(ראה גם: בית המקדש-חורבן)
ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה, ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה הלילה דרך שער בין החומותים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב, וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו אותו בערבות ירחו וכל חילו נפוצו מעליו.
ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים. וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. ואת חומות ירושלים סביב ניתצו כל חיל כשדים אשר רב טבחים. ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים. ומדלת העם הארץ השאיר רב טבחים לכורמים ולגבים. ואת עמודי הנחושת אשר בית ה' ואת ים הנחושת אשר בבית ה' שברו כשדים וישאו את נחושתם בבלה. ואת הסירות ואת היעים ואת המזמרות ואת הכפות ואת כל כלי הנחושת אשר ישרתו בם לקחו... (מלכים ב כה א והלאה)
לכן כה אמר ה' צב-אות יען אשר לא שמעתם את דברי. הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאום ה' ואל נבוכדנאצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה ועל כל הגוים האלה סביב, והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם. והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול ריחים וקול נר. והיתה הארץ הזאת לחרבה ולשמה, ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה... (ירמיה כה ח)
וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל ערי יהודה הנותרות אל לכיש ואל עזיקה כי הנה שארו בערי יהודה ערי מבצר. (שם לד ז)
בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחודש הבקעה העיר. ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך, נרגל שראצר... וכל שארית שרי מלך בבל. ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך בשער בין החומותים, ויצא דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחריהם וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו ויקחו אותו ויעלוהו אל נבוכדראצר מלך בבל רבלתה בארץ חמת, וידבר אתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו, ואת כל חורי יהודה שחט מלך בבל. ואת עיני צדקיהו עור, ויאסרהו בנחושתים לביא אותו בבלה. ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש, ואת חומת ירושלים נתצו... ויצו נבוכדראצר מלך בבל על ירמיהו ביד נבוזראדן רב טבחים לאמר. קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע, כי אם כאשר ידבר אליך כן עשה עמו... (שם לט ג והלאה)
ובחדש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים. וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש... ומדלות העם ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו אל מלך בבל ואת יתר האמון הגלה נבוזראדן רב טבחים. ומדלות הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים... (שם נב יב)
וכבוד אלקי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית, ויקרא אל האיש לבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו... (יחזקאל ט ג)
ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו, בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר... (שם לג כא)
בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלים. ויעש הרע בעיני ה' אלקיו לא נכנע מלפני ירמיהו הנביא מפי ה'. וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים, ויקש את ערפו ויאמץ את לבבו משוב אל ה' אלקי ישראל. גם כן שרי הכהנים והעם הרבו למעל מעל מכל תועבות הגוים ויטמאו את בית ה' אשר הקדיש בירושלים. וישלח ה' אלקי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו השכם ושלוח, כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מעליבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. ויעל עליהם מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם, ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישיש, הכל נתן בידו. וכל כלי בית האלקים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו הכל הביא בבל. וישרפו את בית האלקים וינתצו את חומת ירושלים, וכל ארמנותיה שרפו באש וכל כלי מחמדיה להשחית. ויגל השארית מן החרב אל בבל, ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס. (דברי הימים ב לו יא והלאה)
ראה בית המקדש-חורבן.
ואכלתם בשר בניכם וגו', אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדתו בטפחים כל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים. וכשהקיפו מצודת ירושלים טבחתו בידה ואכלתו, ועליה מקונן ירמיה ואומר, ריבוני אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים... (בחקותי פרק ו)
תנו רבנן, ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי, אמר לו היכל היכל מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני שסופך ליחרב... (יומא לט ב)
והתניא רבי יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי וגו', בהמה בגימטריא חמשין ושתים היו. ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל... (שם נד א)
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא, אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא מאי בעית הכא, קום פוק, אמר ליה הואיל ואתאי שבק ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך, אמר ליה לא, אמר ליה יהיבנא לך דמי כולה דסעודתיך, א"ל לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו. איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא, אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי להם בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקילס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
שדר עלייהו לנירון קיסר, כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים... א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך, אמר ליה ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה (לקנח ידיו) בההוא גברא, ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ.
שדריה עלייהו לאספסיינוס קיסר, אתא צר עליה תלת שני, הוי בה הנהו תלתא עתירי, נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת... חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי, וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא, וחד אמר להו בדציבי (עצים)... הוו להו למיזן עשרים וחד שתא. הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו, לא שבקינהו, אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו, אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא, קמו קלנהו להנהו אמברי (שרפו האוצרות) דחיטי ושערי והוה כפנא.
מרתא בת בייתוס עתירתא דרושלים הויא, שדרתה לשלוחה ואמרה ליה זיל איית לי סמידא (סולת), אדאזל אזדבן (עד שבא נמכר), אתא אמר ליה סמידא ליכא חיורתא איכא, אמרה ליה זיל אייתי לי, אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה חיורתא ליכא גושקרא איכא (פת קיבר), א"ל זיל אייתי, אדאזל אזדבן, אתא ואמר לה גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא, אמרה ליה זיל אייתי לי, אדאזל איזדבן, הוה שליפא מסאנא, אמרה איפוק ואחזי או משכחנא מידי למיכל, איתיב לה פרתה בכרעה (נכנס פרש של בהמה ברגלה) ומתה, קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה. איכא דאמרי גרוגרות דר' צדוק אכלה ואיתניסא ומתה. דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים...
אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה, שלח ליה תא בצינעא לגבאי, אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא. א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי. א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא. א"ל נקוט נפשך בקצירי (עשה עצמך חולה), וליתי כולי עלמא ולישילו בך, ואייתי מידי סריא (דבר מסריח) וגנא גבך ולימרו דנח נפשך. וליעיילו בך תלמידך ולא ליעול בך איניש אחרינא דלא לרגשן בך דקליל את, דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא. עביד הכי... כי מתא להתם (כשבא אל אספסינוס) אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא... אלא בעי מינאי מידי דאתן לך, אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא דרבן גמליאל, ואסוותא (רופאים) דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא (לעזבם הפעם), והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי...
