(ראה גם: בלעם, דור המדבר-מלחמת מדין, פנחס)
וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש, וישוב חרון אף ה' מישראל... ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף. (במדבר כה א)
ויאמר אליהם משה, החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'. (שם לא טז)
עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. (דברים ד ד)
ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים. ויכעיסו במעלליהם, ותפרץ בם מגפה. ויעמד פנחס ויפלל, ותעצר המגפה... (תהלים קו כח)
מי ששוכב עם בת אל נכר, שמכניס ברית קדש ואות הברית ברשות אחרת, שכתוב ובעל בת אל נכר, ולמדנו שאין קנאה לפני הקב"ה זולת קנאת הברית, שהוא ברית של השם הקדוש וסוד האמונה. מה כתוב, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מיד ויחר אף ה' בישראל. ראשי העם שיודעים זה ואינם מוחים בהם נענשים תחילה, שכתוב, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש... (שמות כו)
...אמר לו והרי כתוב ויצמד ישראל לבעל פעור, ולמדנו שנתחברו ישראל בבעל פעור כצמיד הזה המחובר באדם בתכשיטיו, כך התחברו ישראל בבעל פעור, (הרי שגם ישראל חטאו ולא רק ערב רב). אמר לו אלעזר, כך הוא, ויצמד ישראל לבעל פעור, אבל אני לא אמרתי שישראל היו טהורים מהחטא ההוא, אלא אמרתי שנטהרו ממות שלא שרה עליהם המות.
אמרו לו, והרי כתוב קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אמר לו ראשי העם ודאי, (הערב רב הנקראים עם סתם), ולא ראשי בני ישראל... אבל תא חזי, ויצמד ישראל לבעל פעור כתוב, אבל לא עבדו, שזה משמע מסוף הכתוב, שכתוב ויאכל העם וישתחוו, ולא כתוב ויאכל וישתחוו ישראל...
(פירוש אחר) מה שכתוב ויצמד ישראל בבעל פעור לא כתוב, אלא לבעל פעור, כי קשוט וכח נתנו לבעל פעור בלא דעת, שהעבודה של פעור היתה לפרע את עצמו ולהוציא לפניו צואה רותחת, ועבודה הזו היתה מהנה אותו ונתחזק ממנה, וישראל כיון שראו זה חשבו שמבזים ומקלים אותו בזה, כי בע"ז כתוב צא תאמר לו, (לשון צואה), והם בשביל בזיון הע"ז פרעו עצמם בלא ידיעה, ועל אלו כפר פנחס ובטל המגפה, שכתוב ויכפר על בני ישראל. (פנחס תעב)
רבי בון אמר, אם הייתי שם כשנתקיימה ההלכה מואבי ולא מואבית הייתי חולק עליה, והייתי אומר מואבית ולא מואבי, שכתוב בהן ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן, וכתוב הן הנה היו לבני ישראל, הן גרמו כל כך, והזכרים אסורים והן מותרות.
רבי אסיא בן גוריון, האנשים באו ומביאים אותן בעל כרחן, ואותן שלא רצו הרגו אותה, עד שכל המואביות היו שם באונס... אמר רבי חסדאי והרי למדנו שנחל השטים הוא מגדל בניאוף של נשים, ואתה אומר שבאונס עמדו שם... אמר רבי מנסיא חס ושלום, גלוי וידוע שבמקום שבעליהן ואביהן שם, שאין באות בעצמן לעין כל, אלא הם הפקירו אותן בעל כרחן בעצת בלעם. (זהר חדש רות קמו)
...באו וישבו להם בשטים מקום השטות, באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולים מבית הישימות ועד הר שלג, והושיבו שם נשים ומוכרים כל מיני בשמים, והיו ישראל אוכלים ושותים. באותה שעה אדם יוצא לטייל ומבקש ליקח לו חפץ מן הזקנה, והיתה מוכרת לו בשויו, וקטנה קוראה לו מבפנים בא וקח לך בפחות, והיה הוא לוקח הימנה ביום הראשון וביום השני, וביום השלישי אומרת לו הכנס לפנים וברור לך לעצמך, אי אתה בן בית, והיה נכנס אצלה, והצרצור מלא יין אצלה מיין העמוני שעדיין לא נאסר יינן של גוים לישראל, אמרה לו רצונך שתשתה יין, והוא היה שותה, והיה היין בוער בו ואומר השמעי לי, והיא מוציאה דפוס של פעור תחת פסיקין שלה, ואומרת לו, רבי רצונך שאשמע לך, השתחוה לזה, ואמר לה וכי לע"ז אני משתחוה, אמר לו מה איכפת לך, אינו אלא שתגלה עצמך לו, מיכן אמרו הפוער עצמו לפעור הרי זו עבודה. והיה היין בוער בו ואומר לה השמעי לי, ואומרת לו רצונך שאשמע לך, הנזר מתורתו של משה, והוא ניזור, שנאמר וינזרו לבושת ויהיו שיקוצים כאהבם. באחרונה חזרו לעשות להם מרזיחים, והיו קוראים להם ואוכלים, שנאמר ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן.
