באדום, יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב.
ואז נפרע מהם על ידי מנין השנים שחסרו (ופגמו) מסוד שבע על חטאתיכם. תא חזי, משתמנה כ"ב שנים (שיוסף לא ראה את אביו מחמת חטאם) ז' פעמים, (בסוד שבע על חטאתיכם) לכל אחד מאלו עשרת השבטים שמכרוהו, תמצא אלף תק"מ, (שכל הזמן הזה תהיה הגלות בסוד שבע על חטאתיכם)... (וישב לט, וראה עוד ערך גאולה)
ומשביע הקב"ה לכל צבאות האלו ולב' הישיבות שילכו כולם לשמע הקול של האהובה (שהיא השכינה) שהוא חושק לשמע קולה עמהם. באותה שעה יתעוררו על העם הקדוש צרות, אלו על אלו בדוחק גדול, והם צועקים צעקה אחר צעקה, דמעות אחר דמעות, ויעוררו אותה (את השכינה), והיא משמיעה קול על בניה. (בלק קיא)
וגעלה נפשי, זו הגולה, ויש אומרים זה סילוק שכינה... ואתכם אזרה בגוים, זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד הם רואים זה את זה ומתנחמים, ואתם אין אתם כן, אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות, כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחברתה... (בחקותי פרק ו)
ואבדתם בגוים, אין אובדן אלא גולה... לא מאסתים, וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שהיו להם נטלו מהם, ואילולא ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום, אלא לא מאסתים בימי אספסינוס, ולא געלתים בימי יון, לכלותם בימי המן, כי אני ה' אלקיהם בימי גוג ומגוג. (שם פרק ח)
אחר כל יסורים שאני מביא עליך אני מגלה אתכם, קשה היא גלות שהיא שקולה כנגד הכל, שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה וגו'... נמצאנו למדים שנבלת יהויקים מלך יהודה שהיתה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה חביבה מחייו של יהויכין מלך יהודה שהיה כסאו מעל כל המלכים, ואוכל ושותה בטרקלין של מלכים (בגלות).
דבר אחר ואבדתם מהרה, מיד אני מגלה אתכם, ואיני נותן לכם ארוכה, ואם תאמרו אנשי דור המבול, לא היה להם ממי שילמדו, אתם יש לכם מה שתלמדו. דבר אחר גולה אחר גולה... דבר אחר אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים... (עקב מג)
...שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות... ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקסלין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. (ברכות ג א)
...א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה... (שם ט ב)
...אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות, וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים... (שם יג א)
אמר אקום ואיגלי, דאמר מר גלות מכפרת עון... (שם נו א)
...מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות, למאי הילכתא, א"ר יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני קנסות.. (שבת טו א)
בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותם ואחרים באים ויושבין במקומן... (שם לג א)
...אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי... (שם שם ב)
...מגדף בה ר' אבהו אי הכי היינו דכתיב לכן עתה יגלו בראש גולים, משום דמשתינין מים בפני מטותיהם ערומים יגלו בראש גולים... (שם סב ב)
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים... רב נחמן בר יצחק אמר ניצול משעבוד גליות, כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ, וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך. (שם קיח ב)
...מפני מה עופות שבבבל שמנים, מפני שלא גלו, שנאמר שאנן מואב ושקט הוא אל שמריו ובגולה לא הלך.... (שם קמה ב)
אמר רב כהנא אי לא נסיבנא כהנתא לא גלאי, אמרו ליה והא למקום תורה גלית, לא גלאי כדגלי אינשי. אמר רבי יצחק כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתיב לכן עתה יגלו בראש גולים. (פסחים מט א)
ואמר רבי אליעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורים, ורבי יוחנן אמר מהכא ורחמתי את לא רוחמה... אמר רבי אושעיה מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות (כך אינם יכולים להשמיד כולם)... תני רבי חייא מאי דכתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, יודע הקב"ה את ישראל שאינן יכולין לקבל גזירות אכזריות אדום, לכן הגלה אותם לבבל. ואמר רבי אלעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא מפני שעמוקה כשאול, שנאמר מיד שאול אפדם. רבי חנינא אמר מפני שקרוב לשונם ללשון תורה, רבי יוחנן אמר שיגרן לבית אמן, משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה, לבית אמה... עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. (שם פז ב)
אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא. עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, מכפורת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר אלך אשובה אל מקומי... אמר רבי יוחנן ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה, כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן, שנאמר ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש. וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא, מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא, וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל, שנאמר התנערי מעפר קומי שבי. (ראש השנה לא א, וראה שם עוד)
אמר ר' אלעזר כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר ותשכח תורת אלקים אשכח בניך גם אני. (יומא לח ב)
אמר רב חנא בר אחא אמרי בי רב ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן גלות כשדים וישמעאלים ויצר הרע. גלות דכתיב ועתה מה לי פה נאם ה' כי לוקח עמי חנם וגו'. (סוכה נב ב)
ריש לקיש אמר גלינו גלותנו מכפרת עלינו. (תענית טז א)
דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה, גלו בשמונה עשר גלו בתשע עשרה, גלו בשבע לכבוש יהויקים גלות יהויכין שהיא שמונה לנבוכדנצר, גלו בשמונה עשר לכבוש יהויקים גלות צדקיה שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר... (מגילה יא ב)
...אמרו לו מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות... (שם יב ב)
תניא ר"ש בן יוחאי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן, גלו למצרים שכינה עמהן, שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו', גלו לבבל שכינה עמהן, שנאמר למענכם שלחתי בבלה, ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן... בבל היכא, אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, ולא תימא הכא והכא אלא זמנין הכא וזמנין הכא... (שם כט א)
ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה', אמר רבי אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן... אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה', כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה. (חגיגה ה ב)
ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו... לכדרבי יוסי בר חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה, (יחד ביד חזקה מהגלות), ואחדת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי... אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות... (כתובות קיא א)
אמר ר' אמי אמר רב מאי דכתיב ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה, זו נר וקערה ושטיח. (נדרים מ ב)
ואמר רב אלעזר כל עדה שיש בה חנופה לסוף גולה... (סוטה מב א)
אמר ר' יוחנן כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם... מה כתיב אחריו לכן גלה עמי מבלי דעת, שגורמין גלות לעולם. (שם מח א)
וא"ר אילעא בר יברכיה שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה... (שם מט א)
והתני רבי חייא מאי דכתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, יודע הקב"ה בישראל שאין יכולין לקבל גזירת ארומיים עמד והגלה אותם לבבל... (גיטין יז א)
אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בר אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (שם נו א)
...והידים ידי עשו זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (שם נז ב)
אמר רבי יהושע בן לוי לא חרבה ארץ ישראל עד שעבדו בה ז' בתי דינים עבודה זרה, ואלו הן... אמר להו אותן פרדסיאות שהושיב ירבעם על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל בא הושע וביטלן, ואף על פי כן לא עלו ישראל לרגל. אמר הקב"ה אותן שנים שלא עלו ישראל לרגל ילכו בשבי.
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה, דרש מרימר מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלקינו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף, חרש שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שסוגרין שוב אינן פותחין, וכמה, אלף. עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושתם. (גיטין פח א)
תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים ומפני הגשרים ומפני תנורי פסחים ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו... (סנהדרין יא א)
...וטול איגרתא חדא וכתוב לאחנא בני גלוותא בבבל ולאחנא דבמדי ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם... (שם שם ב)
תנו רבנן צדק צדק תרדף הלך אחר חכמים לישיבה... אחר רבי יהושע לפקיעין... אחר רבי יהושע לגולה... (שם לב ב)
ואמר רבי יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עוון למחצה, מעיקרא כתיב נע ונד, ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד. אמר רב יהודה גלות מכפרת שלשה דברים, שנאמר היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר, והיוצא אל הכשדים הצרים עליכם יחיה והיתה נפשו לו לשלל. רבי יוחנן אמר גלות מכפרת על הכל, שנאמר כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח איש מזרעו יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה, ובתר דגלה כתיב ובני יכניה אסיר (בנו) שלתיאל בנו... (שם לז ב)
...להיכא אגלו להו (סנחריב), מר זוטרא אמר לאפריקי, ורבי חנינא אמר להרי סלוג. (שם צד א)
...בשביל שנכרים אכלו על שולחנו (של חזקיה המלך) גרם גלות לבניו, מסייע ליה לחזקיה דאמר חזקיה כל המזמן עובד כוכבים לתוך ביתו ומשמש עליו גורם גלות לבניו...
אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו היום ליל ט' באב היה, אמר להן הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם (במרגלים), ואני אקבע לכם בכיה לדורות... היו צריה לראש, אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש... אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המציק לישראל אינו עיף... (שם קד א)
תניא רבי ישמעאל אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה, הן. כיצד, עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו... (עבודה זרה ח א)
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריהם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. (אבות א יא)
ר' נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. (שם ד יד)
גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ. (שם ה ט)
בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין. א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא, א"ל איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי... (מנחות לז א)
א"ר יצחק בשעה שחרב בית המקדש מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש, אמר לו מה לידידי בביתי, אמר לו על עיסקי בני באתי, אמר לו בניך חטאו וגלו, אמר לו שמא בשוגג חטאו... הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר לו שמא חס ושלום אין להם תקנה, יצתה בת קול ואמרה לו זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך, מה זית זו אחריתו בסופו אף ישראל אחריתן בסופן...
אלא אמר לו הקב"ה לאברהם קולך שמעתי וחמלתי עליהם אני אמרתי ישתעבדו בארבע מלכיות כל אחת ואחת כשיעור ארבע מלכיות, השתא כל חדא וחדא מאי דפסיק לה. ואיכא דאמרי אני אמרתי בזה אחר זה, עכשיו בבת אחת. (שם נג ב)
הביאי בני מרחוק, אמר רב הונא אלו גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים, ובנותי מקצה הארץ אלו גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות. (שם קי א)
דתניא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן... (ערכין לב ב)
ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמואל בר נחמן לשלש גליות גלו ישראל, אחד לפנים מנהר סנבטיון, ואחד לדפני של אנטכיא, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם, כשם שגלו לשלש גליות כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות, מה טעמא בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך. וכשהן חוזרין הן חוזרין משלש גליות... (סנהדרין נג ב)
אמר רבי אבהו בשם ר' חנינא כתיב והמה כאדם עברו ברית (הושע ו'), מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וציויתיו ועבר על ציווי ודנתי אותו בשילוחין ובגרושין וקוננתי עליו איכה... שנאמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, דנתי אותו בגרושין דכתיב ויגרש את האדם... אף בניו הכנסתים לארץ ישראל... דנתי אותם בשלוחין שנאמר (ירמיה ט"ו) שלח מעל פני ויצאו, דנתי אותם בגרושין, שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם... (בראשית יט יח)
...קין היה מתוקן לגלות... (שם ל ח)
ולא מצאה היונה מנוח, יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת, ודכוותה (איכה א') היא ישבה בגוים לא נמצאה מנוח, אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה (דברים כ"ח) ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'. (שם לג ח)
ויתגל בתוך אהלו, ר יהודה א"ר חנין בשם ר' שמואל ב"ר יצחק ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם גלות לו ולדורות. עשרת השבטים לא גלו אלא בשביל יין, הה"ד (עמוס ו') השותים במזרקי יין... שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל יין, שנאמר (שם כ"ח) גם אלה ביין שגו ובשכר תעו. (שם לו ז)
כעפר הארץ, מה עפר הארץ מסוף העולם ועד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו... (שם מא יב)
ידוע תדע, ידע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן... (שם מד כא)
והנה תנור עשן ולפיד, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו, גיהנם, ומלכיות, ומתן תורה, ובית המקדש, א"ל כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים, פירשו משתים הם נידונין בשתים, א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות, ר' חנינא בר פפא אמר אברהם ברר לו את המלכיות, רבי יודן ורבי אידי ור' חמא בר חנינא אמרו אברהם ברר גיהנם והקב"ה ברר לו את המלכיות, הה"ד (דברים ל"ב) אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, וה' הסגירם מלמד שהסכים הקב"ה לדבריו... רבי חנינא בר פפא אמר אברהם ברר לו את המלכיות, הה"ד (תהלים ס"ו) הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים... (שם מד כד)
בן אחר - אחר לגלות, אמר רבי יהודה בר רבי סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלה שבט יהודה ובנימין, עשרת השבטים גלו לפנים מן נהר סמבטיון, שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות... (שם עג ה)
וכי מאחר שברכו הקב"ה אביו למה חזר וברכו, שנאמר (בראשית כ"ה) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, אלא שראה יצחק ברוח הקדש שעתידין בניו להגלות לבין אומות העולם, א"ל בא ואברכך ברכות של גליות שיחזיר עליך הקב"ה ויקבצך מבין הגליות. ומה הן הברכות (איוב ה') בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, ברעב פדך ממות ובמלחמה מידי חרב בשוט לשון תחבא ולא תירא משוד כי יבא לשוד ולכפל תשחק ומחית הארץ אל תירא... (שם עה ח)
מהו וריוח תשימו, אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו, אלא הרווח להם מצרותיהם. (שם עה יג)
ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות, א"ר הושעיה אף על פי שנשאר לפליטה מתענים היו עלינו בב' וה'. (שם עו ג)
דבר אחר ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת וגו', מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת, אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הה"ד קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. (שם פב יא)
ר' יאשיה בן לוי פתר קריא בגלויות, וא-ל ש-די יתן לכם רחמים, (תהלים ק"ו) ויתן אותם לרחמים. לפני האיש, זה הקב"ה, שנאמר (שמות ט"ו) ה' איש מלחמה ה' שמו, ושלח לכם את אחיכם, אלו עשרת השבטים, ואת בנימין, זה שבט יהודה ובנימין, ואני כאשר שכולתי בחורבן ראשון, שכלתי בחורבן שני... (שם צב ג)
ומנין שהלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר (ישעיה מ"ג) למענכם שולחתי בבלה, ואומר (יחזקאל א') היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן... ועמי אתם חוזרים, הה"ד אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי מן המלכיות שנקראו לבנון... תשורי מראש אמנה (שיר ד') א"ר אליעזר ב"ר יוסי כשיגיעו הגליות לשם יהיו אומרים שירה. (שמות כג ו)
...ואף ירושלים לא גלתה עד שעברה את הדין, שנאמר (ישעיה א') יתום לא ישפוטו וגו'. (שם ל טו)
דבר אחר זכור לאברהם, למה מזכיר כאן ג' אבות, אמרין רבנן אמר משה... ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהן שגלה מבית אביו לחרן ויצאו אלו באלו. (שם מד ה)
וכן לאברהם אבינו הראה הקב"ה התורה והגיהנם והקרבנות וגליות, שנאמר (בראשית ט"ו) והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, זו תורה וגיהנם... וגליות מנין, שנאמר אימה זו בבל, שנאמר (חבקוק א') איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, חשכה זו מדי גדולה זו יון... נופלת עליו זו אדום שנאמר (ירמיה מ"ט) מקול נפלם רעשה הארץ. אמר הקב"ה כל ימים שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקרבנות הם ניצלים מהן, אלא עתידין בניך לבטל הקרבנות במה את מבקש שישתעבדו בניך, בגיהנם או בגליות. א"ר חנינא בר פפא אברהם בירר לו הגליות, ומנין שנאמר (דברים ל"ב) אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, שנאמר (ישעיה נ"א) הביטו אל צור חוצבתם... א"ר הונא בשם ר' אחא וזקן אחד בשם ר', עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו, עד שא"ל הקב"ה שיברור את הגליות, שנאמר (תהלים ס"ו) הרכבת אנוש לראשנו שעבדתנו במלכיות... (שם נא ה)
ר' הונא אמר תרתי, אין כל הגליות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מה טעמא גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. (ויקרא ז ג)
א"ר ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמעון בן יוחאי, ר' מאיר היה דורש בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו, זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה, א"ל הקב"ה אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית עתידין בניך שיהו משתעבדין בארבעה מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגוליות, באותה שעה נתיירא יעקב, אמר לפני הקב"ה רבונו של עולם, יכול לעולם, א"ל ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק... (שם כט ב)
צו את בני ישראל, רבנן פתרין קרייה בגלות, על שעברו ישראל המצוות נתחייבו שילוח זה גלות, הדא דכתיב וישלחו מן המחנה וגו'. (במדבר ז י)
דבר אחר עצביך זו יגיעת הארץ, לומר שיאכלו בעצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמד"ת בעצבון תאכלנה. (במדבר ט ד)
במה מקיים ר"א קרייה דריב"ח עורי צפון ובואי תימן, פתר ליה בגליות, עורי צפון לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון יבואו ויחנו בדרום, לכשיתעורר גוג שהוא נתון בצפון יבא ויפול בדרום... דבר אחר עורי צפון מלמד שהרוחות עתידות להכעיס קנאה זו עם זו, רוח הדרום אומרת אני מביא גלות תימן וגלות הגרה וכל הדרום, ורוח צפון אומרת אני מביא גלות צפון, והמקום נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד. (שם יג ג)
...הה"ד באתי לגני אחותי כלה וגו', אחותי שנתאחו לי בגלות, כלה, שנתכלו בגלות, כמד"ת (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום וגו', לפיכך עתיד לקראם אחותי שיהיו אחויים אצלו... אריתי מורי עם בשמי, שנתמררו בגלות והיו מבשמים עצמם בקידוש שם שמים לכך עתיד הקב"ה לענגם בגן עדן ולקטר לפניהם מן כל הבשמים. אכלתי יערי עם דבשי, לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמד"ת (ישעיה נ"ג) תחת אשר הערה למות נפשו, והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש, לפיכך עתיד הקב"ה להשקותם יין המשומר בענביו... אכלו רעים, אלו ישראל, שעשו רצונו של הקב"ה בגלות ולא רצו להתערב באומות אלא שמרו בריתו של הקב"ה... (שם)
...אמר הקב"ה ב' צווחות צוחתי מפניכם סופכם לצווח ארבע בשעבוד מלכיות, (תהלים י"ג) עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי. (שם טז יד)
אתה מוצא סנחריב הגלה אותן ג' גליויות, גלות ראשונה הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, והשניה שבט זבולון ונפתלי, שנאמר (ישעיה ח') כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, השלישית הגלה לשאר השבטים, שנאמר (שם) והאחרון הכביד, נבוכדנצר אף הוא הגלן בג' גלויות משבט יהודה ובנימין, בראשונה הגלה יהויקים, ובשניה יהויכין... נבוזראדן הגלה לצדקיהו, והרי ג' גלויות... (שם כג יד)
...כיצד בפרשה זו הראה משה לישראל אם יחטאו היאך הם עתידים לגלות והיאך הן עושין תשובה, והיאך הן נגאלים... דכתיב (דברים ד') ועשיתם הרע בעיני ה' ואחר כך והפיץ ה' אתכם בעמים, ואח"כ בצר לך ומצאוך... (דברים ב יד)
ר' חייא בשם ר' יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם על שלא שמרתי חלה אחת כתקנה בארץ ישראל הריני משמרת שתי חלות בסוריא, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ר' אבא בשם ר' יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה על שלא שמרתי יום טוב אחד כתקונו בארץ ישראל הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ... (שיר השירים א מג)
ר' יוסי בר' חנינא אמר שתי שבועות יש כאן אחת לישראל ואחת לאומות העולם. נשבע לישראל שלא ימרדו עול המלכיות, ונשבע לאומות העולם שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשין עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו... (שם ב יח)
אמר רבי לוי אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם לשעבר היית מעיר לי בין לילות ללילות, בין לילן של מצרים ללילן של בבל, בין לילן של בבל ללילן של מדי, ובין לילן של מדי ללילן של יון, ובין לילן של יון ללילן של אדם, ועכשיו שישנתי לי מן התורה ומן המצוות נסמכו לי לילות ללילות... (שם ג א)
אם חומה היא, אילו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית. (שם ח יא)
דבר אחר ברח דודי מן גלות שאנו בה ומתלכלכין בעונות, ודמה לך לצבי, טהרנו כצבי... (שם שם טו)
ר"י אומר למלך שהיו לו שני בנים, כעס אל הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר וי לזה מאיזו שלוה נגלה. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר אנא הוא דתרבותי בישא. כך גלו עשרת השבטים והתחיל הקב"ה אומר להם את הפסוק הזה (הושע ז') אוי להם כי נדדו ממני, וכיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקב"ה (ירמיה י') אוי לי על שברי. (איכה פתיחתא ב)
ר' אבהו בש"ר יוסי בר חנינא פתח (יחזקאל כ"ד)... לנתחיה לנתחיה הוציאה, מטליות מטליות היו גולים, כיצד גלו, ר"א אומר שבט ראובן ושבט גד גלו תחלה, רשב"ג אומר שבט זבולן ושבט נפתלי גלו תחלה, הה"ד (ישעיה ח') כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, ומה מקיים ר' אלעזר קרייה דרשב"ג אלא כעת שגלו שבט ראובן וגד כך גלו שבט זבולון ושבט נפתלי. והאחרון הכביד, ר' אבא בר כהנא אמר הממם כבמכביד... ר"נ בש"ר אחא אמר מהו לא נפל עליה גורל, אמר הקב"ה בשעה שהפלתי קלסים על העכו"ם להגלותם לא גלו ואתם למה גליתם... (שם שם ה)
ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיה י"ג), את מוצא עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהונה לבד, עדרי לויה לבד, עדרי ישראל לבד, וכיון שגלו נעשו עדר אחד... (שם שם כה)
שאלו את בן עזאי א"ל רבינו דרוש לנו דבר אחד ממגילת קינות, א"ל לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שנתנה לכ' דורות, ובי' הדברות, ובה' ספרי תורה, מנין איכה. א"ר לוי לא גלו ישראל עד שכפרו בל"ו כריתות שבתורה ובי' הדברות, מנין איכה... (שם א א)
גלתה יהודה, עכו"ם אינן גולים? אלא אף על פי שגולים אין גלותם גלות, עכו"ם שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל שאין אוכלין מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות. עכו"ם שהן מהלכין באסקפטיות שלהם אין גלותם גלות, אבל ישראל שהן מהלכין יחפין גלותם גלות, לכך נאמר גלתה יהודה. כאן הוא אומר גלתה יהודה, ולהלן הוא אומר (ירמיה נ"ב) ויגל יהודה מעל אדמתו, אלא כיון שגלו תשש כחן כנקבה, לכך נאמר גלתה יהודה. מעוני, על שאכלו חמץ בפסח... דבר אחר על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם... ד"א על שעשקו שכר שכיר... ד"א על שאכלו מעשר עני... ד"א על שעבדו עכו"ם... א"ר אחא על שהיו משתעבדים בעבד עברי. (שם שם כט ול)
עולליה הלכו שבי לפני צר, אר"י בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הה"ד עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד ויצא מן בת ציון. (שם שם לג)
דבר אחר נשקד שי"ן כתיב, שקד הקב"ה איך להביא עלי את הרעה, אמר, אם אני מגלה אותן בתקופות טבת, הרי הן לוקין בצינה ומתין, אלא הריני מגלה אותן בתקופת תמוז שאפילו הן ישנין בדרכים וברחובות אין אחד מהם ניזוק. דבר אחר נשקד, שקד איך להביא עלי הרעה אמר, אם אני מגלה אותן בתקופות טבת אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, אלא הריני מגלה אותן בתקופת תמוז שיש ענבים בגפן ויש תאנים בתאנה, ואפילו אין העלה נבל. דבר אחר נשקד שקד איך להביא עלי הרעה, אמר אם אני מגלה אותם דרך המדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם דרך ארמניה, שהם כרכים ומחוזות ומאכל ומשתה מצוי להם...
הביא אותן עלי מכופלות בבל וכשדים, ומדי ופרס, יון ומקדון, אדום וישמעאל עשאן עלי סריגות, בבל קשה ומדי מתונה, יון קשה ואדום מתונה, כשדים קשה ופרס מתונה, מוקדן קשה וישמעאל מתונה... (שם שם מד)
רבי ברכיה בשם רבי חלבו, בשם רבי שמואל בר נחמן לג' מקומות גלו ישראל, אחד לפנים מן סמבטיון, דכתיב (ישעיה מ"ט) לאמר לאסורים צאו, ולאשר בחושך הגלו, אחד חוץ לסמבטיון על דרכים ירעו אלו שירד עליהם הענן והקיפם, ובכל שפיים מרעיתם (שם) אלו שגלו לדפני אנטוכיא... (שם ב יג)
כי הולך אדם אל בית עולמו, מבבל היו ולבבל חזרו, וסבבו בשוק הסופדים, זו גלות יכניה, את מוצא משעה שגלתה גלותו של צדקיה יצאת גלות יכניה לקראתם והיו מכוסים שקים מבפנים ולבנים מבחוץ, והוון משאלין אילין לאילין מה אבא עביד, מה אימא עבידא, מה אחא עביד, ואמרון לון קטילין אינון והוה מספיד בהדא ידיה ומקלס בחדא ידיה... (קהלת יב ח)
א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין, למה שכך כתיב בונה ירושלים ואחר כך נדחי ישראל יכנס. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה, אמר להם על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם... (נח יא)
...אתה מוצא ישראל אומרים לפני הקב"ה רבון העולמים ראה האיך העכו"ם משתעבדין בנו, אין להם מלאכה אחרת אלא יושבין ומיעצין עלינו, שנאמר (איכה ג') שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם. (תולדות ה)
אל תבא ביום אידם, אמר ריב"ל כשהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל לבבל היו כפותים ידיהם מאחוריהן נתונים בשלשלאות של ברזל והוליכום ערומים... (יתרו ה, וראה שם עוד)
...אמר לו הקב"ה בעונותיהם אני מוכר את ביתי לכשדים, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (ויקרא כ"ה), וזה ביתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים קל"ב) כי בחר ה' בציון איוה למושב לו. ומה היה, וישרוף את בית ה' וגו' (מ"ב כ"ה)... הוא שהקב"ה אומר, וכי תשיג יד גר, זה נבוכדנצר, ותושב, זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב, זו מלכות יון, או משפחת גר, זו מלכות אדום... (בהר א)
וכאב אנוש זו הפורעניות שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל ט' באב, ואמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם לילה זה בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב, ועל ישראל שיגלו בין אומות העולם, שכן הוא אומר (תהלים ק"ו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות... (שלח יב)
אבטליון אומר, חכמים הזהרו בדבריכם, שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ותחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים... איזהו מים הרעים, הוי אומר (תהלים ק"ו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. דבר אחר מים הרעים כמשמעו, ויש אומרים שמא יגלו לעבודה קשה. (פרק יא ד)
דבר אחר שמוני נוטרה את הכרמים, אלו ישראל שגלו לבבל עמדו עליהם נביאים שביניהם ואמרו להם הפרישו תרומות ומעשרות. אמרו להם כל עצמנו לא גלינו מארצנו אלא עד שלא הפרשנו תרומות ומעשרות, ועכשיו אתם אומרים לנו שנפריש תרומות ומעשרות... (פרק כ)
גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ... אמר הקב"ה הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים אף אני מגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים... על שמיטת הארץ, שנאמר (ויקרא כ"ו) אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו', אמר להן הקב"ה הואיל ואין אתם משמיטין אותה היא תשמט מאליה... (פרק לח ד)
...וביום הכפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות, ועל ידי כן עושים סוכה וגולין מבתיהם לסוכה, והב"ה מעלה עליהם כאלו גלו לבבל, שנאמר (מיכה ד') חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצא מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך. (פסקא אחריתא דסוכות)
...ועוד לא הניח המקום לגוים לטבוח אדם מישראל לולא ישראל שחטו תחלה את בניהם ואת בנותיהם, שנאמר (תהלים ק"ו) ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים... צרות גדולות שלא לקו בהן כל גויי הארץ לקו בהן ישראל, אשר עולל, מה הבוצר הזה מאחר שלקח מן הגפן רוב האשכולות חוזר ומקרקר עוד ומעולל עוד שאר האשכולות, אותה הדרך עשה המקום לישראל, ראשונה בא פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, פעם שניה בא תגלת פלאסר הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי (ישעיה ח') ויקח את עיון ואת בית מעכה ואת כל ארץ נפתלי (מ"ב ט"ו). פעם ג' בא שלמנאסר והגלה י' שבטים, שנאמר (מ"ב י"ח) ויגל מלך אשור את ישראל אשורה, ועוד בשבט יהודה גלו ג' גליות, בימי יהויקים עלה נבוכדנאצר והגלה את יהויקים וגלו עמו מירושלים, פעם שניה שלח נבוכדנאצר נבוזראדן ולקח יהויכין וגלות אחרת עמו, (שם כ"ה) בא נבוכדנאצר וכל חילו על ירושלים ויצר עליה, והגלה את צדקיה המלך ושאר יהודה ובנימין. (פעם ד' בא נבוכדנאצר למצרים והכה את כל היהודים היורדים שם לעזרה). בשביל כך אמר הנביא עולל יעוללו כגפן. (פרק כ)
גוים באו מקדשה, לא הניח המקום לגוים לבא למקדש ולחללו ולטמאו לולי ישראל שטימאו, מניין שכן כתיב וכשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי (יחזקאל כ"ג), ועוד לא הניח המקום לגוים לטבוח אדם מישראל לולי ישראל שחטו תחילה את בניהם ואת בנותיהם, שנאמר ויזבחו את בניהם ואת בנותיהם לשדים (תהלים ק"ו). לא הניח המקום לשרוף ספרים קדושים עד ששרפו ישראל תחילה, שנאמר ויהי כקרא יהודה שלש דלתות והשלך אל האש (ירמיה ל"ו). לא הפסיק הקב"ה נביאים קדושים מן העולם ראשונה אלא ישראל רדפו והרגו אותם...
ראשונה בא פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, פעם שנית בא תגלת פלאסר הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי (ישעיה ח') ויקח את עיון ואת בית מעכה ואת הגלילה כל ארץ נפתלי (מ"ב ט"ו). פעם ג' בא תגלת שלמנאסר והגלה י' שבטים, שנאמר (מ"ב י"ח) ויגל מלך אשור את ישראל אשורה. ועוד בשבט יהודה גלו ג' גליות, בימי יהויקים עלה נבוכדנצר והגלה את יהויקים (דה"ב ל"ו) וגלו עמו מירושלים. פעם שניה שלח נבוכדנצר נבוזראדן ולקח יהויכין וגלות אחרת עמו (שם ל"ו, מ"ב כ"ד). פעם ג' בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלים ויצר עליה והגלה את צדקיה המלך ושאר יהודה ובנימין. פעם ד' בא נבוכדנצר למצרים והכה את כל היהודים היורדים שם לעזרה (ירמיה מ"ד), בשביל כך אמר הנביא (שם ו') עולל יעולל כגפן. (מדרש תדשא כ)
עשר גלויות גלו ישראל, ארבע על ידי מלך סנחריב, וד' על ידי נבוכדנצר, וא' על ידי אספסיינוס וא' על ידי אדריינוס הרשע. פעם ראשונה עלה סנחריב והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ולקח עגל הזהב אשר עשה ירבעם בן נבט בדן והוליכן לחלח ולחבור נהר גוזן וערי מדי. בגלות זה היה מלך פקח בן רמליהו. בגלות שני עמד הושע בן אלה עבד לסנחריב שבע שנים ואחר כך עלה סנחריב פעם שניה ונטל עגל הזהב אשר בבית אל והגלה את ישראל שבנפתלי וזבולון ויששכר ולא נשתייר מהם אלא אחד משמונה, שנאמר כה אמר ה' כאשר יציל הרועה (עמוס ג'), ויהי בימי אחז מלך יהודה... ואחר ד' שנים למלכות חזקיהו עלה סנחריב והקיף על שומרון שלש שנים וילכדה בשנת שש למלכות חזקיהו והגלה ישראל שבשומרון שבט אפרים ומנשה, זו גלות שלישית. ושהה שמונה שנים ועלה והגלה (והעלה) עמו כותיים מבבל ומכוש... ועלה על יהודה והיה ביהודה ק"נ מדינות שהיו בהם שני שבטים יהודה ושמעון ולקחם עמו... וגנזן הקב"ה מפניו ונתנן לאחר הרי חושך, הרי ארבעה גלויות שגלו עשרה השבטים על ידי סנחריב.
