דת

(ראה גם: אמונה, ידיעת ה', יהדות, מצוה, עבודת ה', עבודה זרה, תורה)

תלמוד בבלי:

והשתיה כדת, מאי כדת, א"ר חנן משום ר"מ כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה, אף סעודתו של אותו רשע אכילה מרובה משתיה. (מגילה יב א)

ודתיהם שונות מכל עם, דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. ואת דתי המלך אינם עושים, דמפקי לכולא שתה בשה"י פה"י (שבת היום, פסח היום ואנו אסורים במלאכה). (שם יג ב)

תנו רבנן מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים... (סוכה נו ב)

ואלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם... (כתובות עב א, וראה שם עוד)

כל עוברי דרך, אמר רב עמרם אמר רב עשאוני כעוברי על דת, דאילו בסדום כתיב וה' המטיר על סדום, ואילו בירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה וגו'. (סנהדרין קד ב)

מדרש רבה:

בירכתי ביתך, בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית, שהיא צנועה, זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי משנה, בעלי מקרא, בעלי מעשים טובים, הה"ד בניך כשתילי זיתים... (במדבר פרשה ח י)

ילקוט שמעוני:

למנצח על ידותון מזמור לדוד, על הדתות ועל הדינין שאתה עושה לנו... (תהלים סב, תשפב)

אמונות ודעות:

ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון, וכפי שהודיענו ה', מה היא נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה ועשה על כך מופתי האותות הגלוים לא המופתים השכליים? ונשיב בסיוע ה' יתעלה התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני החכם שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך, ושהוא אם יפנה אותנו אליהם בידיעת הדת, היינו נשארים זמן רב ללא דת עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה, ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם, ויש שלא יסתיים לו העסק בה מחמת קוצר רוחו, או שישתלטו עליו הספקות ויביאוהו במבוכה ויעצרוהו, ולפיכך שחרר אותנו יתהדר ויתרומם מיד מכל הטרדות האלה, ושגר אלינו את שליחו ומסרם לנו בדרך הודעה, והראנו בעינינו עליהם אותות ומופתים מה שלא ישלוט בהם ספק... (הקדמה פרק ו, וראה עוד ערך אמונה)

אבן עזרא:

עם אחד - שיש להם דת אחת, כי בהשתנות הדתות תתחדש הקנאה והשנאה... (בראשית יא ו)

כוזרי:

...(דעת הפילוסופים), והפילוסוף אשר לו נתכנו תכונות יקבל בהן המעלות המדותיות והמדעיות והמעשיות, ולא חסר מאומה מן השלמות, אבל השלמות הזו בכח צריך בהוצאתה לידי מעשה אל למוד ומוסר... והשלם ידבק בו מן המין האלקי אור שהוא נקרא השכל הפועל, ידבק בו שכלו הנפעל דבקות התאחדות עד שיראה האיש ההוא כאילו הוא השכל ההוא הפועל אין ביניהם שנוי, וישובו כליו, רצוני לומר איברי האיש ההוא ולא ישתמשו אלא במעשים היותר שלמים, ובעתים היותר נכונות ובטוב שבענינים, וכאילו כל כליו הם כלים לשכל הפועל, לא לשכל ההיולי הנפעל שהיה בתחלה משתמש בהם, והיה מטיב פעם וחוטא פעמים... והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה המקווה לאדם השלם, אחרי אשר תשוב נפשו מטוהרה מן הספיקות, מבינה החכמות על אמתתן, ותשוב כאילו היא מלאך... ותכף לזה תעלה בידך מדת ההסתפקות והשפלות והכניעה וכל מדה מעולה, עם ההגדלה שמרוממים לסבה הראשונה, לא כדי שיחנך רצונו ולא להסיר מעליך קצפו, אבל בעבור ההדמות אל השכל הפועל בבחינת האמת, וספור כל דבר במה שהוא ראוי לו והאמנתו כאשר הוא, ואלה הם ממדות השכל. וכאשר תהיה על התכונה הזאת מן האמונה אל תחוש על איזו תורה תהיה ובאיזו דת, ובאיזה מעשה, ובאיזה דבור, ובאיזו לשון אתה מרומם, או בדה לעצמך דת לענין הכניעה ולרומם ולשבח ולהנהגת מדותיך וביתך ואנשי מדינתך... (מאמר א א)

אמר הכוזרי... ועם זה היה ראוי כפי מעשה הפילוסופים וחכמתם ואמתתם והשתדלותן שתהיה הנבואה ידועה בהם ונמצאת ביניהם, מפני הדבקם ברוחניות, ושיסופר עליהם נפלאות ונוראות וכבוד וגדולה, ואנחנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה, כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכרת אתה הפילוסוף. (שם ד)

...אחר כן קרא חכם מחכמי היהודים ושאל אותו על אמונתו.

אמר לו החבר, אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות.... ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה ועונש הקשה לממרה אותה, ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.

אמר הכוזרי, מסכים הייתי שלא אשאל יהודי, מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר, היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת, ובעבורה הוא רודף האמת, להדמות לבורא בצדקו ובחכמתו.

אמר החבר, זה שאתה אומר היא הדת ההקשית-המנהגית (השכלית המלמדת כיצד להתנהג), מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבים. ואם תשאל הפילוסופים עליה, אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות, יש מהם מה שהם יכולים להעמיד עליהם מופת (ראיה) ומהם מה שיספיקו בם דבר שתתישב הדעת עליו, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל שכן שיעמידו בם מופת...