רבי אלעזר בן שמוע אומר, כשם שאי אפשר למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ, כך אי אפשר לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות...
קח את כל ראשי העם - דיינים, והיו צולבים את החטאים נגד השמש, בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי, הרי אתה יושב בשלוה ואנו נדונים בהריגה, עמד וכינס עשרים וארבעה אלף משבטו ובאו אצל כזבי, ואמר השמעי לי, אמרה לו איני נשמעת אלא לגדול שבכם, כיוצא כמשה רבכם, אמר לה אף אני רב השבט כמו כן, ונשמעה לו, ולא עוד אלא שאני גדול משבטו, שאני לשני והוא לשלישי. אחזה בידו והעמידה באמצע כל ישראל, שנאמר והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד.
נענה פנחס באותה שעה ואמר, אין אדם כאן שיהרג ויהרג, היכן הם אריות גור אריה יהודה, דן גור אריה, והתחיל צוח, כיון שראה שהיו הכל שותקים עמד מתוך סנהדרי שלו ושמט את הרומח והניחו בפונדתו והיה מסתמך במקלו והולך. אמרו לו פנחס להיכן אתה הולך, אמר להם אין לוי גדול משמעון בכל מקום? אמרו לו הניחו לו ויכנס, התירו פרושים את הדבר, כיון שנכנס עשה לו המקום נסים ששה... (בלק-וישב ישראל, וראה שם עוד וערך פנחס)
בדבר בלעם, מה היה דבר בלעם, אמר להם אפילו אתם מכנסים כל המונות שבעולם לא אתם יכולים להם, שמא מרובים אתם מן המצרים, שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור, אלא בואו ואני נותן להם עצה מה שתעשו. אלקיהם של אלו שונא זמה, העמידו להם נשיכם ובנותיכם בזמה, והם שטופים בזמה, ואלקיהם שולט בהם... (מטות קנז)
ונשב בגיא, אמר להם ראו מי גרם לנו שנשב בגיא, מעשים רעים שעשינו בפעור. דבר אחר אמר להם ראו כמה ביניכם לביני, כמה תפלות בקשתי ונגזר עלי גזירה שלא אכנס לארץ. אבל אתם הכעסתם לפניו מ' שנה, ולא עוד אלא שגדולים שבכם משתחוים לפעור, וימין שלו פשוטה לקבל שבים... (ואתחנן ל)
אתם בית ישראל אינן כן, הנצמדים לבעל פעור, כצמיד פתיל, ואתם הדבקים בה' אלקיכם דבוקים ממש... (סנהדרין סד א)
הנני הולך לעמי לכה איעצך... אמר להם אלקיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה, עשה להן קלעים והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להם כלי פשתן. עשה להם קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק אומרת לו הזקינה אי אתה מבקש כלי פשתן, זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות שתים ושלש פעמים, ואחר כך אומרת לו הרי את כבן בית שב ברור לעצמך...
וישב ישראל בשטים, ר"א אומר שטים שמה, רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן רבי אלעזר אומר ערומות פגעו בהן, רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קריין... (סנהדרין קו א, השאר כלעיל בספרי)
רבי אומר, כל ישיבה שישבו ישראל במדבר עשו להם גלולים... וכתוב אחד אומר (במדבר כ"ה) וישב ישראל בשטים, מה כתיב שם, ויחל העם לזנות אל בנות מואב זה פעור. רבי יהודה אומר (איוב כ"א) עצת רשעים רחקה מני, בעצתו של בלעם שיעץ למדין נפלו מישראל כ"ד אלף. אמר להם אי אתם יכולים לפני העם הזה אלא אם כן חטאו לפני בוראן, מיד עשו חנויות חוץ למחנה ישראל, והיו רואין לבנות מדין מכחלות עיניהם ותעו אחריהן, שנאמר (במדבר כ"ה) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. שמעון ולוי קנאו על הזמה, שנאמר (בראשית ל"ד) הכזונה יעשה את אחותינו, והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו, ולא גער בבכורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא אל המדינית, וכל הנשיאים ומשה ראו את מלאך המות והיו יושבים ובוכים, ולא היו יודעים מה לעשות. וראה פנחס לזמרי שבא בפרהסיא אל המדינית וקנא קנאה גדולה, וחטף מיד משה את הרומח ורץ אחריו ודקרו... והיה מכה לבחורי ישראל ומשכו אותן בכל זויות מחנה ישראל כדי שיראו העם וייראו. וראה הקב"ה מה שעשה פנחס ועצר את המגפה מעל ישראל... (פרק מז)