ונשתייר מיהודה י"א רבוא ומבנימין י"ג רבוא בירושלים... עוד עלה סנחריב מכוש על ירושלים פעם חמשית והעלה עמו מאתים ואחד עשרה רבוא, והפילו הקב"ה שם, שנאמר ויצא מלאך ה' (מ"ב י"ט)... והיתה מפלתו של סנחריב בשנת י"ד למלכות חזקיה... וממפלתו של סנחריב עד שעלה נבוכדנצר בימי יהויקים מאה ושבע שנים. בשנת ארבע ליהויקים עלה נבוכדנצר פעם ראשונה והגלו משבט יהודה ואפרים ומבנימין שלשת אלפים ועשרים ושלשה ומשאר שבטים שבעת אלפים גבורים... שהיו גבורי תורה, זו גלות חמישית. ועשה נבוכדנצר ג' שנים ועלה פעם שניה והגלה ד' אלפים ושש מאות משבט יהודה ומבנימין ומשאר שבטים שבעת אלפים והחרש והמסגר... גלות זה העלה לבבל יכניה, והיא גלות ששית. בין גלות ששית לשביעית אחת עשרה שנה של מלכות צדקיהו. ובשנת תשע עשרה שנה למלכות נבוכדנצר עלה הוא פעם שלישית לאנטוכיא ושלח נבוזראדן על ירושלים וכבש לצדקיהו ושרף את ההיכל... והרג בירושלים צ' רבוא וד' רבוא חוץ ממה שנהרג על דמו של זכריה... ובשנת כ"ז למלכות נבוכדנצר לכד צור, ובשנת כ"ט למלכותו לכד מצרים ושטף ליהודים שהיו בעמון ומואב ובסביבות ארץ ישראל וירמיה וברוך הוליכן עמו למצרים, ואחר כך לקח ירמיה וברוך והגלם לבבל, וישראל שגלו למצרים הלכו לאלכסנדריא זו גלות שמינית... (מדרש עשר גלויות ויש עוד נוסחאות)
הראשונה והאחרונה ויצעקו למה, ובשתים האמצעיות ויזעקו למה, אלא שלא היה קשה על ישראל מן המלכות הראשונה והאחרונה, והרביעית וממצוקותיהם, למה שהן מתערבין במלכות הרביעית מן כל אומה ולשון, שכבר כתיב שכל מה שבקש הקב"ה לעשות בבני אברהם הראה לו את כולם. אמר לו אברהם רבון העולמים העבירן עלי כמו שאת מעבירן על בני, וכך העביר עליו. הביא עליו ארבע מלכיות ואמר לו תהא יודע שבאו עליך ועתידין שבעים אומות לשעבד בבנך, אלא הרי אני מעבירן עליהן במלכות הרביעית ומערב שבעים אומות. ואם בקשת לידע את הקץ תן דעתך במה שאירע לאברהם ואת יודעו. (מדרש חסרות ויתרות תהלים)
משל למלך ששגר את בנו למשתה, והיה יושב ומפקידו ואומר לו אל תאכל יותר מצרכיך כדי שתבא נקי לביתך. ולא השגיח הבן ההוא אלא אכל יותר מצרכו ושתה יותר מצרכו הקיא וטינף את בני המסבה, נטלוהו בידיו וברגליו וזרקוהו לאחר פלטין של מלך. כך אמר להן הקב"ה לישראל, הכנסתי אתכם לארץ טובה ורחבה לארץ זבת חלב ודבש... לא הייתם רוצים בטובה היו בפורענות. (דברים פרק יא, תתסז)
מה נשתנה הושע בן אלה שגלו עשרת השבטים בימיו, אלא עד עכשיו היתה עבודת אלילים קשורה ביחיד וקשה לפני הקב"ה להגלות את הצבור בעון יחיד, כין שבא הושע בן אלה וביטל כל המשמרות כלן, ואמר כל מי שיעלה לירושלים יעלה, ולא אמר הכל יעלו לירושלים, עליו הוא אומר ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל, עליו עלה שלמנאסר מפני ששמט קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים. (מלכים ב פרק יז רלד)
אמר רב קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל נטעו תמרים בבבל, מפני שהמתיקה מרגלת לשון לתורה, אמר רבי חנינא ברי דרבי אבהו שבע מאות מיני דגים טובים ושמונה מאות חגבים טהורים ולעוף אין מספר גלו עם ישראל לבבל... ולעתיד לבא הכל חוזרים. (ירמיה פרק ט, רפא)
...אתה מוצא כשחטאו ישראל ובקש הקב"ה להגלותם, אמר הקב"ה אם אני מגלה את ישראל תחלה עכשו נעשו חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא לסנחריב על כל האומות והגלה אותם, שנאמר ותמצא כקן ידי, וכתיב ואסיר גבולות עמים, אמר הקב"ה יהיו ישראל רואים שהגליתי עובדי אלילים ויעשו תשובה, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם, כיון שלא עשו תשובה מיד גלו... (צפניה פרק ג, תקסז)
ר' יהודה פתר קריא במלכיות, אמרי האזינה ה' בבבל, בינה הגיגי במדי, הקשיבה לקול שועי ביון, כי אליך אתפלל באדום. ולמה אמר מלכי ואלקי באדום, אלא אמרו ישראל לפני הקב"ה ראה כמה שמדות כמה גזרות גזרת עלי שאבטל אלקותך ומלכותך ממני ולא בטלנו... (תהלים ה, תרל)
מאזני מרמה תועבת ה', אמר רבי בנאה אם ראית דור שמדותיו שקר, דע שהמלכות מתגרה בו... (משלי יא, תתקמז)
...מיד ילך הקב"ה אצלה ואומר לה כעס זה למה, אמרה לפניו רבונו של עולם ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם, וקללתני קללות רעות ונעשו פני כשולי קדרה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול, אמר לה כנגד זכות אבות שעשית כך יש לך חובה וזה שכעסתי עליך שעברת על תורתי... (איכה פרק ב תתרלא)
אשר הגלה מירושלים, אמר רבא שגלה מעצמו, ולמה שני פעמים אשר הגלה, גלה עם גלות יכניה וחזר לירושלים, והגלה אותה שנית נבוכדנצר עם גלות אחרונה. (אסתר פרק ב תתרנג)
ומשמע ודומה ומשא - שאנו שומעין חרפתינו ושותקין, ונושאין עולם ודוממין, ועליה אמרה תורה אוי מי יחיה משמו א-ל (במדבר כ"ד), אוי למי שיחיה במלכות ישמעאל. (בראשית כה יד)
לכך פתח כי תקנה עבד עברי, כשתקניאם למלכיות אל ישתעבדו בהן יותר משש מלכיות, שנאמר שש שנים יעבד, בבל ומדי ופרס ויון אשור ורומי.. מהו בגפו (יצא)? אמר חס ושלום אם גרמו עונות אויבים באין עליהן באגפים כנשרים שטסים בשמים, דכתיב קלים היו רודפינו מנשרי שמים (איכה ד') רבונו שלעולם כנפים שלבטחונות תן להם, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. (שמות כא ב)
...מה הזית הזה תחלתו מר וסופו מתוק, כך ישראל כשהן בגלות הן מתמרמרין בעול המלכיות, וכשנגאלין נמתק להן... (שם כז כ)
...ועל שפם יעטה, שכיון שגלו ישראל בין האומות אין אחד מהם יכול להוציא דבר תורה מפיו... (ויקרא יג נט)
ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם - שהיו משתעבדין לעובדי ע"ז כדי שיבחינו בין עבודת המקום לעבודת המלכיות, כענין (דהי"ב י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות. (דברים ד כח)
כי תקרב אל עיר להלחם עליה, זה הוא שאמר הכתוב, אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר (תהלים ק"כ) מה אהלי קדר היום כאן ומחר אילך, כך אני מטולטלת מגירות לגירות, משכונה לשכונה, ממשך לקדר, ומקדר לאדום. רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום (שם)... ואף על פי שהן שונאין שלום אני מקדמתן בשלום, דכתיב אני שלום וכי אדבר המה למלחמה, שאפילו בשעה שהן עושין עמי מלחמה, אני קוראה להן שלום, דכתיב כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. (שם כ י)
ובגוים ההם לא תרגיע - זו גלות אחר גלות, שמאחר שאתם גולין לבין אויביכם הן חוזרין ומגלין אתכם מאצלן ממקום למקום. (שם כח סה)
ונתן ה' לך שם לב רגז, זה הפחד והמורך, וכליון עינים, זה אורך הגלות, כענין שנאמר (תהלים ס"ט) כלו עיני מיחל לאלקי. ודאבון נפש, זה העניות, כענין שנאמר (שם פ"ח) עיני דאבה מני עני... (שם)
ויתשם ה' מעל אדמתם, כזה שהוא תולש וחוזר ותולש, מכאן אמרו עשר גליות גלו ישראל, ראשונה בימי פקח בן רמליה בסוף מלכותו גלו שבט זבולון ושבט נפתלי, שנאמר בימי פקח בן רמליהו בא תגלת פלנאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת דן ואת קדש ואת חצור (מ"ב ט"ו), ומניין שערים אלו לשבט זבולון ונפתלי, שכן הוא אמור (ישעיה ח') כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי. שניה בשנה השמינית למלכות הושע בן אלה גלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, שנאמר ויער ה' את רוח פול מלך אשור ואת רוח תגלת פלנאסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה וינחם בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי (דה"א ה'). שלישית בשנה התשיעית למרדו שלהושע בן אלה גלו שאר עשרת השבטים... רביעית בשנת ארבע עשרה שנה לחזקיהו מלך יהודה, שנאמר (מ"ב י"ח) ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם, ומנין שהגלם, שכן הוא אומר (מיכה א') קרחי וגוזי על בני תענוגיך. החמישית בשנת שבע לכיבוש יהויקים שהיא שנה שלישית למרדו, שנאמר (ירמיה נ"ב) זה העם אשר הגלה נבוכדנצר בשנת שבע יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלשה, והגלה עמהן כלי בית המקדש וחנניה מישאל ועזריה. ששית זו גלות יכניה, הגלה עמו שמונה עשר אלף, שנאמר (מ"ב כ"ד) והגלה את כל ירושלים וג' עשרת אלפים גולה וג' ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף, והגלה עמהם יחזקאל ומרדכי... שביעית זו גלות צדקיה, והגלה עמו שמונה מאות ושנים ושלשים, שנאמר (שם נ"ב כ"ט) בשנת שמונה עשרה לנבוכדנצר נפש שמונה מאות שלשים ושנים. שמינית לאחר שנהרג גדליה וירדו ישראל למצרים והיו ירמיהו וברוך עמהם, ואתה שנה שנת שבע ועשרים למלכות יהויקים היתה... היא שנת שלש ועשרים למלכות נבוכדנצר, שנאמר (ירמיה נ"ב) בשנת שלש ועשרים לנבוכדנצר הגלה נבוזארדן רב טבחים יהודים שבע מאות ארבעים וחמשה. תשיעית בחרבן בית שני... עשירית בחרבן בית תר הגלה אותם אדרינוס הרשע לספרד. (דברים כט כז)
עד עלות השחר, כלומר עד שיעלה שחר לישראל, ישועת ישראל שהוא דומה לשחר, כי הגלות דומה ללילה, אומות העולם ומלכות אדום הרשעה הם נאבקים עם ישראל כדי להטעותם מדרך ה'... (בראשית לב כה)
יעקב דחזא ברוח קדישא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומא אמר, ויירא יעקב מאד וייצר לו, ופליג עמיה בגלות קדישא לתלת סטרין, הה"ד וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ולאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, ובגין דחזא בתר כן עניותא וצערא דלהון אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. (וישלח)
לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז זה יוסף, ארבע צרות שאירעו ליעקב דוגמא ארבע גליות, לבן דוגמא גלות בבל, עשו בצרתו אחר שהלך מלבן דוגמא גלות מדי, הצילני נא מיד ראשי תיבות המן, מיד אותיות מדי, וצעקת דינה שנבעלה לשכם דוגמא צרות יון, כל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחילה, וצרות ויבא רוגז של יוסף האחרון המר. והנה הד' גליות היה מחמת ד' דורות שפגמו אנוש סדום מבול הפלגה וכו'. (שם)
...אבל בגאולה הזו האחרונה כבר הבטיח דבר זה ובודאי ימלאהו, ואומר עוד, מה היא נקודת החכמה כפי השגת דעתינו בכל, שבגאולה הראשונה לא הבטיח כדבר הזה והבטיח בזו האחרונה. מפני שהשעבוד הראשון היה קל מזה והיתה תקופתו יותר קצרה מזה, ולא נתפזרה בו האומה כמו שנתקרעה בזה, אלא היו כולם במקום אחד, ולפיכך היה מספיק להם היעוד המועט והוחילו לו. אבל שעבודינו זה מחמת קשיו ואורך תקופתו ופזורנו בו, ידע בוראינו יתהדר ויתרומם שאנו לא נעמוד בו כי אם על ידי ההבטחות הגדולות והבשורות הרבות, ולפיכך עשה את הגאולה השניה עולה על הראשונה בכמה דברים... (מאמר ז פרק ו)
...וכבר ייסר את האומה הזו יסורים גדולים וממושכים, ואין ספק כי מקצתם הננו נענשים בהם, ומקצתם אנו מתנסים בהם, ולכל אחד מהן גבול ותכלית, ולא יתכן שיהו בלי תכלית, וכאשר תסתיים חיובי הוא שיפסיק מלהעניש את אלה ויגמול את אלה... (מאמר ו פרק א)
והפיץ - ויבדר ה' יתכון ביני עממיא ותתותרון בעם קליל ביני עממיא דיבדר ה' יתכון תמן בגלותא. ותיתעוקון למפלח תמן לפלחי טעוותא עובד אידיהן דבני נשא... (דברים ד כז)
ואין יתפלג דעתכון למפלח לטעותהון ואיגרי ביניכון וביני עממיא האינון לא תנוחין ולא יהוי מנח לפירסת רגליכון, ויתן מימרא דה' לכון תמן לבא דחלא דמחשיכן עינין ומפחת נפש. (שם כח סה)
ויגלינכון מימרא דה' למצרים באילפיה בגו ימא דסוף באתרא דעבדתו ואמרית לכון לא תיספון תוב מלחמי יתה, ותזדבנין תמן בשירויא לבעלי דבביכן בדמין יקירין היך מרי אומנון ומן בתר כדין דמין זולין כעבדין ואמהן עד שתיזלזלון למשתעבדא מנן ולית דמכניש. (שם שם סח)
והנה אימה - רמז לצרות וחושך של גלויות... וגם את הגוי - וגם לרבות ד' מלכיות, שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל. (בראשית טו יב ויד)
ואבדתם בגוים - כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה... (ויקרא כו לח)
והבאתי אותם - אני בעצמי אביאם, זו מדה טובה לישראל שלא יהיו אומרים הואיל וגלינו בין האמות עובדי כוכבים נעשה כמעשיהם, איני מניחם... (שם שם מא)
ועבדת שם אלהים אחרים - כתרגומו, לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס לכומרי עבודת כוכבים. בבקר תאמר מי יתן ערב - שהצרות מתחזקות תמיד, וכל שעה קללתה מרובה משלפניה... ואין קונה - שיגזרו עליך הרג וכליון. (דברים כח סד והלאה)
כעת הראשון - במסע האמצעי הגלה סנחריב רק ב' שבטים שבעבר הירדן, אבל במסע האחרון הכביד - טאטא הכל כמכבד הבית. (ישעיה ח כג)
אודך ה' - שהגלתני לכפר גלותי, או שלולי רחמיך לא הייתי ראוי לשוב. (שם יב א)
כלי גולה - כלי לשתות ומקידה קטנה ללוש בה חררה, אות לנשארים בירושלים שלא יצטרכו ללוש הבצק בגומא שבקרקע ויכנס חצץ לעיסה, ולא שמעו לו והוצרכו לכך... (יחזקאל יב ג)
ונתתי לה את כרמיה - ...דבר אחר אברר המורדים ואקיים הכשרים. ואת עמק עכור - עומק הצרות יהיו לפתח תקוה, שמתוכן ישובו אלי... (הושע ב יז)
וגלות החל - לשון חיל, או גלות הגיא, עד צרפת - שגלו משם מי' השבטים. אשר בספרד - גלות יהודה. להפותרים צרפת פרנצא, וספרד תרגם יונתן אספמיא. (עובדיה א כ)
לחם דמעה - דמצרים, בדמעות שליש - בבל שהיה שליש גלות מצרים, או גלות יוון שהיא שלישית אחר גלות מצרים בבל ופרס, ולרז"ל על ג' דמעות שהוריד עשו, דכתיב "צעקה גדולה ומרה", ועליהם זכה לחיות על חרבו. (תהלים פ ו)
צריו סביביו - ציוה שיהיו צריו סביבו, אף כשגלו לאשור ולבבל הגלה סנחריב את אויביהם עמון וכו' אצלם, והיו מקנתרים אותם. לנדה - היו לריחוק ולבוז ביניהם. (איכה א יז)
...וישנים שלא הקיצו משנת האיולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה... ורומי שהגלתנו היא מזרע כתים, וכן אמר המתרגם, "וצים מיד כתים" והוא מלכות יון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. והיו אנשים מתי מספר שהאמינו באיש ששמוהו אלוה, וכאשר האמינה רומי בימי קוסטנטין שחדש כל הדת ושם על דגלו צורת האיש ההוא ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים, על כן נקראה רומי מלכות אדום. גם כן יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט. (בראשית כז מ)
ונתתי משכני - ...ועוד כי בלכתם אל ארץ אויביכם והמקדש איננו עמכם יתהלך כבודי בתוככם... (ויקרא כו יא)
ואכלה אתכם ארץ - בהשתנות האויר והמים עליהם. (ויקרא כו לח)
כלי רועה - על הפסק מלכות ארתחשסתא הוא דריוש שהרגו אלכסנדרוס, והחלה מלכות יון הנמשכת עד היום, שהם הגלו את ישראל לאדום. חרב על זרועו - הגלות הזאת תארך עד שתכרת מלכות יון זו. (זכריה יא טז)
ויהי בימי אמרפל - המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם, ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד "אנת הוא רישא די דהבא"... (בראשית יד א, וראה שם עוד)
והנה אימה חשכה גדולה נופלת - דרשו בו רמז לשעבוד ארבע מלכיות, כי מצא הנביא בנפשו אימה ואחר כך באה בחשכה ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו כמשא כבר תכבד ממנו, אמרו אימה זו בבל, חשכה זו מדי... והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב"ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו, שארבע מלכיות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם, וזה בעל מנת עם יחטאו לפניו, ואחר כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה, שהיא גלות מצרים שכבר נענש בו. (שם טו יב)
והיה המחנה הנשאר לפליטה - ...והכונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד בני עשו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים, וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים... (שם לב ט)
כי לא יכול לו - ...והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה בדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו... ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז "ויבא יעקב שלם". (שם שם כו)
אחיכם אחר - ...ובבראשית רבה ר' יהושע בן לוי פתר בגליות, אחיכם אלו השבטים, בנימין זה יהודה ובנימין, כאשר שכלתי בב' חורבנות, לא אשכל עוד, כי ירידת יעקב למצרים רמז לגלותנו ביד אדום, כמו שאפרש, וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות, והכתוב הזה יש לו סוד גדול, כי אמר וא-ל ש-די במדת הדין יתן לכם רחמים שלפניו, יעלה אתכם ממדת הדין למדת רחמים, והמשכיל יבין... (שם מג יד)
לאלקי אביו יצחק - ...אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בב"ר, כי כאשר בא יעקב לרדת למצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו ופחד ממנו, וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כגנדו ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן... (שם מו א)
ויאמר משה אל יהושע - ... ויתכן שפחד משה פן יתגבר בחרבו מפני היותו עם נוחל החרב, מברכת הזקן שאמר לו "ועל חרבך תחיה", כי המלחמה מן המשפחה הזאת תהיא הראשונה והאחרונה לישראל, כי עמלק מזרע עשו וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאמר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום, וכאשר ינוצח הוא ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם, כאשר אמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה". והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר. (שמות יז ט)
אף אני - ...ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות הראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו... כי היו עובדי עכו"ם ועושים כל הרעות, וזה שאמר "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא, והעונשים עליה חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו...
אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זו ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזהיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ויעבדו עכו"ם כלל, אבל אמר "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקיו", כי מפני שיעבור על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני... ושם אמר בקללות "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר", שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד... וכן "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", היא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו... שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם, וכן "ועבדת את אויביך" היא עבודתנו שעבדנו הרומיים בארצנו...
וכן מה שאמר "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היתה טובה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמהו, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם... (ויקרא כו טז)
או אז יכנע - ...שמא אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם, יכפרו על עונם ביסוריהם, לשון רש"י, והנכון בעיני עד זמן יכנע לבבם הערל או זמן ירצו את עונם באורך הגלות... ועל דעתי ירמוז כי אחר הוידוי ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם, עד שיכנע לבבם הערל והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר ויאמרו צרינו ויהי כאשר שמעו אויבינו, והארץ ביד העמים היתה כמו שאמר עזרא בתפלתו... (שם שם מא)
ונשארתם מתי מספר בגוים - יאמר שנשארו מועטים בכל גוי וגוי עם הגוים אשר ינהג אותנו השם, כי בארבע רוחות השמים יפזר אותנו, אבל בכללנו רבים אנחנו שבח לא-ל. (דברים ד כז)
ודע כי התוכחות במארה ובמהומה וגו' הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ... וכאשר נלכדה גם היא (ירושלים) או נתקיים "ונסחתם מעל האדמה", ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים והפיצך ה' בכל העמים וגו'. והכתובים הבאים אחר כן עונשים בגלות, וכן "והיו חייך תלויים לך מנגד", מפני פחדותנו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזרות תמיד. והנכון שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חורבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו "והשיבך ה' מצרים באניות", שהיה זה כאשר גלו להוציאם מן הארץ...
אבל אחרי היותנו בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאנינו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות בשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם". וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי סוד הברית הזאת, וכי היא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית, ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו. (שם כח מב)
אמרתי אפאיהם - ...שאשימם במקום פאה, וכענין שיאמרו עליהם גם אי הם, שלא ישאר שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם אים. והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים... כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת... אשביתה מאנוש זכרם - גלותנו בין העכו"ם אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב, ויורה זה כי בגלותינו עתה תמה זכות אבות, ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול... (שם לב כו)
כי אשא אל שמים - ...והזכירה (השירה) הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה, וידעו כי כל זה נתקיים ויהי כן. ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם, והטעם כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק שלא יעשו כמעשיהם ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו עכו"ם שלהם... וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח... (שם לב מ)
ששזפתני השמש - כלומר אני שרויה עם בני העובדים בפרך את כל עבודתם בשדה... שמוני נוטרה - אני טרודה לעשות צרכי האומות ולשמור אותם, ואין לי פנאי לשמור אומתי, כי אינם על אדמתם ואני עמהם בגלותם. (שיר השירים א ו)
צאי לך בעקבי הצאן - שתנהיגי בניך במוסר הטוב והיושר והיראה והכושר ולהחזיק בעבודה ובאמונתם, ויתנהגו כמנהג האבות והרועים, לא בחוקות הגוים... ועל זה הבטיח דניאל באורך זמן הגלות הזה שיהיו ישראל שומרים תורתם ומחזיקים באמונתם, כדכתיב "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". (דניאל י"ב). (שם שם ח)
וללקוט שושנים - היא המחשבה, זוהר החכמה לשש קצוות, וכל זה בימי הגלות אשר אין זבח ותודה ומנחה, והדברים הרוחניים מתעלים ונמשכים אל מקום יניקתם... (שם ו ב, ועיין שם עוד)
אחות לנו קטנה - המשל על ישראל שהם בגלות נבזים ושפלים, ושדים אין לה - אין להם מקום הנקה לפי שהם יוצאין מארץ החיים, ונפרדים ממקום התורה, כדכתיב כי מציון תצא תורה, ובגלות הוא אומר (דהי"ב ט"ו) "וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא תורה"... שם ח ח)
...ואחריהם יתפסו מלכותם היוונים, וגם הם מושלים בעמך, ואחרי כן יגברו עליהם הרומיים והם ישתעבדו בישראל עד עת קץ, כי לא תכרת מלכותם אלא על ידי המשיח הגואל. וידוע כי רומי הגלתנו בימי טיטוס ואספסינוס, לא ישמעאלים, לכן בכל מקום שאנו בגלות רומי אנחנו, כי עוד לא הטהרנו עד היום. ודע כי אנו הסומכים על דעת רז"ל חושבים כי אנו היום בגלות אדום, ושאין לנו עמידה ממנה עד בא המשיח, כאשר אמר אבינו הזקן, "והיה כאשר תריד" וגו', והכונה בזה כי האדומיים היו הראשונים שטעו אחרי האיש שטען שהוא משיח וכו', והם באו ארץ אדום ופשטה טעותם עד רומי... לכן תחשב רומי ואדום מלכות אחת אף על פי שהן אומות שונות... (ספר הגאולה שער ג)
קחה לי - להקריבם, ובזה ארמוז ענין ישיבתם בארץ וגלותם, ואכרות ברית. ורמז שכל זמן שיקריבו כראוי לא יגלו. והשילוש רמז לג' גליות, מצרים, בבל ורומי, ועל פרס ובבל שגם הטיבו לישראל ונתנו הכח והתפארת לא-ל אמר איל בלשון זכר, גוזל - תרגם יונתן יונה והוא האמת, שנקבתו לא תזקק לזכר אחר מות בעלה, וכן ישראל בגלות לא שכחנו שם א-ל. (בראשית טו ט)
וירד העיט על הפגרים - השלמים, רמז שבכל דור עומדים עלינו, והקב"ה מצילנו מידם בזכות אברהם. (שם שם יא)
עלטה - החושך החזק, ורומז בזה לשאר גלויות שיצורפו בהם ישראל צירוף אחר צירוף. עשן - רמז לאף ה' באורך הגלות האחרון הזה עם צרותיו. לפיד - רמז לכריתת הברית שיזכר אותו שלא לכלותם, ושיכלו האומות המשעבדות על ידי האש. (שם שם יז)
וזרעו יהיה מלא הגוים - בגלות ימלאו ארצות עמים. (שם מח יט)
ואבדה חכמת - בגלות וטלטול, שלא תהיה להם עצה להנצל, או יהיו רק חכמים להרע. (ישעיה כט יד)
צרפתיך - לא הכרתיך כי אם צרפתיך, אם הייתי מכרית הרשעים היו נשארים רק מעטים מכם, על כן צרפתים בשעבוד וכל ענוים כבתוכחה. (שם מח י)
גרתי משך - שנמשכה גלותי מאד, ושכנתי עם רעים. קדר - שרוב גלות ישראל בין ישמעאלים. (שם קכ ה)
...כן יעשה החסיד בצרות הכוללות, כשיעבירו בלבולי המחשבה על לבו את אורך הגלות ופזור האומה ומה שהגיע אליה מהדלות והמיעוט, ויתנחם תחילה בצידוק הדין כאשר אמרתי, אחר כך בניכוי עונותיו, ובשכר הצפון על כך לעולם הבא, ובהדבק בענין האלקי בעולם הזה. ואם השטן ייאשנו מזה באמרו התחיינה העצמות האלה, לגודל המצב הרע שנכחדנו מגוי ונשכח זכרנו, אזי יחשוב באיכות יציאת מצרים ובכל מה שנאמר ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו", ולא יהיה קשה בעיניו איך נשוב למצבנו הקודם, גם אם ישאר מאתנו רק אחד... (מאמר ג יא)
אמר החבר, הדין עמך שתחרפנו בזה, מפני שאנו סובלים הגלות מבלי תולדה (תוצאה והשתנות לטובה). אבל חשבתי על החשובים מעמינו, שהיו יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשם במלה אחת שיאמרוה בלי טורח, וישובו בני חורין ותרום ידם על מעבידיהם, ואינם עושים זאת (להמיר דתם ח"ו) בעבור שמירת תורתם, הלא די בקורבה הזאת להפגיע (להתפלל) ולכפר עוונות רבים. ואילו היה מה שאתה מבקש ממני (שבדתות האחרות מכבדים את הנזירים והסובלים), לא היינו מתעכבים בגלות הזאת. ועוד שיש לאלקים בנו סוד וחכמה (להשאיר אותנו בגלות), כהחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול לארץ, והוא משתנה אל הארץ, המים והזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש... עד אשר יזכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין האלוקי, כצורת הזרע עושה העץ שבו פרי כפרי אשר היה זרעו ממנה... (מאמר ד כג)
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי... וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח. (תשובה פרק ב ד)
כל אלו הבנים הילודים מהם הם המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן. (אסורי ביאה פרק כא יג)
...ומשנה מעשיו וגולה ממקומו, שגלות מכפרת כי גורמת להכניע ולהיות עניו ושפל... (כ)
...ומפני שהחטא הוא סבת הגלות והפורענות נחלק לשלשה חלקים חלקי החטא המחשבה וחטא הדבור וחטא המעשה, לכך יש על המשכיל להתעורר על קץ גלותנו זה שראוי להיות ג' חלקים יותר על גלות מצרים, כי מתוך שעמדו במצרים ת"ל שנה על חטא הדבור קל וחומר בבית ראשון שעבדנו ע"ז וחטאנו בג' חלקי החטא במחשבה בדבור ובמעשה נגזר עלינו ת"ל שנה כנגד הדבור, ת"ל כנגד המחשבה, ת"ל כנגד המעשה. וזה חשבון דניאל (דניאל י"ב) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ומאתים שהם ג' פעמים ת"ל... (בראשית יב יג)
אעלך גם עלה - ...ועל דרך הקבלה אנכי ארד עמך מצרימה רמז לשכינה שירדה עמהם למצרים... וכדי לרמוז על זאת תרגם אונקלוס אנא אחות ולא תרגם אנא אתגלי... ואחר שהוא מכוין בכל מקום להרחיק הגשמות ובורח מלהזכיר מלה המורה עליו היה לו לתרגם גם בכאן אנא אתגלי, אבל תרגם אנא אחות, רצה לרמוז על המאמר הזה גלו למצרים שכינה עמהם... ומה שהזכיר הכתוב מצרימה בתוספת ה"א, וכן עלה אות ה"א רמז לשכינה, ועל כן נרמזת הה"א הירידה גם בעליה... והיא ה"א אחרונה שבשם והיא שפרנסה וכלכלה את כל ארץ מצרים בחמש שני הרעב... והה"א הזאת עם ישראל בכל הגליות... וזהו לשון עמך מלשון צרה רמז למה שכתוב (תהלים צ"א) "עמו אנכי בצרה". גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מ"ג) "למענכם שלחתי בבלה"... נמצאת למד שהה"א הזאת רמוזה רשומה בכל הגליות מצרים ובבל ואדום, וזהו שהזכיר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה... וכין שהה"א הזאת ירדה עם יעקב ושבעים נפש למצרים, אין לך לתמוה על רבוי הברכה שבזרעם, לפי שהשכינה היתה עמהם והיתה ביניהם, ושם צוה ה' את הברכה... (שם מו ד)
הבה נתחכמה לו - ...והוא ית' הפר עצתם והאביד חכמתם... וכמו כן יארע לנו בגלותנו זה בכל דור ודור חושבים עלינו מחשבות רעות והם מתחכמים להאבידנו מן העולם ואין לאל ידם, כי לא כן מחשבות השי"ת, וכמו שדרשו רז"ל וכאשר יענו אותו כן ירבה, אמר הקב"ה אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה... שאל פיליפוס את רבי אלעשה לא כך אמר הנביא (מלאכי א') "כי תאמר אדום רוששנו ונשוב ונבנה חרבות, כה אמר ה' אלקים המה יבנו ואני אהרוס", וכל מה שבנינו קיים. אמר לו לא דבר הכתוב כנגד הבנין אלא כנגד העצות שכל זמן שאתם יושבים בכל שנה ושנה וחושבים לכלותנו הוא הורס עצתכם. אמרו לו חייך כך הוא אנו יושבין בכל שנה ושנה לכלותכם, ואתי חד סב מבטל לן... (שמות א י)
וירא אלקים את בני ישראל - ...ומכאן ראיה ברורה שכל זמן שישראל בגלות השפע והאצילות נפסק מן המרכבה ומאור הפנים רחוק מהדעת, ואז הבנים גולים, וכשחוזרים בתשובה הוא ממשיך רחמיו אל הדעת ואוהב את הבנים כבתחלה, ואז הבנים נגאלים... (שם ב כה)
למה הרעותה - ...וכן בכאן היתה תשובת הקב"ה למשה עתה תראה אשר אעשה, יאמר היסורין האלה לישראל אינן אלא לכפול שכר על שכרם, זהו עתה תראה... ודע כי עניני הגלות הזה הראשון רמז לעניני גלותנו זה האחרון שאנו עומדים בו בשעבוד ויסורין ברשות מלכות ארם ואנו מצפין לישועת השי"ת... ואם תתאחר הגאולה הכל להוסיף לנו שכר טוב ולהטיב אותנו באחריתנו, וכדי להוסיף פורענות ועונש לאותם המשתעבדים בנו... כן בגאולתנו זאת העתידה בהגלות הגואל האחרון תתעורר השנאה בין העכו"ם לישראל, ויוסיפו שעבוד על שעבודם, ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה כדי להתעות את העכו"ם ולהקשות את לבם, שכן מצינו בגאולת מצרים... (שם ה כב)
ואף גם זאת - על דרך הפשט יאמר אף על פי שאני עתיד להביא אליהם זאת הפורענות לא אמאסם בגלות, אבל אשמור להם הברית. ועל דרך המדרש, אמר זאת על התורה שכתוב בה וזאת התורה, ובא לרמוז שהתורה לא תזוז מהם אפילו בהיותם בגלות בארץ אויביהם... ועל דרך הקבלה ואף גם זאת, לרבות כנסת ישראל שנקראת זאת, שנאמר (תהלים קי"ח) "מאת ה' היתה זאת", והכוונה שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם... (ויקרא כו מד)
וכשישאל אדם מה נשתנה העם הזה משאר העמים, שהם משועבדים לאומות העולם, והולכין בגלות, והלא מצינו בדורות הראשונים, שכל אומה שהיו רעים וחטאים היה הקב"ה מכלה אותם מן העולם, מדוע לא ינהג כן בישראל, תשובת הדבר ידוע כי אורך הגלות הזאת מתמיה מאד, וירידת ישראל מופלאה, ואי אפשר שיכלה אותם מן העולם, שהם קיום העולם, וענינם נקשר בקשר אמיץ, וכענין שהזכיר יהושע "והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול". ולכך גזר עליהם הגלות הפיזור והשעבוד בין האומות.
