דור המדבר   חטא

(ראה גם: דור המדבר-חטא העגל-חטא פעור-בים סוף-מרגלים-תלונה)

 

ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירום תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. (שמות טז כ)

ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורותי. (שם שם כו)

וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חללו מאד, ואמר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם... יען במשפטי מאסו ואת חקותי לא הלכו בהם ואת שבתותי חללו, כי אחרי גלוליהם לבם הולך... ותחס עיני עליהם משחתם, ולא עשיתי אותם כלה במדבר... וימרו בי הבנים בחקותי לא הלכו ואת משפטי לא שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, את שבתותי חללו, ואמר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות... (יחזקאל כ יג)

ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה דור לא הכין לבו, ולא נאמנה את א-ל רוחו. בני אפרים נושקי רומי קשת, הפכו ביום קרב. לא שמרו ברית אלקים ובתורתו מאנו ללכת. וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם... ויוסיפו עוד לחטא לו, למרות עליון בציה. וינסו א-ל בלבבם לשאל אוכל לנפשם. וידברו באלקים היוכל א-ל לערוך שולחן במדבר. הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו. לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל. כי לא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו... ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו. והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. ויזכר כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב. כמה ימרוהו במדבר, יעציבוהו בישימון, וישובו וינסו א-ל וקדוש ישראל התוו. לא זכרו את ידו, יום אשר פדם מני צר... (תהלים עח י והלאה)

מהרו שכחו מעשיו, לא חכו לעצתו. ויתאוו תאוה במדבר, וינסו א-ל בישימון... ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה'... (שם קו יג)

זהר:

והם נסעו מאחריה ומדרכה, והלכו אחר נחש עקלתון השולט בארץ אדום, (על כן נאמר ויסעו מהר וגו'), אז ותקצר נפש העם בדרך, משום שסרו מדרך החיים, אז וידבר העם באלקים ובמשה, על הכל הלינו על התורה שבעל פה, ובתורה שבכתב, כי אין לחם זו היא תורה שבעל פה, ואין מים זו היא תורה שבכתב, והוא לחם הקלוקל, כי דבר התורה שבעל פה היה קל בעיניהם. (זהר חדש חקת ג, ועיין שם עוד)

מכילתא:

עד אנה מאנתם לשמר מצותי... שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם, שבת הטלתי לכם ממרה, לשמרה ולא שמרתם... (בשלח-ויסע פרשה ו)

אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. (שם ויבא עמלק פרשה א)

ספרי:

אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לעבירה, הרי הוא אומר והאספסוף אשר בקרבו, אילו הגרים המוסיפים בכל מקום. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים, שנאמר אספה לי וגו'... (בהעלותך פו)

דבר אחר צור ילדך תשי, כל זמן שאני מבקש להיטיב אתכם אתם מתישים כח של מעלה, עמדתם על הים ואמרתם זה א-לי, חזרתם ואמרתם ניתנה ראש ונשובה מצרימה, עמדתם על הר סיני ואמרתם נעשה ונשמע, ובקשתי להיטיב לכם, חזרתם בכם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל... (האזינו שיט)

פרקי דר' אליעזר:

רבי אומר, כל ישיבה שישבו ישראל במדבר עשו להם גלולים, שנאמר וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק, מה כתיב אחריו ויעשו להם עגל מסכה, וכתוב אחד אומר וישב ישראל בשטים, מה כתיב שם, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, זה פעור... (פרק מז)

מכילתא דרשב"י:

ויסע משה שהסיען בעל כורחם, כיין שראו פגרי בני אדם שהיו מעבידין בהן בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, אמרו דומה שלא נשתייר אדם במצרים, נעשה עבודה זרה שתרד בראשנו למצרים, יכול שאמרו ולא עשו, תלמוד לומר וימאנו לשמע ולא זכרו נפלאותיך אשר עשית עמהם... אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי עבודה זרה היתה בידן של ישראל והיסיעה משה באותה שעה, שנאמר מים סוף, מדבר שבידן, ואיזה זה זה עבודה זרה. ומה הוא אומר וימרו על ים בים סוף. (שמות טו כב)