וכשחטאו ישראל בשטים בזנות נפלו מהם כ"ד אלף, משל לבת מלך ששיחקה לסריס, כעס עליה המלך, אמרו לו והלא לסריס שיחקה, אמר לא כעסתי אלא על שהרגילה את עצמה לשחוק ולזנות, כיון שזינתה אמרו לאביה לקתה כ"ד קטפורס ושתק. כך ישראל מה נהנו מע"ז שאינו רואה ואינה שומעת, אבל הזנות שהיא דבר של ממש לקו עליה ונמחל להם על עבודה זרה. (שמות פרשה ל יז)
וישב ישראל בשטים, שעשו שטות, (משלי ו') נואף אשה חסר לב. ויחל העם לזנות, יש מעיינות שמגדלין גבורים... ויש שטופין בזמה, ומעין של שטים של זנות היה, והוא משקה לסדום... ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב"ה לייבשו. מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות, כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות... (במדבר פרשה כ כא)
ויחל העם לזנות, כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא... שהלכו בעצתו, שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהן כל כלי חמדה, ונערה יוצאת מקושטת ומפתה אותו, ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו, טול לך כלי זה חנם הלא כלנו בני איש אחד... אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו, מיד משקהו היין ובוער בו השטן היה נשטה אחריה. ויש אומרים בלעם ציום שלא להשקותם שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידין...
ויצמד ישראל, בתחלה היו נכנסין בצנעה, ולבסוף נכנסין צמידין זוגות. (שם כב וכג)
...אמר מי מודיען, אמר לו אני מפרסמן, כל מי שטעה הענן סר מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, והיה הכל יודעים מי שטעה ויתלו אותו... (שם כד)
אמר רב הונא בשם רבי שמואל בר נחמני, במעשה של פעור נתחייבו ישראל שיהיו המלכיות שולטין בהן, שנאמר וישא ידו להם, כל כך למה, ויצמדו לבעל פעור. (תהלים קו תתסה)
...והיתה מוציאה ע"ז מתוך פונדתה ואומרת לו השתחוה לזאת ואני נשמעת לך... והיא אומרת לו אין אתה מגלה עצמך לי, מה הבדל בין שתתגלה לי בין שתתגלה לע"ז, כי פעור זה היא עבודתו שיגלה אדם את התחתון שלו לפניה...
כיון שבקש זמרי והלך אצל כזבי, והיא היתה בתו של בלק, אמרה לו איני נשמעת לך, שכך צוה אותי אבא שלא אהיה נשמעת אלא במשה רבך, שהוא מלך וגם אבי מלך, וראויה בת מלך למלך... ובת בלק היתה יפת תואר מאד, אמר לה זמרי אני גדול ממשה, שאני משבט שני והוא משבט שלישי. משך אותה בבלוריתה ויצא לפני משה, אמר לו, משה, זאת מותרת או אסורה, אמר משה אסורה מפני שהיא מדינית, אמר לו זמרי היאך תאמר דבר כזה, ואתה שהיא עמך בחבורתך אינה מדינית, מיד נתרשלו ידיו של משה, התחיל משה ואלעזר והזקנים בוכים... וכיון שלא עמד אחד מהם מיד ויקם וראה, ומה ראה, ראה המעשה ונזכר הלכה שלמד לפני משה רבינו, ואמר למדתני רבינו הבועל ארמית קנאים פוגעים בו... ועוד כי שבטי קנאי הוא במעשה העגל, שבטי עמד וקינא לשמו הגדול והפיל מן העם שלשת אלפי איש, ועתה ראוי לי לקנאות לשמו הגדול והנורא... (במדבר כה א, וראה עוד ערך פנחס)
ובני קרח לא מתו וגו' אותן כ"ד אלף שמתו בשטים לא היו בני שמעון ממש אלא כולם היו מזרע של ערב רב שנשאו נשים משבט שמעון, וסמיכות הפרשה יוכיח, דכתיב ובני קרח לא מתו וכתיב בתריה ובני שמעון, כרוך ותני, לא מתו בני שמעון, וכנגד כ"ד אלף אלו היה לר"ע כ"ד אלף תלמידים. (פנחס)
ויחל העם - ושריאו עמא לאופסא קדושתהון ולמפער גרמיהון לטפסא דפעור ולמטעית בתר בנת מואבאי דמפקן ית טופסיה דפעור מתותי פסקיהון. (במדבר כה א)
והוקע - ודונון דינין דקטלין ית עמא דטעו בתר פעור ותצלוב יתהון קדם מימרא דה' על קיסא קביל שמשא... (שם שם ד)
...וכן אמר למשה מה דא למקרב לגבה, ואין אמר אנת דאסירא היא הלא אנת נסיבת ית מדייניתא ברת יתרו, וכדי שמע משה רתח ואשתלי, ואינן בכיין וקריין שמע... (שם שם ו)
לזנות אל בנות - על ידי עצת בלעם, כדאיתא בפרק חלק, לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים כי בעצת אנשיהם וגדוליהם נעשה אשר נכלו להם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור, ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל, ועשה בזה כל יכלתו, ועל כן הרגוהו בחרב...
ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב, ופתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם", כי בעבור דבריו עשו כן... (במדבר כה א)
...והנכון בעיני בענין הפרשה כי תחלה נאמר "ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל", כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף והשם ברחמיו אמר למשה שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צוה כן לשופטים, וכאשר נאספו כל העדה פתח אוהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם, והנה העיז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו... ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים כי השם אמר והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו מהם, ולכך לא הזכיר הכתוב ויעשו כן שופטי ישראל...
ויתכן שתהיה כונת האגדה הנזכרת לומר שיהיו ההרוגים לפי המצוה ויתר מחמש עשרה רבוא, לומר שהיו החוטאים רבים אבל חסך עליהם ענין פנחס, והנה נשארו מן הנצמדים, והקב"ה השמידם אחרי כן טרם עברם את הירדן, זהו שכתוב "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך". (שם שם ה)
ויצמדו לבעל פעור - ממאסם בארץ הקודש דבקו בטומאה. (תהלים קו כח)
ויצמד ישראל - וכבר בארו המחברים מה שהתדבקו בעבודתו תכלית ההדבקות, כי קצו במן לסבת היותו נבלע באברים, עד שהיו אומרים שעתיד לתפח במעינו, וכאשר מצאו עבודת האבן הזאת שבה סגולה וכח לשלשל התדבקו בעבודתה בתכלית. ((חבור התשובה מאמר א פרק ו)
אל בנות מואב - נראה שהיו מדיניות שהתנכרו למואביות, כי לא זכר החטא הזה למואב, כי אם על אשר לא קדמו בלחם ובמים, ולא נתעבו המואביות, ולא צרר את מואב אלא את מדין, ויעץ להם זאת בלעם בדרכו דרך מדין, והלכו לפעור לזבח על הגבול, וקראו לישראל. והוקע - הראשים החוטאים, או על שלא מיחו. (במדבר כה א)
ויחל העם לזנות - תחלת ענינם לא היה לעבוד ע"ז כלל אבל היה לזמה בלבד, אמנם קרה להם כמו שהעידה התורה כשאסרה להתחתן בז' אומות, כאמרו "וקרא לך ואכלת מזבחו". (שם)
נגד השמש - שיראו העם ולא ימחו, ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים. (שם שם ד)
המדינים - והלא המואביות התנכלו? אלא מואביות התכוונו להחטיא כל הפושט ידו ליטול, כדאיתא, זקנה בחוץ וילדה בפנים וכו', ומדין רצו לטמא רק הקדושים, וצור ציוה לבתו שתזקק רק למשה או לאלעזר, ועל כן לקחו את פעור ואמרו הסך רגליך בפני אלהי מדין, וקנח חטמך ואכרתה ברית להיות עמך, והם חשבו זאת לצדקה, וזה שאמר "ויחל העם", ההמון, לזנות, ועל ידי זה עבדו ע"ז ממש. ועל הגדולים אמר ויצמד ישראל - כצמיד הרפוי ביד אשה, ועל זה אמר "לא תוסיפו על הדבר וגו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור" וגו'. (שם כה יז)
על עצת בלעם, פירוש מה שהיו הולכים אחר הזנות, אף על גב שבמצרים היו לא היה בהם זימה, שהרי הכתוב העיד עליהם, ואיך נכשלו עתה בעבירה הזאת, לא שהיו פרוצין בעריות, אלא מפני שהיה זה בעצת בלעם. כך פירש הרא"ם, ולי נראה דדייק דהוי למכתב אל נשי מואב, למה כתב בנות מואב, אלא מפני שהיה זה בעצת בלעם, שנתן להם עצה להפקיר בנותיהם לישראל... (גור אריה במדבר כה א)
מול בית פעור - והקשה מהרא"י למה זכר עון פעור שנמחל הכל יותר משאר עון, ושתי תשובות בדבר, חדא שהיה באחרונה ועדיין לא נמחל הכל, כדכתיב בקרא ביהושע "המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו", ועוד תשובה כי לא כתיב בכל שאר העבירות ונצמדתם כמו שכתוב בעון פעור, ודרשו ז"ל שנעשו ישראל לפעור כמו צמיד פתיל. (דברים ד כט)
