דעת

(ראה גם: אדם-ידיעה, בינה, חכמה, שכל)

זהר:

מהו פה, אלא דעת גנוז בפה המלך שנקרא תפארת, (דהיינו ז"א, כי הדעת הוא) התפשטות של תפארת... (משפטים תקכט, ועיין שם עוד)

מכילתא:

אין דעה אלא רוח הקדש, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'... (בשלח פרשה ח)

תלמוד בבלי:

...ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה ויודע דעת עליון, השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוה ידע, אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. (ברכות ז א)

אמר רבי אמי גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול, ואמר רבי אמי גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי א-ל דעות ה', וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו... (ואמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דעה ניתנה בין שתי אותיות, מקדש נתן בין שתי אותיות. (שם לג א)

...השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם.. (שם לה ב)

שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן קול ומראה וריח, שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים. (שם נז ב)

דרש בר קפרא איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך... (שם סג א)

...א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן... (שבת לג ב)

...א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אדרבה רחמנא ליצלן מדעתא דידך... (שם פד ב)

ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, מכאן שדעתן של זקנים משתנות. (שם קנב א)

לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. (שם שם ב)

א"ר אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים... (עירובין יג ב)

...אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם, (שם ל ב)

תנו רבנן ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן, עובדי כוכבים ורוח רעה ודקדוקי עניות, למאי נפקא מינה, למיבעי רחמי עלייהו. (שם מא ב)

א"ר יוחנן רבי אושעיא בריבי בדורו כר' מאיר בדורו, מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, אף רבי אושעיא לא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. אמר ר' יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית... (שם נג א, וראה שם עוד)

...ר' אלעזר אמר מהכא, אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא, עשה מודעים לתורה, רבא אמר עשה מועדים לתורה (קבעו עתים לתלמידיכם)... (שם נד ב)

ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד... (פסחים נד א)

לא תבשל בקדרה שבישל בה חבירך, מאי ניהו גרושה בחיי בעלה, דאמר מר גרוש שנשא גרושה ארבע דעות במטה. (שם קיב א)

תנו רבנן שלשה חייהן אינם חיים, הרחמנין והרתחנין ואניני הדעת... (שם קיג ב)

...וכאן הבן שואל את אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו... (שם קטז א)

...וחד אמר אפילו אוכל (הנחש) כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר. (יומא עה א)

כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אולת, כל ערום יעשה בדעת זה דוד, דכתיב ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, כל מאן דהוה ליה ברתא אייתה ניהליה... (מגילה יב ב)

...אמר לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן. (מועד קטן כו ב)

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה וגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים... בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו... (חגיגה יב א)

...זקן זה שראוי לישיבה, שר חמשים, אל תקרי שר חמשים אלא שר חומשין זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה... יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, וחכם זה תלמיד המחכים את רבותיו... (שם יד א)

בעא רב אשי מאי טעמא דר' אלעזר, מיפשט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא, ולעולם חדא דעתא הוא, או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולא דעתא צילותא הוא והכא היינו טעמא כיון דעתים חלים ועתים שוטה... (יבמות קיג א)

...מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות... (כתובות יז א)

...א"ל בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. (שם סב ב)

בחוסר כל... אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה, במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני. (נדרים מא א)

א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני... (סוטה ה א)

...אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (שם שם ב)

תניא היה ר' מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה.... (גיטין צ א, וראה שם עוד)

תניא כוותיה דרבי יוחנן שני דברים אין בהם דעת לישאל ועשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל, תינוק ועוד אחרת... (קידושין פ א)

...הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. (בבא בתרא קלט א)

רבי ינאי אמר כל ימי עני רעים זה איסטניס, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה... ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה, וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה. (שם קמה ב)

א"ר יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בע' לשון... אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מהתורה... (סנהדרין יז א)

...דכולי עלמא אית להו דרב יהודה אמר רב ודעת הדיינין כולי עלמא לא פליגי דבעינן, כי פליגי דעת בעלי דינין... תניא נמי הכי, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן. (שם כג א)

היכי דמי שיקול הדעת, אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ועבד כחד מינייהו, וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך היינו שיקול הדעת.. (שם לג א)

...ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו ויצא בנזיפה, אמר להן לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה, אמר להן דעתו ודעת אמו נטרפה... (שם סח א)

...הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה... (שם עב א)

ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות. ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו. וא"ר אלעזר כל הנותן פתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו, שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו... ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת. (שם צב א)

וכשמשביעין אותו אומרים לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין... (שבועות לט א)

תנו רבנן אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע, רבי יהודה אומר אפילו חסירי מדע ויתירי כח... (מכות כג א)

...א"ל עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש... (הוריות י א)

האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא... ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה. (שם יב א)

אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה... (אבות ג טז)

...ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה. (שם ד ח)

ארבע מדות בדעות, נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו... (שם ה יא)

אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. (מנחות לו ב)

...והכתיב אדם ובהמה תושיע ה', ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה... (חולין ה ב)

דתניא רבי יהודה אומר אינו נוהג (גיד הנשה) אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין. איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה ומאי דעת דעת תורה, או דלמא ספוקי מספקא ליה ומאי דעת דעת נוטה... (שם צ ב)

...א"ל דעתי קצרה עלי, (אסטניס אני דאף על פי שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי). (שם קז ב)

דאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים... (שם צד א)

תלמוד ירושלמי:

ותייא כרבי דר' אומר תמיהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת, אם אין דיעה תפילה מניין, וכה אם אין דיעה הבדלה מניין. (ברכות לט ב)

הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, כשם שאין פרצופין דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה. (שם סג ב)

אמרון מנא לך הדא, אמר להן משרת ר' מאיר הייתי בברחו שניה, ואית דאמרי מקלו של ר' מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעה. (נדרים כט ב)

מדרש רבה:

...כד לא הוה בבר נש דעה אינון אמרין לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי. (בראשית פרשה טו ח)

ויתן אל משה, הדא הוא דכתיב (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה. (שמות פרשה מא ג)

ר' תנחומא פתח, יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, בנוהג שבעולם אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה וטובה שבעולם ודעת אין בו, מה הנייה יש לו. מתלא אמר דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מאי קנית. (ויקרא פרשה א ו)

...מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים... ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו. (שם שם טו)

...חכמה היא יראת ה', כמו דכתיב (איוב כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, דעת זה המכיר את בוראו, כמו דכתיב (הושע ד') ואין דעת אלקים בארץ, ואומר (ירמיה ט') השכל וידוע אותי... (במדבר פרשה י א)

וכשם שהכימה מבשלת את הפירות ונותנת בהם טעם, כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת, כל מקום שיש יין אין דעת... הדעת מתחלקת בארבע חלקים, ב' בשתי הכליות, וחלק אחד בפה, וחלק אחד בלב... (שם שם כא)

ויחונך... מנין אף חנוני בדעת ובבינה, תלמוד לומר ויחנך, כמה דמצלינן אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. דבר אחר ויחנך יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה, כענין שנאמר (דברים י"ג) ונתן לך רחמים וגו'. (במדבר פרשה יא יג)

דבר אחר היושבת בגנים חברים מקשיבים, כשישראל נכנסין לבתי כנסיות וקורין קריאת שמע בכיון הדעת בקול אחד בדעה וטעם אחד, הקב"ה אומר להם היושבת בגנים, כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעני. אבל כשישראל קורין קריאת שמע בטירוף הדעת, זה מקדים וזה מאחר, ואינם מכוונים דעתם בקריאת שמע, רוח הקדש צווחת ואומרת ברח דודי ודמה לך לבי, לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת. (שיר השירים פרשה ח טו)

כי ברוב חכמה רוב כעס, כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין, אמר שלמה על ידי שהרביתי בחכמה הרביתי בכעס, ועל ידי שהרביתי בדעת הרביתי ביסורין. (קהלת פרשה א לט)

מדרש תנחומא:

וימלא אותו רוח אלקים, ולא תאמר בצלאל בלבד אלא כל מי שעסק במלאכת המשכן נתן בהם הקב"ה חכמה ודעת ובינה... ולא תאמר בבני אדם אלא אפילו בחיה ובבהמה נתן בהם הקב"ה חכמה, שנאמר אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה... ומכלם לא נתפרסם אלא בצלאל ראו קרא ה' בשם, כל השבח הזה מהיכן בא משבט יהודה, ומהיכן זכה לכל דעת ובינה הזו בזכותה של אמו. (ויקהל ד)

...היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מטלטלת, נכנס היין והדעת יוצאת... לכך נצטוה כהן גדול שלא ישתה יין בשעת עבודה כדי שלא תטלטל דעתו אלא משמר התורה ומשמר הדעת... (שמיני ה)

...כיצד החכמים יש בהם דעת, והזקנים יש בהם דעת, והילדים יש בהם דעת, והן מחולקין זה מזה, ואם יעמדו כל ישראל לצד אחד ושלמה לצד אחד חכמתו גדולה משלהן... ודרדע זה דור המדבר שהיה בהן דעה... (חקת ו)

פרקי דר' אליעזר:

...ובשלשה כוללו, ואלו הן בחכמה ובתבונה ובדעת, שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו. ובשלשתן נעשה המשכן, שנאמר (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, ובשלשתן נעשה בית המקדש, שנאמר (מלכים א' ז') וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, ובשלשתן הוא עתיד להבנות, שנאמר (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו. ובשלשתן עתיד ליתן מתנות טובות לישראל, שנאמר (שם ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ושלשתן כפולות ניתנו למלך המשיח, שנאמר (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. (פרק ג)

שדרכן של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים, שנאמר (שמות י"ט) כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים... (פרק מא)

אבות דרבי נתן:

בן עזאי אומר כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו. כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני יצרו סימן רע לו... (פרק כה א)

הוא היה אומר, בזמן שאדם אוכל משלו דעתו מיושבת עליו, ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אמו ומשל בניו אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משל אחרים. (פרק לא א)

לענין תלמידים דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים, דג טמא דג טהור, דג מן הירדן דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד, בן עניין שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. דג טהור כיצד זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דעה. דג מן הירדן כיצד זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעה להשיב, דג מן הים הגדול זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעה להשיב. (פרק מ ט)

מסכת סופרים:

אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת. (פרק יד)

מסכת דרך ארץ רבה:

...ולא עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים, כללו של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבריו ובני אדם. (פרק ז)

שוחר טוב:

ג' בני אדם שאלו חכמה מהקב"ה, דוד ושלמה ומלך המשיח... שלמה אמר (דה"ב א') חכמה ומדע תן לי וגו' א"ל החכמה והמדע נתון לך... (מזמור קיט)

מדרש שמואל:

עשרה דברים נקראו יקרים... והדעת מנין, דכתיב (משלי י"ז) וכלי יקר שפתי דעת... פרשה ח)

תנא דבי אליהו רבא:

דבר אחר ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה בהמה טובה ממנו... (פרק ו)

מדרשים:

ארבעה משלים אמרו חז"ל, אם יכבס אדם שק ויתלבן כן תמצא דעת בכסילים, ואם יעלה חמור בסולם כן תמצא דעת בשוטים. (מדרש מעשה תורה)

ילקוט שמעוני:

...א"ל האיש שאתה מעמיד עליהן יש בו רוח של ששים רבוא שיהא מסיח לכל אחד ואחד לפי דעתו, אמר ליה הקב"ה משה וכך דברת... אמר ליה הקב"ה כל אלו (השופטים) שהראיתי לך דעה אחת ורוח אחת יש בהן... זה שאמר הכתוב לעשות לרוח משקל, לרוחו של כל בריה ובריה, תדע לך שכן משה מבקש מלפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפני דעת של אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממך, בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהן מנהיג מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו... (במדבר פרק כז, תשעו)

עשרה דברים נקראו יקרים, אלו הן התורה והנבואה והתבונה והדעת והסכלות והעושר והצדיקים ומיתתן של צדיקים והחסד וישראל... הדעה שנאמר יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט... (שמואל א פרק ב, צז)

מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, שנאמר כי ה' יתן חכמה, אבל מי שהוא אוהב ביותר מפיו דעת ותבונה. (משלי פרק ב תתקלב)

גבר חכם בעוז זה בועז, ואיש דעת מאמץ כח שנזדרז על יצרו הרע בשבועה... (משלי פרק כד, תתקס)

לקח טוב:

גדולה חכמה שבחר בה הקב"ה, החכמה מלימוד, התבונה מעצמו, הדעת הלומד דבר מדבר. (שמות לה לא)

ילקוט ראובני:

נאם שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון, כי יש דע"ת בטומאה יש צד יניקה בסוד ואתה מחיה את כולם מדעת הקדושה, כי יש דעת בטומאה... יש בקדושה הכרעת חכמה ובינה יש להם דעת הכרעה גדולה וגבורה ות"ת הוא הכרעה... (בלק, ועיין שם עוד)

אבן עזרא:

...ודע כי אדם מלא דעת היה, כי ה' לא יצוה לאשר אין לו דעת, רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע, לולא זאת לא היה מביא אליו בריותיו לדעת מה יקרא להם... (בראשית ב טז)

את לב - גנב את דעתו כי עיקר הדעת בלב. (שם לא כ)

החכמה - היא הצורות האצורות באחרונות מח הראש. תבונה - והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת וצורת החכמה, כנגד הנקב האמצעי שבמח, כי החכמה כנגד הנקב האחרון, והדעת - מתחברת בנקבי המח על המצח מההרגשות... (שמות לא ג)

רמב"ן:

...כי הדעת יאמר בלשונינו על הרצון, כלשונם, "לא שנו אלא שדעתו לחזור"... ובלשון הכתוב "מה אדם ותדעהו", תחפוץ ותרצה בו, "ידעתיך בשם" בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזילי "האדע בין טוב לרע", שאבד ממנו כח הרעיון לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו... (בראשית ב ט)

...ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים, וצוה המספר הזה בשופטי ישראל כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות ולא יפלא מהם כל דבר... (במדבר יא טז)

רבינו בחיי:

והתבונן מזה מעלתו של יעקב שנאצלו מכחו שבעים נפש, שמהם יצאו ששים רבוא כנגד שבעים שמות שנאצלו מן השכינה שאין מנינם פחות מששים רבוא, והם תכלית כל הדעות... כי השכינה כלולה משש קצוות, ויש בשש מאות אלף ששה פעמים מאה אלף הם עשרה רבוא לכל קצה וקצה עשרה רבוא... (בראשית מו כז)

אם אין בינה - הידיעה קודמת בכל הדברים, ואם אין לו ידיעה באותו דבר במה יוכל להבין דבר מתוך דבר. אין דעת - כלומר אין שלימות לדעתו. (אבות פרק ג יז)

מאירי:

דעת אלקים - כולל הפנות (עקרים) המושכלות והעיוניות. (משלי ב ה)

דעת - נבון יקרא מי שקל ההבנה, והוא ישיג המבוקש ויבין הסתום מה שנקרא דעת. (שם יח טו)

ומלת דעת בהיותה מתחברת אל מילת בינה יונח ענינה על המושכלות הראשונות, ורוצה לומר אם לא היו המושכלות הראשונות שחנן ה' את האדם בהם מבלי לימוד, לא היתה מציאות לבינה, שהיא אחר המחקר והלימוד, ולולא השגת הבינה הבאה דרך מחקר לא היתה שלימות לדעת, שלא תשלם החכמה במושכלות הראשונות בלבד. ולכך נסחו בתפלה: אתה חונן לאדם דעת, חנינה בהיותה מונחת בטבע האדם מבלי לימוד וחקירה, ואמנם בהיות המלה דעת בלי שתתחבר אליה מלת בינה היא על הרוב כוללת כל מיני שלימויות, או שלימות דבר פרטי על תכלית שלימותו... (חבור התשובה מאמר ב פרק י)

עקדה:

והנה כתב החוקר על השכל שיחלק בראשונה לב', שכל עיוני ומעשי, ואלו יחלקו שוב לג', העיוני - הכח שבו ידע הדבר הנקנה במופת (ראיה) הלקוח מהקדמות ראשונות או מהמוחשות, כגון המושכלות הראשונות, ונקרא דעת. ב', כח שלמעלה ממנו ובו יוכל לדעת ולברר אמיתת אלו ונקרא שכל. ג', אלו שתי החכמות רק בדברים חלקיים פרטיים, כגון חכמת הרפואה, והכח שלמעלה מהם ישיג כלל הנמצאות בסבותיהם והתחלותיהם, הכח המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא ונקרא חכמה... (שמות כה לא)

...מבואר בחוקרים שענין ההשכלה בידיעות היא יחס היודע עם הידוע. ואמר בספר המדות כי חלקי הנפש ב', שכלי ובלתי שכלי (החושים). ובשכלי ב' חלקים, ההשגות של דברים הכרחיים לנמצאים, והעיון בדברים אפשריים, ולפי זה יחלקו גם חלקי הנפש המכירים אותם, לראשון יקרא "יודע", ולשני "מדבר"... חלק הנפש המעיין בהכרחיים נקרא יודע, וידיעתם תקרא "ידיעה", והשני השכל המעשי נקרא מדבר, כי בדברים האפשריים יקח עצה על ידי שידבר עליהם עם הזולת או עם עצמו... (במדבר יב א)

ספר העיקרים:

...כמאמר שלמה המלך ע"ה "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב'), אמר כי החכמה תבא מאת הא-ל יתברך, לפי שמפיו, רצונו לומר ברצונו, הדעת שהן המושכלות הראשונות, והתבונה, שהיא ידיעת הוצאת התולדה מההקדמות, כי שנים אלו נמצאו באדם ולא נדע איך נמצאו בו ומהיכן באו לו, אבל ניכר שעל צד החנינה והחסד נמצאו באדם כדי שעל ידם תגיע הידיעה וההשכל לאדם, ועל כן נתקנה ברכת "אתה חונן לאדם דעת", כי הדעת הזה שוה בכל אדם מבלי שום למוד אלא על צד החנינה. ואמר "ומלמד לאנוש בינה" על ידיעת הוצאת התולדה מן ההקדמות, שזה יקרא בינה. ותלה זה בלמוד טבעי, ויחס אותו לאנוש, כי אין כל אדם משתמש בבינה אלא האנוש... ובעבור זה היתה התפלה "וחננו מאתך דעה ובינה והשכל", כלומר שיהיו המושכלות הראשונות מעולות כדי שיגיע מהן בינה והשכל על דרך מה שאמרו אם אין דעת אין בינה, רוצה לומר שאם לא היה הדעת שהם המושכלות הראשונות נמצאות באדם לא היתה הבינה נמצאת, שהיא הוצאת התולדה מן ההקדמות, ואם אין בינה אין דעת, כלומר ואם לא ישתמש אדם בבינה להבין דבר מתוך דבר כדי שתגיע לאדם הידיעה לשוא נתנו לו המושכלות הראשונות שהם הדעת... (מאמר א פרק טז)

אברבנאל:

חכמה - עיונים בדברים הכרחיים שאינם בבחירתנו, תבונה - במדות, בשכל המעשי התלוי בבחירה, דעת - כולל את כולם... (שמות לא ב)

ספורנו:

ועץ הדעת - משיא לתת לב לטוב ולרע, ומזה אמר "והאדם ידע" נתן לב עליה... (בראשית ב ט)

מהר"י יעבץ:

אם אין דעת אין בינה - הדעת נאמר בכל כתבי הקדש על הכרת הנפש את בוראה וחשקה במצותיו ועשותה אותם, (דה"א כ"ח) "דע את אלקי אביך ועבדהו", (ישעיה א') "ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע"... והוא בשמור מצותיו כמו שמוכחת הפרשה (ירמיה ט' ) "השכל וידוע אותי". ואף על פי שהרמב"ם ז"ל חולק על זה בספר המורה, יותר ראוי שנאמין לנביא בפירוש דברי עצמו משנאמין למפרש אחר. והוא ע"ה אמר, (שם כ"ב) "דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'". והשתכל אומרו דן דין עני ואביון, כי הוא הוראה שהנפש מכרת את בוראה ועושה דברים לשמם, והוא המכוון במלת השכל וידוע אותי, שההכרה היא בהשכל... והנפש הזאת משתלמת על ידי הבינה ויוצאה לפועל, והוא לשון הכתוב השכל וידוע אותי, וזה המוצא חן בעיני בוראו... ואמר התנא "אם אין דעת אין בינה", כי אם לא קדם הדעת לא יצוייר מציאות הבינה, והיא ההכרה המעשית במצותיו ית' כמו שפירשתי, ואם אין בינה ונכרתה הנפש ההיא, ועל זה אנו מתפללים בכל יום "אתה חונן", והוא ענין הנפש שזכרנו, "ומלמד לאנוש בינה" היא הוצאת הנפש לפעל, והתפלל על שתיהן יחד וגם על התכלית, והוא אומרו "והשכל", כי הוא קרוב מאד מן הדעת האחרון, כי בינה בתחלה והשכל בסוף. ובדעת הזה נדמה למלאכים המשרתים את בוראם בתשוקה נפלאה, ולזה נסמכה זאת התפלה למאמר "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". (אבות ג כב)

עז פנים לגיהנם - ...כבר ידעת מה שכתבתי במשנת "אם אין דעת אין בינה", שהדעת הנזכרת תחלת הוא דעת בכח, והוא מה שיודעת הנפש קודם בואה בגוף החשוך, שעל כן אמר אתה חונן לאדם דעת, וכפי הדעת תהיה הבינה. וזה הסוד נתגלה בספר הזהר, כי המקדש עצמו בתשמיש המטה מושך מלמעלה כח קדוש, וכפי קדושתו תהיה הדעת שמושכת מלמעלה הטפה ההיא. ועל כיוצא בזה נאמר (ירמיה א') "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ולכן מי שהיה להפך אין צריך לומר שלא המשיך ממקום הדעת אבל מהפכו... (שם ה כג)

דע כי סיבת חול הדעת בטפה הוא מצד היות המוליד נרשם באות ברית קדש, וגדולת הדעת כפי התקדשו, והנה כשהמוליד מטנף אות הברית, לא די שלא יחול הדעת אלא הפכו... (שם)

מדרש שמואל:

אם אין דעת אין בינה - דעת יקרא ההבחנה בין טוב לרע, ולברור אוכל וסולת מתוך הפסולת, ולהיות מבחין בין מר למתוק, ובינה תקרא להיות מבין דבר מתוך דבר. ואמר התנא אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת לברור הישר איזו היא הסברא הישרה, אפילו שיהיה מבין דבר מתוך דבר ומבין אין כאן בינה, וכמאן דליתא דמיא, כיון דלית ליה ברירה אפשר שיבחר ברע וימאס בטוב ולא תועיל לו הבינה כלל. ואם יש לו דעת להבחין בין טוב לרע וידע למאוס ברע ובחור בטוב, אבל אין תבונה בו להבחין דבר מתוך דבר, גם זה איננו שוה כי מה תועיל לו הדעת להבחין בין טוב לרע, אחר שהוא אינו יודע לחדש שום חידוש מעצמו ולהבין דבר מתוך דבר, ואם לא ישמע מאחרים להבחין בדבריהם הטוב והרע אינו יודע להבין מעצמו ואם כן הוה ליה אותו הדעת כמאן דליתיה.

