הכרת טובה

(ראה גם: הודאה, כפיית טובה, תודה)

חובת הלבבות:

...ונאמר תחלה כי טובות הא-ל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כלם, כמ"ש הכתוב (תהלים קמ"ה) "טוב ה' לכל", רובם כעורים מהכיר ומהבין גודל מעלותם ואינם משכילים ענינם מפני שלשה דברים, אחד מהם רוב התעסקם בעניני העולם ותענוגיו והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם מפני שלבם תלוי בעולמם מה שהם מקוים ממלאת תאותם... והשני צאתם אל העולם הזה והם נמשלים כבהמות סכלות וכעיר, כמ"ש הכתוב (איוב י"א) ועיר פרא אדם יולד, והתגדלם בטובות האלקים העודפות והתגלגלם בהם עד ששבו אצלם רגילות וידועות כאילו הם עצמיות להם בלתי סדורות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם. וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם יסכלו טובות הבורא עליהם ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם... והשלישי מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם ותועלות הנסיון והמוסר להם, ושכחו כי הם וכל אשר להם טובות שהטיב להם הבורא נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו... (שער ב הבחינה, הקדמה)

עקדה:

אם הכרת הטובה תבטל על מה העולם עומד? וידוע שהבורא ברא העולם בחסד ואמת בתיתו מציאות ברצון ובנדבה, ואף על פי שעשה זאת שלא על מנת לקבל פרס, כי מציאותו יתברך מספיקה בעצמו, מכל מקום טבע הענין יחייב שיקבל מברואיו שכר ראוי חלף מעשהו, וזו הכרת החסד בהילול והודאה, ומזה לא מנע עצמו מלקבלו, ואדרבא בקשו מהם מהדין, לפי שהגורע חוקו בזה מציאותו לבטלה... (שמות ל יב)

שערי קדושה:

ועתה נתקן תרופה כוללת להנצל מכל תחלואי הנפש, והם שלשה דברים, לפי שעיקר שגגת האדם וגרמת הנזיקין הם שלשה דברים, האחד כי החומר משכח הטובות מן האדם להחטיאו, השני כי נותן בלבו שיש יתרון "ביום טובה היה בטוב". השלישי, כי גם אם ישים בלבו לזכור, הנה, יהיה יותר במזיד, כי יאמר בלבו, "מה נאכל בשנים שבעים", וזה קשה משתים הראשונות. לכן עשה נא, איפוא בני, והנצל משלשה פשעי ישראל האלה. כנגד הראשון שים עיניך תמיד, אל תבהל לעשות שום מעשה ולדבר שום דיבור הקל, עד שתהיה מתון מתון במחשבתך, אם תעשה או תדבר ואם תחדל, כי פרי המהירות חרטה, ואין עוד תקנה להחזירה... וכנגד השני ישים יראת ה' על פניו, ולא תמוש מנגד עיניו יום המיתה... וכנגד השלישי יקנה מדת הבטחון באמת, כי עיניו על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו... (חלק א שער ו)

מהר"ל:

כי לא המטיר - ואין מכיר בטובתם, כלומר ואסור לעשות טובה לאיש שאינו מכיר בטובה, ולפיכך כל זמן שלא היה האדם לא המטיר, אבל מה שברא את כל הנמצאים ואין מי שמכיר בטובתם שהרי ברא הדשאים ואין מכיר בטובתן, לפי שלעצמם הם נבראים ולא נקרא זה טוב, שלא יקרא טובה רק מה שנותן לאחר, כמו גשמים שהוא לצורך הנבראים. (גור אריה בראשית ב ה)

של"ה:

רק אדמת הכהנים לא קנה, צריך אדם שלא להיות כפוי טובה, וישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי. הכומרים של מצרים עשו טובה ליוסף כשהיה דינו בפניהם בענין אשת פוטיפר, כאשר הבחינו שהאמת אתו הצילו אותו ממות, על כן עתה גם כן היטיב עמהם. (תורה שבכתב ויגש)

ר' צדוק:

