(ראה גם: בינה, דעת, חכם, מדע, שכל, שלמה, תורה)
חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה. בראש הומיות תקרא בפתחי שערים, בעיר אמריה תאמר. עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם, וכסילים ישנאו דעת. תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם... (משלי א כ)
להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה... כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע, מאיש מדבר תהפוכות... (שם ב ב והלאה)
אשרי אדם מצא חכמה ובן אדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף, ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. אורך ימים בימינה, בשמאולה עושר וכבוד. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.... (שם ג יג והלאה)
קנה חכמה קנה בינה, אל תשכח ואל תט מאמרי פי. אל תעזבה ותשמרך, אהבה ותצרך. ראשית חכמה קנה חכמה, ובכל קנינך קנה בינה. סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה. תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך... (שם ד ה והלאה)
בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך. לשמר מזמות ודעת שפתיך ינצורו... (שם ה א)
אמור לחכמה אחותי את, ומודע לבינה תקרא... (שם ז ד)
הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. בראש מרומים עלי קרת בית נתיבות נצבה... אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם... כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע... קחו מוסרי ואל כסף, ודעת מחרוץ נבחר. כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזימות אמצא... בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק... עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה... ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ... בהכינו שמים שם אני בחקו חוג על פני תהום... ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת.
ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו. שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו... כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', וחוטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות. (שם ח א והלאה)
חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה... תקרא על גפי מרומי קרת. מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. עזבו פתאים וחיו, ואשרו בדרך בינה... תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה. כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. (שם ט א והלאה)
תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות... הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע. (שם יג יד)
משכיל על דבר ימצא טוב, ובוטח בה' אשריו. לחכם לב יקרא נבון, ומתק שפתים יוסיף לקח. מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אוילים איולת. לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח. (שם טז כ)
בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. גבר חכם בעוז ואיש דעת מאמץ כח. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ... (שם כד ג)
כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת. (שם שם יד)
ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים. הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם... (שם ל כד)
והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה. לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים. תהום אמר לא בי היא, וים אמר אין עמדי. לא יותן סגור תחתיה, ולא יקל כסף מחירה. לא תסולה בכתם אופיר, בשהם יקר וספיר. לא יערכנה זהב וזכוכית, ותמורתה כל כלי פז... ונעלמה מעיני כל חי, מעוף השמים נסתרה. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה. אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. כי הוא לקצות הארץ יביט, תחת כל השמים יראה... אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת אד-ני היא חכמה, וסור מרע בינה. (איוב כח יב והלאה)
אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת ש-די תבינם. לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט... (שם לב ז)
ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות, כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני כמקרה הכסיל גם אני יקרני למה חכמתי אני אז יותר, ודברתי בלבי שגם זה הבל. כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, ואיך ימות החכם עם הכסיל... (קהלת ב יב)
טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש. כי בצל החכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. (שם ז יא)
החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר... כל זו ניסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני... (שם שם יט)
מי כהחכם יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונה... (שם ח א)
עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו, ואיש לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים. טובה חכמה מכלי קרב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. (שם ט יד והלאה)
לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו. (שם י ב)
...וכן כל דבר ודבר של חכמה נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין, והוא קורא אותם, שמים חדשים, (כלומר) שמים מחודשים, שהם סתומים של סודות החכמה העליונה. וכל שאר דברי תורה המתחדשים, (שאינם מבחינת חכמה עליונה), עומדים לפני הקב"ה ועולים ונעשים ארצות החיים, ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת, ונתחדש ונעשה הכל ארץ חדשה (מכח) דבר ההוא שנתחדש בתורה... (הקדמה סד, ועיין שם עוד וערך למוד)
ובימיו של שלמה המלך האירה הלבנה מכל המדרגות, זהו שכתוב ותרב חכמת שלמה, ותרב הוא בדיוק, (שיורה שנתרבה חכמתו) מחכמת כל בני קדם, (שנכללה אז בנוקבא, וכן מחכמת מצרים שנכללה בה, וחכמת בני קדם) הוא סוד עליון, כמ"ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, והם נקראים בני קדם, שכולם לא נתקיימו חוץ מזה שהיה כלול דכר ונוקבא שהוא נקרא הדר, (שכתוב בו ושם אשתו וגו', אבל במלכים הקודמים לא נזכרה נקבה)...
ומכל חכמת מצרים זה הוא חכמה תתאה, הנקראת שפחה שלאחר הריחים, ומהכל נכללה חכמה זו דשלמה מחכמת בני קדם ומחכמת מצרים... (פקודי רצ, ועיין שם עוד)
תאנא שיש יתרון לחכמה, (היינו) חכמה סתם, (שכולל הן חכמה עליונה והן חכמה שבעולם הזה), כי אמר ר' שמעון לר' אבא תא חזי סוד הדבר, החכמה שלמעלה אינה מאירה ואינה מוארת, אלא בשביל שטות שנתעורר ממקום אחר, ולולא (שטות) הזו, לא היה האור והגאות הגדולה והיתרה, ולא היה נראה תועלת החכמה, ומשום השטות האירה (החכמה) יותר ומאירים לה יותר, ז"ש שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, (בין למעלה ובין למטה), מן הסכלות סתם, (בין למעלה בין למטה), כי כך הוא למטה, אם לא היתה נמצאת שטות בעולם לא היתה נמצאת חכמה בעולם.
והיינו שרב המנונא סבא, כשלמדו ממנו החברים סודות החכמה, היה מסדר לפניהם פרקים של דברי שטות, כדי שתבא תועלת לחכמה בשבילם, ז"ש יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, משום (שהסכלות) היא תקון החכמה, ויקר החכמה, ועל כן כתוב, ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות.
ר' יוסי אמר יקר מחכמה ומכבוד, כלומר, היקר של החכמה והיופי שלה, ויקר הכבוד של מעלה (שהוא המלכות), מה היא, הוא סכלות מעט, כי מעט סכלות מראה ומגלה יקר החכמה והכבוד של מעלה, יותר מכל דרכי העולם. (תזריע קא, ועיין שם הפירוש)
ותאנא עשרה מיני חכמות אלו (דקליפות) ירדו לעולם, וכולם (ניתנו) ונטמאו, במצרים, חוץ מאחד שנתפשט בעולם, (דהיינו בכל העולם חוץ ממצרים), והם מיני כשפים, ומהם ידעו מצרים כשפים יותר מכל בני העולם, וכשהמצרים רצו לעשות אסיפת כשפים למעשיהם היו יוצאים לשדה, להרים הרמים, וזובחים זבחים, ועושים חפירות בארץ, ומסבבים הדם מסביב אותם החפירות, ושאר הדם מתקבץ בתוך החפירות, ונותנים עליו הבשר ומקריבים הקרבנות לאלו המינים הרעים... (אחרי רמט)
אמר ר' יהודה יתברך ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלקים, וברא את העולם בסוד שלשה ענינים גדולים וטובים, והם דעת, חכמה ובינה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו.
ולמה ברא הקב"ה את הארץ, שהוא עולם השפל בסוד החכמה, והשמים שהוא עולם גדול ממנו בתבונה, שהוא דבר קטן מן החכמה. וכבר למדנו, מתי נקרא האדם חכם בחכמה, הוא כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב, כענין וידו בכל, אז נקרא חכם בחכמה, שהיא גדולה על התבונה ועל הדעת, על כן היה לו יתברך לעשות השמים בחכמה, והארץ שהיא שפלה מהם (היה צריך לעשותה) בתבונה.
תדע, כי החכמה גדולה מכולם, ועל כן נקרא אדם חכם, מפני שהוא חכם בכל החכמות, והתבונה, קטנה מן החכמה, ועל כן נקרא אדם מבין, כלומר מבין דבר מתוך דבר הוא מעצמו, ומלבו, מבין דבר מתוך דבר אחר, כלומר בראותו יסוד בונה בנין עליו, וכן הוא המבין, בראותו דבר אחד או קצתו משלים הענין עליו...