ואפשר עוד לפרש בשנאמר כי דעת יקרא הבקיאות והגרסא בתורה שבעל פה, ועל זה תקנו ואמרו "אתה חונן לאדם דעת", והיא חנינה מאתו ית', כי אוקמי גרסא סייעתא דמן שמיא. ובינה תקרא בשני פנים, א', להבין דבר מתוך דבר. ב', להבין הדבר עצמו שגורם לידע פירוש והבנת הענין. ואמר התנא אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין לאדם ידיעה ובקיאות גדול בכל התורה אין בינה, כלומר לא יוכל להבין דבר מתוך דבר, וכמו שאז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, והטעם כי דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואמר אם אין בינה אין דעת, כלומר שאם אינו יודע להבין דבר מתוך דבר אותו הבקיאות שידע כמאן דליתא דמי, שאין מועיל לו לחדש חדושים בתורה. וגם אפשר דאיירי במין הבינה השנית שאמרנו, שהוא להבין הבנת הדברים, ולזה כוון במה שאמר אם אין בינה אין דעת, כלומר אם אין בינה ואינו מבין אותו הדעת והבקיאות ששונה ואין בו זולתי קול דברים לבד מה יועיל לו אותה הבקיאות, וזה שאמר אין דעת, והוה ליה כמאן דליתיה.

ואפשר שדעת יקרא ידיעה עליונה שיש בו השגה, כענין "ודעת אלקים תמצא", כי הוא משיג ידיעת האלקות ומגלין לו רזי תורה ומודיעין לו מלמעלה. אמנם בינה הוא מה שמחדש מתוך פלפולו וחדודו שמבין דבר מתוך דבר. ואם אם אין דעת אין בינה, כלומר לא יחשוב האדם כי כל מה שהוא מבין מתוך פלפולו כי בכח ידו עשה והכל מתבונתו, כי אי אפשר שלא יהיה שם מעורב קצת מה שגילו לו מן השמים. וכן אם אין בינה אין דעת, שאין מגלין רזי תורה אלא למי שיש בו בינה, כענין "יהב חכמתא לחכימין". וגם כשהשי"ת מודיע לו הדברים אם אין תבונה בו להבין גמר פשר הדברים שהם מודיעים אותו אין דעת, כי אי אפשר להודיע לאדם כל הדברים בפרטי פרטים אלא ראשי פרקים לבד, ומניחים קצת מה שישיגהו האדם מאליו.

ורבינו יונה ז"ל פירש, אם אין דעת אין חכמה הוא מה שלומד מאחרים, בינה שמוציא דבר מתוך דבר, כדמיון, דעת מה שמשיג מדעתו, וזה שאמר אם אין דעת אין בינה, כי מאחר שאין לו השגה לדעת עצם הדבר מדעתו איך יוצא דבר אחר מדמיון שהדעת קודמת לבינה. ואם אין בינה אין דעת, אם אין בו דעת להבין הדבר מדמיון דבר אחר, מחמת שאין לו דעת שלמה להשיגו לדעת עצומו של הדבר ההוא.

וה"ר אפרים ז"ל כתב, אם אין דעת אין בינה, וכד"א "אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך", ואומר "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", ואומר "לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה". עד כאן לשונו.

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש, אם אין דעת אין בינה - הדעת נאמר על הדעת המוטבע בו וההבנה שנתן לו בעת יצירתו, ולכן ייחסו בה אנשי כנסת הגדול לשון חנינה, באומרם "אתה חונן לאדם דעת", לרמוז שהדעת אינה מהשתדלות האדם אלא מחנינתו ית' בעת היצירה. והבינה היא הבאה לאדם מצד השתדלותו בלימוד ובחקירה, וכאז"ל "ומלמד לאנוש בינה", כי זה בא דרך לימוד... ועל זה אמר אם אין דעת, שאם אין לו הבנה מעיקרא לא ישיג בלימודו כלל, ואף על פי שאפשר שיושג בטורח גדול, על רוב בני אדם הוא מדבר. ואם אין בינה אין דעת, כלומר לולא שכוונתו יתברך היתה בשעת יצירתו כדי שישתדל להשיג בדרך לימוד מה שאפשר לו להשיג לא היה נותן בו דעת מעיקרא. (אבות ג כג)

אלשיך:

אשר ידעו ה' - ההשפעה תקרא ידיעה. (דברים לד י)

ספר חרדים:

...כיון דנשיאת עינים לשמים מוסיף דעת, כדכתיב "עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתוב", ראוי לישא עינינו תמיד למרום... (מצות התשובה פרק ד)

מהר"ל:

וכמו שביארנו כי אלה הג' שהם מקרא משנה וגמרא הם נגד שלשה חלקי השכל, שנקראים חכמה, דעת ותבונה, שהתורה היא חכמה, והמשנה היא הדעת, שבמשנה הוא יודע להבחין בין דבר לדבר, ודבר זה נקרא דעת כאשר יבדיל בין דבר לדבר, ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, והתבונה היא הלימוד שמוציא ומבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר "בחכמה בתבונה ובדעת", דמשמע שהדעת היא יותר, שחשב אותה באחרונה, כי עיקר התבונה שמוציא דבר מתוך דבר הוא לקנות הדעת... (תפארת ישראל פרק נו)

החכמה כמשמעו, שהוא חכם ומשכיל בדברים שהם בעולם. והבינה מעלה יתרה מזאת, שהוא מבין דבר מתוך דבר, החכם הוא בעל סברא שעומד על הדבר שלפניו, והנבון הוא כמו המפולפל, שמוציא דבר מתוך דבר, ומוציא הדבר ממקום אחר. אבל הדעת הוא שידע אמיתת הדברים כפי מה שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא חי מדבר, כי במה שהוא מדבר הוא נבדל מבעלי החיים, ודבר זה נקרא דעת, דהיינו השגת הדברים בהבדל שלהם. אבל החכמה היא שמשיג הדבר גם אם אינו משיגו מצד אמיתתו ובהבדל שלו... ואם אין דעת אין בינה וכו', כלומר כאשר אין כאן הבינה שהיא המדרגה העליונה אין כאן דעת, כי שתי מעלות אלו קשורות זו בזו, עם שאם אין בו מדרגת הבינה אין לו המדרגה שלפניה. ושהבינה יותר מהדעת תוכל ללמוד מהברכות, שאמר "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", הקדימה הדעת שהיא קודמת במדרגה לבינה, וצריכה רק חנינה, אבל הבינה "אתה מלמד". ואצל הבינה אמר "אנוש", שהוא יותר במעלה, כמו שכתוב "ואתה אנוש כערכי"... וכן אם אין הדעת אין הבינה, כי הדעת יסוד לבינה, שהרי הדעת היא ידיעת הדברים כמו שהם בעצמם, ודבר זה נקרא ידיעה, וכאשר אין כאן דעת לא יבא אל הבינה לעולם.

והרב רבינו יצחק בר ששת פירש כי דעת הן המושכלות הראשונות, כמו (הידיעה) שהכל גדול מן החלק, ונקרא דעת כי יודע אותם, והבינה הן המושכלות השניות שמוציא האדם מן המושכלות הראשונות... וגם לפי פירושו הבינה יותר במעלה מן הדעת. אבל לפרש שהדעת הן מושכלות ראשונות אין נראה, שהכתוב אומר "ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת", ומה מעלה יש במושכלות הראשונות שנמצאים אצל כל אדם. ובפרק קמא דברכות, "מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו"... (דרך חיים פרק ג יז)

...ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, רוצה לומר כי דבר שישיג נקרא חכמה, לכך כתיב רק ה' יתן חכמה, אבל הדעת והבינה שהוא שכל עליון אלוקי נבדל לגמרי נאמר "מפיו דעת ותבונה, כי על ידי הדעת ותבונה הדיבוק בו יתברך לגמרי... (נתיב התורה יד)

ויש לך לדעת כי אין ראוי למלעיג על דברי חכמים רק עונש זה, וזה כי החכם כל דבריו דברי חכמה, והחכמה הוא שכל נבדל מן הגשמי למעלת השכל, והמלעיג על דברי חכמים והוא הפך החכמים שיש בהם שכל הנבדל מן האדם, שהרי מלעיג עליהם לכך נדון בהפך זה, שהוא נדון בצואה רותחת, שהוא דבר נבדל מן האדם ויוצא ממנו מפני פחיתותה. וסוד זה רמזו חכמים באמונתם במסכת סוכה (מ"ב ב'), כל קטן שאין בו דעת אין מרחיקין מצואתו, יש בו דעת מרחיקין מצואתו, שנאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב, והדבר הזה כי מציאות ההפכים אחד, וכאשר נמצא האחד ימצא השני שהוא כנגדו, ולכך במציאות הדעת ימצא הפך זה הוא הצואה, וכל אלו דברים הם עמוקים מאד בסוד החכמה... (חידושי אגדות גיטין נו ב)

מי שיש בו דעה וכו', פירוש אף כי כתיב "לא לנבונים לחם", הפרש יש בין הדעה ובין התבונה, הדעה הוא שיודע הדברים אשר נמצאין בעולם באמת שלהם, ודבר זה עשירות נקרא כאשר יודע הנמצאים כלם, ולכך נמשך אחר זה העושר. ועוד יש לך לדעת כי העושר ראוי שיהיה שימצא עם הדעת, כי העושר הוא השפע שבא לאדם מן העליונים. ומאחר שאמר כאן גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם. והנה הוא דבק עם השם יתברך מי שיש בו דעת ולכך מקבל שפע מן העליונים, ואין נעול לפניו כלל כאשר הדעה נתנה בין ב' אותיות השם. אבל לשון "ובדעת חדרים ימלאו", לשון זה מורה על פירוש הראשון, כי הדעת הוא השגת הדברים כפי מה שהם בעצמם, וקונה האדם בזה הידיעה, ודבר זה עשירות, שכמו שנקרא עשיר כאשר יש לו קנינים הרבה, וכך נקרא קנין כאשר הוא קונה ההשגה והוא קנין השכל כולם... (שם סנהדרין צא א)

אסור לרחם עליו, פירוש כי הרחמנות הוא בשביל שיש לו חבור ודביקות אל מי שמרחם עליו ומצד זה בא הרחמנות, כמו שמרחם האב על הבן והאם על פרי בטנה... ולפיכך אסור לרחם על מי שאין בו דעת, כי מי שאין בו דעת אין לו חבור וקשור כלל, כי הוא גשמי ומצד הגשם הנבראים מחולקים, ובמה הם מתחברים ומתאחדים במה שיש להם דעת אחד ומושכל אחד, ובדבר זה הם מתאחדים ובדבר זה הרחמנות. וכאשר אין בו דעת אין לו חבור וקשור עמו כלל והוא מרחם על מי שאין ראוי למדה זאת, ודבר זה אסור... (שם)