הנצמדים לבעל פעור וכו', ודע כי ביותר היה להם דביקות לפעור, כי אין ספק כי מה שיש דביקות לישראל לע"ז הוא מצד יצרא דע"ז, כי לע"ז יש יצר מיוחד, כמו שאמרו בגמרא בכמה מקומות (יומא ס"ט ב') יצרא דע"ז, והשם הזה בא על דבר שהוא זר ביותר, ולכך ע"ז זאת שהיו פוערין לפניה ואין דבר זר כמו זה, וראוי ע"ז זאת שתקרא ע"ז, ולכך יצרא דע"ז היה בע"ז זה בפרט, ודבר זה ידוע למשכילים בחכמה... שאלו היו ישראל שלמים בצד עצמם לא היה להם דביקות לע"ז שהוא דבר חסר בפרט ע"ז כמו זאת, אבל חבור ישראל לע"ז מצד החסרון אשר בם, ולכך היו דביקים בע"ז לגמרי, כי החסר משתוקק אל החסר וימצא מין את מינו ומתאחד עמו לגמרי כמו צמיד פתיל... (חידושי אגדות סנהדרין סד א)
צרור את המדינים - ולא המואבים, ששם היו ישראל המתחילים, שהלכו אל אהליהם ותבעום, לכך נאמר ויחל העם, כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב, ולא נאמר עם בנות מואב... אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל על כן לא נתחיבו מואב, כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא. אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבע את בת מלך, אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מכל מקום עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כדי להבעיר בהם אש התשוקה, לכך נאמר צרור את המדינים ולמה כי צוררים הם לכם, רוצה לומר המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו... ולא כבנות מואב שישראל באו להם...
דבר אחר ויחל העם, לשון חולין הפך הקדושה, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין... ויש אומרים שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי, וזה כדעת המדרש האומר שעמון ומואב על ידי שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית... כי אין הסברא נותנת להרחיק שתי אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגיל לערוה... וכל כונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור, על כן לא קדמום... (במדבר כה יח)
וישב ישראל - להודיעך בא כי זה סיבה לזנות, וכו' לפי המקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית. ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים, פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם. ושטים הוא לשון טיולים, כדרך אומרו "שטו העם".
ויחל העם - לשון חילול, התחלל לזנות, פירוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר... ודקדק הכתוב לומר "העם" לשלול הצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו. (במדבר כה א)
ותקראן לעם - הוצרך להזכיר העם ולא הספיק לומר ותקראן להם, נתכוון לומר שקראו לאותם שלא יצאו לשוט מאהליהם הלכו הם אצלם וקראו להם. או ירצה כי מלבד מה שהיו הולכים אחד אחד הוסיפו לקרות להם שילכו בכנופיא לזבחי אלהיהן. והגם שאמר שפעור אין בעבודתו זביחה אלא בהתרזת הלכלוך למול פניו, ומן הסתם לא זבחו לו, אולי שהיו עושים שמחה בבשר לכבודו, או אולי שהיו עושים כן כדי להרבות במאכלים להתריז כנגדו בריבוי. (שם שם ב)
צרור את המדינים - ...אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו, לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב, קשה הוא להפרידו, וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה... ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשיהם מהם במחשבתם, גם נדבקו בפעור ואמרו רז"ל שנעשו כצמיד וכו', על כן יעץ ה' לרפאותם בעצת ה' התכונה כדי לסלק מעליהם המגפה... שאלו הכ"ד אלף שמתו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס, והכתוב אומר "אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו" וגו', הא למדת שהמית גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף... ויעץ ה' ואמר צרור וגו', הכונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם... על אשר גרמו להם עשות רע... ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה לזרה, כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלקי... ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת ע"ז גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף...