אמר החבר, על הדרך הזה השיבותיך כאשר שאלתני. וכן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו (שמות ז') "אלקי העבריים שלחני אליך", רצוני לומר אלקי אברהם יצחק ויעקב, מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר האלקים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות. ולא אמר אלקי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך... וכן פתחתי לך, מלך הכוזר, כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבים בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין. (שם י והלאה)

אמר הכוזרי, נשוב אל עניננו והודיעני, איך קמה תורתכם ואיך פשטה ונראתה, ואיך נתחברו הדעות אחרי אשר היו חלוקות, ובכמה שנים נתיסדה האמונה ונבנתה עד שנתחזקה ונשלמה...

אמר החבר, לא יקומו ויגדלו על הדרך הזה אלא הנימוסים השכליים אשר התחלתם מן האדם, וכאשר יגמר ויעזר יאמר כי הוא נעזר מן הבורא ומלומד והדומה לזה, אבל הנימוס אשר התחלתו מהבורא, הוא קם פתאום, ואמר בו היה ויהי, כבריאת העולם.

אמר הכוזרי, הבהלת אותנו בדבריך, החבר.

אמר החבר, אבל הענין מבהיל יותר, כי היו ישראל משועבדים במצרים... מיחלים המועד אשר יעד בו א-ל אבותם שינחילם את ארץ כנען... ושלח משה ואהרן עם חולשתם ועמדו כנגד פרעה עם חזקתו באותות ובמופתים ובשנוי המנהגים... וכל המכות האלה היו באות באזהרה ובהתראה ובמועד ומסתלקות באזהרה ובהתראה, כדי שיתברר כי הן בכונה מאת א-לוה, חפץ, עושה חפצו בעת שיחפוץ, לא מצד הטבע ולא מצד הכוכבים ולא מצד כשפים ולא במקרה... ובקע את הים ועברו בתוכו, וטבע בו פרעה וחילו, והשליכם הים מתים לעיני בני ישראל, והדבר ארוך וידוע.

אמר הכוזרי, זהו הענין האלקי באמת, ומה שנתלה בו מן המצות ראוי לקבלו, כי אין נכנס בלב מחמתו ספק... (שם פ והלאה)

אמר החבר... וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם עם מה שהאמינו במה שבא משה אחר המופתים האלה נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלקים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם, ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלקים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי, ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם... ואלו עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלקים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא, והאמינו העם מן היום ההוא כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים, מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל הנקרא רוח הקדש או בגבריאל... וסרו אלו הסברות במעמד הגדול ההוא. ומה שנלוה אל הדבור האלקי מן המכתב האלקי שחקק עשרת הדברות האלה בשני לוחות אבנים יקרות... (שם פז)

אמר החבר, אבל יעודינו הדבקנו בענין האלקי בנבואה ומה שהוא קרוב לה, והתחבר הענין האלקי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, ועל כן איננו אומר בתורה כי אם תעשו המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלקים", מנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני ומי שיעלה לשמים... ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם, כי תראו עם שכינתי שתהיה בתוככם מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם, שלא יעברו עתיהם הצריכים להם, ושתגברו על אויביכם במתי מספר המנהג, מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני... ויעודיה כולם כולל אותם שורש אחד, והוא יחול קירבת אלקים ומלאכיו, ומי שיגיע אל המעלה הזאת לא יירא מן המות... (שם קט)

אמר החבר, ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי רבוי, כי הרבוי בכח אחד - קצור בכח אחר... וכללו של דבר כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם... (מאמר ב נ, וראה שם עוד)

אמר הכוזרי, והלא כשאלקותו נכנסה בדעות, ואחדותו ויכלתו וחכמתו ושהכל מאתו וצורך הכל אליו, ושאין לו צורך אל הכל, יכנס המורא ממנו והאהבה לו, ולא נצטרך לגשמות הזה.

אמר החבר, זאת טענת הפילוסופים, ואשר נראה מנפש האדם כי היא יראה בהמצא המפחידות מורגשות, מה שאינה יראה כאשר יסופר לה עליהם כאשר היא אוהבת הצורה היפה הנמצאת, מה שאינה אוהבת כשיסופר עליה. ואל תאמין למתחכם שיאמר כי מחשבתו מתחברת על סדר, עד שיגיע אל כל הענינים הצריכים באלקות בשכלו בלבד מבלתי שיסמוך אל מורגש, בראות דמיון ממלות או מכתב או מצורות נראות או מתדמות. הלא תראה שאינך יכול לכלול כל עניני תפלתך במחשבה לבדה בלא דבור. וכן מסתדרת לנביא גדולת האלקים ויכלתו ורחמנותו וחכמתו וחיותו ותמידותו ומלכותו... במה שהוא רואה פתאום ברגע אחד מגדולת הצורה ההיא הנבראת לו והודה והדרה... (מאמר ד ד)

אמר החבר, אמנם הייתי מדמה אותם לגרים אשר לא קבלו כל תולדות המצות אך שרשיהן, לולא שמעשיהם סותרים את דבריהם, ושכבודם למקום הנבואה בדברים עם מה שהם מכוונים אל מקומות היו לאלילים באיזה מקרים שיקרה שיהיה בהם המונם, לא נראה בו מעשה אלקי, עם השאירם חוקי העבודות הקדומות וימי חגיהם ומועדים, ולא שנו זולתי הצורות שהיו לשם, מחו אותם ולא מחו דתותיהם. כמעט שאומר כי כל מה שאמר הבורא (דברים כ"ח) "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן", ונשנה פעמים, הוא רמז אל אלה אשר הם מרוממים את העץ ואשר הם מרוממים את האבן (הנוצרים והמוסלמים במכה). ואנחנו עם רוב הימים משתוים אליהם בעונותינו. ואמת הוא שכונתם אינה אלא לאלהים, כמו עם אבימלך ואנשי נינוה ומתפלספים יקראו לשם האלהים.