כל מי שאין בו דעת לסוף גולה, פירוש כי מי שאין בו דעת אין ראוי להיות מקומו מקום אחד, כי מי שאין בו דעה שכלית הוא בעל גשם, וכל גשם הוא בעל תנועה, והתנועה היא בגשם כמו שידוע, אבל מי שיש בו דעה השכלית אין ראוי לו התנועה. ועוד כי מי שיש לו דעה יש לו מקום, ומי הוא מקומו הוא השי"ת שהוא מקומו של עולם. וכבר התבאר במסכת ברכות (ל"ג א') כי הדעה נתנה בין שתי אותיות השם, כי זה מורה על תכלית הדביקות אשר יש לו בו יתברך, כי מי שיש בו דעה מקומו עם השי"ת, כי הדעה נתנה בין שתי אותיות השם, ולפיכך אדם שיש בו דעה עומד במקום שלו הוא השי"ת שהוא מקומו של עולם ואינו גולה, וכאשר אין בו דעה אז אין לו נטיעה עם השי"ת שהוא מקומו, והוא גולה. (שם)

ועוד תדע להבין ענין זה ממה שקבע לפני זה ממי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. כי הדיעה הוא החברות בין שני דברים, ולכך אמרו מי שאין לו דיעה אסור לרחם עליו, כי חסר הוא החבור עליו, והוא רמז גם כן במה שכתוב עץ הדעת, כי העץ הוא בדבר שיש לו חבור ונטיעה, ודבר זה שייך אל הדיעה בפרט, ולכך כתיב עץ הדעת, והוא כידוע בסודו אשר ידוע לחכמים. ולכך אמר גם כן מי שאין לו דעת הוא גולה, כי אין לו חבור וקשור כי העולם הוא מקושר על ידי עץ הדעת שהוא מקשר הכל עד שהוא אחד לגמרי, וכאשר אין לאדם הדעת אין חבור וקשור כלל, ואז הוא נפרד והוא גולה, ואלו דברים דברי חכמה מאד. (שם)

רמח"ל:

יש אור אחד נמנה לפעמים בכלל עשר הספירות ונקרא דעת, אמנם האמת היא, שאינו אור שרשי כמו שהן עשר הספירות, שהן עשרה שרשים חלוקים זה מזה, אבל הוא הארה אחת נולדת מחיבור שתי הספירות חכמה ובינה, והנה החכמה היא מהקו הימני, והבינה מהשמאלי, על כן הדעת הזו היוצאת מהן תהיה מורכבת וכלולה משתי בחינות הימין והשמאל, והנה נקראת אמצע. ויאמרו שהיא כלולה מחסדים וגבורות, פירוש, אורות מבחינת החסד, שהוא הקו הימיני, ואורות מבחינת הדין שהוא הקו השמאלי, והנה בזה יהיה קו האמצע, דעת, תפארת, יסוד (והוד). דעת נחשבת כמו נשמת השש קצוות כולן, דהיינו פנימיותן. (כללי מאמר החכמה יז)

הגר"א:

ודעת אלקים תמצא - הדעת של מלאכים, כלומר השגת המלאכים. והענין: כי אם אין יראה אין חכמה וכו', אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת (אבות ג' י"ז), כי היראה היא המביאה לידי חכמה... כי היראה רק אוצר לחכמה, כמו שנאמר "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה ל"ג ו'). דהיינו שהיראה נולדת מהחכמה, לכך אם אין חכמה אין יראה. והדעת נמשך מבינה, שאם תהיה לו בינה אז אין לו שום דבר מיותר מהחכמה, ואז אפשר לו לידע החכמה ובינה על בוריה, כפי השגתו, אבל אם אין לו בינה אי אפשר לו לידע החכמה על בוריה, כי יש לו דברים מיותרים הרבה, וזהו אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת, שאינו משיג החכמה והבינה על בוריה אין בינה, כי הדברים סתומים לו... (משלי ב ה)

לשמר מזמות - הוא הפנימיות, ודעת שפתיך ינצרו - הוא החיצוניות, ואמר ינצורו, כי דעת היא ענף התבונה, וכתיב "תבונה תנצרכה", והם נגד ג' ראשונות חכמה בינה ודעת. (שם ה ב)

עיני ה' נצרו דעת - עיני ה' שומרים את הצדיקים לבל ישכחו את הדעת... כי הדיין צריך לשני דברים, אחד, שיהיה בקי בתורה לידע הדין לאשורו, והשני, שיהיה בקי בישובו של עולם ולהבין בחכמה דברי העדים ובעלי דינין אם כנים דבריהם ואין בפיהם עולה... וזה שאמר עיני ה' נצרו דעת, הכוללת שתי עינים, של חכמה בתורה ושל פקחות בעולם הזה במעשה... (שם כב יא)

תניא:

...והדעת הוא מלשון "והאדם ידע את חוה", והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא ואינו מסיח דעתו, כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ב"ה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא, ועל כן הדעת קיום המדות וחיותן, והוא כולל חסד וגבורה, פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה. (לקוטי אמרים פרק ג)

הכתב והקבלה:

והאדם ידע - אמרו המפרשים שפעל 'ידע' ישמש על התשמיש, כי על ידי ידיעת צורת הנאהבת תתעורר הדבקות בה, והם דברים דחוקים. ולי נראה כי שרש ידע משותף בשורש יעד, יורה על קביעות דבר והגבלתו בזמן או במקום... ובזה שפיר אמר הגר"א משלי ב', כי דעת היא ידיעה ברורה כפי השגת האדם בחכמה ובינה, כי על ידי כח הדעת התברר החכמה והבינה, ואז הן קבועות וחזקות בדעתו, ולא ימצא עוד רוח הספקות מקום לזוז אותן מלבו. ובזה נכונים דברי האומרים כי בשם דעת נכללו גם אותן היסודות החזקות שאי אפשר לחלק עליהן, כמו 'אין דבר עושה את עצמו'... לפי שהן יסודות קבועות לבנות עליהן בית החכמה בלימודיות. וכן "וידוע חולי" (ישעיה כ"ג), כלומר חלאים קבועים בו תמיד. ומזה לדעתי (ש"א כ"א) "ואת הנערים יודעתי", כלומר קבעתי להם מקום מיוחד להמתין שם. וכמו ששרש ידע ויעד משותפים להוראת הקביעות, ככה הם משותפים להוראת ההתחברות, "ונועדו אליך הנשיאים", התחברותם והתקבצותם יחד, "עדה" התחברות הפרטים יחד... עץ הדעת טוב ורע, כלומר שנתחברו יחדיו הטוב והרע להיותם זה בתוך זה ממש. ולזה ישמש שרש ידע על האהבה, "ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו', כלומר אהבתיו, וכן "יודע ה' דרך צדיקים". ובבחינה זו הונח גם כן שם דעת על אותה ההשכלה המחברת יחדיו שתי קצות החכמה והבינה, כמ"ש הגר"א במשלי שבדעת כלולות יחד החכמה והבינה... (בראשית ד א)

ואם ידעת ויש בם אנשי חיל - ...נראה לי דמלת "ידעת" ענינה חפץ ורצון, כרגיל בדברי רבותינו "דעתו לחזור", כלומר רצונו, וכן בלשון הכתוב "מה אדם ותדעהו" (תהלים קמ"ד), תחפוץ ותרצה בו. ומזה להמפרשים עץ הדעת טוב ורע, כי פרי אילן זה מוליד באוכליו החפץ והרצון אל דבר והפוכו. וטעם "ואם ידעת" - אם תחפוץ ותרצה... ולזה לא הוטעם ידעת בנגינה מחוברת ל"ויש בם" כי אם ברביע... (שם מז ו)

מלבי"ם:

...ומבואר אצלנו ש'דעת' היינו מה שהוקבע בנפשו בידיעה ברורה, כמו מה שמשיג על ידי החושים והמושכלות ראשונות, או על ידי הרגשת הנפשיות, ומזה בא לשון דעת על הרגשת הנפש, "ויודע בם את אנשי סכות", שהוא הרגשת הכאב, "והאדם ידע את חוה אשתו", הוא הרגשת אהבת הקרובים, והרגשה זו אל הטוב והרע היחוסי לא הרגיש אדם קודם החטא, כי נפשו לא הרגישה רק ציורי הטוב המוחלט והשכל והבינה... (בראשית ב ט)

עצות - עצה ודעת הם ההכרעה לימין ולשמאל, בינה היא להבין דבר מדבר, וחכמה מושכל ראשון... (דברים לב כח)

דעת - נגד השכל הטבעי שה' נוטע באדם, שהוא יסוד לחכמה. (ישעיה מ יד)

ישמרו דעת - ילמד העם דברים שהשיג מעצמו בידיעה ברורה. (מלאכי ב ז)

ה' יתן חכמה - שאי אפשר שישיג מעצמו חוקי החכמה, רק יקבלם על ידי התורה, ולמדו מחכמים שקבלום מהנביאים, אמנם על ידי רוב הביקוש יזכה להשיגם ברוח הקודש כאברהם אבינו ע"ה. דעת - שישיג על ידי עיון בחושיו או מושכל ראשון. ותבונה - שישתמש בכח בינתו והדעת שהשיג, בכל זאת הם חסרים מאד ואולי מוטעים, ויזכה להשיגם מפי ה' בידיעה פתאומית. (משלי ב ו)

דעת - משיגים על ידי החושים והבחנה, מדע - כלל המדע שהתקבצה לשטה כללית, כגון חכמת הרפואה. תבונה - יודעת להוציא פרטים מכלל המדע. (דניאל א ד)

העמק דבר:

ואם מפאת פניו - ...ויש להסביר טעם בזה דמבואר להלן פסוק מ"ד דנגעי הראש אות הוא על חטא דעות משובשות, והנה יש שני אופנים בזה, חדא שמשובש בחקירה פלוסופית, שנית שאינו חוקר ואינו מאמין, וידוע דדעת הוא מה שנחלט במוח האדם הוא מאחורי הראש, כמש"כ הר' אברהם אבן עזרא... וחקירה שכלית היא במוח מלפנים, והשבוש באמונה מצוי וגרוע יותר משבוש הבא בחקירה מעצמו, משום הכי נחלקו שני החצאים שבראש, וגם הקדים הכתוב הקרחת לגבחת. (ויקרא יג מא)

מוהר"ן:

...כי עיקר הולדה על ידי הדעת, בבחינת (בראשית ד') "וידע אדם" וגו', וקטן אינו מוליד (סנהדרין ס"ח ב'). ועיקר הדעת היינו שישתמש בדעתו, היינו שיוציא את שכלו מכח אל הפועל, כי גם לקטן יש דעת אבל אצל הקטן עדיין הדעת בכח ולא בפועל, כי לא השתמש בדעתו ולא הוציא אותו מכח אל הפועל. ומי שהוא שלם בדעתו שהוציא אותו מכח אל הפועל והשיג בדעתו מה שאפשר לדעת האדם להשיג בדעתו, אזי הוא קרוב לדעת הקב"ה, ואין חילוק בין דעת האדם לדעת השי"ת אלא חמשה דברים כמובא, ואז דעתו יונק מדעת השי"ת שהיא בחינת ה"א, ואז מוליד.

ולהשלים את דעתו, שיהא שלם בדעת אי אפשר אלא על ידי עסק שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת השי"ת, על ידי זה נשלם דעתו, כי הם מחדדין דעתו, בבחינת "ומתלמידי יותר מכולן" (מכות י'), ובשביל זה תלמידים נקראים בנים, כי על ידם בא ההולדה. ובשביל זה אברהם ושרה טרחו את עצמן לגייר גרים, כי על ידי זה השלימו דעתם ונתקרבו לה"א הזאת, היינו לדעת השי"ת, וזכו לבנים, כי על ידי גרים נתגדל דעתם בבחינת ומתלמידי יותר מכולם... וזה הטעם שהצדיקים מייגעים את עצמם ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו ית', אין זה כדי להרבות כבודם חס ושלום, אלא כדי להשלים דעתם...

