דביקות

(ראה גם: אלקים-ואדם, אדם-מדרגה, עבודה ה'-אהבה)

 

כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים. צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי, מתי אבוא ואראה פני אלקים... (תהלים מב ב)

אלקים א-לי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ויעף בלי מים... דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך... (שם סג ב והלאה)

נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי... (שם פד ג)

תלמוד בבלי:

א"ל (ר' אלעזר), רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, וכי אפשר לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם... (כתובות קיא ב)

ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, כדכתיב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים דכתיב וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ויברך אלקים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים, דכתיב ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. (סוטה יד א)

ואתם הדבקים בה' אלקיכם, כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמיד על ידי אשה, ואתה הדבקים בה' אלקיכם דבוקים ממש. (סנהדרין סד א)

מדרש רבה:

ר"ל אמר בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. בדביקה (דברים ד') ואתם הדבקים... (בראשית פרשה פ ו)

א"ר אחא ר' יוחנן מייתי לה מן הדא קרייה (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו, אי זהו דיבוק, שמאלו תחת לראשי. (שיר השירים ב יז)

מדרש תנחומא:

קדושים תהיו, למה לפי שהדבקתי אתכם למתני, שנאמר (ירמיה י"ג) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו', לפיכך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. (קדושים ה)

מדרש אגדה:

...וכל מי שהוא מדובק בהקב"ה ושומע בקולו הוא חי בעולם הזה ולעולם הבא. תדע לך שהוא כן, צא ולמד ממטה אהרן שנכנס יבש לבית קדש הקדשים ויצא לח, דכתיב ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר י"ז), וכתיב באור פני מלך חיים (משלי ט"ז). ויש לך לדעת ממקום אחר, ויהי הם קוברים איש וגו' ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו (מ"ב י"ג), אם זה שהיה נדבק במי שנדבק להקב"ה וחיה, הנדבק בשכינה על אחת כמה וכמה שיחיה בעולם הזה ובעולם הבא. והדא הוא דכתיב לאהבה את ה' אלקיך (דברים י"ט) אתה מוצא כל הימים שהיו ישראל שומעין להקב"ה היו האומות מתייראין מהם, דכתיב שמעו עמים ירגזון (שמות ט"ו)... (במדבר לג א)

חובת הלבבות:

אבל מה ענין האהבה באלקים הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא שהנפש עצם פשוט רוחני נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות. וכאשר קשרה הבורא יתברך בגוף הזה העב אשר רצה לנסותה בו, בהנהגתה אותו העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו בעבור השתוף והחברה אשר נטבעה ביניהם מתחלת הגידול. וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגויתה תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה ופרעיו ככסוף האדם לרופא בקי כשהוא חולה יזמן לו מי שישמשו ויחשוב על אודותיו. וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיונה ומתאוה אליו וכוספת לו. וזאת תכלית האהבה הזכה... (שער י אהבת ה', פרק א, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)

אבן עזרא:

...ונשמת האדם ממינם, ומקבלת כח עליון כפי מערכת המשרתים, וכל המשרת כנגד הצבא הגדול בעת הבראו, ואם תחכם הנשמה תעמוד בסוד המלאכים ותוכל לקבל כח גדול מכח עליון שקבל על ידי אור המלאכים, אז יהיה דבק בשם הנכבד. וזה שנדר יעקב "והיה ה' לי לאלקים", כי יתבודד כל ימי חייו לדבקה בשם כפי כחו... (שמות ג טו)

דבקה נפשי - כשזכרתי עזרתך נזכרתי איך היתה לי דביקות בה' מצד נפשי הדבקה בך ומצד שתמכתני, ועיקר שמחתי על שאני דבק בה', לא על ההצלחות הזמניות. (תהלים סג ט)

רמב"ן:

ולדבקה בו - אמר ר' אברהם ולדבקה בו בסוף, והוא סוד גדול. ואין הסוד מטעם המקום הזה, אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראוים לדבקה בו בסוף, ונאמר ביהושע "ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה". אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין, והנה זה כמו שאמר עוד "ואותו תעבודו ובו תדבקון". והכונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו. ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזרי... (דברים יא כב)

רד"ק:

...או אחרי כלות שארי ולבבי יהיה אלקים חלקי לעולם, לפי שדבקתי בך. (תהלים עג כו)

ידע שמי - ידיעת השם המפורש היא אהבת הא-ל, וההשגה השלמה שיוכל אדם להשיג בהיותו בגוף. (שם צא יד)

ראשית חכמה - חכמת החקירה לדעת מעשה בראשית, והיא עבודת הא-ל שבה יכירו, ובהתבודדו בחכמה ויסיר מלבו כל עניני העולם השפל ידבק בא-ל יתברך, כי נפשו קשורה בעליונים... (שם קיא י)

רבינו בחיי:

וביאור הכתוב כי החכם המתבונן בעקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם, והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע"ה (תהלים צ"א) כי בי חשק ואפלטהו. והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתו על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם... (ויקרא כא א הקדמה)

דרשות הר"ן:

הנה מבואר שהמצוות והעבירות העיקר בהן הכוונה, אם כן כוונת הלב שורש העבודה והמרי, ולזה אמר "מכל משמר נצור לבך" וגו', כי להתפעלויות הנפשיות ששרשם ויסודם הלב מבוא גדול בדביקות השם יתברך והקורבה אליו. גם באותם התפעלויות שאין בהן מצוה ועבירה כשמחה ועצב, שהרי רז"ל אמרו (פסחים קי"ז) מזמור לדוד, שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין שכינה שורה... אלא מתוך שמחה. והנה הדביקות הגדול שיש בין האדם לבוראו הוא השכינה, וצריך לזה דביקות לביי פועל אותו, והסבה לכך, לפי שהכח הנבואי צריך לכח גופני שהוא הכח המדמה, וזה הכח יתחזק בהיות האדם פוגש דבר שיערב לו ויאות אליו... (דרוש ה)

ספר העקרים:

האמונה בשי"ת ובתורתו היא המביאה את האדם אל ההצלחה הנצחית ואל דבקות הנפש בדבר הרוחני. וזה דבר אימת אותו הנסיון, לפי מה שבאה בו הקבלה הנמשכת, כי לעולם לא נמצא לאחד מן הפילוסופיים ולא לשום חוקר שישיג למעלת הנבואה, והוא הדבק הרוח האלקי עם השכל האנושי, כמו שנמצא לבעלי התורה... וזו היא ראיה אל דבקות הנפש אחר המות ברוחניים, כי הדבקות בחיים הוראה לדבקות אחר המות. אל זה רמז משה באמרו (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום... (מאמר א פרק כא)

אברבנאל:

אם בחקותי - ...להכוזרי ולר"ן הדביקות בבורא היא השכר האמיתי, ולזה יזכו החסידים בחייהם, כאמרו "והתהלכתי בתוככם", אם כן ישיגו בחייהם הצלחת נפשם אחר המות, שטבעו קרוב כבר לחיים הרוחניים האלה... (ויקרא כו ג)

ספורנו:

אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם ככונתו, והבדילם מטומאת התאוות, הזרע ומטומאת החטאים וכו', אמר שהכוונה בכל אלו שיהיו קדושים שידמו ליוצרם כפי האפשר, כהכוונה ביצירת האדם "בצלמנו כדמותנו". ולהשיג ההידמות בעיון ובמעשה צריך לשמור המצות שבלוח א', שהכונה בהם לחיי עולם בלבד, כמו שאמר בסופם "למען יאריכון ימיך" וגו'. (שם יט ב)

מהר"י יעב"ץ:

שיויתי - הוא הדבר אשר דברתי, כי לא תתפרד מחשבתו כלל גם בעת התעסקו בדברים ההכרחיים. והוא המכוון במלת תמיד, ואמר כי לא יעשה כך כדי שיהא מושגח בזה העולם, כי הוא שמאלו של אדם, כאומרו (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אבל כדי שלא ימוט ימינו, והוא המכוון בעצם וראשונה בהוויתו. (תהלים טז ח)

אליך ה' נפשי אשא - ...ואחשוב בו עוד שכלל בזה הלשון כונת המזמור לענין שאלתו, וזה כי הוא שואל השאלה עצמה ששאל משה רבינו ע"ה (שמות ל"ג) "הודיעני נא את דרכך", והרוצה לידבק בא-ל ית' עד שידע דרכיו, צריך שיניח כל שאר החפצים לגמרי, ולא יתבונן כלל בהם, אלא ייחד נפשו ייחוד שלם לדבקה בשם הנכבד... ולזה אמר הנני נושא נפשי אליך ומתבודד, אין לי עוד חלק ונחלה בעניני העולם כלל. וכתב חכם אחד הרוצה לקשר אהבת העולם ואהבת הא-ל ית' יחד שקר ענה. (שם כה א)

