הגדה

(ראה גם: ארבעה בנים, יציאת מצרים-ארבעה לשונות-זכר, פסח)

זהר:

המצוה שלאחר זו, הוא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם לספר בשבחים האלו, כך העמדנו כל אדם המספר ביציאת מצרים ושמח בספור ההוא בשמחה עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בספור ההוא שלו.

בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואמר להם, לכו ושמעו הספור של השבח שלי, שמספרים בני ושמחים בגאולתי, אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים ספור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הנסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

אז נתוסף לו כח וגבורה למעלה, וישראל בספור ההוא נותנים כח לאדונם. כמלך שנוסף לו כח וגבורה בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו ועולה כבודו על כולם. ומשום זה יש לשבח ולספר בספור הזה, כמו שלמדנו, כעין זה חוב הוא על האדם לספר תמיד לפני הקב"ה ולפרסם הנס בכל אלו הנסים שעשה.

ואם תאמר, למה הוא חוב (לספר את הנסים) והלא הקב"ה יודע הכל, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן, ולמה הפרסום הזה לפניו על מה שהוא עשה והוא ידע. אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המלות עולות, וכל הפמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה. (בא קעט)

מכילתא:

והגדת לבנך, שומע אני מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. (בא פרשה יז)

תלמוד בבלי:

...ולפי דעתו של בן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה... מאי בגנות, רב אמר בתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו... רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו', מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים... מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה, ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים, וחותם בגאולה. ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם וגו' עד בא"י גאל ישראל. אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם... (פסחים קטז א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לנצח לגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחרות ונאמר לפניו הללויה. תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אותנו. אף אתה אמור לו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי, לי עשה לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם. טיפש מה אומר, מה זאת, אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול את פתח לו תחילה. א"ר יוסה מתניתא אמרה כן, אם אין דעת בבן אביו מלמדו...

ר' עקיבה אומר כן ה' אלקינו יגיענו לרגלים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך ששים בעבודתך ובחידוש בית מקדשך, ושם נאכל מן הפסחים ומן הזבחים אשר הגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לך על גאולתינו, בא"י גאל ישראל. רב אמר מתחילה צריך להתחיל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'... אמרו להם בית שמאי, וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים (קודם חצות דנימא גם בצאת ישראל ממצרים קודם אכילה). אמרו להן בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר אדיין לא הגיעו לחצי גאולה, היאך מזכירין גאולה ואדיין לא נגאלו, והלא לא יצאו אלא בחצי היום... אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק... (פסחים ע א, וראה שם עוד)

משנה תורה:

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל החמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו'. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא... בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לך בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. (חמץ ומצה פרק ז א)

מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך", לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו, בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן.

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירתינו, והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח. (שם שם ב והלאה)

כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים אלו נקראין הגדה.

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית... (שם שם ה והלאה)

סדר עשיית מצות אלו בליל חמשה עשר כך הוא, בתחלה מוזגין כוס לכל אחד ואחד ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קדוש היום וזמן ושותה... (שם פרק ח א, וראה שם עוד ונוסח ההגדה)

ספר החינוך:

לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח להשי"ת על כל הנסים שעשה לנו, שנאמר "והגדת לבנך" וגו' ופרשו חכמים שמצות הגדה בליל ט"ו בשעת אכילת המצה, ומה שאמר לבנך לאו דווקא, אלא אפילו עם כל בריה... ואפילו בינו לבין עצמו חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו לדבר. (בא מצוה כא)

מהר"ל:

מצות עשה מהתורה לספר ביציאת מצרים ליל הראשון של חג המצות, ומצוה זו פירשה הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות חמץ ומצה, דכתיב "זכור את היום" וגו', כמו שנאמר "זכור את יום השבת", הרי שמפרש כי המצוה למדנו מדכתיב זכור כדכתיב בשבת, ושם פירשו זכור את יום השבת בשבת עצמו, כשהשבת נכנס. אלא שיש להשיב ששם כתוב זכור את היום לקדשו, והקידוש הוא בודאי בלילה של שבת, שאין מקדשין אותו בחול, אבל זכור את היום הזה לא כתוב לקדשו. ונוכל לפרש שהוא בכל יום... ואי משום והגדת לבנך ביום ההוא וגו', אולי זה דווקא בהגדת הבן, אבל לזכור כל אחד מנא ליה. ובמכילתא פירשו פסוק "זכור את היום" וגו' על כל יום, וכן רש"י בפירוש החומש... אלא למדו מפסוק דפרשת ואתחנן "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות" וגו', ונראה דמדכתיב העדות משמע מצוה שהיא לעדות על דבר, כגון פסח, ומאחר שיודע שהמצוה לעדות אם כן מדבר בתלמיד חכם היודע המצוה ומתעסק ביציאת מצרים... (גבורות ה' פרק ב)

