דרך התורה

ראה: אדם-תפקיד, יהדות, עבודת ה'.

ר' ירוחם:

צריך האדם להסתכל בעצמו, להביט על עצמו בעין בוחנת, וכשרואה אדם שהוא מרגיש איזה עול וסבל מהיותו יהודי, הנה זקוק הוא לבדיקה רבה. כשנשאל לעצמנו למי יש יותר תענוג בעולם - לא מצד העולם הבא, אלא מצד העולם הזה ממש כפשוטו - לאיש יהודי, יהודי פשוט וכשר, או לאיש הולל ושובע, מושך ביין את בשרו, גם מתנסך בשמחת כל תענוגים החומריים אשר בעולם? אין שמחה ותענוג מעולם הזה כשמחת יהודי...

כמה מעשיות מעין זה (ראה שם) מובא על חכמים באומות הועלם, שכאשר הרגישו תענוגי החכמה, הנה הפקירו והפרישו עצמם מכל עניני עולם הזה, באשר עניני העולם הזה הפריעו אותם מחיי החכמה. האומנם כי בזה לא כן היא דעת תורתנו הקדושה, התורה לא דורשת מהאדם פרישות בתכלית, חז"ל אומרים (קידושין ל') בזמן שהרטיה - זו התורה הקדושה - על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואי אתה מתיירא.

אף המצער עצמו מן יין כבר נקרא חוטא (נדרים י'), וכל היושב בתענית נקרא חוטא (שם). לא סיגופים דורשת התורה... ועיין רמב"ן ויקרא י"ט א' "קדש עצמך במותר לך", היינו שלא תתנהג כמעשה בהמה, אלא יהא יהודי! ואמר (ויקרא י"ח ה') "ושמרתם את חקתי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - כי אז יהיה לך חיים שלמים גם בעולם הזה... כי אין שמחה ותענוג מעולם הזה כאשר שמחת איש יהודי, וכן אמרו "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג"...

גוי הנכנס לאטליז כלום לא יאצלו מעיניו, מכל אשר רוצה הוא לוקח... ויהודי עם פסיעתו הראשונה אפשרויותיו מצומצמות... שאלות על שאלות הגבלות על הגבלות... האם אומנם יש בזה לקנא את הגוי? מבקש אני מחילת כבודכם, הלא את חזירים יש יותר מה לקנאות, מתגלגלים בכל טנוף, אם פיות פתוחים... באין כל טרחה שהיא, והמאכל כבר נופל בפיהם... ויהודי החש בכמו אלה ודאי צריך בדיקה מה אתו, ומה מציאותו... (דעת תורה במדבר עמוד פה)

מכתב מאליהו:

ההבדל בין אנשי חסידות ואנשי "העולם" (המלה "מתנגד" היא חריפה מדי) הוא בשני חלקים, א', בפילוסופיה, ב', בהנהגה. הרבה סוברים שיש פער גדול ביניהם בענינים עמוקים של אמונה. אבל זוהי טעות מוחלטת. הרי נתברר מכבר שאין בשום אופן חילוקים עקרוניים בין המושגים העמוקים שבספרי החסידות ומה שנאמר על ידי הגר"א ור' חיים מוואלוז'ין זצ"ל. אפילו בשטח הפילוסופי ההבדל ביניהם הוא רק איך ולמי ללמד את הענינים העמוקים ההם. באיזה אופן לבארם ואיך להשתמש בהם. מה שאנשי החסידות חושבים שכדאי לדבר עליו לכל אחד, חושבים אנשי "העולם" קבלה עמוקה שיש לשמרה בסוד בחוג של אנשים די גדולים...

ההבדל הידוע לכל בחינוך ובהנהגה הוא בכיוון אחר. דבר ברור הוא שבלי התפעלות, רגש, והתלהבות לא תיתכן עלייה רוחנית כלל. מי שהוא "קר" בעניני תורה ומצות אולי נראה שהוא עומד במקום אחד אבל בפנים הוא נופל תמיד. ה"קרירות" מוסיפה והולכת. לכן גם אנשי החסידות גם אנשי ה"עולם" משתמשים בהתפעלות. אנשי ה"עולם" משתמשים בהתעוררות של מוסר וחמימות של לימוד התורה הקדושה וכו', אבל ההבדל הוא שאלה משתמשים בהתפעלות רק כמאצעי לעורר את הלימוד. אבל צריך להיות חשבון קר של שיקול אמיתי בעמקות ובמנוחת הנפש פנימית. גם במוסר מטרת ההתפעלות היא לעורר כשאחר ההתפעלות מוכרחים לבוא חשבון הנפש, וההתבוננות השקטה בעצמו לברר כמה רע זה לעצמו אם ילך בדרך הרע וכדומה... וכל זה אי אפשר לעשות במצב של התרגשות... לכן לא יתחשב אדם בהתפעלות וההתלהבות שאינן אמיתיות באדם. ואפילו אם בעת ההתפעלות ידמה שהוא קשור בעבותות האהבה אל השי"ת, אין זאת אלא דמיון של התפעלות. לכן אומרים אנשי ה"עולם" גם בקטנותנו עלינו לחפש רק אמת. והאמת היא שלא הגענו כלל לדביקות ואהבה. עלינו להשתמש בכח הביקורת ולא להניח להתפעלות להרקיע שחקים וכו'...