אזל שדריה לטיטוס, ואמר אי אלקימו צור חסיו בו, זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו, שנאמר שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות... (גיטין נו א וב, וראה שם עוד וערך רבי יוחנן בן זכאי)
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחד עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר דמים בדמים נגעו. אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר מאי האי, אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך, אייתי דמי ולא אידמו, אמר להו אי אמריתו לי מוטב, ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי, אמרי ליה מאי נימא לך, נביא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה, והוא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח, בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח, א"ל זכריה זכריה טובים שבהם איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו, כדאמר ליה הכי נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גבר דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה, ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר...
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, חורבן בית ראשון שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, בית שני דכתיב זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה... (שם נז ב, וראה שם עוד)
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה דרש מרימר, מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלקינו, משום דצדיק ה' אלקינו וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה החרש והמסגר אלף, חרש שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שסוגרין שוב אינן פותחין. עולא אמר שהקדים שתי שנים לונושנתם... (שם פח א)
ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים, וישרף את בית ה' ואת בית המלך. ומי סליק נבוכדנצר לירושלים, והכתיב ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה, ואמר ר' אבהו זו אנטוכיא, רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי חד אמר דמות דיוקנו היתה חקוקה לו על מרכבתו, וחד אמר אימה יתירה היתה לו ממנו ודומה כמי שעומד לפניו. אמר רבא טעין תלת מאה כודנייתא (פרדות) נרגא דפרזלא (מסמרי ברזל) שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן, כולהו בלעתינהו חד דשא (שער) דירושלים, שנאמר פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון, בעי למיהדר (רצה לחזור), אמר מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב, נפקא קלא ואמר שוור בן שוור נבוזראדן שוור (קפוץ) דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי (להשרף). פש ליה חד נרגא, אתא מחייה בקופא ואיפתח, שנאמר יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא, אדליק ביה נורא גבה היכלא, דרכו ביה מן שמיא, שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. קא זיחא דעתיה, נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטילת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחנת... (סנהדרין צו א)
...אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהוריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו, עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה. האי שירה מאי עבידתיה, אילימא דעולת חובה, מי הואי, בי"ז בתמוז בטל התמיד... (ערכין יא ב)
ואמר רבי לוי, אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים, ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל מ' פרסה, באותו השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית. כתיב בתשעה לחודש הובקעה העיר, ואת אמר הכין, (בי"ז בתמוז הובקעה העיר), אמר רבי תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן, הדא הוא דכתיב ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחודש היה דבר ה' אלי לאמר וגו', אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף, אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה (שליח) מן ירושלים ואתי לצור, אלא קילקול חשבונות יש כאן. (תענית כג א)
...כיוצא בו ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר, הקב"ה אמר למלאך והמלאך לכרוב, א"ל גזר עלי הקב"ה ואני אין לי רשות ליכנס למחיצתך, אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים משלך שלא אכוה, מיד וישא ויתן אל האיש לבוש הבדים. ר' פנחס אמר הפשירן ונתן לו. א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי ששה שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן, א"ל הקב"ה גבריאל גבריאל, יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו, שנאמר וירא לכרובים תבנית יד אדם... (ויקרא פרשה כו ח)
ותנינן כן, גלות בא לעולם על עובדי ע"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ... ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. והדברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בית המקדש, דאמר רבי יוחנן בן תורתא מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג' דברים... ולפיכך הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות... (במדבר פרשה ז י)
ר' יצחק פתח, (ירמיה נ"א) בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה', את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים שנאמר (איכה א') ידו פרש צר על כל מחמדיה, כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך. נכנסו לבית קדש הקדשים ומצאו שם שני כרובים ונטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלם ואומרים, לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת ע"א, ראו מה מצינו להם... באותה שעה נשבע הקב"ה שהוא מקעקע ביצתן מן העולם... (איכא פתיחתא ט)
ויקום לקול הצפור זה נבוכדנצר הרשע, אמר ר' י"ח שנה היתה בת קול יוצאת בפלטן של נבוכדנצר ואומרת עבדא בישא זיל חרב ביתא דמרך דבניה לא שמעין ליה. וישחו כל בנות השיר, שעלה וביטל השיר מבית המשתה... אמר בעי מצמצמא יתי למיעבד לי כדעבד לסבי. וחתחתים בדרך, ר' אבא ב"כ ור' לוי, ר' אבא ב"כ אמר חתיתה של דרך נפלה עליו, ור' לוי אמר התחיל מחבי חביים בדרך (לשון אות), (יחזקאל כ"א) כי עמד מלך בבל על אם הדרך על אמא דבצליה, ברא שני הדרכים שהוא מתווכת בין שני הדרכים אחת הולכת למדבר ואחת הולכת לירושלים, לקסם קסם, התחיל קוסם קסמים, קלקל בחצים התחיל לקלקל בחצים, לשמה של רומי ולא עלתה, לשמה של אלכסנדריא ולא עלתה, לשמה של ירושלים ועלתה לו. זרע זריעות ונטע נטיעות... לשמה של ירושלים ועלתה לו וצמחו... (שם שם כג)
...ויקרא ה' אלקים צב-אות ביום ההוא לבכי ולמספד... אלא כנגד כנסת ישראל שאמרה לפני הקב"ה... שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו, ואומר מקום שזרע של אברהם הקריבו לפניו והכהנים עומדים על הדוכן והלוים מקלסים בכנורות יהיו שועלים מרקדים בו, הה"ד (איכה ה') על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, אלא מה אעשה שעונותי גרמו לי ונביאי השקר שהיו בתוכי שהתעו אותי מדרך חיים לדרך המות...
