דור המדבר   מן

(ראה גם: מן)

 

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום יומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום... דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה, ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה. ותעל שכבת הטל, והנה על פני המדבר דק מחוספס דק ככפור על הארץ. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, ויאמר משה אליהם, הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. זה הדבר אשר ציוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגלגולת מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל, וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו. ויאמר משה אליהם, איש אל יותר ממנו עד בקר. ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירום תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. וילקטו אותו בבקר בבקר איש כפי אכלו, וחם השמש ונמס.

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו איפו ואת אשר תבשלו בשלו, ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר... 

ויקראו בית ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש. ויאמר משה זה הדבר אשר ציוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים... ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען... (שמות טז ד והלאה)

ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן. וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו... (במדבר יא ו)

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. (דברים ח ג)

המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענותך ולמען נסתך להיטיבך באחריתך. (שם שם טז)

ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע... (תהלים עח כג)

זהר:

ישראל לא ידעו ולא השיגו בדברים של מעלה, (והיינו במדרגות יותר עליונות) עד שאכלו לחם העליון, (דהיינו הנמשך מז"א הנקרא שמים), ואז, (מטרם שאכלו לחם העליון), ידעו והשיגו רק במקום ההוא, (דהיינו בנוקבא ולא יותר), ורצה הקב"ה שידעו ישראל יותר במקום ההוא, הראוי לארץ הזו, (דהיינו מדרגות יותר עליונות המאירות ממקום ז"א אל הנוקבא), ולא יכלו עד שטעמו לחם ממקום ההוא, (העליון), ומי הוא, הוא הנקרא שמים, (דהיינו ז"א), שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ואז ידעו והסתכלו במקום ההוא (העליון), ומטרם שאכלו מאותו מקום (העליון), לא ידעו מאומה ולא השיגו (באותו מקום העליון שהוא ז"א)... (ויצא רכו)

אמר רבי שמעון, כמה בני אדם ניזונים בזמן הזה ממנו, ומי המה, אלו הם החברים העוסקים בתורה ימים ולילות, וכי יעלה על דעתך ממזון ההוא ממש, (שישראל אכלו במדבר), לא אלא כעין מזון ההוא ממש ששקול פי שנים, (על המן שאכלו ישראל במדבר).

תא חזי, ישראל כשבאו והתדבקו במלך הקדוש בשביל הגילוי של הרושם הקדוש, (של המילה), זכו אז לאכול לחם אחר עליון יותר, ממה שהיה בתחילה, בתחילה כשיצאו ישראל ממצרים באו בלחם שנקרא מצה, (שהוא מלכות), ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר עליון יותר, ממקום עליון, שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ממש, (שהוא ז"א), ובזמן ההוא נמצא לחם לישראל ממקום הזה, החברים העוסקים בתורה ממקום אחר עליון יותר, נזונים מה הוא, הוא כמו שכתוב החכמה תחיה בעליה, שהוא מקום עליון יותר (מז"א). (בשלח שעג)

בשעה ההיא נוטף טל הקדוש, דהיינו שפע המכונה טל, מעתיקא סתימאה, (שהוא כתר), וממלא את ראשו של ז"א המקום שנקרא שמים, ומטל ההוא של אור העליון הקדוש היה נמשך ויורד המן למטה, וכשהיה יורד היה מתפזר כמו קרומים קרומים ונקרש למטה, ז"ש דק ככפור על הארץ.

כל אלו בני האמונה יוצאים ולוקטים ומברכים עליו את השם הקדוש, ומן ההוא היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי בו נמשך ויורד למטה, כשמשימו לפניו כל טעם שהיה רוצה לטעום טעם אותו ומברך למלך הקדוש העליון.

ואז המן נתברך במעיו והיה מסתכל וידע למעלה וצפה בחכמה עליונה, ועל זה הם נקראים דור דעה, ואלו היו בני אמונה, ולהם ניתנה התורה להסתכל בה, ולדעת דרכיה.

ואלו שלא נמצאו בני אמונה, מה כתוב בהם, שטו העם ולקטו, מהו שטו, שטות היו לוקחים לעצמם, משם שלא היו בני אמונה, מה כתוב בהם, וטחנו ברחים או דכו במדוכה וגו', מי הטריח אותם כל כך, אלא שהם לא היו בני אמונה.

כעין זה אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו, והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון ימים ולילות מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם, מי גרם להם זה, משום שאינם בני אמונה.

אף כאן, שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו, ז"ש וטחנו ברחים, ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמו שכתוב, והיה טעמו כטעם לשד השמן, ולא יותר, מי גרם להם זה, משום שלא היו בני אמונה.

אמר ר' יוסי מה לשד השמן, יש אומרים שנלוש בשמן, כתרגומו, ויש אומרים, מה השד משתנה לכמה אפנים, אף המן משתנה לכמה טעמים, (דהיינו כל טעם שהיו רוצים היו טועמים בו). ר' יהודה אמר, לשד השמן (פירושו) יניקה של שמן.

ר' יצחק אמר, איש לפי אכלו לקטו, וכי מי שאוכל מעט לקט מעט ומי יותר לקט יותר, והרי כתוב, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אלא לפי האוכלים לקטו, זה משמע, (משכתוב) אכלו, (דהיינו) מי שאוכל אותו, ומשום זה לא כתוב (איש לפי) אכילתו.

מה מלמדנו זה, אם אחז בעבד או באמה, ואומר ששלו הוא, וחברו בא אומר שלי הוא, קרבו לפני משה לדין, אמר להם כמה נפשות בביתך וכמה נפשות בביתו של זה, אמר כך וכך, ואותה שעה אמר להם משה, לקטו מחר, וכל אחד יבא אצלי, למחר יצאו ולקטו ובאו לפני משה, שמו לפניו כלי והיה מודד אותו, אם עבד ההוא של זה נמצא העומר של העבד באותו כלי... (בשלח שצו והלאה)

תאני ר' אלעזר, ממן ההוא עתידים הצדיקים לאכול לעולם הבא. ואם תאמר באופן ההוא (שאכלו ישראל במדבר), לא כן, אלא יותר, שלא היה (בשלמות ההוא) לעולם, מה הוא, כמו שהעמדנו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, וכתוב עין לא ראתה אלקים זולתך. (בשלח תז)

שני מיני לחם אכלו ישראל, אחד כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, (שהוא לחם של המלכות), ואחד במדבר, שאכלו לחם מן השמים, (שהוא לחם דז"א שנקרא שמים), שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל כן הקרבן של יום הזה (של חג השבועות) הוא לחם, וכל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות... (תצוה עב)

ומשום כך כשנתן הקב"ה התורה לישראל הטעים אותם מלחם עליון ההוא, (דהיינו ממוחין דפנים דז"א), ממקום ההוא, (מן המלכות שמקבלת הימנו, שנקראת מקום) מתוך לחם ההוא היו יודעים ומסתכלים בסודות התורה ללכת בדרך הישר, וכבר החברים העמידו הדבר בסודות או כמו שאמרנו. (תצוה עח)

א"ר אלעזר, אבא, אם כן הערב רב לא היו אוכלים מן המן, א"ל ודאי כך הוא, אלא מה שנתנו להם ישראל היה כמי שנותן לעבדו, וממה היו אוכלים, מתמצית, מה שנשאר מאחר הריחים, הפסולת, והמקרא מכריז ואמר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, בני ישראל ולא אחר, ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא, ולא שאר הערב רב, צאן ובקר שהיו ביניהם... (כי תשא סח)

רבי יהודה פתח, וישמע הכנעני מלך ערד, למדנו ג' מתנות עליונות נזדמנו לישראל על ידי ג' אחים, מן בזכות משה... שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, זהו משה... (אמור רס)

והמן כזרע גד הוא, אמר ר' יוסי (כזרע גד פירושו כמו גדוד, דהיינו) לקיים זרע וצבאות בארץ, כמש"א גד גדוד יגודנו, ומה זרע גד לקחו חלקם בארץ אחר, (דהיינו בעבר הירדן), כך המן היה שורה על ישראל לחוץ מארץ הקדושה, (דהיינו במדבר).

דבר אחר כזרע גד הוא, היינו (כמין) זרע גד, (הנקרא בלע"ז קאלענדער), שהוא לבן ונקפא, כשירד לאויר ונבלע בגוף, וכבר העמידוהו החברים, ועינו כעין הבדולח, היינו כבדולח ההוא שהוא לבן, כעין הימין שלמעלה, (שהוא חסד המכונה לבן). (בהעלותך קלד)

מכילתא:

דבר אחר בחמשה עשר יום למה נאמר יום, לידע באיזה יום ירד מן לישראל, חררה שנטלו ישראל ממצרים אכלו ממנה שלשים ואחד יום, שנאמר ויאפו את הבצק וגו'... רבי שילא אומר נתפרנסו ממנה ע"א סעודות.

וילונו העם על משה ועל אהרן, רבי יהושע אומר היה להם לישראל להמלך בגדול שבהם מה נאכל, אלא עמדו ואמרו דברי תרעומת על משה... (בשלח-ויסע פרשה א)

הנני ממטיר לכם וגו', רבי יהושע אומר אמר הקב"ה הריני נגלה מיד ואיני מעכבם, רבי אליעזר המודעי אומר אינו אומר הנני אלא בזכות אברהם ויצחק ויעקב. מן השמים - מאוצר הטוב של השמים, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, ולפי שהן חביבין לפניו שינה עליהם מעשה בראשית, עשה להם תחתונים עליונים... התחיל הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ.

ויצא העם ולקטו, שלא יהיו יוצאין לחצרות ומלקטין, אלא יוצאין למדברות ומלקטין. דבר יום ביומו, רבי יהושע אומר כדי שילקוט אדם מהיום למחר, כעין מערב שבת לערב שבת, רבי אליעזר המודעי אומר כדי שלא ילקט אדם מהיום למחר כעין מערב שבת לערב שבת, דבר יום ביומו - מי שברא יום ברא פרנסתו... מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.

והיה משנה, לחם משונה, אתה אומר משונה, או אינו אלא לחם כפול, כשהוא אומר שני העומר לאחד הרי לחם כפול אמור... בכל יום ריחו נודף, ובשבת יותר, בכל יום היה מצולהב בזהב, ובשבת יותר... (שם פרשה ב)

ותכס את המחנה, איני יודע כמה, תלמוד לומר וכאמתים על פני כל הארץ, ושתי אמות היתה גובה מן הארץ כדי שיהא עומד כנגד לבו ונוטל כדי שלא יצטער, שמלבו ולמטה שתי אמות ומלבו ולמעלה אמה אחת. רבי יוסי הגלילי אומר ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה שלשה פרסאות, וכאמתים על פני כל הארץ... אחרים אומרים ויטוש על המחנה כדרך יום דרך בינונית עשרה פרסאות, כה הרי עשרים, כדרך יום כה הרי ארבעים, וכאמתים על פני הארץ. ואומר תערוך לפני שולחן יכול יהא הסטרטיאות מקולקלות, תלמוד לומר על פני כל הארץ על הפנוי שבארץ.

כתוב אחד אומר סביבות המחנה, וכתוב אחד אומר סביב למשכנותם, אלא שהיה סובב למשכנות. רבי אליעזר אומר וכאמתים על פני הארץ, שתי אמות היה המן גובה מן הארץ, ולא נטלוהו ישראל אלא מן הגובה, אמרת צא וראה כיצד היה המן יורד לישראל, רוח צפונית יוצאה ומכבדת המדבר, יורד מטר ומכבס הארץ, והטל עולה ורוח מנשבת בו ועושתו כמין שולחנות של זהב, והמן יורד עליהם.

והנה על פני המדבר, לא על המדבר כולו, אלא על מקצתו דק, מלמד שהוא דק, מחוספס, מלמד שהיה יורד כגליד על הארץ, דברי רבי יהושע, רבי אליעזר המודעי אומר ותעל שכבת הטל, עלתה תפלתן של אבותינו שהיו שכובים כעפר על פני הארץ...

כבר היה רבי טרפון והזקנים יושבין ורבי אליעזר המודעי יושב לפניהם, אמר להם רבי אליעזר המודעי, ששים אמה היה גובהו של מן, אמרו לו מודעי עד מתי אתה מתמה עלינו, אמר להם מקרא מן התורה הוא, וכי איזו מדה מרובה, טובה או מדה רעה, הוי אומר... הרי הוא אומר חמש עשרה אמה גברו, ובמדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח... מיעוט דלתות שנים, וכמה ארובות בדלת ארבע, ארבע על ארבע ח', ח' על ח' ט"ז, באו וחשבו ס' אמה היה גובהו של מן.

אסי בר שמיי אומר כשירד המן לישראל ראוהו כל האומות, שנאמר תערוך לפני שולחן וגו'. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו וגו', כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו זה לזה. דורשי רשומות אמרו ישראל קראוהו מן, שנאמר ויאמר משה אליהם הוא הלחם, רבי יהושע אומר אמר משה לזקנים וזקנים לכל ישראל, מכאן היה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה, נאמר כאן לאכלה, ונאמר להלן לחם אבירים אכל איש, אל תיקרי אבירים אלא איברים, לחם שניטוח באיברים... צדה שלח להם לשובע זה יהושע בן נון שירד לו מן כנגד כל ישראל, ויש אומרים על איבריו היה יורד ומאבריו היה נוטל ואוכל לכך נאמר לחם אבירים אכל איש. (שם פרשה ד, וראה שם עוד)

זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו', אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קימעא, וכשהן באין לידי מדה וימודו בעומר, אמרו אוכל כשיעור הזה הרי הוא בריא ומבורך, פחות מכאן קללה במעיו, יותר מכאן רעבתן. ויעשו בני ישראל, עשו מה שנתפקדו ולא עברו על גזרת משה... ולא שמעו אל משה אלו מחוסרי אמנה שבישראל, ויותירו אנשים ממנו, אמרו אנשים טובים לא הותירו, אנשים שאינן טובים הותירו...

ויקצוף עליהם משה, כעס עליהם, ואמר להם מפני מה עשיתם כן. וילקטו אותו בבקר בבקר, בשחרית בשחרית. דורשי רשומות אמרו מכאן שהיה במן בזעת אפך תאכל לחם, וחם השמש ונמס בארבעה שעות... היה פושר והולך ונחלים היו מושכין ממנו ומוליכין לים הגדול, ובאין אילים וצבאים ויחמורים וכל בהמה ושותין מהם, ואחר כך באין האומות וצדין מהם ואוכלים אותן וטועמים בהם טעם מן שהיה יורד לישראל.

ויהי ביום הששי לקטו וגו', ר' יהושע אומר זה לחם כפול, שני העומר לאחד, ויבאו כל נשיאי העדה, אמרו לו משה רבינו מה נשתנה היום הזה מכל הימים, ואמר אליהם הוא אשר דבר ה', אמרו לו אימתי, אמר להם מחר... ר' אלעזר המודעי אומר הרוצה דבר אפוי היה טועם כל אפויים שבעולם, והרוצה לבשל היה טועם כל בשולים שבעולם. ר' אלעזר אומר על אפוי אפוי ועל מבושל מבושל... (שם פרשה ה)

ויקראו בית ישראל את שמו מן, דורשי רשומות אמרו בית ישראל קראו את שמו מן. והוא כזרע גד לבן, איני יודע של מי דומה, רבי יהושע אומר דומה לזרע פשתן, מה זרע פשתן אדום כך זה אדום, תלמוד לומר לבן. רבי אליעזר אומר דומה להגדה שהוא מושך לבו של אדם. אחרים אומרים הוא מעיד על עצמו שהוא מן, שאינו יורד לא בשבת ולא ביום טוב ולא ביום הכפורים...