תנא דבי אליהו רבא:

...וזימן להם סעודה מן המן ארבעים שנה מן הלחם שמלאכי השרת אוכלין, ולאחר שעה לא היו מבקשין סעודת המלך, ותפלו על המן וקראו לו לחם הקלוקל, וכאילו אמרו ישראל אין אנו מבקשין מתנת ארץ ישראל... (פרק יד)

ילקוט שמעוני:

דורשי רשומות אומרים לא מצאו מים, דברי תורה שנמשלו למים, לפי שפרשו מדברי תורה שלשה ימים לכך מרדו... (שמות פרק טו, רנה)

ויבא עמלק, רבי יהושע ורבי חסמא אומר המקרא הזה סתום ומפורש על ידי איוב, היגאה גומא בלא בצה וגו', וכי אפשר לאחו זה להיות בלא מים, כך ישראל אי אפשר לישראל להיות אלא אם כן עוסקים בתורה, ולפי שפרשו מדברי תורה לכך בא השונא עליהם... (שם פרק יז רסב)

אמר רבי שמואל בר נחמני, אתה מוצא ביום שירד המן לישראל בו ביום עבדו עבודה זרה, ולא עוד אלא שנטלו ממנו והקריבו לעבודה זרה, שנאמר ולחמי אשר נתתי לך וגו'... ואף על פי כן ומנך לא מנעת מפיהם, הוי לך ה' הצדקה. (שופטים פרק יח, עד)

לקח טוב:

אמר רבי יהודה בר אבא בג' מקומות עברו ישראל עבירה חמורה והקב"ה מחזירם בתשובה, (שמות י"ז) ויקרא שם המקום מסה ומריבה, וכתיב בתריה (שם ט"ו) ויאמר אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך, השני (דברים ט') ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה', וכתיב בתריה (שם י') ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך. והשלישי זו שנאמר (דברים ד') ונשב בגיא מול בית פעור. (ואתחנן)

תרגום יונתן:

טרחכם - אפקרסותכון ודמחשלין עלי רע ודברי גנבתכם. (דברים א יב)

רש"י:

כמתאוננים - לשון עלילה, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום. רע באזני - שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים. (במדבר יא א)

בוכה למשפחותיו - משפחות משפחות נאספות ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי. ורבותינו אמרו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם. (שם שם י)

מאסתם את ה' אשר בקרבכם - אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבכם להכנס לכל הדברים האלו. (שם שם כ)

וינסו אותי זה עשר פעמים - שנים בים, ושנים במן ושנים בשלו וכו', כדאיתא במסכת ערכין. (שם יד כב)

 

אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל... במדבר - שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' וגו', בערבה - שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף - שהמרו על ים סוף ואמרו המבלי אין קברים במצרים וגו', וכן בנסעם מתוך הים, כדאיתא בערכין. בין פארן ובין תופל - הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, ועל מה שעשו בפארן על ידי המרגלים. וחצרות - במחלוקת של קרח, ודי זהב - על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם. (דברים א א)

טרחכם - היה אחד רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינים. ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורסין, הקדים משה לצאת אמרו, מה ראה לצאת שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת אמרו יושב ויועץ עליכם עצות רעות. וריבכם - שהיו רוגנים. (שם שם יב)

בשנאת ה' אותנו - והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. (שם שם כז)

בחוקותי לא הלכו - ניסו אותי ברפידים מלקבל התורה, ובעגל, ובמן שהותירו ממנו. שבתותי חיללו - שיצאו ללקוט מן. (יחזקאל כ יג)

אבן עזרא:

הנועדים - שאמרו לרגום את עבדי ה'... (במדבר יד לה)

ככל אשר אנחנו עושים פה - מפני שלא היו כולם יראי ה'... (דברים יב ח)

רמב"ן:

ויהי בנסוע הארון - ...ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שניה ויהי העם כמתאוננים, ופורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה', ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה', וכתב הרב בפירושיו שם בתוך שלשה ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה', ואלו דברי תמה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה... אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו "ויסעו מהר ה'"... וזה פורענות ראשונה... (במדבר י לה)

