דשא

(ראה גם: בריאה-עץ ועשב, עשב)

מדרש הגדול:

דשא אלו שאינן צריכין זרע, עשב מזריע זרע אלו הירקות והזרעים שצריכין זרע. (בראשית א יא)

רש"י:

תדשא הארץ - ...שמיני דשאים מחולקין כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא היא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים. תדשא הארץ - תתמלא ותתכסה לבוש עשבים כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב. (שם)

רמב"ן:

תדשא הארץ - רש"י... אבל דשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע, ולכן יאמר תדשא הארץ ולא יתכן לומר תעשיב, וכל קטן הצומח מן הארץ יקרא דשא אף באילנות... (שם)

רד"ק:

דשא - נקרא כן בתחלת צאתו וכשיגדיל יקרא עשב, ודשא הוא תחלת הפעולה בעשב... (שם)

אברבנאל:

דשא - הצומח מעצמו, עשב הוא הנזרע. (שם)

ספורנו:

דשא - מיני עשבים למאכל בהמה כמו "דשאו נאות מדבר". עשב מזריע זרע - למאכל אדם. (שם)

מהר"ל:

דשא - יקרא מיד כשיצמח, ועשב כאשר יש לו הכרה מה הוא. (גור אריה שם)

העמק דבר:

דשא - הוא מין שכל תכליתו הוא העשב ולא הגרעין, ואם כן עיקר תכליתו מה שגדול העלה יותר, וזהו משמעות דשא כמ"ש בשירת האזינו. עשב מזריע זרע - שתכליתו הגרעין אם קטן או גדול... (שם)

דשא - הגדולים הזקוקים למטר... (דברים לב ב)