בת נשיא מדין - עוד אפשר שלזה נתכוין הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך, אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה. ודקדק ואמר אחותם - לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם, פירוש אחותם בעצה, שבעצתם של מדין יצתה, ויחשב הדבר על כלם... (שם שם יז)
ויהי אחרי המגפה - ...פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר ציוה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב, לומר כי אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו... וגם ויהי לשון צער שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאום ונמצאו כל אחד מכיר אבותיו עד השבט... (שם כו א)
הן הנה - ...ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פנחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה. אכן פנחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהן ולאבותיהם, ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו ע"ה הרגיש שמטעם זה החיו אותם, ובא בטענה הנשמעת, אמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהן יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה פעור, שאמרז"ל שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו, נמצא שמכשול ע"ז היה מהם... ותמצא שלא ארז"ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, אומרו אלקיהן של אלו שונא זימה, והם היו סיבה למסור מעל בה' על דבר פעור... (שם לא טז)
ויחל העם לזנות אל בנות מואב - המפרשים נתקשו בזה, שאם כן למה צוה להכות את המדינים ולא את מואב... והנכון מה שכתב הרי"א שלא זנו רק עם בנות מדין, והם אמרו להם שהם בנות מואב, וישראל חשבו כן, עד שגלה להם המקום שהם בנות מדין. ונראה שמה שכתב בפסוק הקודם "וגם בלק הלך לדרכו" פירוש שבלק לא קבל עצת בלעם, ובלעם הלך לשוב למקומו ועבר דרך מדין וגלה עצתו להמדינים, והם קבלו עצתו... אמנם מה שכתב שהעם החל לזנות אל בנות מואב זה לא היה מדעת מואב ומלכם, ולא באו בנותיהן אל מחנה ישראל להחטיאם, רק עם ההמונים של בני ישראל החלו לבא בערי שכניהם ולזנות עם הקדשות המוכנות שם לזנות, ואז באו לשם בנות מדין שהמדינים היו סוחרים במיני מאכלות, והם באו אל מחנה ישראל ובני ישראל קנו מאתם, ועל ידי כן עברה גוררת עברה... (במדבר כה א)
וישב ישראל - בשאננות אחרי הנצחון על סיחון ועוג ושללם הרב. לבעל פעור - אליל אי-הבושת ורדיפת התאוות המפשיטים את האדם מיחוסו האלקי ומורידים אותו לדרגת בהמה. (שם שם א וב)
קח את כל ראשי העם - המשפט הפלילי של תורת ה' מבוסס כולו על התביעה, אין ממנים תובע רשמי שייצג את התביעה כתובע ממלכתי, אלא על האומה כולה ועל כל שנים מנציגיה מוטל לשמש כתובעים מטעם התורה. שני אנשים חייבים להזכיר לפושע את האיסור ואת עונשו, ועליהם להביאו לבית הדין ולתבוע את עונשו בשם התורה. במעשה זה לא נמצאו עדים שהביאו את החוטאים לבית הדין, ולפיכך לא היתה לשופטים זכות חוקית לעשות משפט, אולם עצם העובדה הזאת הביאה לידי חרון אף ה', כי הפכה כל צופה בלא מעש לשותף בפשע, ובאה הוראת שעה שעל בית הדין לפעול מעצמו. (שם שם ד)
ארבעה ועשרים אלף - בחטא העגל נפלו רק שלשת אלפים, ואף על פי שהיו שם עוד חוטאים נוספים שמתו מות פתאומי, הרי נראה שמספר הנופלים כאן היה גדול הרבה יותר. החטא של פולחן אלילי בפריצות חושנית חמור והתפשט יותר מן החטא של טעות רעיונית של ע"ז גרידא. (שם שם ט)
ויצמדו - על ידי האללת גילוי עריות, ובסנהדרין י"ג: לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. (תהלים קו כח)