ומנהיג כל אחד משתי הכתות (הנצרות והאיסלם) אמר כי השיג האורות האלהיות ההן במוצאן, רצה לומר אדמת הקדש, שמשם העלוהו אל השמים, וצוה ליישר אנשי העולם כלו... הלא זה כמי שירצה ליישר בני אדם כלם אל מקום השמש, כי עיניהם תרוטות ולא יכלו לראות ולא מצאו מקומה... ולא ראו אותה. והמנהיג משה עליו השלום העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור אשר ראוהו אילו היו יכולים עליו כיכלתו, ואחר כן קרא לשבעים זקנים וראוהו, כמו שאמר (שמות כ"ד) "ויראו את אלקי ישראל"... (שם יא)

ספר העקרים:

המאמר הראשון יחקור מן הדתות בכלל כמה הם, ויבאר שהם שלשה, טבעיות, נמוסיות ואלקיות ויתן הבדליהן, ויחקור על עקרי כל אחת מהן, ואחר יבאר דרך המבחן במה תכיר הדת האלקית מן המזויפת המתדמה באלקית, ואם אפשר שתמצא תורה אלקית יותר מאחת בזמן אחד. (מאמר א הקדמה)

החקירה מן העקרים חקירה מסוכנת מאד, לפי שהדתות אף אם יסכימו בענינים הכוללים, כמו מציאות השם ושכר ועונש ודומיהם, הנה הם חולקות בענינים החלקיים, ולזה יתחייב בהכרח שיהיו לדתות עקרים חלקיים בהם תבדל הדת האלקית אחת מזולתה. ובחקירה מן הענינים החלקיים סכנה עצומה, לפי שכל מי שיכחיש אחד מעקרי הדת החלקיים הנה הוא יוצא מכלל בעל דת ההיא, כי מי שיכחיש נבואת משה ושליחותו, הנה הוא כופר בתורת משה בלי ספק, אף על פי שאינו עיקר כולל לתורה אלקית... (שם פרק א, וראה עוד ערך אמונה)

עיקר שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו ואין לו קיום זולתו, כמו שהעיקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו... ומזה הצד יפול זה השם על השרשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מענינו שהוא עיקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלקית. ולפי זה ראוי שנחקור אי אלו הדברים שראוי שיהיו עקרים בדת האלקית. והנה הרמב"ם ז"ל שם אותם י"ג עקרים... ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעקרים, שאף אם הם אמונות אמיתיות ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעקרים, כי לא תפול התורה האלקית בכללה אם יאמין חלופם... (שם פרק ג, וראה שם עוד)

הדרך הנכון שיראה לי בספירת העקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלקית הוא, כי העקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלקית הם שלשה, והם מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העקרים אשר לתורות האלקיות... ותחת כל עיקר מאלו שרשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא, כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן... (שם פרק ד)

...ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקבוץ אשר במחוז אחד או באקלים אחד או לכלל האנשים אשר בכל העולם סדור מה, בו יתנהגו לשמור היושר בשלוח ולהסיר העול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם, וסדר הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן... והסדר הזה קראוהו החכמים בשם דת טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא. ועדיין אין דת זו מספקת לתקן צרכי האישים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתוסף בזה איזה סדור או הסכמה כוללת עניני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהם והמשא והמתן אשר ביניהם... ויקרא הסדור הזה נימוס או דת נימוסית. והסדור או הנימוסית הזה אי אפשר שיתקיים אם לא בהמצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקבוץ ההוא או המדינה ההיא יכריח האנשים על הסרת העול וקיום הנימוס כדי שישלם תקון הקבוץ ההוא או המדינה ההיא... (שם פרק ה)

שם דת יפול על כל ההישרה או ההנהגה שתכלול קבוץ רב מן האנשים, הן שתהיה כוללת צווים רבים, כמו "כל יודעי דת ודין", או צווי אחר כמו "ותנתן דת בשושן" (אסתר י"ד), והן שתהיה אלקית כמו "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג), או נמוסית "כדת מדי ופרס" (דניאל ו'). והדת על ג' פנים, אם טבעית, ואם נימוסית, ואם אלקית. והטבעית היא שוה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום, והנימוסית היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי המקום ולפי הזמן וכפי טבע המונהגים בה, כדתות וחוקים אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים עובדי ע"א מצד הסדור השכלי, אשר יחייבהו השכל האנושי מבלי הערה אלקית. והאלקית היא מה שתסודר מהשי"ת על ידי נביא כמו אדם או נח, וכמו ההנהגה והדת שהיה אברהם מלמד ומרגיל האנשים לעבוד השם והיה מל אותם במצות השם. או מה שתסודר מהשם על ידי שליח שלוח ממנו להנתן דת על ידו כתורת משה.