ויהי העם כמתאוננים - ... והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו... וספר החטא ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם... ולכן אמר בשניה וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם בו במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם. (שם יא א)

התאוו תאוה - שלא היה להם חסרון בדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד, אבל המשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים. ויאמרו מי יאכילנו בשר - כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אף על פי שאכלו ממנו פעמים רבות, והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים... (שם שם ד)

אשר תעשה ביד רמה - ...ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות... (שם טו ל)

כי יגורתי - ...ואמר ר"א כי טעם ובתבערה ובמסה בעבור כי בתבערה היו העם כמתאוננים מנסים השם בתואנות, הזכיר להם כי הייתם מקציפים את השם בנסיון אשר נסיתם אותו בתבערה כאשר עשיתם כבר פעם אחרת במסה ולא לקחתם מוסר, ויפה פירש. והנה החטא לנסות את השם הוא חטא גדול ואשמה רבה כאשר הזהיר ממנו... על כן החזיר אותו להם בכאן... (דברים ט יט)

רד"ק:

וישובו - אחרי שידעו שחטאו בשאלת הבשר ניסוהו בדברים אחרים שלא נזכרו בתורה. התוו - הגדילו אותם בלבם שלא יכול לעשות יותר משינוי טבע כזה, והיו מנסים אותו. (תהלים ע"ח מא)

מבעלי התוספות:

כמתאוננים - כאוננים על המת ומתאבלים על מה שהיה הקב"ה רוצה להכניסן לארץ, כי היו קטני אמנה ודואגין מן המלחמה. (במדבר יא א)

עקדה:

אחד עשר יום מחורב - הוא הזמן שהכעיסוהו ביותר. (דברים א ב)

אינכם מאמינים - תפס עליהם במיעוט אמונה, שהיא גופה של ע"ז, ואחר כך פנה לקלקולם.... (שם ט לב)

אברבנאל:

ויהי העם כמתאוננים - ספר שאחר היותם בסיני עוד לא נפרדו מאמונתם הרעה והמדות המגונות של מצרים, על הראשון אמר כמתאוננים - מלשון אוון, אמרו שאינו משיג את העולם השפל, ואינו שומע מה שאומר משה "ויפוצו אויביך" וכו', ועל ידי אש תבערה הודיעם השגחתו... ואחר כך בכו ממדות רעות על הבשר... ועוד הראו פחיתותם לבקש קשואים וכו', שהם מאכל האכרים והפשוטים ועוד שהם מאכלים מעפשים או חדים ומזיקים. (במדבר יא א)

ובחורב הקצפתם - מוכיחם שהקציפו וחטאו במקום כזה ובזמן כזה הראוי להתבודדות תשובה ותפלה... (דברים ט ז)

ספורנו:

כי ברע הוא - כבר נצמדו לאלילי מצרים. (שמות לב כב)

כמתאוננים - על טורח הדרך, לא מתאוננים באמת, שלא היתה סבה לכך, אלא אבל היו מתאוננים בדבריהם כדי לנסות. (במדבר יא א)

וישובו ויבכו - כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם. מי יאכילנו בשר - לנסות אם יכין שאר לעמו. (שם שם ד)

אלשיך:

כמתאוננים - כעבד העושה מצות רבו בעצב ובדאגה, שיבין כי שירותו עליו למשא. (במדבר יא א)

התאוו תאוה - עריות ובשר, אך הראשון לא הוציאו בפיהם, ועוד מורה מה שכנים הרעים עושים, כי כאן שיד האספסוף בדבר הוציאו התרעומת בפיהם. נפשנו יבשה - שבמצרים היו חזקים לאכל הדגה הבאושה עם הקשואים שהם כחרבות לגוף. אל המן עינינו - וגם אם טעמו כטעם הבשר לא נהנה בטעם, כי החוש יכזבו, ובאמת היה המן כעין הבדולח - מזין גם העין. (שם שם ו וז)

