משל ההדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך. (דברים ו)
ואמר רבא בר חיננא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך, וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מאי טעמא, דכתיב ה' זוקף כפופים... רב ששת כי כרע כרע כחיזרא (כשבט, בבת אחת), כי קא זקיף זקיף כחיויא (כנחש, בנחת). (ברכות יב ב)
תניא אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות. (שם לא א)
תנו רבנן, אלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחילת כל ברכה וסוף כל ברכה, אמר רבי יצחק בסוף כל ברכה, בתחילת כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה, והמלך תחילת כל ברכה וסוף כל ברכה, אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בתחילת כל ברכה וברכה, המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף... תנו רבנן קידה על אפים, שנאמר ותיקוד בת שבע אפים ארץ, כריעה על ברכים, שנאמר מכרע על ברכיו, השתחוה זו פישוט ידים ורגלים... תני חדא הכורע בהודאה הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה מגונה, לא קשיא, הא בתחלה הא לבסוף. רבא כרע בהודאה תחלה וסוף... (שם לד א)
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין ומשתחוים רווחים... וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש. (יומא כא א)
והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. (שם סו א)
כיון שראה (אלכסנדר) לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. (שם סט א)
אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה... וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן, וזו היא קידה. לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע (נהיה צולע). (סוכה נג א)
...שלש עשרה השתחויות היו במקדש, של בית ר"ג ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה, והיכן היתה יתירה כנגד דיר העצים ושכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז... (שקלים טו ב)
אמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון... ואמר רבי אלעזר לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה, משה ואהרן בנפילה, יהושע וכלב בקריעה... מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, אי הוה כתיב יהושע כדקאמרת, השתא דכתיב ויהושע הא והא עביד. ואמר רבי אלעזר לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה, מלכים בקימה ושרים בהשתחויה... דכתיב שרים וישתחוו. מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, אי הוה כתיב ושרים ישתחוו כדקאמרת, השתא דכתיב שרים וישתחוו הא והא עביד. (תענית יד ב)
וילכו גם אחיו ויפלו לפניו, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר היינו דאמרי אינשי תעלא בעידניה (שועל כשזמנו מצליח) סגיד ליה. (מגילה טז ב)
מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה, רצפה של אבנים היתה, ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, עליה אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש, כדעולא, דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד... ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד, וכדעולא, דאמר עולא לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד... דאמר רבי אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון... (מגילה כב ב)
כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג והיה קולו נשמע... (חגיגה טז ב)
שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים. (בבא קמא טז א)
והתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח קיטור וניסוך והשתחויה... ורבי יוחנן אפילו תימא רבנן, כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה. (סנהדרין סה א)
...היכי דמי השתחואה דאית בה שהייה, והיכי דמי השתחואה דלית בה שהייה, דלית בה שהייה זו כריעה בעלמא היא, דאית בה שהייה פישוט ידים ורגלים. וכמה שיעור שהייה... חד אמר כמימריה דהאי פסוקא, וחד אמר כמויכרעו לסיפא, וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו... (שבועות טז ב)
מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא. מי שזכה בדישון המנורה... נטל את הכוז ממעלה שניה והשתחוה ויצא... (תמיד ו א, וראה שם עוד)
בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות שלשה אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות. וכיון ששמע הממונה קול רגליו של כהן גדול שהוא יוצא הגביה לו את הפרוכת, נכנס והשתחוה ויצא, ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו... (שם ז א)
ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם, על כל פרק (בשיר) תקיעה, ועל כל תקיעה השתחויה... (שם ז ד)
וי"ג פרצות היו שם שפרצום מלכי עובדי גלולים, חזרו וגדרום וגזרו כנגדם י"ג השתחויות... (מדות ב ג)
וי"ג השתחויות היו שם, אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים... (שם ו)
אלו ברכות ששוחין בהן, בראשונה תחילה וסוף, ובמודים תחילה וסוף, והשוחה על כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. רבי יצחק בר נחמן בשם רבי יהושע בן לוי כהן גדול שוחה על סוף כל ברכה וברכה, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי המלך משהוא כורע אינו נזקף עד שהוא משלים כל תפלתו, מאי טעמא, ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה ואת כל התחינה הזאת קם מכרוע על ברכיו. אי זו כריעה ואי זו בריכה, רבי חייא רבא הראה בריכה לפני רבי ונפסח ונתרפא, רבי לוי בר סיסי הראה כריעה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא... תני רבי חלפתא בן שאול הכל שוחין עם שליח צבור בהודאה... תני ובלבד שלא ישוח יותר מדי, אמר רבי ירמיה ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא (צב, כששוחה ראשו זקוף), אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך...