אבל הארץ נהיתה מתוך יסוד אחר, אלא שהיא תלויה על המים והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה, ועל כן נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, דבר מתוך דבר... (זהר חדש בראשית רסה, ועיין שם הפירוש)
ללכת בהם... שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלמד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ללכת בהם, אינך רשאי ליפטר מתוכם. (אחרי פרשה ט)
...ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, מאי כל גמוליו, אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה... (ברכות י א)
מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם... (ברכות יז א)
כי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי, ואמרי לה מבי ר' חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך... לבך יהגה תבונה, פיך ידבר חכמות... (שם)
דתנן א"ר יהודה חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל... (שם יט א)
הבדלה בחונן הדעת מאי טעמא, אמר רב יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה... אמר רבי אמי גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי א-ל דעות ה' וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו... (שם לג א)
...חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס, אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן... (שם לט א)
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא... א"ר יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, אמר ליה אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. (שם נה א)
הבא על אחותו בחלום יצפה לחכמה, שנאמר אמור לחכמה אחותי את... הרואה דוד בחלום יצפה לחסידות, שלמה יצפה לחכמה... יחזקאל יצפה לחכמה... משלי יצפה לחכמה... קהלת יצפה לחכמה... הרואה רבי בחלום יצפה לחכמה... בן זומא יצפה לחכמה... (שם נז א וב)
אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה... פלפלתא בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר... (שבת לא א)
...אלמא טויה על גבי בהמה שמה טויה, חכמה יתירה שאני. (שבת עד ב)
אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יוחנן מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. (שבת עה א)
אמר רבי שמואל בן נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ... שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים... וחורי שמריחים את הארץ, וחוי אמר רב פפא שהיו טועמין את הארץ כחויא... (שבת פה א)
אמר רבי אלעזר דבר חכמה ראה בה (בועז ברות), שני שבלין לקטה שלשה שבלין אינה לקטה. (שבת קיג ב)
...יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. (שבת קיז ב)
תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם, שנאמר בישישים חכמה... (שבת קנב א)
...והאמר רבי יוחנן י"ב תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי וי"ח ימים גדלתי ביניהם, ולמדתי לב כל אחד ואחד וחכמת כל אחד... אמר רבי יוחנן רבי אושעיא בריבי בדורו כרבי מאיר בדורו, מה רבי מאיר בדורו לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, אף רבי אושעיא... אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית, ראשונים רבי עקיבא, אחרונים רבי אלעזר בן שמוע... אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא, אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, רב אשי אמר אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה... (עירובין נג א, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי... ריש לקיש אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו... ממשה, דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו', וכתיב ויאמר אלעזר הכהן וגו', מכלל דמשה איעלם ממנו. (פסחים סו ב)
רב ושמואל חד אמר נ' שערי בינה נבראו בעולם וכלן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים. בקש קהלת למצוא דברי חפץ, בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... (ראש השנה כא ב)
אמר ר' יוחנן פעם אחת אחזני בולמוס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי החכמה תחיה בעליה. (יומא פג ב)
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן הראשונים חרשו וזרעו ניכשו כיסחו עדרו קצרו עמרו דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו, ואנו אין לנו מה לאכול. רבי אבא בשם רבי זעירא אין הוון קדמאין מלאכין אנן בני אנש, ואין הוון בני אנש אנן חמרין, אמר רבי מנא בההיא שעתא אמרין אפילו כחמרתיה דרבי פנחס בן יאיר לא אידמינון... תני סנהדרין שיש בה שנים שיכולים לדבר וכולן ראויין לשמע הרי זו ראויה לסנהדרין... ד' הרי זו חכמה... (שקלים יג ב, וראה עוד דורות הראשונים)
...כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער... והא איכא שפירי דגמירי, אי הוו סנו טפי הוו גמירי. (תענית ז א)
הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב, אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא, אמר להו עמי היתה ושלחתיה... תענית כג ב)
...תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא... (מגילה ז א)
רב אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי... (מגילה י ב)
אמר רבי יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם. (שם טז א)
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן מאפיקורסין, אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם, כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם של אומות העולם. (חגיגה ה ב)
אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב בעשרה דברים נברא העולם, בחכמה בתבונה... (שם יב א)
דקיימי בנפשאי החכמה תחייה בעליה. (יבמות סד ב)
ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב, ומלט את העיר בחכמתו זו תשובה ומעשים טובים. (נדרים לב ב)
אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... (שם לח א)
אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורווי (שכור)... אלא חכמת אדם תאיר פניו. (שם מט ב)
...א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו (ממשה) שערי חכמה. (סוטה יג ב)
אמר רבי אבהו מאי טעמא דרבי אליעזר, דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות... (שם כא ב)
משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה... אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית... והאמר רבי יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון גמליאל מאי דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יונית... שאני של בית רבן גמליאל דקרובין למלכות הוון... משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעינות החכמה, משמת רבי אלעזר בן עזריא בטלו עטרות חכמה, שעטרת חכמים עשרם... (שם מט א)
קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקביא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. (גיטין נו ב)
רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו... (קדושין לב ב)
על מנת שאני חכם, אין אומרים כחכמי יבנה כרבי עקיבא וחבריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה... עשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם... (שם מט ב)
...ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא... (בבא מציעא לג א)
רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בני בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה. בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים... (בבא בתרא ט ב)
אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין... ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. (שם כה ב)
...להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן, מסייעא ליה לרבי אמי, דאמר רבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה, במסיבה הלך אחר זקנה... (שם קכ א)
אמר רבי זירא שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים... (שם קנח ב)
...ואי בעית אימא על שם חכמתו, דכתיב אמור לחכמה אחותי את... (סנהדרין ה א)
חכמות בנתה ביתה זו מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה... (שם לח א)
הוא היה אומר האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה... (עדיות ב ט)
מרבה תורה מרבה חיים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרבה עצה מרבה תבונה... (אבות ב ז)
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת... (שם ג ט)
תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה. (שם ג יח)
בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה... שם ה כא)
...והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים... בבינת הלב... (שם ו ו)
מאי שנא תקועה, אמר רבי יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. (מנחות פה ב)
שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית. (שם צט ב)
...והקב"ה נותן בו רוח ונשמה... ובינה והשכל. (נדה לא א)