וזה (ברכות נ"ו ב') שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, ודירה וכלים. אשה, היינו החומר מכונה בשם אשה, שיהא לו חומר ממוזג במזג השוה, שיהא ראוי לקבל שכל. ודירה נאה, היינו היראה, כמאמר (שבת ל"א ב') חבל על מאן דלית ליה דרתא, כי צריך שיהא יראת חטאו קודמת לחכמתו (אבות פ"ג), וכלים, היינו תלמידים הגונים שיקבלו ממנו...

ואלו הן חמשה דברים שנבדל מדעו מן מדעינו הראשון, שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות ואין ריבוי במדעו. השני, יודע הדברים קודם המצאם, אפילו כשאין להם הויה כלל. והשלישי, שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית. והרביעי, שאין שינוי בידיעתו ואין שינוי כשיודע הדבר בכח, ואחר כך שב פועל. והחמישי שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו. (נג)

...נמצא על ידי הסתלקות הדעת, שבא על ידי לשון הרע, שהוא בחינת מוציא דבה הוא כסיל, דהיינו שנסתלק ממנו הדעת, על ידי זה נופל מאהבת השי"ת לאהבות הבהמיות, ואז מתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות, ועל ידי הכח המדמה נפגם הזכרון ונופל לשכחה... (נד ו)

וזה כי על ידי הדעת באים תלת הנ"ל, שהם אכילה ושתיה ומלבושים, כי בו כלולים בבחינת (משלי ט') "לכו לחמו בלחמי", בחינת אכילה, בחינה מן הכלול בדעת התורה. שתיה כלול בדעת, בבחינת (ישעיה נ"ח) "הוי כל צמא לכו למים", שהיא באר בחינת (משלי ח') "ונוזלים מתוך בארך". מלבושים, בבחינת (ישעיה ג') "שמלה לכה קצין תהיה לנו"...

ועיקר קיומו של הדעת על ידי האבות שהם חג"ת, חסד היינו בחינת אברהם, היינו שצריך ללמד חכמתו לאחרים ולקרבם תחת כנפי השכינה, בבחינת (משלי ל"א) "ותורת חסד על לשונה", ואמרו חז"ל (סוכה מ"ט ב') זה הלומד על מנת ללמדה... גבורה, זה בחינה שמקדים יראת חטאו לחכמתו (אבות פ"ג). תפארת, זהו שמדקדק איך להוציא חכמתו שלא יהיו נבזים, בבחינת (קהלת י') "דברי פי חכם חן"... (נח ה)

...ומדת הרחמנות תלויה בדעת, מי שיש לו דעה יש לו רחמנות, כי כעס שהוא היפך הרחמנות הוא מחמת כסילות, כמ"ש (קהלת ז') "כעס בחיק כסילים ינוח", ועל כן אמרז"ל (ברכות ל"ג) כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, כי אם אין בו דיעה אין בו רחמנות... נמצא זה החולה שצריך לרחמים צריך שיהיה לו רחמים על אחרים, וזה תלוי בדעת כנ"ל. ושבת היא בחינות דעת, כי כל ימות החול כתיב (במדבר י"א) "שטו העם ולקטו", בשטותא, כמו שכתוב בזוהר (בשלח דף מ"ג). אבל בשבת נמשך הדעת לכל אחד, וזה שאומרים המבקרים להחולה יכולה הוא שתרחם, היינו שהשבת שהוא בחינות דעת יכולה שתרחם לשון נוכח... על ידי הדעת שיש לך מבחינות שבת, וכיון שיהיה לך רחמים בודאי ירחמו עליך מן השמים, כי כל המרחם וכו' כנ"ל. (קיט)

...והיראה צריכה להיות עם דעת, כי בלא דעת נאמר (איוב ד') "הלא יראתך כסלתך". והדעת צריכה להיות בלב, כי גם עכו"ם יש לו דעת, אך הוא בלא לב, אך עיקר הדעת כשהוא בלב, כמ"ש (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך"... וכשמחבר הדעת שבלב עם היראה ששרשה ומקומה בלב, אזי נאמר (משלי ב') "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא"... (קנד)

ולתקן ג' מדות אלו, הוא על ידי הדעת, שצריכין להמשיך הדעת אל הלב, בבחינת (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך", שצריך להמשיך הדעת אל הלב, ועל ידי זה נתתקן ג' מדות הנ"ל, כי הדעת הוא בחינת תלת מוחין, תלת חללי דגלגלתא, והם בחינת שלש רגלים, כי כל רגל הוא בחינת התחדשות המוחין שנמשך שכל חדש לתקן ג' מדות אלו... (תנינא א ה, וראה עוד אדם-מדות)

הדעת משדך כל השידוכים, כי כל השידוכים הם שני הפכים, והדעת הוא המתווך בין שני הפכים, על כן כל השידוכים שבעולם, כולם נעשים על ידי הבר דעת שיש בעולם, ועל כן לפעמים קשה למצוא זווגו, כי לפעמים שני המשודכים רחוקים מאד, והם שני הפכים ביותר זה מזה, על כן קשה למצוא זווגו, והתיקון לזה, שצריך שיבוא להבר דעת לשמוע תורה מפיו, ועל ידי זה יכול למצוא השידוך שלו. כי כל זמן שהדעת בכח, אזי לפעמים אי אפשר לחבר המשודכים כשהם בהיפך גדול זה מזה... על כן צריך לשמוע תורה מפיו, שאז יוצא הדעת בבחינת (משלי ב') "מפיו דעת ותבונה", ואזי כשיוצא הדעת מכח אל הפועל אזי יכול לשדכם... (שם פט)

 

ונקראו בני ישראל צבאות ה'... ולכן כתוב "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי כל הדעת והחכמה שנתן הקב"ה לאדם לידע את ה' ולעבדו, רק שעל ידי חטא הראשון נתערב בדעת טוב ורע, וביציאת מצרים ובקבלת התורה נתברר הדעת, וכתב "למען דעת כל עמי הארץ" וגו', ועל ידי בני ישראל יתברר הדעת בכל העולם לעתיד... (בא תרס"ד)

ואיתא בגמרא אלו שמרו בני ישראל שבת ראשונה וכו'... ולפי מה שכתבנו יתכן לומר כי ב' בחינות היה בשבת, ובחינה הראשונה הוא בתיקון הראיה והגוף כנ"ל, ואחר כך בסיני זכו לדעת כמו שכתבנו לעיל. והנה בבחינת הדעת אין שום מגע סט"א, שזהו שורש ההבדלה, כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ולכן תיקנו הבדלה בחונן הדעת, אך בבחינת העשיה והגוף יש להם אחיזה... ולכן אילו שמרו בני ישראל שבת של המן, שהוא בחינת תיקון הגוף, שמקודם צריכין לתקן הגוף, אז לא שלטה בהם אומה ולשון כנ"ל. (בשלח תרמ"ו)

בפסוק שבת שבתון, פירשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה, וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת. כי השבת נותן דעת כמ"ש "לדעת כי אני ה' מקדישכם", וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם, ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה. ובנוסח אהבה נאמר "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", פירוש במחשבה, לשמע ללמוד וללמד הוא בדיבור, לשמור לעשות ולקיים הוא במעשה. והם ג' מיני דעת, והוא חב"ד בחינת נר"ן, ובשבת מתחדשין המוחין וצריכין להתחדש בכל האדם, ואלה הג' בינה שמיעה שמירה כולם נאמרו בשבת לדעת... (תשא תרנ"ג)

בפסוק אך את שבתותי תשמורו... ואיתא אם אין דעת הבדלה מנין, ושבת נותן דעת כדכתיב "לדעת כי אני ה' מקדישכם" וגו', שעל ידי השבת ניתן דיעה בבני ישראל להבחין בין טוב לרע, והבדלה זו הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע... (פרה תרל"ד)

ובטהרת פרה כתיב חוקה... כי כל טומאת מת נעשה על ידי חטא הראשון מעץ הדעת, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, ולכן הטהרה אי אפשר להיות רק על ידי ביטול הדעת... לכן שטן ואומות העולם מונין את ישראל מה טעם יש בה, שרוצין לפתות את בני ישראל כנחש הקדמוני להיות רוצין להבין הכל על ידי השכל השפל של האדם, אבל בני ישראל נמשכין באמונתם אחר רצונו ית' בלי טעם, ומזה זוכין אל הטהרה. (שם תרמ"ז)

בענין טהרת פרה... כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה ויש בו תערובות, שמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחינת עץ החיים, ומזה בא הטהרה... (שם תרנ"ו)

ובמדרש תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה ממנו... כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה, והוא כנ"ל שכל אדם הוא שליח, רק על ידי שבכל מעשיו זוכר השליחות וזה נקרא דעת, כי החכמה בפני עצמה גם כן נקראת חכמה, והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת, שיודע ודבוק בזאת החכמה, והוא ידיעה פנימיות שבכל מעשה, ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי"ת כח הפועל כנ"ל. ומשה רבינו ע"ה שהיה כלל הדעת של בני ישראל נאמר ויקרא וכו' שהיה מיוחד תמיד אל הקריאה. (ויקרא תרל"א)

במדרש עליונים שיכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה וכו'... בעת קבלת התורה היה בהתגלות, אחר כך שנעשה קלקול על ידי החטא היה צריך הבדלה על ידי המשכן ובית המקדש, דכתיב "ונועדתי לך שם" וגו'... ובמשכן ובית המקדש היה לישראל דעת והתקשרות לקבל הדברים, שעל ידי מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם, וז"ש ויקרא אל משה... דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין, כי חכמה הוא בהתגלות כמו שהיה מקודם החטא בפרהסיא, ודעת הוא החכמה הצפונה, ועל זה כתוב "מה רב טובך" וכו', וז"ש ויקרא וכו', וז"ש במדרש תלמיד חכם שאין בו דעת וכו', כי בעולם הזה צריכין לשמור החכמה בדרך הסתר כנ"ל. (שם תרמ"ו)

ובמדרש תלמיד חכם שאין בו דעת וכו', דעה חסרת מה קנית וכו'... אטו אין מקח בעולם לבד הדעת, אבל הפירוש הוא, בכל קנין שנחסר על ידו הדעת אינו קנין כלל, וכמו כן כל קנין שנקנה על ידו הדעת אין בו מחסור, והוא ללמד לכל עובד ה', שמכל מצוה ועבודה צריך לזכות לדביקות... (שם תר"נ)

בפרשת חיות ובהמות, אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו' והבדלתם, דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין, ותכלית יציאת מצרים היה לזכות לדעת, כמ"ש וידעתם כי אני ה', ולכן זכו להבדלה, כי עיקר יציאת מצרים בירור התערובות ותיקון החטא מעץ הדעת טוב ורע. ולכן כתוב "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו', ב' פעמים ידיעה, שמקודם צריכין לברר הדעת שלו, ובגלות מצרים ביררו הדעת, ואחר כך יכולין בדעת זה לברר כל הברואים... ולכן קירבו ערב רב ממצרים... (שמיני תרנ"ח)

במדרש על פסוק ונתתי נגע צרעת וכו'... לכן השי"ת הודיע להם הדרכים להשיג הטהרה והביטול אליו ית'... וכן הוא בתיקון המידות, שעל זה ניתקן ימי הספירה לברר המידות להטותם אל השי"ת על ידי זה זוכין להדעת, אם כי הדעת למעלה מהמידות, ועיקר הטהרה צריך להיות במידות שהם נטבעין בגוף ונפש, אבל הדעת והשכל אין צריך כל כך בירור, עם כל זה אין זוכין להדעת רק על ידי בירור המידות כנ"ל, כי הוא קל וחומר ממידות הרשעים, שעל ידי המידות רעות ומעשים רעים שלהם מאבדין הדעת, כמ"ש "יצא מחלב עינימו עבור משכיות לבב", מכל שכן מדה טובה מרובה על ידי תיקון המידות ומעשים זוכין לחכמה ודעת... (תזריע תרמ"א)