דבר אחר ויקרא ה' אלקים צב-אות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש אמר כל זמן שאני בתוכו אין עכו"ם נוגעין בו, אלא אכביש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הה"ד (איכה ב') השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון... אמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר, אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה... לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות... א"ל משרתי עליונים כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה, אמרו בן עמרם אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו, והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש. כיון שראה אותם הקב"ה מיד ויקרא ה' אלקים צב-אות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק... (שם שם כד, וראה שם עוד באורך)
שרתי במדינות, א"ר יוחנן לפי שעברו ישראל על תנאי שקבלו מסיני לפיכך היתה למס, הוא סיני הוא למס, חושבניה דדין כחושבניה דדין. א"ר ישמעאל בר נחמן לפי שעבדו ישראל כו"ם לפיכך היתה למס... (איכה פרשה א כא)
דבר אחר היו צריה לראש זה נבוכדנצר, אויביה שלו זה נבוזראדן. דבר אחר היו צריה לראש זה אספסינוס, אויביה שלו זה טיטוס. ג' שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ד' דוכסין, דוכס דערביא, דוכס דאפריקא, דוכס דאלכסנדריא, דוכס דפלסטיני, דוכס דערביא תרין אמורין, חד אמר קילוס שמיה, וחד אמר פנגר שמיה. והוון בירושלים ארבעה בוליטין, בן ציצית, ובן גוריון, ובן נקדימון ובן כלבא שבוע, וכל אחד ואחד יכול לספק מזונות של מדינה י' שנים. והיה שם בן בטיח בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה ממונה על האוצרות, ואוקיד (שרף) כל אוצריא. שמע ריב"ז אמר ווי, אזלין אמרון לבן בטיח אמר חביבך ווי, שלח ואתייה א"ל למה אמרת ווי, א"ל לא אמרתי ווי אלא וה אמרי, א"ל וה אמרת ולמה אמרת וה, א"ל דאוקדת כל אוצרייא, ואמרתי דכל זמן דאוצרייא קיימין לא יהיבין נשמיהון למיעבד קרבא. בין ווי לוה נמלט ריב"ז וקרא עליו (קהלת ז') ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. לאחר ג' ימים יצא ריב"ז לטייל בשוק וראה אותם ששולקין תבן ושותין מימין, אמר בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולין לעמוד בחיילותיו של אספסיאנוס, אמר כל סמא דמילתא ניפוק לי מהכא. שלח ואמר לבן בטיח אפקוני מהכא... א"ל אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי שאל לי שאלה ואנא עביד, א"ל אנא באי דתירפי הדא מדינתא ותיזיל לך, א"ל כלום אמליכוני בני רומי דנרפי להדא מדינתא, שאל לי שאלתא ואנא עביד. א"ל בעי אנא דתירפי לפילי מערבאה (שתניח שער המערבי) דהיא אזלא ללוד, דכל בר נש דנפיק עד ארבעה שעין יהא לשיזבא (כל היוצא בארבע שעות ינצל)... שלח ליה לר' אליעזר ולר' יהושע לאפוקי לר' צדוק... (שם שם לב)
עולליה הלכו שבי לפני צר, אר"י בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, הה"ד עולליה הלכו שבי לפני צר, ומיד ויצא מבת ציון... (שם שם לג)
כל עמה נאנחים, כתיב (ירמיה נ"ב) בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר וגו', לעם הארץ לא היה לחם לבני יהודה היה לחם, אלו בחורבן ראשון, אבל בחורבן שני כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו', בתחלה היו משלשלין להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של חטין, חוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של שעורים, חוזרין ומשלשלים להם קופה של זהב ונותנין להם קופה של תבן, מה היו עושין, היו שולקין אותם ושותין מימיו, וחוזרין ומשלשלין להם קופה של זהב ואין נותנין להם כלום... (שם שם מא)
...באותה שעה קפצה קטיגוריא לפני כסא הכבוד אמרה לפניו רבונו של עולם, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני חרבתי ביתו של אלקים ושרפתי מקדשו, אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרף, מיד מה כתיב, ממרום שלח אש בעצמותי. א"ר יהודה הוא שהנביא מקנתרה ואמר לה (ישעיה מ"ז) קחי רחים וטחני קמח, הא כל עמא טחנין חטין ואת אומר וטחני קמח, אלא אמרה ירושלים לבת בבל, אילו ממרום לא עשו בי מלחמה את היית יכולה להלחם בי. אילו ממרום לא שלחו בי אש את היית יכולה לי. אלא אריא קטילא קטלת, קימחא טחינא טחנת... (שם שם מג)
דבר אחר נשקד שי"ן כתיב, שקד הקב"ה איך להביא עלי את הרעה, אמר אם אני מגלה אותן בתקופות טבת הרי הן לוקין בצנה ומתין, אלא הריני מגלה אותן בתקופת תמוז שאפילו הן ישנין בדרכים וברחובות אין אחד מהם ניזוק... אם אני מגלה אותם בתקופות טבת אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, אלא הריני מגלה אותם בתקופת תמוז שיש ענבים בגפן ויש תאנים בתאנה ואפילו אין העלה נבל... (שם שם מד, וראה שם עוד)
אנדריאנוס שחיק עצמות הושיב שלש משמרות, חדא בחמתא וחדא בכפר לקיטיא וחדא בבית אל דיהוד, אמר דערוק מן הכא יתצד מן הכא ודערק מן הכא יתצד מן הכא, והוה מפיק כרוזין ומכריזין ואומרים אן דאית יהודאי ויתי דמלכא בעי למיתן ליה מילא, והוון כרוזין משמיעין יתהון וצדין יהודאי... נכנסו כולהון לבקעת בית רמון, אמר לשר צבא שלו עד שאני אוכל קרן דגלוסקאן זו וירך דתרנגול זה אבקש אחד מהן ולא אמצא, מיד הקיפם לגיונותיו והרגום, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקיפרוס נהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה. אלין הוי חבושין מנהון (אלו שהיו נחבאין) אכלין בשר קטילהון... (שם שם מח, וראה שם עוד)
טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל ט' באב והיו כל ישראל אבלים, נשתתק הולד בחנוכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק... אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכינוס אילין יהודאין כד ילידת הוון מתאבלין וכד מיית ולדא אדליקו בוצינייא, שלחה וכתבת לבעלה עד דאת מכבש ברבריין בא וכבוש אילין יהודאי דמרדו בך. סליק לאילפא (אניה) וחשיב למיתי בעשרה יומין ואייתיתיה רוחיא בה' יומין. אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא (דברים כ"ח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, אמר להו אנא הוא נשרא... הקיפן לגיונותיו והרגם. אמר לנשים השמיעו ללגיונותי ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים, אמרו לו עבד בארעאי מה דעבדת בעילאי, מיד הקיפן לגיונותיו והרגן ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו, והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפרוס נהר, ורוח הקדש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה. (שם)
ורבנן פתרין קרייה בחרבן בית המקדש, את מוצא שכל מקום שבקשו ישראל לברח היו מסגירין אותן, בקשו לברוח כלפי צפון ולא הניחום, הה"ד (עמוס א') על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום... (שם שם סד)
...מפני חרב נטושה מפני שלא היו שומרים שמיטותיהן כראוי כד"א (שמות כ"ג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, ומפני קשת דרוכה על ידי שלא היו שומרים שבת כראוי, כד"א (נחמיה י"ג) בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת. ומפני כובד מלחמה, מפני שלא היו נושאין ונותנין במלחמתה של תורה... דא"ר יוחנן מגיבתון ועד אנטיפרס ס' ריבוא עיירות היו, וקטנה שבהם זו בית שמש, וכדון מאה קני לית בה. א"ר יוחנן משמרתה היתה קטנה במשמרות והיתה מוציאה פ' אלף פרחים. כמה פולמסאות עשה אדריאנוס, תרין אמוראין, חד אמר נ"ב וחד אחר נ"ד... (איכה פרשה ב ה)
ר' יודן אמר כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראויה להכבש פחות ממ' יום, ר' פנחס אמר פחות מנ' יום, וכיון שגרמו עונות הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ... את מוצא עד שלא באו השונאים היה ירמיה אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות, אמרו לו אם יבואו השונאים מה יכולים לעשות לנו. חד אמר אנא מקיף לה חומת מיא, וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת נורא, וחרינה אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא. אמר להו הקב"ה בדידי אתון משתמשין, עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים... והיו מזכירין שמותם מלמטה לא היו עונין להם, הה"ד (ישעיה מ"ג) ואחלל שרי קדש. וכיון שגרמו העונות ובאו השונאים התחילו מזכירים של פלן איתא עביד לי מיל פלן, א"ל לית בחילי דאנא מרים מינה. (שם שם ו)
ר' ברכיה ור' חלבו ור' איבו בש"ר שמואל בר נחמני אמרי את מוצא בשעה שנכנסו גוים לבית המקדש נתנו ידיהם תחת ערפיהם והפכו פניהם כלפי מעלה וחרפו וגדפו ועשו מסגר של גליאסין (רומח) שלהן וראש בארץ, הה"ד הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה קול נתנו בבית ה' כיום מועד. ר' חנינא ור' אחא ור' מיאשה בשם רבי ינאי אמרי, מכח אותו הקול נפלה בבל, דכתיב (ישעיה כ"א) נפלה נפלה בבל וכל פסילי אלהיה שבר לארץ. ר' ברכיה ור' חלבו ור' איבו בש"ר שמואל בר נחמני אמרי אף מלכות הזו כל עשתה... (שם שם טו)
בהתעטפם כחלל ברחובות עיר, הוה איתתא אמרה לבעלה סב לך חד שירא או חד קדש וסק לשוקא אי משכחת כלום ואנן אכלין, הוה סליק לשוקה וחמי ולא אשכח כלום, והוה מפרפר ומאית. והיא אמרה לברה חמי מה עביד אבוך, סליק לשוקא וחמה אבוהי מית והוה מפרפר ומית עלוהי... בהשתפך נפשם אל חיק אמותם, הדא ברא זעירא בעי למינק ולא משכח חלב ומפרפר ומית. (שם כם כ)
חשך משחור תארם, ראב"כ אמר כהדא חרתא, ור' לוי אמר כהדא נאגא (צבעים שחורים). לא נכרו בחוצות, א"ר אליעזר בר צדוק אראה בנחמה אף על פי שהיה אבא כל אותן השנים אחר חורבן לא חזר גופו עליו כמות שהיה, לקיים מה שנאמר צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ. (שם פרשה ד יא)
לא נכרו בחוצות א"ר אליעזר בר צדוק מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא צא וראה שמא מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא, ולא היתה תובעת אלא דבילה, לקיים מה שנאמר לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם. (שם שם יא)
ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, ר' הונא בשם ר' יוסי אמר, אמר הקב"ה לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי, כיצד היה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכינתה היתה נוטלת אותו הככר ומנחמה אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בשלו ילדיהן למצות... (שם שם יג)
...כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הה"ד ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה. (שם שם טו)
...ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ועשה שם ג' שנים ומחצה בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה, וכיון שלא היה יכול לכבוש בקש לחזור, נתן הקב"ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כולה, וכיון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים. (שם שם טז)