אמר רב חסדא מאי טעמא דרבי דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע וגו', מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש... ורבי שמעון בן אלעזר מאי טעמא, אמר רב שמואל בר רב יצחק מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחילה... (שם מה ב)
מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. (שם ע ב)
אמר רבי יצחק מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה עקב לסולייסה, דכתיב ראשית חכמה יראת ה', וכתיב עקב ענוה יראת ה'... (שבת ח ב)
שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרו להם חטאים תרדף רעה. (מכות ז א)
בן עזאי אומר כל שלקה גופו מפני חכמתו סימן יפה לו, חכמתו מפני גופו סימן רע לו. הוא היה אומר כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו סימן יפה לו, וכל שנטרפה חכמתו מפני דעתו סימן רע לו. (ברכות פרק ג)
וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. (בראשית פרשה טז ז)
והנחש היה ערום, כתיב (קהלת א') כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, על ידי שאדם מרבה עליו חכמה, הוא מרבה עליו כעס, ועל ידי שהוא מוסיף דעת הוא מוסיף מכאוב. אמר שלמה על ידי שהרביתי עלי חכמה הרביתי עלי כעס... (שם פרשה יט א)
..ואין חכמים אלא אדומיים, שנאמר (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. (שם פרשה עה יג)
דבר אחר וישלח ויקרא, להודיעך שכל אומה ואומה שהיא עומדת בעולם מעמדת לה ה' חכמים שישמשו אותה, ולא עוד אלא נותן בה הקב"ה ג' דברים, חכמה בינה וגבורה... (שם פרשה פט ח)
דבר אחר וידבר אלקים אל משה וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת ז') כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, כשחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, מן התורה שניתנה מתנה בלבו של אדם. דבר אחר כי העושק יהולל חכם המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו... (שמות פרשה ו ב)
ובשש בריות אלו העולם מתנהג, ברוח בחכמה ובאש ובאור ובחשך ובמים... (שם פרשה טו כב)
ויש חכמה טובה לבעליה ויש רעה לבעליה, טובה לבעליה זה יהושע, שנאמר (דברים ל"ד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, למה הוא דומה, לגיפיון (בריכה או בור מים) שמשקה כל המדינה והכל משבחין אותו... רעה לבעליה זה בלעם, שנאמר (במדבר כ"ד) נאום שומע אמרי א-ל, ומה היה לו, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (שם ל"א), לכך נאמר עושר שמור לבעליו לרעתו. (שם לא ב)
דבר אחר ויתן אל משה, הדא הוא דכתיב (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה... (שם מא ג)
וימלא אותו רוח אלקים, ולא זה בלבד, אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת, שנאמר (שמות ל"ו) ויעשו כל חכם לב. ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר (שם) חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב... ומהיכן זכה (בצלאל) לכל החכמה הזאת, בזכות מרים... (שם פרשה מח ה)
בג' דברים הללו נברא העולם, שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו... דבר אחר ואמלא אותו, כל החכמה הזו מנין, מן הקב"ה רוח אלקים, וכן אתה מוצא ביהושע שהוא בא מיוסף, ומה כתיב בו (דברים ל"ד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, וכן אתה מוצא בעתניאל בן קנז שבא מיהודה, מה כתיב בו (שופטים ג') ותהי עליו רוח ה'... (שם פרשה מח ו)
הדא הוא דכתיב תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט'), זה נח שאמר לו הקב"ה מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה (בראשית ז'), וכשיצא מה כתיב (שם ח') ויבן נח מזבח לה', מה ויבן, נתבונן ואמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים... לפי שהחכם שומע דבר ומקיימו ומוסיף עליו... (שם פרשה נ ב)
רבי תנחומא פתח, יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, בנוהג שבעולם אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה וטובה שבעולם, ודעת אין בו, מה קנייה יש לו? מתלא אמר, דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית. (ויקרא פרשה א ו)
...הרי ג' אמהות שמהם נבראו הכל, מיוסדים על אדני פז... הדא הוא דכתיב (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו זה הים, חכמה היא יראת ה', כמו דכתיב (איוב כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, דעת זה המכיר את בוראו, כמו דכתיב (הושע ד') ואין דעת אלקים בארץ, ואומר (ירמיה ט') השכל וידוע אותי... (במדבר פרשה י א)
...וכשם שהכימה מבשלת את הפירות ונותנת בהם טעם, כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת... הדעת מתחלקת בארבע חלקים, ב' בשתי הכליות, וחלק אחד בפה וחלק אחד בלב, ומנין ששני חלקים של חכמה בשתי כליות, שנאמר (איוב ל"ח) מי שת בטוחות חכמה, אלו הכליות שהן טוחות בגוף, וחלק אחד בלב, שנאמר (תהלים נ"א) ובסתום חכמה תודיעני, וחלק אחד בפה (שם פ"ט) פי ידבר חכמות... (שם שם כא)
ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א' ד'), מה היתה חכמתן, שהיו יודעים וערומין בטייר... ומכל חכמת מצרים, מה היתה חכמת מצרים, את מוצא כשביקש שלמה לבנות בית המקדש שלח אצל פרעה נכה, אמר לו שלח לי אומנין בשכרן... צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחן לו... נתן להם תכריכיהן ושלחן אצלו, שלח לו לא היה לך תכריכין לקבר את מתיך, הרי לך הן ותכריכיהן... (שם יט ג, וראה שם עוד ושלמה-חכמת)
הלכה שלשה מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל... אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה... (שם פרשה כב ו)
...אמר שלמה אם אני שואל כסף וזהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל... (קהלת פרשה א א)
דבר אחר כל הנחלים הולכים אל הים, כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב, והים איננו מלא, והלב אינו מתמלא לעולם, תאמר שמשעה שאדם מוציא את חכמתו מלבו שוב אינה חוזרת עליו לעולם, תלמוד לומר שם הם שבים ללכת. (שם שם טז)
כי ברוב חכמה רוב כעס, כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס, וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין... (שם שם לט)
טובה חכמה עם נחלה, טובה חכמה כשהיא נחלה, דבר אחר טובה חכמה כשיש עמה נחלה, דתנינן תמן באבות, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', דבר אחר טובה חכמה, טובה חכמתו של משה, שנאמר (משלי כ"א) עיר גבורים עלה חכם, עם נחלה, שהנחיל תורתו לישראל. דבר אחר זו חכמתו של בצלאל שהנחיל ארון לישראל... דבר אחר טובה חכמה שיש עמה זכות אבות, אשרי שזכות אבות עומדת ומאירה לו. (שם פרשה ז כב)
מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, הה"ד (עובדיה א') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמין... (איכה פרשה ב יז)
ראה עוד ערך חכם.
והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קהלת ו') זו חכמתו של יוסף, ומה חכמתו של יוסף, שלא רצה להלחם עם אחיו, אלא כיון שראה עשרה גבורין עומדין לפניו שאחד מהן יכול להחריב עשרה מדינות נזדעזע וחכמתו הצילתו... (ויגש ד, וראה שם עוד)
...שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא... (מטות ה)
בעשרה מאמרות נברא העולם, ואלו הן... ובשלשה כוללו ואלו הן, בחכמה ובתבונה ובדעת, שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ובשלשתן נעשה המשכן... ובשלשתן נעשה בית המקדש... ובשלשתן עתיד להבנות, שנאמר (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו. ובשלשתן עתיד ליתן שלש מתנות טובות לישראל, שנאמר (שם ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ושלשתן כפולות נתנו למלך המשיח, שנאמר (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. (פרק ג)
בן עזאי אומר כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו... (פרק כה א)
רבי נתן אומר... ואין לך חכמה כחכמה של דרך ארץ... (פרק כח א)
ר' יצחק בן פנחס אומר כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה... (שם פרק כט ז)
...הדר תורה חכמה, הדר חכמה ענוה. (פרק ה)
הוריני ה' דרכיך דרך חוקיך וגו', אמר שלמה (משלי ג') אשרי אדם מצא חכמה וגו', כי טוב סחרה וגו', ג' בני אדם שאלו חכמה מהקב"ה, דוד, שלמה ומלך המשיח, דוד אמר הוריני ה' דרך חוקיך, שלמה אמר (דהי"ב א') חכמה ומדע תן לי וגו'... מלך המשיח שנאמר לשלמה אלקים משפטיך למלך תן. (מזמור קיט)
ידיך עשוני... לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, מי שיש לו חכמה ואין לו בינה דומה למי שיש בידו פת ואין לו מה יאכל בה, ומי שיש לו בינה ואין לו חכמה דומה למי שיש בידו תבשיל ואין לו פת שיאכל בו... (שם)
דבר אחר והחכמה מאין תמצא, מלמד שהיה שלמה מחפש היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר בראש, ורבי יהושע אומר בלב, דכתיב נתת שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, , שנאמר (משלי כ"ג) חכם בני ושמח לבי. ואף דוד התפלל עליה, שנאמר (תהלים נ"א) לב טהור ברא לי אלקים וגו', כיון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב התחיל משם, שנאמר משלי שלמה בן דוד וגו'.