וההודאה על ישועה דבר זה חדשה לאה בהולדת יהודה דעל כן קראתו כן ועל שמו נקרא כן כל ישראל דזה כל כח ישראל הנבדלים מהעמים שהם מכירים בכל דבר שהוא מהשי"ת המושיעם ומודים לו על זה מה שאינו כן אומות העולם חושבים דכחם ועוצם ידם עשה, ולעולם אין באים להכרת השי"ת מתוך השפעת טובה ושלוה, וכמו שאז"ל נתת שלוה וכו' דאדרבא על ידי זה כופרים ומרשיעים בכל שרירות לבם מאחר שהיכולת בידם, ורק על ידי היסורים הם מודים בעל כרחם להכיר האמת כפרעה, אבל זרע יעקב אע"ה בכל תוספת שלוה הם מוסיפים הכרה בהשי"ת... (חלק א פוקד עקרים עמוד יט)

חכמה ומוסר:

והנה עמון ומואב נתרחקו מלבא בקהל ה' עד עולם, על דבר אשר לא קדמו בלחם ובמים וגו', וכברמב"ן שם, שהיו חייבים לעשות טובה על שאברהם הציל את אביהם ואמם מן השבי, ובזכותו שלחם ה' מתוך ההפיכה... התבוננו נא אחי היש בדור הזה מי שיזכרו לבני בנים שנים רבות החסד שגמל אחד עם אבי אביהם לפני כמה שנים? ועתה יש לנו להבין כי אחרי שנתרחקו זרים לנו, בשביל שלא היה שמור בלבם גמילות חסד של אברהם לזקנם מכמה דורות, יש לנו להבין איזה חוב מוטל עלינו להכיר טובות אבות לבנים, ולשאת בעול עם חברו, ולהרבות אהבה זה לזה... (חלק א יב)

...ראה כמה כפוי טובה היה פרעה וכל מצרים, הנראה לפי מדתנו שיותר מעמון ומואב שנתרחקו מלבא בקהל ה' עד עולם היו הם צריכים להתרחק, ועם כל זה הזהירה תורה "לא תתעב מצרי וגו' כי גר היית בארצו", ועבדת אותו עבודת פרך, ועד עולם אנו מחוייבים לזכור תשלום גמול להם. ומה גדול החוב לזכור טובה אמיתית שאדם עושה לחברו! (שם כב)

רבינו ירוחם:

ונמצאנו למדים מזה, כי לא כאשר אנו חושבים ענין הכרת הטוב, או כפיית הטוב הוא בגדר מעלה ויתרון הכשר, כי אם דינים יש לו עליו, וגזל ממש יש בידו, ועל פי דין ממש יש על המקבל להתבונן ולהכיר את הנותן גדלו ורוממותו, ולהכיר את הנותן טובתו. וזה ענין המובא בספרים הקדושים ובזהר הקדש, כי כל הבריאה היתה בגין דישתמודעון ליה, רוצה לומר כי מהבריאה עלינו להכיר את הבורא, טובו גדלו ורוממותו... ונמצא כי חייבים אנחנו תמיד להתבונן במעשיו לפארו ולרוממו ולהכיר טובתו תמיד, ואין זה מדרך חסידות, כי אם בתור חיוב גמור מצד הדין. (דעת חכמה ומוסר ג יב)

מכתב מאליהו:

הנותן ירגיש בלבבו שלא יחפוץ במתנות חינם, כי שאיפתו היא רק ליתן, על כן כשיגיע אליו דבר מרעהו יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת ירגיש בלבו חובת התשלומין - וזו אשר נקרא לה בשם הודאה. אבל הנוטל ישאוף תמיד למשוך הכל אליו, הן בגזילה והן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו, ובשבילו, על כן בהגיעו דבר טוב מחברו לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל, הוא אשר נכנהו כפוי טובה. 