אבל זוהי תורתם של יחידים. יחידי סגולה שהגיעו לשכל אמיתי, ללימוד תורה עמוק או שהגיעו לשלטון עצמי וביקורת עצמית, העובדים על עצמם במוסר ומתלמדים בדרך האמת. הרחוב, ה"עולם" הפשוט אין להם דבר מזה להם יש רק כבוד התורה, ההערצה לאדם גדול - כל זמן שזה התקיים. לפיכך כשאנשים כאלה היגרו לאמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה וכו' לא עמדו בנסיונות. מן האמת שבלב היו רחוקים וההתפעלות והחמימות לא הביאו איתם. הדברים הקטנים, כמשקה, ריקוד, קצת שמחה, לא הספיקו לעורר אותם ליהדות.

החסידות הלכה בכיוון ההפוך. על אמת שבלב נדאג מאוחר יותר. ראשית כל נטפח הרבה חיצוניות, הרבה התלהבות ודביקות ואהבה. אדרבה, שיחשוב האדם שהוא אוהב ה', זה יעזור הרבה למעשה, וכל אחד לפי מדרגתו, אפילו המשקה הריקוד, יסייעו להתפעלות לעבודת ה' באהבה ובשמחה. בשמחה עושה האדם חסד, הוא מוכן לתת, ובזה מתקרב לחסידות, להתחסד עם הבורא באהבה רבה ודביקות. ואם מרמה את עצמו? הרי בזה מרמה גם את היצר הרע, שחושב שהוא אוהב ה' וכו', חושב שלא איכפת לו שום דבר זולת זה, הוא לועג לעולם השפל הוא מתפרד מאנשי העולם הזה בלבושו ובהנהגתו. הוא "מבטל" בני אדם שאינם הולכים בדרך ה' כי הוא "שונה" מהם, הוא הרי חסיד, הוא אוהב ה'. וזה מחזיקו בכל הנסיבות, זה מפתח בו אמיצות גדולה שמונעת ממנו הנפילה.

זוהי עצה יקרה עבור הכלל. והחסידות אומרת שגם האדם הגדול עולה מעלה מעלה על ידי התלהבות, שעה שהביקורת הקרה משתק את כח העלייה. האדם מוכרח לחיות ולעבוד עם גוף, יחד עם הטומאה, ולכן הדרך לבער את הטומאה היא רק באש ההתלהבות של קדושה וכו'. בהיות האדם עובד במדרגות גבוהות ובהתפעלות, ילמד מושגי קבלה עמוקים ויתפלסף בהם וייפם, כאמצעי לחזק ההתלהבות והדביקות. ואין זה גאוה, כי בהתבטלות להשי"ת ובהקרבת עצמו ממילא הגאוה מתבטלת. אלו הם קוים בחסידות.

בזמננו ה"אמיתות" של בעלי המוסר כבר ירדה מן הפרק. כבר אפסו אנשים עם אמת עמוק בלב, עם חשבון הנפש חזק ואמיתי. כבר הגיעו עיקבתא דמשיחא שאמרו חז"ל שיהיה דור חיצוני. אם אדם כבר לומד מוסר, הוא מעוניין בעיקר בחכמת המוסר, הפילוסופיה והפסיכולוגיה העמוקה הקשורות עם מוסר. אם הוא לומד מוסר בהתפעלות, אינו מביא את זאת לחשבון הנפש. גם אצל חסידים חסרה היום העבודה עם דביקות, לא נשארת אלא החיצוניות של חסידות, שנראה קצת כהתלהבות. יש ניגון - אבל הנשמה של הניגון איננה. ההתלהבות בתפילה כמעט שייכת לעבר. לעידן של היום לא נשארה כמעט אלא דרך אחת, לקחת כל מה שיכול לעזור ליהדות, החכמה של חסידות ומוסר ביחד. הלואי וישפיעו ביאורים והארות גדולים, הלואי שיפתחו בנו הערצה והכרה לתורה הקדושה. הלואי שהתעוררות המוסר יביא היום לקצת התלהבות חסידית. והלואי שההתלהבות תתאמץ בקצת חשבון הנפש. הלואי שעל ידי כל אלה ביחד נזכה לעלות ברוחניות ולהחזיק מעמד כבני תורה ביהדות מחוזקת. יסייענו השי"ת לזה. (חלק ה עמוד לו)