לדוד אליך ה' אקרא - ...כך היה דוד משתוקק לראות פני הרופא כל בשר, והתנוצץ בו אור רוח הקודש, ואמר לו התחזק ועמוד על עמדך כי עוד חזון למועד. אז צעק ואמר ועיניו תלויות אל אביו שבשמים, אנא ה' כל מה שבקשתי עד עתה לא היה אלא זה שאני בו, ואלו לא באת הייתי קורא אותך, ועתה שאתה עמי איך תעזבני. אל תחרש ממנו - כי חולה אהבתך אני, ואם תעזבני אפילו שעה אחת מתי מחולי זה... כי כל שיגדל ידיעת האדם ומעלתו יוסיף ליראה את השם הנכבד והנורא, ולכן אמר צורי אל תחרש ממני... (שם כח א)

דבקה - הנה אמר, שאחר העבודה השלמה, דבקה נפש העובד במי שהוד והדר לפניו (תהלים צ"ו), ולפי שאי אפשר לילוד אשה לעמוד באותו הדבקות הנפלא מצד עצמו, אמר בי תמכה ימינך, כאומרו (תהלים י') "תכין לבם", כי טהרת הלב מחלאת טנופי החומר, הלא לאלקים הוא כשהעובד עושה כל יכלתו לידבק בשי"ת... (שם סג ט)

כי יתחמץ - האדם בתחלת עיונו לא יכיר כמה גדולה ויקרה מעלת הדבקות, אבל כאשר יעמיק בעיון יבחין פחיתותו וחסרונו וגודל מעלתו ית', ואז יכיר שהוא צריך הרבה מדרגות כדי לזכות לדבקה בשם הנכבד, וכל היסורים הם כמו מדרגות לעלות אל העליה אשר בהם הם מועטים. ולזה אמר כשיתחמץ לבבי ואשתונן כליותי, אז אכיר כי מותר האדם אין נגדך, ואיך יזכה ילוד אשה נמשל כבהמה, להדבק בשם הנכבד והנורא, הלא מצד היסורין, כי הם סולם אחרי קיום המצות, כשיקבלם בשמחה לעלות בהם אל מדרגת הדבוק... (שם עג כא)

נכספה גם כלתה - המשל הצודק לאהבת השי"ת הוא מ"ש הרמב"ם בסוף המדע, למי שחשק באשה שתבער אהבתה בו עד שיחשוב בה בעת האכילה והשתיה גם בחלום, והנה נפשו מתמוגגת בעבור אהבתה, ולזה רמז באומרו כלתה, כי אומרו נכספה, דומה לאיש ראה אשה יפה וחמד אותה, לא שתבער אהבתה בו עד שתכלה נפשו וכו'. (שם פד ג)

לכו נרננה - ביאר כי הדבקות האלקי הוא העיקר, ראוי להזדרז בכל להשיגו ולשבח לה' על היסורים, ושאם נרצה נמהר הגאולה... (שם צה א)

אלשיך:

יהיו בגדיך לבנים - ידענו מחכמי האמת כי ממעשה המצות נעשים לאדם לבושין דיקר אל הנפש בגן עדן שלמטה, ועוד ידענו, כי אור המצות ממשיך דביקות אור בין הצדיק לבין אביו שבשמים, ובעוונות נפסקת ההארה והדביקות, ובשובו יחזור האור והדביקות, ויותר טוב שבכל עת יהיו בגדיך לבנים ולא על ידי התשובה. (קהלת ט ח)

מהר"ל:

וזכר ששה דברים, ובכל אחד זכר השם, לומר כי התורה מצורפת אל השי"ת, שנקראת תורת ה', עדות ה', וכו' וכן כולם, לומר כי על ידי התורה קונה האדם דביקות בו יתברך. ומפני שבא לומר כי הדביקות הזו היא דביקות גמורה לא דביקות בצד מה, כמו מי שהוא בעל המדות, שעל ידי המדות קונה דביקות בו יתברך בצד מה כפי המדה אשר דבק בה, אבל על ידי התורה דבק בו יתברך לגמרי. והתחיל לומר "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כי כאשר התורה תמימה, על ידי זה האדם גם כן תמים, וכאשר הוא תמים הוא עם השי"ת לגמרי, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך"... ולכך אמר "משיבת נפש", שהיא משיבה נפש להחיותו, כי התמים הוא עם השי"ת, וכתיב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם", כי מצד הדביקות בו יתברך אתם חיים... (תפארת ישראל הקדמה)

...כי הקרוב אל השי"ת הוא על ידי ג' דברים, האחד על ידי האמצעי הוא התורה, שהיא אמצעי בין השי"ת ובין ישראל כדפירשנו, והדבר השני מצד הנמצאים, שמצד רוממותם ומעלתם יש להם דביקות בו יתברך, וזה כאשר יהיה הקץ ויחזרו ישראל לרוממותם כבראשונה, והשלישי מצד השי"ת היא הנבואה שנתן השי"ת רוחו ומורידה על האדם. ואלו ג' דברים כוללים כל חלקי הדביקות כאשר תבין כי הדביקות על ידי האמצעי שהוא הברית, התורה, שאם אין תורה אין כאן דביקות, וגם על ידי השי"ת שהוא מתחבר להם, וצריך גם שיהיה המקבל מוכן לזה, וזה כאשר ראויים לחשיבות ומעלה, וזה כאשר יהיה הקץ... (שם פרק נו)

אמנם הפירוש הברור במאמר הזה, כאשר משכים ומעריב לבית הכנסת גורם לו החיים, כי השי"ת הוא אלקים חיים, וכאשר האדם בא לביתו ראוי לו החיים, כדכתיב "כי מוצאי מצא חיים", ודבר זה נקרא שמצא את השי"ת, כמי שנכנס לביתו של בעל הבית יאמר שמצא את בעל הבית, ומפני שהוא אלקים חיים המוצא אותו דבק בחיים... וכאשר הוא נכנס לפנים אל מדרגת החיים, שהוא לפנים. וזה תבין גם שכתוב "למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה" וגו', כי ארץ ישראל ארץ החיים, בעבור שהיא אמצע העולם, ודבר שהוא באמצע מקבל החיים ממקור העליון. אבל כאשר יושב אצל הפתח אף על פי שאינו נקרא יושב בחוץ, אינו נקרא שהוא בפנים לגמרי...

וכך אמרו בגמרא שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק, מפני שנוטל שכר פסיעות, ויראה שאין הדין הזה אצל סוכה, שאין לו ללכת אל היותר רחוקה, וזה כי השי"ת מצוי בבית הכנסת, ולפיכך כאשר הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך, וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע, כי המתנועע אינו עמו ועם כל זה הולך אליו, וזהו דביקות וחיבור גמור. ולכך אמר שהשי"ת מונה פסיעותיך, כי אף פסיעה אחת יותר, הכל לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך, ואם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור... (נתיב העבודה פרק ה)

דבר זה ענין עמוק, איך השב מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות, כי זה שחטא ושב יותר מרוצה ומקובל אל השי"ת, כי אין חידוש אם הצדיק שהוא בעל צדק בעצמו שהוא עם השי"ת, אבל החוטא ששב ובא מרחוק להתדבק בו יתברך, אין ספק שהדביקות הזה הוא יותר, כמו שתראה ביסוד האש כאשר הוא למטה ומתנועע למעלה, ובודאי זה מפני גודל הדיבוק שיש לאש אל המעלה לשוב למקומו, ואם לא היה לו דיבוק כל כך לא היה מתנועע כל כך רחוק... כי הזדון שהוא הריחוק בעצמו שהתרחק ובא אל השי"ת מורה על הדיבוק הגמור בו יתברך, ובזה זדונות שלו נעשים כזכויות. ולכך אמר דווקא ששב מאהבה, כי הדיבוק בו יתברך, כדכתיב לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו, והדביקות בו יתברך מצד הזכות הגמור שבו, ולכך רוצה להסתלק מן החטא, שהיה נמשך אחר הפחיתות ורוצה להדבק בו יתברך שהוא קדוש לגמרי, ולכך זדונות נעשים כזכויות, שהתשובה מאהבה מורה על גודל הדיבוק בו יתברך... (נתיב התשובה פרק ב)

ולפיכך נקראו יסורין של אהבה, כי מצד שהשי"ת אוהב אותו ורוצה לקרב את האדם אליו להיות דבק בו יתברך, וכי שלאדם מניעה ועיכוב שאינו ראוי אל הדביקות בו, לכך מביא השי"ת עליו יסורין למרק את חטאו עד שראוי אל הדביקות. לכך נקראו יסורין של אהבה, שהשי"ת אוהב אותו וחפץ בו ורוצה לקרב אותו, ולכך ממרק פחיתות החומר שלו עד שראוי לדביקות, ואמר שזה דווקא אם מקבלם מאהבה, שאם אינו מקבלם מאהבה אין לו דביקות בו, ואיך יהיו יסורין... ועל ידי הדיבוק בו יתברך כאשר מקבל היסורין מאהבה, לכך מקבל מהשי"ת הברכה ממקור העליון, ודבק במדת יעקב שזכה לבנים וזכה לחיים, כי יעקב אבינו לא מת, כי היסורין מסלקין אותו מפחיתות החומר עד שהוא קדוש, ולכך זוכה לזרע קדוש ממקור עליון...