וטעם הפיזור לדעתי לשני ענינים, שיתפשטו ישראל בין העמים שאין בהם תבונה וילמדו האומות מהם מציאות השי"ת וענין ההשגחה השופעת בבני אדם. והטעם השני, לפי שחטאו ישראל בארץ הקדושה שהיא נקודת העולם ואמצעות האקלימים והסיעו עצמם מן הנקודה העליונה הנקראת קו האמצעי של מעלה, מכוונת נגד קו האמצעי של מטה, וחיללו את קדושתו והוציאו עצמן מרשותו ונשארו ברשות שאר הכחות העליונים, לפיכך נגזר עליהם גלות אל יתר הקצוות מן הארץ שהיא נקודה התחתונה מדה כנגד מדה. ועם הגלות והשיעבוד עוונותינו מתמרקין, ואנו ניצולין בו מדינה של גיהנם. (כד הקמח גאולה א)
וקרא הכתוב לצור שהיא רומי "דומה", אולי מפני שכל הגלויות שגלו ישראל נגלה הקץ שלהן, והיו יודעים זמן כל אחד, אבל הגלות הזה של מלכות אדום מפני שקצו נעלם וסתום וחתום קראו הכתוב "דומה". ועוד נקרא דומה לפי שד' מלכיות נמשלות לד' חיות, וכל החיות מזכירין הנביאים בשמן חוץ מן הד' שלא יזכירוה בשמה לעולם... (שם)
...ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחיללו את השבת, כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם חיללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות. ועוד מפני שהשבת קרויה מנוחה, וכן ארץ ישראל נקראה מנוחה, דכתיב "אל המנוחה ואל הנחלה"... (כד הקמח שבת)
היינו כחולמים - צרות הגלות יהיו אז בעינינו כחלום ולא נחשבם כלל. או בעודנו בגלות חולמים תמיד על הגאולה. משך הזרע - שישראל מקיימים המצות בגלות בדמע מיראה מהצרות, ובעת הגאולה יקבלו גמולם. (תהלים קמו א וי)
ויתגל - אותיות גליות, שגלו על ידי היין. (בראשית ט כא)
ועלטה היה - ראשי תיבות בהיפך תוהו, שהראה לו הגליות שדומין לתוהו. (שם טו יז)
וצא הלחם - ב' במסורה, וצא השדה, וצא הלחם בעמלק, כבבראשית רבה, כליך זה בבל, שבאו לשם כלי בית המקדש, תליך זה מדי, על שם המן שנתלה והיה ממדי. קשתך זה יוון, השדה זה אדום. ורמז לו כל ד' גליות שעתידין ליפול בידי ישראל שהקב"ה ילחם להם. (שם כז ג)
גרתי - ואידך במסורה אויה לי כי גרתי משך (תהלים ק"כ), בשביל שיעקב ירא מעשו וקראו אדוני, והקב"ה כבר הבטיחו "ושמרתיך בכל אשר תלך", בזה גרם לבניו שנעשו גרים בין האומות. (שם לב ה)
ויסתר משה פניו - ואידך "ויסתר עמל מעיני" (איוב ב'), שאילו היה מביט בזיו השכינה בתוך הסנה ומבקש רחמים על ישראל לא היו גולים יותר, כי הסנה הוא סימן עמו אנכי בצרה. (שמות ג ו)
שלח - רמז לשל"ח שיצאו בגלות, שבג' אלפים של"ח חרב הבית.. (במדבר יג ב)
בעמים - בגימטריא בין הבבליים, בגוים - בגימטריא ובמדי, ינהג - בגימטריא ביון, שמה בגימטריא מרומיים. (דברים ד כז)
ועבדתם שם אלהים - ואינו אומר אלהים אחרים כמו בכל מקום, רמז שישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הם. (שם שם כח)
אזלת יד - בגימטריא זו גלות, כי יראה כי אזלת בגימטריא אין בהם תורה. (שם לב לט)
ספר הבהיר, וה' נתן חכמה לשלמה, משל למה הדבר דומה למלך שהשיא בתו לבנו ונתנה לו במתנה וכו', על כן אמר לה הקב"ה כמו ששתקת וסבלת גדופי שמעי בן גרא שהיה מבחורים, כן סבלת צער הגלות, זהו "לבלתי אחרי הבחורים, דל ועשיר", רמז לטיטוס ונבוכדנצר, "ועתה בתי אל תיראי כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את", כד"א אשת חיל עטרת בעלה, וכתיב אשת חיל מי ימצא וגו', "ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל" וגו', רוצה לומר ליני בלילה בזמן הגלות שנמשל ללילה, כד"א "תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער", שהרמז לכחות האומות, והיה בבקר בזמן הגאולה, אם יגאלך טוב, כלומר אם תהיי ראויה להגאל מחמת מעשים טובים שעשו ישראל יגאל, ואם לאו "וגאלתיך אנכי חי ה'" כד"א למעני למעני אעשה... (בראשית)
וזה שידוע שהגלות הזה שאנחנו בו היום, הוא הגלות שנתחייב לנו בחורבן הבית הראשון, אלא שבני בבל נפקדו ברשיון כורש מלך פרס, והיו תחת ממשלתו ולא נגאלו לעולם... ולפעמים היו מורדים ביוונים, והפליג ה' לעשות עמהם נס כאשר היו ראויים... ולזה האמת הגמור לפי מה שיראה, שהגלות הזה שאנחנו בו הוא הגלות שנמשך מחורבן הראשון שנרמז בתורה - "ונושנתם בארץ" וגו', אלא שבימות עזרא נפקדו. הנה שלא היתה גאולה שלמה אלא פקידה בלבד... והתבאר אם כן שאין מקום לתפוש עלינו מאריכות הגלות הזאת, וכל שכן שכבר יראה שפרי הגלות הזאת מופלג מאד, שהיסורין בעולם הזה אוצר גדול ופרקליט לעולם הבא. ויתכן שכמו גלות מצרים היתה הצעה לשומנו משועבדים לעבודת ה', כן בגלותנו זה, אחר שלא הספיק מה שעבר עלינו מחסדי השי"ת לשומנו שלמים באהבתו, גזרה חכמתו הגלות הגדול הזה, אם להכניס הלבבות בתכלית מה שאפשר, ואם להוסיף עמנו חסדים ובקבצנו אחר הגלות הנושן הזה לבלתי נלך כפעם בפעם בשרירות לבנו ולהוסיף אומץ באהבתו ובעבודתו. והוא הטוב הנמשך לכלל אומתנו ולזולתנו, אם למה שנהיה נכונים למשכם לעבודת השם באחרית הימים, ואם למה שבזכות האומה הזאת ימשך להם תועלת, כמו שאמרו חז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וזו כוונת הנביא בפרשת "הנה ישכיל עבדי". (מאמר ג כלל ה פרק ב)
...ואין ספק שכל הגלויות והשמדות שעברו עלינו חשבם השי"ת לטובה, להתיש ממנו הכח החמרי מה שלא נחלש מכח התורה והמצוות, וכמו שאמר (דברים ל') "כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה'". (בראשית כה כז)
האיש האלקי מתגורר בארץ הלזו, וכמקרה הגר יקרהו, והוא תושב אל העליונים ומכין את מושבו שם, ויצטרך לסבול בזה מקצת מקרי הגר שאינו חושש על כבודו, ויסבל חרפת עוני ומלאכה נמבזה, כי ריווח הממון לנגד עיניו, ולא ירצה להתחתן עם יושבי הארץ, וכן בימי היותנו בגולה, השי"ת אינו חושש לכבוד שמו המחולל בגוים... (שם מב א)
...ובטענה זו בא משה רבינו ע"ה לפני ה', למה יאמרו מצרים וכו', שכל הנפלאות והנוראות שעשה למענם היו ללא תכלית, כי אם לבחינה רעה להרוג אותם. ועל זה אנו סומכים בגלותנו, כי יעשה למען שמו המחולל בגוים... (שם כ א)
...כי פיזר את ישראל בין האומות למען תהיה קריאה עצומה באזניהם שיכירו אותם ואת מנהגיהם ודרך תורתם, ויחפצו בה ויקבלוה. והנה הם רואים ואינם שמים לבם, על כן תתהפך השטה, "עבדי ישמחו ואתם תבושו" וגו'. (ויקרא יא א)
לא מאסתים - שאף אם לא תעמוד להם זכות אבות להושיעם מהגלות, תעמוד להם שלא אמאס אותם, ואשים עיני עליהם לטובה עד תום גלותם, שאז ירצו עוונם... (שם כו מד)
אתה הראית לדעת - ולדעתי היתה זו העצומה שבהשגחות שהשגיח הקב"ה עלינו, שהקדים רפואה למכת גלותנו ופרסם התורה וקבלתה בין האומות, כך שישראל הגולים ביניהם לא ישכחו עיקר התורה, אחר שגם האומות ההם מודים באמיתותה ומגדלים אותה, והחילוק רק באופן הבנתה. (דברים ד לה)
ישא ה' עליך גוי - אחר שיצאו מגלות בבל כדלעיל, אמר על הגלות שאנו בה עכשיו כי הכל אחת... ועבדת שם אלהים - על כמה אלפים ורבבות בגלותנו זו שהמירו דתם לסבת הגזירות, ועליהם אמר "ובגוים ההם לא תרגיע", שיחרפו ויבזו אותם תמיד, ויעלילו עליהם, ומה גם בזמנינו שעלה עשן השמימה בכל מלכיות ספרד, שלישיתם שרף האש, שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא, והנשארים יחיו בפחד גדול, ונקבעה עליהם עבדות עולמית ביד המלכים, שהיהודים בגלותם סגולת המלכים והשרים ברוך ה'. (שם כח מט וסד)
בכל הגוים - אפילו בעוד עול הגוים על צוארם ישובו, ואז ושב ה' - יקל עולם מעל צוארם ואז תתחזק עוד במעשים... (שם ל א וג)
הסתר אסתיר - יוסיף הסתר על שפנו אחר עבודת אלילים, והחליטו שאין א-לוה בקרבם, וזאת תהיה הסבה לגודל ענשם ואורך הגלות עד שיכנע לבבם ויבואו להכרה שלמה. (שם לא יח)
אל גנת אגוז - שהאגוז נותן פריו רק על ידי מכות וחבטות, וכן על ידי סיבלה באה לידי הכרה שחטאה. (שיר השירים ו יא)
ישבה בדד - באו עליה פתאום ג' מכות גדולות, שהרגיל בחיים מדיניים בחברה ישב פתאום בדד, והיקר בשכלו ישבות בבדידותו מכל מעשיו, ושר ומושל גדול ירד מגדולתו לעבדות. (איכה א א)
ואתכם אזרה בגוים - כי מחורבן בית ראשון ושני באו הרבה לספרד וצרפת ושאר מלכויות, ושם גם כן לא יונח להם. ואין נראה כהרמב"ן שתוכחה זו על בית ראשון, ושבכי תבא על בית שני, אלא המוסר הזה על גלות י' השבטים, וגלות בית ראשון על השמטות, ועל שאר העבירות באה עוד גלות רומי. ופקידת בבל היתה שישובו ויתפללו בכל לב ואחר כך תבא הגאולה השלמה, והם אחזו בעונות אבותיהם, ונתחדשו ביניהם כת צדוק וביתוס וכו', ולכן לא זכו לנבואה ושאר דברים קדושים. ובהתחבר עוונותיהם ועונות אבותיהם נתחייבו גלות יותר ארוכה וקשה. (ויקרא כו לג)
ראוי שנדע שהתוכחה ברוח הקודש, להרמב"ן ושאר מפרשים תוכחה זו נגד גלותנו, ונראה שיש בשתי התוכחות דברים הרומזים לשתי הגלויות, וגם הגאולות היו שתים, וגאולה של בית שני לא היתה שלמה, שעלו רק מעט ולא מכל הארצות שהיו שם, ורק הפסולת באו, ולא היו בני חורין לגמרי, אם כן הגלות הראשונה נמשכת עוד היום. וכן פירוש "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", גם הרג קידוש השם וגירוש אנגליטירה, ובפרט הגירוש מצרפת שמתו מהם כפלים כיוצאי מצרים, ועתה גירוש ספרד הגדול מכל... ועד פסוק "ישא ה עליך" וגו' מדבר מגלות א' ואחר כך מבית שני. (דברים כח טו)
זרע תוציא - קללה על הנשארים בארץ או עליהם בגלותם, שלא יצליחו כבבליים, ולא כברמב"ן, כי אם מצאנו מנוח בסחורה ובעמל ידינו, הנה בעבודת האדמה בה יבורך גבר נתקללה ארצנו עד שנמנעו היהודים ממנה, כל שכן בארץ הנבחרת שפנה הודה ולא נתנה יבולה כימי קדם. (שם שם לח)
ונסחתם - על פיזורם בכל הארצות, ועבדתם שם - שיצאו רבים מהדת מרוב צרות. לב רגז - בגלות יאבדו גבורתם ויפחדו, וגם היוצאים מהדת, שהם בעושר כבוד ומעלה לא תוסר מהם היראה. (שם שם כט והלאה)
בפרשי יהושע עד מלכים גורשתי מפורטוגל על לא חמס בכפי לספרד. ושם פירשתי ג' ספרים הראשונים. וברצותי להתחיל מלכים קראני המלך לעבודתו עד שנת מזר"ה ישראל, שכבש את העיר גרנטה, ונדר לגרש את ישראל. וקראתי למלך וניחר גרוני, ויאטם אזנו, והמלכה עומדת על ימינו לשטנו, ותהי חרדה גדולה, וילכו בלא כח ש' אלף רגלי, והנה צרה וחשכה ומצאום צרות רבות... (מלכים א א א)
וראוי שתדע כי אירקוליש הגדול שהיה ביוון ויצא לכבוש את העולם מלך בספרד, ונכסף שוב למולדתו, והיה מהשרים שהחריבו את טרויה בפעם הג', ונתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אישפאן, ובתו נישאה לאחד משרי יוון שהיו בחורבן ירושלים, והביא גולים למחוז אנדאלוזיה, ובנו את לוזינה על שם לוז, ואת טוליטולא על שם טלטולם, ולא חזרו לבית שני כי לא היתה גאולה שלמה. ומשם התפשטו לצרפת ולאנגליה, ועליהם אמר "וגלות החיל הזה וגו' עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד". ומצאתי בספרי מלכי ספרד הקודמים שבחורבן שני הגלה הקיסר נ' אלף בתי יהודים לספרד. (מלכים ב כה כט)
ומאיי הים - ארצות המערב, שבאו אליהן בחורבן בית ראשון ושני באניות... (ישעיה יא יא)
אומר לצפון תני - לדעתי רומז בפרשה זו על מה שקרה בספרד, שנשתמדו מגלות ירושלים כפלים כיוצאי מצרים מתוקף הצרות, ולבם נכון עם ה'. וניבא הנביא שישובו אל ה', ועל זה אמר "כי תעבר במים אתך אני" וגו', אלו המים הזידונים שנטבלו בהם. "וכי תלך במו אש לא תיכוה", ששרפו מהם לאלפים, והבטיחם הנביא שהחסידים שבהם ימלטו לארץ ישמעאל והתוגר וישבו שם... וראינו שה' העיר לב כל מלכי המערב לגרש היהודים מארצותיהם, והתחיל באנגליה ואחר כך בצרפת כמה פעמים, ורלב"ג העיד שנתגרשו כפלים כיוצאי מצרים, ומקרוב גורשו מדוכסוס סאבוי לונבארדיה טושקאנא, וכולם עוברים נגד ארץ ישראל, ובאופן זה מתקבצים על ארץ הקודש, וזה שאמר "אומר לצפון תני" וגו'. (שם מג ו)
ובדבר - שפעמים רבות יתחיל ביהודים, ומהם ידבק בגוים, ומה גם עתה בעת הגירושים ממלכות ספרד לפורטוגל, איטליא והישמעאלים, מפני הליכתם לארץ ואויר אחרים ידבק בהם הרבה. וגם הרעב - כי בבא בצורת לא ימכרו ליהודי כי אם בפי שנים ממחירו. (ירמיה כט יז)
והולכתיה המדברה - אטלטלם בגלות שישובו ויצורפו, כמו שאנו רואים כיום לאלפים ומאות מטלטלים וסובלים מהרעות מה שלא ישוער, וילכו לבקש דבר ה' וקיום דתו. (הושע ב טז)
בספרד - שהלכו לשם מגלות בית ראשון, שהוליכם פירו מלך ספרד... ולא זכר כאן אנגליטירא שהלכו אז גם לשם, כי נחשבת לחלק מצרפת, ואף שעתה אין איש מישראל בצרפת ובספרד, לא איש א-ל ויכזב, והיעוד יתקיים באותם שיצאו משם או בבניהם, או באנוסים שנשארו שם לרבבות, ובקשו את ה' אלקיהם. (עובדיה א כ)
...ולמדנו מכל זה מעלת דניאל, ושראוי לנהוג בגלות בפרישות כמוהו. (דניאל א כ)
כעפר הארץ - כשיושפלו עד עפר אז יפרצו בכל מקום. ונברכו בך - כענין כהני ה' תקראו. (בראשית כח יד)
אלה תולדות יעקב - קורות, שעד עתה היו עניניו כקורות גלות א', ומעתה היו כבבית שני וחורבנו וגלותו והגאולה לקץ הימין. (שם לז ב)
והתמכרתם שם - תשתדלו לעשות כל מיני מלאכות להתפרנס, ואין חפץ במלאכתך. (דברים כח סח)
אפאיהם - אשאיר מעט מהם אחר שלא השגתי שלמותם במתן תורה וארץ ישראל ובגלות, וכאמרו "תהיה פליטה ובשרידים אשר ה' קורא". (שם לב כו)
...האחד תועלת המלאכה, כי היא מצלת מן החטא... כי לו היו מזונותיו מצויין בלא עמל וטורח היה עיר פרא נמשך אחרי החומר והיתה בריאתו לבטלה, ועתה שהוצרך להתחכם בעניניו הצריכים לו נכנסה בו עצה וחכמה להכיר בוראו, ובראות השי"ת בחכמתו כי לא יספיק זה לזכות את בניו כלם לעולם הבא, הפליא עוד לענותם ביסורי הגלות, כי הדרך הא' לא יספיק כי אם לזכות אחד מני אלף... (אבות ב ב)
...וזה טעם יסורי ישראל בגלות, כי השי"ת חפץ להראות זכותנו הגדול לכל, למען נזכה ונירש חיי העולם הבא, ובתנאי שנקבל הגלות בסבר פנים יפות. (שם ה ג)
עד אנה ה' תשכחני נצח - ידוע כי גלות בבל היה הקצר שבגליות, ואיך יתכן שיאמר עליו "נצח"? אבל האמת הברור שירמזו לנבואה שנפסקה מעת החרבן ולא שבה עוד אלינו, ועליה היה דוה. ודע כי המדה אשר ממנה יונקים הנביאים נקראת נצח... עד אנה תסתיר - במדי, על זה הגלות נאמר ברוח הקודש (תהלים כ"ב) "ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע", והיו ישראל קצתם בארץ ישראל וקצתם מארץ מדי, והסתיר פניו מהם על דבר סעודת אחשורוש. עד אנה אשית עצות - ידוע כי בגלות יון נועצו על נפשותיהם לצוד אותם, והם השתדלו בכל כחם להנצל נפשם מני שחת, ומסרו עצמם על קדושת התורה והמצות... עד אנה ירום אויבי עלי - הגלות הארוך הזה הקשה שבכלם... ואף על פי שבכלם נאמר "בשם ה' כי אמילם", אמת הדבר כי אין עוזר כי אם מאתו, אבל היו שם קצת זכיות מחסידי האומות, אבל בזה הגלות כתיב (ישעיה מ"ח) "למעני למעני אעשה כי איך יחל"... (תהלים יג ב, וראה שם עוד)
הוי קל לראש... ואפשר עוד שהשמיענו שהאדם יקבל עליו עול הגלות בשמחה ובטוב לבב, כיון שהוא רצון אלקים, וזה שאמר קל לראש, כלומר לראש ולשר ושופט המדינה תהיה קל לו לעשות רצונו, על דרך הוו זהירין ברשות, ואמר ונוח לתשחורת, כלומר אף אם יקח אותך אנגריא לכבד ולרבץ בית התבן ובית הבקר... והוי מקבל את כל האדם בשמחה, כלומר כל אדם שיבא לך לעשות שום דבר להרע או להיטיב קבל אותו בשמחה, לפי שאפילו שיבא להרע לך הוא שלוחו ית'... (אבות ג טז)
גלות באה לעולם וכו'... וכל אלו הדברים יובן איך הם מדה כנגד מדה, כי לפי שהם ברצון נפשם עבדו ע"א על כן הם הולכים בגלות, ושם יעבדו אלהים אחרים, שכן כתוב "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים" וגו'. וגילוי עריות הוא גם כן מדה כנגד מדה, כמו שהם גלו עריות, כך כאשר יגלו מעל שלחן אביהם וילכו בשבי, אז בנות ישראל תשכבנה מהעכו"ם, כמד"א "נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה" וגו'. הגלות מדה כנגד מדה על שפיכות דמים, כי כמו שהם שפכו דמים כמים סביבות ירושלים ואין קובר, הנשארים ימקו בעונם כי ילכו בשבי ובכל עת למיתה הם עומדים ובכל שעה טועמים טעם מיתה. וכן שמטת הארץ מדה כנגד מדה... (שם ה יא)
...הצדיק היושב בארץ ישראל מיחד העולם הבא שנברא ביו"ד והארץ עד לרקיע חמש מאות שנה שהוא רמז לה"א שניה של שם, האדם שבארץ עומד על רגליו רמז לוי"ו, הארץ אשר הוא יושב עליה רמז לה"א אחרונה שבשם, ובצאתו חוצה לארץ מפריד, והאבות לא יצאו אלא על פי הדיבור. עוד כיון שגולה האדם מן הארץ גורם גלות לשכינה עמו, ואם אדם בצרה בארץ דיו לעבד להיות כרבו, "עמו אנכי בצרה". (פרק ד דברי כבושין)
עוד שניה פירשו בספר הזוהר (ויקהל קצ"ח ב') והיא חשובה מאד, יגלה ממקום למקום לשם שמים, ובזה יעשה מרכבה אל השכינה הגולה, וידמה עצמו, הרי אני גליתי והרי כל תשמישי עמי, מה יעשה כבוד גבוה שגלתה שכינה וכליה אינם עמה, שחסרו בסיבת הגלות. ולזה ימעט בכליו בכל יכלתו, כדכתיב (יחזקאל י"ב) "כלי גולה עשי לך", ויכניע לבבו בגולה ויתקשר בתורה, ואז שכינה עמו. ויעשה לעצמו גרושין ויתגרש מבית מנוחתו תמיד, כדרך שהיו מתגרשים רבי שמעון וחבריו ועוסקים בתורה. ומה גם אם יכתת רגליו ממקום למקום בלי סוס ורכב, עליו נאמר (תהלים קמ"ו) "שברו על ה' אלקיו", ופירשו בו (זוהר ויקהל שם) לשון שבר, שהוא משבר גופו לכבוד גבוה. (פרק ט)
...והדר נחית אברהם שקיים כל המצות וירד לאור כשדים על קדוש השם ובזכותו מסיק להו לקיים מה שהובטח בברית בין הבתרים שהראה לו הקב"ה גיהנם ומלכיות כדי שיבחר לזרעו את הגליות, והיה אדם הראשון לו למופת דטבא ליה עביד ליה, כי דנוהו בשלוחין חוץ לגן עדן, ובגרושין מאקלם לאקלם. ואף אבותינו נידונו בשלוחין חוצה לארץ ובגרושין מפרעה לאבימלך ומבית לבן למצרים, וגלות ירושלים גם כן שולחו חוצה לארץ וגורשו מבבל לעילם וכן בשאר גליות, כטעם "כי נצו גם נעו", לא די שנצו פירוש הרחיקו נדוד מלשון יאבר נץ, אלא גם נעו ממקום למקום... אי נמי בשביל קטטה גלו כתרגום, והיו הגליות ארבע כנודע כטעם "כפלים בכל חטאתיה", כי הכפל האחד הוא שנים פשוטים וכפל הכפל ארבעה והיה זה בכל חטאתיה שהגיעו המרדים לארבעה עולמות אשר המה נמנים גם כן שנים שנים האצילות והבריאה לחוד, יצירה ועשייה לחוד... (מאמר חקור דין חלק ג פרק טו, וראה עוד אברהם-ברית בין הבתרים)
...וכבר אמרו חכמים כי כל המסים וארנוניות שהמלכיות גובים ממנו נחשבים לנו צדקה רבה לפי שהוא צריך ליתן להם תשלום גמול בעולם הזה יען נמצא בהם דבר טוב, כי כל דרכיו משפט, וצדקה עשה עמנו כי עם זה פדאנו מרדת שחת מצא כופר, ולא עוד אלא שיחשבה לנו צדקה אצלו בהיותו פורע חובותיו בממוננו. וזה אחד מן הרמזים הנחמדים בכפל מלת צדקה, שהיא בא"ת ב"ש צדקה אחרת ואינה חוזרת ריקם מן המקבל לנותן... (שם חלק ג פרק כ)
...ואם יש תקוה להוציא משם איזו פרידה טובה כרות ונעמה ועובדיה גר אדומי, לאלו תקנו שיחזיר לבעליה דמי מריש די שוויו בתקון שכינה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הדרן לגליות ישראל לפי שגלות שומרון לא היו בני תורה די להם לקדש פאה אחת מן העולם, חלח וחבור נהר גוזן וערי מדי, אבל גלות ירושלים משם נפוצו לארבע רוחות העולם למען יפוצו מעינותם להועיל אל הכלל, והיא ודאי תקנת השבים כדכתיב "אלמדה פושעים דרכיך", מה כתיב בתריה "וחטאים אליך ישובו", חוטאים לא נאמר אלא חטאים, כטעם זדונות כזכיות... (שם חלק ד פרק יג)
כעפר הארץ - הנפוץ בכל מקום ונידוש על ידי הכל. הראה לו שאם לא יזכו יגלו מהארץ, אך סופם לחזור, ואחר כך הראה לו זאת עין בעין במלחמת המלכים. (בראשית יג טז)
עגלה משולשת - שהגלויות יתבתרו, והצפור לא בתר, שאין זרעו כלה. ולא התפלל לבטל הגלויות, כבחז"ל שבירר את הגליות במקום גיהנם, ועל כן השיב את העיט, שהוא דוד שרצה לכלות את המלכויות, ועל ידי הגליות ישתחררו מעוונותיהם ליום הדין, שכונה ב"ויהי השמש באה וגו' והנה תנור עשן" וגו' שיהיה על הבתרים האלה, על האומות ולא על ישראל. אמנם שם לפני אברהם ששיעבוד זה אינו מוכרח ויוכלו להנצל ממנו בבחירתם, כדכתבנו, שהקב"ה רצה לזכות את ישראל לתת להם התורה, שעל ידה יוכלו להנצל מגלויות, והיה אפשר לתיתה להם רק אחרי הפסק זוהמת נחש, שעל ידי כן זכו להנבא פנים בפנים בהקיץ, מה שהיה אי אפשר בזוהמתם, וניקה אותם מזה על ידי גירות יצחק ויעקב וכור הברזל במצרים, ששם הותכה זוהמתם. ועל ידי זה היו יכולים להיות בחירות מהאומות... (שם טו ט)
ועשו לי מקדש - אמנם המצות הנעשות בחוץ לארץ, שהיא תחת שר, והשפע בא בצינור צר, אינן מספיקות להשרות שכינה, כי אם דרך שער השמים. וזה שאמרו חז"ל בבמדבר רבה י"ב שהקב"ה רמז למלאכי השרת שיבנו גם כן משכן, והוא משכן הנער מטטרון המקריב בו נשמותיהם של צדיקים לכפר על בני ישראל בגלותם, והוא נקרא משכן, שבו שוכן בימי הגלות... (שמות כה ח)
ונתץ את הבית - ...או מתכוון בבית לבית המקדש, וציוה הכהן הוא ירמיה, שיחלצו ע"ז מבית המקדש, ויצא הכהן - אחר שלא שבו יצאה שכינה בי' מסעות מן הבית, והסגיר את הבית - ע' שנה של גלות בבל. ובימי יון פשה הנגע בקירות הבית, וחילצו את האבנים - שנתן כח ליונים והרגו את החוטאים או את אלה שלא מיחו, ושלטו בבית עצמו, וזה שאמר ואת הבית יקציע. ולקחו אבנים אחרות - על ידי בני חשמונאי. ואם ישוב הנגע ופרח - על ידי כהני בית שני ויתר עונות, ונתץ את הבית - על ידי טיטוס. ואם בא יבא הכהן - אם ישובו אחיש הגאולה מיד, ואם לאו והנה לא פשה - אם לא שבו על קיאם ולא פשה כח הטומאה, וטהר את הבית - שיהיה טהור וזך רוחני משמים. (ויקרא יד מה)
כי ימוך אחיך - ...ועוד ירמוז לגלות, כי ימוך אחיך - עשרת השבטים, ובא גואלו - שבט יהודה ובנימין יקחו נחלתם אחר שיגלו. כי לא יהיה לו גואל - אחר גלות ירושלים, והשיגה ידו - אם ישובו קודם הקץ יגאלו, ואם לא ישארו שם עד הקץ המוגבל, ושב לאחוזתו - כי ביובל יצאו מטומאת אשמותיהם על ידי חבלי משיח. והמשכון על כך הוא בית מושב עיר חומה - כי גם אחרי מכירתם לגלות לא זזה שכינה מכותל מערבי. (שם כה כה)
יזל מים מדליו - מי התורה יזלו בזמן הגלות... (במדבר כד ז)
כי אבד תאבדון - מהארץ הזאת, רוצה לומר יגלו פעם ראשונה ושניה, ולא ישארו בארץ פן ישמדו. והפיץ ה' - ואף הגולים ינהיגם ולא יעזבם. (דברים ד כח)
ובקשתם משם - בלשון רבים, בפירוד לבבות יחפשו. ומצאת - אחד מרבים ימצאהו ויזכה לצאת מתוך עובדי גלולים שבגזירותיהם העבידום ע"ז. בצר לך - ועוד יתחזקו להצר לך, אך ה' לא ירפך - להניחך ביד יצרך ויטה בחירתך אל הטוב. ולא ישחיתך - אם תאמר ליהרג ולא לעבור יצילך. (שם שם כט והלאה)
וחרה אף - הגדול שבמשחיתים לכלות אתכם, אך ה' לא יניחם בידו אלא תגלו, שהגלות מכפרת. (שם יא יז)
לא תקח האם - תשתדל בתשובה ובצניעות כדלעיל, ואז לא תלך בגלות אם על בנים. תשלח את האם - ואם גלית תתפלל על גלות שכינה. (שם כב טז)
והיו שמיך - יהיה רעב ויצטרכו לצאת לחוץ לארץ. בשגעון - כשיגלו, וזה על ידי המן, שהיתה צרה פתאומית ועצומה, ומששו כעיוור בפחדם. אשה תארש - על גלות יון שפשטו ידם בבנותיהם, עד והיית משוגע - מצרות רבות כחנה וז' בניה. בשחין רע - על גלות אדום, שהיו ישראל שונאים זה את זה והולכים רכיל, ועל ידי זה לוקים בשחין... (שם כח כג והלאה)
אם לא תשמור לעשות - בל יחשבו שאחרי שגלו אינו חפץ בהם, ויפליא את מכותיהם גם בגלות, וידעו על ידי שהמכות ידבקו בך - ולא בגוים, שאינם מצד השר והמזל כי אם מה'. (שם שם נח)
על כי אין אלקי בקרבי - שבגלות הראשונה שכחו התורה, עד שהיתה להם מצות סוכה כחידוש (?), אבל בגלות אחרונה לא ישכחו, והתורה תענה לפניהם לעד... כי לא תשכח - בישר לו שיתוקנו בגלות האחרונה, שאז תרבה תורה בישראל, והיא תעמוד להם כמו שפירש ברעיא מהימנא. (שם לא יז וכא)
למה ה' - המזמור על הגלות, ולכן לא יתחיל במזמור וגו'. תעמוד ברחוק - בגלות ארץ טמאה, מקום הרחוק מכבודך, או תשפיע על האויב שהוא חיצוני ורחוק... (תהלים י א)
נודי הרכם - המזמור על צרות הגלות, ובעיקר גלות היונים שאמרו לנפשי נודי מה' שהוא מעוז והר שלנו, אך אתם מושלים רק על הגוף ולא על הנפש... (שם יא א)
עד אנה - כבמדבר רבה, נגד מה שאמרו עד אנה נגדם ד' גליות, שלמען נוכל לסבול חילקם לד'. תשכחני נצח - בבבל, שלולא תפלת רחל לא שב אליהם. תסתיר פניך - בגלות מדי, שנאמר עליה "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'. אשית עצות בנפשי - בגלות יון אם למסור הנפש... (שם יג א והלאה)
כי טוב זמרה - גם על מדת הדין המייסרת אותנו בגלות, כי נעים - גם בזה מטיב עמנו, כי בונה ירושלים - שעל ידי הגלות אנו זוכים שיבנה את ירושלים הרוחנית לעתיד לבא... (שם קמז א)
מי יתנך כאח לי - שיראו האומות קרבתך לי ולא יצרו, ואז הייתי מתדבקת בך בתכלית ועוסקת בתשובה ומעשים טובים תמיד, ואז לא אצטרך עוד לשאלתי הנ"ל נצא השדה, שתוציאני מהגלות, ואז אתמסר לך. (שיר השירים ח א)
היתה כאלמנה - העיר היתה רק כאלמנה, כי שכינה לא זזה מכותל מערבי, מה שאינו כן העם שחשב שנעזב, ועל זה אמר רבתי בגוים - ראה יחזקאל המרכבה בבבל, לומר ששכינה עמהם והולכת ממדינה למדינה, אבל היתה למס - שהשפע יורד לשרי האומות. (איכה א ב)
...ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה כי הגלות עצמו ראיה והוכחה ברורה על הגאולה, כי אין ספק שהגלות היא יציאה מן הסדר, שסידר השי"ת כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם בארץ ישראל, והגלות היא יציאה לגמרי, וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי, שאם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, וזה אי אפשר... ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועוון, סוף סוף הוא בלתי טבעי, ועוד שלפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה אחת משעבדת באחרת, כי השי"ת ברא כל אומה לעצמה, רק מה שראוי שיהיו ישראל עליון על כל גויי הארץ כאשר עושים רצונו של מקום, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדרגתן... אם היה דבר זה תמיד שהאומות מושלות על ישראל, היה דבר זה שלא לפי סדר המציאות.
