(ראה גם: אבלות, בכה, קינה)
ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה, וכל שכן במילי דעלמא. (ברכות ג ב)
אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו... אמר רב ששת
אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו... תנו רבנן העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין, אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם. (שם יט א)
הרואה הספד בחלום מן השמים חסו עליו ופדאוהו, והני מילי בכתבא. (שם נז א)
ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה, א"ל רב נחמן את עיילת בהדיה לבית הכסא וידעת אי צנוע אי לא... משום דתניא כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן. (שם סב א)
...שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה... אמר ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש, מלמד שרגש עליהן הר להורגן. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה, שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה... (שבת קה ב)
אמר רבי יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו. איני והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא דהתם קאימנא, לא קשיא הא דמחמי ליה ואחים, הוא דמיחמי ליה ולא אחים. א"ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי מאן אחים הספידא, א"ל מיסתיא את ורבה בר רב חנן...
וסבבו בשוק הסופדים בני גלילא אמרי עשה דברים לפני מטתך, בני יהודה אמרי עשה דברים לאחר מטתך, ולא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה. (שם קנג א)
תנו רבנן בשביל ארבעה דברים חמה לוקה, על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה... (סוכה כט א)
...אמר רב קרא אשכחו ודרוש, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, אמרו והלא דברים קל וחומר ומה לעתיד לבא שעסוקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד... האי הספידא מאי עבידתיה, פליגי בה רבי דוסא ורבנן, חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר על יצר הרע שנהרג... (שם נב א)
ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה רבן גמליאל הספד גדול, לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קדשו בית דין את החודש. (ראש השנה כה א)
א"ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילי... א"ל הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא... (תענית ה ב)
...דכתיב ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגידון... כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בן אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו. (מגילה ג א)
והתנן נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ר' ישמעאל אומר אם היו סמוכות למטה מטפחות, בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות, ואמר רבה בר הונא אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים, כבוד תורה קאמרת כבוד תורה דיחיד חמור. (שם שם ב)
והא כי שכיב איניש הכא התם ספדי ליה הכי, גדול הוא בששך ושם לו ברקת, וכי מסקי ארונא להתם ספדי ליה הכי, אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עומק. כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמר רקת כי אבדה כלי חמדתה. (שם ו א)
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו... תנו רבנן בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש... ואין מספידין בהם הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים... הכי דמי הספד דרבים מחוי רב חסדא כגון הספידא דקאי ביה רב ששת, מחוי רב ששת כגון הספידא דקאי ביה רב חסדא. רפרם אספד לכלתיה בבי כנישתא, אמר משום יקרא דידי ודמיתא אתו כוליה עלמא. ר' זירא ספדיה לההוא מרבנן בבי כנישתא, אמר אי משום יקרא דידי אי משום יקרא דידיה דמיתא, אתו כולי עלמא. ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל דהוי תני הלכתא בכ"ד שורתא, אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא ושכיב, אתו ואמרו ליה לרב נחמן ליספדיה מר, אמר היכי נספדיה הי צנא דמלי סיפרי דחסר. תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל. (שם כח א וב)
לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום... מאי לא יערער על מתו, אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרון יבכון עמיה כל מרירי ליבא. מאי שנא שלשים יום, אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו, ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה, באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. (מועד קטן ח א)
והתניא מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול, בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר, אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלקיו בלבו וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום... (שם כא ב)
...פתח עליה ההוא ינוקא, גזע ישישים עלה מבבל ועמו ספר מלחמה, קאת וקפוד הוכפלו לראות בשוד ושבר הבא משנער, קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח בהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק. כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה הוא ספדנא תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים. א"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת, אמר ליה אמינא אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר, לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק, בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים. א"ל בר אבין חס ושלום דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא, ומאי אמרת, אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה. חלש דעתיה עלייהו ואתהפיך כרעייהו (דהאי מדמה ליה לשלהבת והאי לאבידה), ההוא יומא לא אתו לאספודיה, והיינו דאמר רב אשי לא בר קיפוק חליץ ובלא בר אבין חליץ.
רבי חנין חתניה דבי נשיאה הוה לא קא הוו ליה בני, בעא רחמי והוו ליה, ההוא יומא דהוה ליה נח נפשיה, פתח עליה ההוא ספדנא שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו אבד חנינו. אסוקי ליה חנן על שמיה. כי נח נפשיה דר' יוחנן פתח עליה ר' יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים, ואמר ר' יוחנן זו יומו של יאשיהו.
כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא... (שם כה ב)
...אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד... אמר רב פפא אין מועד בפני תלמיד חכם, וכל שכן חנוכה ופורים, והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא. איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא, אמר רב פפי יום שמועה הוה וכבפניו דמי. אמר עולא הספד על לב, דכתיב על שרים סופדים, טיפוח ביד, קילוס ברגל... אל תבכו למת ואל תנודו לו, אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד... בכו בכו להולך, אמר רב יהודה להולך בלא בנים... (שם כז א וב)
נשים במועד מענות אבל לא מטפחות... איזהו עינוי שכולן עונות כאחת, קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה... מאי אמרן, אמר רב ווי לאזלא וויי לחבילא. אמר רב נשי דשכנציב אמרן הכי וויי לאזלא, ויי לחבילא (לחבלא). ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן גוד גמרא מככא (נפלו הלחיים), ונמטי מיא לאנטיכי (חזרו מים למפרע). ואמר רבא נשי דשכנציב אמרן עטוף וכסו טורי דבר רמי ורב רברבי הוא. ואמר רבא נשי דשכנציב אמרון שיול אצטלא דמלתא לבר חורין דשלימו זוודיה (יפה מיתה כמלבוש של מילת שכלו לו מזונותיו)...