לדעת חכמה ומוסר, אם יש באדם חכמה הרי הוא למד מוסר, ואם אין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר. דבר אחר אם יש באדם חכמה הרי דברי תורה מסורין בידו, ואם אין בו חכמה אין דברי תורה מסורין בידו... (פרשה א)
ותתצב אחותו מרחוק לדעה... אין אחותו אלא חכמה, שנאמר (משלי ז') אמור לחכמה אחותי את, אין מרחוק אלא רוח הקודש, שנאמר (ירמיה ל"א) מרחוק ה' נראה לי, אין דעה אלא רוח הקדש, שנאמר כי א-ל דעות ה'... (פרשה יד)
מה היה צריך להזכיר דל שתי פעמים, אלא משנתדלדל מנכסיו גם חכמתו אינה נשמעת, שנאמר (קהלת ט') וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. (פרשה כב)
מכאן אמרו... יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים, ואחר כך ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה. לעולם יתפוס אדם ענוה, ואחר כך ישאל בינה מלפני הקב"ה ואחר כך ישאל פרנסה... (פרק ח)
...ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב, דכתיב נתתה שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר חכם בני ושמח לבי... מפני מה נתנה חכמה בלב, לפי שכל האברים תלויים בלב, אמר שלמה אני לא אעשה כמו שעשה אבא, אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע... אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות. פותח באמצע אותיות במקום שיש חכמה, והיכן חכמה נתונה בלב שנתונה באמצע האדם...
לדעת חכמה ומוסר... דבר אחר לדעת חכמה ומוסר אם יש באדם חכמה הרי דברי תורה מסורים בידו, ואם אין בו חכמה אין דברי תורה מסורין בידו. להבין אמרי בינה, שצריך אדם שיהא בו בינה להבין דבר מתוך דבר הצריך לכל דרכיו... (משלי פרק א, תתקכט)
וימלא אותו רוח אלקים בחכמה וגו', גדולה חכמה שבחר בה הקב"ה, החכמה מלימוד... (שמות לה לא)
ארור אתה מכל הבהמה, זה הוא שאמר הכתוב כי ברב חכמה רב כעס, כל מה שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעסים, כל מה שאדם מרבה בדעת מרבה במכאובים, שמעת מימיך אומרים חמור זה עועיות עלו בו... (בראשית ג יד)
ויירא ויאמר מה נורא המקום, כיון שהכיר בבוראו ושהוא חי וקיים לעולם... מיד ויירא, מכאן אמרו גדולה חכמה שמביאה לידי יראה, וכן הוא אומר חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח. (שם כח יז)
כל חכמי לב - אלו שלבן ריק מהבלי העולם וממולא בדברי חכמה. (שמות כח ג)
...אמר ליה קיסר לרבי עקיבא אמריתו דקב"ה יהיב חכמתא לחכימין, והלא אית בחכימין חכמתהון, לא תהי יהיב אלא לטפשין. אזא רבי עקיבא ואיקצר (חלה), שגר עליה קיסר, אמר ליה לית אנא יכיל, פקיד ואיתיו ליה מיאסי סמאני (רפואות) באלפין דדינרין, ושדר ביה שליחא קומיה. אמר ליה רבי עקיבא לשלוחא זרוק יתיה גו מפקת כלביא. מיד אזא ואמר לקיסר, גזר קיסר למיתייה לרבי עקיבא, אמר לי מה בזיונא דבזיתנא, אמר ליה את חסת על עובדי אנשי (הרפואות שזרקתי), איך לא נחוס על אורייתא דבה חכמתא לחכימין, אמר יאות אמריתו דהוא יהיב חכמתא לחכימין... (שם לא ו)
ונודע לי עוד שאחרים חשבו שפרשת "והחכמה מאין תמצא" שהיא תיאור הרוחניות, לפי שאמר בסופה "אלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה". ומצאתי שגם אלו טעו בפירוש... שהרי הזכיר בה החכמה בפירוש. וראיתי שגם הכתוב מבאר על החכמה הזו שלא נמצא אלא עם חידוש ארבעת היסודות לא לפני כן, כמו שאמר "אלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה", "כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה", הזכיר הארץ והשמים, ואחר כך "לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה", ואחר כך "אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה". הנה נתבאר ביטול פירוש שתי הפרשיות האלו על הרוחניות, ואינם אלא על החכמה, ואין הכונה בכך שהיא היתה לבורא כמכשיר ברא בה את המציאות, אלא שהוא הראה אותה כאשר ברא את היסודות ותולדותיהן, שאז נתגלתה חכמתו שברא את הכל משוכלל. (מאמר א פרק ג)
...וכן החכמה עדינה מן הנפש והיא יותר חזקה ממנה ובה היא מונהגת, ולפיכך תמצאנה דוקא מיוחסת אל הבורא, באמרו "ה' בחכמה יסד ארץ"... (מאמר ב פרק ח)
כן נתברר לי כי הנפש הזו חכמה בעצמה מכמה פנים. האחד, לפי שלא יתכן שתלמד את החכמה מהגוף לפי שאין זה טבעו... (מאמר ו פרק ג)
...שהרי הציג שלשה דברים מאהבות העולם והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה, ותחלתן היחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות, אמר בה "ואתנה לבי לדעת חכמה... ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח". ומסר לנו את הסבה לכך, כי האדם כל אשר רבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו מומי הענינים מה שהיה במנוחה ממנו לפני שיתגלה לו... (מאמר י פרק ג)
בשררה... אבל מה שאמרו מתקון העולם על ידי המשמרות והשופטים והשוטרים אינו דיחוי, אלא הוא דברינו מטרתינו... כי השליטה בעולם אינה מתקיימת אלא בחכמה, והם השמיטו מעלת החכמה ועשאוה לשררה כשלעצמה. (שם פרק יב)
בחכמה: יש מתלמידי החכמים מי שחשב שאין ראוי לאדם שיתעסק בעולם כי אם בדרישת החכמה, ואמרו לפי שבה יגיע האדם לידיעת כל מה שבארץ ועד לידיעת הרבה ממה שבשמים מן הכוכבים והגלגלים, ויש בה עונג שמענגת הנפש ורפא תרפאנה מהסכלות, וכאילו זנה אותה במזון, ויתקשט בה כפנינים. ומי שאינו דורשה ולא הבינה כאילו אינו מבני אדם ואין להתחשב בו. ומצאתי שכל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן. ואם יטיל עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים. ואם יסתפק במאכלים הגסים ובצורה יבשה בכל הנהגתו, יהיה טבעו גס ותתעבה עכירותו ותבטל עדינות החכמה ודקותה...
ואלו נהגו בני אדם כמו שאמרו אלו היתה החכמה בטלה בהכרת הזרע על ידי אי-הנשואין, ואלו עסקו בחכמת בנין העולם לבדה, יזניחו חכמת הדת והתורה, אשר לא נתחבבה עליהם זו אלא כדי להיות סעד לחכמת התורה, ויהיו כולם יחד טובים. (שם פרק יד)
אבל ענין הטובה האמורה בפסוק זה הם שלשה סוגי החכמה כמו שיפרשם בספרו זה, ואמר טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה עם נחלה. ולכל פסוק ענין מיוחד, טובה חכמה עם נחלה מיוחד בחכמת הטבע ובנין העולם, לפי שסופו "ויותר לרואי השמש". טובה חכמה מגבורה מיוחד להנהגת המלכים והמדיניות, לפי שבו אמר "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה". אבל טובה חכמה מכלי קרב מיוחד בעבודה ובמשמעת, לפי שסופו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". (שם פרק יט)
...והגדולה בטובות אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם בהם גמורה והבנתם שלמה, היא החכמה אשר היא חיי רוחם ונר שכלם, והמביאה אותם על רצון האלקים והמצלת אותם מקצפו בעולם הזה ובעולם הבא...