...והיה ירמיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבאו אויבים, אמרו לו אם יבואו אויבים עלינו מה הן יכולין לעשות לנו, הה"ד (ירמיה ה') האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה. דוכסא רואה אותי ונטלני ומושיבני עמו בקרונן, אמר לירמיה נדע דמאן יהא קיימת או דילן או דיליה, וכיון שגרמו עונות ובאו שונאיהן היו מתקשטות ויוצאות לפניהם כזונות, דוכסא רואה אותה ונוטל אותה... אמר הקב"ה ולא קיימא דידי וקיימא דיילהון, מה עשה (ישעיה ג') ושפח ה' קדקד בנות ציון... ר' אלעזר אמר הלקה אותן בצרעת... מה עשה (שם) וה' פתהן יערה, רמז הקב"ה למעיינם והיה מוציא דם עד שממלא כל הקרונין, והיה אותו השלטון נועצה ברומח ונותנה לפני קרונין והיתה קרונין עוברת עליהן ומפסקתן... (שם שם יט)
מימינו בכסף שתינו, פעם אחת עלו המציקים ונטלו פתן ויינן ושמנן ומימיהן, חזרו ומכרו אותם להם, אמרו אוי לנו שנתקיים בנו הפסוק הזה מימינו בכסף שתינו. (שם פרשה ה ה)
יגענו ולא הונח לנו, נבוכדנצר שחיק עצמות צוה לנבוזראדן וא"ל אלקהון דאינון מקבל בעלי תשובה הוא וידו פשוטה לקבל שבים כיון דאת כביש להון לא תשבקינון דיצלון דלא יעבדון תיובתא וא-לההון ירחם עליהן, וההוא גברא נחית בשחור אפין, אלא לא תהי מפלי עליהון. כיון דכבש יתהון כד הוה קאים חד מנהון הוה נסיב ליה ומפסג ליה אברים אברים טריף ליה קומיהן ואינון מהלכין בעל כרחיהון שלא בטובתהון. אריב"ל נבוזראדן הוא אריוך, ולמה נקרא שמו אריוך שהיה נוהם על השביה כאריה עד שהגיעו לפרת. כיון שהגיעו לפרת אמר להו לחילוותא שבקינון דניחון דמין כדון לית א-לההון חוזר עליהן. (שם שם ו)
שרים בידם נתלו, הוה אפוטרופא עלל לקרתא והוה נסיב טבי דקרתא ותלי להון, בני אנש סבין הוון אתיין ומפייסין ליה עליהון ולא הוה קביל מינייהו, לכך נאמר שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו. (שם שם יג)
ראה עוד בית המקדש-חורבן.
...ואמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי אלמלא נצטננו הגחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט... (תזריע ט)
ומשכנותיך, אל תהיו קורא משכנותיך אלא משכנותיך, אמר ליה הקב"ה למשה, אמור להם לישראל שיעשו משכן, שאם יחטאו יהא מתמשכן על ידיהם, תדע שכן הוא, כיון שחטאו מה כתיב, (תהלים ע"ח) לכן שמע ה' ויתעבר וימאס מאד בישראל ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם... (נשא יד)
וכאב אנוש זו הפורענות, שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב. ואמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם לילה זו בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזר על בית המקדש שתחרב ועל ישראל שיגלו בין אומות העולם, שכן הוא אומר (תהלים ק"ו) וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות. (שלח יב)
ראה בית המקדש-חורבן.
משא בערב, אמר רבי יוחנן שמונים אלף פרחי כהונה ובידם שמונים אלף מגיני זהב בקעו בחיילותיו של נבוכדנצר והלכו להם אצל הישמעאלים, אמרו להם בני דודינו אתם השקונו מים, אמרו להם אכלו תחלה ואחר כך אתם שותים מים, מה עשו הוציאו להם מיני מלוחים, וכיון שאכלו הוציאו להם נודות נפוחות, והיה אחד מהם מתירה ונותנה לתוך פיו והיה הרוח נכנס לתוך מעיו והיה מפרפר ומת... (ישעיה פרק כא, תכא)
דבר אחר ירמיה, ירם י-ה, עשר מסעות נסעה שכינה, מכרוב לכרוב, מכרוב למפתן הבית, ממפתן הבית לכרובים, מכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר הזיתים... משלו משל למה הדבר דומה, למלך שהיה יוצא מתוך פלטין שלו והיה מנשק בכתלים ומגפף בעמודים... אמר רבי יוחנן שלש שנים ומחצה עשתה שכינה שרויה בהר הזיתים ומכרזת שלש פעמים בכל יום ואומרת, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, וכיון שלא חזרו התחילה השכינה פורחת באויר ואומרת את הפסוק הזה, אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו... (ירמיה פרק א, רנז)
ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש אני יושב בתוך ביתי, אותה שנה הראה ליחזקאל כבוד השכינה שמסתלק מן הבית, וישאו הכרובים את כנפיהם תמצא אותם עשר מסעות לשכינה. ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחודש... אותה שנה כרת המלך צדקיה ברית את כל העם היושבים בירושלים לקרא להם דרור, וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים וכרתו עגל לשנים ועברו בין בתריו למרוד במקום. אותה שנה מרד צדקיה במלך בבל והלך ונסמך על מלכי מצרים... (יחזקאל פרק ד, שמג)
על שלשה פשעי צור וגו', בשעת צרתן של ישראל עובדי אלילים מנכרין אותם ועושים כאילו אינם מכירים אותם, וכן מצינו כשבקשו ישראל לברוח כלפי צפון היו מסגירים אותם, שנאמר על שלשה פשעי צור, בקשו לברח כלפי דרום היו מסגירים אותם, שנאמר על שלשה פשעי עזה... (עמוס פרק א, תקלט)
ביום עמדך מנגד וגו', בשעה שהקיף נבוכדנצר את ירושלים בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל, והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים, שנאמר ביום עמדך מנגד... אמר עשו הרשע הריני עומד כאן, אם אראה שישראל נוצחים אומר לסייע אתכם באתי, ואם ינצחו אותם בבל הופך אני והורג בישראל... (עובדיה פרק א, תקמט)
אמר ר' יונתן ברבי אליעזר שלש שנים ומחצה היו שונאים מקיפין את ירושלים ושכינה עומדת על הר הזיתים ומכרזת דרשו ה' בהמצאו ולא היו משגיחין... (תהלים מזמור י, תרמז)
כיון שהגיע ירמיה לנהר פרת ענה נבוזראדן ואמר לו אם טוב בעינך לבא אתי לבבל, חש ירמיה בלבו אם אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, נטלו הגלויות עיניהם וראו את ירמיה שפירש מהם, געו כולם בבכיה ואמרו וצוחו, רבינו ירמיה הרי אתה מניחנו, שם בכו, שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אילו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. (שם קלז, תתפו)