תניא היה ר"מ אומר טוב ללכת אל בית אבל וגו' עד והחי יתן אל לבו, דברים של מיתה, דיספד יספדוניה, דיקבר יקברוניה דיטעון יטענוניה, דידל ידלוניה (מגביהין בהספד למי שמגביה קולו להספד אחרים), ואיכא דאמרי דלא ידל ידלוניה, דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה וגו'.
תנו רבנן כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו, ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור"ע, אמר להם ר' טרפון דעו שחכם גדול הוא ובקי באגדות, אל יכנס אחד מכם לתוך דברי חבירו. אמר ר"ע ואני אחרון. פתח רבי ישמעאל ואמר רבו עונותיו תכפוהו אבליו הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה. נענה ר"ט ואמר, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, והלא דברים קל וחומר ומה נדב ואביהוא שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב ויקריבו בני אהרן את הדם אליו כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה. נענה ר' יוסי הגלילי ואמר וספדו לו כל ישראל וקברו אותו, והלא דברים קל וחומר, ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה יען נמצא בו דבר טוב כך, בניו של ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה... (שם כח א וב)
כי נח נפשיה דרבי יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר, פתח עליה ההוא ספדנא אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך רבינו. (חגיגה טו ב)
ומותרין בהספד ובתענית... והאיתמר מעשה היה ומת אלכסא בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחן רבי טרפון מפני שיום טוב של עצרת היה, יום טוב סלקא דעתך, אלא אימא מפני שיום טבוח של עצרת היה... (חגיגה יח א)
ויאמר ה' אל שאול... שלא נספד כהלכה... אמר דוד, שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה... (יבמות עח ב)
ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה ספדי בעלך קרעי מאניך סתרי מזייך (שערך), אלפוה שיקרא... (שם קטז ב)
אמר רבי מעשה בשני בני אדם מכמרין מכמורין בירדן ונכנס אחד מהם למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחילה ושהה חברו כדי שתצא נפשו ובא והודיע בתוך ביתו, למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחילה ובא ומצא הספד גדול בתוך ביתו... (שם קכא א)
...ר' יהודה אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני... אמר רב יהודה אמר שמואל דקאמרי הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני, ודלמא קמצא בעלמא שכיב ליה ואסיקו ליה על שמיה, דקאמרי כן וכן רבנן הוו התם, כן וכן ספדני הוו התם. (שם שם ב)
...נכנסו אצלו (אצל רבי) חכמי ישראל, אמר להן אל תספדוני בעיירות... סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר, כיון דחזי דקספדי בכרכים וקאתו כולא עלמא, אמרו שמע מינה משום יקרא הוא דקאמר... תלתין יומין ספדין ביממא וליליא, מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא, או ספדו בליליא וגרסו ביממא, עד דספדי תריסר ירחי שתא. ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה, כל דהוה דאשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי עולם הבא... (כתובות קג א)
כי שכיב רבי ישמעאל פתח עליה ההוא ספדנא הכי, בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה המלבישכן וכו'. (נדרים סו ב)
ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, תנא אפילו סוסים ואפילו חמורים. (סוטה יג א)
...מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקב"ה אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און. ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר... (שם שם ב)
ואיכא דאמרי איוב נח נפשיה ואטרידו כולי עלמא בהספידא. (שם לה א)
...נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא... נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל... ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד הי עניו אלא שנטרפה השעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות. (שם מח ב)
...וכשמת אמרה להם סיפדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף, דאילו ביוסף לא היה אלא חדא שעתא, והאי כל יומא ויומא... (גיטין נז א)
נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה, נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה... ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא, נפל פתקא כל הפורש יהא בנידוי, ספדוהו שבעה יומי, נפל פתקא לכו לביתכם לשלום. (בבא מציעא פו א)
ואמר רב חנן בר רבא אמר רב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה, ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. (בבא בתרא צא א)
איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה, דאמר לא תספדוהו לההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשין, ת"ש ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה, שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם. תא שמע וספדו לו כל ישראל וקברו אותו, ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא הנך בני יקרא נינהו, (והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים), ניחא להו לצדיקיא דמיקרי בהו אינשי. תא שמע לא יספדו ולא יקברו, לא ניחא לצדיקיא דמיקרי ברשיעיא... תא שמע ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שמע מינה יקרא דשכבי הוא, שמע מינה. (סנהדרין מו ב, וראה שם עוד)
פתח עליו בשורה ואמר (ר"ע על ר"א) אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן... (סנהדרין סח א)
...מה טיבן של שבעת הימים, אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות. (שם קח ב)
אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול... (עבודה זרה יח א)
המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו... (בכורות נב ב)
כד דמך רבי חייא בר אחתיה דבר קפרא קביל ריש לקיש עלוי דהוה רביה... עאל ואיפטר עילוי דודי ירד לגנו וגו'... וללקוט שושנים אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן... כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן...