ורמזו רז"ל דבר זה בחכמתם בבראשית רבה פרשת לך לך, ידע תדע - ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מקבצן, ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם... רוצה לומר מן הגלות תדע הגאולה... וכל זה תבין כי לשון גלה וגאל אותיות שניהם שוות, רק שהלשון גאל נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות העולם, ומאחד את הפיזור שלהם, וכל אחדות בעולם הוא באמצע, ולכך האל"ף שהוא האחדות והקיבוץ באמצע התבה, אבל גלה הוא בה"א, שהוא פיזור בד' רוחות וגם באמצע, דהיינו בכל השטח, אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה שיש בהם האמצעי מורה כי נשאר בישראל כח אחדות וקיבוץ אף בגלותם, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר בהם יתאחדו שוב... (נצח ישראל פרק א)
בפרק חלק אמר ר' יוחנן מפני מה לקו באיכה, מפני שעברו על ל"ו בריתות שבתורה... רוצה לומר כאשר היו ישראל דבקים בו יתברך אי אפשר שהיו גולים מהארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו מן העיקר הוא השי"ת לכך הלכו בגולה... (שם פרק ט)
ובפרקי ר' אליעזר והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, הראה לו הקב"ה ד' מלכיות... הראה לו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד.. אמר לו יעקב אך אל שאול תורד... הגידו חכמים כח החיה הרביעית ואריכות אשר ניתנה לה מן השמים, ואם כן מה לך לשאול עוד על אריכות הגלות, כי אין ראוי שיצמח קרן יהודה בממשלת החיה הרביעית, כי אין זמן אחד לשני דברים הפכיים... (שם פרק יז)
והתבאר לך השינוי אשר יש בעולם מצד גלות ישראל, ואין זה נחשב חסרון בדבר מה, רק חסרון בדבר שהוא עיקר כוונת השי"ת, עד שדבר זה כאילו כל העולם בטל, וזה מפני שהשי"ת עילה לישראל, ומצד זה היה ראוי שיהיה הקשר בין העלול והעילה לגמרי, וכאשר נעשה פירוד שהוא שינוי שאין ראוי כלל, ויותר שנחשב חורבן בית המקדש חסרון לכל המציאות... עד שהדבר גורם השתנות לעליונים ולתחתונים... (שם פרק כב)
כל הויה שבעולם מתהווה מקצת אחר מקצת, אם כן יש לך לשאול הסבה שתראה בענין הגלות היפך זה, שקודם וסמוך לביאת הגואל נראה שפלות ישראל יותר ממה שהיה, הן מצד עצמם שכמעט נשכחה תורה, ואין גדולה בישראל והם שפלים ובזויים בין העמים... וידוע כי העובדי גלולים וישראל הם מתנגדים, ולכן רוצים לבטל את המתנגד להם, ומלך המשיח יהיה סוף ההתנגדות, לפי שהוא בא לבטל את העובדי גלולים, ולכך בכל כוחם יהיו העובדי גלולים מתנגדים למשיח... (שם פרק לב)
עוד יותר מזה היה הלשון גורם לבטל מלכות בית דוד ולעבוד ע"ז ולהגלות אותם מן הארץ. ומי יודע הסבה של אריכות גלותנו זה בין האומות שאין ראוי לתלות כי אם בחטא הזה, כי המבין דברי חכמה יבין איך הלשון הרע הוא המביא אל השפלות והפחיתות, והרי משה רבינו ע"ה כאשר ראה הגלות במצרים לא היה תולה רק בחטא הזה, כי המבין דברי חכמה יבין איך הלשון הרע הוא המביא אל השפלות והפחיתות... ויותר מזה שהוא סילוק השכינה... (נתיב הלשון פרק ט)
...ומפני זה אמר כי מפני ג' עבירות וחטאים גולים ישראל מן הארץ, שאם הם עובדים ע"ז הנה אין ראויים להיות בארץ כי הוא ית' אלקי הארץ, ואיך יהיו בארצו עובדים אלהים אחרים. והשני שפיכות דמים כי מפני שהארץ נקראת ארץ החיים, אם שופכים דמים בקרבה, הרי אין ראוי שיהיו בארץ כלל אחר שהם שופכים דם בקרבה ואין נקראת ארץ החיים. הג', גלוי עריות, מצד כי ארץ ישראל נקראת קדושה, והפך הקדושה הוא גלוי עריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי המתנגד לקדושה הוא הערוה, וכמו שדרשו רז"ל כמו שהביא רש"י בפרשת קדושים, שלכך סמך פרשת קדושים לפרשת עריות לומר שיהיו קדושים ופרושין מן הערוה שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, "אשה זונה וחללה לא יקחו כי אני ה' מקדשכם, ולא יחלל זרעו כי אני ה' מקדשו", "קדושים יהיו"... (דרך חיים ה ט)
ויש לך לדעת כי כאשר נגזר על העופות של ארץ ישראל שיהיו נודדים ממקום, לא נגזר אלא על המין לא על הפרטיים, וכיון שנגזר גזירה זאת על המין לא הפרטיים, ולפיכך אף על גב שהפרטים מתו נשארה גזירה זו על המין, אבל בהמות בארץ ישראל לא שייך זה, כי בהמה לאו בת גלות היא רק עופות... (חידושי אגדות שבת קמה ב)
שבועות הללו וכו', פירוש כאשר השי"ת גזר הגלות על ישראל, והגלות הזה אינו לפי הסדר שראוי להיות בעולם, כי לא תמצא שהאומה יהיה גולה ויהיו יושבים בתוך אומה אחרת... ולפיכך היה השי"ת גוזר קיום על גלותם, ואם לא היתה הגזירה הזאת על דבר שהוא כנגד הסדר, אין לו קיום, כי הסדר גובר עליו, ומפני זה היו ג' שבועות, כלומר ג' גזירות, האחד שלא יהיה בטול אל הגלות עצמו ולא יהיה תוספת, ולא יהיה לו גרעון, הרי ג' גזירות שבזה הגלות עומד על ענין הראשון, כי מה שלא יעלו בחומה דבר זה הוא שיהיו גורעים הגלות, באשר הגלות הוא הפירוד, והם יעלו בחומה בקבוץ לארץ הרי דבר זה נחשב גרעון לגלות, ושלא ישתעבדו בהם יותר מדאי הוא תוספת גלות, ושלא ימרדו דבר זה נגד הגלות עצמו כאשר ימרדו באומות ולא יקבלו עול שלהם עליהן אין כאן גלות. (שם כתובות קי ב)
ומזה תבין ענין הפרת הנדר... התבאר לך לפי שהשי"ת רוצה במציאות המסודר בעצם, לא בדבר שאין לו סדר בעצם, כי הגזירה היא לפי שעה, ולכך אמר אוי לי שנשבעתי, כלומר שלא היה ראוי לגזור גזירה פרטית, ויותר טוב הסדר בעצם אינו גזירה כלל, וכאשר תבין דברים אלו תדע ברור שאין אפשר שיהיה הגלות תמידי, שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותינו, מפני שהגלות הוא מקרה שכך גזר השי"ת ואינו בעצם, ודבר זה שאינו בעצם אינו תמידי... (שם בבא בתרא עד א)
גלות מכפרת, דע כי ראוי הגלות לכפרה, באשר הגלות נחשב לאדם קצת הסרה מן העולם הזה, וזה כי כל הדברים יש להם קיום במקום, כמו שאמרו (אבות פ"ד) אין לך דבר שאין לו מקום, והמקום נותן קיום לדבר שהוא במקום, ודבר זה יתבאר בסמוך... וכאשר גולה ממקומו וכאלו בטל קיומו, וכמו שהמיתה מכפרת על האדם, כך הגלות שהוא בטול דבר שהוא קיומו מכפר. ועוד מפני כי כל הדברים יש להם מקום עד שנכנס המקום בגדר ובשם האדם, שהרי יאמר איש פלוני ממקום פלוני... ומי שגולה ממקומו כאלו בטל עצם האדם. ולכך אמר שהגלות מכפרת מחצה, כי אף שאין הדבר הזה הוא בטול גמור לאדם מכל מקום נחשב זה בטול מחצה לאדם כי אף שנקרא על שם מקומו כמו שאמרנו, אין זה כל האדם, רק האדם נקרא פלוני ממקום פלוני ושמו על ידי שניהם, ולכך גלות מכפרת מחצה.
ורב יהודה אמר מכפרת שלשה דברים, דבר חרב רעב, והם רמוזים בכתוב... ומי שגולה ממקומו מכפר על אלו ג' דברים, כי אלו דברים הם לאדם, האחד הדבר הוא נטילת הנפש, ובשביל שהוא נוטל נפשו יבא הפסד לגוף גם כן. והחרב שהוא הפסד ובטול לגוף שהורגו וחולק הגוף לחצאין, ובזה מגיע בטול לנפש, ויש לפרש בהפך והוא הנכון וידוע למבינים, והרעב, הפרנסה הוא קיום גוף ונפש, ומחמת הרעב מגיע בטול לשניהם, וגלות מכפרת שלשתן, כי כאשר הוא גולה אין הנפש יש לו מנוח, ובזה מכפר אם נגזר דבר על האדם. ועוד כאשר הוא גולה מקבל שנוי מזג בגופו מחמת שנוי הגלות שאינו במקומו... ומכפר על הרעב כאשר הוא בגלות אין לו פרנסתו כאשר ראוי.
ועוד כי אלו ג' דברים שייכים לאדם, וכאשר הולך בגולה דבר זה נחשב בטול האדם, ולכך מכפר הגלות על שלשה דברים שהם בטול האדם, מכל מקום לא חישב שהוא מכפר על שבי שהוא פורענות רביעית ששקול נגד הכל, מפני כי בכלל שבי בודאי הוא גלות, ואיך יכפר הגלות על השבי, וכל אשר הוא בגלות הוא בכלל שבי, שכל שבוי הוא גולה, והוא יתר קשה בודאי, לכך אין מכפר על השבי. ואמר גלות מכפרת על הכל, וזה מפני שהגלות כאשר אין לו מקום הוא שנוי הכל, מאחר שהכל צריך למקום, וכאשר הולך בגלות ואין לו מקום ודבר זה שנוי על הכל... (שם סנהדרין לז ב)
והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל אשר לא ירך לבם מאורך הגלות ולא ממריותו הקשה, כי אדרבה הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות, ובסוף הכל, כל שיותר הקשה הרע את עולו על הבריות, כן יגלה יותר כח יחודו יתברך וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבו והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול... (דעת תבונות מ)
...הנה המדרגה הראשונה במצבי העם הוא בהיות משפטו יתברך נסתר ואינו מתגלה לנקות הרעות מן הארץ, ובזמן ההוא אין הקב"ה נודע בעולמו, וזה היה בזמן גלות מצרים. המצב השני הוא כזמן הזה, אשר אין נביא וחוזה, ואין אתנו אותות ומופתים לחייב כל אדם להכיר גדולתו יתברך. אמנם יהיה איזה גילוי ואיזו ידיעה מגדולתו, שעתה יש תורה, ועל כן אף על פי שאנו בגלות לא יקרא זמן של תוהו... (שם קמו)
...על מה שצריך עתה הוא לתקן החסרונות הנוספים לתחילה, ודבר זה הולך ונעשה עד זמן הגאולה, כי זאת היא הכונה התכליתית בגלויות, לתקן מה שנתקלקל ולהרויח מה שחסרנו. כדי להשיג אחר כך הטוב שיבואנו אחר כך, כמו שהיה ראוי לבא לאדם הראשון אילו לא חטא, ובהשתלם ענין זה, אז נגאל גאולה שלמה... (שם קנח)
אמנם הודיענו שבזמן תוקף עקבות משיחא לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ואינם נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו חז"ל, כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן את הקילקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכדי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר כך בגילוי יחודו יתברך... (שם קע)
לגאולה נמצאו הכנות רבות ופעולות גדולות וחזקות מאד נודעו למשכילים... כי כאשר חשבו ישראל שהקב"ה הסתיר פניו מהם ועזב אותם, אז היה מכין להם טובה וברכה, מכין להם אוצרות גדולים אשר לרחבם אין קץ ולגדולתם אין תכלית, ומהם יצאו כל מיני מחמדים וינתנו לישראל חלף עבודתם הקשה שעבדו בגלותם. ועל הסוד הגדול הזה נאמר (תהלים צ') "שמחנו כימות עיניתנו" וגו'. כי כל הימים שהיו ישראל בגלות ואור לא נגה עליהם, אותו האור הראוי לאותם הימים לא אבד, אלא הקב"ה גונזו באותם האוצרות, וכשיהיה הזמן לפתוח אותם יצא כל האור ההוא כאחד, ואז יהיה שמחה לישראל אשר כמוה לא נהיתה...
דע כי קלקולי הגלות רבים, ונכללו בד' ראשים, הראשון נתבאר בפסוק (דברים ל"א) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", וזה סוד גדול מאד, כי הקב"ה סידר המאורות שעל ידם יצא השפע לעולם... וכאשר גרמו העונות, אז הסתירו המאורות פניהם ולא האירו זה לזה, וגם תולדותיהם לא לקחו מחיה די שביעתם, ואז תשש כח הקדושה וכל הנמשכים אחריה, ונתגבר כנגד זה כח הטומאה, וכל כך נתגברה עד שאם היה הדבר נמשך יותר כבר היה העולם צריך להחרב, ומאהבת הקב"ה את ישראל לא המתין להם עד מלאת סאתם, רק הקדים להגלותם. והבן איך היה זה, כי בהיות האורות מאירים ברווחה למי נמשך השפע, הלא לישראל, ועל כן לא היו האומות שולטות להגלותם, וכל שכן שלא יכלו להחריב את הבית הקדוש. וכיון שהסתירו המאורות את פניהם, נתמעטה ההשפעה מישראל ומבית המקדש, ואז גברו עליהם האומות והיתה הגלות. וכל זה היה לתועלת ישראל, כי אז קבלו המקטרגים חלקם ונתפרשו מן הקודש, שלא לטמא הדרכים. ומאז והלאה נשאר כך, כי כל המאורות מעלימים אורם, ונמשך מהם רק מה שצריך בהכרח, ואי אפשר זולתו. ונמצא הכל בצמצום ועל כן אין שמחה... ונמצא שזהו הקלקול הראשון שגרמה הגלות, והוא הסתר אור המאורות, וחוסר השפע והכח, וגם התורה חסרה מישראל מפני זה.
הקלקול השני גם כן גדול מאד, והוא נמשך מן הראשון, ורמז בכתוב (יחזקאל כ"ו) "אמלאה החרבה", אם מלאה זו חריבה זו (פסחים מ"ב), ועל כן בהחלש כח הקדושה גבר כח הטומאה, ולא יחלש עד שיתחזק תחתיו כח הקדושה... ועל כן נמשך לאומות שפע גדול וכח וממשלה שלא היו בהם בראשונה.
הקלקול השלישי איום ונורא הוא, שיצאה השכינה וגלתה בין שרי הטומאה, וכמה מיני מאורות עצומים וחזקים יצאו אחריה ונמסרו ביד הקליפות, ועל זה סוד הכתוב (קהלת ח') "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". וגם בזה מתחבר הקלקול השני שפירשתי, כי בשלטם על אלה המאורות לקחו מהם שפע וגבורה ונתחזקו, ועל כן אמרו ידינו רמה ועבדים מתפרצים לפני אדוניהם.
הקלקול הרביעי הוא היות ישראל מדוכאים בחבלי עוני, וגזירות קשות מתחדשות עליהם לחרב ולשבי. ובאמת זהו צירוף הכור המצרף והמטהר, כי אלו היסורין לא חנם הם, רק בהתחזק הגבורה הקשה מפני עונותיהם, לקחו שרי העונש את תוקף הדין ההוא החזק, ובו פועלים פעולות נמשכות באכזריות חמה, ובהם מענישים את ישראל עד תום חלאתם, ויהיו ישראל נשארים טהורים מכל טומאה, ולא יהיה עוד פתחון פה לכל המקטרגים עליהם...
בשעה שיצאו ישראל בגלות נפרש מסך גדול ומחיצה רעה ביניהם ובין אביהם שבשמים, ונתפרש בידי ירמיה (איכה ג') "סכותה בענן לך מעבור תפלה". ומפני רחמי הקב"ה על ישראל נתגבר אור הקדושה ובקע את המחיצה הזאת בקיעות רבות, ונמצאו כמו חלונות, כמו חרכים פתוחים במחיצה הזאת, אבל הפתח הגדול שהיה פתוח לראשונה לא היה פתוח אחרי כן, ועל אלה הבקיעות נאמר (שיר השירים ב') "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", ורק דרך החורים שולח ידו... ועתה צריך שתדע כי כל אלו האורות והדברים דרך פנימיות המאורות הם ולא נראו חוצה, ועל כן לא הגיע מהם התעוררות ותיקון רק אל ישראל, ולא אל צבאות המלאכים ושרי המשמרות כלל, כי ישראל מבפנים הם יוצאים, והמלאכים מבחוץ. ותדע, שבהאיר המאורות בזאת החמדה והתשוקה, אז תמשך מהם לישראל אורה גדולה ועצומה אל כל נשמותיהם, ואפילו שלא נודעה בגלוי, אך נשמותיהם קבלו זאת ההארה, וינתן בלבם לשוב אל ה' אלקיהם ולבקש אותו, ועל זה כתוב (דברים ד') "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלקיך", ואז נאמר (שיר ה') "קמתי אני לפתוח לדודי".
והבן כי זאת ההיא הקימה שזכרתי לך למעלה, והוא סוד גדול, כי עד היות כנסת ישראל שוכבת לעפר, שהיא ברמז הקליפה, לא אפשר להמצא החיבור הקדוש, ועל כן צריך בתחילה שתקום, ואחר כך יתחבר עמה דודה...
והאמת, שזה הרע שחזר ונדבק (על ידי העגל ומרגלים) עדיין לא הטהרנו ממנו, וזה נמעט וחסר או חזר ונתגבר, אך לא יצא לגמרי. אלא שבזמן שלמה עמדו בתיקון ונבנה הבית, ונאמר (מלכים א' ה') "אין שטן ואין פגע רע". ובאמת אלמלא בת פרעה (לשלמה) היה הרע מסתלק וכלה, אלא שעל ידה עוד נשאר לפנים, אלא שמעט היה וחזר עוד ונתגבר עד שהחריב את הבית, ועמדו בגלות ע' שנה לפי הכח שקבלה הקליפה. וכאשר הניחתם מעט חזרו ובנו את הבית, אך לא נסתלק אלא נמעט ונחלש, ועל כן היה מקום לישראל להתחזק. אבל לא עמדו הרבה עד שחזרו ונחשך להם אור חושך לגמרי עד עמוד לכסא משיח צדק, כי בזמן ההוא יעמדו שני המשיחים ומשה הרועה הנאמן יהיה להשלים תיקונם של ישראל. והנה בזמן ההוא כבר תתבלע הקליפה, כי הטוב מן הטומאה יסתלק ויהיה נמשך אחר הקדושה, והרע ידחה למטה, והשאר יהיה נדבק בעובדי אלילים שכבר מתו בגיהנם. והנה אז בהיות הקדושה שולטת לבדה יהיה התיקון הגדול, כאשר היה יכול לתקן אדם בראשונה...
ועתה אשוב לפרש לך מה יהיה בסוף הדברים... דע כי פתח גדול היה נפתח בראשונה על הארץ הקדושה, שממנו היו יוצאים כל הברכה והשלום בריווח ולא בצימצום. וכאשר גרמו העוונות ובית הקדוש חרב, אז נסגר השער, ונפתחו תחתיו חלונות קטנים. והאמת, כי חלונות אלו ממשלות קטנות מממשלת השער מאד, וניתן להם חוק וגבול לעמוד פתוחים כל ימי הגלות, ולא יסגרו פן יחרב העולם רגע אחד. וכאשר תבא גאולתנו במהרה בימינו, ייפתח השער הסגור והחלונות לא יזכרו, כי כבר כלו פעולתם והלכו להם... והנה בשעה אחת ישלימו להסתם החלונות, ותתגלה מיד פתיחת השער, ואין בין זה לזה כלום, אך עם כל זה כיוון שכבר יגיעו החלונות לסתימה נראית פעולתם למטה, והיא עת חשכה גדולה, והיא לא תעמוד הרבה, כי פתיחת השער תתחזק וישוב האור חזק מבראשונה... ועל זה הזמן כתוב (דברים ד') "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" וגו', ועל כן היה דוד מחזק את ישראל בדבריו ואומר, (תהלים ל"א) "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'", כי באמת חוזק הלב ואומץ גדול צריך לתוחלת הזאת, מפני תוקף הזמן הצר והחשוך שזכרתי... שהאור מתעלם ומסתתר בזמן ההוא. ואמר (תהלים י') "בגאות רשע ידלק עני", על כן נתקשו בלבבם יותר השונאים הרשעים, כי בעבור האור נתקנאו, ולא נמצא עדיין כח בישראל לעמוד נגד פניהם...
והנה כתוב, (דברים כ"ח) "כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם וגו' כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם" וגו'. והוא סוד גדול, כי כל התוכחות והיסורים שבאו על ישראל בגלות לא היו מצד הקליפה שהיו מסורים בידה לכלה, חס ושלום, אלא מן הקב"ה יצאו, והוא מה שכתוב (דברים ח') "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך", ועל כן כמו שיצאו הטובות מן היסוד אל המלכות לתת אל ישראל, כך יצאו היסורין, כי אין דבר בעולם שלא יצא מן הזיווג הזה. ונמצא שאפילו כשהם בגלות לא נעתקו משרשם, ואין להם רועה אחר אלא הקב"ה ושכינתו. ועל זה הסוד אמר (ויקרא כ"ו) "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וגו'. ותבין שאין ישראל יכולים להעקר חס ושלום, כי משורש הקדושה יצאו, ואף שהרע נדבק בהם מפני חטאתם, לא ידבק לעולם כל כך עד שיחזרו כולם לרע, שיוכלו להקרא נמאסים... ותבין כי אפילו שהיתה הקליפה רודפת ותופסת בישראל מפני חטאותיהם, אם לא היה מוסר אותם המלך בידם, לא היו יכולים להם. וזהו שכתוב (דברים ל"ב) "צורם מכרם וה' הסגירם". ועל כן לא עשו השונאים בישראל אלא מפני שמסרם הקב"ה בידם, אבל לא מסרם אלא בשיעור, ולא לכלותם. וסיים "כי אני ה' אלקיהם", והוא הקב"ה ושכינתו, שהם מנהלים אותם תמיד, אפילו בגלותם...
והנה בזמן הגלות כתוב, (תהלים י') "למה ה' תעמוד ברחוק", כי באמת אף על פי שקרוב הוא לישראל, תמיד נראה ברחוק, נקרא "א-ל מסתתר", כי הקב"ה מסתתר מפני גאוות הקליפות. ואיך היה זה, אלא שחטאות ישראל החשיכו כח המאורות, והקליפה בחציפות פנים היתה מתגאה להדבק במקום לא לה, אך האמת, שאין הקליפה מעיזה פניה כך, אלא כשהמאורות מעלימים כחם מפני חטאות ישראל, אבל כשהם מתחזקים באורותיהם, אין כח לקלפה להסתכל בפניהם, והיא הופכת פניה, ואז הקדושה שולחת אחריה רוב גבורתה הקשה ודינה החזק...
ועתה אודיעך סוד אחר, כי כתוב (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים". והענין הוא, כי הקב"ה כל ימי הגלות נאמר בו ישן הוא אלקיהם של אלו, וכן כתוב (תהלים י') "למה ה' תעמוד ברחוק" וגו', כי איננו מתגלה, ועל כן נראה כאילו איננו רואה, ומפני העלם ההבטה נתחזקו הקליפות, אך כשיתעורר לראות משם והלאה תתחיל הגאולה, ולכן מיד אחר "וירא" כתוב "וידע"... (מאמר הגאולה)
כל הנחמות אשר הוזכרו בכתובים הקדימו בסוד רפואה למכת הגלות, כי כבר כל האורות ההם הוכנו על מצבם כאשר יש להם לעשות פעולותיהם בגאולה, וגלויים לנו, כי כך ניתן להם גילוי גדול להאיר לנו, שאילולא כך נגלה למעלה, לא הגיעה מהם ידיעה אלינו. והוא תיקון גדול להתיש כח הרע הגובר בגלות, ולרפא קילקולים רבים עד שנוכל לסבול אותם. אך כנגד זה נסתם יום הגאולה בסוד "הלא הוא כמוס עמדי" וגו', כי שני הגלויות הראשונים נגלה קיצם, והוא המאור המוכן כבר לגאולתם, שבהיותו מתגלה עליהם היה עושה פעולה רבה מעניני הגלות, מה שאין אנו יודעים אך רבה היא, כי אין דבר מתגלה חנם. ובגלות זה האחרון הוצרך עוד להמצא תיקון שלם, שיהיה גם היום סתום, וזה סוד התהום שאין לה חקר, כי זה מכלל התיקונים בגלות, והטעם נודע לאדון היחיד... (אדיר במרום דף ו)
ודע כי חז"ל אמרו שהקב"ה לא הגלה את ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פ"ז) והוא סוד קליפת נוגה הנתקנת על ידי גלות ישראל. ובסוד הדבר אמרו (זכריה ט') "ונשאר גם הוא לאלקינו", אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ (מגילה ו'), והוא סוד גדול, כשגלו ישראל נשארו להם מקדשי מעט, והם בתי כנסיות, שמצד הטוב של נוגה נמצאים בתי הכנסיות, כי ארץ ישראל תחת הקדושה, ובבל תחת הסטרא אחרא, אבל כל מה שהוא בית כנסת או בית המדרש אלו בסוד נוגה המתקנת ומתחברת אל הקדושה, ולעתיד לבא בהתקן הכל, נאמר "ונשאר גם הוא לאלקינו"... וזה שאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", שהוא עליית האור עצמו, "יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם", רצה לומר בכח ישיבת ארץ צלמות אור נגה עליהם, שכבר הגיע האור גם כן לבחינת נוגה לקדושה, וזה תלוי בישיבת חוץ לארץ, כי מפני היותם שם נוגה נתקנת, ובפרט בענין בית הכנסת שזכרנו... (שם דף נה)
השכינה היא העיקרית בפעולת ההנהגה בתחתונים, והיא המשתלמת באורותיה או הנגרעת ראשונה על ידי מעשה התחתונים, ואחר הפגם הנעשה בה נפגמים שאר המאורות, כי מתקלקלים הדברים. ויש שני מיני גלות, גלות הענפים שהם הנשמות והמלאכים, וגלות כביכול לשורש עצמו, פירוש לשכינה. וזה כי המציאות הקדוש אינו תופס מקום, כמו שביארנו, רק המקום הוא לנפרדים, אלא שנמצא ומתגלה במקום. והנה מקום גילוי אור השכינה בתיקונו הוא ממקום כבודה באצילות עד ארץ ישראל. אבל כיון שהיא גולה - הגילוי לא נעשה שם, אלא במקום אחר ששם מצב הקליפות, ולא כל אורותיה מתגלים שם, רק חלקים מהם, והם מתגלים בתוך הס"א חלק כאן וחלק כאן, לפי פרטות המדריגות.