דברי למואל מלך, למה נקרא שלמה למואל, אמר רבי ישמעאל אותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה... ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש... ולמה נקרא שמו למואל, שהשליך עול מלכות שמים מעליו, כלומר למה לו א-ל, באותה שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים... (משלי פרק לא, תתקסד)
אמרו בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר כל זמן שאני בתוכה אין האויבים נוגעים בה, אלא אכבוש עיני ממנה ואשבע עליה שלא אזקק לה עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותה. מיד השיב הקב"ה ימינו והחזירה לאחוריו, שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש... (איכה פרק א, תתקצו)
כל רעיה בגדו בה, זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור. מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', היה ההיכל קורא על עצמו קינה, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. וכשבא אותו רשע עם המלכים לירושלם דימו ללכדה בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם הרבה חללים, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים בקלעים באבנים גדולות להפיל החומה היה מקבלם בידו ומשליכם על אנשי החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל, וגרם העוון ובאתה הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו, השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומה, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב"ה שמותם. מה עשה השביע שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו', ונכנסו כולם לירושלים ונבלעו החומות... (שם תתרט)
אמרו מעשה באדם אחד שהיו לו ארבעה בנים, אמר לאשתו כלום יש לנו כלום בבית, אמרה לו כד אחד, אמר לה בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה, נשתייר טפה בקדרה, בא בנו הגדול לגרוף אותה טפה, דחפו אביו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיק לאכול עד שבאו כשדים והולכים למלחמה, ושבו אותם והרגו את כולם, והלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, אמר לו אצבעך שלא הנחתיה לגרוף טפה היא תיטול את עינה. (שם תתרטו)
אמרו מעשה באשה אחת שהיו לה שלשה בנים והלכו בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו, ועליהם מקונן ירמיה טובים היו חללי חרב מחללי רעה, והיתה צועקת ואומרת אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול... נמסרתי ביד נבוכדנאצר כרחל ביד ארי וכגדי ביד הטבח. (שם תתרטז)
אמרו שתי נשים אחיות היו בירושלים והיו יפיפיות ביותר, תפשום והלכו אצלם מאה וחמשים איש עם כל אחת ואחת עד שמתו מחמת בעילה, והיו צועקות ואומרות איה רחמיך ה' שבראת בהם עולמך, וכשמתו היה ירמיה מקונן עליהם נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה. והיו הכשדים בועלים הבתולות עד שהלך דם הבעילה כיין מן הגת, שנאמר בתולותיה נוגות והיא מר לה, אל תקרי נוגת אלא מן גת, שנאמר גת דרך ה' לבתולת בת יהודה... אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבון בספינה להלוך ולהושיבן בקרונות, והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב"ה ולא יחללונו עו"א ערלים, מה עשו עלו לגג ונפלו לים וטבעו עצמם בים. (שם תתריז)
נצב על המזבח - הסתלק מהכרוב ושכן על המזבח, הך הכפתור - אם אין ישראל שבים לתורה יהרג המלך יאשיה ויחרב הבית. (עמוד ט א)
אני ישנה - חטאו ומסרם ביד מלך בבל, ובגלות היו כישן שאי אפשר להעירו, ורוח הקודש מעירה אותם על ידי הנביאים. (שיר השירים ה ב)
שלח ידו - כשראה שאינם רוצים לחזור שלח ידו והכה שבט ראובן וגד וחצי מנשה והגלם סנחריב ולקח העגל מדן בימי פקח, וכאשר שמעתי נתגלגלו רחמי עליהם... (שם שם ד)
על צוארנו - הטעינו אותנו כאשר הלכנו בשבי, ראה נבוכדנצר הזקנים הולכים ריקם, צוה לתפר ספרי תורה ומלאם והטעינם... (איכה ה ה)
ונשאתם - חוזר לפורענות של מעלה, שירכיבו האויבים את צלמיהם על צואריכם לשאתם בגולה. מהלאה לדמשק - למקום רחוק, ולא כמו עתה שנמסרתם ביד ארם וגליתם למקום קרוב. (עמוס ה כו)
אם יותרו - מהדבר ומהחרב, ומתו - שישרפו עליהם האויבים הבית. אפס - אין עמדי אדם חי אלא מתים. כי לא להזכיר - זה בא לכם על שלא רצו להזכיר בשם ה'. (שם שם ו וי)
והבאתי השמש בצהרים - באמצע השלום תבא מפלה פתאום, ולרז"ל על יומו של יאשיה. (שם ח ט)
ודודי חמק - לא ביטל גזרתו שנבא ישעיה על שהראה חזקיה למלאכי בבל אוצרותיו, וכן נבואת חולדה ליאשיה. ומה שהוכיחם ירמיה לשוב היה להקל הגזרה ולא לבטלה. ולהכין מלכותם בעת ישובו מהגולה. (שיר השירים ה ו)
ישבו לארץ - מדרשו: נבוכדנצר הושיבם בקתדראות של זהב ואמר פרשו לי תורתכם, כשהגיעו לפרשת נדרים שאל אם רוצה לחזור יחזור? אמרו לו ילך אצל חכם ויתיר לו. אמר להם אם כן התרתם לצדקיה השבועה, והושיבם לארץ וקשר שערות ראשם בזנבות סוסים וגררום. (איכה ב י)
לכן - כמו שעשיתם מה שלא עשה גוי אחר, כן אעשה בכם משפטים שלא עשיתי ולא אעשה בעמים אחרים, למען תכלמו ממעשיכם. (יחזקאל ה ח)
נקיון שנים - חוסר לחם מדה כנגד מדה שלא הבאתם קרבנות. ועיר אחת - סמוכה לה לא תמטר, כדי שיראו שאינו מקרה של מניעת גשמים ממערכת הכוכבים. ונעו - שיהיה חסרון מים לשתיה, ובכל זאת לא שבו. (עמוס ד ה)
...ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה, שארבע מאות ועשר שנים עמד בית ראשון... (שמטה פרק י ג)
ראה בית המקדש-חורבן.