וטעמו כצפיחית בדבש, רבי יהושע אומר כלפס וכעין אסקריטי. רבי אליעזר אומר כסולת זו שצפה על גבי נפה ונלושה בדבש וחמאה.

ותן שמה מלא העומר מן, והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם, רבי יהושע אומר לאבות, רבי אלעזר המודעי אומר לדורות, רבי אליעזר אומר לימות המשיח ולימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אותם עוסקין בתורה, אמרו לו במה נתפרנס, הוציא להם צלוחית של מן, ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה', אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה יפרנסכם מזה. וזה אחד משלשה דברים שאליהו עתיד להעמיד לישראל, צלוחית המן... (שם פרשה ו)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (יתרו פרשה א)

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו במן וקדשו בברכה... (יתרו-בחודש פרשה ז)

ספרי:

...ואת הקשואים, ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי איפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. (בהעלותך פז)

ועתה נפשנו יבשה אין כל, אמרו עתיד ליתפח בתוך כרסינו להורגינו, יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל... שנאמר לחם אבירים אכל איש, במובלע באיברים. אין כל בלתי אל המן עינינו, את סבור כל מה שאמר זה אמר זה, אלא מה שלא אמר זה לא אמר זה, יש אומרים בלתי אל המן עינינו, והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם, באו וראו על מה אלו מתרעמים עלי, והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח... (שם פח)

שטו העם ולקטו, יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים, תלמוד לומר שטו העם, לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס. וטחנו בריחים, והלא לא ירד לריחים לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הניטחנים שבריחים. או דכו במדוכה... שנשתנה להם לכל הנדוכים במדוכה, יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד, מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היתה מתקשטת, תלמוד לומר דכו או דכו, ואומר זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר. ובשלו בפרור, והוא לא ירד לקדירה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה. ועשו אותו עוגות, והוא לא ירד לתנור לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור...

והיה טעמו כטעם לשד השמן, זהו לשון טורקוס. דבר אחר משמש לשלשה לשונות, הלייש והשמן והדבש, כלייש זה שערוך בשמן ומקוטף בדבש, כך היה ברייתו של מן, וכך היו ישראל כשירים אוכלים אותו. דבר אחר והיה טעמו כטעם לשד השמן, מה הדד הזה לתינוק עיקר והכל טפילה לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה להם. דבר אחר מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו מזיקו, כך המן אפילו ישראל אוכלים מהם כל היום כולו אינו מזיקן. דבר אחר מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה, כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים, משל אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. דבר אחר מה הדד הזה תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר וישבות המן ממחרת... כך אילו היו בידן של ישראל אותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו כל ארבעים שנה לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.

וברדת הטל, מלמד שהיה יורד על האיסקופים ועל המזוזות, יכול יהיו אוכלים מטונף ומלוכלך, תלמוד לומר והנה על פני המדבר דק מחוספס, כגליד היה יורד תחילה ונעשה לארץ כמין סק בקוטלא, והמן יורד עליו, ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים, הרי למטה, אבל למעלה יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו, תלמוד לומר ותעל שכבת הטל, מלמד שהיה מונח כמין דלוסקמא, כאילו מונח בתוך דלוסקמא והם קורים קרית שמע ומתפללים, ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס.

כיוצא בדבר ר' שמעון אומר, מפני מה לא יהיה יורד בפעם אחד בשנה, כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים... (שם פט)

תלמוד בבלי:

...דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת, אי אפשר לומר אל ארץ נושבת שכבר נאמר אל קצה ארץ כנען, ואי אפשר לומר אל קצה ארץ כנען, שכבר נאמר עד בואם אל ארץ נושבת, הא כיצד, בשבעה באדר מת משה ופסק מלירד, והיו מסתפקים ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן. תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, וכי ארבעים שנה אכלו, והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום אכלו, אלא לומר לך עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן... (קדושין לח א)

את הקשואים ואת האבטיחים, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר טעם כל המינין הללו טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן. כזרע גד לבן, אמר רבי אסי, עגול כגידא ולבן כמרגלית. תניא נמי הכי, גד שדומה לזרע פשתן בגבעולין, אחרים אומרים גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים. תניא אידך גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה.

כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. 

כתיב לחם וכתיב עוגות וכתיב וטחנו, הא כיצד, צדיקים לחם, בינונים עוגות, רשעים טחנו בריחים, או דכו במדוכה, א"ר יהודה אמר רב ואיתימא ר' חמא בר' חנינא מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה. ובשלו בפרור, א"ר חמא מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה. והם הביאו עליו עוד נדבה בבקר בבקר, מאי בבקר בבקר, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מלמד שירד להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן.

והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים.

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע, תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן... (יומא עה א)

תניא רבי יהודה אומר עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה... שנים במן... דכתיב אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו... (ערכין טו א)

מאי משמע דהאי מן לשנא דמזוני הוא, דכתיב וימן להם המלך וגו'. (סוכה לט ב)

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות... והמן... (אבות ה ו)

תוספתא:

באברהם הוא אומר ואקחה פת לחם, נתן להם מן, שנאמר שטו העם ולקטו וגו', מה שד זה עיקר לתינוק והכל טפילה לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה להן. מה שד זה אם יונק ממנו התינוק כל היום כולו אין מזיקו, כך היה המן. ולא עוד אלא שירד להן מזון שני אלפים שנה בכל יום. (סוטה פרק ד)

מדרש רבה:

ויברך אלקים את יום השביעי וגו', רבי ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. רבי נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה... (בראשית פרשה יא ב)

...אתה (אברהם) אמרת ואקחה פת לחם, חייך שאני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבא, (שמות ט"ז) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הרי במדבר... (שם פרשה מח י)

רבי יונה בשם רבי חייא בר חנינא היא מדבר סין, היא מדבר אלוש, מאיזו זכות זכו ישראל שיתן להם מן המדבר, בזכותו של אברהם, שנאמר לושי ועשי עוגות. (שם שם יג)

אמר ר' יוסי ב"ר חנינא אם תמה אתה על הדבר הזה למוד מן המן שלא היה יורד לישראל אלא לפי כח של כל אחד ואחד מישראל, הבחורים היו אוכלין אותו כלחם, שנאמר (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', והזקנים כצפיחית בדבש, שנאמר (שם) וטעמו כצפיחית בדבש, ויונקים כחלב משדי אמם, שנאמר (במדבר י"א) והיה טעמו כטעם וגו', והחולים כסולת מעורב בדבש, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך. א"ר יוסי ב"ר חנינא ומה המן שהיה מין אחד נהפך לכמה מינין בשביל צורך כל אחד ואחד... (שמות פרשה ה ט)

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הה"ד (תהלים קמ"ה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון... לכל חי מזון אין כתיב כאן, אלא לכל חי רצון, שהוא נותן לכל אחד ואחד רצונו מה שהוא מבקש... ואם תמה אתה על הדבר ראה מה עשה לישראל בעולם הזה, שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (דברים ג') זה ארבעים שנה ה' אלקיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכול דבר והיה אומר בפיו אילולא היה לי פטמא אחת לאכול, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא, דבר היו אומרים והקב"ה היה עושה רצונם. א"ר אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה היה הקב"ה עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (יחזקאל ט"ז) ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך. 

כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות פרשה כה ג)

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הה"ד (ישעיה ס"ה) נדרשתי ללא שאלו, מה כתיב למעלה מהענין וילונו כל עדת בני ישראל... וכיון שהלינו היה צריך מיד שיצא הכעס עליהם, ולא עשה להם כך, אמר הקב"ה הן עשו כמות שהן, ואני אעשה כמות שאני, אמור להם בשחרית יהיה המן יורד לכם, הוי נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני, היה להם שכיון שכלתה העוגה יעמדו ויבקשו רחמים מלפני, אלא עמדו ושפכו תרעומות כלפי מעלה... (שם שם ד)

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, הה"ד (קהלת י"א) שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו... הוא אמר ואקחה פת לחם, והקב"ה אמר הנני ממטיר לכם לחם. א"ר יהודה הלוי ב"ר שלום בשם ר' יונה ואף ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא אמר, למ"ב מסעות ירד להם המן, והיכן ירד, באלוש, ולמה באלוש בזכות שאמר אברהם (בראשית י"ח) לושי ועשי עוגות... (שם שם ה)

דבר אחר הנני ממטיר לכם לחם, הה"ד (משלי ט') לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, אמר הקב"ה מי גרם לכם לאכול מן המן ולשתות מהבאר, מפני שקבלתם את החקים ואת המשפטים, כמה שנאמר (שמות ט"ו) שם שם לו חק ומשפט וגו', הוי בזכות לחמי נטלתם לחמו של מן, ובזכות יין שמסכתי שתיתם מי הבאר, שנאמר ושתו ביין מסכתי. ולמה לא אמרו שירה על המן כשם שאמרו שירה על הבאר, אלא על המן היו מוציאין דברי תפלות, שנאמר (במדבר י"א) ועתה נפשנו יבשה אין כל, אמר הקב"ה איני מבקש לא תרעומותיכם ולא קילוסיכם, לפיכך לא נתן להם רשות לומר שירה אלא על הבאר, מפני שהיו מחבבין אותה... (שם שם ז)

...והיה גבהו של מן יותר ממי המבול, שנאמר (תהלים ע"ח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, ובמבול כתיב (בראשית ז') וארובות השמים נפתחו, והיו האומות רואין את ישראל מסובין ואוכלין ומקלסין להקב"ה, שנאמר (תהלים כ"ג) תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי זה השלו, כוסי רויה זה הבאר, וכן לעתיד לבא הוא עושה שלום להם והם מסובין ואוכלין בגן עדן והאומות רואין מנהגם ונימוסיין... (שם שם ח)

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, הה"ד (תהלים ס"ח) ברוך ה' יום יום, אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקין בה יום יום, שנאמר (שמלי ח') אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום... חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו... (שם שם יג, וראה שם עוד)

ויותירו אנשים ממנו, אלו מחוסרי אמנה שהיו בהם, ומי הם ארשב"ל אלו דתן ואבירם, נאמר כאן אנשים ונאמר להלן אנשים, שנאמר (במדבר ט"ז) סורו נא מעל אהלי האנשים... וירום תולעים ויבאש, וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש, אלא שהקב"ה בקש להראות מעשיהן לבריות, שלא יריחו את ריחו בערב ויעמדו וישליכו אותו, אלא שהיה עושה לכל אותו הלילה שורות שורות של תולעים, מיד ויקצוף עליהם משה. כיון שכעס שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני עומרים לאחד, כיון שהלכו ולקטו ביום הששי ומצאו כפלים באו הנשיאים ואמרו למשה... (שם שם יד)

וישלחו מן המחנה וגו', מהיכן באת עליהם הצרעת, ר' יהודה ב"ר סימון אמר מן מעשה העגל, ורבותינו אמרין מן המתאוננים, לדעת רבותינו מן המתאוננים באת עליהם צרעת, כיצד, בשעה שהוריד להם האלקים את המן עשה להם האלקים כמה נסים, אמרו רבותינו לא היו נצרכין להפנות כדרך בני אדם, ולמה כן, אלא אמר האלקים יהיו בני נצרכין להפנות והיאך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם, אלא כשם שאין המלאכים צריכין לדבר זה אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד. דבר אחר אמר האלקים, האומות אוכלין ונצרכין, והיאך אני נותן הפרש בין בני לבין האומות, לפיכך לא היו נצרכין. מה עשו בטובה שעשה להם האלקים, התחילו אומרים ליצנות עליו, אומר זה לזה, אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, א"ל בחייך ראית בימיך אדם נותן חטים ברחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד. א"ל חבירו מתירא אני שליום אחרון תנפח כריסו ותיבקע מפני שאין אנו מוציאין אותה, באותה שעה אמר האלקים למשה איני יכול לסבול ולכבוש... ומנין שלא היה יוצא מהן, שנאמר (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש, אל תהי קורא אבירים אלא לחם איברים, לחם שהוא נימוח באיבריהם... (במדבר פרשה ז ד)

...ארשב"י וכי בשר היו מבקשין, והלא כל מעדני עולם טועמין במן, כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו, וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו, מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם כל מה שהיה מבקש, ולמה מתרעמים, אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזור למצרים, ואף על פי כן אמר האלקים למשה מה הם מבקשים, בשר, אמור להם שאני אתן להם בשר... (שם)

דבר אחר אמר רבי אלעאי בשם רבי יוסי בן זמרה, מפני מה לא גילה הקב"ה לאברהם אבינו שיתן לבניו את המן, אמר רבי אבא בר כהנא, כך הוא דרכן של צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. דבר אחר למה לא גילה אותו להם, שאילו גילה אותו להן היו ישראל אומרים כבר אכלנו אותו על שולחנו של פרעה... (דברים פרשה א ט)

רבי יוסי אומר ג' פרנסין טובים עמדו לישראל, ואלו הן משה ואהרן ומרים, ובזכותן ניתנו להם ג' מתנות טובות... המן בזכות משה... (שיר השירים פרשה ד יג)

רבי חנניה ורבי יונתן שאלון למנחם טלמיא, ורבי ברכיה בשם רבי יוסי בן חנניה אמר ושאל לון מנחם טלמיא, מהו דין (דברים ח') ויענך וירעיבך, וכי מאכל רעבון נתן להם הקב"ה המן לישראל, מה עשה הביא לפניו שני קשואין, אחת שלמה ואחת שבורה, אמר הדא שלימתא היא בכמה, אמר לו בתרין מנה, והדא תבירא בכמה, אמר לו בחד מנה... אמר להם לא דומה, כשם שהוא מתהנה מן הטעם כך הוא נהנה מן הראיה... (קהלת פרשה ה יא)

מדרש תנחומא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, ששנה להם מעשה בראשית, עשה להן הקב"ה העליונים תחתונים והתחתונים עליונים. לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ, הנני ממטיר לכם לחם, ותעל שכבת הטל. ויצא העם ולקטו, שלא היו יוצאין לחצרות ומלקטין אלא למדברות... מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה... (בשלח כ)

דבר אחר למה נפרע מהם בנחשים, הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם נהפכין בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה ס"ה) נחש עפר לחמו, ואלו אוכלין את המן שנהפך להם למטעמים הרבה, שנאמר (תהלים ע"ה) ויתן להם שאלתם ותאותם יביא להם, יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמים מינין הרבה. (חוקת יט)

מדרש תנחומא הקדום:

זבדי בן לוי אמר, שני אלפים אמה היה יורד המן בכל יום, והיה עומד עד ארבע שעות, כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד, ולמי היה מתוקן עכשיו, לצדיקים לעולם הבא, מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו, ומי שאינו מאמין אל ירא בפלגות וגו' (איוב כ'). וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באין לשתות ממנו, והוא נעשה בפיהם גד ולענה, שנאמר (במדבר י"א) והמן כזרע גד הוא וגו', אבל לישראל נעשה בתוך פיהם דבש, כשם שאומר (שמות ט"ז) וטעמו כצפיחית בדבש. אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום חשבון הוא שהיה המן יורד לשיראל בכל יום מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה, כתיב במבול ביום הזה נבקעו כל מעינות וגו' (בראשית ז'), וכתיב במן ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח (תהלים ע"ח), הדלת ארבע חלונות, וכתיב נוצר חסד (שמות ל"ד), וכתיב פוקד עון אבות וגו', מיכאן שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות חמש מאות כפלים, שתי חלונות שנפתחו במבול ירדו כל אותן הגשמים שנים עשר חדש, וכאן כתיב ודלתי שמים פתח, מיכאן שהיה המן יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה. (בשלח כא)

אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (שם כב)

מכילתא דרשב"י:

...ר' אלעזר המודעי אומר ותעל שכבת הטל, כוייכול פשט המקום את ידו ומקבל תפלתן של אבות של שוכני עפר והוריד המן כטל לישראל. והנה על פני המדבר ולא על המדבר כולו אלא על מקצתו. דק מלמד שהיה יורד מן השמים, שנאמר הנוטה כדק שמים וגו' (ישעיה מ'), או לפי שהיה יורד מן השמים מנין שלא היה יורד צונן, תלמוד לומר מח. או לפי שהיה יורד מלמה יכול היה יורד בקול, מנין שלא היה יורד אלא בשתיקה, תלמוד לומר חס, או לפי שהיה יורד על הקרקע מנין שלא היה יורד אלא על הכלים, תלמוד לומר סף. ר' טרפון אומר לא היה יורד אלא על העוספיים ככפור, כוייכול פשט המקום את ידו וקבל תפלתן שלאבות של שכני עפר והוריד המן כטל לישראל... (בשלח טז יד, וראה שם עוד)

סדר עולם:

ויסעו מאלים... בחמשה עשר יום לחודש השני, ובאחד בשבת היה, הא למדנו שראש חודש אייר בשבת היה, ועוד למדנו שהיו ישראל אוכלין מעוגה שהוציאו בידם ממצרים כל שלשים יום, ובו ביום כלתה, ולערב אכלו את השליו, ולמשכים לקטו את המן... (פרק ה)

אותיות דר' עקיבא:

דבר אחר עושה גדולות עד אין חקר בשעת עליית הבאר, ונפלאות עד אין מספר בשעת ירידת המן. (אלף)

שוחר טוב:

רבי נחמיה אומר לא חסרת דבר, דלא הויא חסיר אלא מימר והוא מתעבד, אם אמר יעשה המן כבשר עגל הוא נעשה, יעשה שומן פטומה והוא נעשה, אם את מבקש קמח, שטו העם ולקטו, קונדיטון, או דכו במדוכה... (מזמור כג)

אמר רב כהנא בשם רבי זבדי בן לוי, מזון אלפים שנה היה המן יורד לישראל בכל יום, אמר רבי שמעון בן יוחאי, כתיב כאן ודלתי שמים פתח, והתם כתיב (בראשית ז') וארובות השמים נפתחו, תרתין כוי (חלונות) אפתחו לדור המבול, ושנו רבותינו משפט דור המבול שנים עשר חודש. וכאן ודלתי שמים פתח, הרי שמונה ארובות, מפני שארבע ארובות בדלת, ומדה טובה מרובה על מדת פורעניות חמש מאות, הרי מזון שני אלפים שנה היה יורד להם לישראל בכל יום, שנאמר וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו... אמר רבי איבו בשש שעות בא יתרו, וירד לו מן בשש שעות כנגד ששים רבוא, ובא לו כנגד כל האבירים, הוי לחם אבירים אכל איש. והיאך היה יורד להם מן, היתה הרוח מנשבת ומכבדת את המדבר, ואחר כך היה יורד הטל עליו, שנאמר (במדבר י"א) וברדת הטל על המחנה וגו', והיו יוצאין כל ישראל ומלקטין אותו עד שלא זרחה השמש שלא ימסה... (מזמור עח)

תנא דבי אליהו רבא:

...כשם שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת לחם ובשר וחמאה וחלב, כך היה מן כל מי שהיה רוצה לטעום בו טעם פת היה טועם, טעם בשר טועם, טעם דבש טועם, טעם חמאה וחלב טועם... (פרק יא)

ילקוט שמעוני:

...אמר רבי יוסי בר רבי חנינא לא כשם שהזקן טועם ממנו היו התינוקות טועמין, התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב, שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, והבחורים היו טועמין בו כדבש, שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש, והזקנים היו טועמין בו כלחם, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם, והחולה היה טועמו כסולת מעורב בשמן ודבש... מי שהיה זריז היה יוצא ומלקט מן השדה, והבינונים היו יוצאים לפתח אהליהם ומלקטים, והעצלים היו רובצים על מטותיהן ופושטין ידיהן והוא יורד לתוך ידיהן, שנאמר ותעל שכבת הטל. (שמות פרק טז, רנח)

הנני ממטיר לכם לחם, לכם נותן ולא לכל אומה ולשון, שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו אינן יכולין... אם כן למה היה יורד בכל יום והמותר וחם השמש ונמס, מפני משאוי הדרך, דבר אחר שהיו אוכלין אותו חם ולא צונן. דבר אחר שיהיו ישראל נושאין עיניהן בכל יום לאביהן שבשמים... (שם)

לקח טוב:

ויקראו בית ישראל את שמו מן, דורשי רשומות אמרו בני ישראל קראו אותו מן, אבל עד שבאו בני ישראל לקרא שמו מן לא היה שמו מן אלא לחם אבירים. והוא כזרע גד, רבי יהושע אומר דומה לזרע פשתן, יכול שהוא אדום כזרע מפשתן, תלמוד לומר לבן... (שמות טז לא)

מדרש הגדול:

איש לאשר באהלו תקחו, מיכאן שאדם חייב במזונות אשתו ובניו. (שמות טז טז)

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, ר' יהושע אומר ארבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה... ר' אלעזר המודעי אומר שבעים יום... מת משה בשבעה באדר, אכלו ממנו עשרים ארבעה שלאדר ושלשים שלאדר שני שהיא היתה שנה המעוברת, ואכלו ממנו ששה עשר בניסן... אחרים אומרין ארבע וחמשים שנה אכלו ישראל את המן, ארבעים במדבר, ושבע שלכיבוש ושבע שלחילוק, שנאמר עד באם אל ארץ נושבת... (שם שם לה)

והיה טעמו כטעם לשד השמן, הדבר הזה אמרו נוטריקון, הדבר הזה משמש לשלשה דברים לייש ושמן ודבש, כלייש שהוא ערוך בשמן ומקוטף בדבש, זו הייתה ברייתו שלמן, וכך היו כשרים אוכלין אותו. דבר אחר לשד השמן, מה הדד שהוא עיקר לתינוק והכל טפילה לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה לו. דבר אחר לשד השמן, מה הדד שהוא מין אחד ובו מינין הרבה, לכך אומרין לאשה אל תאכלי שום אל תאכלי בצל בשביל התינוק. דבר אחר לשד השמן, מה הדד התינוק יונק ממנו כל היום ואינו ניזוק, כך היו ישראל אוכלין מן המן ואינן ניזוקין. דבר אחר לשד השמן, מה הדד התינוק מצטער בשעה שהוא פורש ממנו, כך נצטערו ישראל בשעה שפירשו מן המן, שנאמר וישבות המן ממחרת (יהושע ה'), אלו היה לישראל מאותה הקניטה שקנטו באותו היום שמת משה שהיו אוכלין ממנה ארבעים יום לא אכלו מתבואת ארץ כנען... (במדבר יא ח)

ילקוט ראובני:

...ידוע אצל בעלי קבלה סוד המן, כי הוא לחם אבירים, והוא מזון רוחני למלאכים, מגיע אליהם מצד כח האצילות, ומיד העשירים מתייחסים בשם מטטרון, על כן רמז הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שכל הרוחניים נזונים ממנו, וכל אותן מ' שנה שהלכו ישראל במדבר היה אותו המן מתגשם מכח לכח מתמורה לתמורה עד שיתגשם בכח הרצון המתחדש פליאות, וכשירד והגיע לארץ נשתנה צורתו ונעשה לחם ההוא הטהור הנבלע באברים. ומטטרון שר הפנים ששמו כשם רבו הוא ממתיקו ומתבלו, והוא מחליפו מצורה לצורה גשמית הוא סוד המן, וסוד המטר, ועל מדה הזה הסוד מזון רוחני אצילות גוונין הלחם ההוא כדמות אדם, ושם השר המתקנו והמתבלו והמחליפו משינוי טעם לשינוי טעם לכל אחד כפי כח מעלתו לפי גבורתו משתנה טעם וצורתו, וכן המפשט ולכל אצילות אוכלי כח מן, ושם המתקנו ע"ד סיא"ל... (בראשית ובשלח)

כשעלה משה למרום מאותו זיו הגדול שנאמר לחם אבירים אכל איש, שארז"ל שנהנה משה ממזון שהמלאכים נהנים ממנו, ומשם ירד לדור המדבר כדי שיהנו מאותו זיו העליון דור המדבר, וזה למה, כדי שהשכל יהא מזוקק בכל אחד מהם ויוכל לקבל התורה ופירושה עם כל חכמותיה. כי כשיצאו ממצרים היו גסים ולא היו יכולים לקבל התורה שהיה נראה להם בדברים מרים קשים, דכתיב ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... לכן הוצרך לתת להם המן כדי לזקקם ולחדדם כדי לקבל התורה. (בשלח)

יש להקשות למה בארץ ישראל הקדושה גרע מן הרוחניות. ויש לומר הטעם לזה הדבר שהמדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים וגדלים בארץ העמים שהיא ממשלת שרים, ולכך אין פירותיה כלי לקבל הרוחניות הקדוש... וזה אינו בענין המן שהוא מן השמים. אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראויה לתת במן מתלבשת בפירות הקדושים ההם, לכך לא ירד המן בארץ ישראל. (שם)

תרגום יונתן:

לחם מן השמים - לחמא מן שמיא דאיצטנע לכון מן שרויא... (שמות טז ד)

וסליקו ענניא ואחיתו מנא עילוי אגחות טלא והות על אנפי מדברא דקיק מסרגל דקיק כגלידא על ארעא. (שם שם יד)

...ואתיין חיון דכיין ובעירן ושתיין מניה והוו בני ישראל צדיין ואכלין יתהון. (שם שם כא)

כזרע גד - דמיכליהון לחים שמיא ומתרעמן, דמנא דמויה כזרע כוסבר חזור כד נחית מן שמיא, וכד הוה קריש חיזוה הי כחיזו בידלחא. תפסין רשיעי עמא ומלקטין וטחנין בריחותא ומן דהוה צבי הוה שחיק בדיכותא... והוי טעמיה כטעם ביזא דמסרבלא בשומנא. (במדבר יא ז וח)

לחם אבירים - דנחת ממדור מלאכיא. (תהלים עח כה)

תרגום אונקלוס:

דק מחוספס - דעדק מקלף דעדק כגיר כגלידא על ארעא. (שמות טז יד)

רש"י:

בחמשה עשר - בו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן, ואכלו משיירי הבצק או המצה ס"א סעודות, וירד להם מן בט"ו באייר, ויום א' בשבת היה. (שמות טז א)

שכבת הטל - הטל שוכב על המן, ובמקום אחר הוא אומר וברדת הטל וגו', הטל יורד על הארץ והמן עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הרי כמונח בקופסא. ותעל שכבת - כשהחמה זורחת עולה הטל שעל המן... ונתגלה המן. דק ככפור - דק היה כגיר ושוכב מוגלד כקרח על הארץ, (שם שם יד)

מן הוא - הכנת מזון. (שם שם טו)

המרבה והממעיט - יש שלקטו הרבה, ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם מדדו בעומר ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט לא מצא חסר מעומר לגולגלות, וזהו נס גדול שנעשה בו. (שם שם יז)

לחם משנה - כשמדדו באהליהם מצאו כפלים לאחד. ומדרש אגדה משונה, אותו היום נשתנה לשבח בריחו ובטעמו. (שם שם כב)

כזרע גד - עשב ששמו קוליינדרי, וזרע שלו עגול ואינו לבן, והמן היה לבן, ונמשל לגד לענין העגול. (שם שם לא)

את הקשואים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למיניקות. (במדבר יא ה)

ולחמי אשר נתתי - לקחו מהמן ונתנו לפני העגל, ובכל זאת ירד להם ביום המחרת. (יחזקאל טז יח)

אבן עזרא:

שכבת הטל - כמו "ונבלי שמים מי ישכיב", טעם ירידה. ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבי"ן ובלשון ערבי מ"ן, ובלשון לע"ז מנ"א, כי קושיות רבות עמדו עליו, האחת כי איננו יורד היום במדבר סיני, כי ההר ידוע, ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר, והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים, ועוד אם תשימהו לשמש לא ימס... (שמות טז יג)

דק מחוספס - כמו עגול, ואין לו חבר, והאומר שהוא כמו מחשוף שהוא בשי"ן אינו נכון... (שם שם יד)

ויאמר - הטעם שלא יותירו ממנו לאכלו מחר, רק יבטח בשם כי מחר ירד, כי אינו מצוה עליו לאכלו כלו, רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו ישליכנו מחוץ לאהלו.. (שם שם יט)

ויקראו - הנה הזכיר למעלה הנסים שנעשו במן, ושב עתה לספר שבחו. יש אומרים כי כזרע גד לבן כוסברתא, ונקרא בלשון ערבי כסבי"ר, ויש אומר חרדל, ואנכי לא ידעתי כי אין לו חבר במקרא רק בדבר המן. וככה צפיחית. והגאון אמר כי הוא רקיק מצות, והנה כשיאכל כאשר ירד הוא כצפיחית בדבש, ואם יבושל יהיה טעמו כלשד השמן. (שם שם לא)

ובני - זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה, כי נסים רבים היו במן ועמדו מ' שנה, ולא כל הנסים האחרים... (שם שם לה)

והמן - ספר הכתוב חסרון דעת המתאוים, כי המן היה כזרע גד והוא קל ללקוט, והיה נראה כי הוא לבן, ועוד כי יוכלו לאכלו כאשר היה, גם לטחנו ברחים ולעשות עוגות או לדכותו ולבשלו בפרור, ויש לו טעם נכבד כמו לשד השמן, ועוד היה יורד על מקום נקי אחר שירחץ הטל את המקום... (במדבר יא ז)

שטו העם - מגזרת משוט בארץ, וזה יורה כי לא היה נופל זה עם זה רק מפוזר ומפורד ברחים של היד... (שם שם ח)

וירעיבך - קודם המן, או במן שהיה קל על לבם, וזה לא יתכן... (דברים ח ג)

וימטר - וכבר המטיר עליהם מן מתוק ונקי, ומלקטין אותו בלי טורח, ולמה בקשו תאוה. דגן שמים - משם ירד, או שהאויר הצח יולידו. (תהלים עח כד)

רמב"ן:

ויסעו מאלים - ...ועל דעת רבותינו היה דבר המן באלוש, כי בראותם שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ובאלוש ולא יצאו ממנו פחדו ונתרעמו... (שמות טז א)

וילונו - ...ועל דעתי הזכיר הכתוב ויבואו אל מדבר סין להודיע תלונתם, כי בבואם אל מדבר סין וכבר רחקו ממצרים אמרו מה נאכל ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו, או כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם... והקב"ה שמע אליהם והחל עתה לערוך להם שולחן במדבר עד בואם אל ארץ נושבת. (שם שם ב)

למען אנסנו - אם ישמרו מצות התלויות בו לשון רש"י, ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך", כי נסיון הוא להם שלא יהיה להם מזון ולא יהיה להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחלה ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו, וירעבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם... לנסותם ולהיטיב להם באחרונה שיאמינו בו לעולם... (שם שם ד)

ובקר וראיתם את כבוד ה' - ... והמדרש הזה לרבותינו אינו בפירוש וראיתם את כבוד ה', אבל אמרו כן מפני שחלק להם הפרנסה בשני עתים מן היום, ולא נתן הכל בבקר, וכך אמרו במכילתא, ויאמר משה בתת ה' לכם בערב, מכאן אתה למד שבפנים חשוכות נתן להם השליו, והמן ששאלו כהלכה נתן להם בפנים מאירות, כלומר בבקר...

והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד, כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית. והוא מה שאמרו בו שנברא בין השמשות, ולכך אמר הכתוב, באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים... אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו...

ודע כי יש במן ענין גדול רמזוהו רבותינו במסכת יומא, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים לחם שנבלע באיברים. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה, וכן דרשו "ואתה מחיה את כולם", מחיה לכלם, ועליו נאמר "ומתוק האור" שישיגו בו באור טוב טעם. והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון בוראו ית', ונמצא שאנשי מן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד. ור' ישמעאל תפסו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדות האור שהרי קיומם באור העליון עצמו. ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח היום ותפק רצון מלפניו. ואמרו במכילתא, היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא. וזה יסבול שני פירושים שנאמרו שהיתה בבני העולם הבא, מי שלא הגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה ויהיה קיומם בדבר המתגשם, וכן הזיו ההוא במעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, ומאתה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן.

ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום, שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמ"ש אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן והן נהנין מזיו השכינה, שבני העולם הבא יתקיימו בהנייתן מזיו השכינה בהדבקם בו... ורמזו עוד על עיקר המן, ואמר הכתוב "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש", וכן אמר "ולחם שמים ישביעם", שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו. והוא מה שפירשתי שנתגשם האור כי באור העליון יאמר הכתוב בלשון הזה "נפתחו השמים ואראה מראות אלקים", או שכבר היה בשמים כמאמרם שנברא בין השמשות. (שם טז ו)

שמעתי את תלונות - ...ויתכן כי מתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר, והיו חושבים אולי יהיה ליום א' או לשנים בהיותם במקום ההוא ובנסעם משם יבאו אל מקום לחם, ועתה אמר להם בין הערבים תאכלו בשר תמיד, ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר... והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן כי כל מעשיו הם נפלאים ותקצר בענין השלו... (שם שם יב)

וזכרת את כל הדרך - יאמר כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלימה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו... כי היה נסיון גדול להם שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם ואין בידם כלום מן המן, אבל ירד דבר יום ביומו, וירעבו אליו מאד, וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה... אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם. (דברים ח ב)

אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך - כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם. או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו בכל אשר צוה אותם... לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך... (שם שם ג)

חזקוני:

שטו - נמצא באגדה אלו הצדיקים שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד, וטחנו בריחים או דכו - אלו הבינונים, ובשלו בפרור - אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו, וזהו שנאמר "וימצאו איש מקושש עצים", למה היה לו לקושש, אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן. (במדבר יא ח)

וירעיבך - שלא נתן לך מן אלא דבר יום ביומו, שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. דבר אחר שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהיתה בידך שהוצאת ממצרים לא היית משגיח עליו אפילו לטועמו, ולכך הרעיבך... (דברים ח ג)

מבעלי התוספות:

שני העומר - כל השבוע עשו ממנו ב' לחם והיום ד', אחד ליום ו', אחד ללילו וב' לשבת, מכאן שאין בוצעין במנחה על ב' ככרות, ור' מרינון בוצע על ב', כדאמר ר' יצחק שכל סעודה לשבת ירדה כפולה בלחמה, כי דרך לאכול בשבת יותר מפני נשמה יתרה... (שמות טז כב)

כוזרי:

אמר החבר, ואחרי זה שעמדו במדבר מקום אין זרע, והוריד להם לחם נברא יום יום מלבד השבת אכלוהו ארבעים שנה.

אמר הכוזרי, גם אלה אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם, יורד ששה ימים ויסתלק יום השבת, אם כן חובה לקבל השבת מפני שהיה הענין האלקי כמו נדבק בו. (מאמר א פה ופו)

...כי העולם חדש וכי ה' בראו, כמו שהתבאר, שברא הלוחות והמן וזולתו... (שם צא)

רבינו בחיי:

הנני ממטיר לכם לחם - על דרך הפשט קרא את המן לחם לפי שהיו עושים ממנו לחם, כי לא היה ממטיר הלחם עצמו... ודע כי היה המן דבר נלקט כעין גרגרים דקים, ולכך הזכיר בו לשון לקיטה, "ולקטו דבר יום ביומו", והיה כמין זרעונים קלופים ועגולים, ממה שכתוב "דק מחוספס", ופירוש מחוספס קלוף, מלשון מחשוף הלבן, כי הסמ"ך כפולה... שהיה עשוי חמרים, והיה לבן ככפור והיה מתוק. וכתוב אחד כולל שלשתן, ומבאר שהיה עגול ולבן ומתוק, הוא שכתוב "והמן כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש"... ומה שכתוב בו ועינו כעין הבדולח יורה שהוא מתולדות האור העליון שכתוב בו (יחזקאל א') "כעין הקרח הנורא", והבדולח פירשו בו שהוא יהלום הנקרא פירל"א... והיה המן יורד כמין מטר דק, וכענין שכתוב (תהלים קמ"ז) "כפור כאפר יפזר, משליך קרחו כפתים"... וזה יורה כי האור העליון נתגשם ברצון הקב"ה, ולכך קראו דוד ע"ה דגן שמים... ותמצא כאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור, וזהו לרמוז כי המן הוא תולדות האור, והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון, כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון...

וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים, תולדות האור העליון, ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא, ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים. ואולי כי גם הם מתולדות האור העליון, ועל כן הם קיימים, ואלו הם דג ששמו לויתן, עוף ששמו בר יוכני...

ועל דרך הקבלה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים לשון ממטיר מלשון משמרת, והיא מדת הרחמים המקבלת מן השמים, שעליה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי ל"א) "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה". ולשון הנני עומד, ולשון ממטיר יוצא לשכינה, כי השם המיוחד עושה שתמטיר, ולא היה הכתוב צריך להזכיר השמים, כי בידוע שכל מטר מן השמים, אבל הכונה כי המדה הזאת שהפרנסה באה משם לכל העולם כלו בין בעליונים בין בשפלים מקבלת מן השמים, כלומר מן הרחמים... והמדה הזאת קראה שלמה בשיר השירים אחותי רעיתי, ודרשו רז"ל רעיתי פרנסתי, כי לה היו מקריבים הקרבנות, ומשם באה הפרנסה והברכה שופעת על כל העולם. והיה המן יורד במשמרה שלישית של לילה, באותה משמרת שמדת הרחמים משמרת... ומכאן תבין שהמן עקרו משפע הרחמים שהוא האור, וזהו לשון "מן השמים", כמו (דה"ב ו') "ואתה תשמע השמים"...

למען אנסנו הילך בתורתי - למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה... וזהו שזכתה תורה מתנות כהונה להכהנים והלוים, והוא שכתוב (דה"ב ל"א) "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'"... (שמות טז ד, וראה שם עוד)

מן הוא - מלשון "מנה אחת אפים" (ש"א א'), ועל כן ניתן הכתוב טעם "כי לא ידעו מה הוא", כלומר מפני שלא ידעו מה הוא קראוהו מתנה מן השמים, ולא קראוהו בשם מיוחד כי לא היו יודעים מהותו. ורבינו חננאל כתב מן הוא כלומר מאין הוא, לפי שלא ידעו מה הוא. (שם שם טו)

וילקטו אותו בבקר בבקר - בקר שתי שעות, ובקר שתי שעות הרי ד' שעות, ומד' שעות ואילך וחם השמש ונמס, והיו חולקין בתורת צדקה אל כל מי שפשע ולא לקט בבקר... (שם שם כא)

שטו העם ולקטו - לשון שטו כמו (איוב ב') משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך. ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון, ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד, גם לדוכו גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן... ובפסוק זה במלות "העם ולקטו וטחנו ברחים או" תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה (והוא מטטרין), והפסוק מסיים "השמן" בנו"ן, וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן... (במדבר יא ח)

כי אין לחם - והלא המן היה יורד להם בכל יום... אבל זו היתה תלונתם, אמרו הנה ענינינו משונה, אין לנו לחם ומים כשאר האומות, כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואין צריך לומר המים, אבל אנו עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש, כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה כשאר האומות... וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו, כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה'. והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה נענשו בעונש נחש המוציא דבה... (שם כא ה)

...ויתכן לומר במלת וירעיבך שבא ללמד על תכלית המן ומעלתו שכל האוכלו מבין במושכלות על השלמות, ואי אפשר זה אלא אחר הפסק זוהמת המזון הגופני... (דברים ח ב)

בעל הטורים:

שם הבדולח - ב' במסורת, הכא ואידך "ועינו כעין הבדולח", מלמד שאבנים טובות ומרגליות ירדו עם המן. (בראשית ב יב)

והעומר עשירית האיפה - סמך העומר לפרשת המן, רמז שיאכלו המן עד שיקריבו העומר. (שמות טז לו)

להודיעך - שבאכילת המן נתן להם דיעה. (דברים ח ג)

עקדה:

ובזה הודיע מעלת פרשת המן, שהיה השולחן אשר לפני ה', המאכל הנאות לכח החיוני, וגם מצד הלמודים הנלמדים בו שהוא מזון השכל, ובשר בא רק באקראי, כי רצה שיהיו מהכת השלישית שבחרו הפרישות. והנסיון שבו היה אם ישמרו המצות התלויות בו.. וזה שאמר בדברים "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שהמזון לחלק הרוחני הוא מוצא פי ה' מהמצוות התלויות בו וההערות הנלמדות ממנו... (שמות טז ד)

כזרע גד - ובאמת לא היה מן יבש כדבריהם, אלא עשוי שיוכלו ללקטו בנקל, וכששמוהו בפרור היה מתלחלח ונעשה כמין בצק ועשאוהו עוגות. (במדבר יא ז)

ספר העקרים:

וזו היתה כונת השם בהורדת המן שהיה מיד אחר מרה, כמו שפירש להם משה במשנה תורה, כי אמר "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח'), שיראה שירידת המן וכל הנסים שנעשו בו היו להראות את ישראל ולהודיעם כי שומר התורה הוא למעלה מן הדברים הטבעיים, ושהא-ל יתברך יכול להחיות את האדם זולתם וזולת לחם, ואחר שנתברר בכל האותות והמופתים שנעשו במדבר שהשם יתברך משנה הטבע לעושי רצונו ומשגיח עליהם בכל עניניהם, כל שכן שיתברר אצלם הגמול הנפשי שהוא הדבר העקרי הנמשך מן ההשגחה, כמו שהיה מקובל בידם... (מאמר ד פרק מא)

אברבנאל:

מן השמים - לא שיולד מן האויר, כי אין צורך להודיעם זאת, אלא מפאת ההשגחה העליונה, ועל כן אכילתו ההשכל האלקי ולא כתאוה החמרית. דבר יום ביומו - שלא יעשו ממנו סחורה וגניזה. למען אנסנו - שיודו בהשגחתו ויבטחו בו תמיד, ויש אומרים כדי להרגילם בשמירת המצות. הילך בתורתי - שיתעסקו רק בתורה, כבסנהדרין ג' לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. (שמות טז ד)

וראיתם את כבוד ה' - בהתמדת המן מ' שנה, וכאילו מחלק להם מכבוד שולחנו. (שם ו)

ותעל שכבת הטל - אין נראה שהטל עולה לקראת החמה, אלא עלה טל על הארץ ועליו ירד המן. (שם שם יד)

הוא הלחם - יש מפרשים שאמר להם שאין זה המן הרפואי המשלשל. ולי נראה שהוא מלשון מנה, שטעמוהו ואמרו מתנת אלקים היא. והנה ביאר אבן עזרא שאין זה הנקרא היום מאנה, ויש שהתעצמו שלא כהלכה לומר שהמן היה ענין טבעי, וכן כתב במורה, שהנסים לא יתמידו זמן רב. ונראה שגם דעתו כי המן היה ענין נסי, ויורד ומתבטל מהר... ועוד ראיות שהיה נסי, שהיום לא ירד במדבר סיני כמוהו, והמן הרפואי יורד רק בניסן ובאייר, ולא ימס וכו', ואיך ירד רק ביום ו' ולא בשבת, וירד רק במקום שחנו, ועוד. והשיבו הכופרים על כל זה בבדיות... (שם שם טז, וראה שם עוד)

איש כפי אכלו - לפי שהיה מזון אלוקי לא רצה שינהגו בו כבדברים החמריים לצבור ולעשות סחורה המונע מהשלמות. לאשר באהלו - שהאשה לא תצא מצניעות. ולא העדיף המרבה - הלוקט למרובים מעומר לגולגולת, כאילו משמים מדדו, והוא ללמד שמזונותיו של אדם קצובים. (שם טז ויח)

כצפיחית בדבש - יש אומרים שכך היה טעמו בשבת, אף על פי שלן כל הלילה. וצפיחית הוא קמח מבושל בשמן, וכלשד השמן היה אחרי תקון ובשול. (שם שם לא)

בלחם הקלוקל - קל בטבעו, והם עמלים וזקוקים למזון גס וכבד. (במדבר כא ה)

ספורנו:

והיה משנה - גם אחר ההכנה יהיה משנה, כי לא יחסר בבשול. ואמר והכינו לעורר שיזדרזו לענג שבת במטעמים, ושכל זריזותם בזה יהיה מערב שבת. (שמות טז ה)

דק ככפור - גם בהנחתו היה דק שלא היה מונח גרגיר על גרגיר. (שם שם יד)

אכלו את המן - תמורת לחם חטים וזולתו, כאמרם "בלתי אל המן עינינו". עד באם אל ארץ נושבת - אל ארץ סיחון ועוג עד שעברו את הירדן, כאמרו "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וישבות המן ממחרת". (שם שם לה)

אלשיך:

הנני ממטיר לכם לחם - ולסדום גפרית ואש, לומר שהכל לפי הכנתו של אדם, וכן אם עשיר או עני. דבר יום ביומו - ואם ירצה ללקוט כפל ימצא באוהל רק עומר אחד, לומר שאין הדבר תלוי בהשתדלותו של אדם בפרנסה, כי אם במה שנקצב אליו מראש השנה. הילך בתורתי - או יעזבנה למען קנות ממון. ועוד למען יחשבו שאין התורה הרוחנית בעבור הגוף הגשמי הראה להם שלחם רוחני יאכל איש גשמי. (שמות טז ד)

והיה משנה - וכפי שעל ידי הכנת שבת יעדיף המן לזון החומר לחם משנה, כן באלף השישי יהיה לאיכות התורה שמתפשט בגוף פי שנים מאשר הוא עתה, ומה גם באלף השביעי. ועוד רצה ללמד על ידי המן שאר עקרי הדת חוץ ממציאותו ואחדותו שהכירו על הים, ולמדו מהמן ייחודו, ושלילת הגשמיות, ועולם הבא, והשגחה, ושכר ועונש, ועוד. (שם שם ה)