והנה בהיות המאורות האלה גולים, משם משפיעים לישראל, אך השפעתם חסרה מאד מכח קיטרוג הס"א הסובבת, שכבר ניתן לה רשות ליהנות ולינק מהמאורות האלה העומדים שם, יניקה הראויה לה לבד, אבל שבהן היא מתחזקת ומחזקת מדריגותיה נגדם, וגורמת סיתום למאורות עצמן ומושלת על ישראל... (ובגאולה תחזור השכינה למקומה והטומאה תכלה ויהיה הכל ברוחה בתיקון ההתעוררות כראוי. (כללי פתחי חכמה ודעת כלל ט)
אנכי ארד עמך - ...הנה ה' נראה ליעקב ולאברהם בלילה לרמוז חשכת הגלות, ואמר בירידה תחלה אנכי ארד עמך, וכן בעליה ואנכי אעלך, לומר ששכינה תמיד מקדמת לפניהם... (בראשית מו ד)
וישליכם אל ארץ אחרת - שלא יהיו בארץ שבה נתגדל חמרם שגרם לחטא, הלמ"ד רבתי לומר של' דורות אחר אברהם גלו. (דברים כט כז)
אשר הדיחך - הפיצך אמר על הגלות, והדיחך על הדחה ממצות בגלות, מצד התוכחה שאמר ועבדתם שם אלהים אחרים, ומצד שרוב המצוות תלויות בארץ, ועל ידי זה יחשבו שאין ה' רוצה בעבודתם, ואינו כן, ובאמת אם רק יתנו לב לשוב כבר ישיבם, בראותו שנמנעים ממעשה המצוות בגלות... (שם ל א)
...ולדרך זה יתבאר אומרו והארץ היתה תהו - רמז כאן בעונות לגליות ישראל שהיא סיבת מניעת דירתו ית' בארץ, גלות הא' הוא גלות מצרים אשר נשארו בו ת"ל כמנין תה"ו ובה"ו, ומשמעות ובהו גם כן ירמוז לגלות שאחריו שהוא גלות בבל נקרא גלות בבל בהו, כי תרגום בהו ריקנית, וכתיב בירמיה נ"א על גלות בבל אכלני הממני וגו' נבוכדנצר מלך בבל הציגני כלי ריק, ואומרו וחשך על פני תהום ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים כתהום אשר אין לו סוף, זה לנו אלף ותרע"א שנה, ולא די אורך הגלות אלא חשך ירמוז לב' דברים, הא', לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם זה רודה וזה מרדה... ובעונותינו רבו פריצי עמי ישראל והותר להם נבלות הפה וש"ש ולשון הרע וגזל ומונעם מלעשות תשובה לשוב שבותם, ולא יאמר אדם בראותו כל כך ירידת ישראל כל אורך הזמן חס ושלום אבדה תקוה מבנים, לא כן הוא, אלא "ויאמר אלקים יהי אור" הוא אור הגאולה העתידה... (בראשית א א)
...ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת צריך לתת לב מדוע אנו בעונות משועבדים לכנען, אחר שידענו נאמנה שהשיעבוד הוא לברר הניצוצות של הקדושה שבתוך הקליפה, ובכנענים אין בהם ניצוץ קדוש לרדת אחריו בגלות, ותמצא כי מצרים אשר נתרוקנה מהניצוצות, כאומרם ז"ל... ציוה ה' לבל יבאו שמה, וכמובא בטעם בדברי האריז"ל, ואם כן איך יהיה שנסבול את כל עולם הגלות הזה מבלי היות בו ניצוצי הקדושה. אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי יש שני מיני ניצוצי קדושה שבויים בקליפה, האחד נשמות יקרות ויוצאות באמצעות הלידה, כאברהם כשרה וכרבקה ורחל וכנשמת ר' חנניא בן תרדיון שיצא משכם עם דינה... והב' הוא מין ניצוץ של קדושה הדבוק בקליפה ואינו יוצא כלל אלא מעורב בקליפה ואין לו מציאות ליפרד ממנו אלא כאשר יצר לישראל על ידי צער או על ידי הכאה שבאמצעות דבר זה תהיה נפרדת הקדושה וחוזרת לשרשה. ומעתה יש טעם לגלות זה, כי הוא לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל על גלות הזה, אמר הכתוב "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת", שהכתוב קראו החל, מלשון נהייתי ונחליתי, כי השגת תכלית הגלות ביניהם היא באמצעות הצער, ולזה היא משונה מכל הגליות, כאשר ראינו בעינינו... אולי כיון על הניצוצות של הקדושה שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען יקראו בשמו כנענים... (בראשית כח ה)
ונברכו בך - ...שכל הזמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג, ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל, דכתיב שמוני נוטרה את הכרמים וגו'. (שם שם יד)
אל תירא מרדה - ...אכן כוונת הכתוב היא לצד מה שקדם מההודעה להאבות כי נגזרה גזירת הגלות עליהם, דכתיב כי גר יהיה זרעך וגו', ומן הסתם יגיד אברהם לבניו וכן הוא מפורש בדבריהם ז"ל, אשר על כן כשראה יעקב שבר במצרים, כי שם יסבלו בניו הגלות לזה כשירד ירא בנפשו כי יתחיל הגלות ממנו... והבטחתו יתברך שאמר לו אל תירא הוא על זמן מועט שיהיה שם, לזה גמר אומר כי לגוי גדול אשימך שם, פירוש רוצה אני לשום אתך שם לצורך גוי גדול. ולהשכיל על דבר אקדם אמרי קודש הוא הרשב"י ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה, וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם היא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים, כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות, ובפרט בגלות מצרים... וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשותו... (שם מו ג)
וארד להצילו - ...ואם תאמר ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה, עוד למה הוציאם ה' בזבולא בתרייתא, בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים... הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה ינוח דעתי בב' השאלות, כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסיקים בירור החלק ההוא, ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמשים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והבטיחנו כי לעתיד לבא ישפיע בנו א-ל עליון תורת חיים שבשער הנ'. והשגתה היא באמצעות הגליות, ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר, וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ' לצד שלא היו בני תורה, מה שאינו כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בלעו מפיו ואז פסו תמו בחינות הטומאה... (שמות ג ח)
...עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן שואבת ניצוצים במקום שהם, ואותם ניצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם, פירוש בה"א מלאפו"ם, כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה... כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזור אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא. (שם יט ה)
...והנה לפי מה שקדם וצוה הכתוב על הקונה עבד עברי שלא יעבוד אלא שש שנים, לזה קובל הכתוב בעד עם בני ישראל למה נשתנה דינם מדין העבדים היוצאים בשש... והן עתה אם עדיין אומה זו מיועדת לבחינת בנו, מן הראוי היה לפחות שלא תהיה גרועה מהאומות כאשר עינינו רואות רום מעלות האומות וישובן, מה שאין כן ישראל... ואומר אם אחרת יקח לו, כי אמרו ז"ל כי בזמן החורבן כל כלי השפע משפיעין חוץ למקומן בשאר האומות, ולא בישראל כי מתקלקלים הצינורות ומריקים במקום לא קודש... עוד לו יהי שכעס עליה שלא תהיה בהדרגתה הטוב וההשקט כבנות העולם, ונותן ה' מדת טובו לאומה אחרת, לפחות שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעו, ועונתה שיהיה עונה אותה בצר, וג' דברים אלו הם דברים המוכרחים ואין יכולה לחיות זולתם...
עוד תרמוז הפרשה על זה הדרך, וכי ימכור איש זה הקב"ה, את בתו אומה הקדושה לאמה, פירוש להיות שכבר עברו גלויות על ישראל, גלות מצרים גלות בבל וכו', ובכולם לא נשתעבדו ישראל אלא לאומה אחת, ואין דבר זה סובב קריאת שם עבדות על ישראל, אבל בגלות החיל שאנו בו עתה משתעבדים ישראל לכל ע' אומות בכל מקום אשר שם עברי בזוי הוא ושפל, וכל אחד בוזז וחוזר ליקוטי בתר ליקוטי... לזה אמר הקב"ה הבטחה כי גאולת האומה הלז לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה' ממצרים אלא בנסים מופלגים בפרסום גדול בכל העולם, והוא אומרו לא תצא כצאת העבדים... והיו מלכים אומניך ושרותיהם וגו', וישתחוו לך כל מלכי ארץ... (שמות כא יא, וראה שם עוד)
...ובדרך רמז תרמוז הפרשה על גלות ישראל, על דרך אומרם בספר הזוהר כי אומות העולם לישראל הם בחינת הצרעת, וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת, ותמצא גם כן שאמרו ז"ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע, דכתיב ושאלה אשה וגו'... ואמר והובא אל הכהן, פירוש מעצמו יתקרב כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב, ואז ויצא ה' ונלחם וגו', והוא אומרו ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, שהוא חוץ למחנה שכינתו לחוצה לארץ מקום טמא, ששם בעונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת שחזרו בתשובה ונטהרו. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, הם ב' משיחים... (ויקרא יד ז)
כי ימוך אחיך - פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אומרו "כי ימוך אחיך", על דרך אומרו הלא אח עשו ליעקב, עמך פירוש נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך, שנתלוה לדרכיך הרעים ונמכר לך, על דרך חנם נמכרתם... לא תעבוד בו עבודת עבד, על דרך אומרו העבד ישראל וגו', אלא כשכיר כתושב יהיה וגו', לצד שיש בישראל ב' בחינות, המון העם ויושבי בשבת תחכמוני, ותמצא שהגם שישראל מעלין מסים וארנוניות אין לומדי התורה בכלל... ואומרו עד שנת היובל יעבוד עמך הוא גבול הגאולה כידוע, יעבוד עמך, ויצא מעמך הוא ובניו פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם... כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו"... (שם כה לט)
ואומרו וזכרתי וגו' פירוש כי הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזירות הרעות אבל להשיבם לכלם צריך זכות אבות, והוא אומרו וזכרתי. (שם כו מב)
והארץ תעזב וגו' על דרך אומרו על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי, פירוש השאלה היא שאם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה... הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה. ומצינו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה אז תרצה וגו', הרי כי לסיבת עון השמיטה תאבד הארץ מהם, מעתה הם ב' טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה... (שם שם מג)
ראה עוד ערך גאולה ויקרא ו ג.
צהלי - רמז לד' גלויות, בת גלים - גלות א' שעדיין קיימת כי חסרו בה ה' דברים, לישה - גלות ב' שעדיין היו הגבורים קיימים בה כמרדכי ואסתר. עניה - גלות ראמולוס שאז פסקו רוח הקדש ונבואה... (ישעיה י ל)
אמר ר' יוחנן טובה צפרנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, מה שהזכיר כרס וצפורן יש לבאר, משום שהראשונים היו להם עבירות ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים ונתגלה עונם וקיצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם, שהיתה להם שנאת חנם, ואמרו בגמרא שם (יומא ט') אחרונים גרועים, כי לא חזרה להם הבירה (בית המקדש), ואמרו חכמינו במדרש רבה, ארנבת גמל ושפן רמז לג' גלויות הראשונות, והחזיר הוא הגלות הד'. הטעם למשל, שג' הראשונים סימן טומאה שלהם בחוץ בפרסותם שהיא צפורן, וכן היה בג' גליות הראשונות, אבל האחרונים שהוסתר עונם נמסרו לידי אדום, שסימן טומאה שלו גם כן בסתר, שאינו יעלה גרה ונשאר בכרס... (קול אליהו יומא)
והנה זה לעומת זה יש עשרה כתרי דמסאבותא, ומהן נמשכות נפשות העובדי גלולים, גם כן כלולות מי' בחינות אלו ממש, ומודעת זאת בארץ מה שכתב בספר הגלגולים על פסוק "אשר שלט האדם באדם לרע לו", שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקליפות, להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות, אבל הוא לרע לו. וכן העובדי גלולים היו שולטים על ישראל, להיות נפשותם מהקליפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם... והקליפות והעובדי גלולים יונקים ומקבלים חיות רק מהארה הנמשכת להם מבחינת אחוריים דקדושא, כמי שזורק אחורי כתפיו, וגם זה רק על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחמריות העולם הזה, ומשפעת לעובדי גלולים עושר וכבוד וכל תענוגים גשמיים, מה שאינו כן בישראל... (אגרת הקדש כה)
ויהי - אחרי שהודיע לו הזכות שיש לו על שיתקיימו בידו המתנות האלקיות המובטחות לו, במה שהוא כבר בטל כחות חמרו, וירד העיט עליהם להחיותם בנשיבת רוח הקדש, שב להודיע לו איך יתקיימו המתנות האלה ביד בניו, שהם יוצרפו בכור עוני ועל ידי הגלות והשעבוד והענוי יכנע חמרם וישוב עד דכא בל ישתרר על הנפש והרוחניות שבו... (בראשית טו יב)
...ואחרי שישראל היו מעותדים להיות בגולה בארצות אויביהם בג' גלויות, והגלות האחרון יחסו ליעקב כמו שכתב הרמב"ן וחכמי לב, שנפשו משוטטת עם זרעו בגלותם, כמ"ש "הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך" כמ"ש חז"ל, נרשם גלות זה מראש צורים בגלותו אל פדן ארם, ורמז זה שמ"ש "ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש", כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה... ויען שגלות זה היה בעון שנאת חנם, ואי אפשר שיגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד, כמ"ש "לקח עץ אחד וגו' וקרב אותם אחד אל אחד" וגו', לזה עשה לו סימן אם יתאחדו האבנים אבני שבטי י-ה לאבן אחת. וישכב במקום ההוא - לרמז שנשמת יעקב תהיה עמם בגלותם... (שם כח יז תורה אור)
וירא והנה באר - ...כאשר ראה יעקב את הבאר שם על לבו כי ירמזו לו על העתיד, והוא במ"ש במעשה דסבי דאתונא, ששאלו את ר' יהושע שיש להם באר בשדה איך יכניסוהו לעיר, והשיב להם שיעשו לו חבלים מן סובין ויכניס אותו, והכונה... וכל זמן שישראל בארץ ישראל הבאר היא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר' יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר"ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם, וכל שישראל דומים כסובין ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד... והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה - וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מארץ ישראל שכל קיומם הוא על ידי השגחת ה' ושפעו. רק שהאבן גדולה על פי הבאר - שהיצר הרע והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו. רק בעת שיתאספו כל העדרים - שכל ישראל יתאחדו לגוי אחד, אז וגללו את האבן... (שם כט ב)
...וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה... וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אחר כך נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה'. (שם לב כה)
...א"ל לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, רוצה לומר שהנהגה זו שרוצה לגאלם עתה הוא בשם א-היה, כי זמן שעבוד מצרים לא נשלם עדיין וישלם בשעבוד מלכיות אחרות ששם יהיה גם כן עמהם לגאלם... (שמות ג יג)
והנה חז"ל אמרו שמאז (המרגלים) נגזר עליהם גליות וחורבן בית המקדש, כמו שאמרו על "ויבכו העם בלילה ההוא" שקבעו בכיה לדורות... אך המה השכילו ברוח קדשם כי במ"ש "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", ומ"ש "וכל מנאצי לא יראוה" גלה סוד גדול מסודות ההנהגה וכל המעשה אשר יעשה ה' בעולמו מראש ועד סוף אחרית הימים. כי קודם חטא מהרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש, והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי ולא היה עוד שום גלות. אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ... והכבוש לא היה נסיי על ידי ה' רק על ידי מלחמות... ועל כן לא הגיע אז עת התקון הכללי המקווה שיהיה לעתיד, ונשארו הרבה עממין שלא כבשו, והניחם ה' לנסות בהם את ישראל כמ"ש שופטים ב'... שחרבו המקדשות וישראל נתפזרו לארבע רוחות השמים, וכל זה היה כהכנה לצורך התקון הכללי שיהיה באחרית הימים, שאז יהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, וזה נעשה על ידי גליות ישראל ופזורם בין העמים, שעל ידם נודע לכל העמים האמונה האמיתית... וז"ש "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ"... (במדבר יד תורה אור)
כי אבד תאבדון - ינהג עמהם כאשר יעשה הרופא החכם בעת שיעלה רקבון באברי הגוף, שאז ימהר לחתוך האברים ששלט בהם הרקבון או הארס טרם שיתפשט הנגע בכל הגוף, כן אקדים להגלותכם מן הארץ טרם שתתמלא סאת הרשע... (דברים ד כו)
והנגלות לנו - ... ועתה שכבר ניתנה התורה שלא תוכל להיות הרפואה הזאת תהיה רפואתם הברכות והקללות ובהם כל הברכות והקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך שה' שוכן אתם בתוך גלותם, ועל ידי זה ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצותיו, ויהיה להם צער על שרובי התורה כמו הקרבנות וכל מצות התלויות בארץ אי אפשר להם לקיים עתה, וכאשר יראה ה' את התעוררותם לשוב אל ה', לעמתם ישוב גם ה' להראות השגחתו עליהם וירחמם אחר כך יקבצם מכל העמים... ולפי שאם על ידי זה שהיו בגלות בבל שבעים שנה אף שנתרפאו מחולי הנפש שהיו להם מקודם שגלו, שהם ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, אבל השיגו מחלות אחרות הרבה, מכל שכן עתה שהיו כמה מאות שנים בגלות בכל קצוי ארץ, כשיתישבו בארץ וטוב להם תשוב ותראה בהם כל המחלות הנפשיות, לזה יבטיחם שאז יבטל מהם היצר הרע... (שם כט כח, וראה שם עוד)
אומר לצפון - אלו שבצפון סגורים בין הרים, ושבדרום סגורים רק בין הגוים, ואמר ב' פעמים אל תירא - שמתייראים פן יאבדו בין הגוים, ושלא יוכלו להגאל. ואמר ממזרח אביא - על י' השבטים השוכנים יחד, וממערב אקבצך - על יהודה ובנימין המפוזרים. (ישעיה מג ו)
ויקנאו אתו - ...אך אפשר שגזירת מות תמות נתקיימה מיד, אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה, הגלות היא מות בזעיר אנפין, שכן גם המות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה... (בראשית ב יז)
לך מעמנו - ...עתידה הגלות להביא את בניהם לידי חירותם האחרונה, והיא תתפתח בכוון הפוך, בקו עולה והולך, ובכל שלב תתגלה הברית. תחלה "ברית יעקב", שנות המבחן בדמות עבד, בהן תעמוד לנו הברית האלקית בצרה ומצוקה... עתה עומדים אנו בפני מבחן השלב השני, "ברית יצחק", להתלך חפשים ועצמאיים בקרב הגויים, לא להרתע מפני ניגוד וקנאה לקיים את צואתו של אברהם גם אחרי שקורא לנו דרור, מתוך בטחון מלא בברית ה' שתגן עלינו מפני קנאה וצרות עין, הרי זה ממבחני הגלות, שעוד עלינו לעמוד בהם. רק אחר כך נוכל לצפות לשלב האחרון של הגלות, בו נרכוש את כבוד הגוים והכרתם, לא למרות היותנו יהודים, אלא בגלל היותנו יהודים, בו נתהלך בין הגוים בגאון כאברהם "נשיא אלקים". אז הגוים עצמם ישיבו אותנו אל נחלתנו הראשונה... (שם כו טו)
לך מעמנו - אמת גדולה הורו לנו "הצופים" כאשר בפסוק זה מצאו את שלב ה"מ" של הגאולה המקרבת את קץ הימין, רמזו לנו כי קנאת הגוים שעינם צרה באושרו ישראל בגלות היא אחד ממכשירי ההשגחה העליונה להצלת ישראל... מי הבאר בקעו ממעמקי האדמה, ולא היתה כל אפשרות לטעון שהוא מנע אותם מאחרים, אף על פי כן היו מתעסקים אתו, כדרך שמאות בשנים היו מטרידים את היהודי בגלות: את הבאר חפרת, החור שלך אך המים שלנו. (שם שם טז)
פקד יפקוד - הנה נאמר כאן לבית יעקב, יעבור זמן מה שהקב"ה לא יפקוד אתכם, וכך אנחנו למדים על עצם מושג הגלות היהודית, הראשונה והאחרונה, כאשר בחר לו ה' את עם יעקב, מחוסר הכח, הרי גלותו איננה פורענות מיוחדת, אלא תוצאה פשוטה של התנאים הקיימים, נפילת ישראל איננה זקוקה להשגחה מיוחדת, אך קיום ישראל הוא נס... (שם נ כד)
הבה נתחכמה לו - נעיר כללית, גם רשעות ראשונה זו - לא חטא היהודים גרמה לה, לא היה לפרעה במה להאשימם, שאילמלא כן, לא היה נזקק ל"חכמה". ועוד רשעות זו, הראשונה מסוגה, לא מן העם יצאה, אלא מגבוה, וכמכשיר מדיני שימשה את השליט החדש, לביצור משטר העריצים שלו. כל אימת שיבקשו לדכא אומה מסרו בידה עם אחר למען יענוהו, וימצאו בכך פיצוי ללחץ המופעל מלמעלה. מדיניות זו היתה המקור לרבות מן הגזירות, שתכליתן לפגוע ביהודים. שיקול דומה אולי הינחה את ממציאו הראשון של "חוק היהודים" הקדום ביותר. פרעה ביקש לפצות את העם המצרי, אותו דיכא ביד חזקה, ולשם כך יצר כת של נחותי דרגה. ואם לשם הצדקת הגזירות המתוכננות נאלץ להיעזר בשיקולים של "טובת המדינה", אין זאת כי אם עדות מזהירה על התנהגות היהודים. אמנם השמיענו יחזקאל הנביא (כ' ז') כי אבותינו לא שמרו אמונים לה' בטהרה גמורה, אלא פתחו לבם לרוח הטומאה של מצרים ולדרכיה הנשחתות... אולם בתחום החברתי נראה, כי לא ניטען נגדם מאומה. אילו עמדו המצרים מלכתחילה לימין פרעה מול היהודים מיותר היה לעורר את קנאתם בתחבולות ולהפיח בהם חששות כה רחוקים, ובמקום לפתוח בגזירת "גלות", יכול היה לסיים מיד בפקודת "גירוש". (שמות א ט, וראה עוד ישראל-ועמים)
ועבדת שם אלהים אחרים - גורל ישראל יהיה תלוי בהשקפות העמים שהוא משועבד להם בארצם, אולם עמים אלה עצמם נתונים לשלטון האלים של האליליות, והם קובעים את אורחות חייהם ומעשיהם תחת השפעת האלים האלה... ישראל מאס בעבודת הא-ל היחיד והמיוחד, ועתה יכיר את טיבה של עבודת האלילים, הוא יחוש לאיזו תעייה והשחתה יגיע האדם הקובע את מחשבותיו והרגשותיו, את רעיוניו ומעשיו, לא תוך כניעה לא-ל היחיד והמיוחד, אלא תחת שלטון כוחות ההבל האליליים. כל הסבל של מאות שנות הגלות תלוי בעובדה שגורל ישראל נהיה תלוי בבני אדם, שאמת אמונת הייחוד לא האירה את עיניהם ולא החדירה בלבם את ערכי האנושיות... (דברים כח לו)
והיית לשמה למשל - ...ישראל ילך לגלות ועל ידי כך יביא לעמים את הידיעה על הא-ל היחיד והמיוחד המחייב והשופט אנשים ועמים... וישראל יהיה "לשנינה", שהרי עתיד להיות מפוזר בין העמים, ואף על פי כן לא יהיה בטל בהם... הוא יהיה אמצעי הוראה מדוייק מוגדר בחריפות, חודר אל הלב, מכשיר שינון שנון ביד ה' כדי לחנך בו את העמים... (שם שם לז)
אקניאם בלא עם - בעם שאין לו חוש למשפט אמת, וכל שכן כלפי היהודים שבארצו. בגוי נבל - אצער אותם על ידי עמים שאינם טובים מהם כל עיקר, שכבר עברו את תקופת הזוהר של פריחתם המוסרית הלאומית, והם מוצאים קורת רוח בכל שחיתות של פריצות ואכזריות. (שם לב כא)
יחיל ה' מדבר קדש - שם חיכה העם י"ט שנה על גבול הארץ עד אשר גדל דור חדש שיכנס לארץ אחרי חטא אבותיו, וגם הגלות במדבר העמים דומה במובן זה למצב העם במדבר קדש. יחיל מדבר - קול ה' מביא לידי לידת חיים יותר טובים במשך הצפיה הממושכת במדבר קדש. (תהלים כט ח)
...אך כיון שגלה העם מעל אדמתו והתפזר בין שבעים האומות, אחרי שהרגיש על בשרו את נחת זרוען של תמורות היסטוריות למכביר, ייטיב מעתה להכיר נכוחה את כל נסיונות הנפל המרובים, שנעשו כבר ועוד נעשים בחיי האנושות אשר כל עיקרם נוצרו לשם הבטחת אושר וביסוס אישי ללא אלקים, כביכול, אלא בצל כנפי הבעל והמולך. הגלות משולה לבית אולפנא קודר, בו ילמד העם, תוך השתתפות פעילה וסבילה, את הלקח המאלף שעליו נאמר "ונתתי לכם לב אחד ודרך אחד לירא אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיה ל"ב), ובכך יזכו להחלמה מלאה מכל מחלות הנפש שמצצו את לשד חיותם... (במעגלי שנה ב עמוד נח)
אם תיטול לידיך את תורתנו הקדושה, הלא זו תורת א-ל חי שניתנה לנו כדי להורותנו את דרך החיים, כי אז וקראת מתוכה שהגלות המרה הזאת, שהיא תופעה חד-פעמית בדברי ימי אנוש, איננה מאורע מקרי ובשום פנים לא תיחשב כהפתעה במירוץ קורות העתים. הכתובים יבהירו לך נאמנה, ששבילי הגלות המופלאים מאתנו - על כל גילוייהם המעציבים והמרהיבים כאחד, כבר שורטטו בחזון הנבואה כאלף שנים ויותר לפני תחילתה. ודאי תופתע להיווכח כי כל שלבי ההיסטוריה של אומתך, החל מיומה הראשון ועד תקופתך, הובאו מראש לידיעת העם עוד באותו רגע עתיק יומין, שרגליו דרכו בפעם הראשונה על אדמת מכורתו...