כד דמך רבי בון בר רבי חייא על רבי זעירא ואפטר עילוי מתוקה שנת העובד, ישן אין כתיב כאן אלא אם מעט ואם הרבה יאכל, למה היה רבי בון בר' חייא דומה למלך ששכר פועלים... אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו, כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה. כד דמך ר' סימון בר זביד עאל ר' ליא ואפטר עילוי, ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין, כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה, אילו אם אבדו יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו ומי מביא לנו תמורותו... כד דמך ר' לוי בר סיסי עאל אבוי דשמואל ואפטר עילוי, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא, למה היה לוי בן סיסי דומה, למלך שהיה לו כרם והיה בו מאה גפנים... עמד על אחד והיה עושה מאה חביות של יין, והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו, כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקב"ה ככל אדם, הדא הוא דכתיב כי זה כל האדם. (ברכות כ א וב)
תני ההספד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה, ומעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה... (שם כד ב)
...ואל תספידוני בעיירות מפני המחלוקת, (כשיבואו הרבה אנשים)... רבי נחמן בשם רבי מנא מעשה נסים נעשו באותו יום, ערב שבת היתה ונתכנסו כל העיירות להספידו, ואשירוניה תמני עשרה כנישן, ואתוניה לבית שריי, ותלה לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר... (כלאים מא ב)
אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד... על כל המתים כולן הוא דוחה במטה (ממהר לקברו) ואינו מרבה בעסקיו (ההספד), על אביו ועל אמו מרבה בעסקיו ואינו דוחה במטה... (מועד קטן יח ב, וראה שם עוד)
כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב את ירושלים ושרף את בית המקדש באש קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם והיו בוכין וצועקין וסופדין... אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים היו בוכין וצועקין וסופדין ואומרים... (פרק ד)
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, נכנס ר' אליעזר וישב לפניו, וא"ל רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך, א"ל אמור. א"ל אדם הראשון היה לו בן מת וקבל עליו תנחומין, ומניין שקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומין. א"ל לא די לי שאני מצוער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון... נכנס ר"א בן עזריה (?), כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה... אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליך תנחומים כשחזרת פקדונך שלם, א"ל ר' אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין. (פרק יד)
...והקורא אומר ברוך דיין האמת, ויש שמניחין את התורה על הקרקע בעטיפה שחורה, ואומר נפלה עטרת ראשנו, וקורין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהם למטה וכולן מתפלשין באפר, ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שיששלימו העם קינותיהם... (פרק יח ז)
אין קורעין ואין חולצין ולא מספידין ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שעה שימות... מחותך מסורס נפלים ובן שמונה חי בן תשעה מת אין מתעסקין עמו בכל דבר. נכרי ועבד אין מתעסקין עמו לכל דבר אבל קורין עליו הוי ארי, הוי גבור, רבי יהודה אומר הוי טבי הוי נאמן, הוי אוכל מעמלו, אמרו לו מה הנחת לכשרים, אמר להם אם היה כשר מפני מה אין קורין עליו. (פרק א)
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר, רבי ישמעאל אומר קורין עליו הוי נטלה הוי נטלה, א"ל ר"ע הנח לו בסתמו אל תכבדהו ואל תקללהו, אין קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד חיים... (פרק ב)
בן שלש שנים יוצא במטה, רבי עקיבא אומר הוא בן שלש שנים ואבריו כבן שתים אינו יוצא במטה, הוא בן שתים ואבריו כבן שלש יוצא במטה, שמעון בן אחי עזריה אומר כל היוצא במטה מקלסין לפניו. רבי מאיר אומר משום רבי אלעזר בן עזריה כל שהרבים מכירין אותו מתעסקין עמו, וכל שאין הרבים מכירין אותו אין הרבים מתעסקין עמו.
רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה אומר אף שכיניו לענין ההספד מספידים לעניים בני שלש ולעשירים בני ארבע, רבי עקיבא אומר לעניים בני שש ולעשירים בני שבע, בני עשירים כבני חכמים בני חכמים כבני מלכים מתעסקין עמהם.
תינוק שיודע לישא וליתן יוצא במעשה עצמו, אם אין לו מעשים יוצא במעשה אבותיו, ואם אין לאבותיו מעשים יוצא במעשה קרוביו. הכלה יוצאת בין בכבוד אביה בין בכבוד חמיה מפני שמעלין בכבוד ולא מורידין. לא מוסיפין בתחילה אבל מוסיפין על העיקר.
בירושלים היו אומרים עשה לפני מיטתך וביהודה היו אומרים עשה לאחר מיטתך, שבירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. מבן שלש ועד בן שלשים יוצא כחתן, מבן שלשים עד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים ועד בן חמשים יוצא כאב. (פרק ג)
וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן, והיה ר"ג הזקן ור"א בן עזריה מספידין עליו ואומרים על זה נאה לבכות על זה נאה להתאבל. מלכים מתים ומניחים כתריהם לבניהם, עשירים מתים ומניחים עושר לבניהם, שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו...
וכשנהרג ר"ש ור"י באתה השמועה אצל ר"ע וריב"ב עמדו וחגרו מתניהם שק וקרעו בגדיהם ואמרו, אחינו ישראל אלו טובה היתה לעולם תחלה לא היו מקבלים אלא ר"ש ור"י ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף פורענות גדול עתיד לבא לעולם ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואומר יבא שלום ינוחו על משכבותם. וכשנהרג ר"ע בקיסרי באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנניה בן תרדיון עמדו וחגרו שקים אמתניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו, אחינו שמעונו, לא נהרג ר"ע על הגזל ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו, לא נהרג ר"ע אלא למופת, שנאמר והיה לכם יחזקאל למופת ככל אשר וגו'... (פרק ח)