כללו של דבר, הכרת הטובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית הטובה תולדת כח הנטילה. (חלק א עמוד מו)

...כן גם היחס שבין האמונה להכרת הטוב לבורא יתברך. האמונה מבוססת על מדת הטוב וכח הנתינה, ולא להיפך שתהיה האמונה סיבה להכרת הטובה, כי אף שעל פי השכל היה ראוי להיות כן באמת, אבל לא יבא האדם להכיר את בוראו בלבו עד כדי הכרת הטוב, אלא אם כן טהר לבו במדה רבה ממחלת הנגיעות הבאות מכח הנטילה, ואפילו כשמראים לאדם נסים גלויים, לא תבא האמונה מראיית הנסים מצד עצמם, אלא מן הכרת הטוב על הנסים... (שם עמוד קמב)

ביאור הדברים כך הוא, יש שאינם רוצים לקבל מחביריהם מרוע לב, כי לא ירצו להתחייב להם הכרת טובה. ובאמת ראוי להתנהג ככה כלפי הרשעים שלא לקבל טובות מהם כדי שלא להתחייב אליהם, כדי שלא נבוא להחניפם... המסרב לקבל משום זה, הוא בעל מדרגה גבוהה. זהו שורש ענין אמירת די להקב"ה, יש והנברא מרגיש את עצמו כל כך שפל ובטל כלפי השי"ת עד שמוצא בלבו בהרגשה אמיתית גמורה שכל מה שיעשה ויאמר להכיר טובה ולהודות להשי"ת על רוב חסדיו הריהו ממש כלא כלום לעומת חובו... (חלק ב עמוד רכב)

הדרגה הראשונה בהכרת טובה כנה היא, שידע ויבין האדם שעליו להחזיק טובה, ולו גם להודות במלים לפחות על מה שחברו טרח עבורו. אולם צר העין עלול לומר שאין להכיר טובה להורים למשל, שטפלו והשקיעו מאמצים רבים בילדיהם, כי כבר הפיקו הנאה רבה ממסירותם, שכן הקב"ה נטע את טבע אהבת הבנים בלב ההורים, כדי שלא ימאסו בטרחת גידולם, ואם כן למען עצמם עשו, ואינם זכאים לתודה ולהוקרה.

התורה דורשת השקפה אחרת לגמרי בהכרת הטוב בכלל וכבוד אב ואם בפרט. בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא, (בור ששתית ממנו אל תזרוק לתוכו צרור, בבא קמא צ"ב). חוייבנו בהכרת הטוב אפילו לדומם שאינו טורח עבורנו, ובודאי לא תתכן בו כוונה להיטיב, חז"ל לימדונו בזה, שחיוב הכרת טובה אינו מותנה בכוונותיו של הנותן כלל, אלא היא חובת המקבל, משום שקיבל. בעל מעלת החסד ירצה לגמול טובה תחת טובה וישתדל להחזיר גם יותר ממה שקיבל, ולפחות יביע תודתו בפה מלא. לבו יתמלא הכרת טובה מעצם העובדה שקיבל, ולא יחקור אם השני טרח עבורו, וגם אם לא התכוון אליו כלל, או כיצד ולשם מה עשה זאת...

כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה. מי שחסר לו במדת הכרת הטוב כלפי חברו, חסרים לו הכלים להכיר בטובתו של הקב"ה, ובמדה שסיגל לעצמו מדת הכרת הטוב לגבי חברו, בה במדה מסוגל לראות ולהבין את גילויי חסדיו יתברך.

ראינו שאדם חייב להכיר טובה אפילו לדומם שנהנה ממנו, וכן נפסק להלכה (אורח חיים סימן ק"פ ד'), אין מעבירין על האוכלין, ופירש רש"י, המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם (עירובין ס"ד).

הרי הדומם אינו מרגיש בבזיונו, ומה בכלל משמעות הכרת הטובה לדומם? כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהננו ממנו או שאנחנו מבזים אותו, נפגע הרגש, שאינו מגיב רק לפי חוקי ההגיון. הרגש של בעל מעלת החסד הרוצה אך לתת ולהנות אחרים, אסיר תודה לכל אשר הפיק ממנו הנאה, ואפילו לדומם. והכלל הוא, פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המדות, וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב... 

ולא עוד אלא כל עצם כח הצמיחה של עולם הבא מתפתח מתוך גרעין של מדת הכרת הטוב. תוכן שכר עולם הבא ביארו לנו חז"ל (ברכות י"ז) שהוא גדר "נהנין מזיו השכינה", כאשר יתגלו לאדם כל הגילויים המתגלים מהנהגת הבריאה כולה... וכל החסדים שנעשו.