והחכמה מתחלקת לשלשה חלקים. החלק הראשון חכמת היצירות, והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן. והחלק השני היא חכמת השימוש, יש מי שקראה חכמת המוסר, והיא חכמת המנין והשיעורים וחכמת הכוכבים והניגון. והחלק השלישי היא חכמת האלוקות, והוא דעת הא-ל יתברך ותורתו ושאר המושכלות, כנפש, וכשכל וכאישים הרוחניים. וכל חלקי החכמה לפי מחלקות ענינה המה שערים פתחם הבורא למדברים להשיג בהם התורה והעולם, אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לענין התורה, ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם, היא החכמה התחתונה חכמת טבעי הגופות ומקריהן, והחכמה התיכונה היא חכמת השימוש, המלאכות והתחבולות הצריכות לגופות ולעניני קניני העולם. אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה, החכמה האלוקית, ואנו חייבין ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו, אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו... (הקדמה)
...והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם, כי כח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלאה מכח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה יהיה כח החכמה והיכולת נראה בה יותר, ותקון הבורא נפלא ונראה ממנה... (שער א היחוד, פרק ז)
אמר המחבר, אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים, ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין, כי החכמה ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת... (שער ב פרק א)
אך איך אופני הבחינה בברואים היא העיון בפינות העולם... וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו ודמותו ועילתו המשלימה אשר לה נברא... והשלישי סימני החכמה שהם נראים מצד אחד ונעלמים מצד אחד ולא יכירם מי שבינתו מעוטה... והחכם יברור לו מן העולם דעת רוחניותו ודקותו וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך... (שם פרק יג)
ונאמר כי החכמה כשמנהיגים אותה על דרכה תהיה רפואה לכל מדוה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה מדוה כולל שאין לו רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה באש... (שער ה פרק ה)
ומה שאמר ואל תתחכם יותר, ולא אמר ואל תהי סכל יותר, מפני שיש לחכמה אצלנו גבול ידוע לא יתכן לעבור אותו, והוא שכל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלקים וכו' מותר לנו וחייבים אנו לחקור עליו, שנאמר (איוב כ"ח) "הן יראת אד-ני היא חכמה"... וכל מה שהוא מן החכמה על זולת הדרך אשר זכרנו אסור לעיין בה ולחקור עליו, ועל כן אמרו "ואל תתחכם יותר"... (שער ח פרק ג כה)
בחכמה - מה שאדם שומע דברים מאחרים למד. ובתבונה - מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. ובדעת - רוח הקודש. (שמות לא ג)
ועזבו לאחרים - אבל דרכי החכמים לא יאבדו, והחכמה שיתעסקו בה תועיל להם אחר המיתה. (מלכים א מט יא)
יתן חכמה - אם כן גדולה היא שנתנה מפי הקב"ה וצריך לקנותה. (משלי ב ו)
ראשית - תחלת חכמתך קנה שמועה מפי רב, ואחר כך קנה בינה - תתבונן בה בעצמך להבין דבר מתוך דבר. (שם ד ז)
...רוצה לומר לכל דבר מוצא רק לא לחכמה אלא היא מפיו ואין לה סוף עולמית. והחכמה - התורה. (איוב כח יא)
לא תמצא בארץ החיים - רק במי שממית עצמו עליה ביגיעה ורעב. תהום - רוצה לומר אי אפשר לקנות החכמה אף אם ישתדל הרבה, מבלי שיקדים יראת שמים. (שם יג ויד)
רוח היא - רוח המקום היא החכמה, ולא על ידי ימים וזקנה. (שם לב ח)
ידעתי - עתה שגם בחכמה יש שבר רוח, שאדם סומך על חכמתו ואינו מתרחק מהאיסור, כפי שקרה לו. (קהלת א יז)
כי הנשמה היא החכמה במח, וממנה כח ההרגשות ותנועת החפץ... (שמות כג כה)
חכמה - הצורות האצורות באחרונות מח הראש (המקבל ומצייר בלבו מה שיראה). תבונה - הצורה העומדת בין צורת הדעת וצורת החכמה כנגד הנקב האמצעי (שבמח, מבין הדבר כמו שהוא). דעת - מתחברת בנקבי המח מההרגשות על המצח. ובצלאל מלא בחכמה כחשבון מדידה, מלאכת שמים, התולדות (הטבע), יסוד הנשמה וידע כל המלאכות. (שמות לא ג)
ובלב כל חכם לב נתתי חכמה - שיש שיוצא אדם דברים עמוקים במלאכת המדות והוא לא למד חכמה. (שם שם ו)
בהקדמה מודיע מעלת החכמה בה נברא יש מאין... (משלי א א)
לשקד - על הרגל וקביעות בבתי חכמה, או דלתות ומזוזות הם תחבולות שבכל חכמה, והן המושכלות הראשונות, ומהם יתחברו ההקשות ומהם התולדות הצודקות. (שם ח לד)
תרתי - לאחוז בשמחה ובחכמה, כי החכמה לבדה תוליד כאב, והשחוק לבדו לא יועיל. (קהלת ב ג)
כיתרון האור - שיבדיל הצורות ויראה קרובים ורחוקים ויעמיד דבר על מתכונתו, כן דרך החכמה. (שם שם יג)
חכמת אדם תאיר פניו - כי החכמה תוליד ענוה, כי בהתגבר הנשמה על הרוח יסור הכעס ועזות מצח. (שם ח א)
חכם - ...ודרך הכתוב לייחס החכמה ללב, כי הוא מקום כל הכחות. או כענין "ויאמר ה' אל לבו", והמשכיל יבין. (איוב ט ד)
לכסף מוצא - הא-ל הודיע לנבראים מוצא כל הדברים חוץ ממוצא החכמה. (שם כח א)
נתיב - החכמה לא ידעוהו גם העופות הרואים ביותר. (שם שם ז)
מי נתן לשכוי בינה - הוא הלב כי הוא המבין... ורבי אברהם ז"ל אמר כי הוא מלשון במשכיות כסף, והענין צורות חקוקות, כי בלב הם המחשבות... (שם לח לו)
וכמו שהחסידות היא מורה על החכמה, שאין אפשר להיות אלא אם כן היה חכם, כמו שאמרו אין עם הארץ חסיד, אבל אין החכמה לאות על החסידות, שאפשר שיהיה חכם והוא רשע... (האמונה והבטחון פרק א)
כבר נתבאר לנו שהחכמה שניתנה לשלמה היא מדת הדין, והיא לב שומע שבקש... והיא אות ה"א שבה נברא העולם... (שם פרק יז)
ה' אלוקי גדלת מאד, רמז על זוהר החכמה המתרבה לכל צד, ומן השפע ההוא יונקות העילות והסבות. הוד והדר לבשת, כן נתלבשה החכמה ולא תמצא אותה זולתם, ולא תמצא הויה זולתה... (שיר השירים פרק ו סודות מעשה בראשית, ועיין שם עוד)
ודברים אחדים - ...וכן היו חכמים רבים בדור, כי החכמות חוברו בזמנים ההם עם אורך שנות האנשים... (בראשית יא א)
חכמה - הנלמדת ותהיה מזומנת לאדם בכל עת. בינה - התבוננות בדבר שלא למד מדבר שלמד. עצה - ידיעה במוסרים ודרכי בני אדם זה עם זה ודעת ויראת ה'. (ישעיה יא ב)
רעתך - הכשופים המסירים הבטחון מה'. חכמתך - החכמות החיצוניות. (שם מז י)
בנים סכלים - שהחכמה השלמה היא רק תורת ה', ואחר שאינם יודעים ה' ועושים מצוותיו חכמתם ערמה להרע, שהתורה מלמדת לעשות הטוב והישר. (ירמיה ד כב)
...ונראה שכפל הפסוקים ח' פעמים שדרכי החכמה בה' החושים, בהגדת המגידים, בראיות השכל ובקבלה. (תהלים קיט א)
אמר החבר, הפילוסופים אין להאשים אותם, מפני שהם עם לא נחלו חכמה ולא תורה, מפני שהם יונים... והחכמה שהיא ירושה מאדם, והיא החכמה המוחזקת בכח אלקי, איננה כי אם בזרע שם סגולת נח... (מאמר א סג)
אמר החבר, אמת הוא, ששורש החכמה מופקד בארון אשר הוא במדרגת הלב, והם עשרת הדברים ותולדותיהם, והיא התורה מצדו, ומשם תצאנה שתי החכמות, חכמת התורה ונושאיה הכהנים, וחכמת הנבואה ונושאיה הנביאים... (מאמר ב כח)
אמר הכוזרי, אני רואה תורתכם נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות מה שאין כן בזולתה.