הוא הלחם אשר נתן ה' - לחם רוחני המכלכל הנפש בעצם והגוף במקרה, בהיפך ללחם הארץ, ויראו זאת כאשר ימדדו באהליהם. (שם שם טו)

שבת קודש - אולי כתב ג' פעמים "קודש" נגד הג' סעודות של שבת, וה' יצוה הברכה שהעומר יספיק לג' סעודות במקום ב'. או אין המן מטלטל היום מעולם העליון לעולם התחתון, אבל הגשמים שהם מעולם הגלגלים לעולם השפל הם ברשות אחת, רשות הפירוד. (שם שם כג)

מן - רוצה לומר מקרה והזדמנות, כי אינו מתקיים, ואין לסמוך עליו, ונגד זה אמר ה' למשה שימלא ממנו צנצנת אחת, שידעו שהוא מתקיים לדורות, וה' יפרנס תמיד תופסי התורה הבוטחים בו. (שם שם לא)

בלתי אל המן עינינו - וגם אם טעמו כטעם הבשר לא נהנה בטעם, כי החוש יכזבו, ובאמת היה המן כעין הבדולח - מזין גם את העין. וטחנו - ולא היה נמס כמים, ובשלו - וגם החום לא היה מתיכו, וכל זה לומר שמחפים דברים על תאות העריות. (במדבר יא ו וז)

והנה נתן להם מן מזון רוחני המתדבק לגוף, להראות להם כי גם התורה הרוחנית המתדבקת בנפש מקיימת את הגוף, והמן נגד תורה שבכתב הנקראת לחם, ואי אפשר להתקיים עליו בלבדו בלי תורה שבעל פה הנקראת מים... (שם כ יח)

מהר"ל:

ויש לשאול, למה היו ענני כבוד על ידי אהרן והמן על ידי משה והבאר על ידי מרים. אבל כאשר תבין הדבר אשר התבאר לך למעלה, תבין אלו הדברים. כבר בארנו כי ראוי היה משה שעל ידו היה המן, שהוא פרנסת ישראל, בשביל שהיה פרנס הדור ומנהיג הדור, כי נקרא המנהיג והמלך בפרט פרנס, לפי שהוא משלים את חסרון הדור, כמו שהפרנסה משלמת חסרון האדם. ולכך משה שהיה פרנס ומלך ישראל בפרט ראוי שיהיה מפרנס וזן את ישראל עד שיהיה פרנסת ישראל על ידו... (נצח ישראל פרק נד)

על כן ברך ה' את יום השבת וגו'... ולדעת כולם הברכה היא במן, ואין הכונה כאן בלבד, רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת, שירד בשביל השבת שני עמרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים שהיה להם עומר לגולגולת, ואין הכונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצא שני עומרים, שזה היה ברכה יתירה, שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע ומצא שני עומרים, וזה ברכה, והקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו, ולכך קדושת שבת היתה גורמת שלא היה בו הוית המן, ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות הטבעית, כי הדבר הטבעי אין ראוי שתהיה לו שביתה, וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת, אבל המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת, כי אין הויה בשבת... (תפארת ישראל פרק מ)

של"ה:

והוא שרמז להם משה רבינו ע"ה באמרו "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם" וגו'. ופירושו לא היה המן מוטבע ומכוון אל מזגם שיתקיימו בו כל אותו הזמן הארוך, אבל הכונה במזון ההוא להודיע כי הלחם, אף אם שוה לטבעם ומזגם אין החיות והקיום ממנו, כי אם ברצון השם הדבק בו ומקיימם, ולהעמידם על זאת האמונה האכילם את המן שהוא מוצא פי ה', בסוד "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", והיה מתגשם והיו ניזונים בו, וכאילו ניזונים ממוצא פי ה' ורוחו ומתקיימים בו, ואלו נזונו באור עצמו שהמן ההוא תולדות ממנו, ויזכו אל העלוי בנפשם ואל הדביקות באור ההוא עד שיתקיימו בגוף ובנפש קיום נצחי... (בית דוד)

כלי יקר:

למען אנסנו הילך בתורתי - ...וכל זה נאמר על מדת הבטחון, כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה...

דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל... ומבחוץ הלא הוא במעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו... קראוהו לחם אבירים, שמלאכי השרת אוכלין אותו, אף על פי שאין אצלם אכילה מכל מקום הן נזונין מזיו השכינה, והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק, ולא היה בו שום פסולת, על כן היה נבלע באברים. ושלישים על כולו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה, כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה... ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה... (שמות טז ד)

מן הוא - יש אומרים לפי שאותיות מן הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל המאכלים שבעולם אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן, וקראוהו מן לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכרת על ידי סגירת החוטם, כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים בטל שלימותו על ידי סגירת החוטם. אמנם רז"ל אמרו שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך אמרו איש אל אחיו מן הוא, לשון הכנת מזון, רוצה לומר שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, ולא נתנו לו עדיין השם המיוחד לו כי לא ידעו מה הוא, גם לא קראוהו עדיין בשם מן רק אמרו ביניהם מן הוא, עד אחר יום השבת ואחר כך כתיב ויקראו שמו מן, לפי שבששי ירד לחם משנה וכפול, על כן קראוהו בשם מן, כי המה מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם נו"ן.

ומה שכתב ויקראו בית ישראל שמו מן, ולא נאמר בני ישראל, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק "כה תאמר לבית יעקב", ורוצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר, על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו, לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא במסכת יומא, שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו... כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים... (שם שם טו)

אור החיים:

ויאמר - אמר הכתוב "לאמר", גם התחיל לדבר נוכח וסיים נסתר "ויצא העם" וגו', יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי המן היה יורד לצדיק פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו, ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקט, והוא אומרו "הנני נותן לכם לחם" וגו', פירוש באין צורך לצאת ללקוט אבל העם יצאו וילקטו כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח. טעם שלא אמר בהתחלת נבואה זו לאמר לצד כי עדיין יצוהו פעם ב' כל הדברים...

למען אנסנו - כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון ובזה יהיו פנוים מכל, ואראה הילך בתורתי וגו'... (שמות טז ד)

וירום תולעים - טעם שהקדים וירם וגו' לויבאש לצד שהרמת התולעים תמצא במין המתוק ולא יבאש, כי אין הסרחון רגיל בדברים המתוקים כרגילות הויית התולעים, ומן זה טעמו כצפיחית בדבש, ולזה אמר וירם תולעים ולא די זה אלא ויבאש... והנה ראיתי לרז"ל שלא פירשו כדברינו, ואולי כי יסברו שעל כל פנים הגדלת התולע יקדים לה קצת מההבאשה שממנו תתהוה, הגם שלא יבאש המתוק. ובדרך רמז ירצה כי אין תולע גדל אלא מההבאש... והוא סוד גדילת תולעים מהפירות ואויר האדמה אחר חטא האדמה, והוא אומרו וירום תולעים הטעם הוא לצד ויבאש, שנעשה בו בחינת הרע שהניחו הפך מצות התורה... צא ולמד ממעשה ר' אליעזר בן רשב"י ע"ה כי תולע אחד לבד גדל באזנו לצד בחינת הרע אשר נגע שם. (שם שם טו)

אכלוהו היום - ...עוד נתכוין באומרו כי שבת טעם למה שלאחריה עז"ה ולטעם שהיום שבת לא תמצאוהו בשדה, דקדק לומר בשדה לרמוז מאמר רשב"י שאמר בזוהר כי ביום שבת ירד המזון של כל ששת ימים למעלה, ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, והוא אומרו לא תמצאוהו בשדה, אבל למעלה בו ימצא אדרבא מזון לכל ו' ימים. (שם שם כה)

הכתב והקבלה:

למען אנסנו - לתת שלמות הברור להמנוסה, שיתברר לו יכלתו אם יוכל לעמוד בנסיונו, שבכל יום ויום יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם אם יהיה להם בטחון גמור בהש"י... ויבורר לכם אם כבר הגעתם לידי מדת הבטחון הגמור אם לא. (שמות טז ד)

מן הוא - ויותר יתכן שהוא לשון חשיבות, כמו (משלי) "ואחריותו יהיה מנון", "לפני שמש ינון שמו" (תהלים מ"ב), שהוא לרש"י חשיבות שררה... כי בראותם אותו לא ידעו לכנותו בשם, לפי שהיה דבר נכבד ועינו כעין הבדולח יורד משמים, לא עלה על לבם כלל שירד לאכילה... (שם שם טו)

ויותירו אנשים - הותירו לכתחלה לנסות דברי משה, לכן אמר לשון נותר, דאלו כוונתם היה לאכול ממנו למחר היה ראוי לומר וישאירו. (שם שם כ)

וחם השמש ונמס - מה ששאר ממנו בשדה, אבל העומר שלקטו אפילו בצהרים עמד בעינו, כי אחרי לקיטתו מלבד שלא המסו עוד חום שמש, אבל נעשה מקשה שגם האש לא שלט בו, ולכן נאכל כמות שהוא, והיה טעמו כצפיחית בדבש... (שם שם כא)

מלבי"ם:

הנני ממטיר - הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד... הלחם מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית... ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה. ד', הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (שמות טז ד)

ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה - ופרשת בהעלותך כתוב וברדת הטל על המחנה... רק שפה דבר בעת שירד השליו, ושם דבר מעת שנפסק השליו, שלכן התאוו תאוה אל הבשר, כי בעת שירד השליו שאז עלתה השליו ותכס את המחנה, לא היה אפשר שירד המן על המחנה, לכן ירד המן סביב למחנה, ושם שמדבר מעת שלא היה השליו ירד הטל והמן על המחנה... וזה חסרון א' שעל ידי השליו הוצרכו לצאת אל המדבר ללקט, ועל זה אמרו ז"ל ביומא שהצדיקים ירד להם המן אל פתח בתיהם וברשעים כתיב ויצא העם ולקטו. (שם שם יג)

ותעל - החסרון השני שהיה להם על ידי השליו, שכל זמן שהמן ירד במדבר ירד המן תחלה ועליו היתה שכבת הטל לכסותו, כי המדבר הוא מקום השעירים והחיצונים, והיה צריך שירד המן באתכסיא... ג', שבעת שהיה השליו שאז היה המן מכוסה מן הטל לא יכלו ללקוט את המן בעמוד השחר, כי היה מכוסה מן הטל, והוצרכו להמתין עד שעלתה שכבת הטל. חסרון ד' שבעוד שהיה המן מכוסה מן הטל עת שהתחיל שכבת הטל לעלות עלה גם קצת מן המן עמו... נמצא שהשליו היה הסבה שהחלקים הרפוים והלחים של המן שהם היו יותר טובים בטעם וקלים לאכול עלו למעלה, ולא נשאר למטה רק הנקפא ונקשה שהוצרך לטחנו ברחים או דכו במדוכה. וכן אמרו חז"ל ביומא שרק לרשעים הוצרך לטחנו ברחים, כי לצדיקים אחר שפסק השליו לקטו המן הדק מחספס שאין צריך טחינה. ובזה למד דעת את העם גם לדורות הבאים, שכל זמן שלא ירדוף האדם אחר המותרות תבא לו פרנסתו בלא יגיעה... שנית שהמסתפק במועט יזמין לו ה' פרנסתו באתגליא על ידי השגחה גלויה, אבל אם ירדוף אחרי המותרות קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, כי אז ההשגחה מתעלמת ונעזב אל הטבע והמערכה... ג', המסתפק במועט ימצא מזונותיו בעלות השחר בבקר השכם ולא יצטרך לבטל זמן קריאת שמע ותפלה... ד' שהמבקש מותרות גם פרנסתו הקצובה מתחסרת, כי לפי מעוט בטחונו יתמעט פרנסתו... (שם שם יד)

וילקטו - על ידי קצף משה לא לקטו אחר כך בכל בקר רק איש כפי אכלו, כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיר חצי העומר לא לקט למחר רק חצי העומר, אחר שהראו שדי להם בחצי העומר... עוד היה להם עונש ב', וחם השמש ונמס - שאחר שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה רק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה. והיה הלמוד בזה שמי שרודף אחר ההון לא יתקיים בידו. (שם שם כא)

ויקראו בית ישראל - כי תחלה הזכיר שאמרו איש אל אחיו מן הוא, וזה היה בטעות, שחשבו שאינו ראוי לאכילה אם לא על ידי הכנה, ומשה הודיעם שאין צריך הכנה כי אין בו פסולת, אולם עתה שקבלו מצות שבת ונודע להם כי שבת מכין את המן לכל השבוע, וכן שמכינים אותו בשבת בשחקים, קראו את המן שיורד בשבת בשם מן, על ההכנה שנעשה בו למעלה, ועל שהוא מכין מזון לכל השבוע.

והוא כזרע גד לבן - כבר אמר בבהעלותך "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח", ושם מדבר במן שירד בכל השבוע, שהיה כזרע גד ושאינו לבן רק עינו היה כעין הבדולח, ששקוף ונראה כמין הזכוכית. אבל והוא, המן שירד לשבת, היה כזרע גד שהוא לבן, שמורה על הרחמים שמתגברים ביום ההוא. ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע שהיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחית בדבש, נוסף בו מתיקות לעונג שבת. וחז"ל אמרו לנערים כטעם לשד השמן, לזקנים דבש, כי קדושת השבת מתיחסת לזקנים שקנו חכמה ואצלם תמיד שבת... (שם שם לא)

והאספסוף - אקדים הקדמה אחת, כי המן היה בו שני ענינים, שמצד היותו לחם ומזון להשביע רעבים מבואר שהיה דבר גשמי ומין מזון טבעי ירד אל האיצטומכא ויתפעל מארבע כחות אשר לכח הזן שבנפש הצומחת... אמנם מצד שהיה יורד מן השמים יחויב שיהיה דומה כתולדות השמים ויהיה בו ענין רוחני מתיחס אל שרשו אשר משם לוקח, ועל כן אמרו חז"ל "לחם אבירים", לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, ומזונם ההשגה השכלית... וזה הדבר עצמו היה במן, שעם היותו בעצמותו מצד שרשו מן השמים, דבר נשגב רוחני והשגה שכלית אשר ירדה עמו מלמעלה, שבו השיגו הנביאים שבאותו דור רוח הקדש ודבר ה', וכמו שאמרו חז"ל על "דבר יום ביומו" שההלכה המתחדשת בכל יום למעלה ירדה ונשתלשלה עם המן אל חסידי ישראל למטה, וזה מליצה על השגה שכלית או שפע נבואית שהשיגו עמו... מכל מקום יען ירד למטה לארץ אל בני אדם להשביע רעבונם היה מוכרח להתגשם ולהתעטף במזון גשמי ממש, ונשאר ענינו כמו שהיא התורה בשני חלקיה, החלק הפשטי והסודי... שהמון בית ישראל אשר לא השיגו מאומה מדבר ה' ושפע השכלית אשר היתה נעלמת כלחם הנבחר הזה לא היה להם המן רק לחם לשבר רעבונם, בשלוהו בפרור ודכוהו במדוכה וכו', אבל הצדיקים אשר השיגו הרוחניות שבתוכו ושפע השכליית והנבואית אשר הוא נשמה אליו היה להם מזון רוחני מתיחס למזון הנפש לבד... שירד להם אל בתיהם שהשיגו באהליהם השפע האלקית שירד עמו, ועם דבר הרוחני לקחו גם מזון הגשמי שהיה טפל אליו... 

