(ראה גם: אדם-חייו-מדות, עבודת ה')
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה... (ברכות ו ב)
...והזהרו בורידים, כרבי יהודה... והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. (שם ח ב)
תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו... אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם... (שם כח ב)
דאמר עולא אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. (שבת יג א)
הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין... (שם כג ב)
על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר... כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, ראשית קראתי אתכם, על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם... (שם לא ב)
...אמר לי בני הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו... (עירובין יג א)
דרש רבא מאי דכתיב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה וגו', בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה... (שם כא ב)
שלשה דברים א"ר יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים... והוי זהיר באשתך מחתנה הראשון, מאי טעמא, רב חסדא אמר משום ערוה, רב כהנא אמר משום ממון. (פסחים קיג א)
מאי טעמא עבדינן תרי יומי, משם דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם... (ביצה ד ב)
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים... (מגילה כה ב)
מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (רוח שמצדו), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבואה, רבי יהושע בן לוי מיכריך בהו ועסיק בתורה... (כתובות עז ב)
תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך... אמר להם הזהרו בכבוד אמכם... (שם קג א)
הזהר בשלשה דברים, אל תרבה בישיבה שישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה שעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהליכה שהליכה קשה לעינים... (שם קיא א)
שלחו מתם הזהרו בערבוביתא (עפר), הזהרו בחבורה, הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר יזל מים מדליו... (נדרים פא א)
אמר אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי... (קידושין פא א)
דתניא רבי מאיר אומר הזהרו בי מפני בתי, אמר רבי טרפון הזהרו בי מפני כלתי, ליגלג עליו אותו תלמיד, אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל לא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו... (קדושין פא ב)
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון... (בבא מציעא לג ב)
אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה... אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו... ואמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. (בבא מציעא נט א)
אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר... (בבא בתרא כט א)
ואמר רב כהנא אמר רבי עקיבא הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו... (סנהדרין עו ב)
דשלח ר' יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והזהרו בורידין כר' יהודה, והזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה. (שם צו א)
אמר ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות... (עבודה זרה כב ב)
שמעון בן שטח אומר... והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר. (אבות א ט)
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות... (שם שם יא)
רבי אומר... והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. (שם ב א)
הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן... שם שם ג)
רבי שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה... (שם שם יג)
ויראה יהודה, אמר רבי חייא בר זבדא צריך אדם להזהיר עצמו באחות אשתו ובקרובותיו שלא יכשל באחת מהם, ממי אתה למד, מיהודה... (בראשית פרשה פה ט)
הוא היה אומר הוי זהיר בשאילת שלום בין אדם לחבירו, ואל תבא לבין המחלוקת... (כט ז)
ראובן שנכרי חייב לו מעות וראובן לשמעון, והנכרי מנה וראובן מנה ונתן לשמעון, ולא היה ראובן מונה כל כך בדיוק, כי אמר כיון ששמעון ימנה אחריו ולא חשש שמעון ולא מנה אז מיד... בזה הענין יהא כל אדם בעיניך כלסטים לשמור ממנו. ומה שאמרו חכמים החושד בכשרים לוקה זה מי שחושד בפה, אבל לשמור ממנו ישמור... (תתרפח)
הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא... והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות אשר בטבעם לשמור את עצמן... וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר... ואולם זאת היא באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים... ואי אפשר להמלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה... (מסילת ישרים פרק ב)
הנה הרוצה לפקח על עצמו שתים הן ההשקפות הצריכות לו, האחת שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס מפניו ממנו, והב', על המעשים שהוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע, וזה בשעת מעשה ושלא בשעת מעשה, שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה... (שם פרק ג, וראה שם עוד)
הנה מה שמביא את האדם אל הזהירות הוא לימוד התורה, והוא מה שאמר רבי פנחס בתחילת הברייתא, תורה מביאה לידי זהירות. אמנם על דרך הפרט המביא לזה הוא ההתבוננות על חומר העבודה אשר חייב בה האדם, ועומק הדין עליה... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
הנה מפסידי המדה הזאת ומרחיקיה הם שלשה, א', הוא הטיפול והטרדה העולמית, השני, השחוק והלצון, השלישי, החברה הרעה, ונדבר בהם אחד אחד... (שם פרק ה, וראה שם עוד)
אחר הזהירות יבא הזריזות, כי הזהירות סובב על הלא תעשה, והזריזות על העשה... (שם פרק ו)
והנך רואה כי ראוי לזריזות להיות בהדרגה אחר הזהירות, כי על הרוב לא יהיה האדם זריז אם לא יהיה זהיר בתחלה, כי מי שלא ישים לבו ליזהר במעשיו, ולהתבונן בעבודה ובמשפטיה, שזו היא מדת הזהירות קשה שילבש אהבה וחמדה אליה ויזדרז בתשוקה לפני בוראו, כי הנה עודנו טובע בתאוות הגופניות... (שם פרק ט)
הזהיר הוא הנזהר במעשיו ורואה שלא יחטא במה שכבר נודע לו ומפורסם אצל הכל היותו חטא. אמנם עדיין אינו אדון בעצמו שלא ימשך לבו מן התאוה הטבעית שלא תטהו להראות לו היתרים באיזה דברים שאין רעתם מפורסמת, וזה כי אף על פי שהוא משתדל לכבוש את יצרו ולכפות את תאוותיו לא מפני זה ישנה את טבעו, ולא יוכל להסיר מלבו את יצר התאוה הגופנית, אלא שיכבוש אותה, וילך אחר החכמה ולא אחריה. אך על כל פנים חושך החמריות עושה את שלו להסיתו ולפתותו. אמנם אחר שיתרגל האדם הרגל גדול בזהירות הזה עד שיקנה נקיון ראשון מן החטאים המפורסמים וירגיל עצמו בעבודה ובזריזותה ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה אליו, הנה כח ההרגל הזה ירחיק אותו מעניני החומר וידביק דעתו אל השלימות הנפשית, עד שסוף סוף יכול לבא אל הנקיון השלם... (שם פרק י)
...והענין הוא, כי סוד הזהירות הוא כפי אשר מבאר שם החסיד לוצאטו ז"ל שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו וכו', ולא להיות הולך במהלך הרגלו וכו' ולא להיות כולו שב במרוצתו כסוס שוטף במלחמה וכו'... הנה כי ענין הזהירות הוא הממשל על עצמו, להיות עומד למעלה מהרגליו וטבעיו, וזהו סוד הדעת שהוא למעלה מכל המדות, סוד הקדושה ודאי. וזהו אשר העמיד המסילת ישרים ענין הדעה במדת הזהירות, כי סוד שניהם להיות גבור המושל ברוחו... (דעת תורה ויקרא עמוד א)