ובמדרש אשא דעי למרחוק וכו'... כי הנה הדעת צריך בירור, דכתיב עץ הדעת טוב ורע, ואחר החטא התיקון הוא בדעת שיודעין להבדיל בין טוב ורע, כמ"ש חז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, אם כן על ידי הדעת מבררין שבחן של צדיקים ומפלתן של רשעים, ולכן משמש ב' לשונות, והבדלה זו נעשה על ידי בני ישראל שזכו לתקן זה החטא מתערובת טוב ורע, וראשון היה אברהם אבינו ע"ה, שזכה שניתן לו אות ברית מילה, שהוא בירור זה הדעת, והוסר הערלה והקליפה שסובבת הפנימיות... (שם תרנ"ב)

במדרש אשא דעי... והדעת כולל ב' ענינים אלו, כמ"ש ז"ל אם אין דעת הבדלה מנין, ובמשנה איתא אם אין דעת אין בינה, שהדעת מבדיל ומסיר הערלה, ואחר כך מעלה את האדם לדביקות עליון, והכל בכח המילה בשמיני. ועל זה רמז מי יתן טהור מטמא, ומי יעלה לנו השמימה. וכן בשבת קודש נותן דעת באיש ישראל כמ"ש "לדעת כי אני ה' מקדישכם", יש בו קידוש והבדלה, זכור ושמור, השבתת מלאכה ושביתה ומנוחה ודביקות אל השורש, ולכן כתוב הדעת טוב ורע על ב' בחינות הנ"ל, כי דעת לשון דביקות וגם לשון שבירה, כמו "ויודע בהם אנשי סוכות"... (שם תרס"א)

איש כי יפליא וכו' פירוש נזיר להיות נבדל מעניני עולם הזה, אף כי גם הוא עושה דברי העולם אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר... יראת ה' היא חכמה ובינה סור מרע ודעת המכיר את בוראו וכו', פירוש על ידי אלו הבחינות חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם... אך מעשה עולם הזה מרחקים ומסתירין כח הפנימיות, ועל ידי חכמה שהוא הביטול אליו ית', על ידי שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית', נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה להשי"ת ולרצונו. ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם, שעל ידי זה סר מרע בטבע, שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא על ידי שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו, ודעת ההוא המשכת החכמה ובינה לכל מעשה ומדה בפרט, כמ"ש "בכל דרכיך דעהו". וכן כתוב "ובדעת חדרים ימלאו", שהוא לידע ולהבין איך להתדבק כל מעשה בפנימיות חיות שבו... ולכך בשבת קדש דכתיב "לדעת כי אני ה' מקדישכם", לכך מתבטלין כל הנבראים בשבת אליו... (נשא תרל"א)

בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר וגו'. במדרש הדעת מתחלק לד' מקומות, בפה ולב וכליות, לכן בד' כוסות יוצא הדעת וכו'. כי הנה הדעת הוא שצריך בירור, שנאמר בו הדעת טוב ורע, והוא רמז היין, כדאיתא יש כוס יין לטובה וכוס יין לרעה. כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש התקשרות רוחניות וגשמיות, (לכן הזיווג שמוליד גוף ונשמה נקרא דעת, וכמו כן בקרוב כתיב "מודע לאישה", כי התקרבות בני משפחה הוא גם כן בגוף ונפש). ולכן הוא מקום מסוכן שיוכל הנפש למשוך הגוף לטוב, ויכול חס ושלום להתפשט ולמשוך אחר הגוף. וקודם שאכל אדם הראשון מעץ הדעת היה דבוק בחיים, ושורש הדעת הוא במוח ושם אחדות אחד, אך כשמתחלק ומתפשט למטה בגוף באלה ד' מקומות שכתב המדרש שם צריך בירור... ובעבור זה הוצרכו בני ישראל להיות בכור הברזל במצרים לברר זאת הדעת. ולכן יש ד' לשונות של גאולה לברר אלה הד', ולכן כתיב "והוצאתי וגו' וידעתם כי אני ה'", שיהיה הדעת מתברר טוב בלא רע... לכן תיקנו בפסח ד' כוסות משום ד' לשונות הנ"ל, היינו שהדעת יצא לחירות בליל שמורים. וכמו כן מצות ד' פרשיות שבתפילין לברר הדעת שבאלה הד' מקומות... דכתיב והיו הדברים וגו' על לבבך וגו' ודברת וגו', והיינו התפשטות הדעת לתוך כל מעשה האדם והגוף, ולזה צריכין סיוע התפילין ויציאת מצרים לברר הדעת... ולכן בשבת אין צריכין תפילין כי הוא יומא דנשמתין, ויורדת בו נשמה יתירה, פירוש שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת ואין צריך בירור, כי שבת הוא בחינת עץ החיים... ולא עוד אלא שבשבת שולט עץ החיים על עץ הדעת ומתקן גם הדעת, דכתיב בשבת "לדעת כי אני ה' מקדשכם"... אבל יתכן לפרש לדעת בימי המעשה, שהשבת מאיר לתקן הדעת גם בימי המעשה, ושניהם אמת, כי בני ישראל בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות, וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה... (נשא תרנ"א)

במדרש הדעת מתחלק בד' מקומות, חלק אחד בפה, וא' בלב, וב' חלקים בכליות. ונראה שעל זה ניתן לכל איש ישראל ב' אותות, מילה ותפילין, מילה ושבת לתקן הדעת שבד' מקומות הנ"ל, ומילה היא לחלקים שבכליות מילה ופריעה, תפילין של יד נגד הלב ושל ראש למען תהיה תורת ה' בפיך, וכן שבת זכור בפה ושמור בלב, וכן על ידי אותות אלו יכולין לתקן ולברר הדעת כנ"ל. ואיתא בגמרא מה ציץ שאין בו רק אזכרה אחת אמרה תורה תמיד, שלא יסיח דעתו, תפילין על אחת כמה וכמה. היינו שהתפילין מסייעין לאדם לברר הדעת שלא יסיח דעתו... (נשא תרנ"ג)

במדרש ויקרא משה אל כל ישראל... ואין דעת אלא תורה שעל ידי היגיעה בתורה זוכין להארת הנשמה, כי בחינת בנים אינו הגופים רק הנשמות, ועל ידי התורה זוכין לנשמה... (תבוא תרנ"ז)

ולקחתם לכם וגו' כי בסוכות השי"ת מקרב בני ישראל, כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנקראו בנים למקום... ובסוכות ניתן הדעת לכל איש ישראל, כדכתיב "למען ידעו" וגו', וכן נראה כי הדעת של כל השנה בא בחג הסוכות, שהוא רגל האחרון מהג' רגלים שכל השנה עומדת עליהם. ומצות סוכה היא מעצמה, ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל... (סוכות תרל"ד)

במצות לולב ומיניו שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת, כמ"ש למען ידעו, ובלולב מקבלין בני ישראל הדעת, כמ"ש "ולקחתם", ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פירוש "לקח טוב נתתי לכם", כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב. וכן הוא במצות "ולקחתם" שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כל אחד לקבל הדעת, זה בכח התורה וזה בכח המצות... (שם תרמ"ט)

שם משמואל:

כי ידעתיו למען אשר יצוה... ונראה לפרש דהנה יש להבין בלשון דעת מהי, וההפרש שבינה לבין חכמה ובינה. יש אומרים שדעת היא חיבור וקישור, מלשון "והאדם ידע", אך לפי זה היתה צריכה להיות נחשבת בין המדות ולא בשכל, שהחיבור והקישור הוא מחמת האהבה והתשוקה הנטועה בלב. ויש אומרים שהיא צירוף וחיבור השכל והמדות, וגם זה בלתי מובן כל כך. וכשאני לעצמי הייתי אומר דחכמה ובינה מוגבלות בכלי המח, ועל כן יכול האדם להשכיל ולהבין דבר, ומכל מקום ישאר עומד מבחוץ ולא יתרגש ולא יתפעל, אלא כמו הרואה דבר מרחוק שאין הדבר נוגע אליו כלל, אף שהוא דבר שחייו תלויים בו. אך בהתרבה שפע החכמה והבינה כל כך עד שכלי החכמה והבינה שבמוחו לא יכילוהו, כן בהתגבר שפע החכמה והבינה יותר מכפי אשר יכילו כלי החכמה והבינה שבמוח ויצא לחוץ להלב והמדות שבלב נתפעלות ונרגשות, זה נקרא דעת, וזהו המקשר את השכל והמדות שבלב. ובאשר דעת היא תוספת שפע חכמה ובינה שאינה נגבלת בכלי, על כן עולה למעלה מעלה ויורדת מטה עד סוף ותכלית כל המדות בלי גבול ושיעור... (בראשית וירא תרע"ו)

ובזה יש לפרש דברי המדרש "ביקש לץ חכמה ואין... ודעת לנבון נקל" זה יוסף. דהנה במדרש בסמוך כל אומה ואומה שעומדת בעולם מעמדת לה חמשה חכמים, ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה שלשה דברים חכמה בינה וגבורה וכו'. ויש לדקדק מדוע לא חשב גם דעת... אך יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שענין דעת הוא להבדיל בין דבר לדבר... ולפי זה יש לומר שענין דעת לא נמצא אלא בישראל שיודעין בקדושה דלעילא וגם בחיצוניות ניתנה להם בחינת דעת להבדיל בין קודש לחול, או אפילו בין קודש לקודש, כי בקדושה הכל מבורר היפוך תערובת. אבל אומות העולם שאינם יודעין בקדושה דלעילא כלל ושורשם מעולם התוהו לא התברר.

ויש לומר עוד להמתיק הדברים על פי דברי המדרש (שמות פרשה ט"ו) שישראל נקראים בכור בן השנואה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שישראל הם תמיד שנואים בעיני עצמם ומוצאים בעצמם חסרונות ומבקשים להכשיר מעשיהם, אבל אומות העולם הם תמיד שלמים בעיני עצמם... והנה זה עצמו שהאדם יודע ומכיר את ערכו לעומת גדלות השי"ת זה הוא בחינת דעת, דיודע להבדיל בין דבר לדבר... ואם לאו אפילו הוא תלמיד חכם נקרא תלמיד חכם שאין בו דעת. ועל כן ישראל שהם שנואים בעיני עצמם והיא בחינת דעת, ניתנה להם מן השמים דעת, וכמו שאנו מברכים "אתה חונן לאדם דעת"... וכן הוא בענין דעת שישראל המחפשים בחדרי לבבם אולי זה עוד לא לפי הראוי הנה הם מבקשי דעת, על כן הם נחנין מן השמים בדעת... (מקץ תרע"ג)

ונראה דהנה יש לדקדק בדברי המדרש הנ"ל דחשיב שלשה דברים שהקב"ה נותן לכל אומה, ולמה לא הזכיר דעת. ונראה מכאן שדעת אינה באומות העולם כלל. והטעם יש לומר, דענין דעת איתא בספרים הקדושים שהיא התכללות השכל שבמוח במדות שבלב שיהיו מאוחדים כאחד, דבשביל השכלת השכל יהיו המדות שבלב מתרגשות ומתפעלות ונמשכות אחר השכל. ומדה זו אין באומות העולם, דאף שיש חכמה באומות מכל מקום אין המדות שבלבבם מתאחדות עם השכל... שאפילו אם השכל ישכיל אינו פועל על המדות שבלבו, והוא היפוך בחינת הדעת שבקדושה. ויש לומר שבחינת הדעת תלויה בשמירת הברית, שהיא כוללת המוח והלב וכל שאין רמ"ח אבריו מרגישין וכו', על כן השומר בריתו אפשר לו לזכות לבחינת הדעת, ואומות העולם שהם ערלי לב וערלי בשר על כן אי אפשר שתהיה בהם בחינת הדעת. על כן אין מוזהרין ולא נמצא בהם ענין טומאה והטהרה... (מקץ תר"פ)