אך העולם הבא הוא עולם של חיים, צמיחה ועליה, ולא מצב קבוע של הנאה. מי שיש בו כח הכרת הטוב יראה בעצם תשלום השכר של עולם הבא שלו גילוי גדול ועצום של חסדו יתברך, ומזה תצמח התפתחות ההנאה מזיו השכינה עד אין שיעור... ומי שאין מדת טובה שלו מפותחת כראוי, לא יכיר בזה את חסדיו יתברך, ונמצא שעולם הבא שלו ישאר בבחינת "עומדים", ולא יתפתח לעולם לבחינת "מהלכים", ותחסר לו לגמרי בחינת החיים הנצחיים.

מכאן נובעים כל הדקדוקים שהזהירונו חז"ל במדת הכרת הטוב לכל נברא, ואפילו לדומם. (חלק ג עמוד צח)

מכתב מאליהו:

"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו... דור שלישי יבא להם בקהל ה'" (דברים כ"ג ח').

דבר פלא גדול. להכיר טובתם של מצריים! על מה? על עבודת הפרך, שחיטת הבנים, שיקוע בנים בבנין, זריקתם למים, תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו. וכשבאו לשדות לקושש קש היו המצריים מכים אותם באכזריות (תנחומא וארא ו'). לאלו חייבים להכיר תודה?

ולמי? לכפויי טובה אלו, שהחיה אותם יוסף ברעב והעשירם למכביר, והתכבדו בביאת יעקב והשבטים... ונגד בני יעקב ויוסף התאכזרו כל כך? הרי אין לך כפויי טובה יותר מאלו!

אלא שהתורה ריחמה עליהם משום אותן השנים "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק" (רש"י דברים שם), ומפשטות הכתוב משמע שמחוייבים אנו להכיר טובה למצריים על כל השנים שגרנו על אדמתם אף שחיי צער היו, כי סוף סוף "גר היית בארצו". (וכל האכזריות אינה מכבה טובה זו). למדנו עד היכן מגיעה חובת הכרת הטוב.

והקב"ה "מכיר טובה" כביכול לאוהביו ולשומרי מצוותיו באופן נפלא מאד, כמאמר הכתוב (דברים ז') "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור", אף שאין אנו מטיבים לו כלל במצוות שאנו עושים, כי "אם צדקת מה תתן לו" כידוע. וכן בנבואת ירמיהו (ב' א') "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". והלא ראו בחוש את כל הנסים הגלויים וידעו היטב שה' כל יכול, ואף על פי כן השי"ת מכיר טובה לאדם עבור בחירתו הטובה שבה האדם מטיב רק לעצמו - על שבחר בחיים ולא במות... (חלק ה עמוד עט)

אבל מי שמדתו נטילה הוא ממילא כפוי טובה, כי אינו מרגיש שום חיוב לתת כנגד מה שנטל, כי לדעתו הנבערת כל מה שהוא מקבל מגיע לו ממילא. הוא סובר "שלך שלי" ורואה את כל מי שהוא מיטיב עמו כאילו הוא עבדו. ועל כן לא יראה לו אות הכרה אלא רק כשיעבדנו מתוך קושי גדול ובביטול רצון עצמו. (כי אז מרגיש הצורך לתת לו משהו, כי בזה הוא רוצה להבטיח שהלה ימשיך לבטל את רצונו בעבורו גם בעתיד). והרי זה כמו שהיו עושים הפריצים בחברה הפיאודלית, שכל השנה היו מדכאים את עבדיהם שעבדו אותם עבודת פרך. אך פעם בשנה היו רוכבים על סוס לתוך ההמון ולאות "נדיבות" והכרת טובה היו זורקים להם מטבעות. זה היה לעבדים שמחה גדולה, ובזה חשבו הפריצים להבטיח שלא ימרדו בהם. זוהי סיבת הכרת הטוב של הנוטל. אבל מי שבטבעו עושה עמו את הטובות - כמו ההורים - הרי אינו צריך לזה, ועל כן לא מכיר להם טובה כלל.

הרי שהכרת הטוב של הנוטל על "עבדיו" היא דוגמא למדה "טובה" שטמונות בה גאוה, ממשלה והשחתה... (שם עמוד קכא)