כאשר עזבתם - דינם נחתם על ע"ז, כי ארץ ישראל מיוחדת להשגחת ה' בלי אמצעי, ואם עובדים זרים יעבדום בארץ אחרת. (ירמיה ה יט)
ויעש ה' - נבואת ירמיה הגיעה אל נבוכדנצר על ידי יהויכין והשרים שגלו, ואולי התעורר נבוכדנצר מזה לעלות על ירושלים, כי לא האמינו מלכי ארץ שיבא צר ואויב בשערי ירושלים, ואחשוב שגם גדליה הודיעו זאת. (שם מ ג)
חדש אב - בו גזרת המרגלים... וחורבן אלכסנדריא הגדולה מביתר, ומה אוסיף והנה השמד האחרון בו נחתם גזר דינם היה ט' באב שנת מזר"ה ישראל יקבצנו. (הושע ה ז)
רבתי עם - ויכלה להלחם, רבתי בגוים - בדעות ויכלו להלחם. שרתי - והיתה עיר מבצר ולא נלחמה... או כאלמנה - מנבואה, שרתי - נגד הכהונה שבטלה. היתה למס - שפורעת מס לכל המדינות ולשרים של מעלה, ואינה יכולה לרעות גדיותיה... (איכה א א)
גלתה יהודה מעוני - ולא אמרו האויבים די לנו בשלל שלקחנו מהם, אלא מצאום בעוני ולכן לא חסו עליהם. או שכבר היו מעונים וחלשים ולא יכלו לברח מבית משעבדיהם. לא מצאה מנוח - בי' השבטים, או כבמדרש שיושבת בין המצרים, שאינה אוכלת פתם ויינם וכו' לעשות משמרת שלא יתחתנו בהם, ועל זה גדלה שנאתם. בין המצרים - להודיע מעלת ישראל, שאף על פי שהיו בהם עוונות גדולים לא יכלו להם בלי סיוע הזמן המוכן לפורענות. (שם שם ג)
ממרום שלח אש - ולכן לא היתה לי נחמה לראות לפחות מקצת נקמה באויבים הנופלים. או שלח אש מחלוקת בין הגבורים שבהם, וכך יכול טיטוס להם... (שם שם יג)
סביביו צריו - שבדרך כלל השכנים באים לנחם, וכאן היו אלה האויבים, או כשראו שכל המיצר לישראל נעשה ראש חבלו בעצמם אולי יועיל גם להם. (שם שם יז)
השליך משמים ארץ - ירושלים העליונה שהיא היתה תפארת ישראל, ולרז"ל זיו איקונין של יעקב חקוקה בכסא, וכל זמן שרואה אותה מרחם על ישראל, והשליכה לארץ... או על ידי ההשבעות הגביהו ירושלים לשמים שלא יכלו האויבים לה, ובעט בה והשליכה משמים... (שם ב א)
בלע ה' - שסילק הצדיקים שהם מבצרי בת יהודה, ואחר כך חילל ממלכה - שלא היה מי שיגן בעדם, או על ידי סילוק הצדיקים שקט הרוגז, ורק חילל ממלכה ולא השמידה. הגיע לארץ - הרס גם היסודות, שלא יוכלו לתקן החומות, או הרס כל הבתים והמבצרים ועל ידי זה שככה חמתו ורק חילל ממלכה ולא השמידה. או קודם נגע בבתים וכו' ורק אחר כך העניש נפשות. (שם שם ב)
דרך קשתו כאויב - בהפך הנהוג שבשעת הכעס רוצים להשמיד הכל, ובשעת מעשה אינו עושה החצי מזה, כאן בשעת הדריכה היה רק כאויב וכשהוציאו לפועל ניצב כצר שהוא רע מאויב. גדע - כגדוע ענפי אילן אבל משאיר השרשים. השיב אחור - אין רע יורד מלמעלה, אלא השיב ימינו ולא סייעם, ומיד ויבער ביעקב. (שם שם ד)
פצו - אף על פי שאויבים רבים נפלו על ידי גבורי ישראל, בכל זאת פצו פיהם ואמרו ידינו רמה, ויחרקו שם - להשמידם אחרי החורבן. (שם שם טז)
למי עוללת - לנשים ועוללים שלא חטאו בהריגת זכריה, או מתאונן על הפלגת העונש לנשים שלא חטאו, שתאכלנה פרים שלא חטא, ושיהרגו במקדש שלא חטא כהן ונביא צדיקים שלא חטאו. (שם שם כ)
כילה ה' - באכזריות הגדולות שנשים בשלו ילדיהן, ועל ידי זה הלכה החימה ולא כילם לגמרי. שפך חרון - ונשאר החרון ששפכו על העצים והאבנים... (שם ד יא)
עבדים משלו - העבדים שאין פוקק מעליהם, שהם הפחותים ביותר שאין מסייע להם, הם שמשלו בנו. או שכל המיצר לישראל נעשה ראש, ועבדים נעשו למושלים. פורק אין - כי קודם היו עבדינו ולא הסכמנו לשחררם. או עבדים משלו בנו - ואין להם רשות להקל עולנו מפני אדונם. (שם ה ח)
שרים בידם נתלו - כופתין ידיהם לאחוריהם ונתלים בהם ליסר שלא ימותו מהרה. או תלו את עצמם שלא יתעללו בהם. או הם גמרו מיתתם על שלא נשאו פני זקנים בהיותם שרים. (שם שם יב)