וכונת הדת הטבעית להרחיק העול ולקרב היושר כדי שיתרחקו האנשים מן הגנבה והגזלה והרציחה, באופן שתשאר ותתקיים החברה בין האנשים, ויהיה כל אחד מנוצל מכף מעול חומץ, וכוונת הדת הנימוסית הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה, כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות כפי המפורסם, ובזה תעדיף על הטבעית, כי הנימוסית גם כן תתקן הנהגת האנשים ותסדר עניניהם באופן נאות אל שיתוקן הקבוץ המדיני כטבעית. וכוונת האלקית היא להישיר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי, ותראה להם הדברים שילכו בהגעתה, ותודיע להם הטובה האמתית כדי שישתדלו בהשגתה, ותודיע להם גם כן הרע האמתית כדי שישמרו ממנו... ובזה תעדיף על הנימוסית. (פרק ז)

הדת הנימוסית תקצר מן האלקית בפנים רבים. הא' הוא מה שאמרנו, כי הנימוסית תתקן פעולות האנשים באופן שיתוקן הקבוץ המדיני, אבל לא תספיק לתת שלמות בדעות, כדי שתשאר הנפש אחר המות... לפי שהיא לא תקיף אלא בנאה ומגונה בלבד. והדת האלקית תספיק לזה, לפי שהיא תכלול השני חלקים שהשלמות האנושי תלוי בהן, והן המדות והדעות...

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלקית בשהיא לא תוכל להפריד הנאה מן המגונה בכל הדברים, כי כבר יהיה הדבר נאה או מגונה אצלינו ולא יהיה נאה או מגונה בעצמו, כי כמו שאי אפשר שיולד בתולדת ענינו שלם בכל המלאכות המעשיות, כן אי אפשר שיולד האדם שלם בכל המעלות והשלמיות, ולא חסר בכל הפחיתיות והחסרונות... ויתבאר מזה שאי אפשר לשום מסדר נימוס אנושי שלא יטה בטבעו לצד איזה פחיתות וישפוט על הנאה שהוא מגונה ועל המגונה שהוא נאה, ולזה לא יהיה עדותו על הנאה והמגונה אמת... וכל שכן בדעות, שאין אפשר להיות עדותו בדרושים העמוקים כמו אם העולם מחודש או קדמון נאמנה, כי אין השכל האנושי מספיק לדעת את זה באמיתות...

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלקית כי היא לא תוכל לשמח לב המתנהגים על פיה, לפי שכל מי שהוא מסופק בדבר שהוא פועל אם הוא מספיק להגיע אל התכלית המכוון, איננו שמח בפעולתו, והמתנהג על פי הנימוס להיותו מסופק אם היושר המוגבל בו הוא יושר באמת או אינו יושר אלא כפי הנראה, איננו שמח בפעולתו. אבל המתנהג על פי הדת האלקית, להיותו יודע שהיושר ההוא המוגבל בה הוא יושר באמת, הוא שמח בפעולתו...

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלקית, כי היא לא תוכל להגביל פרטי הפעולות שראוי שיופעלו בכל מעלה ומעלה, לפי שהיא לא תודיע אלא הכוללים, כמו שהגדרים אינם לדברים הכוללים כי הפרטי אין לו גדר, כי הפעולות הפרטיות אי אפשר שתגביל אותם הדת הנימוסית. וזה כי אריסטו בספר המדות יזכיר תמיד בכל המעלות שראוי שיופעלו כמו שראוי ובעת הראויה ובמקום הראוי, ולא יבאר איזה היא העת הראויה, ולא המקום הראוי. וההשערה הזאת אין ספק שאינה מסורה לכל אדם... והדת האלקית תפרש שהבעילה כפי מה שראוי הוא להקים זרע לקיום המין, ועם מי שראוי היא האשה המיוחדת, ותאסור קצת הנשים שאינם ראויות שייחדם אליו, ושבעת הראויה הוא שתהיה האשה טהורה... וכן הרחמנות והאכזריות לא יוכל הנימוס האנושי לשער אי זה ראוי ואי זה מרוחק, ותבאר הדת האלקית שהאכזריות תהיה על הכופרים והמינים והעוברים על הדת... ושהרחמנות ראוי שיהיה על המאמינים ועל הדלים והאומללים בפנים שונים... ולזה יהיה המתנהג על פיו (הנימוסי) הולך בחשך ולא ידע אי זה אלו הן הפעולות הפרטיות שראוי שיפעל ולא ידע דרך זו ילך...

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלקית, להיות מסדרה בן אדם אי אפשר לו שישער הנאה והמגונה בכל הזמנים, כי אפשר שישתנה המפורסם בעת מה וישוב הנאה מגונה והמגונה נאה, כמו שנמצא קין והבל והדורות הראשונים שנשואי האחות לא היה אצלם מגונה... ואחר כך שב מגונה, ולזה אי אפשר שתהיה היראה הנקנית מן המגונה אשר יבא בדת הנימוסית נצחית, כי תשתנה בהשתנות הזמנים. אבל הדת האלקית להיותה משוערת מן החכמה האלקית תבאר הנאה והמגונה בכל הזמנים...

עוד הדת הנימוסית תקצר מן האלקית בשהיא לא תוכל לתת לאיש כדרכיו שוה בשוה ולשער העונשים במדה במשקל, שיהיה אחד לוקה ואחד נסקל... כדי שיהיו העונשים המגיעים לחוטא אמתיים כפי שיעור החטא. אבל הדת האלקית תשיב גמול לכל אחד ואחד כפי רשעתו לא פחות ולא יותר. ואף אם ימצא בנראה צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברשעתו, הנה הוא זה כשיבחנו העונשים בבחינת טובות העולם הזה בלבד, אבל כשיעורבו יחד טובת העולם הזה המגיעות לרשע עם הרעות והעונשים המגיעות לו בעולם הבא,... נמצא שני הגמולים צודקים יחד... (שם פרק ח, וראה שם עוד)