ואומר אליכם - מלך בשר ודם שהבטיח מתנה לעבדיו יחזיקו לו טובה על כך, או לפחות יענו שהם מוכנים לקבלה, והם לא עשו כך, ולכן אמר לא אוכל לבדי שאת - כי מעתה יתחילו לקנות עוד מדות רעות, והאשמה על ראש המנהיג. (דברים א ט)

ותשבו בקדש - ולא שמעתם לנסע לים סוף עד שראיתם שאינו מועיל לכם. (שם שם מו)

ובתבערה ובמסה - הכניס מסה לכאן כי בשני מקומות אלו חטאו בלי הערב רב. (שם ט כב)

לא זרו - בהיפך המתאווה ככלות תאוותו שקץ בה, אך זורו מתאוותם השניה, העריות. (תהלים עח ל)

ויקציפו על מי מריבה - שנחלקו לכתות, וכל אחת אומרת מסלע זה תוציא מים, שאמרו שמשה הוא רועה ויודע מאיזה סלע להוציא, ואינו נס, ולכן קצף משה... (שם קו לב)

מהר"ל:

ומפני גודל מעלת ישראל של דור המדבר היה החטא בהם אחר שקיבלו התורה והגיעו למעלה העליונה הזאת, והיה היצר הרע והשטן מתגרה בהם לחטא, על דרך שאמרו חז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. והדבר הזה מפני שהגיעו למדרגה העליונה שלא הגיעו אליה שאר הנבראים, לכך היצר הרע הוא השטן מבקש להפילם ממדרגתם, כי יותר דבק ההעדר כאשר יש מדרגה לאדם במה שאין ראוי לכל אדם מדרגה זאת... ולפיכך כאשר הגיעו ישראל למעלה העליונה בסוף מ' יום כאשר נתן השי"ת הלוחות למשה, ואז היתה המדרגה העליונה לישראל שאין על זה עוד, ואז היה שולט בהם השטן הוא היצר הרע, ולכך באו אל החטא. ומכל מקום אין לומר כי זהו סבת החטא לישראל, דכיוון דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' כל הימים", היה ראוי שיהיו דבקים בו יתברך, ולמה נתן אותם ביד השטן? רק בצד התשובה שרצה השי"ת שתהיה בעולם... (תפארת ישראל פרק מח)

של"ה:

הצורה נקראת אור, כי היא מאירה, וכן נקראת אש, וכמו האש שהוא מאיר וכן נהנין ממנו להתחמם בהתרחק ממנו, ובהתקרב אליו ישרף, כן בסודות התורה, הנכנס חוץ למקומו לפני ולפנים יותר ממדריגתו אזי מציץ ונפגע, או מציץ ומת, ומה שביארתי במקום אחר בענין מיתת נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', ולא כתיב בהקריבם, שהם נכנסו במופלא מהם אזי מתו, וזהו סוד קברות התאוה, שמתו העם המתאוים לחזות את ה', וזהו סיבת מיתתם... (תורה שבכתב קרח)

...דוק ותשכח בכל המקומות שחטאו ישראל במדבר, רובם היו בעת מעלתם הגדולה, הלוחות הראשונים נשתברו בסיבת העגל, ואמרו רז"ל ששלטה בהם עין הרע, ויהי העם כמתאונים אחרי סדרי דגלים וששרתה בהם שכינה... עוון מרגלים בעת כניסתם לארץ. עון פעור אחר שהסכים להם הקב"ה הברכות על ידי בלעם, זהו מאמר רז"ל ליכא כתובה דלא רמו בה תגרא... (שם שופטים)

כלי יקר:

כמתאוננים - ...לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה, כך לא הורשה לנו תשמיש המטה על כל הנשים, ולפי שאין אנינות כי אם בלב, שהרי עדיין לא הוציאו תלונתן מן השפה ולחוץ, על כן לא הרגיש משה עדיין בתלונתן, אכן שמע ה' הקשיב בקול תלונתם, על כן נאמר "רע באזני ה'"... ויצעק העם אל משה ולא אל ה', כי חשבו מאחר שמשה לא הרגיש עדיין בחטאם יחשב שמקרה הוא ויתפלל בעדם, וכך עשה משה בחשבו שהמקום גרם להם, על כן קרא שם המקום תבערה, כי חשב שהמקום גרם להם ולא חטאם. והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש, על כן פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר, ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחלה בקרב לבם... וכפל לומר התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה, וכאמרז"ל משביעו רעב... (במדבר יא א, וראה שם עוד)