אמר החבר, והסנהדרין אשר היו מצווים שלא תעלם מהם חכמה מהחכמות האמיתיות והדמיוניות וההסכמיות, עד שהכשפים והלשונות היו יודעים. ואיך ימצאו תדיר שבעים זקנים חכמים, אם לא תהיינה החכמות מתפשטות קיימות באומה... ואיך לא יהיה זה וכולם צריכים אליהם בתורה, הטבעיות, מהן צריכים אליהם בעבודת האדמה, לדעת הכלאים ולהזהר מהשביעית והערלה... וידיעת הטרפות היא יותר דקה מכל מה שזכר אותו אריסטו מידיעת ממיתי החיים... ובחכמת הגלגלים והליכותם, מה שהעיבור קצת תולדותיה, וגדולת מעלת תוכן העיבור ידועה... אבל חכמת המוסיקא חשובה באומה, שהיא מכבדת הניגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם... (שם סד וסה)
אמר החבר, ומה תאמר בחכמת שלמה, וכבר דבר על כל החכמות בכח אלוקי ושכלי וטבעי, והיו אנשי העולם באים אליו להעתיק חכמתו אל האומות עד מהודו, וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללן מאתנו אל הכשדים תחילה, ואחר כך אל פרס ומדי, ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן לא נזכר בחכמות שהועתקו מהעברים... (שם סו)
...אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות... אבל היו נגזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים, אך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה אין חזון נפרץ, עם מיעוט החכמה הקנויה, והעד החכמה ההיא הטבעית... (מאמר ג א)
...והראיה שהם אצל בוראם כאשר אמרתי, שחכמתו והנהגתו ביצירת הנמלה והדבורה איננה מקוצרת מחכמתו והנהגתו לשמש וגלגלה, אך סימני החכמה וההשגחה יותר דקים ונפלאים בנמלה ובדבורה למה שהונח בהם מחכמות והכלים עם קטנותם... (שם ג יז)
...והוא כבר אמר להם באחרונה, (דברים ד') "כי היא חכמתכם ובינתכם", ומי שרוצה להאמין בו יראה חכמת המשנה והגמרא, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלוקיות והמוסריות והגלגליות, ויראה שבאמת ראוי להתפאר על כל העמים בחכמתם... (שם ג לט)
אמר החבר, אבל רומזים אליו ברמיזה הנבואית ובראיה הנבואית הרוחנית, כי הראיות (השכליות מדעיות) מטעות, ומן הראיות יבא האדם לאפיקורסות ולדעות מופסדות... אך דרכי הראיות נחלקו, מהן מדוקדקות עד תכלית, ומהן מקוצרות. והמדוקדקים בהם, הפילוסופים, ודרכי הראיות הביאום לאמר באלקים שלא יועילנו ולא יזיקנו ולא ידע תפילתנו...
ולא הושם לחושים כח להשיג עצם הדברים, אך כח מיוחד להשיג מקרים התלויים בהם, יקח מהם השכל ראיה על עצמם וסיבתם, ולא יעמוד על המהות ועל הענין, אלא השכל השלם, אשר הוא שכל בפועל כמלאכים, ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע. אבל שכלנו אשר הוא תחילה בכח ההיולי, לא יכול לעמוד על אמיתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים...
וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה והמוחשי הגשמי, כן שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והענין שאיננו גשמי, ושם למי שחבר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו, ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם. ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני האדם כעוורים ויישירם... (מאמר ד ג)
...ואם נמצא מן החכמה ההיא (הכוכבים) דבר סמוך אל חכמה אלקית-תוריית נקבלהו, ובזה תנוח דעתנו על מה שנזכר מחכמת הכוכבים בדברי רבותינו, מפני שאנו סבורים שהוא מקובל מכח אלוקי, והוא אמת, ואם לא הנה כולו סברות וגורלות... (שם ד ט)
...כאשר דרשו רז"ל ב"ויוצא אותו החוצה", אמר לו צא מאצטגנינות שלך, רוצה לומר שציוהו לעזוב כל חכמותיו ההקשיות מחכמת הכוכבים וזולתן, וידבק בעבודת מי שהגיע אליו בטעם... (ד יז)
...ומי שטרח בזה אי אפשר שלא יתגלגלו עמו שאר חכמות הכוכבים והגלגלים, אבל מה שימצא להם מן החכמה הטבעית ממה שנגדר בתוך דבריהם בדרך המקרה לא בכוונה ללמוד החכמה ההיא פליאות ותמיהות... (ד כט)
אמר הכוזרי, ואיך אבדו הספרים ההם?
אמר החבר, מפני שהספרים ההם היו יודעים אותם היחידים, יקרא זה חוזה וזה רופא וזה מנתח על דרך משל, ותחלת מי שיאבד מהאומה האבודה אינם אלא החשובים שבהם, ואחר כך מי שלמד מהם, ואבדו היחידים ואבדה חכמתם, ולא נשארו כי אם ספרי התורות אשר ההמון צריכים להם, ויודעים אותם ומתעסקים בהם הרבה, ואשר נגדר בספרי התלמוד מהחכמות ההן נשמר ונשאר בעבור רוב יודעיהם והשגחתם אליהם. ומזה כל מה שנזכר בהלכות שחיטה, שיש בהם מן החכמות מה שנעלם רובו מגאלינוס... (ד ל ולא, וראה שם עוד)
...ואמרו (בנפש) במדברת שהיא השכל ההיולני, רוצה לומר השכל בכח, דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפועל, והוא כל דבר בכח, ויהיו בו הצורות המושלות, אם בלמוד אלוקי ואם בקנין, אשר הן בלמוד הן המושכלות הראשונות אשר ישתתפו בהן כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי, ואשר בקנין (למוד) הן בהקשה ובחדוש המופתי בהצטיירות האמיתיות הדבריות (הגיוניות), כמו הסוגים, והמינים, והחלקים, והמדות המיוחדות, והמלות הנפרדות, והמורכבות בדרכים הנחלקים מההרכבות וההקשות המחוברות... וקיום התחלות החכמות העיוניות מהמוסריות, והטבעיות מהדבריות, אשר לא יגיעו אליהן אלא בזאת החכמה בקיום הבורא הראשון, והנפש הכללית, ואיכות המינים, ומדרגת השכל מהבורא... וידיעת האנושות והאלוקות, והטבע הכלל וההשגחה הראשונה. (מאמר ה יב, וראה שם עוד וערך שכל)
...אמנם מעלות השכליות תמצאנה בחלק השכלי, מהן החכמה, והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות אחר ידיעת מציאות הדבר אחר יחקרו סבותיו, ומהן השכל, אשר ממנו השכל העיוני, והוא הנמצא לנו בטבע, רצוני לומר המושכלות הראשונות, וממנו שכל נקנה, ומהן זכות התכונה וטוב ההבנה, והיא לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה בלא זמן או בזמן קרוב... (פרק ב)
...ולפי הענין האחרון הושאל לשון אכילה לחכמה וללמוד, ובכלל להשגות השכליות אשר יתמיד בהם השארות הצורה האנושית על השלם שבענינים, כהתמדת הגוף במזון על הטוב שבעניניו... וזה נעשה הרבה גם כן בדברי רז"ל שמכנים החכמה באכילה, וכן הרבה קראו החכמה מים... (חלק א פרק ל)
דע כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד, רצוני לומר החכמה האלוקית... אבל צריך לחנך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם, ומי שיראה שלם בשכל מזומן לזאת המדרגה העליונה, רצוני לומר מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמיתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו. אמנם כשיתחיל בזאת החכמה האלוקית לא יתחדש לו בלבול לבד באמונות, אבל ביטול לגמרי... והעלימום לקצור השכל בתחילה לקבלם, וגילו בהם מעט שילמדם השלם, ולזה נקראו סודות וסתרי תורה... (חלק א פרק לג)
הסבות המונעות לפתח הלמוד בחכמות האלקיות הן חמש, א', קושי הענין בעצמו ודקותו ועמקו... ב', קצור דעות האנשים כלם בתחלתם, וזה כי האדם לא ניתנה לו שלמותו האחרונה בתחילה, אבל היא בו בכח... (שם פרק לד, וראה שם עוד)
וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה, רצוני לומר השגת הפועל, והוא ענין אמרו ותלמודו מתקיים בידו... (חלק א פרק סב)
דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמיתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כולם כמו שביארנו... ואפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם לענין המתפשט באומה... כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי תורה ויפורסם לבני אדם כולם, אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות, כמו שביארתי לך, מאומרם אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו', וזאת היא הסבה המחייבת להפסק שרשים אלו העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות... ולא רבות, עד שיתעסקו בני אדם כלם בקליפות תמצא מהם אלא הערות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות, והן גרגרי לב מעטין, עליהם קליפות ההם, וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים... (שם פרק עא)
שם חכמה נופל בלשון עברי על ד' דברים, על השגת האמיתות אשר תכלית כוונתם השגתו יתברך שמו, אמר "והחכמה מאין תמצא" וגו', ואמר "אם תבקשנה ככסף", וזה הרבה.