ולמאן דאמר שאין בהם ביטול תפלה, כי צריך שיהיה לאדם דביקות עם בוראו מצד הנפש, כי התפלה היא לנפש האדם ששופך נפשו לפני ה', וצריך שלא יהיה ביסוריו ביטול תפלה... (נתיב היסורין פרק א)

...כי מי שיש בו מדת התמימות, שאינו יוצא מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל, לפיכך בעל מדה זו אינו סר מהשי"ת, כי מי שמתחכם ויוצא בחכמתו מהתמימות, דבר זה הסרה מהשי"ת בודאי... (נתיב התמימות פרק א)

ואמר שיש ללמוד קל וחומר... כי יום הכפורים הוא מכפר בשביל שהחוטא הוא שב אל השם יתעלה אשר היה מתרחק ממנו כאשר חטא, וכל זמן שיש לאדם שום חבור ודביקות עם השם יתעלה יש לו השבה אל השם יתעלה, והאדם יש לו דביקות אל השם יתעלה על ידי שלשה דברים, האחד על ידי הקב"ה עצמו, והשני על ידי האדם, והשלישי הוא האמצעי, שעל ידו החבור בין הקב"ה והאדם, כי צריך אמצעי שעל ידו החבור והדבוק... ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה הרי הוא מסלק האמצעי שהוא בין השם יתעלה ובין האדם, שהרי התורה היא האמצעי בין השי"ת ובין האדם, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות בו, ולכך התורה היא אמצעי שעל ידה החיבור... (דרשה לשבת תשובה)

כלל הדבר, שיהיה האדם מצד עצמו ומה שהוא שייך אליו דבק בו יתברך, ובזה האדם שיש לו דביקות בו יתברך, ואינו נבדל מן השי"ת, ולפיכך אמרו ז"ל (מנחות מ"ג) אמר רבי אליעזר בן יעקב, מי שיש לו תפלין בראשו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. פירוש, כאשר יש לאדם דביקות בו יתברך בג' דברים, כי התפילין הן דביקות בו יתברך, וכן הציצית הם דביקות בו יתברך, והמזוזה גם כן, כי כל אלו דברים שייכים לאדם, האדם עצמו, ומלבושיו ודירתו, הרי בג' דברים יש לו דביקות בו לא במהרה חוטא שיסיר עצמו מן השי"ת, ודבר זה מבואר. (חידושי אגדות שבת קנג א)

...וסבירא ליה לרבי יוסי כי יש לאדם התיחסות אל השי"ת בעבור שהאדם הוא כל, ובעבור שהוא כל הנה ראוי שיהיה קרוב אליו השי"ת כל יום, ולרבי נתן כל רגע. והחלוק שיש בין רבי יוסי ובין רבי נתן, כי לרבי יוסי יש לאדם דביקות בבוראו כל יום, כי ידענו כי האדם נמשך ממדת היום, שכן יש בו רמ"ח אברים כמנין אברהם שהוא ממדת היום, ולפיכך כאשר האדם יש בו זה לכך סבירא ליה אחר שכל יום ויום יש לו דביקות בבוראו נדון בכל יום, כן שאמרנו למעלה כי המציאות נדון לפי הדביקות... כי דביקות השכינה הוא הדין מצד עצמו כי כל דבר אשר קרוב להם אשר הוא אלקי האמת נדון יותר.

אמנם רבי נתן סבירא ליה דנדון הוא בכל רגע, ודעתו הוא כי האדם דבק למעלה ממדות היום ומדריגתו עולה למעלה, כי אף על גב שהוא עצמו ממדות היום, מכל מקום דבק הוא למעלה ממדת היום כי יצא אלקים בחכמה... (שם ראש השנה טז א)

ועוד תדע להבין דברים אלו, כי תחלת גירות כאשר היה מיראה אין כאן דבוק גמור, כי האהבה הוא חבור ודבוק, אבל ישראל דבקים בעצמם בהקב"ה, שהם בניו, והצדיק שבישראל אף שהוא עובד מיראה זהו צדיק גמור, אבל הגר שבאומות שתחלת גירות שלו מיראה, אם כן אינו דבוק בו ית' כמו שראוי, כי זהו ענין היראה, כי היראה מאחר אינו מתדבק בו רק העושה מאהבה מתדבק בו לגמרי, מפני כי הגר שבא להתגייר וצריך שיהיה קונה הדביקות בו ית' שהרי בא להתגייר והרי מתגייר מחמת יראה, ודבק זה אינו דביקות גמור, ולפיכך יסורין באים עליהם, כי היסורין מנקין ומזכין האדם עד שיהיה לאדם דביקות בו לגמרי, והם מסלקים מה שמונע הדביקות... (שם יבמות מז ב)

קשרם על אצבעותיך וכו', ביאור זה כי האהבה אל השי"ת היא הדביקות בו יתברך, כי כל אהבה דביקת האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה, כי על ידי התורה הוא הדביקות בו כמו שבארנו למעלה. ואם ילמד תורה לשום כונה אחרת לא יקנה על ידי התורה הדביקות בו יתברך... שהרי אין לו חבור ודבוק אל התורה כאשר לא ילמד תורה מצד עצמה, ולכך מפרש הכתוב לאהבה את ה' אלקיך, שילמד מאהבה ולא לשום כבוד... (שם נדרים סב א)

כל חסד וצדקה שישראל עושים וכו', פירוש זה כי על ידי החסד והצדקה בפרט האדם דבק בבוראו ית', כמו שכתוב במדות החסד והצדקה אחרי ה' אלקיכם תלכו וגו', ודרשו ז"ל הפסוק על גמילות חסדים דוקא, כמו שאמרו (סוטה י"ד א') אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר ללכת אחרי השכינה וכו' אלא הלך אחר מדותיו... שמצד החסד והצדקה נקרא שהאדם הולך אחר הקב"ה לגמרי, כמו שידוע למבינים, לכך הם פרקליטין והם טובים, כי הדבק בטוב ניצול מן הרע... (שם בבא בתרא ט ב)

ואמר בא דוד והעמידן על י"א... ואמר מי יגור באהליך ומי ישכון בהר קדשך, פירוש החבור בו יתברך צריך אל שני דברים, האחד הפרישה מדברים הגופניים החמריים אשר מפסיקים ומבדילים בין השי"ת ובין האדם, כי החומר הוא מסך מבדיל בין השי"ת ובין האדם. ואף כאשר פירש מדברים החמריים המרחקים והחוצצים צריך עוד לקנות מדריגה נבדלת, כי על ידי זה הדבוק והחיבור בו יתברך. ודבר זה על ידי מעשים שקונים על ידם מדריגה נבדלת... כי האדם בעצמו גשמי ובעל גוף הוא. וכן אם יעשה מעשים שעל ידם יקנה מדריגה אלקית, אם יעשה מעשים הנוטים אל החמרי ביותר יש לו מניעה מן הדביקות הזה... ולכך אמר ומי ישכון בהר קדשך, קרא מה שיקנה האדם מדריגה שלימה זאת שהוא שוכן בהר קדשו, כי ההר צריך לעלות עד שם, וכן צריך האדם לעלות אל מדריגה הנבדלת, וראוי לזה ביותר מספר י"א, כי עד מספר עשרה רשות התחתון, ולכך מספר י"א נבדל מעולם הזה, ועל ידי מעלות מספר זה יוצא מעולם הזה שהוא טבעי ומתדבק בו יתברך... (שם מכות כג ב)

 

 

של"ה:

ובזה נהיה דבקים בו יתברך, ועל זה אמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", זה הפסוק כולל כל התורה והמעשים והמדות והנהגות בן אדם שיהיה בדביקות השי"ת הכל למען שמו. ואפילו כשעוסק בצרכי גופו ההכרחי לא יזוז מהדביקות כשעוסק במשא ובמתן יחשוב הנני עוסק בעסק זה ואקוה להשי"ת שיהיה לי ריווח כי הוא יתברך הוא הנותן, ובזה אעשה מצוה ואפרנס אותי ואת אשתי ובני כדי שיהיו לעבודת השי"ת, ואוציא מעות לצדקה ולתלמוד תורה וכיוצא בזה וכן כשאוכל או הולך לישון יכוון בזה כדי שיהיה גופו חזק לעסוק בתורה ולעשות מצוות... נמצא כל ימי חיי האדם הוא דבוק תמיד בהשי"ת, אם הוא הולך בדרך הזה, ואז זוכה לדביקות הנצחיים בו יתברך... ((תורה שבכתב ואתחנן)

