(ראה גם: הסטוריה-בית שני)
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת, יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירא לההיא ינוקתא, כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבא, סליקא לאיגרא ורמא קלא ואמרה, כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא... וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנים בדובשא, איכא דאמרי בא עליה, איכא דאמרי לא בא עליה... אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך, רבנן, קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למישקל עצה מיניה, אהדר ליה כלילא דיילי (עטרה מעור עם קוצים) נקרינהו לעיניה. יומא חד אתא ויתב קמיה, אמר חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד... נלטייה (יקללנו) מר, אמר ליה כתיב גם במדעך מלך אל תקלל... אמר ליה אנא הוא, אי הוה ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטלינא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא, אמר ליה הוא כבה נרו של עולם, דכתיב כי נר מצוה וגו', יעסוק באורו של עולם, דכתיב ונהרו אליו כל הגוים... אמרי מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו... (בבא בתרא ג ב)