ונופל על ידיעת המלאכות אי זו מלאכה שתהיה, "וכל חכם לב בכם" וגו', "וכל אשה חכמת לב" וגו'...
ונופל על קניית מעלת המדות, "וזקניו יחכם", "בישישים חכמה" וגו', כי הדבר שיקנה האדם בחכמה בלבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות.
ונופל על הערמה והתחבולה, "הבה נתחכמה לו", ולפי זה הענין אמר "ויקח משם אשה חכמה", רוצה לומר בעלת ערמה ותחבולה, ומזה הענין "חכמים המה להרע". ואפשר שיהיה ענין החכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושמוש המחשבה, פעמים יהיה הערמה ההיא וההתחכמות, או לקנות מעלות שכליות או לקנות מעלת המדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או יהיה בדעות ובמדות מגונות...
ולפי זה הביאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתותה נקרא חכם משני פנים, מצד מה שכללה התורה ממעלות השכליות, ומצד מה שכללה ממעלות המדות, אלא שמפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי עיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי חכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר, החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם, וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה לא רבים יחכמו, והחכמה מאין תמצא וכיוצא באלו פסוקים רבים, כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה.
ואמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד, רצוני לומר שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד, וישימו החכמה מין אחר, אמרו ז"ל על משה רבינו ע"ה אב בתורה, אב בחכמה... וזכרו גם כן שהאדם נתבע תחילה בידיעת התורה, ואחר כך הוא נתבע בחכמה ואחר כך הוא נתבע במה שראוי עליו מתלמודה של תורה, רוצה לומר להוציא ממנו מה שראוי לעשות. וכן ראוי שיהיה הסדר, שיודעו הדעות ההם תחילה על דרך קבלה, ואחר כך יתבארו במופת, ואחר כך ידוקדקו המעשים הטובים דרכי האדם...
ואחר מה שהצענו לך שמע מה שאומר לך, כבר ביארו הפילוסופים הקדומים והאחרונים שהשלמיות הנמצאות לאדם ד' מינים... והמין הרביעי השלמות האנושי האמיתי, והוא כשיגיעו לאדם המעלות השכליות, רצוני לומר ציור המושכלות ללמדו מהם דעות אמיתיות באלוקיות, וזאת היא התכלית האחרונה, והיא משלמת האדם שלמות אמיתית... (חלק ג פרק נד)
...על כן המעיין בספר החסידות והחכמה יתכוין לעשות כפי מה שישכיל, ואל יתכוון להשכיל כדי לדעת ספר, כי ספור החכמה אינה תועלת למספר אותה ואינה מתקיימת כי אם לקולטו היא תועלת למספר אותה. דבר אחר... ומי ששכלו יותר מדבריו, שחכמתו גדולה ויתירה על דבריו מדה טובה, שמרוב שכלו מושל ברוחו ואינו מוציאם כי אם לפי דעתו ושכלו, ואז יהיו דבריו נשמעים כלומר הרי הן שלו וברשותו. (לח)
למה לא כתב שלמה המלך חכמתו מה היתה, ולא כתב אלא ג' ספרים בלבד? כי אם היו נכתבים שאר דברים היו עוסקים בהם וממעטים להגות בתורה, והיה בא לדי ביטול תורה ומצוות. כי יש חכמה שאדם רואה בבשר ויודע אם השוחט באותו לילה שימש מטתו, ויש חכמה שאדם יודע בבהמה ובחיה אם היא כשרה או טרפה... אם היו כתובות החכמות היה בא לידי עבירה, שהרעים יאמרו אין בדיקה לבהמה לאחר שחיטה, כי מכירים אנו אותה שהיא כשרה, וכן לכל דבר היתה לו חכמה לדעת, ולא נכתבה שלא יסמכו עליהן. וכל חכמת שלמה וכל מיני חכמות רמוזות בתורה קצת או דוגמתם, ואם יאמר אדם למה לא יעשה הקב"ה שיהיו חכמים כשלמה, אמור לו כבר היה שלמה חכם מכל אדם ונכשל בחכמה. (תסח)
...על כן אמר שלמה ע"ה (משלי א') "לדעת חכמה ומוסר להבין", פירוש כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה, כענין שנאמר (דברים ד') "כי היא חכמתכם ובינתכם"... (שערי תשובה ג ג)
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, לענין השתדלות נאמר הדבר הזה, כי המשתדל לדעת החכמה כדי שידע לשמר את נפשו מחטא ונחכם, חכמתו מתקיימת בידו, ונמצא פורש מן העבירות ועושה מצוות כאשר למד להשכיל. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, לא השתדל מתחלה לדעת החכמה כדי לקיימה, כי אם להבין ולהשכיל, לא תתקיים בידו... (פרקי אבות פרק ג יא)
...כמו שנאמר (ירמיה ט') "אל יתהלל חכם בחכמתו" וגו', הקדים החכמה לגבורה, מפני שהיא מעלה אמיתית ובנפש השכלית ובגוף שוכנת, ולא כן הגבורה שאינה כי אם בגוף בלבד... (שם ד א)
"ה' קנני ראשית דרכו" וגו' (משלי ח'), זו החכמה הנעלמת אף ממלאכי השרת... וקדמה למעשה בראשית, כענין שכתוב (משלי ג') "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"... שהשמים והארץ והתהומות וכל אשר בם שהם כלל כל הנמצאים כלם מעלה ומטה כולם נבראו מכח החכמה... והחכמה הזאת קראה שלמה ראשית, לפי שקדמה למעשה בראשית, ומזה היה הענין מוכרח והוצרך להתחיל מעשה בראשית במלת בראשית... קדימת מעלה, מלשון (עמוס ו') "וראשית שמנים ימשחו", שהוא מבחר השמנים, כי כשם שהשמן עולה למעלה על כל המשקין כן החכמה למעלה על כל הנמצאים... כי הוא הממציא הראשון, והוא מקור החכמה אשר החכמה נמצאת ממנו ונמשכה מאתו, והוא לבדו המקור... ואם כן אין החכמה נבראת מאין ואפס כמו שסוברים קצת מן החכמים, אבל היא נמצאת ונמשכת מאין שהוא המקור העליון הנסתר...
והנה תורתנו הקדושה נאצלת ונמשכת מן החכמה הזאת ומפני שהיא לקוחה ממנה נקראת לקח טוב, ועליה נתקנאו מלאכי השרת...