רמח"ל:

הנה התכלית בבריאה היתה להטיב מטובו ית"ש לזולתו... והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיתן מקום לברואים שיתדבקו בו יתברך שמו באותו שיעור שאפשר להם שידבקו, ואז נמצא שמה שמצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלמותו ית"ש מצד התדבקם בו יגיע להם באותו שיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא מצד היותם מתדבקים בו ית"ש, ונמצאים נהנים בטובה האמיתי בערך שאפשר להם ליהנות... (דרך ה' חלק א פרק ב א)

וממה שצריך שתדע עוד, כי גם השפעתו תחלק לשני מינים, מה שלגוף ומה שלנפש. מה שלגוף כבר ביארנו שהיא הצלחתו ושלוותו בעולם הזה, ומה שלנשמה הוא בהשכלה וידיעה, ובקרבת האדם אליו ית"ש, ויקרו ומעלתו הנפשית. כי המצב הטוב של העולם הזה באמת, הוא שיהיו בני אדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם, ויהיה האמת ברור והרשע נרדף ונכנע... (שם חלק ב פרק ח ב)

ואמנם הטובה האמיתית אינה אלא הדביקות בו יתברך, והנה המצות כבר ביארנו שהם הממשיכים שפע קדושתו ואור טובו יתברך, על כן אלה האמצעים שעל ידם תושג הטובה האמיתית כי מי שהרבה להתקדש בשפע קדושתו יתברך, הוא ראוי להדבק בו וליהנות בטובה האמיתית. ואמנם יש בכל הדברים האלה מדרגות רבות... (מאמר העיקרים)

השלימות הזאת פשוטה מהמקרא ומסברא, והוא שיהיה האדם מתדבק בקדושתו יתברך ונהנה מהשגת כבודו בלי שום מונע מפריד ומעכב. בפסוק "אז תתענג על ה'" (ישעיה נ"ח), ועוד רבים, וברז"ל הצדיקים יושבים... ונהנים מזיו השכינה (ברכות י"ז), ומסברא, הנשמה אינה אלא חלק א-לוה ממעל, אין תשוקתה ודאי אלא לשוב לדבק במקורה ולהשיגו כטבע כל עלול החושק לעילתו, ואין מנוחתה אלא כשתשיג את זה. אך מה תהיה ההדבקות הזאת ומה ההשגה הזאת אין לנו כח להבין כל עוד היותנו בתוך החסרונות. אבל מזה אנו מבחינים את חסרונותינו, שהן כל הריחוק מזה והמניעה המתמצעת בינותינו ובינו ית"ש, שבעבור זה אי אפשר לידבק בו, וזהו החסרון שאנו צריכים להשתדל להעביר מאתנו ולקנות השלימות. (דעת תבונות כד)

...מה שאין כן לנשמות טרם באות בגוף לעולם הזה, כי לא יהיו אלא כעבד הנושא והולך אחרי אדונו, והנה הן חלק א-לוה ממעל בודאי ודבוקות בו יתברך, אך בבושת מקבלי צדקה, וכמשל דר' שמעון בר יוחאי זכרונו לחיי העולם הבא, שיש עבד שאינו חביב כל כך לפני המלך, שמאחרי המלך ישא קולו להתחנן לפניו על דבר מה, והמלך לא יסוב פניו להביט בו, ויש עבד חביב על המלך ויקבלהו בסבר פנים יפות ויחזיר אליו פניו וידבר עמו, כענין האמור במשה ובישראל, "פנים בפנים דבר ה'" וגו'. וכל זה ענין טבעי של שני רעים הפונים זה לזה וזה מראה הקירבה שביניהם.

וכל הדרכים ייוחסו אל ההתדבקות של התחתונים באדון ב"ה, שבהיותם מתוקנים במעלה הראויה להם, הנה יהיו מתדבקים עם האדון ב"ה בהתדבקות גדולה וחיבור של אהבה ממש, אך בלא מעלתם זו יהיו נסבלים ממנו ודאי, שעל כל פנים הנשמות חלק א-לוה ממעל הן ומתאחזות בו תמיד מצד היותו שורשן ומקורן, אך לא בלב גס והרמת ראש, אלא כשנים הופכים פניהם זה לכאן וזה לכאן... (שם קנח)

...והנה בהיות הצדיקים עובדים העבודה הזאת, יתעורר היחוד העליון ויגלה קצת גילוי ממנו, כפי הכנת העבודה ההיא עד שיהיה להם תיקון בבריאה כולה כערך העבודה, שאין לך עבודה שאין מוספת תיקון בעולם מצד גילוי מיחודו יתברך, שהוא המעביר מה שמפריד בין הנבראים והבורא יתברך, ומדביק הנבראים אל הכבוד העליון, ויתדבק מציאות התחתונים עם קדושתו יתברך בכל הדרכים שסידר להיות מאציל מקדושתו עליהם - הם מיני השפעתו, שהם כל מיני הברכה שהוא יתברך מברך את נמצאיו.

והנה בתחילה תתחזק התדבקות הנשמות יתברך כחלק המתדבק ב"כל" שלו, שהוא ענין שהמשיל הכתוב, "כי חלק ה' עמו", והוא המבואר בשיר השירים, "ישקני מנשיקות פיהו", שמראה על עוצם ההתדבקות, והיינו שזה מין התדבקות ישפיע הקב"ה לכנסת ישראל ולכל כללות נמצאיו, שפע של קדושה. והנה בהיותם מתדבקים בו יתברך בדביקות אהבה יעורר הקב"ה האהבה בינו וביניהם וירצה עבודתם, כי מצד הרצון הזה עבודתם מועילה לתיקון הבריאה, כי רק הכח והרצון העליון הוא שעושה למעשה המצוה להיות מועיל ומתקן... (שם קס)

ונבאר עתה ענפי האהבה הם ג': הדביקות, השמחה והקנאה. הדביקות היא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בהשי"ת, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו... והנה תכלית מדה זו הוא להיות האדם מתדבק כל כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה. אמנם לפחות בשעת העבודה, אם אוהב הוא את בוראו ודאי שתהיה לו הדביקות הזאת. ובירושלמי אמרו ר' חנינא בן דוסא היה עומד ומתפלל, ובא חברבר והכישו ולא הפסיק בתפילתו וכו'... 

ועל הדביקות הזאת הוזהרנו בתורה פעמים רבות, "לאהבה את ה' אלקיך" וגו' (דברים י"ט), "ובו תדבק" (שם) ועוד... (מסילת ישרים פרק יט)

ההשתדלות היא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי, ומתדבק בכל עת באלוקיו, ועל דבר זה נקראו הנביאים מלאכים... ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו הנה לא תזוז נפשו מדבקותה העליונה. ואמנם לפי שאי אפשר לאדם שישים הוא את עצמו במצב הזה, כי כבד הוא ממנו, על כן אמרתי שסוף הקדושה היא מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות ברדיפת הידיעה האמיתית והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריכו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת בה, וישרה קדושתו ויקדשהו, ואז יצלח בידו שיוכל להיות בדביקות הזאת עמו יתברך בתמידות...

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדושה ממש, וסימנך, אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה. ותראה עתה ההפרש שבין הטהור והקדוש. הטהור מעשיו החמריים אינם לו אלא הכרחיים, ונמצא שעל ידי זה הם יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד באלקיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, נחשב לו כאילו מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה. והנה איש כזה נחשב בעצמו כמקדש כמזבח, וכמאמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה (ב"ר פרשה פ"ב), כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל עילוי הוא למאכל ולמשתה ההוא... כללו של דבר הוא, הקדושה היא שיהיה האדם דבק כל כך באלוקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיתעלו הדברים הגשמיים במה שהוא משתמש בהם יותר ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהשתמשו בדברים גשמיים, וזה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש בעודהו בעולם הזה...