וכל אלה הדברים מבוארים לפי דעתי בפרשת המן... שעל חלק הרוחני אמר והנה על פני המדבר, כי זה לא הונח על הארץ רק היה ענין מיוחס לעל פני המדבר, משוטט למעלה מן הענין הטבעי. והיה דק מחספס, שהוא כנוי לצורתו הרוחני, ועל השני אמר דק ככפור, שהכפור הוא דבר מקשי הנעשה על ידי המים הנגלדים מני קרח, כן נתגשם צורת המן ונגלד מצד רדתו על הארץ וקבל צורתו הגשמית... (במדבר יא ד, וראה שם עוד באורך)

רש"ר הירש:

והכינו את אשר יביאו - כמות המזון שיביאו הביתה לא תיראה להם גדולה מן הרגילה, הם יכינו אותה לצורך היום, ורק אז "והיה משנה"... יתאמן העם לבטח בה' בענינים הפעוטים, כביכול, שבכל יום ויום, וייווכח לדעת כי עינו שלהקב"ה על כל בריותיו ועל כל בית ובית. שיעור המזון הכפול ביום הששי יוכיח להם כי ה' יספק גם את הצרכים הנובעים מן הדרישות המיוחדות של תורתו. (שמות טז ה)

ותעל השליו - השליו נזרק לפניהם, ובשביל המן הוצרכו לעמול מעט. ותעל שכבת הטל - אינו רגיל במדבר, נראה שהשכבה הראשונה היתה כדי לחזק את החול, והשניה כדי לנקות את המן מדבר שדבק בו בירידתו. והנה - המן היה שקוף ולא נראה מיד לעין. (שם שם יג ויד)

הניחו לכם למשמרת - מה שאנו אוספים עבור המצות אינו נרקב. אכלוהו היום - על ידי הרמת ההנאה הגופנית לשרות ה', ה' מתקרב אל האדם. לפי השקפת היהדות ה' שמח בשמחת ברייתו הקטנה, האדם... (שם שם כג וכה)

העמק דבר:

דבר יום ביומו - ...אבל בא ללמדנו שדין של האדם בהשגת מזונותיו לפי זכותו יבא ביומו ולא יאוחר, שהרי ידוע מספרי פרשת בהעלותך וגמרא יומא שנשתנה המן באופני הגעתו לפי זכות האדם, ואמר ה' שאותו הדין לפי המעשים יהיה ביומו, ולא כמו לדורות שבא בסתרי הטבע, שאין דינו של אדם נגלה באותו יום... (שמות טז ד)

דק מחוספס - ראוי לדעת שיש להפליא בלקיטת המן, שירד לאדם גדול עומר ולקטן בן שלש עומר ועוד... אלא הישוב על כל זה הוא, שהמן שהיה כזרע גד, היינו זרע פשתן שהקרום מלמעלה ובתוכו מלא גרעינים, וכך היה יורד המן, אבל יש מהם שהיו מלאים הרבה, ויש מהם מעט ויש מהם ריקנין ולא נאכל אלא הקרום העליון הדק מאד, וזה דקאמר דק מחספס, שהיה הקרום הדק כמו תיבה, ויש מהם דק ככפור אשר תוכו ריקם, ואפשר לעשות מהרבה כפור מלא קומץ אחד. והיה בדרך השגחה יורד לכל אחד לפי אכלו, ולקטן היו ריקנים לגמרי אבל לפי המדה בלקיטה היה לכל אחד עומר... (שם שם יד)

לכם לאכלה - האי לאכלה מיותר, מכאן דרשו במכילתא א"ל המן הזה שאתם אוכלים נימוח באיבריכם, פירוש לא כלחם חול שאין נכנס לגוף אלא העקר שבו, והפסולת נזרק ויוצא מן הגוף, אבל זה הלחם כולו לאכלה, ומכל הנאכל נעשה דם ונפש ולא היה בו פסולת. והנה לפי הדרש במסכת סוכה ל"ט גבי פירות שביעית, דכתיב לכם לאכלה ולא לסחורה, אפשר לפרש גם כאן הכי... (שם שם טו)

איש לאשר באהלו - לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ. (שם שם טז)

איש אל יותר - ...דמשום דדרך ארץ להניח פיאה באלפס, כדאיתא בעירובין נ"ג, ואם כן מי שהוא בעל דרך ארץ מותיר מצד הרגלו מעט מן הצורך למאכלו, על זה הזהיר משה דכאן לא יניח פיאה... (שם שם יט)

לחם משנה שני העומר - כפל לשון, מכאן למד ר"א במכילתא דלחם משונה במראה ובטעם, אבל ר"י אומר זה לחם כפול כמשמעו, והא דכתיב כפל לשון ללמדנו שירדו שני העומרים כאחד, לא עומר אחד על ששי בשבת ואחר כך עוד עומר על שבת קדש. ובא ללמדנו שרשאים היו להניח שני העומרים על שבת קדש, ומכאן למדו חז"ל ברכות ל"ט דשבת בעי לחם משנה, דאי מפשט לחוד אין למוד, שהרי קאי על ערב שבת ושבת קדש... (שם שם כב)

ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת - ...אלא כך אמר משה, שאי אפשר לאכול בשבת אלא מה שהוכן על שבת קדש, אבל אם לא הוכן ואם כן של ערב שבת הוא, אי אפשר להניחו על מחר, ויהי כמו בכל יום שמתקלקל הנותר למחר, ולמד זה משה ממה שאמר ה' "והכינו את אשר יביאו", דוקא אם יכינו... (שם שם כג)

שפת אמת:

בפסוק ראו כי ה' נתן לכם השבת וכו'... פירוש כי השי"ת משפיע תמיד שפע ברכה להנהגת כל העולמות, אך מצד חסרון המקבלים צריך להיות שינוי מצד הקבלה, מבחינה שהיה בעת השפעה, ולכן צוה ה' והכינו וכו', להיות בשבת השפעה עליונה בלי השתנות, וזהו המדרגה ניתן רק לבני ישראל... ואמר ראו כי בימי המעשה יש הסתר על ידי הפסקות המקבלים, ובשבת אין הסתר, לכן ראו מאחר שה' נתן לכם השבת והסיר המחיצה המפסקת, אם כן ראו מה לעשות. (בשלח תרל"ח)

בפסוק ויצא העם ולקטו וכו', בלי ספק נתרוממו גופות בני ישראל להיותן ניזונים ממאכל מלאכי עליון, ויצא העם ממש מהתלבשות הגשמיות, ונזככו גופם להיות כמלאכי השרת, וזה היה נסיון שבחן השי"ת אותן אם יהיו ראוין לקבל התורה. והראה לנו שלא יאמר אדם שהוא בתכלית הריחוק על ידי חומר הגוף, שהרי רואין שגם גופות בני ישראל יכולין להתרומם להיות כמלאכי השרת. והגם שהיה רק לדור המדבר... שתחילת נתינת התורה לא היה יכול להיות רק בהזדככות החומר, אבל ממילא גם בדורות אחרונים יכולין שוב לעורר מדרגה הראשונה... (שם)

בפרשת המן הנני ממטיר וגו' למען אנסנו וגו', כי היה אכילת המן הקדמה לקבלת התורה, וזה היה התרוממות גופם של בני ישראל עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין, אם כן היה גופם מזוכך מן הגשמיות, כי קודם החטא של העגל היו בני ישראל מוכנים לקבל התורה בקדושתה למעלה בשמים, ואז היה המדרגה כדעת ר' גמליאל, כל שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש, ואחר כך אחר החטא נפסק הלכה והעמידו תלמידים הרבה, היינו שיתקדשו הגופים אחר כך על ידי התורה. ורמז לענין המן, דאיתא במשנה אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח, והמן היה קמח שקודם התורה, אחר כך הכניסה לארץ ישראל ואכלת ושבעת וכו', בחינת לחם מן הארץ היה הקמח שאחר התורה... ולחם מן השמים הוא שורש המזון קודם שבא לעולם הזה... ולכן פירש ראו כי ה' נתן לכם השבת, כי היו דבקים בשורש העליון וראו בעין בחינת השבת, לכן ניתן להם ביום השישי לחם יומים, כי בהטבע אין ניכר הפרש בין ימי המעשה ליום השבת, אבל לאשר המן היה למעלה מהתחלקות השפע לעולמות הנפרדים לכן ניכר שם השינוי ולא ירד המן בשבת. (שם תרמ"א)

לפרשת המן, לחם מן השמים, במדרש לכו לחמו בלחמי. פירוש שדור המדבר היה הלחם שלהם מבחינת התורה ממש, ונקרא לחם מן השמים, והיה מעין הכנה ראשונה... לכן אחר יציאת מצרים היו בני ישראל מוכנים לעץ החיים, כמ"ש אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם, וניתן להם לחם שמלאכי השרת אוכלין... (שם תרמ"ה)

בפרשת המן... ויש לדייק כי בפרשת המן היה הכל בבחינת ראיה, כמ"ש ויראו בני ישראל וכו', ראו כי ה' נתן לכם השבת, ולכן לדורות כתב גם כן מלא העומר וגו' למען יראו את הלחם. ובפרשת תשא כתוב בשבת קדש "לדעת כי אני ה' מקדישכם", כי הנה שבת סהדותא איקרי, כי בני ישראל מעידין בשבת קדש על הבורא ית', ויש עדות בידיעה ובראיה, כמ"ש "או ראה או ידע", וידיעה היא למעלה מן הראיה... ובכאן בעת המן נזככו גופות בני ישראל וזכו לבחינת הראיה, ואחר כך נתעלו יותר לבחינת ידיעה. לכן כתב כאן "כי לא ידעו מה", ויתכן כי אחר כך זכו גם כן לידע מהות המן, כדכתיב "למען הודיעך כי לא על הלחם" וגו'... (שם תרמ"ו)

בענין המן דכתיב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו', פירוש שכל המזון בצירוף הארה ממוצא פי ה' שמעורב בהלחם, ולכן כפי מה שנתעלו דור המדבר ניזונו ממאכל רוחני שהיה קרוב יותר לכח מוצא פי ה' דוקא שהיה מתלבש בלבוש גשמי... והמן היה מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, והם היו בתכלית הדקות שהיו סמוכין להשבת, וכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה" וגו', יתכן לרמוז על י' דברים שנבראו בין השמשות, וכתוב בהם טוב מאד... ולכן יתכן לומר כי בעונג שבת יש בו מעין טעמי המן, כי צנצנת המן נגנז, היינו שנשאר ממנו משהו לדורות, ואמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, וכי חס ושלום אין לדורות אלו חלק בתורה, ולכן נאמר שבשבת קדש זוכין בני ישראל להיות בכלל אוכלי המן... (שם תרמ"ז)

עוד לענין הנ"ל, דכתיב בפרשת המן ראו כי ה' נתן לכם השבת, כי אכילת המן היה רוחני כמלאכי השרת, והמן נברא בערב שבת כמ"ש חז"ל, כי כל העולם ניזון מהשפעת השי"ת, אך שנעשה התלבשות בטבע, ולכן הוא מצומצם במדה וגבול, אבל קודם הצימצום נמצא הכל בנקודה אחת, לכן לא העדיף המרבה וכו', ולכן נשתנה לכמה טעמים כמ"ש חז"ל לשד השמן - מה שד מתהפך לכמה גוונים, כי כשבא שבת לא נעשה להם גופים והם רוחות בלי צימצום הגוף, לכן משתנים, וכמו כן המן שלא היה בו צימצום היה מתהפך... (שם תרמ"ח)

בפרשת המן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים איתא המן בזכות משה, כי המזון הבא מן הארץ הוא על ידי שינוים ומורכבים מדומם וצומח, אבל המן הוא השפע הבא מן השמים בלי שינוי, וכן הוא בחינת משה רבינו ע"ה משה משה בלי פסיק... וז"ש כזרע גד לבן, כי לבן הוא בלי שינוי גוונין... ולכן מתיחס אל השמים כי צבא השמים אין מקבלים שינוי, ובני ישראל אחר יציאת מצרים נעשו כמלאכים שאין מקבלין שינוי, שעיקר השינוים באים מן הגוף... ולכן דרשו לחם אבירים שנבלע באברים, שגם אחר אכילה לא נשתנה המן להיות פסולת ככל מאכל ונבלע כמו שהוא, ולכן אחר שנפלו בני ישראל ממדריגתם טפלו על המן שהוא לבן, לפי שנעשו בני השתנות ויצאו מבחינת לבן הנ"ל... (שם תר"ס)

בפסוק ועתה נפשנו יבשה, כי הנה באלשיך פרשת בשלח ביאר איך המן נתן חיות לגוף, כמו שנמשך ממזון הגוף חיות אל הנפש על ידי התקשרות נפש בגוף, מובן מזה כי מזון הנפש יכול לקיים הגוף גם כן. ובאמת נראה שהכל הוא לפי מצב האדם, אם הגוף טפל אל הנפש ניזון הוא במזון הנפש... ומשה רבינו ע"ה היה מדריגתו בחינת התורה שהוא הרוח ממללא, ולכן המשיך להם מאכל המן להיות מזון הרוח מעמיד גם הנפש, וכשנפלו קצת מזו המדריגה אמרו נפשנו יבשה, כי לא היה בטל כל הנפש אל הרוח... (בהעלותך תרמ"ז)

והנה כתיב כמתאוננים רע... אבל עתה אין הנפש בטוב רק על ידי הדעת, ואכילת לחם מן הארץ הוא הדעת המברר בין טוב ורע ובורר אוכל מתוך פסולת... אבל לחם מן השמים הוא בלי פסולת... והמן לחם שמלאכי השרת אוכלין והוא חומר פשוט, רק כשהשפע בא בכח הקרקע מורכב הוא מד' יסודות, אבל כשקיבלו מן השמים שהוא חומר פשוט לא היה בו פסולת, לכן כתיב לבן, וכתוב תופל ולבן, שתפלו על המן שהיה לבן, פירוש לבן הוא פשוט שמקבל אחר כך כל הגוונין, אבל באמת הנפש צריך בירור הנ"ל, וז"ש נפשנו יבשה... אכן בדור המדבר כתיב אני אמרתי אלקים אתם, והיו מוכנים להתדבק בעץ החיים. והנה ארבעים שנה היו ניזונים מן המן, שביציאת מצרים נעשו כבריה חדשה, וכמו תינוק יונק משדי אמו קודם שיש בו כח לעכל המאכל לברר אוכל מתוך פסולת, כן בני ישראל כתיב שני שדיך וכו', שבזכות משה ואהרן נזונו מלחם מן השמים, שעוד לא היו בכח לברר לחם מן הארץ. ואם היו נמשכין אחריהן בתמימות היו מתקנין כל חטא האדם, אבל הם היו מתאוננים על חסרון בחינת הבירור עץ הדעת טוב ורע שניטול להם... והמן היה למעלה מבחינה הנ"ל, לכן כתיב ביה לא ידעו מה וגו'... (שם)

בפסוק ותקצר נפש העם בדרך, כי מו"ז ז"ל אמר על אמרם "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", לא היו דברי שקר, רק כי המן היה מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו, ועתה ירדו ממדריגה זו, והתחיל דור באי ארץ וגו', וזה מאמר ותקצר נפש העם, כי יש נפש ארוך וקצר כידוע למבינים, ודור המדבר היו למעלה מהטבע... (חקת תר"מ)