ועם זה יובן מ"ש ואל הבקר רץ אברהם וגו'... וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שענין דעת הוא שיכיר את מצבו עד כמה הוא רחוק.... אך לעומתו יש דעת דקליפה והוא עמלק, והיינו שמשתמש בדעת זו לרע, להפילו ביאוש הנורא, וזהו "אשר קרך בדרך", שהכניס בהם מדת היאוש שהוא התקררות. ועל כן בשור שיש בו נמי בחינת דעת, כמ"ש "ידע שור קונהו", צריך תיקון שתהיה דעת דקדושה, והיינו עם שטבעו להתגאות יש בו בחינת דעת להכיר קונהו ולהכנע מפניו... אבל ההכנעה לא תהיה מפילתו ליאוש אלא אדרבא, תעורר בו תשוקה עזה ביתר שאת להתקרב... (תשא תרע"ח)

בש"ס חולין ה' "אדם ובהמה תושיע ה'", אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. הענין דכשהאדם מבטל דעתו ורצונו לרצון השי"ת לעומת זה נותנים לו דעת מן השמים, וכאשר נחנן בדעת מן השמים, אז נושע בכל הענינים, וכענין שלמה המלך ע"ה ששאל חכמה ומדע, ואמרו ז"ל אני שואל בתו של מלך והכל בכלל. ואמרם ז"ל (ויק"ר פ"א) דעה קנית מה חסרת. דהנה נודע שדעת היא התקשרות, ומאחר שהאדם מבטל דעתו ומשליך ממנו את כל ההתקשרות שיש לו לעניני עולם הזה והבליו, ומשים את עצמו כבהמה להיות נכנע לרצון השי"ת לעומת זה נקשרה נשמתו בשרשה, ממילא הוא מושך משורש נשמתו כל מיני השפעות, כי שורש נשמתו דבוק במקור החיים... (ויקרא תע"ר)

והנה בזוהר הקדש ס'... ונראה שכל זה נצמח מכח הדעת שזכו כנ"ל, ובכח זה ידעו להבדיל בין קודש לחול, כאמרם ז"ל אם אין דעה הבדלה מנין, על כן לא היה יכול להטעותם. ונראה שכח הדעת שבישראל שאינם מתפתים לחיצוניות הבאה תמיד בלבוש מהודר ומתחפשת כאילו דורשת טובת ישראל כעמלק שכסות ולשון שינה, וזה כאמרם ז"ל (חולין צ"א) כתלמיד חכם נדמה לו, וישראל פקחים ומבינים שבזה צודים את נפשם למלך בלהות... וזה כל קיום ישראל שאינם נטבעין באומות... (פסח תרפ"א)

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הקשה בשם כ"ק רבו אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור, למה אין מתפללין בשבת ברכת אתה חונן לאדם דעת, שהוא ענין רוחני. ואני בעניי נראה לי, דהנה ידוע מענין דעת שאינה נמנית למדה בפני עצמה, אלא שענינה הוא קישור השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו מחמת הארת השכל, כי יש אדם שישכיל ויבין שכך ראוי וכך צריך לעשות, אבל לבו איננו מתפעל מזה, אלא כמו חוזה בכוכבים שרואה מרחוק מה שיארע למדינה פלונית הרחוקה ממנו, ודעת היא התקשרות השכל והמדות, היינו שהמדות יתפעלו ויתרגשו ויקבלו עליהם את הארת השכל, וזהו "אתה חונן לאדם דעת", שיצדק בה לשון חנינה כי השכל שבאדם הוא עצם האדם... והנה בשבת כתיב "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"... ודוגמת השמים והארץ בעולם הגדול הם המוח והלב שהם השכל והמדות בעולם הקטן, והנה כתיב ויכולו, ופירשנו מלשון התכללות, שבשבת נעשו כלולים זה בזה, וכמו שהשמים והארץ נעשו כלולים כן פעלו נמי על האדם... והנה זה עצמו הוא בחינת דעת... ובאמת שהאיש השם אל לבו הוא מוצא את עצמו נרגש ונתפעל בשבת יותר, ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ואם כן מה יוסיף עוד לבקש ולהתפלל על דעת... (עקב תרע"ו)

ר' צדוק:

וביאור זה כי כל אחד משונה מחבירו בדעת כמו שאיתא (ברכות נ"ח א' וסנהדרין ל"ח א'), והדעת הוא כלל צורת נפש האדם, ויתרונו מן הבהמה. (ולכן משונה עוד זה מזה במראה ובקול כמו שאיתא שם בסנהדרין, שגם אלה הב' הוא יתרון בפרצוף פנים שהפנים שליח הלב וכן בדבור ואין כאן מקומו להאריך). ובזה הם משונים זה מזה בצורה הנפשית והיינו שאין דומות כחות הנפשיות של אדם לחבירו. ומצד זה נמשך גם כן השינויים בידיעת ותפיסת כחות הברואים כידוע שיש שינויים גדולים בבני אדם בתפיסה והרגשת כחות הברואים בכל מיני כחות והרגשת כחות הברואים בכל מיני כחות והרגשות במראה וטעם ומישוש וכיוצא, אף על פי שהכל מודים בכללים יש חילוק בפרטים... (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד מא)

ודבר זה הוא מצד חיצונות הנפש הנגלית שכל הנפש יש לכל נברא שגם בבעלי חיים נאמר נפש, וכמו שאמרו ז"ל (נזיר מ"ח א'), והוא הכולל הכל. מה שאינו כן הדעת והכרה הוא רק לנפשות מיוחדות בלבד שהם נפשות התלמידי חכמים וכמו שאיתא בזוהר זכה יתיר יהבין ליה רוח זכה יתיר וכו', מה שאינו כן הנפש הוא מיום הולדו שהוא מצד יעקב הכולל הכל כל האומה כולה... (שם שם עמוד סג)

...כי הדעת הוא מקום חבור מחשבת המוח עם רצון הלב הנעלם גם מכחות המתפשטות מהלב לגוף כל שכן לפומא שהוא מדרגה האחרונה שבו ההתגלות לזולת, דהוא דרגא דכנסת ישראל בעולם הזה שקבלו תורה מפי הגבורה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד מו)

ודבר זה נקרא דעת שהוא המחבר חכמה ובינה ופירש"י (בפרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש, והיינו דדבר זה אי אפשר להשיג כלל בעולם הזה מעצמו רק על ידי המשכת רוח מקודש העליון ברזא דחכמתא, וכנודע ברמב"ן (ב"ב י"ב א') דרוח הקדש הוא השגת חכמה הבאה בלב האדם מה שלמעלה מהשגת שכלו... (חלק ה תקנת השבין עמוד לא)

...ושם הוי"ה הוא הדעת, דמשה רבינו ע"ה שהוריד תורה מן השמים מה שהשי"ת מאיר ללב שלא

על ידי התבוננות בבריאה, ואף דכתיב "וירא אליו ה'" בשם הוי"ה, מכל מקום כתוב "ושמי ה' לא נודעתי להם", דדייק לא נודעתי, ולא כתוב בשמי ה' לא נראיתי להם, והיינו שבאמת השיגו שיש קדושה גבוהה משכל אנושיי, אבל לא נודעתי להם, היינו שיהיה הליכת דרכם בבחינת דעת... שהשיגו הדברי תורה כפי השגת חכמתם מצד הבריאה שנגמרה בשם א-ל ש-די שתספיק להכרת מלכותו ית'. ויעקב שהיה לו שייכות לבחינת דעת יותר מאברהם ויצחק שכתוב בו "האלקים הרועה אותי" וגו', אמנם עדיין לא ניתנה תורה בהתגלות, וזהו שאיתא (תקו"ז תי' י"ג) דיעקב מלבר משה מלגאו, דמשה רבינו ע"ה היה פנימיות הדעת וכל הליכתו ודרכו היה בבחינת דעת והוא רוח הקודש, וכל דורו נקרא דור דעה, והוריד התורה הקדושה שנקראה דעת... (פרי צדיק וארא ג)

...וזה שאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", והיינו דבחינת דעת נקרא גם רוח הקודש, כמ"ש רש"י (תשא), והוא ההשגה שלמעלה מגדר חכמתו שבמוח, ואז תורה יבקשו מפיהו מלכות פה, תורה שבעל פה, וכמו שכתב הרמב"ן (חידושי ב"ב י"ב) דתורה שבעל פה על ידי רוח הקודש... והנה אמרו (ברכות ל"ג) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, והיינו דמי שזוכה לבחינת דעת נעשה הלב שלו הר קדשי, כיון דאתפני יצר הרע מלבו... ואז נפתח הפה לומר שירות ולרנן... (שם ר"ח אדר ג)

לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה (משלי ב'), חכמה הוא במחשבה שבמוח, ובינה הוא הרצון וההרגשה שבלב כידוע ממאמר פתח אליהו, וזהו מה שביד האדם, כש"נ "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" שהוא בלב... ולכך נקרא בינה מה שהאדם מחדש, וחכמה מה שקיבל מאחרים. ודעת חבורם, רוצה לומר כשהחכמה שבמוח נובעת מן הלב, והוא מדרגת משה רבינו ע"ה, וזהו רוח הקדש. וכאשר אין נובע מן הלב כלל אז הוא כקוף המתדמה לאדם והוא דמיון המתדמה לחכמה האמיתית, וזהו בלעם... שפרץ גדר עריות על ידי חכמתו, וזהו שטות באמת. אבל חכמה הוא כאשר דבוקה למוסר, רוצה לומר המייסרת לאדם ומגדרתו... זהו לדעת חכמה ומוסר... (שמות לקוטים)

...והנה רוח הקודש מצינו שהיא מדה אחרונה, כמ"ש (מגילה י"ד) ותלבש אסתר מלכות, שלבשתה רוח הקודש, וכ"כ בזהר הקדש (ח"ג קס"ט ב') ומצינו דעת רוח הקודש ודעת היא פנימיות מכ"ע, אך עיקר הדעת הוא דעת את ה', וכ"כ במדרש (נשא רפ"ו) דעת זה המכיר את בוראו, וכשישים אל לבו שמלך מלכי המלכים עומד עליו וכו', מיד יגיע אליו היראה... ובינה לבא, כמש"נ ולבבו יבין, והיינו כשנכנס היראה לעמקי לבו וכמש"נ "אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא", וכתוב "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", שבחבור חכמה מוחא ובינה לבא אז יוליד הדעת פנימיות מכ"ע, וזהו יראה עלאה שעומד תמיד לפני המלך ופחד ה' לנגד עיניו... וכל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו (ברכות ל"ג), והיינו שנעשה לבו בית המקדש וקדש הקדשים כפי מה שזוכה... (פסח סג)

...היינו כי פירוש דעת הוא הכרה שמכיר בפנימיות הלב שבכל עניניו הוא מוקף מהשגחתו ית', וזה שאמר שניתן בין שתי אותיות השם הקדוש, וכמו כן במקום המקדש היו כל ישראל מוקפים בהשגחת אורו ית' בכל פרטי ענינים... (וילך ו)

שיעורי דעת:

בגמרא נדרים מ"א ביארו חז"ל את הפסוק "ועבדת את אויביך וגו' ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" בכמה אופנים, רב נחמן אמר בחוסר כל - בלא דעה, ואמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה. במערבא אמרי, דדא ביה כולה ביה, דלא דא ביה מה ביה? כך היה שגור בפי בני מערבא, כי רק זה האיש שיש לו דעה יש לו כל, ומי שאין לו דעה, אף שיהיו לו כל הדברים שבידם לתת אושר לאדם, אין לו כלום. ולא רק אימרה היא במערבא, אלא כך ביארו חכמינו את דברי התורה כי זהו "בחוסר כל".