והנך רואה שדרך קניית מדה זו הוא על ידי רוב פרישה, והעיון העצום בסתרי ההשגחה העליונה ומצפוני הבריאה, וידיעת רוממותו יתברך ותהלותיו, עד שידבק בו דביקות גדולה, וידע לכוון מחשבתו בהיותו משתמש בדרכים הארציים... ומה שעוזר להשגת המדה הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה כדי שבהעדר המטרידים תוכל נפשו להתגבר יותר ולהדבק בבורא... (שם פרק כו)

אור החיים:

ותמת שרה - ...כי הצדיקים הגם שימותו הגוף אינו מושלל מהחיים, כי צדיקים במיתתם קרוים חיים, צא ולמד ממעשה דרב אחאי בר יאשיה. והטעם הוא כי בהיותם בעולם הזה מהפכים בחינת החומר שביסודות לבחינת הרוחניות הקדוש שבנפש באמצעות מעשים טובים והפלגת התורה שמשתדלים בעולם הזה... וכמו כן ימצא שבאמצעות דביקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כולם ליסוד האש ויסוד האש ליסוד אש הנשמה, והבן... (בראשית כג ב)

ואהבת - ...עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה, על דרך אומרם ז"ל אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אומרו ואהבת מלבד גדר היראה. ואומר "את ה'" פירוש על ידי האהבה אדם מתדבק בה'... (דברים ו ה, וראה עוד עבודת ה'-אהבה)

תניא:

...כי השכל בנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, והכל לפניו כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במחו ובמחשבתו, לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה תכלית, ופחד ה' בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ב"ה, והיא כלות הנפש, כדכתיב "נכספה גם כלתה נפשי" וגו', וכתיב "צמאה נפשי לאלקים" וגו'. והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלקית... והדעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה" וגו', והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ חזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו... (לקוטי אמרים פרק ג)

כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי, כי המקיימן באמת הוא האוהב את השם ורוצה לדבקה בו באמת, ואי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין... (שם פרק ד)

עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו יתברך האמיתי, איך הוא ממלא כל עלמין, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך, וכולא קמיה כלא חשיב ממש, והוא לבדו בעליונים ותחתונים ממש... שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן, ושורשן הוא מהות הנפש ועצמותה... והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ונפשו, כי היא קרבת אלקים ממש, וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות להיות לו דירה זו בתחתונים כדלקמן... (שם פרק לג)

...אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו, לגמרי בכל לב ונפש מאהבה הטבעית המוסתרת בלב כל ישראל לדבקה בה', ולא להפרד ולהיות נבדל חס וחלילה מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירות נפש ממש, כמו בצאתה מהגוף, שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו, והיו לאחדים ממש, שזהו עסק כל הנשמות בגן עדן... (שם פרק מא)

...אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה' מפי סופרים וספרים, אלא העיקר להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי, שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו... כי מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה, האחת יגיעת בשר לבטש הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעומק הלב. והשנית יגיעת הנפש שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה ורצופה... (שם פרק מד)

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים, והיא יציאת הנפש האלקית ממאסר הגוף משכא דחויא (עור הנחש), ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל, ובפרט קבלת מלכות שמים בקריאת שמע... אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך, והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול, ולזה אין לנו מונע מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך, אלא הרצון, שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו. אבל מיד שרוצה ומקבל וממשיך עליו אלוקותו יתברך, ואומר "ה' אלקינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, דרוח אייתי (מביא) רוח ואמשיך רוח... (שם פרק מז)

...דהיינו שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ב"ה תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, ולהפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהם, והיינו על ידי תגבורת יסוד האש האלקי שבנפש האלקית, ומזה באה לצמאון ואחר כך לבחינת חולת אהבה, ואחר כך לידי כלות הנפש ממש... (שם פרק נ)

הכתב והקבלה:

ולדבקה בו - דביקות הנפש היא מדרגת הנביאים, על כן אמרו כאן הדבק בחכמים דביקות הגוף, שבאמצעות המוכן יקבל גם מי שאינו מוכן מהאור. (דברים יא כב)

מלבי"ם:

והנה בסמיכות פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה... אולם קרבת האדם אל האלקים יהיה בשני פנים, על ידי השכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלקים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוח הקודש, ב', על ידי העבודה והמעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלקים על ידי שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה על ידי אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות על ידי הקרבת בעל חי, והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם על ידי המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית על ידי שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו. ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת א-ל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה... (במדבר ח ה תורה אור)

טובים דודיך מיין - כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם, אבל ההתלהבות הזה היא אש זרה, כי באה מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש, ועל כן היא אש זרה ושמחה של חול. לא כן התלהבות הנפש ושמחתה על ידי חלות הרוח הקדש והנבואה, היא חדות ה' ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה, אש א-לוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש... (שיר השירים א ב)

צמאה - מבאר שההשתוקקות לה' היא טבעית, כצמא האיל למים, כי הוא א-ל חי - בו תלויה חיות הנפש, והוא גם צמאון מקרי כהאיל האוכל נחשים. (תהלים מב ג)

דבקה נפשי - כשזכרתי עזרתך נזכרתי איך היתה לי דביקות בה' מצד נפשי הדבקה בך ומצד שתמכתני, ועיקר שמחתי על שאני דבק בה' ולא על הצלחות זמניות. (שם סג ט)

העמק דבר:

...אלא כך הענין באשר שהיה אברהם אבינו שקוע באותה שעה באהבת ה' ובהקבלת פני שכינה, ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מצות עשה "ואהבת את ה'" כמבואר בפרשה זו, ומכל מקום אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה' מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע. ועל זה איתא במסכת שבת גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שנאמר "אל נא תעבור מעל עבדך"... אכן זה אינו אלא במצוה שאי אפשר להעשות ביד אחרים, אבל אם אפשר להעשות ביד אחרים אין ראוי לדחות אהבת ה'... (בראשית יח ב)

כל הקרב הקרב - ...הקרב הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלקים בדבקות ואהבה, והקרב אל ה' משמעו שמתקרב אל היכל ה' כדי להשיג קרבת אלקים, וזה צעקתם, כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוח הקדש הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה', כי עזה כמות אהבת ה', ואם כן עלולים המה למות... שהיה אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא, ואם כן אין איש ממנו בטוח בחייו... (במדבר יז כח)

יקימך - עתה באה הברכה לאנשים שבאים להתנהג בפרישות ודביקות, ונדרש לזה סייעתא דשמיא, ובא הכתוב לברכם בברכה אשר יקים ה' מהם פרושים וקדושים. 

כי תשמור - באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצות, שלפעמים הם מסירים הדביקות, אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצות בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם לחבירו, והיינו והלכת בדרכיו... שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצות אפילו מה שבין אדם לחבירו. ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי שהרי כבר כתיב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מדת הקדושה ודביקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצות ה' וגם והלכת בדרכיו... (דברים כח ט)

משך חכמה:

ובו תדבק - הרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם, והמה מעון לשכינה, וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו, ודוד בכל תהלותיו אחז בה, "בה' בטחתי" וגו' "בית ישראל בטחו בה'"... ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם... אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, וזה הענין נקרא "ובו תדבק", שיכון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי"ת, ומרגיש השי"ת בעניניו יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו... והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל... (דברים י כ, וראה עוד ערך בטחון)

מוהר"ן:

...וזה שאנו רואים שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תיבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו, וכשרואה אדם התנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגילה ג' א') תיכף נתלהב נשמתו לדביקות גדול לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשיעור התגלות אין סוף לפי מנין התיבות שנפתחו והתנוצצו כל אלו התיבות אומר בדביקות גדול ובמסירות נפשו ובביטול כחותיו... אבל זאת הבחינה צריכה להיות רצוא ושוב, כדי שיתקיים ישותו, נמצא כשהוא בבחינת ושוב, אזי צריך להראות גם לדעתו, כי מתחילה בשעת דביקות היה נתבטל הדעת, כמ"ש "ולא ידע איש", וכשהוא בבחינת ושוב, ששב (לדעתו) לישותו, אז שב לדעתו, וכששב לדעתו אז הוא יודע אחדות האין סוף וטובו, ואזי אין חילוק בין ה' לאלקים, בין מדת הדין למדת הרחמים, כי באין סוף אין שייך חס ושלום שינוי רצון כי השינויים אינו אלא בשינוי התמונות, אבל על ידי הדביקות של אדם באין סוף ששם אין שינוי רצון, כי שם רצון פשוט, ואחר כך נשאר בו רשימו מאחדות הזאת, ואחר כך נעשה בבחינת ושוב, אזי הרשימו מראה לדעת שידע שכולו טוב וכולו אחד... (ד ט)

כי צריך כל אדם לפשפש את עצמו בכל עת, אם הוא דבוק בהשי"ת, והסימן של דביקות הוא תפילין, כי תפילין הם סימן על הדביקות. (לח א)

דע שעיקר התחברות ודביקות להשי"ת הוא על ידי התפילה, כי התפילה הוא שער שדרך שם נכנסין להשי"ת, ומשם אשתמודעין ליה, כי תפילה היא מלכות, כמ"ש (תהלים ק"ט) "ואני תפילה", ותפילה לשון התחברות, כמ"ש (בראשית ל') "נפתולי אלקים נפתלתי", תרגומו לשון התחברות... (תנינא פד, וראה עוד ערך תפלה)