גורלך - הגלות. אין בפניך שום מפלט מגורל זה. אדרבה, ככל שנלאית נשוא תוסיף להיות נכנע תחתיו, דוקא ברגע שנדמה לך כי תוכל להשתחרר ממנו כליל - או לפחות להביא בו שינוי - על ידי השתמטות מתפקידך כיהודי, יכביד אז הגורל את עולו עליך. לעולם לא יעלה הדבר בידך, לשנות את גורלך או לשפרו כמלא נימה בכוחותיך העצמאיים... (שם עמוד עה, וראה עוד גלות-ישראל)
כעפר הארץ - כמו עפר בעת הגשם רב ומדבק העפר כמעט אפשר למנות כל גוף בפני עצמו, אבל מכל מקום עומד להתייבש ולהפרד ושוב אי אפשר להמנות, כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער, אבל שוב מתרבים עד שאי אפשר להמנות. ((בראשית יג טז)
ותרדמה נפלה - רמז תרדמה מתורה ותפלה. והנה אימה חשכה - ראה מלכיות שולטים בזרעו ותלה בשני תנאים, א', שהגיעה השעה לכך, ב', ותרדמה וגו', וכך הוא הדבר שאף על גב שעונות ישראל גרמו לגלות מכל מקום הרבה פעלה השעה להצלחת אותה אומה, ועל זה כתיב בפרשת נצבים הנסתרות לה' אלקינו והנגלות וגו', וביארנו שם דאף על גב דכתיב שיאמרו אומות העולם טעם על החרון אף משום שעבדו ע"ז, מכל מקום אצלנו אין הדבר מיושב בזה לחוד. שהרי עדין קשה על מה פגעה הדין בימי צדקיהו ולא בימי אחז ומנשה, וכן עשרת השבטים הרשיעו בימי אחאב יותר מבימי הושע בן אלה, אלא הנסתרות לה' אלקינו שלא הגיעה שעת הכושר לגלות מטעם ידוע אצלו... (שם טו יב)
וידו אוחזת בעקב עשו - לשתי הוראות, אם יהא בשפלות ובגלות יהא רצונו להיות נמשך אחריו יותר מלשאר אומות העולם... וכאשר יהיה ברום המעלה הרי הוא כמו האוחז ברגל חבירו שלא ילך הלאה, כך מונע הוא גדולת עשו שלא יתגבר ביותר... (שם כה כו)
אתה עתה ברוך ה' - עוד פייסו אותו גם על עיקר השילוח, אף על גב שהיה עול ומעשה לרעה, הלא הרעה הגיעה אלינו יותר ממה שנגע בך... וכל הדברים האלה אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום יבינו וישכילו אחר כך שהרעו לעצמם יותר ממה שהרעו לכלל ישראל המושגחים לטובה מן ה'. (שם כו כט)
ופרצת - שגם בגלות ובשפלות יהיו נפרצים בכל פנות הארץ. ונברכו בך - וגם בגלות יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה, בזה שישכילו על נפלאות קיומו שהוא רק מחמת השגחת ה' נצב עליו וגדול הרועה אותו, וזה לא היה ניכר אלו היו לעולם בשלוה על הארץ, כי היה מקום לומר כי מזלו טוב וחזק... (שם כח יד)
כי לא אעזבך עד אשר - בא לגלות לו שהבטחה זו להשיבו אל האדמה אינה אלא עד שישוב ולא אחר שישוב, כי אז יוכל להיות שיצא בגלות למקום אחר כאשר כן היה ביעקב עצמו... ויהיה משמעות "בכל אשר תלך" בשני אופנים, גם כמשמעו בכל המקום שיהיו מפוזרים, וגם כמו כש"כ בכל אופן הליכות עולם להם. וגם עליהם נאמר שלא הובטחו אלא כשיהיו גולים תהיה השגחה לשמירה והנהגה עד שישובו לארץ ישראל, אבל כשישובו לארץ ישראל תסור ההשגחה זו ויהא תלוי לפי מעשי הדור, וכיון שיחטאו יגלו, ושוב תשוב ההשגחה להשיבם לארץ ישראל. (שם שם טו)
לשבור בתוך הבאים - אף על גב שבדרך היו בפני עצמם לא בחברת בני כנען, מכל מקום בבואם למצרים היו בתוך הבאים, וזה בא לרמז לדורות כי כל המלכיות שישראל משועבדים ונכנעים בבואם לגלות בקרבם אין בני ישראל יחידים ומצוינים בזה, אלא אותה המלוכה שולטת על הרבה ארצות וישראל המה בתוך הבאים... (שם מב ה)
ויחי יעקב - ומיעקב אבינו סימן לבניו, שעיקר חיותם ורוב השנים יהיו בגלות, וכבר הראנו לדעת לעיל שהיה יעקב אבינו סימן לבניו ביותר, והיינו שאמרו יעקב אבינו לא מת... ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנו בגלות כבר נתבאר לעיל י"ז ו' דהקב"ה גלה לאברהם אבינו אשר נוצרו בניו להיות לאור גוים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות, וכן יעקב אבינו כשבא למצרים שהיתה אז עיקר הישוב, נתגדל בזה שמו ית' כשראו השגחתו על יעקב וזרעו. (שם מז כח)
משם רועה אבן ישראל - ...וענינו כאן ממדה זו של חסד הנפלא להיטיב למי שמריע לו מתחשב להתחבר עפרורית של ישראל להיות לאבן אחת, דבעת שישראל בגלות נמשלים לעפר הארץ כמו שאמר הקב"ה ליעקב "והיה זרעך כעפר הארץ"... כך ישראל בגלות כשהם מפוזרים בדעות וברדיפה זה את זה אזי נאבדים אחד אחד רחמנא ליצלן, אבל אם מתקשרים ונעשים אבן ישראל אזי אין כל בריה יכולה להם... (שם מט כד)
הולך וחזק - להורות שתורה שבעל פה תלך ותתחזק, ודווקא בתוך העשן - בחשכת הגלות. (שמות יט יט)
ונתתם ביד אויב - האויבים שהיו מבזים אתכם עד כה בדברים, כמו שכתוב לעיל י"ז, עתה כאשר יהיו נתונים בידם על ידי המלכות הכובשת לעשות בהם מה שלבו חפץ לא יהא נוהגים בהם מנהג דרך ארץ עם אנשים הנכבשים, אלא לא יבושו לעשות עמהם בזדון לבבם, משום שהייתם תחלה שפלים ונבזים בעיניהם. וכל זה לא עלה על הדעת שתגיעו לידי כך. (ויקרא כו כה)
אף אני אלך עמם בקרי - אחר שיתחרטו על עיקר רצונם מכבר להנתק מאחרי ה' וכסבורים שעתה בחוצה לארץ אין תורה ומצות, אז הקב"ה מכיר להם שהוא משגיח עליהם... והיינו דאיתא בתורת כהנים על זה המקרא מעמיד אני נביאים עליהם, והוא התגלות ההשגחה, שמאז שהתודו תהיה ההשגחה ניכרת להם, וידעו שהשכינה עמהם. ומובן שמאז יהיה טוב להם מעט להחשב לאנשים או גם כאזרחי ארץ ולא כאבודים כאשר היו עד כה... ( שם שם מא)
וימלא כבוד ה' - ורמז בזה להודיעו כי על פי גזרה זו תהיה סבה שימלא כבוד ה' את כל הארץ, שזהו התכלית, ומשום הכי אי אפשר לוותר על הגזרה ולמחול לגמרי מחמת המדות... ובא דוד המלך ברוח הקדש בתהלים ק"ו ואמר "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים"... שמזה שנגזר פזור ישראל בכל ארצות, נגלה באמת כבוד ה' על ידי ישראל, ומזה יצא שחלפו עבודת אלילים עד שיגיע שכליל יחלופו, ונגלה כבוד ה' בכל הארץ... ובאמת אם לא סירבו מתחלה על ההנהגה הנסית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה, ואם היו חטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר, אז היה נשמע גם בהיותם בארץ ישראל איזה משך בכל העולם כבוד שמים ועבודתו... והרי היה מגיע על ידו לזה התכלית באיזה מאות שנים, מה שאינו כן כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת ולא ניכר בחוצות אומות העולם השגחתו ית"ש... אם לא על ידי פזור ישראל ועם ה' נמסרים על קדוש שמו ית', והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים להם, ושהיא רק השגחתו ית' להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים, ובזה מגיע בדור דור לזה התכלית... (במדבר יד כא)
ואולך אתכם - להודיע כי זה הפזור והצרות אינם רעים כל כך כפי הנראה לאדם השומע, שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר, והיה נדמה לישראל שהיא צרה גדולה כמבואר כמה בכו על זה... כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם... ואם כן אינו כל כך רע. (דברים כט ד, וראה שם עוד)
אמרתי אפאיהם - כבר ביארנו דכל זה מדבר בגלות ראשון שעבדו ע"ז, ונשתנה גלות ראשון שגלו תחלה החרש והמסגר אלף שהן גדולי הדור, וגם היה שם דניאל חנניה מישאל ועזריה גדולי מלכות מה שהיה בזה הרבה טובת ישראל בגלות יותר משהיה בגלות השני, והסיבה לזה דבגלות הרומיים ידעו גם הרומיים ואמרו בעצמם אם לא כי צורם מכרם, אבל בגלות נ"נ לא ידעו הכשדים את ה' כלל, על כן היה ההכרח למען כבודו להגלות שמה גדולי ישראל אשר היה להכיר על ידם מעשי ה'... (שם לב כו)
ואפס עצור ועזוב - אין בגלות כח בגדוליהם להיות עצור ועזוב לתורה ולתעודה, שהרי אפילו דניאל שגדל מאד בבבל מכל מקום לא זכה ללמד תורה בישראל, על כן היה הכרח ממנו ית' המגיד מראשית אחרית לעשות קרוב יום אידם של בבל וכשדים. (שם שם לו)
היתה למס - או רמז לזמננו שאין מקום שבו מסים וארנוניות כבארץ ישראל, ואלמלא שלחו מעות מכל גלילות ישראל לא יכלו לפרע... (איכה א א)
אותי נהג - אף על פי ששכינה הלכה עמי בגלות, חושך ולא אור - לא האיר לי אפילו מעט. (שם ג ב)
איכה יועם זהב - אולי התנבא על העוני בגלות עד שלא תהיה להם פרוטה לקנות לחם. (שם ד א)
תם עוונך - בגלות זה, שמגלות מצרים ובבל הוציאם לפני תום העוון, כי התערבו בגוים ולמדו מעשיהם ושכחו התורה עד שלא ידעו אפילו לעשות סוכה, אבל עכשיו לא יצטרכו לגלות עוד לכפרה, או לא יהיה עוד יצר הרע, ובלי עון לא תהיה עוד גלות. (שם שם כב)
ויש להבין מה שאמרו הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר וכו', ועוד דעל שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב, וזה פלא, מדוע רק על יין... אמנם הטוב והמטיב תקנו על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה אלפים שנה והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה וכל כלי יוצר עליה לא יצלח. והנה אחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשר ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו על ידי מלכות בן כוכבא, שגדולי עולם היו מועטים בו. אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחד וגזר עליהן קבורה, הבינו כי ישראל שה אחת בין ע' זאבים ובחסד ה' על ידי מלכי חסד יחליף כח ויוסיף דעת... לכן תקנו הטוב והמטיב על קיום האומה... ולכן על יין תקנו הטוב והמטיב, כי זה מפלאות תמים דעים אשר אומה כזו בנימוסים כאלה אסר להם החיתון... ושירא שאם נגע עו"ג ביינו אסור לו לשתות ומדיח כוסו ג' פעמים, ובכל זאת הם מתקיימין בגלות, אין זה רק צדקת פזרונו בישראל... (דברים ח י)
דע כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמ"ש (שה"ש ד') "תבואי תשורי מראש אמנה". ואמונה היא בחינת תפלה, כמ"ש (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו פרישן בצלו... (ז א)
וזהו כלל שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של ע' לשון, היינו בתאוותיהן, וכשהיא באה במדותיהן בגלות אזי הוא ראמת ע' קלין, כי התגלות היא בחינת לידה... (לו א)
ועל ידי זה גוזרין לגרש ישראל ממקם שנתישבו כבר, כי במקום שישראל יושבין שם מכבר אפילו בחוץ לארץ, הוא בחינת קדושת ארץ ישראל, בחינת (יחזקאל י"א) "מקדש מעט", כי על ידי שישראל יושבין שם נתקדש האויר בבחינת אוירא דארץ ישראל, כי על ידי כתב ידינו נתקדש האויר בבחינת אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ב), כי הכתב הוא בחינת אותיות מחכימות, ועל ידי תנועות הקולמס באויר בשעת כתיבה נחקיים בחינות האותיות מחכימות בתוך האויר, ועל ידו נתקדש האויר... ועל ידי שפוגמין בכתב ידינו, על ידי הסמיכה שמסמיכין רבי שאינו הגון כנ"ל, על ידי זה מגרשין ישראל מן הישוב, ממקום שישבו שם מכבר... אל מקום מדבר שממה שאין שם שום קדושה, כי לא ישבו שם ישראל מעולם... (סא ב)
איתא אברהם בירר לו את הגלות, כי אמרו לא גלו ישראל רק שיתוספו עליהם גרים, היינו המשכות כל הברואים לתורה, שזה היה בחירתו של אברהם, שהכניס עצמו בכל המקומות לתקנם ולהעלותם... (וירא תרמ"א)
עבד משכיל ימשול וכו', והוא לחזק ידינו בגלות, שכמעט נסתר מאתנו דרך הבנים ומכל מקום אם נעבוד אותו ית' באמת בגלות ובאמונה ונזכה לצאת מארור לברוך, ועוד ימשול בבן כתיב, כי עתידה הגאולה להיות על ידי דורות השפלים בבחינת עבד דוקא, והוא על ידי אמונה... (חיי שרה תרמ"ח)
במדרש עבד משכיל וכו', ענין השכלת אליעזר הוא על פי המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... כי גם שאנחנו בגלות תחת איזה מלכות יש לנו להשכיל ולהבין כי הכל מאתו ית', ובודאי מי שזוכה חל עליו מלכותו ית' בלי שום הסתר, ובגלות הוא בהסתר, וכשמקבלין עול תורה... מסירין ההסתר ומעבירין עול מלכות ודרך ארץ כנ"ל... (שם תרמ"ט)
מה שלא גילה הקב"ה ליעקב אע"ה ממכירת יוסף... ונראה כי הקב"ה עשה הכל לטובה, כי לא היה באפשרי שיגאלו בני ישראל בלתי הקדמת ירידת יוסף למצרים, וגם נסיון של יוסף במצרים לא היה באפשרי, רק על ידי זה עצמו שנמכר בעולה ובעוות הדין היה לו סיוע שלא יטמע חס ושלום. ויש ב' מיני נסיונות, אחד שיכול האדם לגבור בכחו, ויש נסיון עצום מזה שאין באפשרי לגבור כלל רק על ידי רצון ולב אמת וצדק שיש להצדיק זוכה שיקחו ממנו הבחירה שיצא מהנסיון, ופירוש שיסייענו משמים... וזה היה הכנה לכל הגליות, כי גלות מצרים הוא כלל כל הגליות, ועיקר הגלות הוא תוספת הבחירה, כי אם לא היה הבחירה כלל לאדם היה ממש בן חורין, ולכן כשזוכין לצאת מהבחירה הוא גאולה שלמה. (וישב תרל"ו)
במדרש בזעקך וכו'... ובמדרש לא שלותי מלבן, ולא שקטתי מעשו, ולא נחתי מדינה ויבא רוגז של יוסף הם בחינת הד' מלכיות שעברו בני ישראל עד היום. והענין שיש ג' עבירות שצריכין למסור נפשו עליהם, ע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות. לבן ע"ז, עשו רציחה, צרות דינה גילוי עריות, אחר כך רוגזו של יוסף הוא לשון הרע ושנאת חנם ששקול נגד ג' העבירות, ולכן היה זה צער קשה יותר מכולם, כמו כן שנאת חנם האריך גלותינו המר עתה יותר מכל המלכיות... (שם תרמ"א)
בפסוק ותתפשהו בבגדו... אכן כאשר נמכר למצרים כתיב מקודם ויפשיטו את יוסף וכו', כי בודאי כל נסיון הוא כשנוטלין מן האדם המדריגה המיוחדת אליו, וכמו כן בכל גלות בכלל ישראל גם כן ניטול מאתנו הציור והמלבוש שהיה מיוחד לנו בהיותנו בארץ ישראל ובמקום הקודש, וזה שאמר "בבגדו" שהוא מלבוש הגוף החיצון... (וישב תרמ"ז)
בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי כל עבודת השבטים היתה לברר תערובות טוב ורע... ובאמת היה זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים וכל עבודה בשדה... ואלה הבירורים הם עבודת כל בני ישראל בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם, ועל אלה הארות כתיב "ה' שומר את גרים", שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת... (שם תר"ן)
ומה שיש ללמוד מפרשה זו... וגם כל הגלות הוא זה שנסתר הפנימיות בהתלבשות פרות הרעות וכו' עד שנשכח כח הפנימי כנ"ל, ועל ידי שמירת הברית כנ"ל בכל מעשה יכולין למצוא ההארה גם בגלות... (מקץ תרל"א)
עדות ביהוסף שמו, במדרש בא גבריאל ולמדו שבעים לשון... אכן יובן על פי המדרש, הואיל משה באר את התורה וגו', בע' לשון פירשה להם, כי כל הע' לשון מתפשטין מלשון הקודש, כי התורה נותנת חיים לכל הלשונות, והם רק כמו לבושים... ויוסף הצדיק שבא למלוך במצרים בכח התורה היה צריך לידע ולקשר כל הלשונות בלשון הקדש, והיה זה הכנה קודם גלות מצרים, שהוא גלות ראשון שבישראל, היה צריך יוסף לשלוט על כל אלה הלשונות, ולכן בכח אות ה' להמשיך כל הלשונות אחר חיות הפנימיות שהוא לשון הקודש. (שם תרל"ה)
בפסוק ולא נודע כי באו אל קרבנה... וביאור הענין כי שני הרעב שהם בחינת הסט"א יש בהם נצוצי קדושה משני השובע, רק הרשעים אין מכירין זאת, לכן אמר ולא נודע, אבל יוסף הצדיק ביטל זה ואמר חלום אחד הוא, שגם בו יש ניצוצות קדושה מהאחדות... כי הכל היה רמז על גלות מצרים. אך על ידי עבודת אבותינו ויוסף הצדיק הכינה רפואה מקודם המכה, שבזכותם היתה הגאולה אחר כך... דרך רמז כי כל הגליות הם כמו חלומות ודמיונות כנודע, שאם היה ברור הבטחון בהשי"ת שהכל ממנו בא, היה נגלה הטוב בכל דבר, ועל ידי הפה שהוא כוחן של ישראל בתורה ועבודה יכולין לבטל אלה הדמיונות והרהורים שמהם באים חלומות שוא... (שם תרל"ו)
במדרש קץ שם לחושך... וכמו כן בגלות הד' מלכיות הגם כי מלכותך מלכות כל עולמים, אבל בגלות הוא נסתר, וזה היה כל חלום פרעה לברר קודם גלות מצרים כי שורש האחדות מתפשט בכל מקום... (שם תרל"ט)
חנוכה מביא התחדשות, כי כל נס מביא התחדשות משורש הטבע... וכל הד' מלכיות הם בדרך אחד להטביע את ישראל בהבלי עולם, ולכן בכל יציאה ממלכות אחד נשאר בימים אלו פתיחות הגאולה ונקרא חנוכה... (חנוכה תרל"ג ג)
כשעמדה מלכות יון הרשעה, באמת היו בני ישראל שנים רבות תחת ידם בצרות רבות וגזירות קשות כידוע, רק כשגברה ידם כל כך עד שעמדו להשכיחם תורתך, כי לא היה באמת בכח בני ישראל לסבול עוד, לכן היתה להם מפלה. וזה לאות כי לעולם לא יוכלו האומות לכלות מצב בני ישראל ולכן כשגברה ידם כל כך היתה להם מפלה... (שם תרל"ז)
בנוסח ולך עשית שם גדול וקדוש וכו', כי בכל גאולה מאיזה מלכות נעשה סדר חדש ושמות חדשים בשורש ישראל... וכל גאולה היא הכנה וקיום לגלות שאחריו, כמ"ש שהקב"ה בורא רפואה קודם למכה, לכן נס דחנוכה הוא תשועה ופורקן לגלותינו המר הזה, וחז"ל ברוח בינתם קבעו יום טוב זה להלל ולהודות, להראות כי קיום בני ישראל בזה הגלות הוא על ידי הלל והודאה... (שם תר"מ)
שם חנוכה כי קיבלו עליהם עול מלכות שמים מחדש, כי כל גלות הוא כמו עיבור שצריך להיות נולד דבר חדש, לכן יש חבלי הריון ולידה... (שם תרמא)
מסרת גבורים וכו'... וזה ענין הישועות והנחמות שנתנחמו בני ישראל על הגלות, כי כל מה שהיו מתענים תחת ידיהם היה כדי שעל ידי זה יוציאו מכח להפועל אלה הנפלאות, כי באמת כל גלות היא להוציא נצוצי קדושה שנבלע שם, ושנעשו בני ישראל שלוחים לזה, וכשבאה הגאולה יודעים ומבינים למפרע כל צורך הגלות והפעולה שעשה הקב"ה על ידי בני ישראל. והאמת כי הגלות על ידי חטא הקודם שעל ידי זה נתפזרו הארות מבני ישראל למקומות אחרים, לכן צריכין בני ישראל להתפזר בגלות לקבץ אלה הניצוצות... (שם תרמ"ח)
שם חנוכה על שם חנוך לנער על פי דרכו... כי באמת התורה שנתן לנו הקב"ה משמים היא העיקר, ואם היו בני ישראל מחזיקים כראוי בתורת ה' לא היו נמסרין ביד מלכיות... אחר החטא ששלטו בנו ד' מלכיות מה שהקב"ה עשה עמנו נסים ונפלאות להאיר לנו מתוך החשיכה זה חסד לפנים משורת הדין, וזהו ממש כמו שמחנכין הנער לידע לילך בדרך הישר... כמו כן מה שהחשיכו הרשעים עינינו בגלות הוא מצד חסרון הדעת שלנו, זה לא היה בדין על הקב"ה שהוא דבר המוטל עלינו, ואף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו האיר לנו... (שם תרנ"ד)
תקנו המזוזה בפתח... שפרשת ציצית נחמה לבני ישראל בגלות אחר שנתקיים בעונותינו מה שכתוב ואבדתם מהרה וגו' ונתערבנו בנין האומות, ניתן לנו מצות ציצית בד' כנפות לזכור מצות ה' אף על פי שנתפזרנו בד' רוחות העולם... (שם תרס"ב)
איתא בגמרא דבפורים לא קבעו הלל... כי שעבוד בני ישראל באלה הד' מלכיות מצד הגוף שהוא מן ד' יסודות, והם צריכין גאולה, וזה כח הד' מלכיות בחינת הד' מתכיות זהב כסף נחושת ברזל, שהם בחינת אש מים רוח עפר, ובכל גאולה מאותו מלכות נגאל יסוד אחד, והן מול בחינת רוח, וכלן תיקנו בהלל והודאה, כי עיקר רוח בחינת קול ודיבור רוח ממללא... (שם תרס"ג)
בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות וגו'... ובודאי התועלת שבא על ידי הגלות הוא תיקון המלבוש, לכן ביציאת מצרים כתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות חביב מן הכל, ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים... ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים כנ"ל. ואפשר על זה הרמז מה שמחליפין המלבושים בפורים כי מנהג ישראל תורה, וזהו ענין חליפות שמלות כנ"ל... (ויגש תרל"ט)
ענין הבכיה של יוסף הצדיק, וחז"ל דרשו על החורבנות, ויתכן לומר על פי לשון הפסוק "ולא יכול יוסף להתאפק", כנראה שהיה מהצורך עוד לעכב עצמו, ואם היה ביכולתם לתקן עד הסוף לא היה הגלות והחורבן... רק שלא היה בכחם לסבול כל כך צער כאשר מעיד הכתוב. (שם תרמ"א)
בפסוק אנכי ארד עמך וכו', דכתיב בכל צרתם לו צר, שהקב"ה משתתף עמנו בצרה, וממילא לא צר בא'. אבל באמת נכלל בזה שבחן של בני ישראל, כי מקבלין הצרות לשמו ית', וזה פירוש לו צר... וגם זה עצמו נכלל בהבטחת הקב"ה "אנכי ארד עמך" כי יזכו בני ישראל לזה לאשר יקבלו הגלות לשם שמים כנ"ל... (ששם תרנ"ג)
כל הנפש וגו' פירש"י שהיו עובדין לא-ל אחד כתיב נפש. וענין זה היה שורש והכנה להגאולה, שעיקר הגלות הוא הפיזור כמ"ש מפוזר ומפורד, אבל בני ישראל מתקשרין בנפש אחת אפילו בגלות כמ"ש עם אחד מפוזר, וזה האחדות הוא מצד אלקות, שהגם שכל נפש יש לו רצון אחר, אבל בני ישראל שכל נפשם ורצונם לעבודת הבורא, וזה הרצון עולה על כל שאר הרצונות, אם כן זה הרצון שוה בכל נפשות בני ישראל, ובזה הם נעשין נפש אחת... (שם תרס"ג)
במדרש פרשה זו סתומה... שזה היה הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים, ולכן לא היה יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהיה במצרים... וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא, רק שנסתם עין השכל מקודם, כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש, כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש, וגלות הנפשות היה מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה... רק עיקר הפירוש שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה, כי באמת אין רע יורד משמים, וימי הרעה נעשים רק על ידי חסרון המקבלים שנהפך להם לרע, והוא רק הסתר, ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום, ואם היו יודעין זה האמת לא היה שולט בהם הגלות, רק כי לא היה ניתקן הכל כראוי, והיה מוכרח להיות גלות מצרים, ולכן לא היה יכול לגלות זה הקץ... (ויחי תרל"ה)
במדרש פרשה זו סתומה... דבר אחר שנסתם ממנו כל צרות שבעולם... ופירוש הדבר אחר הוא גם כן, שלפי שסתם ממנו כל הצרות לכן היה הגלות, כי כל ימיו של אבינו יעקב שהיה בצער היה הכל בעבור בני ישראל, ואם היה סובל צער בי"ז שנים הללו בארץ מצרים, לא היו צריכין לגלות כלל, אבל השי"ת חס על הצדיק ולא היה יכול עוד לענותו, וסתם ממנו כל הצרות, ועל ידי זה היה הגלות אחר כך... (שם תרל"ח)
בפסוק האספו ואגידה לכם וגו', דרשו חז"ל כי פרשה זו הכנה על הגלות, ולכן אמרו שבקש לגלות את הקץ, כי הנה השבטים המה העמודים אשר כל בני ישראל נשען עליהם בגלות, כי הג' אבות הם למעלה מעלמא דפירודא, והשבטים המה הולכים עד אחרית הימים... (שם תרמ"ו)
במדרש פרשה זו סתומה, הענין להודיע כי גלות בני ישראל אינו במקרה, וכל תהלוכת בני ישראל עושה רושם בתורה... ויש פרשה מיוחדת לגלות לכן היא סתומה, והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה. ובודאי יש גם כן פרשיות המיוחדים לגלותינו עתה, וכמ"ש וענתה השירה הזאת וגו' כי ידעתי את יצרו, ידעתי לשון שבירה... שהקדים הרפואה קודם המכה... (שם תר"נ)
ברש"י שנמשלו לכוכבים... והכלל שכל דבר שמכסה על הקדושה הוא סימן שביכולת האדם להמשיכו אל הקדושה, והכל תלוי באמונת ישראל, וכשיש אמונה כראוי כמעט אין גלות, כי באמת בכל מקום יש השגחת השי"ת ורצונו בלבד, רק בגלות אין ניכר האמת וצריכין להשיג האמת על ידי אמונה... (שמות תרל"ד)
איתא כי משה רבינו תיקן לבני ישראל שבת במצרים... רק בעבור כי בני ישראל שובתין בשבת קודש אין מקום שישלטו עליהם האומות עובדי אלילים בשבת, כי כל שליטתן על ידי המלאכות ועובדין דחול שבני ישראל עושין, על ידי זה ניתן להם כח לשלוט עליהם... (שם)
במדרש וברש"י נמשלו לכוכבים... ובאמת כל הגליות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים, ובני ישראל ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל, ולכן נקראו נר ה' נשמת אדם, כי המה מאירים בליל הגלות, ובאמת כפי מה שבני ישראל פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית' כמו כן ניתתקן בכלל הבריאה... ונקרא גלות על שם גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע, וזה הגילוי הוא עיקר העבודה... וגלות מצרים כולל כל הגליות, וזה שאמר במדרש אוהבו שחרו מוסר, כי הקב"ה ראה שיהיה בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה, לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה, והיה הכנה לדורות... (שם תרל"ה)
בלבת אש וכו'... אך הגלות מתחיל כשלא ידע את יוסף וכו', אף על פי כן הצדיק שמרגיש בחינת יוסף איננו בגלות, ויכול להיות הגאולה על ידו, וזה הסימן גאולה שמסר להם יוסף שכל מי שיראה ויבין שיש גם בגלות פקידה, אף שהוא בהסתר, הוא מוכן לגאולה... (שם תרל"ו)
בלבת אש מתוך הסנה, במדרש אני ישנה ולבי ער וכו', פירוש שהקב"ה הראה למשה מראה גדולה זו מתוך חושך הגלות עצמו, וזה היה התימה מדוע לא יבער הסנה, מאחר שנמצא באמת התלהבות הגדול הזה, איך יש קיום לקליפה המחשכת אורות הגדולים הללו. אך זה באמת רצה הקב"ה להראות לו, כי אדרבה לפי גודל החושך והגלות נסתר בו אור גדול גנוז והוא בחינת הגאולה, וכפי קושי הגלות מורה על תוקף הגאולה... (שם תרל"ח)
במדרש הובא ברש"י שנמנו להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים... כמ"ש מו"ז ז"ל לדייק דכתוב הבאים ולא אשר באו, להודיע כי בכל עת שבני ישראל יורדים לגלות הולכים עמהם שמות אלו וזכות השבטים וע' נפש מסיעים לבני ישראל בגלות, וכתוב הנה זה עומד אחר כתלנו וכו', שהגלות היא מחיצה המפסקת, ואמרו חז"ל אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בני ישראל... (שם תרמ"ו)
במדרש יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, כי לבני ישראל היה הגלות בפועל גשמי, ולמשה רע"ה גילה הקב"ה פנימיות של הגלות, כדכתיב אכן נודע הדבר, פירש"י ז"ל מה שהיה תמיה וכו' עכשיו רואה שראוין לכך... כי בודאי יש מכוון בכל השיעבודים וכל העינוים, וכמו שכתוב מכות נאמנים. ובאמת עיקר הרצון בגלות הוא להרגיש פנימיות העוני כי לא היה עיקר הכוונה לענות בני אדם, וכשהגיע לאותו הדחק והמיצר שהיה עיקר המכוון מאתו ית', אז כתוב ראה את ענים, שהוטב בעיניו שקיבלו בני ישראל השעיבוד כמו שעלה לפניו ית' בתחילה... וזה כולל כל מה שעתיד להיות בכל גלות גם כן, וכשזוכין לזה הוא סימן לגאולה. וגם אנחנו בגלותנו צריכין מקודם לבקש לקבל הגלות כפי רצונו ית', אז ממילא יגאלנו הבורא ית"ש... (שם תרמ"ח)
במדרש אני ישנה... ולא זו במצרים רק בכל הד' גליות, כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית', שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם על ידי בני ישראל...(שם תרנ"ב)
בענין תוקף השעבוד שהוסיף פרעה לבני ישראל אחר (שבאו) משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה, כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם, ולכן אחר שמוציאין מהם בחינת הניצוצות קדושה נעשים רעים לגמרי, ואז הוא זמן מפלה שלהם, לכן כתוב גם כן וימת מלך מצרים, הוא הסתלקות כח ניצוצות קדושה שבו, ולכן הרע לבני ישראל ביותר. ולכן בכלל גם כן בגלותינו עתה שכבר הוציאו בני ישראל מהם הרבה ניצוצות קדושה, לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהיה להם מפלה בשלימות... (שם תרנ"ג)
ואלה שמות... ובאמת הגלות הוא להוציא כח הנשמות אל הפועל, כי כל נשמה צריכה להוציא כוחה אל הפועל, ועל ידי הגלות משתנות כחות הנשמה באופנים שונים, ולכן שורש שם גלות מענין התגלות, שמתהפך האדם על ידי הנסיונות והגלות עד שמוציא מכח אל הפועל כל הארת הנפש והנשמה... (שם תרנ"ז)
במדרש חושך שבטו שונא בנו... ובני ישראל יש להם יסורים, וג' מתנות ניתן לבני ישראל תורה וארץ ישראל ועולם הבא, וכולן על ידי יסורים, ואם היינו ראוים היו יסורי מצרים מספיק לכל המתנות, ולפי שחטאנו הוצרך להיות במדבר מ' שנים לזכות למתנת ארץ ישראל, וכמו כן אם לא היו חוטאים בארץ ישראל לא היו צריכים יסורים לעולם הבא, ועכשיו שחטאנו כל יסורי הד' מלכיות הכנה לעולם הבא... (שם תרנ"ח)
ובמדרש אני ישנה ולבי ער וכו' דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסרת בגוף, וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות בני ישראל שמעורר האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם... אבל בדורות השפלים, שהגוף עיקר והנשמה טפלה, ולכן משועבד הנפש להגוף כמ"ש בנפשנו נביא לחמנו, ועם זה בא כל מיני גליות בכל המקומות שאין הנשמה שולטת, ונסתר בחינת אלקות בעולם... (שם תרס"ד)
ברש"י חבל על דאבדין וכו'... כי זה ענין הגלות לברר אלקותו ית' גם במקומות השפלים תוך כל המצרים והסתרות, אף על פי כן יתגלה על ידי עבודת האדם שהכל נמשך ממנו ית' כנ"ל, ועבודת האבות היתה הכנה להגאולה של כל גלות וגלות... (וארא תרל"ב)
בפסוק לכן אמור וגו', פירוש כי השי"ת אמר להודיע לבני ישראל כי הגלות הוא לכבודו ית', ועל ידי יציאת מצרים יתגדל שמו ית', כמו שכתוב וידעתם כי אני ה', ועל ידי זה יטו שכמם לסבול עול הגלות, וממילא היה נהפך גוף הגלות לחירות, ובאמת ידיעה זו היא הכנה לגאולה, כמו שהיה באחרונה שקודם הגאולה קיבלו מלכות שמים כמו שכתוב "משכו" וכו'... (שם תר"מ)
בפסוק וארא וגו'... וכמו כן בני ישראל נבראו לתקן כל העולמות ולברר זאת התערובת, ולכן ימי הגלות הם גם כן עבודה להשי"ת, ואדרבא עיקר מעלת בני ישראל מבוררת בגלות, דכתיב כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, וזה היה הכנת האבות לזכות לירושת הארץ לכבוש ע' אומות... ועל זה באמת צריכין להשתוקק לצאת מן הגלות, שעל זה נאמר אל תראוני שאני שחרחורת וגו' שמוני נוטרה את הכרמים, שבכלל העולם הגלות הוא עבודה לשם שמים, אכן אין בני ישראל במקום המיוחד להם, כרמי שלי לא נטרתי, אבל עיקר שבחן של ישראל מבורר בגלות... (שם תרמ"ו)
ברש"י ממכילתא... והאמת כי כל הגלות והגאולה הוא בירור המלבוש והגוף, אבל הנפשות שבבני ישראל לעולם הם בתכלית הדביקות בשורש העליון... (בא תרמ"ז)
בפסוק וגם ערב רב וגו', כי הנה כל הגלות היה לברר התערובות טוב ורע שנעשה על ידי חטא הראשון, והעיד הכתוב שביררו בני ישראל הרבה מזה התערובות על ידי הגלות ויסורים שסבלו במצרים, כי כל הנסיונות וגליות שעברו בני ישראל היה להוציא הארות הקדושה... (שם תרנ"א)
במדרש החודש הזה לכם... שהגלות הוא כשנגרש מן השורש, וכשחוזרין להתדבק בשורש אבות הוא הגאולה... (שם תרס"א)
בפסוק ויאמינו בה' וגו'... ובארנו כי בהיות בני ישראל במצרים לא היה בכחם להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שנטע הקב"ה בהם, ואז היו בחינת גן נעול, וזה היה עיקר הגלות כענין שנאמר הוציאה ממסגר נפשי להודות... ואחר יציאת מצרים נעשו פרדס רמונים וכו', והלא אין שכל אנושי מבין זאת, אחר עבודת הפרך כמה שנים ותיכף כשיצאו שרו כולם שירה כזאת למעלה מכל הנביאים, אין זאת אלא שנתעלו נפשותיהם ונתלבשו בלבוש קדש... (בשלח תרנ"א)
בענין שמיעת יתרו אחר יציאת מצרים, נראה כי זה היה שכר הגלות, כמ"ש ז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ולכן בכח גלות מצרים הוציאו ערב רב, ויתרו על כולם, ובזה נתקיים בכל עצב יהיה מותר, וזה הרמז ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, ושתכלית הגלות היה בעבור הגרים. ויתכן שזה רמזו חז"ל באמרם קשין גרים לישראל כספחת, שצריכין להתערב בין האומות בעבור הגרים... (יתרו תרנ"ב)
ושמעתי ממו"ז ז" על שקורין ליל פסח סדר, לרמוז למ"ש המהר"ל ז"ל כמו שיש סדר לטבע כן יש סדר מיוחד לנסים, ונ"ל עוד פירוש סדר לרמוז שגם כל תהלוכות הגלות היה הכל סדר מיוחד, שלא נאמר כי קרה סיבה ששלט פרעה על בני ישראל, רק הכל היה בכוונה מכוונת, ואפילו כל פרטי העינוים וקושי העבודה היה הכל בסדר מיוחד... אך יש דורות שסדר הנכון להם הוא הגלות, ויש שמיוחדין אל החירות והגאולה... (שבת הגדול תרנ"ד)
ברוך שומר הבטחתו וכו'... אך כי הוא הבטחה גדולה על ידי הגלות יהיה לבני ישראל כח זה למצא בחינת הפנימיות בכל הסתר, ושזה שנקרא גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימית שבתוך ההסתר... (פסח תרל"א)
ברוך שומר הבטחתו וכו'... ונראה דזה רמז על ד' מלכיות... כי בגלות מצרים היה נכלל כל הד' מלכיות, אך בעבור רחמי הבורא ית' מיהר לגאול אותנו משם, כי ברגע א' חס ושלום היו כלין, ולכן הוצרכנו אחר כך לגלות שאר המלכיות להשלים הד' מאות שנה... (שם תרל"ט)
בשיר השירים מדלג על ההרים... כמו כן עתה שנתמשך הגלות בעונותינו הרבים זמן זמנים טובא הוא בודאי לטובתינו כדי להקל חבלי משיח... (שם תרמ"ב)
בפסוק כי לי בני ישראל עבדים, לי לשמי, פירוש אף על פי שבני ישראל משועבדים בגלות אף על פי כן צריכין לקבל העבדות לשם שמים, כי באמת הכל מאתו ית', ועל ידי שמקבלין העבדות לשמו ית' נעשה מזה עבדי הם, וזה יוכל להיות מפתח לגאולה... (בהר תרמ"ט)
בענין קריאת רות בעצרת... כי יכולין לקבץ ניצוצי קדושה המפוזרים בכח התורה, ואין צריך להיות על ידי פיזור הגלות... (שבועות תרנ"ג)
ולא נתן ה' וגו'... והכלל שהקב"ה נתן לבני ישראל ב' אלו הדברים, תורה הקדושה שמלמדת לאדם דעת איך לצאת מחומר הגוף והגשמיות, וארץ ישראל ובית המקדש היא לקרב הגשמיות וחומר הגוף גם כן אל הקדושה... וכן עתה בגלות שהשאיר לנו הקב"ה התורה הקדושה, ובית המקדש אין לנו, לכן אי אפשר להתקיים בקדושה רק כפי ביטול הגוף לצאת מהגשמיות על ידי הדעת מהתורה, ותיקון הגוף הוא בגלות כנ"ל... (תבא תרל"ד)
איתא בגמרא... אבל בגלות כשיבוא השפע על ידי כמה צמצומים מתערב בהם תערובות אחרים, לכן בני ישראל מבקשים זכות האבות ומשה רבינו וי"ב שבטים, זכור אב וכו' בעבורו אל תמנע מים, שמבקשין שירד השפע על ידי כלים ודרכים שהכינו אבותינו הקדושים, ואז הוא לברכה ולחיים... (סוכות תרמ"ח)
והנה ידוע במדרשים שגלות ישראל דומה לגירוש אדם הראשון מגן עדן, והנה הוא בא ללמד ונמצא למד, שידוע שבבריאת העולם היו ניצוצות קדושים מפוזרים בכל העולם משבירת הכלים, כידוע ליודעי חן, והנה כתיב "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה", היינו שבעבודתו בגן עדן במצות עשה ולא תעשה וקרבנות כבמדרש, היה כחו יפה למשוך אליו לגן עדן את כל חלקי הקדושה מכל העולם. אך אחר החטא כתיב "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח", כי האדם נברא עפר מן האדמה, שפרש"י שצבר עפרו מכל האדמה מארבע הרוחות, והיינו שאחר החטא הוא צריך לחזר בארבע רוחות העולם וללקט משם ניצוצי הקדושה. וכמו שישראל בגלות על ידי הרדיפות והמניעות שהגוים מציקים לישראל בארצות אויביהם וישראל מתחזקים באמונה ועומדים בנסיונם למרות כל המניעות, בזה מוציאים את כל חלקי הקדושה, כידוע בסוד "אשר שלט האדם באדם לרע לו", היינו שליטת אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל, שעל ידי שליטה זו מוציאין ממנו את כל חלקי הקדושה. ובדוגמא זו היה אדם הראשון נצרך לחזר בארבע רוחות עולם... (בראשית תרע"ג)
והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דברי הש"ס (סוטה י"א) וישלחהו מעמק חברון, בעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, היינו שאברהם אבינו ע"ה שנולד ונתגדל בביתו של תרח מקום טנופת ע"ז כשהרגיש דבר מה של קדושה נתגדלה אצלו התשוקה ביותר כי יתרון האור מן החושך, וכל דבר של קדושה היה חדש אצלו וחביב עליו עד למאד, אבל היה מתירא שזרעו אחריו ברבות הימים, באשר יולדו ויגדלו על ברכי הקדושה לא יהיה הדבר חדש אצלם ולא יהיה חביב בעיניהם כל כך, ולאט לאט יתקרר הדבר (עד אשר חס ושלום יבואו לידי עבירות), על כן היתה עצתו שישתעבדו בגלות למען יתחדש אצלם הדבר ותתגדל התשוקה.