...בא הרביעי ואמר לו השלים, עמד וחלץ (ר"ע) תפילין, וקרע את בגדיו ואמר להם, אחינו ישראל שמעו, עד כאן היינו חייבים בתלמוד תורה, מכאן ואילך אנו חייבים בכבודו של מת, נתקבצו קהל גדול לקבור את בנו של ר"ע, אמר להם הוציאו לי ספסל לבית הקברות, ישב ודרש ואמר אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם ויש כאן חכמים ממנו, לא שאני עשיר ויש עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את ר"ע אנשי גליל מאין מכירין. האנשים מכירין את ר"ע הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה מנוחם אני... שכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו. (שם)
...אין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא אם כן כבודם וקלוסן שוה... אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא אם כן יש שם כדאי לזה וכדאי לזה. (פרק יא)
כך דמך רבי סימון בר זביד עאל רבי אלעא ופתח עלוהי, (איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא וגו', ארבעה דברים הן הן תשמישו של עולם וכלן אם אבדו יש להם חילופין, ואלו הן, כי יש לכסף מוצא וגו' (שם)... תלמיד חכם שמת אין אנו מוצאין תמורתו. א"ר לוי שבטים מציאה מצאו כתיב ויצא לבם, ואנו שאבדנו את ר' סימון על אחת כמה וכמה. (בראשית פרשה צא יא)
...הכא את אמר ויעברו ימי בכיתו, להלן את אמר (דברים ל"ד) ויתמו ימי בכי אבל משה, אלא משה על ידי שלא היו לו בוכים כתיב ויתמו, אבל יעקב על ידי שהיו לו בוכים כתיב ויעברו ימי בכיתו. (שם פרשה ק ה)
כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו. כך דמך רבי הושעיא איש טיריא ראו מטתו שפרחה באויר, והיה דורו קורא עליו, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הקב"ה את אבא הושעיא איש טיריא בוז יבוזו לו. כד דמך רבי אליעזר ברבי שמעון היה דורו קורא עליו מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, אלא דהוה קרייא ותניי ופייטן ודרשן. (ויקרא ל א)
...והיה כביכול בוכה, (תהלים צ"ד) מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, ורוח הקודש אומרת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שמים בוכין ואומרים (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ, וארץ בוכה ואומרת (שם) ישר באדם אין... אלו ואלו היו אומרים (ישעיה נ"ז) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, (משלי י') זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי עולם הבא. (דברים סוף פרשה יא)
כד דמך ר' יוסי ממלחיא סליק ר' יוחנן ור"ל לגמילות חסדא וסליק עמהון ר' יצחק פסאקא, והוה תמן חד סב בעי למיעל ומיפתח עלוי ולא שבקוניה, א"ל ר' יצחק פסאקא קדם אילין אריותא דאורייתא את פתח פומך, אמר להו ר' יוחנן שבקוניה דהוא גבר סב ייעול וישתבח באתריה. עאל ופתח ואמר, מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, בתוכחות כתיב (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כ"ט) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, וכל כך למה (שם) ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. א"ר יצחק פסאקא יהוי דין גברא בריך פומיה, א"ל ר' יוחנן אילו לא שבקתוניה מנין הוינן שמעין דא מרגליתא. (איכה פרשה א לט)
חייא בר רב אדא בר אחתיה דבר קפרא דמך, אמרי לר' יוחנן עול ואפטיר עלוי, אמר לו ייעול רשב"ל דהוא ידע מה חייליה. עאל ר' שמעון ואפטר עלוי, דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע מעשיו של רב חייא בר אדא וסלקו... (קהלת פרשה ה טז)
סוף דבר הכל נשמע, סוף דיבורו של אדם הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה. אתון ושאלון לשלמה סופיה דכולה מה, אמר להן סוף דבר, א"ר לוי למה קורין אותו דבר, דדביר (שמוליך) טבין עם בישין. ולמה קורין אותו גוביי, דגבי דינא דאינשא ודברייתא. שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה, ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. (קהלת פרשה יב יד)
ועוד למה נמשלו הצדיקים לתמר ולארז, אתה מוצא שאר אילנות כל זמן שמזקינים נקצצין ונוטעין מנצר שלהן ומיד הן גדילין, והארז והתמר משנקצצין מי יוכל לעלות במקומן אלא אם כן ביגיעה גדולה לשנים הרבה, כך אם אבד צדיק מן העולם מי יוכל לעמוד במקומו מיד אלא לשנים הרבה, לפיכך צדיק כתמר יפרח. (נח ה)
זה שאמר הכתוב אשת חיל עטרת בעלה (משלי י"ב), זה אברהם שהיה מקונן על שרה, מה כתיב למעלה מן הענין, ותמת שרה וגו', התחיל אברהם לבכות עליה ולומר אשת חיל מי ימצא בטח בה לב בעלה (משלי י"ג), אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחתי את... (חיי שרה ד, וראה שם עוד)
נפטר בשם טוב משפיע מעשים טובים, באין ישראל מטפלין עמו עושין עמו גמילות חסד, מכריזין שבחו ואומרים, פלוני זה כמה צדקות כמה תורה כמה מצות עשה, משכבו תהא עם הצדיקים... (ויקהל א)
...כיון שמת (מתושלח) שמעו קול רעש ברקיע שהיו עושין לו הספד, והיו יורדין דמעות מעיני חיות על מקום פטירתו, כיון שראו כך עשו לו הספד מלמטה, וקבע להן הקב"ה זמן אחר זמן לדור המבול בשכר שהספידוהו ז' ימים. (בראשית פרק ה, מב)
...ויקברוהו ברמה ובעירו, וכי אין אנו יודעין שהרמה עירו, אלא מלמד שספדו כל ישראל בעירו כדרך שספדו לו ברמה, וכתיב וימת שמואל וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, אמר הקב"ה הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כפר בעיקר. (שמואל א פרק כה, קלד)
...ונאספו יהודה וכל ישראל וירמיה הנביא לגמול חסד ליאשיהו, שנאמר ויקונן ירמיהו על יאשיהו וגו', ר"מ אומר השרים אלו הלוים שהיו עומדין על הדוכן בשיר, והשרות אלו נשיהם, ר' שמעון אומר לא על הלוים ולא על נשיהם בלבד אומר אלא על כל הנשים החכמות, שנאמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות. ר' מאיר אומר התקינו חכמים שיהו ישראל עושים כן לכל זקני ישראל וגדוליהן, ושנאמר ויתנם לחק על ישראל... (מלכים א פרק יג, רא)
...וכיון שיצאו נסתמה המערה ודלקה הנר על המנורה, וכשראה אליהו כך פתח ואמר, אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי תורה ואשריכם יראי אלקים שגנוז וטמון לכם ומשומר לכם מקום בגן עדן לעתיד לבא, אשריך רבי עקיבא שנמצא לך מלון ערב בשעת מיתתך... (משלי פרק ט, תתקמד)
ולמה טומאת המת צריכה הזאה בשלישי ובשביעי, כנגד הבכי וההספד, שלשה לבכי שבעה להספד. (מטות)
רזא דהספד ובכיה על הצדיקים דבהנהו פתיחין דמפתחין מבועא לאושדא דמעין מתפתחין מבועין עילאה ולנחתין כמה נשמתין, והיינו רזא ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, דאי לא יבכו על כל העדה יקצוף, ומשום הכי קרינן ביום הכפורים מיתת בני אהרן וכו' דבגין דקרינן מיתת בני אהרן ומצטערן עלייהו הוי כאלו מיתו בההוא יומא וספדו עלייהו, ועל ידי כן מיתוספי כמה אלפים רבוואן נפשין למיחת בההוא עלמא, והיינו רזא דצדיקים מולידים במיתתהון יותר מבחייהון. (אחרי)