בפסוק ויאכילך את המן וגו' כי לא על הלחם לבדו, דקשה כי סדר הבריאה הצומח מכח הדומם, וכן הבעל חי ניזון מהצומח... ואיך אכלו בני ישראל המן, והיה לכאורה חסרון להבריאה דומם צומח חי, אבל האמת הוא כי לכל הברואים יש שורש למעלה, ובודאי המן שהוא רוחניות המזון היה נמצא בו שורש דומם צומח חי, והכלל כי כפי עמידת האדם כך נמשכו אחריו כל הברואים, כי הוא נקרא עולם קטן שכולל את כולם, וכשהוא בגשמיות צריך לאכול דומם צומח חי בגשמיות, וכשהיו בני ישראל במעלה עליונה היו כלולין בהם שורשי דומם צומח חי כנ"ל, וז"ש על כל מוצא פי ה', פירוש שאדם כולל שורשי הברואים כולם גם ברוחניותם עד שורש הראשון, שהרי כולם נמשכו ממוצא פי ה'. (עקב תרל"ח)

בפסוק ויענך וגו' ויאכילך את המן וכו', הענין דיש בחינת מוח לב כבד, כדאיתא שהכבד מקבל מקודם המאכל ואחר כך הלב מוציא חלק הדק, אחר כך מעלה הלב חלק היותר דק אל המוח... ובני ישראל בכח המתנות שנתן לנו הקב"ה יכולין לברר ולהוציא פנימיות המזון, וארץ ישראל מוכנת לזה, וכל אלה הדברים שמזכירין בברכת הארץ הם תיקונין שעל ידיהן יכולין לברר בירור אוכל מתוך פסולת, על ידי ברית ותורה וארץ חמדה... אכן המן היה בחינת לחם מן השמים, ונראה שהוא סועד המוח והוא היפך מזון הגשמי, שבא דרך כבד ולב אל המוח, והמן אדרבא סועד המוח ונמשך ממוח ללב ולכבד מלמעלה למטה, שהוא לחם מן השמים, ורמז לדבר דכתיב "עומר לגלגולת"... ולכן כשנפלו מבחינת הנשמה ונתגשמו קצת התלוננו על המן, לכן כתוב ויענך, כי אכילת המן היה בבחינת עוני ממש כמו תענית... (שם תרנ"ב)

שם משמואל:

במדרש רבה (פרשה מ"ח) מאיזה זכות זכו ישראל שניתן להם מן במדבר, בזכותו של אברהם שאמר לושי ועשי עוגות... וכמ"ש הרב בלקוטי תורה שיש במאכל ענין שהוא עוד גבוה מן האדם, על כן נותן חיות באדם, ומכל מקום אין המלאכים שהם רוחניים מקבלים תועלת מן המאכל הגשמי שחומר המאכל מפסיק, ואין ענינם לברר כידוע, אך במה שקבלו תועלת מסעודה זו מוכרח לומר שגם חומר המאכל נזדכך. ויש לומר שהוא מחמת טובת העין ומצות הכנסת אורחים שנעשה באמצעות המאכל קנה המאכל בעצמו מעלה ונזדכך... (וירא תרע"ה)

ולפי האמור יש ליתן טעם מה שהיה זה מאכל למלאכים, דבתנא דבי אליהו איתא שלא היו נראים כאוכלים אלא שאכלו ממש, דהנה מלאכים אין בהם אכילה אלא שניזונין מזיו השכינה, ומכל מקום אמרו ז"ל (יומא ע"ה) שהמן היה מאכל מלאכים, והטעם שענין הבירור אין במלאכים, וכל ענין האכילה הוא לברר חלקי הזן מן המאכל והפסולת תדחה לחוץ, על כן אין ענין אכילה שייך במלאכים... אך המן שלא היתה בו פסולת כלל, ותדע שאוכלי המן לא הוצרכו לנקביהם, ונראה שגם תיקון לא היה צריך כלל... על כן שוב הוא מאכל גם מלאכים... (וירא תרע"ח)

ונראה לפרש על פי דברי הזהר הקדש... ופירש האר"י ז"ל שאין החיות מהלחם לבדו כי אם מחמת מוצא פי ה' שנמצא בלחם, ועל כן תיקון המאכל שיהיה ראוי לאכילה הוא הכנה לחול עליו חלקי הרוחניות שהם מוצא פי ה'... וכענין זה יש לומר באברהם אבינו ע"ה, כי מצות הכנסת אורחים שגדולה מקבלת פני השכינה זה המשיך לתוכו של המאכל, ונמצא שהיה במאכל רב חלקו הרוחניות, ועל כן תמצא שבאמצעות המאכל המשיך את כל באי עולם לתחת כנפי השי"ת... ועל כן המתין בתיקון המאכל עד שקיים מצות הכנסת אורחים שהכניסם בביתו, ובזה יובן איך היה המאכל הגשמי הזה למאכל מלאכים... ועל כן בזכות זה של אברהם אבינו ע"ה שהמשיך כל כך רוחניות לסעודתו עד שגבר הכח הרוחני עד שנעשה רוחני ראוי למלאכים, לעומתו נתן הקב"ה מן לישראל שהוא כולו רוחני, אלא שנתגשם שיהיה ראוי למאכל בשר ודם הגשמי... (בשלח תער"ב)

ונראה דהנה אמרו ז"ל (תענית ט') מן בזכות משה, עוד יש לדקדק דכנראה מהכתוב נאמרה פרשת המן בשבת, וביום הראשון התחיל המן לירד, ובודאי לא היה זה במקרה... ולפרש זה נראה דהנה ידוע דאכילת עץ הדעת טוב ורע הביא טבע זה של עירוב טוב ורע בכל הנבראים, ואיתא במפרשים שהביא כח התאוה מלשון "והאדם ידע". והנה במן כתיב "וידעתם כי אני ה' אלקיכם", נראה מזה שהמן הביא טבע זו באוכליו, לדעת כי אני ה' אלקיכם, היפוך אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהביא ידיעה מעורבת טוב ורע, ואכילת המן הביאה ידיעה זכה וברורה וטובה לדעת את ה', והטעם מפני שהיה מאכל בלי פסולת. ובזה יש לפרש את הכתוב "התאוו תאוה", ופירשו המפרשים שהתאוו שיהיה להם תאוה, שהמן לא הוליד תאוה כשאר המאכלים, והוא הדבר אשר אמרנו, שהיה היפוך מעץ הדעת טוב ורע... אך הפירוש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלדברים הגבוהים מאד אי אפשר לשום נברא לזכות בהם אלא על ידי סור מרע, כי לעומת שהאדם סר מהפחיתות בא לעומתו למעלות רמות... כן נמי היה ישראל התאוו למעלות רמות שידעו שאי אפשר להגיע להם אלא על ידי סור מרע, והרי הם היו נעדרי התאוה ולא היתה להם רבותא להיות סור מרע, ושוב אין להם במה לזכות, על כן התאוו שתהיה להם תאוה למען יסורו ממנה ויבואו לעומתה למעלה הרמה שביקשו. קיצור הדברים, שהמן היה מאכל נקי בלי פסולת, ולא הוליד בנפש אלא תכונות טובות לבד, ואולי זה נמי הענין שלא הוצרכו לנקביהם מפני שהיה בלי פסולת.

והנה ידוע שעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, וכמו שהמן בעולם הוא בריאה בלי פסולת, כן נמי היא שבת בשנה, שהיא זמן נעדר הפסולת, ומשה רבינו ע"ה בנפש... וכל שלשה אלה מן ושבת ומשה הם היפוך מעץ הדעת טוב ורע, שהכניס טבע של תערובת טוב ורע בכל הנבראים, הן בעולם, הן בשנה שהוא הזמן, הן בנפשות. ולפי האמור יובן מה שבשבת נאמרה פרשת המן, כאילו שבת היא הגורמת להמן שיהיה בזה העולם. אך לפי זה היה צריך להיות המן רק בשבת... על זה אמרו מן בזכות משה שבאמצעות משה זכו ישראל להיות בימי החול נוטלין הארה משבת, והיה להם המאכל אף לימי החול. ולפי האמור היה בדין שאוכלי המן יוליד בהם טבע להיות נעדר תערובת טוב ורע, וממילא בלתי אפשר היה להם לבוא לידי חטא לעולם, ומטעם זה נאמרה להם תיכף פרשת השבת, היינו שידבקו גם בימי החול בקדושת שבת... אך משה בענותנותו היתירה והיו ישראל חביבין בעיניו מאד, וחשב את כולם ליתרי המעלה ממנו, שבעצם הם ראויים למן ואינם צריכין שיהיה להם המן באמצעותו ובאמצעות שבת, ולא עלה על דעתו שתהיה אכילת המן תלויה בשבת, על כן לא היה אץ לאמור להם מצות השבת תיכף, והמתין עד שעת המעשה שיהיו רואין שינוי ונס בו ויקבלוהו ברגש יותר, וזה גרם שלא היה להם המן כל כך למאכל שיתהפך בקרבם ויגרום להם תכונה טובה לבד בלי תערובת רע כלל, ועל כן באו לחטא, "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר", "יצאו מן העם ללקוט", ועל כן היה משה הגורם בזה ונתגנה עמהם כנ"ל. (בשלח תרע"ד)

ונראה דכמו בשבת דלאו לכולם יחד השבת קולטתם, אלא כפי מסת ביטולו להשי"ת, ומי שטרח בערב שבת וכו', כן היה ענין המן שהיה מזין כפי מסת ביטולו להשי"ת, והוא כמו בהמתו של כהן שאוכלת בתרומה, וישראל הם בהמתו וחיתו של הקב"ה, כברש"י (תהלים ס"ח י"א) כנסת ישראל קרויה בהמתו וחיתו של הקב"ה, על כן הם ראויים לאכול המן שהוא מאכל מרומם, אבל לאו כל אפין שוין, וכן טעמו של המן לא היה לכולם בשוה... ולפי האמור אותן טענת המתרעמים על המן שתפלו על המן שהוא לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, כי להמתרעמים שהיה חסר להם הביטול להשי"ת לא היה כל כך מזין, והיה קל על לבם ולא היה כל כך משביע, ומורה עליו מראהו שהוא לבן גבוה מכל המראות כנ"ל. (שם תרע"ז)

...ונראה דהנה אמרו ז"ל מן בזכות משה, דכתיב "לחם אבירים אכל איש", אין איש אלא משה, משמע שהמן בעצם היה מאכל משה רבינו ע"ה וכל ישראל היו אז אוכלי שולחנו. ובטעמו של דבר נראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי שם של דבר מורה על מהותו, ומשה רע"ה היה כל כך מרומם שבלתי אפשר היה להיות לו שם מורה על מהותו, וכל ענין שמו איננו אלא שלילה, היינו שהוא מסולק מן החומר... והנה מאכלו ומזונו של נברא צריך להיות נאות לפי מזגו, עד שדבר שהוא מזון לבעל חי זה איננו מזון לבעל חי זה, ומזון ליתר בעלי חיים איננו מזון לאדם. ועל כן משה רע"ה שאין לתאר ולצייר מהותו אלא בשלילה, היינו שאיננו חומר אבל לא מה שהוא, היה צריך לו למזון נמי דבר שאין מהותו נתפסת בשם, וזהו מן, "כי לא ידעו מה הוא", והיינו שלא יכלו לעמוד על מהותו להתפיס בו שם, וזהו מן בזכות משה.

ונראה שדוגמא דידיה היא שבת שאינה נתפסת בשם, כמו המועדים שיש לכל אחד שם מורה על מהותו, אבל שבת לרגלי רוממותה אין לעמוד על מהותה לכנות לה שם אלא בשלילה, היינו שאיננה יום מלאכה... ולפי האמור מובן התיחסות שלשה אלה יחד, משה רבינו ע"ה, שבת ומן, והם בעולם שנה נפש, מן בעולם, שבת בשנה משה רבינו ע"ה בנפש. ובאשר כל הבריאה תלויה בנפש, על כן כמו שהמן בזכות משה, כן נמי שבת, כמו שאנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו"... (בשלח תרע"ט, וראה עוד דור במדבר-באר לכאן)

ומכל מקום קושיתנו עדיין אינה מתורצת, שכל מה שהיו רוצים להתוודע על ידי מריבת הים היה נודע להם על ידי תלונות הלחם... ונראה שכך היה ענין המן שמהותו מתרוממת אשר לא ידעו ממנו אפילו האבות הקדושים, על כן אין לעמוד על מהותו שיקרא שם לפי מהותו, אלא נקרא על שם שהוא מזון.

ויש לומר שזה בא ללמד כפל הקריאה של שמו מן אחר השביתה של יום השביעי להורות על ענינו שהוא מתדמה ליום השביעי שנקרא שמו שבת, דאילו מן הפעם הראשונה היה אפשר לומר שבראיה הראשונה שראו אותו עדיין לא עמדו על מהותו, אבל אחר כך הבחינו ועמדו על מהותו, לזה כפל הכתוב שמו אחר שביתת השביעי, שכבר אכלו אותו שבעה ימים וראו כל ענינו וכל הנסים שנעשו בו, מכל מקום לא היו יכולים לעמוד על מהותו, ועדיין נקרא על שם שהוא מזון ולא על שם מהותו, וכעין שם שבת... (בשלח תר"פ)

ולפי הדברים האלה יש לפרש נמי ההפרש שבין אוכלי המן לשאר המאכלים, ששאר המאכלים החלק הרוחני הוא מוטבע בחלק הגשם, אך המן הרוחניות שבו לא היתה מוטבעת בהגשם שבו, על כן לא היה מגשם ולא היה מביא שום תכונה רעה בנפש, אדרבה היה מפקח השכל, כמ"ש האבן עזרא, ובודאי לאו בשכל בלבד מיירי אלא כל הבחינות הרוחניות נקראו בשם שכל...

והנה בש"ס יומא ע"ה לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם... ופירש הרמב"ן (שמות ט"ז ו') שהענין שאמר ר' עקיבא הוא שקיום המלאכי השרת הוא בזיו השכינה וכו', והמן הוא מתלדות האור העליון שנתגשם ברצון השי"ת... ור' ישמעאל תפסו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדות האור, שהרי קיומם באור העליון עצמו. ולפי דרכנו יובנו דברי ר' עקיבא, שהרי אף שנתגשם המן, מכל מקום אין חלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם כלל, ועל חלקי הזן שבו שפיר יצדק לומר שהוא מאכל מלאכי השרת, אלא שאדם האוכל את המן לוקח את חלקי הזן על ידי אמצעי והוא גשם המן, ומלאכי השרת אין צריכין לאמצעי זה. הא למה זה דומה לשני בני אדם אחד אוכל בכף ואחד אוכל בידיו, ושניהם אוכלים מאכל אחד, שלא נוכל לומר שיש שינוי במאכלם, כי הכף איננו מחלק המאכל אלא אמצעי להוביל את המאכל לפיו, כן הוא בענין אוכלי המן, שגם המן אינו מתאחד עם חלקי הזן שבו אלא אמצעי שחלקי הזן יבואו לקרבו, ואינו דומה לשאר מאכלים שחלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם ונעשים הוא והם דבר אחד.

ועל כן אברהם אע"ה שהמשיך למאכל שנתן לפני אורחים זיו עליון בלתי מוטבע בגשם המאכל, היה כענין המן, על כן היה נמי מפקח השכל, ועל כן היה כח במאכל זה לעורר את האוכלו להכיר את מי שאמר והיה העולם...

