ראה: מחשבה.
כלל הדמיונות וההרהורים שבאדם הם קבועים בג' שרשים דקנאה תאוה וכבוד שהם שרשי המדות רעות, ושורש השרשים הוא הגיאות כנודע, דשורש הרע הוא מעולם התוהו ושבירת הכלים הבא על ידי מחשבת אנא אמלוך כידוע, ומזה נולד יצר רע, דפירוש יצר מחשבה והרהור בלב... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד פג, וראה עוד ערך מחשבה וגאוה, וחלק א אור זרוע לצדיק עמוד סח אי הרהור כדבור)
עיקר מלחמת האדם עם יצרו הוא בדמיונות והרהורים שבלב ומוח, ועל זה אמרו בתיקונים (סוף תיקון י"ג וריש תיקון כ"א) מאן דנצח בקרבא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא. שהתפלה היא הכרת הנוכח וכעומד לפני המלך, כמ"ש בעירובין ס"ד, והיינו עמידת הלב והמוח. דהשי"ת יראה ללבב, ואם חס ושלום יארע לו איזה מחשבה זרה והרהור חיצוני הרי אינו עומד באותו רגע לפניו ית'. והמנצח ליצרו לצאת מן הדמיון ומחשבת חוץ יהבין ליה וכו' שיהיה השי"ת נוכח עיניו בעת התפלה, וזהו סמיכה גאולה לתפלה דגאולת מצרים היינו יציאה מדמיון כנ"ל... (שם שם עמוד פד)
לפי היסודות הנ"ל שהבאנו, שאופן המעשה הוא להבין ולהשכיל לשמוע וכו' עד לעשות... שהמעשה צריך לעבור קודם דרך הלב, והגיון לבי לפניך, נמצא כי בכל מעשה ומעשה יש עבודת הלב ועבודת הגוף, רוצה לומר המעשה. ויוצא מזה נפקא מינה לדינא, כי הרבינו יונה ז"ל (בפרק היה קורא) כתב שמי שמתחייב בברכה, ואינו יכול לאומרה, שאין ידיו נקיות, או שעומד במקום שאינו נקי וכו', יש לו להרהר הברכה או התפלה. והקשו עליו שהרי אין להרהר במקומות המטונפים... ולפי דברינו הלא מבואר הר"י ז"ל בטוב טעם ודעת, דבמעשה המצוה יש שני דברים, א' הלמעשה של המצוה, דהיינו הדיבור, קריאת המלים וכדומה, ב', עבודת הלב, אשר עבודתה היא החשק והתשוקה לקיים דבר ה'. וזה אינו תלוי אף במחשבה כמובן, וזה מותר גם כן במבואות המטונפות. ובציור: לחשוב המלים של "ואהבת לרעך כמוך" אסור, אבל לאהוב ישראל אינו מגודר בשום מקום, ובכל מקום ומקום הוא מותר ומחוייב בזה, ועל ענין זה הוא שכיון הר"י ז"ל שיש לו להרהר, כי עבודת הלב אינה בכלל תורה. ואחר כן מצאנו כן בדרישה שם מבאר כן מלה במלה... (דעת תורה במדבר עמוד קז)