ויתמו ימי בכי אבל משה, דברי תורה שאומרים בהספדן של צדיקים גורם למעלה להעלות נפשות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסם לגן עדן, צא ולמה ממה שהעידה התורה בפטירת משה רבינו ע"ה ויתמו ימי בכי אבל משה, כי בפסוק זה נרמז התמימות שעלה במחשבה מצירוף מעשיו הטובים, ויתמ"ו בגימטריא נתי"ב הוא העליון לא ידעו עי"ט, שהוא בגימטריא רל"א שערים פנים ואחור, והוא המייחד עשר הויות ועשר אהי"ה בגימטריא ימי בכי אבל משה וכו... ויתמו ימי בכי שהושלם תיקונם משעה שקיבלו אותם. (הברכה)
בפרק האורג, אמר ר' יהושע בן לוי משם בר קפרא אמר ר' שמעון בן פזי כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו... אגרא דהספדא דלויי, פירוש נשיאת קול בהספד על החכמים והכשרים, כדאמרינן (שבת קנ"ג) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. ולענין אשה תנן (כתובות מ"ו ב') אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננות, ובאבל (י"ד) מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו, אם לא רצה בעלה בא אביה וקוברה ומוציאין ממנו בעל כרחו.
תנו רבנן, העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע (ברכות י"ט א')... ובירושלמי, ההספד וכל העוסקים בהספד מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה (ברכות ג' ב')...
אמר עולא הספד על הלב (מועד קטן כ"ז)... ואסור לאפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה אלא משבחין אותו לפי כבודו ויתר מכן כדרך המשבחים, ולא בהפלגה יותר מדאי... מכל מקום היו מראין בהספד ענינו של מת... ונשים גם נספדים בין האנשים ובין חכמים, שרפרם ספד לכלתו בבית הכנסת, ואמר משום כבוד שלי או משום כבוד שלה, ובאו כל האנשים...
כל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהן וקרובין לובשין לבנים ומתעטפין לבנים אוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאיו של הקב"ה. (תורת האדם ענין ההספד)
בפרק נגמר הדין איבעיא להו, הספידא יקרא של החיים או של המתים. ופשט שם שהוא כבוד המת, וכשלא עושים לו כבוד יש לו כפרה. ובשאילתות מפרש שלא נספד דרך כבודו. ונשאל מרבינו האי ז"ל לענין אדם חשוב מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניו וסדין פרוש עליו, והתיר לעשות כן לאדם חסיד וגדול בתורה ויחיד בדורו, דתניא, וכבוד גדול עשו לו במותו, זה חזקיה... שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה... והספד נוהגים בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחים את המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו, וכשהן מוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, ואם חכם סופדין עוד יום אחד בשבעת ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל לפי כבודו, וליום ז' עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית י"ב חודש משכיבין אותו ומבקרין אותו...(שם)
...ואין אומרין ברכת אבלים במועד אבל עומדים בשורה ומנחמין ופוטרין. ואין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, שהמועד אסור בהספד ובתענית... וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות, ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן.
הנשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ובראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה, נקבר המת לא מענות ולא מטפחות...
במה דברים אמורים בשאר העם שמתו, אבל תלמיד חכם שמת סופדים אותו במועד, ואין צריך לומר בחנוכה ובפורים וראשי חדשים אבל לא ביום טוב שני, ואין סופדין אותו בימים אלו אלא בפניו, נקבר אסורין בהספד, ויום שמועתו כבפניו הוא וסופדין אותו אף על פי שהיא רחוקה.
לא תעורר אשה על מת שלה שלשים יום קודם לחג, כדי שלא יבא החג והם דוים, שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום. במה דברים אמורים במת ישן, אבל אם מת בתוך שלשים יום סמוך לחג מעוררת. (אבל פרק יא ג והלאה)
ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים ומקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו, אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה...
כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי ליקבר בחייו, וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקב"ה. אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם, ואין משנין אותו ממטה למטה... אין פוחתין משבעה מעמדות למת, ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואין עושין אלא בקרובים, ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו...
כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו כך עושין לנשים ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום...
המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי, ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהן דברי שבח להקב"ה ודברי כבושין. המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו, אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חודש...
אין מספידין את הקטנים, ובן כמה שנים יהיה ראוי להספד בני עניים או בני זקנים בני חמש, ובני עשירים בני שש אחד זכרים ואחד נקבות... (שם פרק יב)
אין בוכין על המת יתר משלשה ימים ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה. וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד. וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו. (שם פרק יג י)
ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד - ט' מינין של מספד הם, מספד נהי צעקה הילל נדיה מרזח קינים הגה והי. מספד שנאמר (מלכים א' י"ג) "וספדו עליו הוי אחי". נהי שנאמר (ירמיה ט') "קול נהי נשמע מציון". צעקה שנאמר (יחזקאל כ"א) "זעק והילל בן אדם". נדיה שנאמר (ירמיה מ"ח) "נודו לו כל סביביו". מרזח שנאמר (ירמיה ט"ז) "כה אמר ה' אל תבא בית מרזח". קינים והגה והי שנאמר (יחזקאל ב') "וכתוב אליה קינים והגה והי". וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו, ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד.
והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו, כגון "שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". ולפי כאב ההספד, שנאמר (ש"ב א') "צר לי עליך אחי יהונתן". ולפי המאורע שאירע לו, שנאמר (ש"ב ג') "ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. וכן צריך אדם לסדר הטובה שהיתה לו ונסתלקה ממנו, כגון (יחזקאל כ"ז) "בן אדם שא על צור קינים ואמרת לצור היושבת על מבואות ים"... ורז"ל הזכירו כן כי ענין ההספד ספור חסדי המת כגון ההיא דרבי פדת דפתח עליה ההוא ספדנא היום קשה לישראל כיום בא השמש בצהרים... כן כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושו, וכתב עוד אנן ספדינן על אב בית דין עפר קברו מור ואהלות, דורש נגעים ואהלות, מי מסיר ספקות ומבאר הלכות פסוקות, תורה רבץ תלמידים קבץ, כלובש תשבץ בקרית יעבץ. (בראשית נ י)
...ולמדנו מכל זה כי ההספד כבוד המת, כי גם האומות היו נוהגות כן קודם שניתנה התורה, אך יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות, כי אנשי מצרים הספידו ליעקב מפני כבוד המלכות ומפני חסרון תועלת גופני שהיה להם ממנו, וזו כוונתם שדואגים שאבדו מהם התועלות הגופניות, אך ישראל כוונתם לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה צדיק שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות... ועוד יש בענין ההספד דרך חיים כי הוא סיבה שיתבונן האדם בפחיתות העולם הזה שכולו הבל גמור, ויזכרו כי ימיו טפחות והבל הוא על הארץ... ויחשוב עצמו כמת ויתבונן במי שהוא חי החיים כולם... (כד הקמח אבל ב)
ואצלי לפרש טוב לשמע - סובב על טוב ללכת אל בית אבל, רוצה לומר שבבית אבל טוב לשמע גערת חכם וחרדת המשפט שאומר החכם כי בדין עשה להם ה' וכל דרכיו משפט, ואינו מחניף לקרובי המת לשבחו... ואל זה כיוונו לדעתי בברכות ג' ב', אין אומרין לפני המת אלא דבריו של מת... ואמרו רז"ל למה הזכיר מיתת בני אהרן ביום הכפורים, לומר לך מה יום הכפורים מכפר אף מיתת צדיקים מכפרת, ביאורו, שבמיתתם יתעוררו מפחדם על עצמם ויתבוננו משפטי ה' בהגדיל שם מדורת ההספד שם יתנו משפטי ה' ויכנע לבבם הערל. (חבור התשובה מאמר ב פרק א)
ואין ההספד מצד עצמו (של מת) כי מה חפצו בחיי העולם הזה, אלא הכל להפסד הדור, שתכלית כונת החכם בעולם הזה אינו רק לעלות לה'... כך יגע רבי בון בכ"ח שנה מה שלא יגע תלמיד וותיק לק' שנה, ולכן הספד החכם אינו על עצמו אלא על הדור, ולכן מוטל ההספד על כל הצבור... וכל ההספד יעורר לב העם שיתבוננו על חסרונם ויפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, ואינו על המוות כי הוא חיים לצדיק, כל שכן החכמים ישינים בחייהם ובמיתתם יעורו משנתם. (שם פרק ג)
המתעסק בקבורת המתים ובהספדם גומל חסד לעצמו, מלבד החסד שעושה למתים ולקרוביהם, לפי שבהתעסקו בזה גורם לו לשבר גאון לבו וליראה מן החטא ולהלך בדרכי המצוה בזוכרו יום המיתה... וכשבני אדם מספידין על אדם כשר על פחד עצמן מספידין, כי מאחר שתחלת הקלקלה על אדם כשר, מה יעשו האחרים שהם מזמנים... כשהחכם נפטר הכל חייבין לעשות כמו קרוביו... וגם כל ישראל חייבין לסופדו, דגרסינן במסכת כלה פרק בן עזאי, תנו רבנן בשעת פטירת חכם כל העם חייבין בהספדו, שנאמר ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל... אלא שבכוהו בעיירות...