ולדידי יש להוסיף בזה מעט, כי ידוע שבדרך שאדם דרך בה והולך ומצליח בעבודת השי"ת באותה דרך עצמה הוא מוליך את זרעו ואת הנלוים אליו. ועל כן אברהם אבינו ע"ה שתחילת גידולו בבית אביו והיו לו מניעות ורדיפות שונות, ובאשר לפי הטבע האנושי שלכל דבר שיש לו תשוקה ואם מונעין אותו ממנו יש לו תשוקה עוד יותר, וזה עצמו היה לאברהם אבינו ע"ה, שלרגלי המניעות והרדיפות שהיו לו בבית אביו גדלה אצלו התשוקה לאלקות ביותר מאד, על כן היתה עצתו שכאשר תתקרר מעט התשוקה אצל זרעו אחריו, ישתעבדו בגלות והמניעות והרדיפות של הגלות יהיו להם לרפאות תעלה להגביר אצלם התשוקה וההתלהבות ביותר... (לך לך תער"ב)
ולפי האמור יתבאר נמי הא ד"פרשו משתים נדונין בשתים". דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהיא בשכל ומגביהה ומקשרת את הנפש בשרשה, אם פרשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות, היפוך התורה שהיא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהתם כח הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה... ומחמת ביטול קרבנות ותפלה להמשך רצון ושפע אלקות, אם פרשו מזה נמשך עליהם עול שעבוד מלכיות וניזונין מתמצית על ידי שר הארץ היפוך רצון ושפע אלקי, ומעתה מובן שהכל מדה במדה... (שם תרע"ו)
אך כמו למשל בסדר בירור התבואה תחילה דשין אותה להפריד הפסולת מהאוכל שלא תהיה הפסולת דבקה בו או מקיפתו, ואחר כך על ידי מלאכות זורה בורר ומרקד מנקין אותה ומפרישין אותה לעצמה, דוגמא זו יש בבירור טוב ורע, שתחילה צריך לסלק את הדביקות שיש ביניהם ואחר כך מגביהין את הטוב ודוחין את הרע... וזוהי עבודתנו מאז ועד קץ הימין, על ידי שמהות ארבע המלכיות מושכת לע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע אבות הטומאה של כל העבירות, וישראל מתאמצים בכל עוז שלא להמשך אחריהם ומתרחקים מהם, ולעומת הפירוד והריחוק של ישראל מהם כן נעשה פירוד וסילוק הדביקות שבין חלקי הטוב וחלקי הרע שביניהם, ומה שראוי להמשך אחר ישראל נמשך תיכף ונתוסף על גבול הקדושה, והנשאר יתוקן לעת קץ הימין מה שראויין להתקן, ומה שהוא לגמרי פסולת אז בעשן יכלו כנ"ל.
וישראל בגלותם בין האומות הם כדמיון אבן השואבת שמשפילין אותה עד מקום פיזור המחטין שעל פני הארץ, והמחטין נדבקין באבן השואבת ומוגבהין עמה... ומובן שכל זה נעשה רק כשמגביהין את אבן השואבת אבל לא כשמשליכין אותה ומונחת גם היא בארץ, כן ישראל אם אינן נמשכין אחרי האומות אז נעשה הבירור באופן זה, אבל כשנמשכין חס ושלום אחר האומות הרי זה דומה לאבן השואבת הנמשכת אחר הברזל ושניהם שוכבים לארץ... (ויצא תרע"ו)
והנה לפי האמור יובנו דברי המדרש שהראה לו שרי ארבע מלכיות ששלטנותן גומרת בהן, היינו שמתחילת בריאת שני האחים יחדיו היתה הכוונה שעשו ישתדל להדיח כתמי ארבע המלכיות אלו הנרמזים מאז בבריאת הארץ, ונרמזים לאברהם בברית בין הבתרים, עתה נמסר הדבר לו לבדו ולזרעו אחריו. אבל אל יחשוב שכבד ממנו ומזרעו משא גדול כזה, אלא אדרבה שלטנותן גומרת בהן, היינו שארבע המלכיות האלו ושלטונם הם הגומרים את שלימות ישראל ומביאים אותם להחליף כח עוד יותר עד שיגיעו לתכלית שלימות ההצלחה האחרונה. וכבר הגדנו שלעומת ארבע המלכיות שהיו לזרעו, כך היה ליעקב בעצמו, והוא סלל את הדרך לפני בניו... וכבר פירשנו לבן כנגד בבל, שבשניהם היה ענין ע"ז וכשוף, ושניהם היו במקום אחד... עשו כנגד מדי, שבשניהם היתה צרה כפולה, כבספרים הקדושים הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד אחי היא התקרבות שלו שלא יפגום אותי, ומיד עשו הרשע פן יבא והכני אם על בנים, וכך היה במדי, תחילה סעודת אחשורוש שהיתה התקרבות שלהם בכוונה למשכם לתאוות רעות, ולבסוף גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד. צרת דינה כנגד יון שהיתה הגזירה תבעל לטפסר תחילה. צרת יוסף כנגד חורבן בית שני על ידי אדום. והיינו שיעקב אע"ה בעצמו עמדו כנגדו כל כחות הרע שבעולם שתוצאותם ארבע המלכיות, וזהו שהראה במראה הנכבד כל שליטתם, ושה' נצב עליו לשמרו מכל אלה, וזוהי דרך סלולה לכל זרעו אחריו, אף שיהיו בבחינת שינה בגלות שלא ישאר בהם אלא קיסטא דחיותא, השי"ת יהיה נצב עליהם לשמרם... (ויצא תר"פ)
והאר"י ז"ל הקשה, דאם כן אם לא חטאו ישראל ולא היתה כלל גלות איך היתה עליה לחלקי קדושה אלה. ותירץ שאם לא חטאו היה כחם יפה למשוך אליהם את חלקי הקדושה מרחוק, והיה הכל נמשך אחריהם לארץ ישראל, אך על ידי החטא הורע כחם וצריכים לחזור אחריהם לחוצה לארץ מקום שהם טבועים שם. והנה ידוע שכל חלקי הקדושה שמוציאים ממקום שהיו טבועים שם צריכים נקיון. וכמו בגשמיות שיש ל"ט מלאכות שהן ל"ט תקונים עדי יהיה להם עליה באמצעות האדם, וכמשל הפת שצריך נקיון מהפסולת על ידי י"א מלאכות שבפת, עד שיהיה ראוי לאכילת האדם, כן הוא בכל חלקי הקדושה, המוצאים מתחת יד הגלות צריכים בירור ונקיון. והנקיון הוא במה שהאדם המוציאם סובל יסורי הגלות בגשמיות ושפלות, וגם בעבודתו עבודת הלב זו תפילה, הוא שפלות ושבירת הלב... ובאשר האדם הוא עולם קטן, בשבירת גסות לבו ובהכנעתו גורם שגם כל הקליפה הסובבת את הנקודה הפנימית נכנעת ונפרדת מן הקדושה עד ששבו כל חלקי הקדושה ברורים ונקיים, ובאם לא חטאו ישראל שלא היו צריכים לגלות, והקדושה המפוזרת בכל חלקי העולם היתה נמשכת מאליה לארץ ישראל ולא היו יסורים ושפלות הגלות, היה נעשה הניקון והבירור על ידי שפלות האדם והכנעתו לפני השי"ת על ידי הערכת עצמו נגד קטן מקטני משרתי העומדים לפניו במרום, והפחד והאימה, בזה לבד היה גורם הכנעה לסט"א. אך על ידי החטא שנתחייבו גלות, ואמרו צרימו "ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", אין הקליפה נכנעת רק על ידי יסורים ושפלות הגלות גם כן... (וישב תער"ב)
והנה לעומת שתי אלה, תורה ובית המקדש הם גיהנם ושעבוד מלכיות, גיהנם היא אש שורפת את חלקי הרע שבנפש, ושעבוד מלכיות היינו כי הכחות הרעים שבשעבוד מלכיות מושכים לכל רע ובלבול וטירוף הדעת ואויר ארץ העמים טמא, ומצא מין את מינו וניעור הם חלקי הרע שבאדם ונדבקו יחד, וכשהאדם מתגבר בכח ומשליך ממנו את כל ההרהורים וכל המחשבות אשר לא טובות, ומתחזק לעומת כל המניעות והמעצורים והמכשולים ומנתק עצמו מחלקי הרע, הנה נשארו חלקי הרע דבוקים בכחות הרע שבשיעבוד מלכיות ונפשות ישראל יוצאים נקיים ומזוקקים... ועל כן אם ישראל עוסקים בשתים הם תורה ובית המקדש אינם צריכים לליבון גיהנם והגעלת שיעבוד מלכיות... אברהם בירר לו את המלכיות, והיינו אף כי העבירות שנדבקו כל כך בחוזק אינן נפרדות על ידי שעבוד מלכיות, דהוא כדמיון הגעלה, מכל מקום היתה עצת אברהם שעל ידי שיעבוד מלכיות יפרדו מהם חלקי הרע שאינם כל כך דבקים, וכאשר אך יתמעטו חלקי הרע שוב נפשות ישראל שהם בעצם טובים טהורים ונקיים, תתעורר בקרבם תשוקת התורה, ושוב אור התורה ואש התורה ישרפו את שאר חלקי הרע שלא יצאו על ידי שיעבוד המלכיות שכדמיון הגעלה...
ורב הונא אמר שהיה אברהם אבינו מסופק עד שהקב"ה יעצו לברור המלכיות, ולהנ"ל יובן, שבאשר זו היא עצה תלויה בדעת הדורות הבאים, אם על ידי שיעבוד מלכיות יתעוררו לתורה ואם לאו, סוף סוף שיצטרכו גיהנם כנ"ל, ולא ידונו בשתיהן, אלא קים ליה בדרבה מיניה... (וישב תרע"ג, וראה שם עוד)
יראה לי שהגלויות בארבע מלכיות כל אחת פעלה על הגלות השניה, ועל ידי שנצרפו בגלות הראשונה היה ביכלתם לבא ולסבול הגלות השניה... ובמדי נמצאו שלמים, שנאמר (אסתר ג') "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", החליפו כח לעמוד בגלות יון שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירתן, ואמרו כתבו לכם וכו', ובזה שהתגברו עליהם שלא לשכוח התורה החליפו כח ונתוסף להם כח ועצמה בתורה, וזה שנותן להם כח ואונים לעמוד נגדם בגלות אדום שאין לנו שיור רק התורה הזאת. (חנוכה תרע"א)
פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה... דהנה במדרש (ב"ר ב') וחושך על פני תהום זו מלכות יון, שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהם... ואף דכל המלכיות הם חושך לעולם והחשיכו עיניהם של ישראל, יש לומר דהנה יש שני סוגי חושך, יש שהוא העדר וסילוק האור וממילא הוא חושך, ויש שהחושך הוא דבר שיש בו ממש כמו עב עכור כמו חושך מצרים... וע"כ כל המלכיות הן רק סיבה להעדר השפעת האור האלקי בעולם, ומכל מקום מעט אור ידחה רב חושך, ועל כן בגלות בבל ומדי היו הנסים שנעשו אש לישראל מאירים את עיניהם, וכן במלכות הרביעית, שהעמיד להם בית רבי וחכמי דורות. אבל במלכות יון היה חושך שיש בו ממש... שהיה חושך עצמיי לא העדר וסילוק האור. ומכל מקום ישראל אז עשו למעלה מן הטבע ועברו כל חוק וגבול והתחזקו מאד בכח עצום ומסרו נפשם על קידוש השם ודחו מהם את החושך, היינו אף שהיה חושך גדול מאד, קיימו בעצמם (מיכה ז') "כי אשב בחושך ה' אור לי", ולעומת זה זכו לאור גדול מאד מלמעלה מן הסדר... וזה נשאר לדורות, שבחנוכה האור האלקי מפלש בחושך וקורע כל המסכים... (שם תרפ"ג)
במדרש ואלה שמות בני ישראל וגו', על שם גאולת ישראל נזכרו כאן... והיינו על פי מאמרם ז"ל בש"ס מגילה (י"ג) שאין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה... ביאור הדברים, שאין כוונת הכאה לישראל על דרך עונש ונקמה על לשעבר, אלא למרקם ולזככם למען יהיו ראויים לקבל המעלה המעותדת להם, ואם כן אם לא תצויר הרפואה מקודם לא תתכן המכה, על כן בורא הרפואה מקודם, ולעומת הרפואה והמעלה מיסר ומכה אותם עד שיהיו ראוים. וכן היה בענין הגלות שהכוונה היתה להיישירם לקבלת התורה ולבית המקדש ולגאולה העתידה, ועל כן בהכרח שנבראה הרפואה קודם המכה והגאולה קודם הגלות, וזה שמות השבטים על שם הגאולה, כאילו הגאולה כבר במציאות ואין חסר רק הזמן, ועל כן אף בעודם בגלות חשובים גאולים בכח אף שעדיין אין הגאולה בפועל, ומצד זה עצמו היה להם כח ועוז להעמיד עצמם נגד זרם שטף הגלות לבל יטמעו בה... (שמות תרע"ה)
ונראה שדקדקו ז"ל לומר מאותן שירדו למצרים, היינו שירדו מארץ ישראל למצרים, לאפוקי יוכבד שנולדה בין החומות... והנה הגזרה "בארץ לא להם" שייכת רק במי שטעם טעם הארץ הקדושה ובא אחר כך לארץ טמאה ערות הארץ, זה מרגיש הגזירה ונחשבת אצלו לגלות אף שיושב בכבודו של עולם, אבל מי שלא ראה את האור כי טוב ולא טעם טעם הארץ הקדושה איננו מרגיש כלל בחסרון ארץ הטמאה... (שם)
וירא איש מצרי מכה... והנה הבירור נעשה על ידי הצרות והענויים שעשו להם המצריים, וכך היא המדה שגוי המכה ומיצר לישראל שואב הגוי מישראל כל חלקי הרע, וישראל שואב מהגוי כל חלקי הטוב בסוד (קהלת ח') אשר שלט האדם באדם לרע לו, שפירש האריז"ל אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל. (שם תרע"ו)
ומעתה מובן אשר כל ההצלה מקטרוג החיצונים היתה מחמת השליחות הראשונה שפרעה העיז פניו והרע לעשות להכביד השעבוד על ישראל. ונראה שזוהי מדה הנהוגה לדורות, שהשי"ת משתף את כבודו בצערן של ישראל, וכן כל הגליות שבאו לעונש, אף שהיה יכול להעניש את ישראל ביסורים מיסורים שונים חס ושלום שלא יהיה חילול שם שמים כמו בגליות, שאמרו הגוים עם ה' אלה ומארצו יצאו, ושכביכול אין בו כח להצילם... ואף על פי כן בחר השי"ת להעניש את ישראל על ידי הגליות שיהיה חילול שם שמים בדבר. והטעם כדי שתהיה ישועת ישראל מוכרחת והמקטרגים בעל כרחם יסתמו פיהם, כי לא יוכלו לקטרג ולומר שיהיה חס ושלום חילול שם שמים. והמסתכל בכל תולדות הימים של ימי הגלויות ימצא אשר בכל עת שישראל זכותם קטנה מהכיל נתהוו תמיד מאורעות שהגויים מחרפים ומגדפים את ה' ותורתו, ועל ידי זה בהכרח נשתכך הקטרוג ונהפך הדין על הגויים ובאין על הגויים המגדפים רעות רבות וצרות, וכמו שראינו בימינו... כשהמלכות הלזו החלה בבלבולים שונים על ישראל ועל תורתו ועלילת הדם, והיו מגדפין ומחרפין את תורת ישראל והאבות ומשה רבינו ע"ה, אף שמלכות זו היתה גדולה מכולם ובנויה על יסוד ובסיס חזקים מכולן ירדה בפעם אחת לחרפות אשר חורבן כזה אשר ממנה משפטה יצא עוד לא נשמע בעולם. (שם תר"פ)
ענין ד' לשונות של גאולה... ובזוהר הקדוש, דכמו שיש גיהנם בעולם כן יש גיהנם בנפש, והיא מרה, וידוע דארבע מרות הן, לבנה אדומה ירוקה ושחורה, וע"ל ד' הלשונות שלגאולה שמוציאים מד' מיני גיהנם, ולעומתם בעולם ד' מלכיות, בבל היא כנגד מרה אדומה, ובמדרש וכן בפסיקתא אדומה זו בבל, שנאמר אנת הוא רישא די דהבא, פרס ומדי הן כנגד מרה לבנה, דכתיב חדוהי ודרעוהי דכסף, וכסף הוא לבן, מלכות אדום כנגד מרה שחורה, שהם לקחו החיות והשמחה מישראל וכמ"ש הזאת לכם עליזה... וידוע בחכמת הרפואה שמחלת מרה שחורה קשה מכולן, ועל כן גלות אדום קשה משלשתן... וכמו המרה השחורה היא הסתלקות החיות, כן בגלות אדום אין אתנו לא נביא ולא חוזה ואין לנו שיור רק התורה הזאת, שהתורה היא נותנת חיים לבעליה... (וארא תרע"א)
וארא אל אברהם וגו'... ובאמת הכל אחד, שבאשר גלות מצרים כוללת כל ארבע הגליות על כן הגיע כחם לגזור את ארבע הגזירות כמספר ארבע הגליות... והנה כבר אמרנו שארבע המלכיות הם כחות מתנגדים לקדושה ומושכין לרע, ושלש המלכיות הראשונות מושכות לע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, בבל היה ענינם ע"ז, ובמדרש שכוונת נבוכדנצר בצלם היתה להכשיל את ישראל בחטא ע"ז. פרס ומדי היה ענינם גילוי עריות, וסעודתו של אחשורוש לעד, יון היה ענינם שפיכות דמים, ויובן עם מה שביארנו במקום אחר שכל מיתה אף שלא יצא ממנו דם מכונה בשם שפיכות דמים... וכח המלכות הרביעית הוא כח רע כולל את שלשת הקודמים... ואמרו ז"ל שנמצאות עבירות ששקולין כע"ז גילוי עריות שפיכות דמים והיא לשון הרע, וגם הוצאת שכבת זרע רחמנא ליצלן, ושניהם ענין אחד כאשר דברנו מזה, ועל כן כח המלכות הרביעית מושך לענינים אלו רחמנא ליצלן... (שם תרע"ג)
ונראה לפרש, דהנה כל הגלויות באות למרק לכלא פשע ולהתם חטאת, וכן גלות מצרים נמי היא למרק החטא הקדום... והנה מירוק הגיהנם כבש"ס שבת קנ"ב כלי ינתנו לכובס, והיינו לכלות את כחות הרע והפסולת שנשתאבו בנפש, וכי האי גוונא הוא לכאורה מירוק הגלות, אך באמת יש מעלה במירוק הגלות מן המירוק שעל ידי גיהנם, לבד מה שמירוק שעל ידי גיהנם הוא יותר צער, כמו שכתב הרמב"ן שאפילו כל ימיו יסורי איוב אינם דומים ליסורי שעה אחת של גיהנם, שסוף סוף השי"ת יגאל את ישראל באותות ובמופתים ויצמח מזה קידוש שם שמים, וכמו במצרים שנתודעו מציאות השי"ת בעולם ושכר ועונש וכל העיקרים, וכן בגאולה העתידה יתגלה כבוד ה' עוד יותר, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, וזהו תכלית הגלות. ואם כן מאחר שעל ידי החטאים נתגלגל קידוש שם שמים בעולם, שוב יש תיקון גם לגוף החטאים... כך נמי נאמר לחטאים שהיא סיבה לגלות והגאולה ושיתפרסם כבוד ה' בעולם שזהו תכלית הבריאה, הנה נעשה לבסוף מכל אלו חטאים רק זכיות, וזוהי המעלה שיש במירוק הגלות יותר ממירוק שעל ידי גיהנם, מעלה גבוהה מאד שלא יערכנה פז... ועוד זאת שהחטאים עצמם נרצו ונעשו כזכיות לבסוף... (וארא תרע"ה)
ונראה דהנה כתיב... ויש להבין מה היו השקלא וטריא הלא כתב הרמב"ן שכל יסורי איוב חס ושלום אינן שוים לשעה אחת של יסורי גיהנם, ואם כן מה זה ספק, ונראה על פי מה שהגדנו במקום אחר בענין הכשר כלים שיש שני מיני הכשר, הגעלה ברותחין שיפליט הבלוע, ואת אשר נבלע בחוזק על ידי האש אינו יוצא ברותחין אלא צריך ליבון שישרוף את הבלוע במקומו. ונראה שדוגמת שני מיני הכשר כלים אלה יש דוגמתם שני מיני הכשר אדם מעבירות, השעבוד מלכויות שגורם הכנעה... ועל כן ההכנעה שמסלקת זחוחא דלביה היא דומה להגעלה שמסלקת את הבליעה ומפליטה. וגיהנם דומה להכשר הליבון שנשרף במקומו... וכמו כן יש נמי בבליעת העבירות בנפש האדם שאינה יוצאת על ידי שעבוד מלכיות שתשאר הנפש נקיה לגמרי.