ולפי זה יובן למה היה המן בזכות אברהם, שאמר לושי ועשי עוגות, שהיה מכין מאכל כעין זה למלאכים ועם זה יובן הא דצר קלסתר פניו של משה דומה לאברהם אבינו, ואמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, דהנה קטרוג המלאכים שאמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, היינו שהתורה כמו שהיא בטהרתה בעולם עליון אי אפשר לבשר ודם לקבלה אלא בלבושא דהאי עלמא בדברים הנוהגים בזה העולם... על זה אמר להם אי אתם בושין מזה שאכלתם אצלו, היינו שאף מאכלו הגשמי שהמשיך בו רוחניות לא היתה הרוחניות מוטבעת בהחומר עד שהיה מאכל לכם, ומכל שכן התורה אף שתשכון למטה בלבוש ענינים גשמיים לא תהיה מוטבעת בהלבוש אלא עומדת בטהרתה... (יתרו תרע"ד)

וזה הענין היה נמי במצרים, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, שישראל לא היה עוד כחם יפה להכניע את כחות מצרים, הוצרכו לצאת בחפזון כעין בריחה... כן נמי במצרים עדיין היו כחות פרעה ומצרים רודפין אחריהם עד שנשתקעו בים, ובחמשה עשר באייר ירד להם המן, וכאשר הוחזקו שלשה ימים בירידת המן בתלת זימני הוה חזקה, והיו רואים במזונותיהם שישיגו דרך נס נתפרדה מהם לגמרי המחשבה של שר מצרים שהכניס בהם עדיין מחשבות רעות מאין ישיגו לחם לאכול במדבר, כי חס ושלום לומר שהתלונה היתה מצד עצמם כי ישראל מאמינים בני מאמינים... ועוד יש לומר שבעוד אכלו ישראל מלחם מצרים שנשפע על ידי שר של מצרים היינו החררה שהוציאו ממצרים שנזונו ממנה עד ט"ו לחודש אייר, אף שטעמו בה טעם מן, מכל מקום מאחר ששורש השפעתו היה על ידי שר של מצרים, היה לכחות מצרים קצת קירוב להם, אך כשעברו שלשה ימים משכלתה החררה שהוציאו ממצרים והיו ניזונים ממן, בזה נפרד מהם כח מצרים לגמרי... (בחקותי תרע"ג)

אלדד ומידד מתנבאים במחנה... ויש לומר דהנה משה רבינו ע"ה שנזדכך גופו כל כך עד שהיה גופו יותר קדוש משרפים ואופנים, כמבואר במדרש, ושעל כן המן שהיה בזכות משה היה לחם רוחני והיו טועמים בו כל הטעמים והיה נותן חיות, אך אינו משביע, וזה שהתאוו למאכל גס שיהיה בו גם להשביע רעבונם. והנה באם עמדו ישראל בנסיונן והיה נכנע כל הסט"א על ידי הליכתם במדבר, אז היה גם גופם נזדכך מאד כמו שראוי לאוכלי המן, שהוא מאכל מזוכך, לחם שמלאכי השרת אוכלין, והיו באים לתיקון הגמור כמו אדם הראשון קודם החטא... שלא היה גופו בחומריות כמו עתה שנתלבש בגוף גס כתנות עור... ובהכרח שגם ארץ ישראל היתה מתעלה אז והיתה יוצאת מכלל ארץ חומרית לרוחנית כמו הגן עדן, ואז היתה ארץ ישראל ראויה גם למשה, וכמו שיהיה לעתיד אחר התיקון הגמור, אבל מאחר שהתאוו למאכל גס ולא יזדכך גופם ונשארו בכתנות עור, וכמו כן ארץ ישראל צריכה להיות בגשמיות כדי שתהיה נאותה למושב בני ישראל, שוב הוא גרעון למשה ליכנס שמה... (בהעלותך תע"ר)

ונראה דהנה כבר דקדקנו בענין מה שאמרו ז"ל (קידושין ל"ח) עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, וכן מה שבשבעה באדר פסק המן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהן עד ט"ז בניסן. שנראה שהיה ענין ממוצע בין מאכלם שבמצרים לבין אכילת המן, וכן בין אכילת המן למאכלם מלחם הארץ. והיינו כי ידוע ששינוי פתאומי לא יסבלהו הטבע, והיושב בבית אפל כשיצא לאור השמש תכהינה עיניו מראות, וכן להיפוך, וכמו בגשמיות כן ברוחניות, ועל כן כשהיו אז מורגלים במאכלי מצרים נשפעים על ידי שר הארץ לא יתכן להם להעתיקם ממאכל זה למאכל המן לחם שמלאכי השרת אוכלין וכל מציאותו ענין נסי, וכמו כן אחר שפסק המן מלירד לא יתכן להעתיק ממאכל מן למאכל לחם הארץ הגשמי, ועל כן נסדר הסדר שיהיה ביניהם מזון ממוצע, עוגות שהוציאו ממצרים ניתן בהם טעם מן, וכשפסק המן נסתפקו ממן שבכליהם, שבודאי לא היה כל כך משובח כמו ביום שירד... (שלח לך תרע"ט)

ונראה דהנה אמרו ז"ל (תענית ט') שלש מתנות טובות נתנו לישראל, מן וענני כבוד ובאר, מן בזכות משה, ענני הכבוד בזכות אהרן באר בזכות מרים... ויתבאר על פי מה שהגדנו בחג השבועות במאמר דריש האי גלילאה, דמשה אהרן ומרים המשיכו קדושה לישראל במחשבה דיבור ומעשה, כל אחד לפי מהותו וענינו, וכמ"ש (שמות ז') "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך",... וידוע שאלקים המשמיע את הנביא איננו קול גשמי אלא כמו מחשבה... אם כן משה הוא כמו מחשבה, ואהרן דיבור, ומרים במעשה, וכמו שכתוב "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה", וכפי מהותם כן המשיכו קדושה לישראל וזה נמי ענין שלש המתנות הטובות שבישראל בזכות שלשה אלה, מן היתה מהותו וענינו לפי המחשבה, וכל טעם שהיה מחשב ורוצה לטעום היה טועם בו, זה היה בזכות משה... (חקת תרע"ו)

תפל ולבן וגו', בספרי שתפלו דברי תפלות על המן, ובש"ס (יומא ע"ה) שאמרו עתיד מן זה שיתפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא. ויש להבין, הרי היו רואין כל מ' שנה שאכלו את המן ולא הזיק לשום אדם חס ושלום, ועוד מה גרעון וחסרון מצאו בזה שהוא לבן?

והנה כ"ק אאמו"ר זצלל"ה אמר שהמן היה משונה מכל המאכלים, דכל המאכלים הכבד מושך את חלקי הזן מהמאכל, והמבורר שבו נותן אל הלב, ומהלב הולך המבורר שבו למוח, מה שאינו כן המן היה בהיפוך מזה, שבראשונה ניזון המוח, ומהפסולת שבו אל הלב, והיתר פסולת אל הכבד. והנה המוח הוא לבן והלב אדום, וזה שאמרו שהוא לבן, אם כן הוא רק מאכל למוח ולא לגוף. והנה דור המדבר מחמת שהיה דור דעה היה העיקר המוח... מה שאינו כן דור באי הארץ שהיו בחינת לב, חשבו שבהכרח המן צריך להתגשם אצלם יותר כדי שיהיה מזון ללב. ולפי השערתם לא היה צריך להיות לבן. וזה שאמרו שעתיד מן זה וכו', מאחר שבהכרח יצטרך להתגשם אף שהוא לבן, ובאם לא היה מתגשם לא היה מזון אצלם כלל, ואם כן שוב על כרחך תהיה בו פסולת, אם כן חששו לומר שיתפח וכו', ואין ראיה מכל ארבעים השנים שאז לא היה נתגשם כלל. (דברים עת"ר)

ולפי האמור יתפרש מה שתפלו על המן שהוא לבן, היינו שאינו אלא מפקח השכל ואינו מביא לידי תאוה, אם כן אין להם תופסת התחדשות קדושה ואורות עליונים. וזהו (במדבר כ"א) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", היינו שהוא קל ואינו מכביד על הלב כמשפט כל המוסיפין רתיחות הדם, כידוע בטבע. אך חטאם היה כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ובאשר כן הוא רצון ה' בודאי כן הוא טוב... (שם תרע"ה)

והנה במן כתוב (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש... ועל כן דור באי הארץ שלא היו כל כך במעלה כמוהם התרעמו על המן ואמרו "נפשנו רצה בלחם הקלוקל", ופירשו המפרשים שהיה קל על לבם ולא היה משביע ומסיר הרעבון כל כך, אף שכל ארבעים שנה הסתפקו ממנו ולא אמרו דבר, היינו מפני שהיו דור דעה כנ"ל, מה שאינו כן דור באי הארץ... ומן המן תקיש לבארה של מרים, וממילא מובן לדורות שלאחריהם ודורות הנמוכים כמונו היום, אילו היו נתונים לנו המן והבאר לא היתה לנו שום הזנה והספקה מהם, ועל כן מהאי טעמא לא נצטוינו לעשות זכר מהם, אלא שבת שהיא יומא דנשמתא מעין עולם הבא עושין זכר למן... ועל כן לפי מסת מעין עולם הבא שבשבת באותה מדה זוכין לרשימו מהמן, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כפי ערך שהשבת קולטתו. (שבת חול המועד סוכות תרפ"א)

פרי צדיק:

...והנה בגמרא (יומא ע"ו) דרשו קרא ד"תערוך לפני שולחן נגד צוררי" על המן... ואנחנו אומרים מזמור זה בשבת, דסעודת שבת שהם סעודתא דמלכא הם באמת דוגמת מן ובאר... ובספר ברכי יוסף (או"ח תרכ"ה) מביא שמקשים למה נצטוו לעשות סוכות זכר לענני כבוד, ולמה אין עושים זכר להמן והבאר, אכן באמת יש לומר דסעודת שבת הם זכר למן ובאר, דבגמרא (שבת קי"ז ב') למדו לג' סעודות שבת מתלתא היום דכתיב במן... (תרומה יא, וראה שם עוד)

...וכמו כן היה סגולת בחינת אכילת המן לברר האכילה מהרגשת הנאת הגוף, וזה היה טענת האספסוף שהתאוו תאוה, באמרם ועתה נפשנו יבשה אין כל הגם שהיו טועמין במן כל מיני טעמים, רק מפני שהיה נעדר מהם בחינת תאות האכילה להנאת עצמו, שזה היה נפעל על ידי אכילת המן, ולכן נקרא לחם שמלאכי השרת אוכלין, היינו להיות על ידי אכילה זו בבחינת מלאך הרחוק מתאות העולם הזה. אמנם סעודות שבת הוא עוד ממקום גבוה מאד נעלה שעל ידי האכילה עוד נתוסף קדושה בהנפש, כאמרם ז"ל במה אתה מקדשו, במאכל ובמשתה, שעל ידי המאכל מכניס קדושה לשבת שיופיע אחר כך קדושה בהנפש, ולכן נקראת סעודתי דמלכא מפני שבשבת יש תוספת נפש רוח ונשמה מאצילות... (בהעלותך ו)

...אך בהם כתיב שהתאוו תאוה, ואמרו מי יאכילנו בשר, שרצו בשר שיהיה להנאת הגוף, ובמן היה באמת טעם כל המינים רק מסטרא דאילנא דחיי שלא להרגיש הנאת הגוף, כמו שהיה האכילה קודם הקלקול של אדם הראשון, ובשבת גם כן כל אכילת ישראל מסטרא דאילנא דחיי שלא לטעם הנאת הגוף רק לענג את השבת, כמו שאמרנו כמה פעמים, שדקדקו בגמרא ואמרו כל המענג את השבת, ולא אמרו כל המתענג בשבת... (שם ח)

...ואמרו ז"ל (מ"ר בראשית) ברכו במן שירד ביום הששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. וצריך להבין מפני מה לא ירד המן בשבת, הלא גם הגשמים יורדים בשבת. וגם להבין ענין הברכה שאמר הלא לא ירד ביום הששי כפלים, וגם הלא הפסוק הזה נאמר בשעת הבריאה בעוד שלא היה המן בעולם. אמנם יש לומר הענין כי ענין הברכה הוא לשון רבוי ותוספות על העיקר, וזאת ידוע, שבגמר ששת ימי המעשה של הבריאה היה הקלקול של אדם הראשון, ונאמר לו בזעת אפך תאכל לחם, דהיינו שיצטרך לטרוח בעסק האכילה בכל ששת ימי המעשה כדי לברר הששה מדות דז"א... ובהגיע שעה אחרונה של בין השמשות של שבת לא היה לאדם הראשון מה לאכול, כי לא היה רשאי לעשות מלאכת אוכל נפש, וגם מגן עדן נטרד י"ב מילין שלא היה רשאי לילך עד שם בשבת ליקח מפירותיו, ובאותו הרגע של בין השמשות הגם שלפני האדם הוא אסור במלאכה מפני ספק שבת, אבל הקב"ה היודע עתיו ורגעיו כחוט השערה ברגע אחרונה של יום הששי אז הופיע על אדם הראשון בחינת המן שהוא לחם מן השמים, בירור הששה מדות דז"א על ידי ירידת המן בפועל. אמנם לאחר שהופיע קדושת ליל שבת בסעודת חקל תפוחין קדישין, אז הופיע תוספות ברכה וקדושה מטלא דנחית מעתיקא קדישא שהוא מקום גבוה מאד נעלה עד שאין בו תפיסת אדם לירידת המן בפועל... (מסעי ח, ועיין שם עוד)

...ואחר כך כתיב "וזכרת את כל הדרך וגו' למען ענותך" וגו', היינו באכילת המן שהיה נחשב להם לעינוי, וכמו שנאמר "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" וגו', ואף שהרגישו בהמן טעם כל מיני מאכלים מכל מקום נחשב להם לעינוי, כמו שאמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ובאמת היה אכילת המן כדי שתהיה התורה מתישבת בגופן, (כמ"ש תנחומא בשלח), וזה שנאמר "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך"... והמן היה חלק משה רבינו, כמו שאיתא (תענית ט') המן בזכות משה. וזה שנאמר למען הודיעך, שכונת המן היה להכניס בך הדעת... (עקב ד)

חכמה ומוסר:

ומטעם זה דברנו הערה אחת מהאי פרשתא, פרשת המן, ואמרנו כמה נואלו האנשים ששמים כל מגמתם ודאגתם היום ולא דאגת מחר, לקבל שכרם. והנה זה לשון הרמב"ן, ודע כי יש במן ענין גדול רמזוהו רז"ל ביומא, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי רבי עקיבא... והענין הזה שאמר רבי עקיבא שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכו', והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא מלאכי השרת ואנשי המן ניזונין מדבר אחד. ורבי ישמעאל אומר שקיום המלאכים אינו מדבר המתגשם באור רק בהאור העליון עצמו. בין לזה ולזה המזון הרוחני הלזה הוא בא מזיו השכינה, והביא מכילתא, שהמן הזה יהיה מזון עולם הבא, שהוא הזיו העליון כמאמר חז"ל, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנין מזיו השכינה (ברכות י"ז), ובין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל הוא מזון עולם הבא. והנה מי שהוא מאנשי החכמה להכיר ציורי העתיד, איך יתכן שלא יאזור בגבורה להלחם מלחמתו, להכין צידה ומזון על זמן ארוך באין הפסק, וליהנות מזיו חכמת התורה על ידי הדברים שהתורה נקנית בהם, כי רק אז יבא... למזון זיו השכינה... (חלק א א)

...וזה היה ענין המן, שדבקו מחשבתם בעליונים, וטעמו בו כל המטעמים, מי לא יבין כי הצדיקים והחסידים אוכלים היום הזה מן, כענין כל המנסך יין לגרונו של תלמיד חכם... (שם קנד)