וטעם הטיבול הראשון בגמרא כדי שישאלו התינוקות, שיראו טיבול שני בתוך הסעודה, ואין דרך לטבול ב' פעמים בתוך הסעודה, ועכשיו אחד קודם סעודה ואחד בתוך הסעודה ואינם כטיבול אחד. וישיב להם שצריכים טיבול מפני המרור, ואינו עושה היכר למצוה שאין אוכלים אותה כל השנה, אבל חזרת אוכלים כל השנה. ולהטור ההיכר שאין דרך לטבול קודם הסעודה, ואם כן ההיכר הוא טבול ראשון בלא השני... (שם פרק נ, וראה שם בארוכה)

...והלל זה נחלק לשנים, כדי שיהיה נאמר על הפסח והמצה לפניו ולאחריו. ועכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח, ולפיכך יש לחלק ההלל קודם ואחר הסעודה, וכיוון שכך ראוי לעשות אין הסעודה הפסק, ולפיכך יש לנו לברך בתחילה ולא אחר הסעודה, שכך היא המצוה ואין כאן הפסק. ועוד כל מצוה שהתחיל בה אין השיחה הפסק, כבטור או"ח. והר"ן האריך בזה בפרק ערבי פסחים ועיין שם.

ורב האי גאון כתב שאין לברך על ההלל בליל פסחים שאינו מצוה, כמו שאמר "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו', שאנו חייבים מעצמנו להלל. ואין זה ראיה, דאף על גב שאנו מחוייבים מעצמנו, גם אנו מצווים על זה, ואם לא היינו מצווים לא היה השכר גדול כל כך. ועוד ההלל ההוא אינו אלא בלב שמחזיק טובה, ואם לא יבין מה שאומר אינו צריך לומר, אבל רבנן קבעו שיקרא הלל בפה, כמו שאנו מברכין על מקרא ההלל אף על פי שאינו מבין... לכך יש לברך. וכן דעת הרמב"ן וכן המנהג.

ואם תאמר למה אין מברכין על ההגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים? ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר, וכיוון שהעיקר בלב לא שייך ברכה, אלא במצוה שעיקר שלה במעשה... וחותם בגאולה לומר אשר גאלנו וגו' ליתן ברכה והודאה על הגאולה. (שם פרק סב)

כלי יקר:

והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו', בהגדה מסיק שהפסוק זה מדבר בבן הרשע... ומה שאמר אחר כך "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" מלתא באפי נפשיה הוא, לפי שאמר רשב"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור, ומנא ליה לרשב"ג לומר כן, שנוסף על עשיית המצות בפועל חייב הוא לומר ולספר בפה הענינים, ודאי למד זה מפסוק "ואמרתם זבח פסח הוא" וגו', שהוא צווי על האמירה בפה נוסף על העשיה. ועדיין לא הוזכר שיהיה חייב לספר בפה ענין מצה ומרור, על כן נאמר אחר כך "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי", ודרש בעל האגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. וקשה על זה למה לא הזכיר גם הפסח, אלא ודאי לפי שכבר הזכיר חיוב האמירה בפה מענין הפסח בפסוק "ואמרתם זבח פסח הוא"... (שמות יב כו)

אור החיים:

והגדת לבנך - ...ונראה שיכוין על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות כי לא היה דבר משובח, והוא אומר והגדת, דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחר כך מסיים בשבח, והוא אומרו "לאמר" אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו... ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה. עוד ירצה באומרו לאמר להיות שאמר והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו... (שם יג ח)

מלבי"ם:

והגדת לבנך - הוא מצות עשה של ספור יציאת מצרים, כי מ"ש למעלה "זכור את היום הזה" הוא מצות עשה של זכירת יציאת מצרים, שזה נוהג בכל יום, אבל "והגדת" הוא הספור, שאינו נוהג רק ביום ההוא, ועל זה אמר יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא... (שמות יג ח)

העמק דבר:

לחם עוני - דרשו חז"ל בפסחים ל"ו שעונין עליו דברים הרבה, ופרש"י שאומרים עליו הלל והגדה... ובאמת לפרש"י אינו מדוקדק לשון דברים הרבה, והכי מיבעי שעונין עליו הגדה. אלא תחלה ראוי לדעת הא דאתיא שם כ"ח דעיקר הזהרה דהאי קרא לקובעו חובה בזמן הזה... דמצה בלי תבלין הוא לחם עוני... ועתה נשוב להדרש שעונין עליו דברים הרבה, שהוא גם כן בזמן הזה, דבזמן הפסח היה עיקר הזכרון של יציאת מצרים בנס דפסח ה' על הפתח, ואכילת מצה היה רק להודיע שגאל ה' אותנו, והיינו דתנן בפרק ערבי פסחים, רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו וכו', מצה זו שאנו אוכלים וכו', ולא נזכר ענין חפזון כלל, אלא הוא כמו לחמי תודה שמביאין על הנס, וכמו שכתב הרא"ש שלהי פסחים, דלהכי יש להביא ג' מצות... ולדברינו מבואר יפה ומקרא מלא הוא דבאכילת מצה בזמן הזה יש להזכיר הטעם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, ופירוש חפזון משמע גם חפזון דמצרים בחצות הלילה, גם חפזון דישראל בבקר... גם חפזון דשכינה... ועכ"ז יש לבאר דבר הרבה, להסביר טעם שהיסב הקב"ה שלשה חפזון הללו, וזהו לשון דברים הרבה, דמשמעו שלשה... וטעם זה השנוי בתכלית הספור תליא בהא דעיקר מצות הספור בזה הלילה בא לחזק אמונה בהשגחה בכל השנה מה שנוגע להליכות עולם בחיים, ומשום הכי מסיים הפסוק "למען תזכור" וגו'... (דברים טז ג, וראה שם עוד)

שפת אמת:

כנגד ארבעה בנים וכו', נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה, שהגאולה היה מכל הד' גליות, ושאלות הללו יש בכל איש ישראל, מצד חקירות השכל שעל ידי זה היצר הרע מהרהר אחר החוקים, ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם, כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה "אין מפטירין" וכו', שטעם מצוה של מצוה אף שאין בו טעם מתוק לו יותר ממטעמים... (פסח תרל"ד)

ואפילו כולנו חכמים... וזה שאמר להביא לימות המשיח, כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח, כי בעת יציאת מצרים היה הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהיה לעתיד ה' ושמו אחד, אך כי עמלק הרשע בלבל את בני ישראל כמ"ש "אשר קרך בדרך", ולכן צריכין לזכור שנאתו לעולם, כי הוא גרם לנו כל הגלות, רק על ידי סיפור ביציאת מצרים בכל שנה ושנה נתעורר התיקון ונמחה שמו מעט מעט, לכן נקרא מעשה לילה זו סדר, כי צריכין לחזור ולסדר מעשה יציאת מצרים להיות מתוקן ומסודר, ואז יהיה הגאולה בב"א. (שם תרל"ה)

מה שאומרים המי יודע בלילה זו, כי הידיעות יכולין להביא לידי גבהות, והעצה על ידי התדבקות הידיעות ביציאת מצרים, כמאמר "ואפילו כולנו חכמים" וכו' אף על פי כן יש לזכור כי הכל בא בכח השי"ת שהוציאנו ממצרים... (שם תרל"ז)

מה שתקנו חכמים ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה, וגם ענין הסיפור ביציאת מצרים דהוא מצוה רבה, הענין הוא דאז היה בחפזון, וכמ"ש בפסוק כשהגיד משה רבינו ע"ה לישראל אלה הלשונות לא שמעו אל משה מקוצר רוח, ולכן צריכין עתה לספר ביציאת מצרים, ובודאי לא לחנם נאמר זה לבני ישראל, אם כי היה גלוי וידוע לפניו שלא ישמעו מקוצר רוח, רק שנעשה מזה תורה לכל הדורות, ויש בכל דור התגלות לשונות הגאולה, ומה שהיה נעשה אז בחפזון נסדר אחר כך בפרטיות, שהבינו בני ישראל אחר כך כל פרטי הגאולה, ותמיד מתגלה יותר, וכן קראו סדר, שעיקר הסיפור הוא לסדר כל הדברים שהיה נעשה אז בחפזון. (שם תרמ"ד)

בנוסח ההגדה ואלו לא הוציא הרי אנו ובנינו וכו' ואפילו כולנו חכמים וכו'. אחר כך הביא דרשה דבן זומא וחכמים שהוא הוכחה על ב' ענינים הנ"ל, 'להביא הלילות' הוא כשאנחנו בגלות אין למנוע על ידי זה מלשמוח בסיפור יציאת מצרים מטעם שמה לנו בהגאולה כיון שהגלנו מארצנו, כי אדרבא, לולי זה שהוציאנו ממצרים היו משועבדים בלי תקוה... וכמו כן לימות המשיח, שאז יהיה בחינת כולנו חכמים וכו', אף על פי כן אין למנוע מסיפור יציאת מצרים, כי על ידי יציאת מצרים יהיה אז התיקון ביתר שאת... (שם תרמ"ו)