מילתא דחנן בר בא פליגא, דתנן בר בא אמר לחברייא נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי, ברוך אתה שוחה, בא להזכיר את השם זוקף. שמואל אמר אנא אמרית טעמא, ה' זוקף כפופים. אמר רבי אמי לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא, (דמשמע אף בהזכרת השם צריך שיהא שחוח), א"ר אבין אלו הוה כתיב בשמי ניחת הוא יאות, לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא, קודם עד שלא הזכיר את השם כבר ניחת הוא.
רבי שמואל בר נתן בשם רבי חמא בר חנינא מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי, רבי אמי אמר רבי יוחנן הוה מעביר, אמר ליה רבי חייא בר בא לא היה מעבירו אלא גער. (ברכות י א, וראה שם עוד)
אמר רבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (מעצמו). (שם יז ב)
עד כמה שיעור השתחויה, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו, רבי אבהו מוסיף עד והודו לה' כי טוב, רבי מנא מוסיף עד כי לעולם חסדו. (יומא יד ב)
רב מפקד (מצוה) לבית רב אחא, רבי אמי מפקד לאנשי ביתה כד תהוון נפקין לתעניתא לא תהוון רבעין (נופלים על פניכם) כאורחכון, רבי יונא רבע על סטריה (על צדו)... אמר רבי יוסי קשיתה קומי רבי אבהו והכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם, תיפתר בקובע לו מקום (באבן משכית להשתחוות עליה כבמקדש, אסור)... ואתייא כיי דמר רבי אמי בבלייא בשם רבנן דתמן לא התירו שתחוייה אלא לתענית צבור, ובלבד על הצד. (עבודה זרה כה ב)
אמר רבי יצחק הכל בזכות השתחויה, אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, ונשתחוה ונשובה אליכם. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שמות ד') ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו. התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שמות כ"ד) והשתחויתם מרחוק. חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שמואל א' א') וישתחוו שם לה'. הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה, שנאמר (ישעיה כ"ז) והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר (תהלים צ"ט) רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו. המתים אינן חיין אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שם צ"ה) באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. (בראשית פרשה נו ג)
והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם, כנגד חמשה פעמים שהן עתידין להשתחוות לו. (שם פרשה פד ט)
(אמרה לו אשת פוטיפר) כופפת אני את קומתך, והיה אומר לה ה' זוקף כפופים... (שם פרשה פז יא)
היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות, זה שאמר הכתוב בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה... (תבא א)
לא תשתחוה להם, משתחוה אתה לאדם, יכול אפילו נעבד כהמן, ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם, לא תשתחוה דרך עבודה. (שמות כ ה, וראה עוד עבודה זרה)
ואבן משכית, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה, שכן היה דרך עובדי עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, ואינו לוקה אלא אם השתחוה עליה בפישוט ידים ורגלים אבל שלא בפישוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא מכת מרדות...
לא תתנו בארצכם, בארצכם אין אתם משתחוין על האבנים אבל משתחוים אתם על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה הנהיגו להציע מחצלאות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הרצופין באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים... (ויקרא כו א)
אפים - עד שם אפיו בארץ, והם הנחירים. (בראשית יט א)
וישתחו - ...שישוח ראשו, וזה משפט הנותן שבח לאחר. (שם כג ז)
וישתחו - דקדוק המלה קשה, ידענו שהיא מבעלי הה"א באחרונה והוי"ו במקום ה"א... והנה היה נראה מלת וישתחו בהעלם הוי"ו שהוא סימן לשון רבים, על כן הוצרכה המלה להיות מלעיל, להפריש בינה ובין מנהגם בלשון רבים. ולפי הסברה היוצא הוא המשתחוה זה לזה. (שמות יח ז)
...וכן אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה... מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחוות עליה... ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא השתחויה האמורה בתורה.
אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים... ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי הכנסיות הרצופות באבנים או מיני קש להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר או שוחה על צדו...
אבל המשתחוה לעבודת כוכבים אחד בפישוט ידים ורגלים או בלא פישוט, משעה שיכבוש פניו בקרקע נסקל. (עבודת כוכבים פרק ו ו-ח)
וכמה שיעור שהייתו, כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וזהו שיעור השתחויה. (ביאת מקדש פרק ג כג)
ומשרשי המצוה כתב הרמב"ם ז"ל לפי שהיו עושין כן לפני עבודה זרה, ישימו אבנים מצוירות במלאכה נאה לפני הצלם והיו משתחוים עליה לפניו, ואפשר לומר גם כן שהטעם מפני שנראה כמשתחוה לאבן עצמה, אחר שהכינוה וציירוה, אבל המשתחוה על גבי בגדים נאים, אין מקום לחשד, שהבגד דבר שכלה במהרה, ולא יעשנו בריה אלוהו, אבל האבן היא דבר קיים ויש לה שר בשמים, יפול בה החשד... (בהר מצוה שמט)
ויאמן העם וישמעו וגו' ויקדו וישתחוו, אמרו רז"ל בספר הזוהר קידה באנפין לארעא לאיתגברא על דינא, השתחואה לאיתדבקה בריחומוי דמריה. והבן זה היטב, ולכן הקדים הקידה להשתחוואה בסוד החטאת הקודם לעולה. (שמות בסוף)
וישתחו ג' פעמים - כראוי למלך, פעם מהמקום שיראנו, פעם באמצע הדרך, ופעם כשיגיע אליו. (שמואל א כ מ)
כורעים ומשתחוים, השתחויה הוא פישוט ידים ורגלים, וכריעה אינה אלא רק על הברכים, ויש לפרש שכריעה היא התחלה, ואחר כך מוסיף השתחויה, וזה מורה על כניעה יתרה, ועוד אם היה נופל על פניו מבלתי שהיה כורע תחילה לא היה נראה שההשתחויה כנגדו, שהרי שטוח על פניו... (אור חדש)
וירא - ...וכבר רמז הכתוב שהזכירם אלא שמודיע הכתוב שבראיה שראה אותם נתרפא ממכאובו, ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה לשלוחי עליון. (בראשית יח ב)
וישתחו - להראב"ע (אבן עזרא) השתחויה הוא שישח ראשו, וזה משפט הנותן שבח לאחר, אמנם לרש"י (מקץ מ"ב ו' מ"ג כ"ו) לשון השתחואה משתטח לארץ בפישוט ידים ורגלים הוא. ונראה שיש הבדל בין השתחויה סתם ובין השתחויה לארץ שזה יתכן שהוא בפשוט ידים ורגלים. (בראשית כג ז)
יסגדו - סגוד הוא לסגולה להוריד השפע על ידי הפסל, והשתחויה היא לעבודה. (ישעיה מו ו)
פעל השתחוה הנקשר בלמ"ד מורה הלמ"ד על עצם המקבל הכבוד "השתחוו לה'" וכדומה, והשתחוה שאחריו מלת על מורה שטח המקום שעליו השתחוה... (הכרמל)
ויקד - הראש כמעט עד לארץ, המורה על כפיפת הרוח. וישתחו - רוצה לבטא העמדת הגוף לרשותו. (בראשית כד כו)
ויקדו - שימת הקדקוד בקרקע בעודנו עומד, מה שלנו אי אפשר לבצע היום. הקידה מבטאת שהאחר הקימנו בחסדו למצב של עמידה, וההשתחויה מבטאת שאנו מתמסרין לו לגמרי בתודה. (שם מג כח)
לא תשתחוה להם - ...הכרה לאלוהות מתבטאת בהשתחויה ובעבודה, השתחויה אינה עבודת פנים, ובכל זאת אסורה גם אם אינה דרך עבודתו של האליל הזה... (שמות כ ה)
והשתחוו לי - סתם השתחואה לבקשה. (שמות יא ח)