וישב ישראל - ...וכבר כתבנו שע"ז פעור זה סגולתה להמשיך את ישראל בכל עוז, אמנם עד שלא נכשלו בזנות היה כח התורה של משה ותלמידיו מגין בערבות מואב, אבל כיון שהסיחו דעתם מעסק תורה והגיעו על פי תאוה לעבודת פעור בהיתר בעיניהם, כדאיתא בסנהדרין ק"ה, והיה נקל בעיניהם להכשל בה יותר מע"ז של כמוש... אבל אחר כך הגיע בתוקף כח ע"ז זו עד שהגיע ויצמד ישראל - שנמשך לבבם לע"ז זו באמת... (במדבר כה א וב)
נקום - ...משום שהיה מקום החטא על כן הוא מסוכן על כל פנים לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה, משום הכי היה נצרך לעצה ותחבולה, כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה, וזה החטא מקטרג תמיד... משום הכי היה נצרך שיהיה דוקא בחייו של משה רבינו ותפלתו היתה מגינה הרבה. (שם לא ב)
ודוגמא זו יש לומר נמי במעשה שטים, דהנה ידוע דכיבוש הארץ היה צריך להיות מצד הכלל והתאחדות ישראל... ועל כן אז בכניסתן של ישראל לארץ שהיתה מתבקשת מהם התאחדות גמורה להיות כאיש אחד, היתה מעלתן מעלת השכל מעכבתן, אך באשר באו לחטא שטים היה לבם נשבר בקרבם עד מאד, ואפילו אחר שנרצה עונם כתיב בספר יהושע (כ"ב י"ז) "המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", היה כל אחד מוצא את עצמו נעדר המעלה, אלא כל חיותם הוא בכח כלל ישראל שהקב"ה שוכן אתם אפילו בתוך טומאתם, זה עצמו נתן שמחה בלבם שאפילו עם שפלותם זכו למה שזכו, ונתמלאו רצון ואהבה כללית זה לזה, שכל אחד היה רואה את עצמו נושע מפאת זולתו, וזהו ענין ארץ ישראל... ונתגלגל ענין זה בישראל כל ימי השופטים שהיו מתאחדים מפאת שפלותם בעיני עצמם, וכל זה נמשך מחטא שטים, ומעתה מובן ענין חטא שטים שגם זה היה לצורך, ועבירתם הביאה תועלת עצומה... (ויקרא תרפ"א)
והנה כך היא המדה כשישראל זוכין נוטלין את כח אומות העולם שחשבו לעמוד בו נגדם... ויש לומר עוד שלולא עון פעור היו באין לתכלית האחדות וכמו שיהיה לעתיד לבא כנ"ל, והיו יורשין תיכף את קני קניזי וקדמוני והיה מתקיים (משלי י"ט) "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"... אך מחמת עון פעור וחטא זמרי דכתיב "ויקרב את המדינית", היינו שקירב להקדושה מה שאינו ראוי לקרב, ובשביל זה נתקלקל כל האגד, כמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה... ובזה יש לפרש דברי תרגום יונתן "והמה בוכים פתח אהל מועד", שהיו קורין את שמע, והיינו דקשה לו דלכאורה נראה שהיו בוכין כמתיאשין חס ושלום, וזה לא יתכן לומר על משה רבינו ע"ה וסיעתו. אך הפירוש שהם חשבו לחזור ולתקן האחדות על ידי קריאת שמע, שהוא רמ"ח תיבין נגד רמ"ח אברים שבאדם. אבל פינחס לא נראה לו זה, כי ראשונה צריכין להוציא את הטומאה מהמקדש ולהדחות את המקורב בזרוע ואחר כך לחזור ולהתאגד, ועל כן מקודם דחה את הטומאה, ואחר כך ויעמוד פנחס ויפלל... (בלק תרע"ה)
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום... וזה עצמו היתה העצה הרעה בשליחת הנשים לחבר דבר חיצוני בעדת ישראל. והנה פינחס דחה החיצוניות מעדת ישראל ושבה קהלת יעקב לאיתנה והתחברו אחד באחד והיו לאגודה אחת, וזהו "השיב את חמתי מעל בני ישראל"... וכן נמי יש לומר שבאשר העם אז לא היה להם מעצור לרוחם נדבקו להם כחות חיצונים שמשכו אותם לרעה עד שהיה מה שהיה, ואחר כך פינחס משום שקינא על ברית זכה כמו יוסף הצדיק שאוכלין קדשים בשילה בכל הרואה, שכחות החיצונים בורחים מגבולו, כן פינחס שמסר נפשו על ברית של כל ישראל הבריח את כחות החיצונים מכל עדת ישראל. ויש לומר עוד מפאת שכתוב "ויקח רומח בידו", ובזהר הקדש שהוא רמ"ח תיבין דקריאת שמע, הבריח את המזיקין הם כחות החיצונים שנדבקו בעדת ישראל, כידוע שקריאת שמע מבריחה את המזיקין ושבה אחדות ישראל לאיתנה... (פינחס תרע"ג)