שפת אמת:

בפסוק ברוך אברם וגו' קונה שמים וארץ, דאיתא חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, אברהם קנין אחד, פירוש כי הקב"ה אין להשיגו ולדבוק בו מרוב עוצם קדושתו, שהוא קדוש ונבדל, ולכן הכין הקב"ה חמשה קנינים שעל ידיהם יכולין לדבוק בו ית', על ידי התורה ובית המקדש, וגם על ידי בריאת שמים וארץ הוא גם כן דרך אחד על ידי התבוננות בבריאת מעשה בראשית, וגם על ידי אברהם שהכין דרך והוא בריתו של אברהם אבינו ע"ה. ולכן נקרא קנין, שמ"ש רז"ל שהקנה להקב"ה שמים וארץ, שאיחה כל באי עולם שהכין דרך לדבוק בו ית'. (לך לך תרנ"ז)

במדרש ואחר עורי וכו' ומבשרי אחזה אלקי. כי הנה כתיב "נעשה אדם בצלמנו", אם כן יוכל האדם להכיר את בוראו מעצמותו... ובאמת זה עבודת האדם כפי כח הציור והדמיון אצלו יוכל להתדבק בעולמות העליונים, וזה שאמר בזהר הקדש "נודע בשערים בעלה", כפום שיעורין דלבא כפי השתוקקות ורצון האדם שמצייר תמיד בלבו להתבונן בדביקות הבורא כך נפתח לו מן השמים שערי בינה... וכל בני ישראל מוכנים לזה, כמ"ש לעתיד "ונבאו בניכם ובנותיכם"... (וירא תרנ"ו)

במדרש ואל מי תדמיוני וכו' שאו מרום עיניכם וגו', כי כל התקרבות להשי"ת רק על ידי הביטול והתעלות התחתונים לדבוק בכח אלקות שנמצא בכל דבר חלק וניצוצי קדושה, שהוא החיות והנשמה לדבר הזה, כי כל פועל ה' למענהו, ודרשו חז"ל לעדותו להעיד עליו... (ויקהל תרמ"ד)

במדרש ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה... ובו תדבק, וכי אפשר, אלא עוסק בפרקמטיא ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו וכו'. דכתיב "לא יחל דברו", פרש"י לא יעשה דבריו חולין, מכלל שהדיבור הוא קודש, כי הוא מהבל ורוח שבאדם, דכתיב "ויפח באפיו וגו' לנפש חיה", לרוח ממללא, נמצא שרוח האדם הוא קודש, אך זה נמשך כפי מדריגת האדם שיודע זאת ומבטל כל חיותו לחי החיים... ויודע ומכיר שאין לו קיום בלתי חיות הבורא ב"ה וב"ש. ובמשפט הוא שמלבד הידיעה צריך להיות נגמר המעשים להיות נמשכין אחר הידיעה, וזהו "אותו תעבוד", שהוא עבודת האדם תמיד לשפוט כל מעשיו ותנועותיו שיהיו בלתי לה'. וצדקה הוא לפנים משורת הדין, וז"ש ובו תדבק ומפרש שמהנה תלמידי חכמים מנכסיו... ועל ידי זה עצמו בא לדביקות, על ידי שיודע ומבין שמצד מעשיו אינו יכול לזכות לדבק בו ית', ועושה מעשים טובים לצרף עבודת אנשים אחרים בזכותו, והוא חסיד המתחסד עם קונו... (מטות תרל"ה)

שם משמואל:

והנה ידוע שבכל ימי החול ההשפעה ניתנת מלמעלה על ידי שליח ובשבת על ידי הקב"ה בעצמו... וכמו שהוא מלמעלה למטה כן הוא מלמטה למעלה, שבימי החול ישראל הם בבחינת עבד, והיינו שהדיבוק בו ית"ש הוא על ידי אמצעי, היינו הטורח והעול והמירוק והזיכוך, וכמו שאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו, אך בשבת הדביקות בו ית"ש בלי אמצעי, כי התורה והתפילה אינן באות לברר, כי בשבת בורר אסור, אלא הכל הוא אהבה ורצון ועונג ומתעורר הרצון בכל איש ישראל, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ומתקיים ויגבה לבו בדרכי השם, ומרגיש בצד מה שמחה וחיות הנפש...

וזהו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, כי הדביקות על ידי הטורח והעול נחשבת דיבוק על ידי אמצעי, והוא הוא בשלוחה, אבל בשבת שהדיבוק הוא בלי אמצעי הטרחה הוא הנקרא בה. וכמו שהאיש מקדש בו בשבת ובשלוחו בימי החול, כך האשה אלו ישראל מתקדשת בה בשבת ובשלוחה בימי החחול. ועל כן בחול הוא בחינת עבד ובשבת בחינת בן, ונקרא בן מביש, כמו יצחק שבייש את כל אומות העולם בשעה שנעקד על גבי המזבח, כי האומות אף לטובים שבהם אין בהם בחינת דביקות אהבה ורצון, כי בנים אתם לה' אלקיכם, ולא שאר אומות. ועל כן יצחק שנעקד על גבי המזבח והראה דביקות עצומה שאין כמוה להתרצות להיות קרבן להשי"ת בייש את אומות העולם, וכן הוא בשבת... (חיי שרה תרע"ג)

ויש לומר דזהו ענין שני האותות שצריכים להיות באדם מישראל, היינו אות ברית מילה ואות תפילין, שאות תפילין הוא השראת הענין האלקי למטה... אות ברית מילה הוא הדיבוק של האדם למעלה אחרי שהוסרה ממנו הערלה המושכתו למטה לבאר שחת. ובזהר הקדש "מי יעלה לנו השמימה" ראשית תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה, הרי שמחמת אות ברית מילה עולה האדם למעלה השמימה ומתדבק בשם הוי"ה ב"ה, וזוהי תעודת אדם המעלה. (תולדות תרע"ה)

אבל עדיין תכלית הכל היא דביקות ישראל באביהן שבשמים, ולשון אב הוא אהבה כמ"ש (דברים י"ג) "לא תאבה לו", וכן לשון אביון פירשו תאב לכל דבר, וזהו שאמר אתם בנים ואני אביכם, וכמים פנים אל פנים השי"ת מכניס אהבה זו בלב ישראל, וזהו שאמר עשו בית לאב שיבוא וישרה אצל בניו, היינו שענין אהבת השי"ת לישראל יבא וישרה בלב ישראל, שיהיה לבם בוער באהבת השי"ת. (תרומה תרע"ז)

ברש"י שיר השירים הנך יפה רעיתי... אך יש לומר דהנה ענין נעשה הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא להיות נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל, ואבדו זה במעשה העגל מחמת שהשטן החשיך את עיניהם ובאו לכלל טעות, באשר לא היה משה עמהם, ואם היו עומדים במעלתם להיות נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל לא היה מקום לאותו מעשה. והנה מעלה זו נמצאת בשני אפנים, יש אשר נמשך אחר רצון השי"ת מטבעו למעלה מן הטעם והשכל, כמו תינוק שקורא אבא, שאינו מבין מה שייכות לו לאביו, והוא מצד הטבע לבד, וכמו טבע שאר בעלי חיים הנמשכין אחר אמם, ונמצא זה בישראל מצד מקור מחצב נשמתם, כדכתיב (דברים י"ד) "בנים אתם לה' אלקיכם". ויש אשר נמשך אחר רצון השי"ת אף בלי הוראת השכל, מחמת שהבין בשכלו שכך ראוי להיות, אחר שנוכח לדעת כי טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו והשי"ת מלא רחמים... על כן השכיל שטוב למסור עצמו להיות נמשך לרצון השי"ת ולא יביט על הוראת השכל כלל, כמו מי שהוא יודע שכעת הוא יום לא יביט על שכלו שיאמר לו שהוא לילה, ויתלה הטעות בשכלו.