במדרש כמה נתחבט משה רבינו ע"ה... ויש לרמוז בלשון המשנה עומדין צפופין שנתעלו ממש ויצאו מהתלבשות הגופים ונתרוממו, ועל דרך זה יש לומר פירוש משתחוים רווחים, כלומר אף על פי כן המשיכו ברכה לעולם הזה, כידוע ענין השתחואה הוא המשכה מלמעלה למטה... (פסח תרמ"ו)
...והנה ראשונה יש לדקדק הני שלשה, היינו השתחואה כריעה ובריכה מה עבידתייהו. ובש"ס שבועות ט"ו דהשתחואה היא פישוט ידים ורגלים, כריעה על ברכים, וכן הוא אומר "מכרוע על ברכיו". ונראה לפרש ענינם, ועם זה יתבאר לנו גם ענין בריכה... ולפי האמור יש לפרש ענין השתחואה שהיא פישוט ידים ורגלים רומז שהוא מסלק התפשטות הידים למעלה והרגלים למטה ומבטל הכל לרצון השי"ת, והוא כענין (בראשית מ"א מ"ד) "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו". וביטול התפשטות הידים למעלה שאיננו שייך רק בשכל, והרגלים למטה ששייכת הן בשכל הן בנפש, דהיינו התשוקה והן בעשיה. אך בענין כריעה שהיא על ברכים אין כאן ביטול התפשטות הידים, אלא ביטול התפשטות הרגלים לבד, ועל כן כריעה אינה ביטול השכל אלא ביטול כחות הנפש, דהיינו מדותיה ותשוקותיה, ובזה איננו שייך לומר שלא ישתוקק לגדולות ונפלאות ממנו, אדרבא, שכך חובותיה וכך יפה לה להשתוקק למעלה ממדרגתה... ועל כן בביטול כחות הנפש אין ענין לפישוט ידים ורגלים, אלא סילוק התפשטות הרגלם, וזהו ענין הכריעה על הברכים.
ומעתה זכינו לדין שהשתחואה העיקר הוא ביטול כח השכל להשי"ת, וכמו שהגדנו שהשתחואה שהיא כפיפת הקומה היא ביטול כח השכל, ועל פי שנים עדים יקום דבר, וכריעה היא ביטול כחות הנפש. ויש לומר עוד שלשון כריעה הוא מלשון הכרעה, והיינו כי המדות ישנן בתמורה יש חסד דקדושה ויש חסד בטומאה... ושייכת בכוחות הנפש הכרעה לטוב כי כף המאזנים מעויין, כי בינוניים זה וזה, היינו יצר הטוב ויצר הרע שופטן, אך בכוחות השכל אין צריך הכרעה, כי שכל הנקרא שכל לעולם הוא בטוב, ועל כן שם ביטול כוחות הנפש להשי"ת הוא כריעה, שהיא סילוק התפשטות הרגלים כנ"ל.
וענין בריכה לא מצינו מהותה בדברי חז"ל, וקשה לעמוד עליו, ומכל מקום יש לדייק בשמא שהוא מלשון דאיתא בגפנים המבריך, והיינו שכופף את הזמורה ותוחבה בארץ כדי לקבל יניקה מהארץ. ויש לומר שדוגמתו באדם שהגוף צריך שתהא לו יניקה מהנפש והשכל, והיינו שמכניע את הגוף וכחותיו תחת הנפש והשכל כשהם נוכח ה' דרכם, ואז מקבל יניקה מהשי"ת באמצעות הנפש והשכל. והנה נתבאר שלש הלשונות השתחואה כריעה בריכה, השתחואה בשכל, כריעה בנפש, בריכה בגוף, ויש לומר שלעומתם מחשבה דיבור ומעשה... (תבא תרע"ה)
ונראה דהנה במדרש (ב"ר פ"ה)...וידוע שהשתחויה היא ביטול המהות, והיינו שביטלו את עצמם לשרשם. (ראש השנה תרע"ט יום א)
...דהנה ענין הבאת הביכורים לבית המקדש הוא דאז מופיע בלבו שורש המקור מהצמיחות ראשית פרי האדמה להביאם לבית ה', והיינו שמבטל עצמו עם כל הכוחות שלו להשורש להשי"ת, וכמו שנאמר "והשתחוית לפני ה' אלקיך", והשתחויה ידוע שהוא בפישוט ידים ורגלים, היינו ביטול כל הכחות שלו להשורש, ועל ידי זה מגיעין להתדבקות השורש למעלה מתפיסת שכל האדם... (תבא ד)