הד' שאלות שבמה נשתנה נסדרו על הד' בנים, כי המצה הוא העדות ומצות שצוה לנו השי"ת, והמרור הוא שאלת הרשע שאינו רוצה במרירות, ושהתשובה להקהות שיניו, כי אדרבא כל המרור שהוא זכר לשעבוד בעבורו הוא, כי מצדו לא היה הגאולה כלל, וההסיבה הוא שאלת התם מה זאת, שהוא שינוי הניכרת בגוף ישיבת האדם, והב' טיבולין הוא רק כדי שיבין הבן לשאול כדאיתא בגמרא, והוא לשאינו יודע לשאול. (שם תרמ"ו)

לחם עוני, שעונין עליו דברים הרבה. דמצוה לספר ביציאת מצרים, והוא מתקן הפה והלשון, כמ"ש ארון נשא את נושאיו, וכל מצוה בכל אבר המתעסק בה נותנת כח וחיות לאותו אבר, ומצות אכילת פסח מתקן האכילה, והסיפור מתקן הדיבור, ולכן פסח פה סח... וז"ש המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, פירוש שצריך להיות נתפעל שעל ידי הסיפור נעשה פיו כמעין המתגבר להרבות בסיפור שלא כדרכו... (שם תרס"ג)

המשך מצות בכורים למחית עמלק... ולכן מזכירין יציאת מצרים על הבכורים, כמ"ש בחג הפסח מזה, כי הגזירה היה בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, אך ביציאת מצרים הכין הקב"ה לנו שעל ידי זכירת יציאת מצרים כבר יצאנו בגלות מצרים ידי עצבון, וז"ש לחם עוני שעונין עליו דברים, כמ"ש וענית ואמרת וגו', ועל ידי זכירה זו מוציא הלחם מארור לברוך... (תבא תרנ"ה)

חכמה ומוסר:

והנה עיקר מצות הפסח וזכרון יציאת מצרים שיתברר לאדם ענין שכר ועונש, כהרמב"ן סוף פרשת בא, שנתברר שיש לעולם מנהיג ומשגיח. והנה דבר שהיה לפני כמה שנים שעשה עליו רושם ההתפעלות אי אפשר שיפעל בפשוט, ולכן יעצו לנו חז"ל לקרב הדבר אל החוש, דהיינו לציירו ציור אמיתי, כאילו היה הוא עבד והיו מוציאין אותו משם, ועל ידי הציור הזה תעשה יציאת מצרים עליו רושם חזק, אם כן באו לחייב האדם לקרב הנס של יציאת מצרים אל החוש... (חלק א כז)

שעורי דעת:

כמו כן עוררתי זה כבר בענין סדר ליל פסח שנתקן כלו על כל משפטיו וחקותיו לזכרון, להזכיר ולעורר בנו ענין יציאת מצרים. אוכלים בהסבה - זכר לחרות, מרור בלי הסבה - זכר לוימררו את חייהם, מצה - זכר ללחם עני, וכן זרוע ושאר דברים הנוהגים בלילה ההוא. סימנים קלים בלתי אפקטיים כלל, וכל זה נשנה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה. הלא לפי דמיוננו לכאורה היה יותר מועיל ויותר מעורר אלו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם בשירים ונאומים לכבוד היום... ובימינו אפשר להשתמש גם באמצעות הטכניקה החדישות... אבל באמת לו נעשה הסדור באופן כזה, אף שבודאי היו באים מהמשתה או מהחזיון בהתפעלות והתרגשות, אך ה"שרצים" היו חוטפים את הכל. הבא מן המשתה היה זוכר את כל אשר ראה והיה מתענין בזה ומתפעל בהתפעלות רבה, אבל הגרעין הנכון, הרושם הנפשי הפנימי היה נטבע ונאבד בתוך המון הדברים החיצוניים המענינים את האדם, את כחותיו הפשוטים והשפלים ומסבבים את רעיונו ורגשו אליהם. ודוקא בסדר פסח זה, במצה ומרור, הסבה וארבע כוסות ויתר המצות והדינים שהורו לנו חז"ל לזכור על ידיהם ענין יציאת מצרים, שאינם מביאים את האדם לידי התפעלות מרובה, מוצא לו הגרעין הנכון את מקומו ומעורר את נפש האדם ופועל עליו מה שסדר פסח צריך לפעול... (חלק א נשמת התורה עמוד נה)