התחלות הדת הנימוסית ושרשיה הן הבחירה והתכלית, וזה גלוי ומבואר, כי המניח הנימוס למה יניח העונשים לעוברי על דברי הנימוס אם אין העובר ברשות עצמו לעשות מה שירצה. וכן המלך או המנהיג המדינה היאך היו יכולים להכריח האנשים על עשיית הפעולות הטובות אם אין האנשים ברשות עצמם להרע או להיטיב... ולזה הוא מבואר שלא כיון יפה מי ששם הבחירה והתכלית התחלות לדת האלקית, כי אף על פי שהבחירה קודמת לה בהכרח, איננה התחלה אליה במה שהיא אלקית, אבל היא התחלה אליה מצד שהיא התחלה לכל הפעולות והסכמות האנושיות... וכן התכלית בשלוח אינו התחלה לדת האלקית במה שהיא אלקית, אבל היא התחלה לכל הפעולות האנושיות הנפעלות ברצון... אבל להיות התכלית המגיע מצד התורה הוא חיי העולם הבא מתחלף לתכלית המגיע מן הדת הנימוסית ולשאר התכליות מנה אותו הרמב"ם ז"ל בכלל העקרים... (שם פרק ט)

אמונת החדוש יש מאין אף אם היא אמונה צריך לכל בעל דת אלקית להאמינה, כמו שיחוייב המאמין בתורת משה להאמין שפצתה הארץ את פיה ותבלע את קרח ועדתו לפי שנחלקו על משה, אבל איננה עיקר מעקרי התורה האלקית שלא יצוייר מציאות תורה אלקית זולתה... כי אין מהכרח האמנת התורה ונסיה להאמין בריאה או יצירה יש מאין... (שם פרק יב)

אין כל דת שמחזקת בשלשת העקרים הללו שזכרנו, שהם מציאות השם ושכר ועונש ותורה מן השמים שהם עקרים כוללים לדת האלקית כמו שאמרנו היא אלקית על כל פנים, שהמאמין בה יקרא מאמין בתורה אלקית ויהיה לו חלק לעולם הבא, שאין הדבר כן, אבל עיקר הענין הוא, כי שלשת העקרים הללו הם עקרים כוללים לדת אלקית, שכל הכופר באחת מהן יוצא מכלל בעלי הדת האלקית, ואין לו חלק לעולם הבא, לפי שאינו מודה בתורה אלקית כמו שראוי. ואולם המודה בהם עדיין אין לו חלק לעולם הבא עד שיודה בהם ובשרשים הנתלים בהם והמסתעפים מהם, כי כל הכופר באחד מן השרשים כאלו כופר בעקר שהשורש ההוא מסתעף ממנו. כי המאמין בעקר הראשון שהוא מציאות השם, צריך גם כן שיאמין שהוא אחד ושאינו גוף ולא כח בגוף וכיוצא באלו, שהם שרשים יוצאים מן העיקר הזה או נתלים בו... לפי שהאמנת מציאות השם היא שיאמין שיש שם נמצא מחוייב המציאות ממציא כל הנמצאים וכלם מושפעים מאתו וצריכין לו, והוא אינו צריך אל דבר זולתו. ואם היה המחוייב המציאות גשם היה צריך אל אחר, לפי שכל גשם מורכב, וכל מורכב צריך אל מרכיב ופועל אחר יחייב חבור חלקיו... (שם פרק יג, וראה שם עוד)

וראוי שנבאר עתה דרך ידיעת השרשים המסתעפים מן השלשה עקרים הללו, כדי שיודע הכופר בעיקר או המודה בו. ונאמר ראשונה שאין ראוי שימנה בעיקר ולא בשורש שום מצוה ממצות התורה, כי העובר על מצות התורה הנה הוא בכלל פושעי ישראל, וראוי לעונש שנכתב בתורה על אותה מצוה, אבל אינו יוצא מכלל בעלי התורה, אלא אם כן הוא עובר על המצוה מצד היותו מפקפק בה אם היא מצות השם או אם נתנה למשה בסיני... ומה שנמנה האחדות בשורש, אף על פי שהיא מצוה פרטית, לפי שבהאמנת האחדות שני דברים, אם שנאמין שהשם יתברך אחד ואין שני שוה ולא דומה לו, ואם שנאמין שהמחוייב המציאות עם שהוא אחד בלי שום רבוי והרכבה כלל הנה הוא אלקינו, רוצה לומר סבת כל הרבוי הנמצא, ומן הצד האחר הוא מצוה פרטית שנצטוינו עליה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד... (שם פרק יד, וראה שם עוד וערך אמונה)

...ולהיות עקרי התורה והתחלותיה אין כלם מושגות מצד המושכלות הראשונות, ואינן מוחשות בכל עת כחמום הפלפל וקרור האופיון, אבל סבתם בלתי ידועה, בעבור זה התחכם השי"ת לאמת התחלות התורה בנסיון כדי שלא יפול הספק בהם... וזה נמצא תמיד בכל הדתות האלקיות, כי בתורה שנצטוה אדם נתאמת אליו מציאות השם שהיה מדבר עמו והנבואה ותורה מן השמים ושכר ועונש. וזה כי השם נגלה אליו ודבר עמו וצוהו... וכן לנח נתאמת אליו הנבואה ומציאות השם שהיה מדבר עמו והשכר והעונש במבול... וכן לאברהם כשנצטוה בברית המילה נתאמת לו מציאות השם המדבר עמו והנבואה ותורה מן השמים בצווי ההוא שהיה מצוה אליו. וכן במתן תורה התאמתו לישראל ההתחלות הכוללות אחר שהשיגו בנבואה השם מדבר עמהם ומצוה אותם תורה, ונתאמת להם ביציאת מצרים ההשגחה לשכר ולעונש, אם כן נתאמתו בנסיון התחלות התורה אמות שאין ספק בו, ולזה תהיה התורה אמתית ונצחית בלי ספק... (שם פרק יז)