והנה לכל אחד משניהם יש מעלה מיוחדת, דרך הראשון הנה הוא כולו קודש, שהרי גם הגוף מעצמו קודש להיות נמשך אחר רצון השי"ת, וזה ענין התקוה לעתיד... כי תהיה שלימות גם מצד הגוף והתולדה. מה שאינו כן דרך השני, שאין בו שלימות מצד הגוף והתולדה, אלא מצד השכל שהשכיל והבין שכך ראוי להיות, ומכל מקום יש לדרך השני נמי מעלה, כי הדרך הראשון אין לאדם בבחירתו חלק בו כל כך, כי הוא מתולדת טבעו, מה שאינו כן בדרך השני שזה נעשה בבחירתו, ועל כן יש לדרך השני יותר זכות, כי הזכות תלוי בבחירה... (פסח תרע"ג)

ובזה יובנו דברי המ"ר במה שאמרו אומות העולם שובי שובי ונחזה בך, ממך דוכסין ממך אפרכין, השיבו בני ישראל מה תחזו בשולמית וגו', כלום אתם יכולים לתת לי גדולה כדרך שעשה לי במדבר, דגל מחנה יהודה וכו'... דהנה אומות העולם אין להם מצד עצמם שלימות הגוף ודביקות עצמית רק מצד הארת הכל, כמו שכתב מהר"ל ז"ל בהא דדמא בן נתינה שמו, וכל דבר שהוא מצד השכל אינו רק בעת שהשכל מאיר לו, וזה אי אפשר להיות תמיד כמובן, אבל ישראל הם דבקים בדיבוק עצמי וכחשכה כאורה, כי חושך לא יחשיך ממך, וזה שהשיבו כלום אתם נותנים לי דיבוק עצמי אף בשעה שעוסקים בגשמיות להשאר אחר כך כמקודם. (במדבר תע"ר)

מי שלא חג ביום חג שבועות... הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה דיש שני סוגי דביקות של ישראל לאביהן שבשמים, יש ממטה למעלה ויש ממעלה למטה, ממטה למעלה הוא זמן עליית העולמות, וכמו כן הנשמות עולות ומתדבקות, וזה אינו אלא בזמן איסור מלאכה שלא יהיה טרוד במלאכה אלא מופנה לעלות ולהתדבק למעלה, ממעלה למטה היינו שהקב"ה יורד ומתדבק בעמו ישראל, כענין שכתוב "וירד ה' על הר סיני", והארה מזה נשארת בכל יום טוב של עצרת, ואפילו אין ישראל כל כך זכאים בא הדיבוק מצד השי"ת וכמו אז במעמד הר סיני... וזהו ענין שני מיני הקרבנות, מוסף של יום טוב כמו שאר ימים טובים בא מחמת הדיבוק שממטה למעלה, ושתי הלחם וקרבנותיו, שבזוהר הקדש ששתי הלחם הוא נהמא דאורייתא, באים מחמת הדיבוק שממעלה למטה. ושני שעירי חטאות שעיר חטאת לכל מין כדי להעביר הסט"א לבל יפסק הדיבוק הן ממטה למעלה והן ממעלה למטה... (שבועות תרע"ט)

במדרש כל אותם מ' שנה שעשיתם במדבר... אך יש עוד מדריגה גבוהה מזה, שהוא מדביק עצמו כל כך למעלה מהטבע עד שאין לכחות החיצונים עוד שליטה עליו, אדרבה כחות החיצונים בורחים ממנו ומהדר קדושתו, כי אין לכחות החיצונים שליטה אלא מפאת ההסתר והצמצום, ובכל מקום שיש שם התגלות אלקות הם בטלים ומבוטלים כהמס דונג מפני האש... כן כחות החיצונים אין להם חיות אלא מפאת ההסתר והצמצום... ועל כן איש המדבק עצמו בהשי"ת כל כך עד שכמעט בא להתפשטות הגשמיות, לעומתו שורה עליו הדר כבוד הארה אלקית והחיצונים בורחין ממנו... (מסעי תרע"ג)

אתם נצבים היום כולכם וגו'... והוא שדייק תיבת "כולכם", שישראל מתאחדים להיות כאיש אחד מפאת אחיזתם בכנסת ישראל למעלה, אך זה לא דבר נקל הוא להיות אחוז בכנסת ישראל למעלה לאדם קרוץ מחומר, והעצה היעוצה לזה באם מעשה עבודתו ותורתו בהתפעלות הנפש גדולה מאד, אז מעשיו נחשבים מעשה הנפש שהיא מן העליונים ולא מעשה הגוף הנוגף לבדו, שכל הנעשה בלי התפעלות נפש עצומה עדיין נחשב רק מעשה גופני, ומעט מעט שיקלוט על ידו בכנסת ישראל למעלה... ומובן שאיש שמעשיו בהתפעלות הנפש ביותר עד שמשליך אחר גיוו כל עניני גופו הוא נקלט ביותר בכנסת ישראל למעלה, וביותר אינו מתירא משום בריה... (נצבים תרע"ג)

וכדמיון זה יש לומר בחלקי הקדושה הנאחזים בתחתונים, כשמתקרבים להם רב קדושה רוחנית, אין להרכבה ואחיזה שבתחתונים כח לעצור בעד חלקי הקדושה שלא יעלו ויתדבקו ברב קדושה, וכדמיון מחט קטנה הנמשכת אחר אבן השואבת ואין לדבר שהמחט תחובה בו כח לעצור בעדה, ועל כן כאשר השכינה שורה בישראל היה חשש שמעט חלקי הקדושה והנשמה הקדושה שיש בכל אחד ואחד מישראל יומשכו אחר כלל הקדושה, והרכבת הגוף לא תעצור כח לעכב בעדה, וכדמיון נדב ואביהוא שיצאה נפשם באהבה... לזה באה ההבטחה "ולא תגעל נפשי אתכם"... (סוכות תרע"ח)

ר' צדוק:

למטה מהבחנת שלמות יש אופק של הבחנת קירוב וריחוק. "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך" (תהלים ס"ה). זו היא בחינת מקדש - דביקות, וכנגד זה "כי הנה רחקיך יאבדו" (שם ע"ג)... מי שהגיע לדרגה זו אין בו קטרוג השטן, כי אין לו רשות להסיתו ואין בו כח למנוע כניסתו בשערים של מעלה. פירוש שאין לו טמטום הלב כלל. למדנו מזה שטמטום הלב היינו ריחוק... ואף על פי כן נופלת היא מדרגה זו ממדרגת השלמות, הרי כתוב בזהר שהוא "מרשימין דלעילא למנדע דהא הוא אתבחר וכו'", ובידו זאת, הרי לשלמות ההתבטלות לא בא... (חלק ה עמוד נג)

ראה עוד אלקים-דין.

שעורי דעת:

כי עיקר כח הברכה תלוי במדת הדביקות של המברך אל ה', שרק על ידי זה הוא משפיע ברכת ה' השופעת באמצעות נפש המברך למתברך, והדביקות בה' באה רק על ידי בהירות וחוזק האמונה, ורק איש צורה שאמונתו בהירה וחדורה בעמקי נפשו יכול להגיע למעלת הדביקות להשפיע ברכה לזולתו... (חלק א עמוד לג)

מכתב מאליהו:

אמרו על ר' חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, בא חברבר והכישו... אמר מתוך שהיה לבי מכוון בתפלה לא הרגשתי. נמצא שהדביקות היא ביטול היש. אך ביטול היש לגמרי בתוך הבריאה אי אפשר, משום שהוא אש אוכלה, ואם ישרף לגמרי האנוכיות שבאדם יתבטל האדם ממציאותו, אם כן התענינתי מהי המדה שתוכל להשאר בנו מהקליפה, ואף על פי כן יהיה שייך בנו גם חיי עולם הבא.

מסיק שם, זה המשיא בתו לתלמיד חכם וכו'... הוא מצטיין ביותר בדביקות בתורה והתבטלותו אליה, ושואף בכל נפשו להתחבר אליה, ויתן למען התורה את היקר בעיניו ביותר... זהו ביטול היש שקונין בו עולם הבא... (חלק א עמוד קח)

לפי דרגות טוהר הנפש מנגיעות המדות והתאוות היא מסוגלת לתפיסת התורה בפנימיותה. הדבק להשי"ת ומתבטל אליו מרגיש בלבבו התבטלות לרצונו יתברך, אינו מבחין צורך לברר בשכלו למה ירצה בוראו ככה, שהרי מתבטל אליו יתברך. גם את המשפטים יעשה רק מצד שאיפתו לקיים רצונו יתברך.

מי שלא הגיע לדביקות יבחין בשכלו את חובתו לקיים המשפטים ואת החוקים יקיים מצד החיוב דהיינו בחינת היראה. אף זו מדרגה חשובה ואשרי המגיע אליה, אך בטלה היא לעומת מדרגת הדביקות.

התינוק רואה בגמרא את אותיות האלף-בית שלו, והשגתו אמיתית, אך הלמדן המבין את הענין לא יעלו האותיות על דעתו כלל, וגם הקריאה בטלה אצלו לעומת הענין ותוכנו. כן כל ההשגות השכליות בטלות בהשגה הפנימית של הדביקות.