המספיד את המת צריך לידע מדותיו לשבחו בהם, ולא יותר... על כן כדי שילמדו בני אדם דרכי ההספד הראוי לגדולים, הביאו רבותינו בפרק אלו מגלחין קצת מהדברים שהיו אומרים הספדנים על פטירת רבותינו הקדושים, כבמועד קטן כ"ה א'... (נר ג חלק ג פרק ב-ה)
...ועל ביטול החלק החיוני הכולל הכחות וההרגשות ראוי ההספד, ועל בנין הגוף המוטל לקבורה בא הבכי... (בראשית כג א)
לספוד לשרה - ולא על מה שנוגע אליו כי האבות מרכבה לשכינה, לשרה - לצד המצוה לספוד לצדיק ולא על העדר שלמותה. (בראשית כג ב)
בעצלתים ימך המקרה - כשמתעצלים בהספדו של אדם כשר נעצרים גשמים. (קהלת י יח)
לבכות על אדם כשר, שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'", וכתיב "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", ואמרו ז"ל דמי שאינו בוכה יענש שיבכה על בניו. ואמרו שכל הדמעות שאדם מוריד הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת. ואיתא בזוהר פרשת פקודי, שכל הדמעות שאדם מוריד על מיתת הצדיקים ועל חרבן בית המקדש נרשמים על המלאכים שבהיכל לבנת הספיר, שנאמר ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים הם המלאכים, וזה מכלל מצות אהבת תלמיד חכם... כבניו. (מצות עשה מן התורה התלויות בעינים ואפשר לקיימן בכל יום פרק ב)
מצוה לספוד על אדם כשר שמת, שנאמר "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", וזה מכלל גמילות חסדים, שאמרו ז"ל "והודעת להם את הדרך ילכו בה" זו גמילות חסדים. ואמרו כל המתעצל בהספידו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו. והביאו ראיה מן המקרא והרעב שהיה בימי דוד שלשה שנים, שהיה לסבת עוון שלא הספידו לשאול כהלכה. (שם מצות עשה מן התורה התלויות בפה פרק ד)
...ולפיכך כאשר מת אב בית דין ובטל מן העולם ולא נספד כהלכה, שאילו נספד כהלכה אין מיתתו נחשבת ביטול גמור, כי בודאי יש לו מציאות בעולם הבא, וזה נראה כאשר נספד כהלכה ועושים לו כבוד, ומורה זה שנסתלק הגוף ונשארה הנשמה שהיא נבדלת, ועוד יש כאן כבוד, שאף הזקן כאשר נחלש הגוף בלבד ראוי לו הכבוד, וכל שכן כאשר נסתלק הגוף לגמרי וזה מורה שאין כאן העדר רק סילוק הגוף. אבל כאשר לא נספד כהלכה ואין עושים לו כבוד זה מורה על העדר גמור, והוא בעצמו אב בית דין שהוא בעל דין ששייך אליו המציאות הגמור, לכן המאורות שהם בפרט ראוי להם המציאות ביותר, הם נלקים... (באר הגולה ו)
ובפרק האורג אמר ר' יהושע בן פזי אריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו... פירוש לגודל הדבר שנחשבת מיתת אדם כשר לפני השי"ת וכדכתיב "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", מפני כך הדמעות הן גם כן לפני הקב"ה. וידוע כי הצדיקים מיתתן ביד הקב"ה ולא בידי מלאך המות כלל, וזה שאמר שמניחן בבית גנזיו, במקום שבאה משם מיתת הצדיק.
ואמר מי שמתעצל בהספדו של תלמיד חכם ראוי לקברו בחייו, רוצה לומר כי כל כך חזק וקשה במדת הדין מיתתו של תלמיד חכם, עד שהמתעצל בהספדו ראוי שיפגע בו מדת הדין הקשה, וכל זה כאשר לא נתן לב על מדת הדין הקשה שפגעה בתלמיד חכם, ודברים אלו גדולים הם. (נתיב גמילות חסדים פרק ד)
מהספדו של אדם ניכר וכו', פירוש שאם הוא בן עולם הבא מתחדש למספידין הבכיה כדרך שבוכין על מת, ואם לאו שאין בני אדם בוכין עליו אינו בן עולם הבא. לפי שאין בוכין על מי שאינו, כי מה בכיה הוא זה, אבל אם הוא בן העולם הבא לא נחשב כאילו אינו ומרחמים עליו... וכמו שגזר על כל מת שישתכח מן הלב, מפני שאינו נמצא, ומה שאינו במציאות משתכח מן הלב לגמרי, וזה שאינו בן עולם הבא משתכח מן האדם מיד, ולפיכך אף על גב דאחים ליה לא אחים. (חידושי אגדות שבת קנג א)
ומה שאמר דספדוהו תלתא וכו' אלו ג' היינו שלשה שבעה ושלושים הם כנגד ג' דברים שיש באדם וכנגד ג' לשונות שנאמרו בבריאת האדם, עשיה יצירה בריאה... כי העשיה באה על הכנת החומר, ולפיכך בכל דבר שהחומר בו עיקר נאמר בו ויעש... ועוד כתיב וייצר גם כן וזה כנגד נפש החיוני שהוא צורה... ועוד נאמר "ויברא אלקים את האדם בצלמו", והם כנגד ג' דברים שיש באדם, שיש בו החומר ועל זה כתיב ויעש, ויש בו נפש החיוני ועל זה כתיב בו "וייצר ה' אלקים את האדם", ויש באדם צלם אלקים לכך כתיב אצלו "ויברא אלקים את האדם בצלמו"... וכנגד אלו ג' דברים הספד שלשה כנגד הגוף, הספד שבעה כנגד הצורה, הספד שלשים כנגד הצלם אלקים, כי הבכיה הוא שלשה, כי הדמעות שהאדם בוכה הם הפסד כחו, וההפסד הוא לגוף. ואחר ג' נפסד הגוף, כמו שאמרו (שבת קנ"א) לאחר ג' כריסו של אדם נבקעת, הרי לך כי אחר ג' ימים נפסד הגוף. שבעה לאבל כדאמרינן בפרק השואל (שם) נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. שלשים הוא לגיהוץ ולתספורת, וזה כנגד הצלם, וכל שלשים נראה צלמו של אדם שמת כאלו היה נגדו, עד אחר שלשים שוב אין צלמו נגדו, שהרי הרואה חבירו אחר שלשים מברך שהחיינו... ולכך גיהוץ ותספורת עד שלושים כי גיהוץ ותספורת הוא יופי הצלם ותוארו, ויש לו להתאבל שלשים שלא יהיה מיפה עצמו כל זמן שצלמו של מת לא נבדל מאתו... (שם בבא מציעא פו א)