הכתב והקבלה:

כמתאוננים - ...שהיו חושבים שהם מסולקים מהשגחת השם ומשולחים למאורעות רעות, והוסיף הכתוב אות כ"ף כמתאוננים דומים למתאוננים, כי לא גילו בפירוש דעתם הרעה, רק היו דברים הנראים מבחוץ לטוב ונעים ופנימות מחשבתם הרעה טמונה בתוכם, דברו על דרך משל על שנמנעו מאכילת בשר קדשים כשלמים וכדומה, וזה לא היתה אמתת כונתם כי אם בקשת עלילה לפרוש מאחרי המקום... (במדבר יא א)

התאוו תאוה - מדברי המשורר מבואר כי לא תאוה בלבד היתה, כי היו כופרים גמורים ביכלתו ית', שאמר (תהלים ע"ח) "ויוסיפו לחטא לו למרות עליון בציה וינסו א-ל בלבבם לשאול אוכל לנפשם וידברו באלקים אמרו היוכל א-ל לערוך שלחן במדבר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו. לפי זה נראה לפרש מלת תאוה מענין עד תאות גבעות עולם, שפירושו גבול, הגבילו גדר וגבול בו ית', לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא... (שם שם ד)

מלבי"ם:

כמתאוננים - ...וכבר פירש הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינות ומחשבת און, בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו על זה מאד עלה בלבם מחשבת און על ה' והשגחתו, ועל ידי כן חפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים שבלב לא נאמר פה "ובעיני משה רע" כמו שנאמר במתאוים... (במדבר יא א)

כי בכיתם - היה נראה מבכייתכם שנפשכם חשקה בבשר, ואם הדבר כן תתחרטו אחרי שתמלאו תאותכם, שכן דרך החוטא המתאוה, אבל לא כן אתם אלא ואכלתם - כי תלונתכם לא מתאוה אלא מכפירה, כאומר מותר, שזה חולי שאין לו תרופה, כי לא ישוב ויתחרט, וגם כשיהיה לכם לזרא לא תתחרטו, כי מאסתם - התמוטטות השכל והאמונה בה' ובתורתו היתה סבת החטא ולא התאוה. למה זה יצאנו ממצרים - ששם היינו חפשים מעול תורה. (שם יא יח והלאה)

לחטא לו - היו משוקעים בדעות מצרים שאינו כל יכול, וחשבו שאין כחו בציה, או שאין כחו בג' דברים, לחם מים ובשר וניסוהו. (תהלים עח יז)

רש"ר הירש:

ומחולות - כל זמן שהטעות היתה רק בדעות היה קל להוכיח לעם את טעותו ואת האמת, אך משנאחז הנגע בשחיתות מוסרית וקידש אותה לפני המזבח, יקשה להחזירם למוטב, כי החושניות תאחז בשורש המתיר לה. וישלך מידיו את הלוחות - במצב כזה יקשה להשריש את התורה בלב העם, וקודם עליו להכין את העם מחדש לקבלתה. (שמות לב יט וכ)

כמתאוננים - קרבת ה' מסביבם וממעל להם לא היתה חשובה להם, והם ראו רק את התבדלותם מכל העולם. (במדבר יא א)

והאספסוף - ...בנגוד לרעיון המובע לעיל "רבבות אלפי ישראל", שהעם יהיה גרעין לתשובת המוני העמים אל ה', נתפתה כאן הגרעין הזה בעצמו בפיתוי מן החוץ. (שם שם ד)

ויוסיפו - למרות הראות השגחתו עליהם חטאו שוב ושוב. וינסו - בנפלאות ה' לא ראו את הצד היותר טוב עבורם, אלא חשבו שהם מקוצר ידו, ולכן חשבו, נתן להם מן ולא בשר וכו'. (תהלים עח יז ויח)