מהי דעה זו אשר בלעדה, אם גם הכל ימצא ברשות האדם, עני הוא, ומציאותה מעשרת ומאשרת אותו?

סולם העליה ג' מדרגות יש לו, חכמה, בינה, דעה. האוגר ומאסף ידיעות החכמה בכמות מרובה חכם הוא. למעלה מזה היא הבינה, אם אלו הידיעות אשר רכש לו האדם נסדרו במערכי הלב, נצטיירו בשכלו, מרגיש הוא ידיעות אלו במלא רחבן והקיפן, ומבין דבר מתוך דבר. העולה על כולן היא הדעת, כשהחכמה, שנתרחבה ונצטיירה בלבו של האדם על ידי הבינה מתאגדת ומתאחדת עם כל מציאותו ומהותו, עד כדי להחליט כי ידיעה זו אמת מוחלטת היא, להנהיג אותה בכל הלך חייו... ואחרת בעדו אין. זאת היא מדת הדעת, ותולדה היא מהראשונות חכמה ובינה. על ידי חכמה רבה והבנת לב עמוקה מגיע האדם למדרגת הדעת.

הספרים הקדושים מכנים חכמה בשם אבא ובינה בשם אמא, אבא הוא המשפיע ומוליד, אמא היא הקולטת השפעה זו, מרחיבתה בקרבה ומשלימתה. דעת היא תולדת החכמה והבינה, והוא ענין קרוב וקשור לאיזה עצם, וכמו שמצינו בתורה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" וגו', ופירש"י כי ידעתיו - לשון חבה... וכן ענין דעה, שמצינו בספרים הקדושים, משמעו הוא שמתקרבות ידיעות החכמה אל האדם וכשאלו הידיעות הנאצרות בלבו של האדם נתאגדו ונתאחדו בקשר בלתי נפרד  "אני" הפנימי שלו ורצונו, חפצו ומעשיו הם תוצאה ישרה מהתמזגות ידיעותיו עם שורש נשמתו, ידיעות כגון אלו שלו הן, בעלים הוא עליהן בהטותו את מעשיו על פי חפצו ורצונו שבאו מתוך התישבות החכמה בלבו ונשמתו.

וראוי לאדם להשתדל ולהתאמץ בכל כחו להגיע לדרגא עילאה זו, כי זולת זאת גם החכמה גם הבינה הנמצאות אצלו, אין הן כי אם ערבוב מושגים של מושכלות שונים המונחים אצלו בלי תנועה וחיים בחסור לו האפשרות והיכולת להשתמש בהם על פי כוונם הנכון, ואין הוא יודע היאך להפיק את התועלת הרצויה מכל אלו הדברים שנתנו לאשר את בעליהם. סגולות חמדה ואוצרות יקר הפקדו אצלו, אבל אין הוא אדון עליהם... כי אין לו הכרעה והחלטה לדעת את אשר עליו, רק יקלע מרגש אחד למשנהו, מהכרה אחת לכשכנגדה, ורק על ידי הדעה אפשר לו לאדם למצא את ההכרעה הנכונה בכל שאלות חייו.

אבל מכיון שהדעת תולדה היא משתי אלו הראשונות, אי אפשר לו לאדם להגיע עדיה רק אם ישתדל לאסוף הרבה חכמה, לאגור ידיעות מרובות ולהבינן בהבנת לב אמיתית.

מתבטאים אנו "הבנת לב אמיתית", כי גם מדרגת הבינה אינה קלה ופשוטה, טרם יגיע האדם למדרגת הדעת, מעלה גדולה ויתירה לפניו להשתלם בכח הבינה, כי בינה לא נקראת עוד מה שנקלט חומר הידיעה היבשה בקרב לב על פי הוראת המלים המחותך, לא לזאת בינה יקרא, אלא פנימיות הידיעה, מה שאנו מכנים בשם "צורת החכמה", תוכה ונשמתה הספונה בגנזי לב ומחשבת האדם. מה שאוצר המלים בלשון האדם לא יספיק לזה ורק בשפת הנשמה היא נמסרת... חז"ל ידעו והכירו מהי הבינה ובמה היא מתבטאת, רבי אומר "לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר"מ" (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב)... הבינה האמיתית אשר על ידיה אפשר לזכות לאורייתא, אי אפשר לתלמיד להשיגה בקליטת אוזן בלבד בשמעו את הדברים היוצאים מפי הרב... ידיעה כזו אשר חדרה לפנימיות נשמתו וקבעה לה מעון ומשכן בנפשו... מודגשת ומובלטת בזעזועי פניו ותנועותיו, ורק זה היודע ללמוד ולהשכיל מכל זה יכול לקבל את הידיעה כולה כמו שהיא מצטיירת ומורגשת בנפש החכם...

ואף ידיעה זו שאנו מדברים בה עכשיו, צריכים אנו לקבל דרך שלש מדרגות אלו, קודם כל יש לקלוט הידיעה, כי אי אפשר לו לאדם להשתמש בידיעותיו כרצונו, רק אם יגיע לידי מדרגת הדעת, שיוכל להחליט כל ידיעה וחכמה שהוא אוצר בקרבו לאמת מוחלטת ולהנהיגה בחיים, ורק אחרי כן לצייר ידיעה זו בציורי הלב ולהרגישה במלא רחבה והקיפה, ובאחרונה להחליט כי ידיעה זו נכונה ואמתית היא להכניסה בחייו ולחיות על פיה...

בלמדנו דברי חז"ל רואים אנו עד כמה שררה אצלם מדרגת הדעת, עד כדי לכונן את חייהם לפי הידיעות והרגשות אשר מלאו את לבם ונפשם. התבוננתי במה שמצינו בגמרא כתובות "ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי... כיון דחזיא (אמתא דרבי) כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער, אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים... שקלה כוזא שדייא מאיגרא לארעא, אישתיקו (רבנן מלמיבעי רחמי) ונח נפשיה דרבי".

הלא להשתומם הוא, איך זה גמרה אמתא דרבי בדעתה להסכים שימות רבי... ומה גם לעמוד בתפלה ולבקש מהשם שיכפו עליונים את התחתונים... ועוד להתפלא הוא, איך זה העמידה את דעתה בתקיפות כזו עד שלא להתחשב עם תפלת ובקשת רבנן... והגמרא הלא מוסרת לנו ספור המעשה בפשטות מבלי הביא עובדא זו בבקורת.

אבל באמת גבורת דעת כזו ממקור הבינה מוצאה... מכיון שהכירה את המצב, כי רבי מוטל בצער נורא, היה בכחה לבא מיד לידי החלטה גמורה וברורה, כי טוב שיכופו עליונים את התחתונים. ומכיון שהחליטה, הביאה מיד את החלטתה אל תכלית והשתדלה שתצא לפועל.

למדין אנו מזה מה רב הוא כח הדעת ומה גדול הוא כח הבינה הדרושה בכדי לבא לידי גבורת הדעת כזו. כי הנה כמה מן הבינה דרוש היה להבין צדדי המלחמה בין האראלים והמצוקים עד כדי להחליט בגבורת הדעת את אשר עליה לעשות, אף שצריכה היתה בעצמה לקחת חלק בגרמת מיתתו, ומה גם בשעה זו שרבנן עומדים בתפלה... איזו גבורת הדעת צריכים בכדי להחליט עצם ידיעה זו, כי נמצאת פה התנגשות בין העליונים והתחתונים, כל אחד דורש טובתו של רבי ועליה להכריע בין אראלים ומצוקים. זאת היא ממשלה בחכמה, בינה ותגבורת הדעת.

עוד כח אחד נפלא אנו רואים כאן, כי הלא אחרי כל ידיעתה הבהירה והחלטתה הגמורה מאין נמצא כח כזה באדם לההין לעשות דבר כזה על פי דעתו נגד דעת רבים ולבלי לירא ממה שיאמרו הבריות... אבל באמת זהו פרי כח הדעת... כי כח ההחלטה החזקה מסיר מלב האדם כל מורא ופחד ולא יחת מפני כל. (חלק א חכמה בינה דעה, עמוד קנח, וראה שם עוד)

רבינו ירוחם:

אמרו חז"ל במדרש ויקרא (א' ט"ו) "כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו"... ורואים אנו ממאמרם זה, שיש היכא תימצא כזה, שאפשר יהיה אדם במדרגת תלמיד חכם במדה הכי עילאית, ועדיין יחסר בו דעה... וגילו לנו חז"ל סוד הדבר, שגם חכמה נבואה וכל מעלה נכונה, ועדיין לא יהיה גם דעה.

ונפלאות קא חזינן כאן ביסוד הדעה וסודה. לומר על משה רבינו ע"ה, שלו היה נכנס בלי קריאה, אשר לכאורה אין אנו משיגים כלל מה שייך ענין של קריאה אצל משה רבינו נאמן ביתו... וגם במצב זה לו היה נכנס סוף סוף בלי קריאה היו אומרים עליו כבר כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבילה טובה הימנו, אם כי בחכמתו אין כאן גרעון ולא כלום, ואם כי בנבואתו אין כאן גרעון כלום - אבי הנביאים, וכן כל המעלות כולן במדות הכי נעלות, ועדיין אין שלימות בהן, ואם רק לא היה עוצר את רוחו ורק היה נכנס בלי קריאה, הרי כל המעלות היו בטלין ומבוטלין, עד שנבילה טובה הימנו. מבהיל הדברים!

למדים אנו מזה יסוד וסוד מבהיל, שגם ברבוי רבבן המעלות ואף בכל גודל דרגתן, עדיין כולם טרם באו בתכליתן, עדיין מציאות בהן להיות כלא היו, אם גבוה מעל גבוה אין קשר ואין גשר, אם על ראשון לא ינתן כתר המלוכה היא הדעה המושלת בכל אשר לו...

לאור כל האמור יבואר לנו אשר הביא המסלת ישרים בפרק מדת הזהירות, שאם האדם אינו מפקח על עצמו ודאי שהקב"ה לא יפקח עליו, כי אם הוא אינו חס מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו ז"ל (ברכות ל"ג) כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. ותמיד נתקשיתי מהי השייכות בין דעה לזהירות, וכי מפני שאינו זהיר אין בו דעה? אבל הוא הדבר אשר דברנו, כי הרי ענין הזהירות הלא הוא כפי אשר מבאר שם הלוצאטי ז"ל, שיהיה האדם מפקח על מעשיו ודרכיו ולא להיות הולך במהלך הרגלו... והכח המושל בדעה היא, ואם אינו זהיר היינו אינו מושל על עצמו, היינו אין בו דעה... (דעת תורה ויקרא עמוד י)

מכתב מאליהו:

דעה היא מדרגה מסוימת בהשגה הרוחנית המתחלקת לג' בחינות: חכמה, בינה ודעת. חכמה היא בירור התוכן הכללי הנקבע לפי התכלית, בינה היא ההתבוננות בפרטים הנצרכים לשם ההוצאה לפועל, ודעת הוא בחינת החיבור והדביקות, כלומר שההשגה קבועה אצל האדם בבירור ואימות גמור, ומחשבתו דבוקה בה תמיד בלי הפסק... (חלק ב עמוד רנד)