ראוי שנשאל ונאמר, אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלהיות, והקבלה נמשכת בכל אחת מהן, במה יודע איפוא ההבדל בין הדת האלקית האמיתית ובין המזוייפת... כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכוה וכיוצא בזה, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ובמופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים... ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך" (שמות י"ט), כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אמות עצמי וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה כשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה... ולזה אי אפשר שישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים, האחד מציאות הנבואה... והשני ששמעו את הקול אומר למשה "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה" (דברים ה')... (שם פרק יח)

וראוי שנעיר בכאן על ספק אחד אפשר שיסופק על האמונה הנופלת בדתות. והוא זה, אם הבעל דת מצד היותו בעל דת רשאי או מחוייב לחקור על עקרי דתו ואמונתו אם הם אמתיים ומסכימים למה שהנחנו מעקרי הדת האלקית אם לאו. ואם הוא רשאי לחקור האם הרשות נתונה בידו לבחור הדת שיראה לו יותר אמתית מזולתה אם לאו... והנה יתחייבו לפני חלקי הסותר הרחקות עצומות, ראשונה שאם נאמר שהבעל דת מחויב לחקור על עקרי דתו או רשאי להבחין בין עקרי דתו ובין עקרי דת אחרת יתחייב שלא יהיה שום בעל דת קיים באמונתו, ולא יהיה אם כן ראוי לקבל שכר על האמונה אם לא יהיה קיים בה ובלתי מסופק בה כלל, אחר שלא תקרא אמונה אלא כשלא תשער הנפש בסתירתה, ואם יחקור הרי זה מראה שהוא מסופק בה... ואולי תהיה דת אחרת בקצוות הישוב אשר לא תוודע אליו והיא תהיה היותר אמיתית מכולן, ולא יהיה לפי זה שום בעל דת נושע באמונתו, אחרי שאי אפשר לו להיות מאמין אמונה שלמה עד יחקור על כל הדתות, ואי אפשר לו לחקור על כולן כמו שאמרנו...

ונאמר כי אם היו כל הדתות הנועדות בעולם חולקות זו על זו בשכל אחת תאמר על חברתה שאינה אלקית היה הספק הזה חזק מאד קשה ההסרה, ואולם אחר היות כל הדתות מסכימות באחת מהן שהיא אלקית אלא שהן חולקות עליה בשיאמרו שהיתה זמנית וכבר עבר זמנה, הנה נאמר שהוא ראוי לכל בעל דת לחקור על עקרי דתו ואמונתו, וזה אם בדתות החולקות על הדת האלקית זה מבואר מאד בהן כי אין ראוי לשום אדם להתפתות להאמין דבר כנגד הדת שהוא מוסכמת עליה היותה אלקית אלא אחרי חקרו על הדת ההיא השנית או השלישית ועל עקריה על הדרך שבארנו בפרק י"א. ואם בדת האלקית גם כן ראוי לבעל הדת ההיא לחקור עליה אם היא זמנית או נצחית, ובאיזה דבר ממנה אפשר שיבא השינוי אם יתבאר שאינה נצחית. ובעבור זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ארבעים מן חלק שני מספר המורה שכל בעל דת ראוי לו לחקור על דתו, ואמר שם כי החקירה הזאת היא משני צדדין, אם מצד הדת בעצמה וזה כשיעיין בצוויה ואזהרותיה אם הם להסיר העול והחמס ולסדר עניני המדינה בלבד ראוי לו שידע שזו היא דת נימוסית ולא אלהית. וכשתמצא הדת שהיא עם שתכוין אל הסרת העול והחמס מבין אנשי המדינה תעיין גם כן לתת דעות אמתיות בשם יתברך ובמלאכים ותשתדל לחכם בני אדם ולהעירם על תכונת האמת בכל המציאות כולו, הנה זה אות היותה אלהית... הנה בארו מזה שהתורה האלקית ראוי שתכלול שני אלו הענינים, אם הסרת העול וחמס מבין אנשי המדינה, הנרמז ב"ואהבת לרעך כמוך", ואם הערת האנשים אל השלמות האנושי הנרמז בפסוק "זה ספר תולדות אדם", שכתוב בו "ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו"... (שם פרק כד)

וממה שראוי שנחקור בכאן הוא, אם הדת האלקית יחוייב שתהיה אחת לכל האנשים או רבות. ונאמר שהנה יראה שהוא מחוייב שתהיה אחת, וזה אם מצד הנותן ואם מצד המקבל. אם מצד הנותן כי אחר שהמסדר שהוא השי"ת הוא אחד מכל צד, ראוי שיהיה הסדור הנמשך ממנו אחד מכל צד, כי אין לו יתברך יחס מתחלף אל קצת האנשים מקצת. ומצד המקבל כי אחר שמין האדם אחד באנושיות הנה הסדור המישר אותו אל הגעת שלמותו האנושי ראוי שיהיה אחד... אלא שכאשר יעויין זה היטב נמצא שאף על פי שנודה שיהיה מחויב מצד הנותן, איננו מחוייב מצד המקבל, לפי שהוא מבואר שמזגי האנשים מתחלפים... אבל בעקרים הכוללים והשרשים המסתעפים מהם שכל זה מצד הדברים הנתלים בנותן, אי אפשר שיצוייר בזה שום חלוף, ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה עם שהם חלוקות בענינים פרטיים, הנה הם מסכימות בענינים הכוללים אשר מצד הנותן, ושתיהן נמצאות בזמן אחד... (שם פרק כה)

ראה עוד ערך תורה.