קדוש ישראל - שרצונו להתעלות על הכל באמצעות ישראל, התוו - הם הגבילו את כחו ויכלתו, כביכול... (שם שם מא)

חטאנו - חטאי המדבר היו סימפטומטיים לחטאי העתיד, בעגל ובמרגלים הכפירה בהשגחת ה' במחשבה ובמעשה, בבעל פעור אזהרה נגד "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" בע"ז וגילוי עריות, ומי מריבה אזהרה למנהיגים להזהר במעשיהם. (שם קו ו)

העמק דבר:

כי טוב לנו במצרים - דאלו התאוננו בלא זה מי יאכילנו בשר לא היה חש למלא דבריכם, אבל אחר שאמרו כי טוב לנו במצרים ואם כן נתנו מגרעת ביציאת מצרים אשר היא יסוד לכל התורה, והיא ניתנה למזכרת בכל דור, על כן ונתן ה' - לדעת כי אין בה מגרעת וטובה היא היציאה מכל צד. (במדבר יא יח)

כי מאסתם את ה' - כבוד גלוי שכינה שבקרבכם, שהרי בהיותכם במצרים לא היה לכם העונג הנעלה הלז, וכאשר אתם אומרים כי טוב לנו במצרים שהיה לנו בשר, הראיתם לדעת שתענוג מאכל בשר יקר להם מתענוג גלוי שכינה, ואין בזיון ומאוס גדול מזה. (שם שם כ)

שפת אמת:

במדרש רעך ורע אביך אל תעזוב וכו', כי אם היה בכחן של בני ישראל להתמשך לגמרי אחר מעשה האבות הראשונים, אשר כל מעשיהם היו בדביקות עליון עד שהאבות הן הן המרכבה, ובני ישראל היו מוכנים לזה אחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והיה ניתקן כל העולם... אך על ידי החטא שכתוב ברפידים, שרפו ידיהם וניטל מהם אותו הדביקות, ואז אם עזבת תן דעתך וגו', שמיד ויבא עמלק, והיו צריכין עצות איך לעמוד נגד הסתרות ע' אומות בעולם הזה, מאחר שנפלו קצת מדביקות שלמעלה מהטבע כנ"ל... (יתרו תרל"ח)

ברש"י, הזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל, ופירש מו"ז ז"ל לאשר גוף החטא לא היה בזה הדור החדש, רק שעדיין היה נמצא רמז החטאים כי לא ניתקן עדיין כל החטאים הנ"ל, לכן הזכירן ברמז. ונראה מאחר שכתוב "אל כל ישראל", כי אותם החטאים היו פגם לכל הדורות עד ביאת המשיח שיהיה תיקון גמור במהרה בימינו, לכן צריכין לעולם לשוב על אותן החטאים... (דברים תרנ"ו)

במדרש שמע ישראל אתה עובר, קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. הרמז כי אם לא קלקלו בנעשה היו נכנסים לארץ ישראל בצדקתם, אבל עתה נכנסו רק בחסד ה'. וענין קשה עורף אתה, כי הנה יש בחינת פנים ואחור, כי יש בכל דבר פנימיות וחיצוניות, ונשמע הוא בחינת פנים ופנימיות, וכמו כן מצד הפנימיות ירשו בני ישראל ארץ ישראל... אבל תיקון החיצוניות הוא בחינת נעשה, ולכן כתוב מקודם אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, פרשנו בנפש וגוף, ולכן לוחות ראשונות היו מעשה אלקים, ובאחרונות שחטאו בנעשה היו הלוחות מעשה בשר ודם... וזהו קשה עורף אתה מצד חיצוניות הגוף בחינת אחור ועורף, ולכן לא היו יכולין לכבוש ארץ ישראל בצדקתם, ולכן לא נתקיים בידינו בשלימות עד לעתיד... (עקב תרנ"ו)

שם משמואל:

דהנה יש להתבונן בפרשה של מלחמת עמלק, בראשונה שאמרו ז"ל בשביל שרפו ידיהם מן התורה, ולמה לא בשביל שמפורש בכתוב על ריב בני ישראל וגו', ועוד הלא עוד לא נצטוו על תלמוד תורה... ונראה ששני חטאים נזכרו בכתוב, "על ריב בני ישראל ועל נסותם" וגו', אמר רבי שמעון בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין, ובין זעיר אנפין, אי הכי אמאי אתענשו, אלא על דעבידו פרודה ועבידו בנסיונא. והנה חטאם היה חטא ופגם בשכל, אך מה שכתיב על ריב בני ישראל, שענין מריבה בא מהתפעלות הלב שאינו יכול לסבול ולעצור בקרבו הכעס והקצף, והנה הוא חטא ופגם בלב, אבל חז"ל ירדו לעומק הדבר והבינו מאין נמשך לישראל שיפגמו בלב ושכל, ומצאוהו רמוז בפסוק על שרפו ידיהם מן התורה, והיינו דהנה בתורה נכללים שני דברים, השכלת התורה שהוא במוח ושכל, ויש בה עוד מצות הלב... וזה עצמו הוא שהמשיכם לחטא ממש בכפלים, על ריב בני ישראל, ועל נסותם, ועל כן נקרא שם המקום מסה ומריבה לעומת שני החטאים...

ולפי האמור יובן העונש שבא עליהם עמלק, דהנה נראה שכחו של עמלק בקליפה הוא לעומת כחו של אהרן בקדושה... והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו היה מאיר במוחם ולבם של ישראל כנ"ל, היה כחו של עמלק נמי כח כפול להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהיה משתוקק לדבר קדושה אלא יהיה נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא... (תצוה תרע"ד)

והנה כתיב ויסעו מהר ה', וברמב"ן בשם מדרש, כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה לנו במצוות. ואינו מובן, שלא טפשים היו, שלא הבינו כי הוא חייך ואורך ימיך. אך יש לומר דהנה רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין, ותרי"ג מצות כולן מסיני, ובר"ח ויטאל שאי אפשר להשלים רמ"ח ושס"ה של הנפש אלא על ידי רמ"ח ושס"ה מצות, ואם כן שפטו בשכלם, כי אם ירבה ליתן להם מצות לא יהיה זה להשלמת נפשם אלא לצורך גבוה לבד, וזה לא היה להם לעיקר. ועל כן יובן שכל מה שאירע להם תבערה וקברות התאוה הכל הוא פרי רוחות רעות שנזדווגו להם בהיות חכמתם מרובה ממעשיהם כנ"ל, שתבערה וקברות התאוה הן השגות ממעלות גבוהות יותר מכפי מדרגתם. ובליקוטי התורה מהאריז"ל שעברו על במופלא ממך אל תדרוש. והנה הוא משום שתפסו חכמתם לעיקר כנ"ל, כי באם תפסו צורך גבוה לעיקר לא היו באין לכלל זה שכללנו לעיל, וזהו פרי רוחות רעות שנשארו בהם כנ"ל... (במדבר תרע"ג)

בחטא המתאוננים לא התפרש מה חסרו ועל מה נתאוננו. ורש"י פירש שהיו מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, וזה תימא רבתא, שהרי אז היו ברום המעלה אחרי הקמת המשכן וכו'... ולולא פירש"י היה נראה לפרש בהקדם מאמר הבעש"ט זצ"ל בפסוק (תהלים מ"ח) הוא ינהגנו על מות, כי ההנהגה העליונה היא בדוגמת אם רחמניה המלמדת ומרגילה את בנה העלם והרך ללכת ברגליו, שמניחתו לעמוד לבדו ומתרחקת ממנו מעט כדי שיתרגל ללכת מעצמו, וכאשר התקרב צעדים אחדים מוסיפה עוד להתרחק מעט... כמו כן מרגילין את האדם שמרחיקין ממנו מעט את ההארה האלקית למען יתרגל להתחזק ולהתקרב אל הקדושה מעצמו.