בפרק השואל, אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא, יש לפרש על דרך שאמרו חז"ל הסופד על המת לא ימעוט משבחו גם לא ירבה בשבחו הרבה יותר ממה שיש בו, כי אדרבא בזה גורם להזכיר עוון המת, על זה אמר תספיד עליו באותם שבחים דהתם קאימנא, כלומר שאני עומד בהם וקיימתים בחיי... (מסכת תענית)
ומה שנאמר ותקבר מתחת לבית אל רמז בזה שהספידה כראוי, שהרי בית אל היה בהר, ואלו לא הספידה היה הר גועש עליהם כמו שדרשו אצל הר געש, והגיד לנו עוד הכתוב שהספיד יותר מן הראוי, שנאמר "מתחת לבית אל תחת האלון", מהו מתחת, אלא שהתחיל תחת העיר ומשם האריך בהספד עד תחת האלון, והספידה בכמה מקומות, וארז"ל כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, על כן נקרא מקום זה אלון בכות בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו... (בראשית לה ז)
לספד לשרה ולבכתה - הבכי רגיל לבא קודם ההספד, והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים וכענין ההספד. (בראשית כג ב)
מספד - מלשון שפט, לתת לנפטר את העמדה הראויה כדי שישאר בזכרוננו. (בראשית נ י)
ויבכו בני ישראל את משה... דע כי יש בכי ומספד, בכי יש גם על עולל שנשרף באש אם לב אבן לו ימס כמים ויבך. אמנם מספד הוא התעוררות מדרכי המת ומדותיו ופעולותיו לזולתו, וזה שאמר "מספד על שדים", פירוש על משפיע לזולתו כמו השד שמניק ומשפיע להבן... וזה "לספוד לשרה" שכך עשתה טוב והרבתה חסדים לאחרים עד כי משרי נהיה שרה... והנה במשה לא כתוב הספד, ועל זה אמרו כולם טעמים, כי אין אנו יכולים להספידו, כי יש אשר בהתחלף הזמנים אז יהיו הפעולות אשר היו רמות בערכן במצב העם והזמן החולף, ובמצב הנוכחי של ההספד אין זה פעולה נאותה, וידוע זה לחכמים... והסבה השניה... ארבעים שנה לימד אותם תורה ומצות ונעשו מאושרים בשלמותם עד כי מהם היו אומרים כי כל העדה כולם קדושים וגו', אם כן אינם יודעים מה להוקיר אותו, כי הורגלו בדרכי הצדק ועשות מישרים, אולם הקב"ה אומר "מי יקום לי עם מרעים", כשהיו ישראל מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און... הסבה הג' כי האדם בראשיתו עיר פרא אדם יולד... ולכן עכשיו בכל המ' שנה הכירו אותו לשלם בכל דבר עד כי היה למלאך ה', אבל לא ידעו לספר טרם שהגיע לתכלית השלמות והיה מגיע עצמו להזכך ולהשתלם, וכעת אינם מתפעלים מאתו, כי ידמו כי הוא לא שוה עם יליד אשה יצורי חומר... (דברים לד ח)
הענין הוא, כי הספד וקינה נופל על ב' בחינות, האחד על כבוד הצדיק, ועוד על סיפור מעשים הטבועים כדי ללמד ללכת בדרכיו, והנה יש התפעלות ויש שכל, בהתפעלות יש מעלה שדבר נקבע בעומק הלב, וגם אין צורך בהתבוננות. בשכל יש שוב מעלה שנשאר זמן רב, אבל יש בו חסרון שצריך להתבוננות, וגם אינו נכנס כל כך בעומק האדם, אבל ההתפעלות הבאה מצד השכל יש לה ב' המעלות, שנשארת זמן רב, וגם נכנסת בעומק. ועל כן אמר "התבוננו" תראו שההתפעלות תבא מצד השכל. ועל בחינה ראשונה, אבידת הצדיק וכבודו, שם ההתפעלות קרובה מאד, על כן אמר קראו למקוננות, לנשים שהן בטבע מתפעלות, ועל בחינה השניה לספר מעשיו הטובים כדי ללמד העם לאחוז בדרכיו, לזה צריך לשלוח למקום אחר, כי אינו מצוי, ואמר "ואל החכמות שילחו", היינו הצטרפות הדעת וההתפעלות. (חלק ב רסב)
...והנה בצדיק יש גם טוב הרבה וחסרון מועט, כי אין צדיק וגו' (קהלת ז'), והרשע מביט רק על הרע, וזהו כל המתעצל בהספדו של תלמיד חכם, הרי סימן שהביט על החסרון שבו, ועל כן ראוי לקברו בחייו, כי רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח), ועוד כי זה סימן שחסר לו היסוד, ועל כן אינו מתפעל מזולתו, וזהו מת ממש, ולזה אמרו רז"ל (מועד קטן כ"ח) מיתת צדיקים מכפרת, כי במיתתן אין מביטין על החסרון שלהם רק על הטוב, ולומדים מהם. (שם)
ועוד בגמרא שם (שבת ק"ה), אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו... כל עונשי שמים באים רק ללמד האדם ולתקנו. מדוע מתעצל בהספדו של חכם, מפני שחסרה לו הבחנת ערך החכם וחכמתו. אין זו אלא שלקויה אצלו ההרגשה כי התורה היא חיינו, משמעות החיים אצלו עדיין גשמית בלבד, לכן אינו חש בהעדר התורה והיראה על ידי מיתת חכם, לכן מראים לו משמים שאין כל ערך לחייו, כיוון שחסרים את התוכן האמיתי.
ועוד שם: הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו. מחילת עוונות מהותה שמסתלק טמטום הלב שנגרם על ידי החטאים. הבכיה על אדם כשר מהותה שבוכה על האמיתיות והכשרות שנעדרו מהעולם, והרי רק מי שמרגיש ערך כשרות הלב בוכה על הסתלקות הכשרות והאמיתיות. הגברת הרגשה זו עד כדי בכיה היא התיקון, כי ההכרה הפנימית בגודל ערך האמיתיות והכשרות מערערת ומחלישה את טמטום הלב.
ועוד שם: המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. במקום אחר אמרו רז"ל אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. אם כן בהכרח הבכיה על אדם כשר ויראת שמים זהות הן. והטעם הוא משום שרק ירא שמים באמת בפנימיות יכול להעריך כשרות הלב, כי פנימיות נערכת רק על ידי פנימיות. ולכן המוריד דמעות על אדם כשר יש לו יראת שמים פנימית אמיתית, זהו הנכס היקר ביותר אצל הקב"ה, לפיכך סופרן ומניחן בבית גנזיו... (חלק ג עמוד רנא)