אברבנאל:

בחודש השלישי - מג' סבות ניתנה תורה רק לישראל... ג' מחמת הנפלאות שבנתינה, שאלה הדריכום באמונת אמיתיות התורה, ועל כן יקראו נמוסי שאר העמים "דת", שהיא הנהגת המעשים הגשמיים, ותורה היא מה שראוי להאמין האדם בשלימותו. (שמות יט א)

כי יגנב - ...והוא משפט אלוקי לא כנימוסי הגוים, מהם יתלו הגנב, יכרתו אזניו, או ישלם שבעתים. (שם כא לז)

מהר"ל:

בפרק ב' בבבא מציעא אמרו שאין צריך להחזיר אבדה אחר יאוש בעלים, ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם מה שאינו שלו, וזה אינו לפי הדת הנימוסית, כי הדת הנימוסית מחייבת דבר שראוי לעשות לפי תיקון העולם, אף שהשכל אינו מחייב הדבר, ולפיכך יש בה לפעמים חומר, אף שלפי השכל הישר לא היה צריך לעלות כך, ולפעמים הדת הנימוסית מקילה יותר מה שאינו ראוי לפי השכל... והתורה שכלית לגמרי, ואין התורה פונה אל הסברא... (באר הגולה ב)

דת הוא דת נימוסי הנעשה ונקבע לפי הנימוס, ודין הוא דבר שהשכל נותן. ועוד נראה שדת הוא מה שעשה לאדם ולא לחברו, ודין הוא מה שעשה לחברו... (אור חדש ד"ה ויאמר המלך לחכמים)

מלבי"ם:

יודעי דת - נאמר על הדתות האלוהיים או המוסריים, ולפיהם ושתי פטורה. ודין - שבין אדם לחברו ואיש ואשתו, ובזה חייבת שלא שמעה לבעלה. (אסתר א יג)

ודתיהם שונות - כלל בזה שלשה דברים, א', שנוי הדת הישראלי מיתר הדתות. ב', שהגם שכל דת בהכרח יהיה משונה מדת זולתו, מכל מקום לא ישתנה רק בעקריו ושרשיו אבל בפרטיהם יתחברו וישתתפו, אבל בדת הישראלי נמצאו בו דתות שונות ומצות רבות חלוקות עד שנחשב להרבה דתות, וכל הדתות האלה הנבדלות משונות מכל דתי העמים. ג', שלא לבד שדת הישראלי משונה מדתות העמים אבל הם משונים גם מכל העמים בעצמם, כי הדת תבדיל אותם מן העמים במאכליהם ומלבושיהם והנהגתם, עד שעל ידי הדת משונים גם בחיי האנושית מכל עם. ואת דתי המלך אינם עושים - שגם בדבר שאינו נגד דתם רק בעניני ממון אינם עושים דת המלך, ומהם לומדים כל העמים למרוד במלך ופקודיו... (שם ג ח)

רש"ר הירש:

המושג הגרמני דת, הבא משורש 'קשר' אינו קיים ביהדות, כי אין ביהדות דת כמושג האופף אותנו תמיד, ואינו קושר אותנו כי אם אדרבא, עושה אותנו לבני חורין... (בראשית יא ז)

והוא כהן - מכשיר את האנושות לה' ולענין האלקי, ולא כהשקפה של ימינו להכשיר את האלוקי ולהתאימו לטעם ולרוח בני האדם והזמן, לספק את "צרכיהם הדתיים". (שם יד יח)

נחשתי - כדרך הרמאים מתלבש לבן פתאום באצטלא דתית, אינו מודה שעבודת יעקב הרבתה את צאנו, אלא מדבר מברכת ה', ככל אלו שעזבו את הדתיות האמיתית ואוחזים בקצה כנף של ניחוש, וחושבים כי הם "דתיים"... (שם ל כז)

וקדשתם - ...השי"ת רצה גם כן לקבע את דברו אליהם באופן הסטורי ומקומי, להדגיש שהחוק והדת היהודיים לא נולדו מתוך האדם. אוביקטיביות זו מבדילה את היהדות באופן חד מן הדתות האחרות, ולכן היהדות לבדה אבסולוטית ומתנשאת מעל כל התקדמות אנושית. דתות אחרות הן רק משקע של השגת אלקות של האדם בתקופה מסוימת. למעלה מזאת: התורה האלוקית עמדה מתחילתה בנגוד לעם, כח התורה נבחן בהתנגדות העם קשה העורף, וזהו מבחן ראשון ובלתי מכזיב לאלוקיות הדת הבאה אל העם ולא שצמחה מתוך העם... (שמות יט י)

לא תחמוד - ...הדברות שבין אדם לחברו מתחילות בדרישה אל השכל האנושי, אחר כך אל הדבור, אל הפעולות ויחסי המשפחה. התחוקה הסוציאלית מתחילה בדרישה מופנית אל הפעילות האנושית, אחר כך אל הדבור ובסוף אל הרוח. דתיות אמיתית צריכה להקיף את כל אלו, להפנות את הרוח אל ה', ולהפעילו במעשים מתאימים כלפי בני אדם, כך שהדתי והסוציאלי יהוו אחדות אחת. (שם כ יד)