ולפי זה יש לומר דגם בכללות ישראל אחר הקמת המשכן שהיו ברום המעלות ועין בעין היו רואין ההנהגה האלקית... כן לא היתה תכלית הכוונה שיהיו ישראל במדבר אוכלין מן ורואין תמיד נסים ונפלאות, רק כל זה היה הכנה למען שכאשר יכנסו לארץ ויעסקו בחרישה וזריעה וכדומה יהיו גם כן דבקים בהשי"ת, ועל כן טרם ביאתם לארץ אחר שהשיגו כל המעלות שוב התחיל הלימוד שיתחזקו להתקרב מעצמם אף בלי הארת אלקות השופעת עליהם, וכמשל הנ"ל... ועתה חדשות נהיתה שארון ברית ה' נוסע לפניהם, והם הולכין אחריו כמשל התינוק הצועד אל חיק אמו שעמדה מנגד להרגילו ללכת מעצמו... אך הם באשר לא הורגלו בכמו אלה הרגישו עצמם שהיו חסרים הארת אלקות, ונפלו ממדרגתם עד שאחר כך יכולין לבא לתאוות בשר... (דברים לקוטים לבהעלותך)

פרי צדיק:

...ויש להבין למה לא רצה להזכיר זכור החטא בפירוש רק שיזכרו החטא על ידי העונש, ואם שלא להזכיר גנותם הלא נאמר "זכור אל תשכח את אשר הקצפת" וגו' וחשב בפירוש העגל ושאר חטאים גדולים, ומאי שנא הכא שחס ולא רצה להזכיר החטא רק על ידי העונש... אך הענין דשם המצוה לזכור מעשה העגל שאירע להם אחר התגלות שהיה להם על הים, דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ואחר כך שמעו כולם קול אלקים חיים מדבר מתוך האש... ומכל מקום היה בכח היצר הרע לכנוס בלבם לפתותם לבא לידי עבירה חמורה כזו, ועל ידי זכירה זו יזדרז האדם להשמר מפיתויי היצר הרע ולא יבטח במעשיו ולא יאמין בעצמו עד יום מותו, וזה צריך לזכור תמיד... מה שאינו כן בענין חטא שגרם ביאת עמלק, שאמר בזהר הקדש בשלח בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ה' וכו'. וענין חטאם לא היה בפשטות רק בעניני סודות שהיה ענין שהסתכלו בדבר שהיה גבוה מהשגתם, שעל זה אמר (חגיגה י"ג) במופלא ממך אל תדרוש וכו' אין לך עסק בנסתרות... וזהו מדוקדק במשל שבא בנו של אהובו של מלך לגנוב מתוך הפרדס, והיינו מה שהסתכלו בזה שלא היה שייך להם בנסתרות, ועל ידי זה נשכם הכלב ויבא עמלק, ולכן לא יתכן לצוות לזכור החטא שלא היה חטא פשוט כל כך, רק ציוה השי"ת לזכור מעשה עמלק שגרם, ועל ידי זה לא יהרסו לראות ולהתבונן יותר ממה שראוי להם... (פרשת זכור ט)

וכן במסעות היה צריך להיות הכנה להחניה לא לבד בשב ואל תעשה בסור מרע להתברר להוריק הרע מלב כסיל, אך צריך גם כן לעשה טוב להכניס קדושה בלבו, וזה שאמר במשל, כאן ישננו שיש חניה שהיה חסרון להשגת שלימות החניה, אף שהיה סור מרע אך נחסר ועשה טוב.. ויש חניה שהיה החסרון כאן הוקרנו... שזה הוא קליפת עמלק שנאמר אצלו "אשר קרך בדרך" שהוא משליך קרירות ועצבות בלב האדם ואף שהיו סור מרע, וזה עוד גרוע יותר מהחסרון כאן ישננו... (מסעי כ)

שעורי דעת:

ראה דור המדבר-אמונה נסים וטבע ב'.

מכתב מאליהו:

והנה דור המדבר שגם הם היו נביאים בהר סיני, וראתה שפחה על הים וכו', ובמתן תורה גם עלו למדרגת גן עדן כידוע, חטאם היה גם כן בבחינת כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, חטא גלוי שהחזירם לתשובה מיד. ומכאן הערה בגודל מדרגתם, כי דקות זו שבבחינת החטא - שבמדרגתנו היה נחשב לצדקות - אצלם היה חטא גלוי. (חלק א עמוד קסה, וראה עוד דורות הראשונים)