שבת משוש - שעיקר משוש האדם התורה, שהיא עטרת ראשנו, נהפך לאבל - אפילו מקומות השמחה כחופת חתנים, בזכרנו את ציון - על ידי המחוללות שחוללו שם. אוי נא לנו - שעל ידינו נסבב חטא חילול השם שיאמרו איה אלקי ירושלים והמקדש. או שאין לנו בית המקדש שיכול לשפך חרונו עליו. (שם טו וטז)
בכה תבכה בלילה - שביום לא הניחום השבאים לבכות על ביטול תורה פן יכמרו רחמי שמים. רעיה בגדו בה - שהמלאכים החליפו משמרותם ולא יכלו להשביעם. לא מצאה מנוח - אף על פי שעזבה העבודה זרה, כי התשובה לא מאהבה אלא שראתה כי הע"ז לא עזרה לה בין המצרים. (איכה א ב וג)
ויחמוס כגן - תחילה סלק אור השכינה מבית קדש הקדשים, שהוא סכת שמירה להשגיח על עמו, ונשארה מהצד בכותל מערבי ששם מקבל תפלות ומצמיח ישועות, ועדיין יוצא משם נהר כמהגן הידוע, אבל מועדו - להוועד עם ישראל שחת לגמרי. (שם ב ו)
נאר מקדשו - זנח והפריד בית המקדש של מעלה משל מטה, ועל ידי זה בטלה קדושת התחתון, ומה ששיחתו האויבים היה אם כן רק חומות ארמנותיה. או יאמר על חורבן ראשון שד' מלאכים הציתו בו אש, ויחמוס כגן - בבית שני שפרצו בו פרצות ונגעו בכבוד שבת ומועד אמר שכח ה' מועד ושבת, וינאץ - על מלכי החשמונאים שהיו גם כהנים גדולים. (שם שם ז)
מה אדמה לך - בחורבן ראשון, כי אין דומה לך באיכותך, גדול כים - שהוא ב' שלישי הישוב, ובחורבן אבדו ב' שלישי ישראל שהם מקיימי המציאות. (שם שם יג)
ספקו עליך כפים - אבל לא עליך התאבלו אלא על עצמם, שאת משוש כל הארץ - שקבלו כולם שפע מבית המקדש. שרקו - שיתקבצו עוברים ושבים. ויחרקו - במקום להניד ראש בצער. בלענו - שגם הם הפסידו על ידי החורבן שפסק השפע, בכל זאת שמחו... (שם שם טו וטז)
מגורי - כחות הטומאה שפעלתי בעוונותי מסובבים אותי, ומי יתן והייתי נענשת על ידך ולא לראות שאשר טפחתי אויבי כלם. (שם שם כא)
ראה עוד בית המקדש-חורבן.
הנני מסב - על ידי הרעב יהיה מרד בעיר שמקצתם ירצו להשלים עם הכשדים, ויצטרכו להלחם נגד המורדים. (ירמיה כא ד)
ועל כל העמים - על ידי שאעניש אתכם, והגם שהמערכה הורתה שנבוכדנצר ימשול, אם היו ישראל זכאים היה מבטל המערכה, והיו גם שאר העמים ניצולים. (שם כה ט)
בעשירי - כדפירשתי במלכים, בז' בא לירושלים, ובי' עמד לפני המלך וציוהו לשרף הכל. (שם נב יא)
למען השם - שאם היו משלימים עם נבוכדנצר לא היה מחריב ארצם. מחמס - כל זה מפני החמס, שלכן אתן בלבם להלחם בנבוכדנצר. (יחזקאל יב יט)
או נשיא - ...והוא על המצור, שלפעמים עשה נבוכדנצר עצמו כמתרשל במצור, ואז היו תושביה נלחמים זה בזה כבמקדש שני, ועל ידי זה חרבה העיר. (שם כא טו)
סר דרכך - יסגר כל האפשרויות כדרך הבעל לאשתו המנאפת, וכן ישנה סדרי המערכת ויקלקל הסגולות, וישם איבה בינה ובין העמים שבטחה בבריתם. (הושע ב ח)
ולקחתי דגני - הדגן יצמח היטב, ובעת הקציר יקחנו כדי שיראו שהוא בהשגחה. (שם שם יא)
והניעותי בכל הגוים - אבדן המדינה הוא הצעד הראשון להצלתם. ולא יפול צרור - כל מי שיתאמץ להחזיק סביב הגרעין הנאמן ינצל, כי הוא מוגן כהגרגיר בכברה על ידי השפה שמסביב. הסערות מכאיבות אבל לא יאבדו בהן. (עמוס ט ט)
...והקשה מדאמרינן (ב"ב צ"ט) שכשאין עושין רצונו של מקום פניה לבית, והוא הדין בכרובים דצורתא כדמוכח ביומא דמראין להם כרובים דצורתא ראו חיבתכם וכו' ואם כן בזמן החורבן שלא היו עושין רצונו של מקום איך ראו אותם מעורין זה בזה? ואמרנו שתיכף בשעת החורבן כשראו ישראל שנכנסו אויבים להיכל אשר לא האמינו מקודם, מיד עשו כולם תשובה ונעשו ישראל תיכף בגדר עושין רצונו יתברך, ונעשו הכרובים מעורין זה בזה פניהם איש אל אחיו. ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) ובמ"ר (איכה א' ע') איתא שבט"ב ביום החורבן נולד תיכף משיח, והוא מטעם הנ"ל, רק לא היה עדיין הזמן להיות התיקון כהוגן, אבל על כל פנים היו ישראל בגדר עושין רצונו של מקום... (ר"ח אדר ה, וראה שם עוד)
שאר המפרשים ראה בית המקדש-חורבן.