והנה בחטא שטים היה פגם כפול, פגם תאוות הלב ופגם המוח, ובהרמב"ם (פרק י"ב מאס"ב ה"ז) שהבא על הארמית הוא הפסד מה שאין בכל עריות כמותו, וכאילו נתחתן לע"ז, שנאמר ובעל בת אל נכר, וידוע שע"ז הרי היא פגם המוח, ויובן יותר על פי דברי הזהר הקדש שבמעשה רע זה הוא כאילו משתחוה לאל אחר, ומובן שהוא פגם הלב בצירוף פגם המוח, ועל כן נכשלו נמי בפועל בע"ז של פעור, ולפי זה יובן הטעם דקנאין פוגעין בו, שלא נמצא כך בכל עבירות ובכל עריות שיש בהן מיתת בית דין, כי כל עוד שנשאר לאדם אף אות אחד הן במוח הן בלב, עדיין איננו מקולקל לגמרי... אבל זה שהפגם כפול והוא כמו אבר הנחתך בגידין ובעצמות שאין לו עוד תקנה אלא לחתכו ולהשליכו שלא יתקלקל על ידו כל הגוף, כן זה שקנאין פוגעין בו, שלא יתקלקל על ידו ולא יופגם חס ושלום כל קהל ישראל... (שם תרע"ט, וראה עוד ערך זמרי לכאן)
והנה כתיב ויקם בלעם וילך וישב למקומו... וכמו עצתו הראשונה לקבץ כחות הטומאה יחד ובזה יבא לפגום ענין כנסת ישראל חס ושלום, לאותו דרך הלך גם עתה, וזה היה ענין שליחת הנשים במחנה. ויתבאר על פי דברי הזהר הקדש בכזבי דעטרו לה בחרשיהון למתפס רישא דלהון... עטרו לה לכזבי בכל מיני כישוף שבעולם למען תהיה כלולה בטומאה לעומת משה רבינו ע"ה שהיה כלול בקדושה, וחשבו לתפוס את משה רבינו ע"ה, אך חס ושלום אי אפשר היה להיות להם שום נגיעה בו... שחשבו שאי אפשר שלא תהיה בו מעט גיאות... וכישוף אינו שולט בהכרח אלא במי שהוא יש בפני עצמו, ועל זה אמרו ז"ל (סנהדרין ס"ז) כשפין מכחישין פמליא של מעלה, אבל מי שהוא בטל בתכלית להשי"ת ומזוכך עד שהוא בעצמו כאפס ואין שולטין בו כשפים... אך זמרי שאמר אני גדול ממשה או כמשה לפי חילופי הגרסאות על כן נלכד בפח הכשפים. ומעתה יתפרשו דברי המדרש ששה שמות היו לזמרי, היינו כי שש המספר כללי וששה השמות שבו על שם הקלקול מורה שכח רע כללי מקובץ מכל כחות הרע תקפו עד שנלכד בפח והטיל פגם כללי בכל מדה ומדה של קדושה. ונראה עוד לומר שזאת הרשעה השפיעה ממדתה מדת הרע הכללי לכל בנות מואב, ועל כן תיכף כשנהרגה היא נסתלקו כל כחות הכישוף מכל מחנה ישראל, ועל כן תיכף נעצרה המגפה מעל ישראל.
והנה פינחס תיקן את הפגם הכללי שנתהוה אז על ידי מעשה זמרי, והיינו לעומת שזמרי קלקל והטיל פגם בכל מדה ומדה של קדושה לעומתו פינחס תיקן כל מדה ומדה של קדושה. (שם תר"פ)
ומעתה יובן גם מעשה שטים שהיה על ידי כשפים... והיינו שהרשעים הללו בכשפיהם הכניסו רוח רעה זו להמשיכם לזנות. אך תמוה איך הועילו בכשפיהם נגד ישראל, שהיו אז במעלה רמה וגבוהה מאד... אך בזה שוב יובן דברי המדרש הנ"ל שגברו לבם מנבואתו של בלעם הרשע, והיינו שהיו נחשבים בעצם לדבר יש, אחר ששמעו את גדולתם, ועל כן היה יכול הכישוף לשלט בהם... ונפשו של משה היתה שפלה מהם, לכן לא היה הכישוף יכול לשלוט בו כלל. אך זמרי כיון שחשב בעצמו שהוא גדול כמשה או ממשה, והיה לדבר יש בעיני עצמו, על כן נתפס ברשת זו טמנו לו, ואף שבגוף העבירה היו אנוסין גמורים כנ"ל שמעבירין (הכשפים) את האדם על דעתו ועל דעת קונו, מכל מקום נענשו על גובה לבם שזה הביאם לעבירה. (דברים ליקוטים לבלק)
ולפי שבעילת ארמית הוא התערבות באומות גם כן היפך דרגא דמשה רע"ה שהוא בא מצד חסרון הדעת... ולכן נעלם ממשה רע"ה הלכה זו דבועל ארמית מה דינו שהוא אין לו שייכות לזה כלל עד שבא פינחס שאמרו עליו שבטים בן פוטי וכו', שמצד הזה שבא מיתרו היה לו שייכות להלכה זו... (חלק ה רסיסי לילה עמוד חף)
...בלעם יעץ לעשות מריבה בין שכל ישראל לבין תאותם, כי ידע שאם יכנס האדם במעט תאוה, אפילו נגד רצונו, אחר כך ילך עוד מעט, עד שלבסוף תלחצנו התאוה, ואחר כך אפילו אם תגרשנו לא יזוז ממנה. וזו עצתו למכר להם סדיני פשתן על ידי זקנות, והנערה אומרת אני אתן לך בזול שיתקרב אצלה, וסובר שבאמת דורשת טובתו למכור לו בזול, ולא ידע כונתה שיתקרב אצלה, ואחר כך גם אם תגרשנו לא ילך ממנה, ולא תצטרך עוד להערים כלל... ללמד לאדם דרך היצר הרוחני להטות כל אחד בתאוותו מעט כחוט השערה, ואחר כך תפרוץ תאוותו ללכדו בל יזוז ממנה... (חלק ב רפא)