השאלה בדבר פרטי המצוות שייכת בכל המדרגות, וגם בדביקות הכי גבוהה, אבל השאלה "למה" היא ענין מוכרח מאד - עד לדביקות, כי אז אם אשאל "למה" כאילו אני בא לברר בשכלי את טעמי רצונו יתברך, ויש בזה צל של נתינת ערך להסכמה שלי, שזה מתנגד להתבטלות השלמה. נמצא שבמרום הדביקות לא יבחין עוד את בחינת החובה שבחוק, ונמצא שהחוק גלוי לו, ושוה לו החוק והמשפט. (שם עמוד ריט)

וכן בדביקות יש שתי בחינות, א', שאיפה לדביקות ולהשגה, היינו בחינה תחתונה שבדביקות, המורגשת כהשגת דביקות, היינו ענין שחוץ מאתנו ומושג לנו. בדביקות שבבחינה זו יש הנאה רבה. ב', הדביקות העליונה היא הויה בנו, היינו התבטלותנו לעומתו יתברך, (ההתבטלות נקראת דביקות, כי היא גדר האיחוד, היינו שבירת ההפרדה... והוא ביטול השאיפות לעניני עצמו). דביקות זו מכיוון שהיא הויה בנו כבר יצאה מבחינת ההנאה... (שם עמוד רפט)

עצמותו יתברך אינה נתפסת כלל, אבל הדביקות היא אך בו יתברך בעצמו. ואמרו חז"ל ולדבקה בו - הדבק במדותיו מתוך אהבה חזקה אליו יתברך, בשביל שהן מדותיו שלו. וכל שכן כשפונים אליו ממש בתפילה וקרבנות ומסירות נפש וכל קיום המצות אך למענו, ולא למען מדותיו... וזהו גדר השבת - מנוחה ודביקות הויה בגדר למעלה מההשגה האנושית, התבטלות שהיא עצם הדביקות בשבת - כל מלאכתך עשויה, הכל בטל ואין לו צורך לכלום בהתיחדו עם בוראו. ועיין מה שכתב ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל כי זה שורש איסור המלאכות, לבטל מעשה האדם כלפי השי"ת, וכן כתבו המקובלים. (שם עמוד רצה)

כל עיקר רצונו של האדם הוא להבליט את עצמו... זה לא בא מגאוה אלא מכח הפרטיות של האדם, שהוא עומק פירושו של הרגשת ה"אני". אם האדם מגיע למדרגה שמוצא את הבלטת פרטיותו בזה שהוא עבד להקב"ה ושייך לו, אז הוא נותן את כל עצמו להשי"ת, והיינו הדביקות המעולה ביותר, וזוהי בחינת תפילין, "כי שם ה' נקרא עליך", שהכל יראו שמהות כלל ישראל היא השייכות להשי"ת... (חלק ב עמוד קלג)

ביאר לנו בעל פרי הארץ זצ"ל שמדרגת ה"לשמה", שהיא הפנימיות הטהורה, היא הדביקות שאינה זיהה עם שום הרגשה שבעולם, בין של תענוג, בין של יראה, ושלא יתכן בה גדר השגה כלל. פנימיות היא מציאות רוחנית של הויה טהורה, בניגוד ל"השגה"... (חלק ג עמוד קמד)

הדרך החמישית בקיום מצות האמונה היא ההתעסקות בדביקות גמורה ותמידית בהשי"ת, שעל ידה רואה את הקב"ה בבהירות בפנים לבבו, כמו שכתוב "שויתי ה' לנגדי תמיד", היא הדרגה היותר נעלה בהתעסקות האמונה... (שם עמוד קסג)

המדרגה של הכרת "מלא כל הארץ כבודו" היא ההשגה שאין מציאות בבריאה כולה זולת גילוי כבודו יתברך, ובחינה זו נבחנת רק בדביקות כשמעמיק למסור גם את ה"לעצמי", עד שלא תשאר בו גם נקודה אחת מבלי דביקות. אמונה בבחינה זו נדירה מאד, ועל כן הפליא הקב"ה כל כך את אמונת אברהם אבינו ע"ה, שהיתה אמונה תולדת הדביקות. (שם עמוד קסט)

ישנם יסורים בפועל המעלים את האדם לדרגות גבוהות ורמות. כתיב "והחכמה מאין תמצא" (איוב כ"ח) רומז בזה שהשגת החכמה העליונה הטמונה בכוונת הבריאה היא דוקא בבחינת "אין" למעלה מבחינת היש שבגשם ובטבע. כאשר האדם מתעלה ומבטל חומריותו עד שאינה תופסת מקום אצלו, אז יכול לקבל הארות מבחינת החכמה העליונה.

כדי שיוכל לבא על ידי היסורים לאחיזה בחכמה העליונה הנסתרת, שהיא השגת גילוי אחדות הנהגתו יתברך, שהכל בא ממקור החסד, צריך שיקוימו שלושת התנאים, א', שיאמין שהשגחתו הפרטית ממש בכל. ב', שיתברר לו שמשפטו יתברך אמת לאמיתה עד לנקודה האחרונה. ג', השגת כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, הכל רק טובה לאדם, אף שאינו משיג תמיד הטוב הטמון בהם.

אף אם אין האדם יכול להשיג עתה החכמה העליונה, שהכל רק חסדיו יתברך, יכול הוא לקבל אחיזה בה על ידי דביקותו בחכמה העליונה... היראה היא ראשית חכמה בהיותה הפתח לדביקות בחכמה העליונה. לכן ההתבטלות שבקבלת יסורים באהבה, ההכרה שהכל ודאי לטוב, נותנת לו דביקות ואחיזת מה באור החכמה העליונה הטמונה בהנהגת השי"ת עמו. 

ויש מבחינות התבטלות אלו גם בעבודת התפלה. הן כתב מהר"ל שהתפלה מגיעה לנקודה העליונה הנעלמת, כלומר שעל ידה אפשר לאדם להתדבק בבחינות שמעל הסתר העולם התחתון.

והנה מבחינת החכמה העליונה באות ברכה וישועה לעולם. אם הגיע האדם לדביקות מעשית וממשית אל בחינה זו של החכמה העליונה, שאינה באה אלא מתוך שיא ביטול היש הגשמי האפשרי בעולם הזה, עלול הוא לזכות להנהגה נסית ולהנצל מיסוריו שלא בדרך הטבע, כי מי שזכה והיש הגשמי בטל אצלו, מתנהגים עמו גם בדרך שלמעלה מהטבע...

זה במי שמאמין שהיסורין נשלחו לו מהשי"ת לטובתו, אף שאינו מבין מה הטובה שבהם. אולם מי שמכין עצמו כל ימיו למסירות נפש באהבה כר' עקיבא זוכה ליותר מזה, כי זוכה על ידי היסורים להתעלות לדביקות שלמה בעצם אור החכמה, בזה מתעלה מעל עולם דלמטה, וכל ההרגשות דלמטה בטלות אצלו. וכמו שאצל חנניה מישאל ועזריה במסרם נפשם על קידוש השם לא שלטה בהם האש, כי דבקו בעולם יותר עליון, כן לא שלטו היסורים ברבי עקיבא, כיוון שבטלו אצלו כל הגבלות הטבע התחתון, בהתגלות אליו האור הגנוז ובהתדבקו בו. וחס וחלילה לומר שיצאה נשמתו על ידי יסוריו, אלא הפירוש הנכון הוא, שיצאה נשמתו על ידי דביקותו השלמה בהשי"ת אשר הפרידתו מחומריות הגוף לגמרי. וזהו שאמרו שם בגמרא... עד שיצאה נשמתו באחד, היה מתעמק כל כך בהשגת אחדותו בתוך היסורים עד שנסתלק מהגשם בהתדבקו באור השגת אחדותו יתברך השלמה... (שם עמוד רמ)

אמנם הענין הוא, שיש שתי הנהגות של נסים עם כלל ישראל. יש הנהגה של דחיית הטבע, כקריעת ים סוף ויבוש הירדן, שהוצרכו ישראל ללמוד בחינת דחיית כוחות הגשם מפני רצונו ית'. ויש הנהגה שהיא למעלה מהטבע, היינו שכל ההגבלות הגשמיות מתבטלות, ואין צריך לדחיית הטבע. בדרך זו גם נעשים הנסים כענין דברים שפועלים על ידי הזכרת שם, כפי שמוזכר בחז"ל כמה פעמים "אמר שם" וכו', היינו הם נפעלים מתוך דרגת דביקות עליונה ברוחניות על ידי הבנת והשגת תוכן השם, כלפי דביקות זו אין חלים כל הגבלות הגשם, וכמשה רבינו ע"ה שמ' יום לחם לא אכל ומים לא שתה. היינו שכל הגבלות הגשם שמוגבל בהם הגוף בטלו אצלו בדביקותו במדרגה השמימית ולא הוצרך כלל ללחם ומים. וכן הוא ענין קפיצת הדרך שבטלים כל הגבלות מרחק ומקום כלפי רוחניות... (חלק ד עמוד רס)