את שור רעהו - מפי הקבלה למדנו דבר גדול, "שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש" (בבא קמא ו' ב'), וביארו שם בתוספות דכולהו נזקין פטורין בהקדש... יהיה הטעם אשר יהיה, דבר זה שריר וקיים, על פי חוקי התורה הזאת אפשר שאדם יתוץ את ארון ברית הקודש, יקרע את פרוכת הקודש לגזרים... ולא ימצא על פני כל הארץ דיין אשר מוסמך לדון אותו לתשלום כלשהו. עובדה זו יחידה במינה ואין כמותה בקרב משפטי עמי העולם, ועל כורחנו נאמר שדי בעובדה זו האחת והיחידה להעיד כמאה עדים על משפט התורה, שלא מעשה ידי אדם הוא, וכל שכן שאינה פרי שאיפות שלטון של כת כהנים. מן הסתם היו אלו מטביעים על מעשה של חילול קודש שכזה את אות קין של פשע משווע והיו פוקדים על "הזרוע החילונית" לעסוק בראש וראשונה בשמירה על אוצרותיהם ולנקום בכל מי ששולח ידו בהם. רק העושה בקדשים שימוש של חול חייב בתשלומין, ודוקא בשיעור מוגבר אם עשה כן בשוגג, כדין מעילה... (שם כא לו)

ויכס הענן - ...בזה נשלמה הגאולה של "והוצאתי אתכם" עד "ולקחתי אתכם לי לעם". על ידי כך ראו ולמדו כי התורה אינה 'אמונה' שהומצאה כדי לנחם את האדם במציאות הארצית המדכאת, כי אם ידיעה וודאות הנרכשים מתוך הנסיון המעשי של יום יום. ולכן נאמר להם בגאולה "המוציא אתכם" בלשון הווה, לעולם אהיה לכם לאלקים הקרוב אליכם, ואשר כה מנחה אתכם, מגן עליכם ומשרה עליכם את ברכתו. (שם מ לד)

דת - "דות", שהוא השורש של דת, מצויה עוד רק בלשון חז"ל והוא בור שלא נכרה במעבה האדמה אלא נבנה מעליה, הדות הוא מאגר על-קרקעי המצוי במישור, בתחום תשמיש האדם. ולפיכך "דת" היא שם הולם לכינוס ההוראות שניתנו לאדם מידי ה' לצורך חייו המוסריים. בהוראה מושאלת אנו מוצאים אחר כך את המלה דת במגילת אסתר כפקודה שיצאה מפי שליט בשר ודם... (דברים לג ב)

חכמה ומוסר:

הענין הוא שיש דת הנימוסית ודת אלוקית. הנימוסית היא מה שהניחו חכמים שהבינו כי עיקר האדם הוא הנפש, ואין שוה לה תענוג עולם הזה, על כן הניחו להם דת כפי שכלם. והנה מובן כי דת אלוקית עולה על דתם בשלימות. ויש להבין שמצינו לכאורה שהדת הנימוסית קרובה לשלימות יותר. למשל על פי דת התורה מי שמענג את נפשו אם אוכל מותרות אין לו שום עונש, ועל פי דת הנימוסית, החכם כשראה שהלך אצל היאור לשתות מים בחשק שפך את המים, והטעם כי כמו המראה כל שהיא לטושה יותר, תתקבל הצורה יותר, כך הנפש כל שהיא יותר זכה מתאוות גופניות היא מוכנת יותר להשכיל להיטיב. חוץ מזה הנה על פי השכל אם היה אדם יודע שכל ימיו לא יחסר לו כלום, אולי היה כדאי לחפש תענוגים, אך מי יודע אם יהיה לו הכל, ויותר ראוי להרגיל עצמו בהסתפקות... כשאדם הולך לחכם ללמוד ורוקק בפניו, מה מגיע לו על פי התורה? ועל פי הדת הנימוסית... אמר להם הצייד הולך עד צוארו במים בשביל לצוד דגים, אני כששפך עלי מעט מים לא אלך אצלו... אם כן הרי אנו רואים לכאורה שהדת הנימוסית בשלימות על דת תורה חלילה?

אבל כך הדבר: באמת כל מה שהשכל מחייב גם התורה מחייבת, ועל כן קדמה דרך ארץ לתורה. וכן בלתי אפשר לקיים התורה אם האדם לא יוכל לעשות להיפך מרצונו. למשל, מי שלהוט הרבה אחרי אכילה ושתיה, ויבקש עסקים הרבה, יבטל מתורה וילסטם הבריות, וכן עוד קילקולים... על כן בהכרח קדמה בטבע, אלא שהדת הנימוסית לא תשפוט בצדק מתי ישתמש ברע, כמו אכזריות וכדומה, ואם כן יחסר לאדם השלימות הנצרכת לו מהכחות הרעים, כמו שמצינו (כתובות ק"ג) "זרוק מרה בתלמידים". על כן גדרה תורה גדרים היפוך הכחות הטובים למען השתמש לפועל הטוב בכל חלקי הנפש, פירוש שגם הכחות הרעים שנתבטלו בדת הנימוסית, היא תשיב אותם למכונם האמיתי.

וזו הכונה בהודיעם להם עונשי העבירות, כי בדת השכל יוכל להיות כמה פרטים שלא יהיו על פי התורה, כמו בחכם אחד שאמר: חוש המישוש חרפה לנו, ועל כן לא נשא אשה, ולא כן הוא על פי תורה הקדושה. על כן הודיעם העונשים שלא להטות מהתורה אף נקודה אחת. וזהו "ואין אתה בא לידי עבירה" - היינו הידים של עבירה, הלא היא הדת הנימוסית, כי היא קדמה בטבע... (חלק ב רמז)