ומעתה יובן השקלא וטריא איזה מהם עדיף, שאף ששעבוד מלכיות עדיף שהיסורים קלים מיסורי גיהנם, מכל מקום יש שעדיין אינו מועיל שעבוד מלכיות ויהיה מוכרח שיתקיימו בו שתי רשעיות, ומכל מקום אברהם אבינו בירר לו את המלכיות, או הקב"ה אמר לו שיברור את המלכיות, והטעם כי על ידי שעבוד מלכיות סוף כל סוף תהיה גאולה לישראל ביד חזקה ובזרוע נטויה, ועל ידי זה יתקדש שם שמים בעולם, אם כן הרי העבירות היו סיבה לקידוש שם שמים, ובלעדי העבירות לא היתה גלות כלל, ולא היה גילוי קידוש שם שמים בעולם, ואם כן שוב יהיה זה לזכות גדולה וישובו העבירות להחשב למצות... (שם תרפ"א)
ומעתה יש לפרש קרא... ואלמלי עמדו בנסיונם זה לומר לנפשם לבטוח בתורה שבעל פה, היו זוכין לתכלית פנימיות תורה שבעל פה, כמו לעתיד שישראל יזכו מחמת הנסיון של כל ימי הגלות שדבקים בתורה שבעל פה ועומד להם בנפשותם, וכל אויביהם וכל האומות מתאמצים להרחיקם מתורה שבעל פה, אף להסתפק בתורה שבכתב, וישראל מטים שכמם לסבול צרות מצרות שונות חדשות לבקרים, על כן זה המירוק הרביעי שלא עמדו בנסיונם במעשה העגל, זוכין בגלות המר והנמהר, וזהו לימוד לאדם עד כמה צריכין להתאמץ ולהתחזק בתורה שבעל פה ובלימוד הגמרא... (בשלח תרפ"א)
וממוצא דברים שכל חירות ישראל תלויה במה שהם מקודשים ומזומנים לעבודת ה', ובאם חס ושלום ישראל אינם מקודשים ועומדים הכן לעבודת ה', אלא עובדים לעצמם, ולא לכוונת צורך גבוה, באותה מדה מתפשט עליהם שעבוד מלכיות להשלים הארבע מאות שנה... (משפטים תרע"ט)
והנה במדרש (פרשה ל"ה) זהב וכסף ונחושת הם בבל ומדי ויון, ונראה שהם מתנגדים לג' קדושות הנ"ל, בבל התנגדה לקדושה ראשונה והכריחו את ישראל להשתחוות לצלם, וזה נגד הקדושה מהדברים האסורים שאין לדבר זה שום היתר בעולם, ואפילו על פי נביא והוא דבר רע ואסור בהחלט. פרס ומדי התנגדו לקדושה שניה שהוא קדש עצמך במותר לך, והם השתדלו למשוך את ישראל בחבלי התאוות ומן ההיתר יבואו אל האיסור, וזו היתה סעודתו של אותו רשע... יון היו מתנגדים לעצם דיבוק ישראל בהש"י, והוא נגד קדושה שלישית לעשות הכל לצורך גבוה כנ"ל, והם אמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. והמלכות הרביעית היא כוללת הכל, ובמדרש תנחומא עורות אלים מאדמים הוא לעומת מלכות הרביעית, ולעומתה הם מכסים על הכל. (תרומה תער"ב)
בגמרא מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים (יומא ל"ג), הנה השחר מתחיל להאיר בעוד לילה מחמת האור החוזר מהחמה, כך היה נס פורים אור חוזר מן הבית השני, והאיר להם אף בעודם בגלות, וזה דוגמא על כל ימי גלותנו אשר תאיר לנו הארה מן הגאולה העתידה אף בעודנו בחשכת הגלות. (פורים תרע"א)
ובזה יש ליתן טעם על מה שקורין לשבת שלפני פסח שבת הגדול... ולהנ"ל יש לומר דהנה לבא אל עומק פנימיות הלב עד מסירת הנפש בעודם בגלות תחת יד מצרים היה כמעט מן הנמנע, כי גלות הוא מלשון התגלות... ועל כן לא היה ביכולתם לבא לפנימיות נקודת הלב בעוד החיצוניות שולטת, ועוד כי גלות הוא פיזור, כמ"ש מהר"ל (נצ"י פ"א) בתיבת גלה כנודע... וזה היה מעכב קיבוץ כחות הנפש עד לבא לבחינת תעלומות לב ובמסירות נפש כנ"ל, על כן היה נצרך לזה סיוע מכח שבת, כי שבת הוא יומא דנשמתא... (אחרי תרע"ג)
והקשה הרמב"ן ז"ל... ונראה שמחמת שעבודת הכהנים היתה מלמעלה למטה, היתה צריכה להיות בחשאי ותוך המקדש, ותוך החומה, וכבגמרא יבא דבר שבחשאי ויכפר וכו', ויוכל לומר שזהו תירוץ הרמב"ן ז"ל שרומז על נר חנוכה, והענין שזה שבטלה עבודת בית המקדש בגלות, כי כל גלות הוא לשון גילוי דאתגליא מה דאתכסיא, ויש שליטת החיצונים חס ושלום ומחמת זה היתה צריכה להיות העבודה בבית המקדש ובתוך החומה... שלא תהיה בה שליטת החיצונים חס ושלום, אבל בגלות מחמת החשש הנ"ל בטלה עבודה, ועבודת כהנים היתה למשוך השפעה מלמעלה למטה, וזו איננה יכולה להיות בגלות כדי שהחיצונים לא יקבלו חס ושלום ההשפעה. אבל עבודת הלוים שהיא התלהבות ודביקות מלמטה למעלה יכולה להיות בגלות גם כן, והדלקת הנרות היא גם כן מלמטה למעלה, וזו יכולה להיות בגלות גם כן... (בהעלותך תע"ר)
ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי האדומו"ר זצלל"ה באותה עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון... וחשש אברהם שמא זרעו אחריו באשר יהיו רגילים במעלות האל תתמעט אצלם האהבה לכל אלה להיות כמו כן להוט אחריהם, על כן היתה עצתו שבכל עת שתתקרר ותתמעט אצלם האהבה ילכו בגלות ותסתלק מהם תוספת המעלה, וזה יגרום שיהיו אחר כך להוטין מאד לענין האלקי ביתר שאת, וכמו שהיה ביציאת מצרים... (קרח תר"פ)
והנה בענין מסעות ישראל במדבר איתא בספרים הקדושים שהם עצמם הם מסעות ישראל בגלויות ממקום למקום ועיין בצרור המור. וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בלשון זה, שהכל הוא נסים שנעשין לישראל בגלויות ואין איש מבין בהם... והם נכתבים בשמים ועתיד להיות מהם ספר, ואם כן במסעות האלה נרמזו כל התיקונים שבגלות עד ביאת המשיח שיהיה תיקון כל ד' הענינים, וכל ד' הגוליירין הבישין יעברו מהעולם... (מסעי תרע"ו)
מסעות המדבר... ולזה הוא המירוק של כל מסעות ישראל בגלות המר הזה, והצער והטלטול ממקום למקום דוגמת מסעות ישראל במדבר בעינוי וברעבון... (שם תרע"ז)
ולכן אמר, מכם יבואו ויעידו וכו', שעל ידי כל כובד הגלות והיסורין שיסרתם אותם לא סרו מאחרי, וזהו עיקר שלימות הבטוחות, ולכך אז מקריבים שבעים פרים כי אז הוא הבירור והבירור הוא רק על ידי עכו"ם, היינו על ידי כל ההעלם וההתדמות שיש לאשת זנונים עם אשת חיל, ורואים שישראל שרויים בצער ביניהם, ודייקא על ידי זה הוא הבירור והתיקון דאשת חיל על ידי אשת זנונים המתדמית לה. ונמצא על ידי זה יש עליה גם כן לאשת זנונים כידוע המשל בזוהר מן הזונה שצוה לה המלך לפתות בנו ועילוי הזונה כשלא פתתו. וכידוע גם כן דברי הבע"ש כי הרע נעשה כסא לטוב, ולכך מקריבים נגדם, רוצה לומר שמעלים גם כן כל הע' אומות להשי"ת, כי באמת כולם בריותיו, וגם בהם נעשה רצונו על ידי ישראל, שהכירו מתוך ההעלם שהם שקר ושלא לשמע להם... (חלק ג דובר צדק עמוד פו)
והנה העכו"ם הם כללות כחות הרע והמלכיות הכוללות הם השרשים, שהשאר ענפים ופרטים, ולכן ד' מלכיות הם ד' פרצופי או"א זו"נ, והם משעבדים בישראל כידוע שכל גליות הם בירורים לישראל, שבכל מה שיעבור עליהם הם תקיפים באמונתם ודבוקים בקדושה, וכל כח רע דעכו"ם הוא מברר הכח הטוב שנגדו בישראל, וכלם אחר שכבר נבחרו ישראל מהשי"ת בעת מתן תורה, דהיינו שכבר נודע בשם אומה ישראלית חלק ה' וששורשם הנעלם הוא מהשי"ת, אבל גלות מצרים היה עד שלא נקרא בשם ישראל, והוא היה לברר זה שיקרא בשם ישראל, היינו לברר ששורשם מחלק ה', ולכך גלו למצרים שהוא נגד פרצוף א"א בטומאה, כמ"ש במקום אחר, כי הם העיקר ששורשם הנעלם רע... ואמר א-היה אשר א-היה לרמז על גליות אחרת, כי אף על פי שיתברר שורש הנעלם שלהם עדיין לא יתברר לגמרי עד היום שנקרא ההוא, וצריכים עדיין לשעבודים וגלויות, אבל התחלתו הוא עכשיו אבל שלימות בירורו הוא כשיתבררו כל התשעה שאחר כך שכולם הם נמשכים בשלימות מן השורש דהשי"ת, כי לולי כן נראה ההמשכה דמחשבה דבור ומעשה סותר ומעיד על השורש שאינו כן, אבל כשיתבררו כל התשעה ספירות הנמשכות שהכל בקודש, אז יבורר לעין כל השורש הנעלם איך הוא דבוק בהשי"ת. אבל בגלות מצרים הוא רק בירור שורש הנעלם לבדו עד שזכו למתן תורה בכפיית הר כגיגית לכחות הנגלים שעדיין לא נתבררו, ולכך נאמר א-היה לשון עתיד, כי הוי"ה הוא מה שנגלה לכל... (שם עמוד קטז)
ונטע נטיעה של שמחה בפורים להורות נתן דאף על פי ששמחתו גדולה מקבלת התורה דפורים, עדיין אין השמחה שלימה להיות בנייחא גמורה כיום טוב כל זמן דאכתי עבדי אחשורוש אנן, ולא נעקר עדיין ט' באב וי"ז בתמוז. דאף שנאבד נבוכדנצר המחריב הא', כל דעדיין קליפת אחשורוש קיים עדיין הגלות קיים, שלא לחנם נקטו בגמרא י"ד א' הלשון אכתי עבדי אחשורוש אנן ע"ע אף דכבר אבדה מלכותו וממשלתו מכל מקום אותו חלק רע השייך לא נאבד מן העולם לגמרי עדיין כל זמן שאין הגאולה שלמה, כי מפרעה היה גאולה שלימה דשם היה הגלות בעבדות וכבר יצאנו מעבדות לחירות, ואף על פי שאנו בגלות ועבדים למלכי אומות העולם, אינו דרך עבדות גמור כבמצרים, ואפילו מי שמשתעבדים בו עבודת עבד בפרך הוא בן חורין מצד התורה שבקרבו, שכל העוסק בתורה הוא חרות מהכל, ולפיכך מעבדות דפרעה כבר יצאנו ואין עוד בעולם משניתנה תורה ונבחרנו לעם ה', אבל עבדות דאחשורוש אכתי ישנו כל זמן שאנו בגלות תחת יד מלכי אומות העולם, ואחשורוש הוא שורש המלכות הרשעה, היינו הקליפה דמלכות דס"א שלעומת מלכות שלמה הע"ה בקדושה... ואף בזמן בית ב' נשארו רוב ישראל בגלות תחת יד מלכי אומות העולם, ואילו עלו כולם כחומה ויצאו מכלל עבדי אחשורוש ומלכי אומות העולם היתה באמת גאולה שלימה שלא יהיה עוד רקב שולט, אלא שלא עלו כולם. ומיום שגלו בחורבן אף לא יצאו כלל ישראל מכלל גלות עדיין... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קפט)
...ועל זה הוא כל אורך הגלות שהשי"ת רוצה שנעורר אנחנו באתערותא דלתתא ואם ישראל עושים תשובה מיד נגאלים, ובעתה נאמר ביד חזקה וגו' אמלוך וגו' ועשיתי אשר בחוקי תלכו בלי שום אתערותא דלתתא... (חלק ה תקנת השבין עמוד יח)
...וזה כל הגלות באומות לברר שישראל אין שוקעים באותו כח הרע של אותה אומה כי הם מתגברים בטענה שגם ישראל שקבלוה לא קיימוה כמ"ש בריש ע"ז דאומרים שגם הם שקועים, ונגד השתקעות באיזה כח מתגברת איזה אומה שחיותן אותו כח כנגדם להשתעבד בם עד שמתברר שישראל אין כן, ואז נגאלים מהם... (שם רסיסי לילה עמוד סב)
...ובמדרש רבה פרשה זו (סו"פ ס"ח) ריב"ל פתר קרייה בגלות, ויצא יעקב מבאר שבע, המד"א שלח מעל פני ויצאו, וכן איתא במ"ר (וישלח ע"ה) אביו למה חזר וברכו, א"ל בא ואברכך ברכה של גליות וכו'... וכאן התחיל הגלות, שגלות יעקב אבינו לחרן היה בעירום ובחוסר כל, כמ"ש כי במקלי עברתי את הירדן, ובמ"ר ריש פרשה זו שאמר מאין יבא עזרי. והוא היה רומז לגלות ירושלם, ועל כן הזכיר בהגדה צא ולמד מה ביקש לבן וכו', והיינו שגלות יעקב היה שורש כל הגליות, ושהורה לנו שהקב"ה מצילנו מידם... (פרי צדיק ויצא ט)
בב"ר על פסוק וישתחו ארצה שבע פעמים למה שבע, כי שבע יפול צדיק וקם... ועל זה מרמז הפסוק בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, שהשש צרות מרמז על הששה גליות של כלל ישראל שנחשבו במדרש רבה, והם מצרים ואשור וד' גליות שהם לברר בהם כל המדות הקדושות, ובשבע לא יגע בך רע, מרמז על מלחמת גוג ומגוג שלא יספיק להגיע הרע שיהיה לו מפלה מיד ויהי רק פחד, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק וגו', והם באים לברר המדות הקדושות מההיפך, כי מצרים ערות הארץ הוא המנגד לבחינת אהבה וחסד שבקדושה מדת אברהם אבינו ע"ה, נגד זה בחינת התאוה קליפת ישמעאל, ועל ידי גלות מצרים שהיו שטופים בזנות וישראל גדרו את עצמם מהערוה זכו לברר בחינת חסד שבקדושה... והיינו שבענין הזה יש לכל נפש ישראל מיצר ודחק שמעיק לו כשרוצה לפנות את עצמו לקדושה. ואשור הוא המנגד למדת יצחק הגבורה שבקדושה, וכשם אשור שהוא לשון תוקף וכח... וגם כל העמים נקראו על שם אשור שהיו מאשרין עצמן מישראל... ובבל ויון המה המנגדים לקדושת משה ואהרן, היינו לבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי בבל מנגד לתורת משה, שאז בגלות בבל היה עוד התגלות נביאים שנתנו לכתוב כדניאל וחבריו, ולעומת זה היה בקליפה בכח זה חרטומים ואשפים וחכמי בבל, וגם נאמר בהם וללמדם ספר ולשון כשדים, והיה אז גם יצרא דע"ז. אמנם קליפת יון היא לנגד תורה שבעל פה שהוא מדת אהרן, דכתיב תורת אמת היתה בפיהו וגו', כי אז בימי שמעון הצדיק לאחר שפסקו כבר התגלות נביאים והיה זמן אנשי כנסת הגדולה שביטלו יצרא דע"ז וגזרו גזירות לעשות סייג לתורה, ואז כנגד זה היתה חכמת יון והצדוקים, ואז נתברר קדושת תורה שבעל פה על ידי התנאים. ופרס ואדום המה מנגדים לבחינת יעקב ויוסף, כדאיתא תמימה זו פרס ומדי, תמימים היו... ועם כל זה הם מקודשים ומזומנים לגיהנם, שהצניעות שלהם אינו מגדר הקדושה. ואדום כנגד בחינת קדושת יוסף, כי אין עמלק נופל וכו'... וגוג ומגוג יהיה תכלית הבירור של משיח בן דוד, ובתכלית הבירור השביעי יהיה הגאולה השלמה, ועל זה נאמר "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו", היינו שיהיה בזה תכלית הקימה... (שם וישלח יא)
...רק המכוון על פי מ"ש (פסחים פ"ז) לא הגלה הקב"ה את ישראל וכו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, פירשו ז"ל שאין המכוון על גרים ממש, רק על ניצוצות קדושה וחיות שיש באומות בסוד "ואתה מחיה את כולם", וזה מוציאים על ידי הגליות. ומטעם זה איתא (שהש"ר ב') על פסוק קול דודי הנה זה בא זה מלך המשיח וכו', לא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות, וכו' והיינו שכולם יש בהם ניצוצות קדושה שמזה החיים שלהם, ולזה נצרך הגליות בכל הע' אומות העולם... (פרשת פרה ג)
והנה כתיב שם כוש וסבא תחתיך.... אך שורש כל הגלות הוא לתיקון פגם הברית, שזה היה שרש פגם מהנחש, וכן היה גלות מצרים שנקרא ערות הארץ כדי שיתקנו פגם זה, והיה זה מצד ישראל שהיו גדורים מן הערוה, כמ"ש במדרש, (שה"ש ד' י"א) שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל הזכרים בזכותו, ואף שהיתה קליפת מצרים מקפת אותם מכל צד, מכל מקום היו גדורים מן הערוה. וזכר אחר כך כוש וסבא תחתיך, דכוש הוא שרש קליפת קלקול הברית, כמ"ש (סנהדרין ק"ח) שחם שמש בתיבה, וזה היה אז פגם הברית, שהוזהרו על זה... וסבא בכורו של כוש ושהם שרש זוהמת הקליפה מזה... ולכן נזכר כוש וסבא תחתיך, שיתן השי"ת בלבם שיתגרו זה בזה ועל ידי זה יהיו כופר לישראל, ואחר כך נאמר ואתן אדם תחתיך, אל תיקרי אדם אלא אדום, שהוא שורש כל קליפת הע' אומות ואחר ולאומים תחת נפשך כל האומות בפרט... (שבת הגדול א)
שבת זו נקראת שבת הגדול, על דרך מ"ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והיינו ימות המשיח, שאז יראו עין בעין שכל הסבלנות שסבלו ישראל בגלות היה רק חסד ורחמים כדי שעל ידי זה יזכו לימות המשיח, וזה מדת חסד לאברהם גדולה... (שם ח)
...ובאמת בכל יום ואף בשבת אומרים זכר ליציאת מצרים, והיה ראוי לומר רק בפסח... אך הזהר הקדש מיישב זה, דכל ענין שיעבוד מלכיות בא מחמת שיש לאומות העולם קטרוג על ישראל שיש להם לישראל גם כן נגיעה בהרע מהקליפה שלהם, ובאמת השאור שבעיסה בא מהאומות, ממה שנמצא בהם הרע בפועל, ומזה מכניסין השאור שבעיסה גם בלב ישראל, וזה מתברר בשבת, שאפילו עם הארץ איתא בירושלמי דאימת שבת עליו, דאז נופל הפחד והיראה על כל אחד מישראל. וזה שאמר ואי נטרי שבתות ויו"ט אתמר בהו ויוציאנו ה' אלקינו, שכל האומות נקראו על שם מצרים, על שם שמצירין לישראל, והיינו שמעיקים לישראל בהקליפה שלהם כנ"ל, וכששומרים שבת אתמר בהו ויוציאנו משם... (שם יא)
...וזה שאמר לתת להם נחלת גוים, החיות והחכמה שבהם, שכן עיקר התפשטות תורה שבעל פה בבבל, כמ"ש (סוכה כ') עלה עזרא מבבל ויסדה וכו', הלל הבבלי וכו', ר' חייא ובניו, וכן תכלית כל הגליות להוציא התורה שבעל פה שבאומות העולם, והאדם אינו יודע מה יקבל מהם מהניצוצות קדושה... וכן המעשים שעל ידי זה יזכה להוציא הניצוצות קדושה לפי הדור ושבת ברזא דברית... (פסח לב)
לבר נטלין ולא עאלין... קליפת עמלק נקרא כלב, כמ"ש (בזח"ב ס"ה א') שהוא כלב נובח מקטרג על ישראל, ועל זה נאמר אשר קרך בדרך, שבא דרך קרה, שכל הגליות בא בהשגחה מהשי"ת, במשפט גלות מצרים גילה הקב"ה לאברהם אע"ה קודם, וכן דגלות אשור אף שנטמעו עשרת השבטים, מכל מקום כתיב אשור שבט אפי, מה שאינו כן עמלק הוא בא מעצמו ומקטרג על ישראל, והשי"ת אוהב משפט, ורוצה שיסיר השי"ת השגחתו מן ישראל ויניח אותם למקרה, כמ"ש המשל במדרש, הריני משליכך ויבא הכלב, וזהו אשר קרך... (אמור יג)
וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה... וענין ג' חורבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות, הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים, וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים, היינו בעון שנאת חנם, שהוא מדת הקנאה ושפיכות דמים שהם קליפת עשו רציחה, ועבור זה היה חורבן בית שני על ידי אדום שתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם, דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם... (טו באב א)
פשוטי הדברים באמרנו "על גאולתנו ועל פדות נפשנו", גאולתנו היא החמרית מיד האומות, פדות נפשנו הגאולה הרוחנית לעבוד ה' כאוות נפשנו... אמנם עתה אין הגאולה הרוחנית מורגשת לנו כל כך, כי כל אחד אם ירצה יש לו הרשות להתנהג על פי הדת, אולם כשנתבונן במצבנו נראה שאנו נתונים תחת גלות רוחנית הרבה יותר קשה אצל אחינו בני ישראל, שיש מוכרחים לתרום להם וכו' עבור מוסדות שהם צוררים לדת ולתורה מפחד פן ישנאוהו וירדפוהו. היש עבדות קשה מזו אצל אחיו בני ישראל!
וגם אין כיום חירות הדעת להכיר כל דבר על פי ערכו האמיתי, כגון השמחה על פתיחת האוניברסיטה בירושלים, דווקא במחלקה לחכמת ישראל - ללמד מינות וכפירה... (חלק ב עמוד קצא)
לכל ענין יש תוכן פנימי, הנראה למי שמסתכל על פי המבט הפנימי. ענין הגלות נראה לאדם החיצוני בעיקר כגלות הגוף, אבל האדם הפנימי רואה שהגלות הגופנית היא רק המסובב, והסיבה האמיתית רואה בגלות הנפש, פירוש היותה תחת ממשלת היצר הרע. ועל דרך זו אמרו חז"ל "על גאולתנו ועל פדות נפשנו"... (חלק ב עמוד יז)
ביאור הענין על עמקותו: הכרת ה' בפנים הלב היא השראת השכינה בישראל, כמאמר חז"ל על "ושכנתי בתוכם", ואפילו בהיות האדם בהסתר גדול, במצב של טומאה ממש, אין פוסק ממנו הניצוץ הקדוש הפנימי, כי זה נכלל בהבטחת ה' "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". אך על ידי עבירות והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה הקדושה שבלבו ובין ה"אני" שלו, ועל ידי זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה, ואינו מסוגל עוד להאיר לנשמתו, וזהו ענין "שכינתא בגלותא", שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה, אלא חבויה וחשוכה. יש גלות השכינה של הפרט, ויש גלות השכינה של הכלל, כשהאומה בכללותה דוחה את הניצוץ על ידי חומריות ועם הארצות, מצב שכמעט וניתק פתיל חייו הרוחניים של האדם וזיקתו לקדושה, כשמצב זה מתפשט באומה הרי זה מצב של חורבן חס ושלום, ומי שאינו מרגישו ומצטער בו, זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן חס ושלום, והמרגיש גלות השכינה ומצטער, הרי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבלבו... באמצעות חמשת העינויים שבתשעה באב וציורי החורבן שבקינות הבאים מתוך לבו של האדם, אפשר להתעורר ולהגיע לידי בכיה אמיתית הנובעת מן הלב, והוא שורש התיקון לגלות השכינה, ופתיחת השער לגאולה.
ומפליא הדבר עד כמה רואים את יד ה' המנהיגה מאורעות הסטוריים כבירים קרו בו ביום חורבן בית ראשון ושני, גירוש היהודים מאנגליה ומספרד, מלחמת העולם הראשונה... עבודת ט' באב היא להבין ולדעת על מה צריך להצטער, ואם בא על ידי הצער להכרת השכינה בגלות מכינים את הגאולה, וכאן מקור השמחה והנחמה - ז' דנחמתא שאחרי תשעה באב. (שם עמוד מז)
וכתב עוד ר' חיים בדרשה הנ"ל... אבל אנחנו תחת הס"מ אשר אנחנו בעצמנו מוסיפים לו כח בכל עוון וחטא פרטי. ואמרו רז"ל אין הקב"ה נפרע מהאומה אלא אם כן נפרע מהשר שלה תחילה, ואם כן איך תהיה נפילת השר, מאחר שאנו תומכים בידו בעוונותינו ומגבירים אותו על עצמנו?
השי"ת מתנהג עם ישראל מדה כנגד מדה, פירוש ששולח את הצר להענישם במדה בה הם חטאו. לכן המסתכל בפני הצוררים יוכל לגלות בהם את רוע מדות עצמו. בבית ראשון היה חטאם בע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים מצד התאוה, וקבלו ענשם בשעבוד בבל ופרס, ששרי הטומאה שלהם היו במדות של תאוה, ומכיון שחטאים אלו קרובים יותר לתיקון, מובן הקוצר היחסי של גלות בבל.
בבית שני שחורבנו מחמת שנאת חנם ממש, מצד עצם מציאותם יחד, שלא יכלו לסבול מציאות זולתם, שהיא מדת עשו, הגאוה הבלתי מוגבלת, לכן היתה גלותם בידי אדום, רציחה לשם רציחה, מדה זו לא קל לרפאותה כי אין לה גבולות טבעיים, ועל כן עלולה הגלות להאריך, אם אנו ממשיכים חס ושלום ללכת בדרך זו, אנו מקבלים תמיד השפעה מהס"מ שרו של עשו, ועל ידי זה מגבירים את כחו. וכשמגיעה גלות מלכות רביעית לשיאה, חוצפא ישגי, השליטה מצד הגאוה שאנו רואים עתה בחוש מצד עונותינו הרבים.
מפלת האומה באה כאשר פג טעם מדתה הרעה מרוב חטא, והתבזותה בעולם, אז נתמלאה סאתה, החושך שלה פרץ גבוליו, הוכרה גנותו, ויתגלה על גביו האור שהוא היפוכו. אין ספק שלכיוון זה מובילים מאורעות זמננו. עוד מעט יתברר שהעולם כבר שבור לרסיסים, ואין מוצא לתיקונו. נעמד לפני הברירה האיומה: לאבד כל תקוה לתיקון העולם ולטבוע ביאוש, או לבא לידי הכרת אמיתות הרוחניות, במקום לבא ליאוש בהמי לבא לביטול היש בפני הדר כבודו יתברך. מי שאבדה ממנו הנקודה הפנימית יאבד ביאושו או יאבד עצמו לדעת חס ושלום, אך מי שעדיין הנקודה בו, היא תבא להתגלות דוקא מתוך היאוש מהעולם הזה ותאיר. הרי שהחורבן והגלות והגאולה כולם מאוחדים בתוכנם, ענין אחד ממש, גם בחורבן טמון גרעין התשובה והגאולה, ובידינו להצמיחו. (שם עמוד נ)
ארץ ישראל היא מתנה גדולה, גשמיותה ובעיקר קדושתה הנם סייעתא דשמיא לבא למדרגות גבוהות... אך יש סכנה בכלי אדיר זה, כי עלול להביא לידי חטא, כרש"י בפרשת עקב (דברים י"א) "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" - שגרמה לכם לחטא. שהפושע ילמד לחטא אפילו מארץ ישראל.
והאומר אם כן אצא מארץ ישראל, תשובתו בצדו, "ועבדתם שם אלהים אחרים" וגו' (דברים ד' כ"ח), שכל שכן כי בחוץ לארץ יפיל עצמו לתהום עבודה זרה. תכלית עונש הגלות הוא לשבור את גבהות הלב, למען נסתכל ללמוד כראוי מדרכיו, כי ריבוי היסורים יש בכוחם לכוף את התשובה על האדם... (שם עמוד נה)
ביאור הענין הוא, כי הפירוד באחדותו יתברך הוא ע"ז, והפירוד בין בני אדם בא מכח הנטילה, שכל אחד רוצה לחטוף מחבירו, ודומה שמה שיש לחברו ממעט את שלו, עד שעצם היות חברו בעולם מעיקה לו. וזהו גדר שנאת חנם המביאה לידי גלות. עונש הגלות הוא תיקונו, כי כאשר הוא בגלות אין לו קביעות בעולם הזה, ובהכרח מתבטל כח הנטילה במדת מה, ועל ידי כך מתקרב לצד האחדות. (וזה גדר עונש הגלות לרוצח שלא התחשב בחיי חברו כראוי). וכן מצות סוכה שהיא ביטול היש מביאה לידי אחדות ושלום בין ישראל, ובדרך זו מצילה מן הגלות. ולגדר זה מרמז גם ענין סוכת עורו של לויתן, כי לויתן מרמז לבחינת התלוות והאחדות, התכללות ישראל זה בזה במדת החסד. (שם עמוד קט)
זהו עומק הענין שעל ידי תפלה אפשר להביא את משיח צדקנו. כי ענין הגלות וטמטום הלב היינו הך, הטמטום שחל בפנימיותנו גורם את הגלות שבגופנו. וכן בספרים הקדושים שגלות השכינה, דהיינו הסתר כבודו יתברך, וגלותנו בין האומות הוא ענין אחד, אלא שזה מצד הרוחניות וזה מה שיצא לפועל בגשמיות, אורך הגלות מקביל לעובי ההסתר, משום כך התפלה והצעקה מקרבות את קץ הגאולה...
בעקבות משיח האור ממשמש ובא, ויסורי לידה קשים מאד, כי יש עוד לנקות מדה רבה של טמטום וטומאה בתוכנו ויסורים מכניעים ומביאים לידי תפלה. במעשה המצוות ותלמוד תורה ובתפלה מחוזקת ופנימית, (וכל שכן אם נעשים ברבים) רק באלו יבקע עובי הטמטום האחרון, ופתאום נחזה והנה אור. (חלק ג עמוד סז)
יעקב אבינו לא עלה בסולם, למהר"ל היה משום שבאותה שעה עדיין היה חסר משהו למדרגת הדביקות השלמה, שרק לאחריה לא יתכן שום פירוד ונפילה. וזו כונת המדרש: לא האמין ולא עלה. עדיין לא אסתייע מילתא לתקן בפנימיות נשמתו את סבת הגלויות, להשפיע ולקבוע שלמות כה יציבה לדורי דורות עד שלא יצטרכו לעולם לצאת לגלות... אם אין דביקותו שלמה אל המטרה, דבר זה כשלעצמו הוא בחינת חסרון והסתר של הגלות, ששולטת עדיין חציצה כלשהי בפני הקדושה. מכאן נסתבבו כל הגלויות של ישראל, שמטרתן לזככם ולטהרם מכל חוצץ ומסתיר, עד שיזכו לדביקות שלמה בקדושה...
חשיבות רבה יש בבירור ענין הגלויות, הבאים לעוררנו וללמדנו ולהביאנו לתיקון עצמינו, והפסד גדול הוא אם לא נלמד להבין את דרכי הנהגת שמים שבימינו. הננו רואים שיהודים רבים מתכנסים בארץ ישראל, בטל כאן שיעבוד העמים והארץ נותנת פירותיה. ומאידך גיסא מתקיים "חוצפה יסגי", פורקי עול מלכות שמים מושלים בכיפה, ומתגאים על כבושה וישובה ב"כחי ועוצם ידי".
המעמיק להתבונן לתוכנה הרוחני של הגלות, ישכיל כי לא הצרות הן מהות הגלות אלא הנסיון שבמסיבות הגלות, והצרות באות כדי להגדיל ולהעמיק את הנסיון. תוכן הגלות הוא "שכינתא בגלותא", הקדושה והרוחניות הם בגלות תחת ממשלת הטומאה. כאשר ישראל גולים לסביבה שבה האמת מושפלת, נדמה כאילו עניני הרוחניות ועבודת ה' משוללים כל חשיבות, והעוסקים בהם בשפל המדרגה. לעומת זאת השקר והטומאה שולטים בכיפה, בני אדם מחשיבים את החומריות. זהו עיקר הגלות, ובזה הנסיון הגדול - אם נתחזק באמונה ובעבודה הרוחנית, ולא נתפעל מכל הסובב אותנו, ולא ניגרר אחריהם - למרות שאלו אשר דרכם הפוכה מהקדושה והרוחניות עולים ומצליחים בשעה שאנו כפופים ומשועבדים להם!
כפי השתנות מדת הטומאה של אומה כן משתנה התנגדותה אל הקדושה. הנסיון העיקרי של גלות בקרב אומה הוא לעמוד נגד השפעתה, נגד הלך המחשבות ודרך החיים שנוהגת בו, ולהחזיק בעוז רוח בדרך התורה ובעבודת ה'.
הגלות מקבילה לחטאים בם נכשלו ישראל, וזו הדרך בה יוכל להיות התיקון השלם לאותם חטאים ולהטהר, כאשר הציבור יעמוד בנסיון באותו חטא בו נכשל. וכאשר יגלו למקום בו שולטים אותם היצרים אז יש תקוה, שעל ידי כך יבחינו בחסרונם, ויתעוררו להשלים עצמם בתשובה. ואם יפרשו מחטאם דווקא במקום בו היצר הזה שולט ומתגבר, תשובה כזו היא פנימית ואמיתית, ועוקרת את שורש החטא בלב עם ישראל לגמרי.
תולדות האנושות הם השתלשלות העליות והירידות בתיקון חטא אדם הראשון, תפקיד שנפל בחלקו של עם ישראל בבריאה.
תחילת תיקון החטא היה על ידי האבות הקדושים, ושלמות בחינה זו הושגה על ידי יעקב. אך תיקונם היה רק בבחינת פרט... תיקון תכלית הבריאה בתור "כלל" הוחל על ידי השבטים... וכשהגיעו לע' נפש היתה בחינת "כלל" בגדר של "עם", וכדי לתקן את חטא אדם הראשון בשלמות ירדו למצרים לנסות אותם אם השגתם ודביקותם בשלמות הרוחנית היא קנין אמיתי בנפשם, לעומת שלמות הרוחנית וקדושתם - הוטלו למצרים השוקעת לגמרי בטומאה של רוחניות מושחתת, מ"ט שערי טומאה. בני ישראל לא התבטלו בפני המצרים, לא שינו שמם, לשונם ובגדיהם, הם נשארו דבוקים לרוחניות שבקדושה, והיו מאוחדים ביניהם, אפילו בחיצוניותם לא רצו להדמות למצרים!
בבחינת "עם" כלל של ס' רבוא התכוננו בעליה תמידית לקבלת התורה ולתיקון חטא אדם הראשון, שאז נעקר מלבם היצר הרע ופסקה מהם זוהמתו של נחש (שבת קמ"ו). אילו היו נכנסים כך לארץ ישראל היו תיכף זוכים לגילויים שיגלה המשיח במהרה בימינו, אך כיון שחטאו בעגל -אבדו מדרגה זו.
בית ראשון חרב משום שחטאו בע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים, שהשורש לכולם היתה מדת התאוה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ס"ג) לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. וגם כח הרציחה היה מכוון נגד אלו שרצו להפריע להם במילוי תאוותם. וכן ביטול השמיטות פירושו שנמנעים מלהכניס קדושה לתוך עולם המעשה, ואז לא תתכן עליה רוחנית, ויותר מזה, האדם נופל בידי הטומאה והתאוות הנ"ל. לכן נפלו בידי מלכות בבל שמדתה התאוה, והוצרכו לעמוד שם בנסיון קשה נגד אותה מדה שנכשלו בה. כששבו לארץ היו עדיין משועבדים לפרס, כי היו עדיין חסרונות לשלמותם הרוחנית. לא נשאר להם כי אם מדרגת התורה שאנשי כנסת הגדולה ביצרוה על ידי תקנות והגדילו את לימודה. אולם כשהתרשלו בקיום התורה באה עליהם גלות יוון, נסיון של חכמת יוון שגזרו גזירות על לימוד התורה, שבת ומילה, ורק כשהתעוררו החשמונאים ומסרו נפשם עבור התורה התגברו על גלות זו.
בסוף הבית השני התגברה השנאה בישראל, שנאת חנם (יומא ט') שלא כתוצאה מאיזו התחרות להשגת מטרה. יצר הגאוה היה השורש לכך, רצון לשלטון מוחלט, עד שלא יכלו לסבול עצם קיומו של הזולת. משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה, לחטוא בלי להתבייש בכלל, ואז לא איכפת לאדם כלל שמעשיו סותרים את השגותיו וידיעותיו, וזו בחינת "הכל בחטא", שכל מעשיו ושכלו בחוצפה ומרד כלפי שמיא.
ואז נמסרו ביד מלכות רביעית שמדתם גאוה וכפירה בנוסח "כוחי ועוצם ידי". הרומאים באו בחוזק יד, ולא העמידו שום רוחניות, שכן לא היתה להם תרבות מקורית משלהם, והעמידו רק גשמיות מול רוחניות. ככל שגדלה הצלחתם גדלה גאוותם, ובאו לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא, שזו מדת עמלק, שורש הטומאה של הגוים, כח החוצפה והעזות נגד הקדושה והרוחניות, כח זה אין לו תיקון כלל, ולא יוכל להיות לעולם כלי לקדושה לסייע לישראל בעבודתם כשאר האומות, שזו זכות קיומם, ולכן מחה תמחה את זכר עמלק וגו'.
מאז חורבן הבית גדל והולך כח הגאוה של מלכות רביעית, ההסתר והחושך של ההשקפות החמרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות. המדע מתפתח ומתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מתרבה גאות האדם, כאילו הכל ניתן בידו, והשקפות אפיקורסיות על עליונות כח האדם מציפות את העולם. זהו עיקר תוכן הגלות של מלכות רביעית, ועלינו לדעת שזהו הנסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.
סוף גלות זו היא ביד חצופי ישראל, זו "עקבתא דמשיחא" שבה חוצפא יסגי, אלו הם נשמות "ערב רב" המעורבות בישראל, שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא, מדת עמלק. בכח גאוותם ושלטונם הם מנסים להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של כחי ועוצם ידי, ועומדים בחציפות ובעזות נגד האמונה, התורה ועבודת ה'.
זהו הנסיון שלתוכו הוטל ישראל ב"עקבתא דמשיחא". השי"ת משיב יהודים רבים לארץ ישראל, ופורקי עול מתגאים כאילו הם עשו זאת בגבורתם, ורוצים להשליט האפיקורסות חס ושלום. זהו הנסיון האחרון של גלות השכינה, והקשה ביותר. אם נכיר את הנסיון נדע את התפקיד שהטילו על תקופתנו, להתחזק נגד הדעות החומרניות הכוזבות ולהכיר טעותן, להכיר כי ה' איש מלחמה. העומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בנסיון הקשה הזה של דעות כוחי ועוצם ידי ואינם מתפעלים מחוצפת הכפירה, אלא אדרבא מתחזקים באמונתם, הם אשר יזכו לגאולה השלמה במהרה בימינו... (שם עמוד רו)
כשהקב"ה מעניש לעמו על עונותיהם ומגלה אותם מארצם, הרי בזה מתחלל שם קדשו עוד יותר, הרי שגם "שכינתא", גילוי כבודו ית' - בגלותא, הרי בזה חילול נורא, חילול על גבי חילול.
ולשם מה בא כל החילול הזה? כדי לקרבנו אל התשובה, הרי זה גדר "דחייה" כמו שקדושת נזיר וכהן גדול נדחה מפני מת מצוה, כך אומר השי"ת, מוטב יתחלל שמי הגדול, אך למען ישוב הרשע. כמה גדול החסד! (חלק ד עמוד קלו)
ועיין ילקוט שמעוני בראשית (סוף רמ"ז ע"ז) "אברהם היה יושב ותמיה כל אותו היום במה אברר, בגיהנום או במלכיות, (במלכיות יש חשש טמיעה בין האומות אבל אפשרות הלוך ועלה, בגיהנם אין חשש כליון אבל אין עלייה שם כי אין מעשה בשאול וגו'), א"ל הקב"ה... ברור לך את המלכיות". הרי כאן הבטחה שאין כליון בגלות כי שכינה עמנו לעוררנו תדיר, והגלות עצמה אינה אלא גערת השכינה.
למדנו כי כל צרות הגלות, צרות החורבן הנורא בדורנו וכן שבכל דור, היינו גערת השכינה. (חלק ה עמוד קסה)
...אבל הענין הוא שהגלות היא ללמד ולהיישיר אותנו, ויש דאדרבה עוד מתקלקלים בגלות מפני שמתייאשים (שהגלות ביטול עולם הזה, ועל כן מתייאשים ואפילו מאבדים עצמם לדעת). ועל כן שלח השי"ת נביאו להורות כי הגלות אינה אלא מעבר, ואם תלמד ממנו תגיע לקצהו השני - גאולה מהאומות, גאולה מהסטרא אחרא - אור עולם... (שם עמוד רמד)