המעלה הזאת הנקראת ראשית לא השיגה שום נברא כמו משה רבינו, ולזה העיד בו הכתוב (דברים ל"ג) "וירא ראשית לו", כי שם במעלת ראשית חלקת מחוקק ספון, ומשם זכה לקבל התורה. והשגתו זאת לא נודעה לו בנבואה רק מצד הסתכלותו בחכמה, וזהו לשון"וירא" ולא אמר וידע... (שמות הקדמה לוארא, ועיין שם עוד)
ומלקחיה ומחתותיה - ידוע כי העצה והמחשבה הם מלקחים לתורה... והיתה מקשה להורות על האחדות, על שם שכתבו תורה אחת, והיתה מונחת בדרום מפני שרוב החכמה בדרום... והתבונן איך הונחה המנורה נכח השלחן... והטעם לפי שאין החכמה יכולה להתקיים באדם זולתי במאכל ובמשתה כי השלחן בצפון רמז לעושר... (שמות כה לח)
ובמדרש לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח, ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרין. שמואל אמר אין התורה מצויה לא באסטרולוגין ולא באצטגנינין, שנאמר "לא בשמים היא", אין התורה מצויה אלא במי שמתעסק במלאכת שמים... ועל חכמות אלו היה מזהיר ישעיה לישראל, ואמר להן (ישעיה נ"ה) "למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה", יאמר להם אתם שוקלים כסף ומפזרים ממון לקנות חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונית בהן... "שמעו שמוע אלי ואכלו טוב" היא התורה, הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמיתי ושיהיה לכם לשבעה, וכן "תתענג בדשן נפשכם", כלומר בלחם הזה תתענג נפשכם בזיו העליון כמו שהגוף מתענג בדשן...
וכן אמרו רז"ל צא ובקש שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד חכמת יונית, והטעם מפני שמתוך עסק שאר החכמות יבא האדם לפעמים בדת לידי נטיה מדרך האמת, כי אין לך שום חכמה בעולם שאין בה פסולת וסיג, כי לכך נמשלות החכמות כלן לכסף, כי הכסף ברוב יש בו סיגים... (דברים ל יב)
...וכן תמצא במדות החכמה והחסידות, כי מי שיש בו מדת חסידות היא אות על החכמה, כי לא הגיע למעלת החסידות אלא בכח החכמה, וכמו שאמרו רז"ל "אין עם הארץ חסיד", ומי שיש בידו חכמה אינו אות על חסידות, שאפשר שיהיה חכם ורשע. (כד הקמח בטחון)
גדול כח היראה, שכל מי שיש בו חכמה ואין בו יראה הוא נזק שאין לו רפואה, לפי שהחכמה מאוסה, וזהו שאמר הנביא, "בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם" (ירמיה ח'). וכשיש בו עם החכמה יראה, הנה החכמה ההיא רפואה בלא נזק, ולכך נמשלה התורה לאש, שנאמר "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (שם כ"ג), לפי שהאש הוא דבר כולל הרפואה והנזק... כל מי שיש בו חכמה ואין בו יראה משלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה, אמר לו ערבת בהן קב חומטון, אמר לו לאו, אמר לו מוטב שלא העלתם, לפי שהחומטון מקיים את התבואה... (שם יראה)
...ומן הידוע שאין שלמות למדת החכמה מבלעדי העושר, וכן הוא אומר "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז'), כי החכם אין חכמתו נשלמת כי אם במדת העושר, שהרי עם הארץ עשיר נכבד בעיני ההמון יותר ממנו, אבל שלימות החכמה היא העושר, והיא כבוד ועטרה אל החכם, כי החכם מתפאר עמו כי ישתמש בו בכל אשר תצוהו התורה ויחייבהו השכל... (שם עושר)
עוד יש לפרש בשלשה מדות הללו שכולם מעלה אחת והכל חוזר אל החכמה, אמנם יש בהם הפרש, כי המשיג הדברים הרחוקים מן העיון בדרך קבלה הוא הנקרא חכמה, זהו שאמר "ולא למדתי חכמה" (משלי ל'), כלומר שצריך לימוד, והמשיג הדברים הקרובים מצד העיון הוא הנקרא יודע, והמשיג הדברים הבינוניים שאינם קרובים מן העיון ולא רחוקים נקרא תבונה. ואם כן שינוי השמות של החכמה לפי שינוי ההשגות, ומכל מקום הכל חכמה, ומה שהשפיל שלמה את עצמו כל כך מדת השלמים בחכמה לדבר דרך שפלות וענוה, כאדם שמבקש החכמה לא לכבוד הבריות שיכבדוהו ושיתפאר בעיניהם... הנבון הוא מתעסק בחכמה ליתרון הכשר מעלתה, ומכיר יקר תפארת גדולתה, והיא צפונה אתו ואיש לא ידע... (שם פסח א)
אבל אי אפשר שיהיה חסיד, כי ממעלת החכמה יעלה אדם למדת החסידות, וכיון שאינו חכם אי אפשר שיהיה חסיד, וכן אמרו בעלי המוסר, החסידות אות על החכמה, כשם שהפרי אות על האילן, אבל החכמה אינה אות על החסידות... (פרקי אבות ב ה)
תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, כלומר לחכמה האלוקית... כשם שהפרפרת טפלה אצל הפת והפת עיקר, כך תקופות וגימטריאות טפלין לחכמה האלוקית, וחכמה האלוקית היא העיקר, וכשם שהפרפרת סבה להעיר את הכח הניזון ולהרבות לאכול את הפת, כך תקופות וגימטריאות מעוררין את הכח השכלי, ומביאין אותו להרבות בידיעת האלוקות. ודבר זה ידוע כי שבע חכמות כולם הן הן סולם לעלות לחכמת האלוקות, שהיא השביעית, שכולם מתאימות כאחד נכללות בתורה, ואין עיקר כל המצות שבתורה והתכלית שלהן אלא להגיע אל החכמה הזאת השביעית האחרונה, כי שאר החכמות אין החכם השלם משתמש בהם כי אם לרקחות ולטבחות ולאופות... (שם ג יח, וראה שם עוד)
...זה אמנם מצד שרוב הנביאים היתה נבואתם פוסקת בחייהם, מצד שהנבואה יש לה התלות בקצת כחות גופניים, ובהחלש הגוף יחלשו הכחות ההם, אבל החכמה נמשכת אחר השכל לבד, וכל עוד שיחלש הגוף יחזק השכל, וזו היא כונת אמרם חכם עדיף מנביא... (משיב נפש מאמר ב פרק ט)
חכמה ומוסר - שותפים, שאי אפשר לאחד בלי השני. (משלי א ב)
יראת - זהו סוף ההקדמה, ובא ללמד שהתורה היא עיקר החכמה ותחילתה, ועליה עומדים רק על ידי יראת שמים, שיש שם הרבה חוקים ודברים התלויים באמונה. (שם שם ז)
קנה חכמה - בהשתדלות וטורח, אל תשכח - מלהיות שוקד עליהם פן תשכחם. (שם ד ה)
ראשית - מבחר החכמה היא הבאה לך בטורח, והזהירו ללמוד תחילה מזולתו, כי קשה לפרוש משבוש שנתקע בתחילת הלימוד. (שם שם ז)
...וכבר ידעת בכח השכל האנושי שיחלק לשני מינים, מעשיי ועיוני, והמעשי הוא אשר בו יבחר האדם הטוב מן הרע, והעיוני הוא אשר יבחר בו האמת מן השקר. וכן ידעת שהמעשי יחלק לשני מינין, האחד אשר בו ישתדל בדבר שירצה לעשותו איך יערים לעשותו, וזה הכח מיוחד באדם גם כן, ואף על פי שזה השכל הוא מן הכח המדמה... וכבר המשילו חכמים הענין לשלשה מקומות חשוכים, האחד בא עליו אור הירח והאיר, והשני בא עליו אור הנר והאיר, והשלישי זרחה עליו השמש והאיר, ואין האור האחד ממין האור האחר כלל, ולכן יבואו מפועל הכח המדמה אשר באדם תחבולות רבות, וזה כמין החלק הראשון שבעניני השכל, והוא צריך הרבה למין האדם ולכחות הגופיות... לא ירצה לקרבן אשה לה'. והשני הוא אשר בו יחבר המדות הטובות בכבוד אב ואם והשבת אבדה והתרחק מן הרעות, אשר בכל אלה יאיר טוב ורע, וזה נבחר מן הראשון אלא שהראשון קודם לו בטבע... והשלישי הוא השכל העיוני אשר בו ידע האמת מן השקר מדרגה אחר מדרגה... והוא הנקרא מושל, ואליו הוא נושא את נפשו... (שם ו י)
ראשית - היא התכלית המניעה ההתחלה, בעבור החכמה. ואם נפרש שברא בחכמתו בהכרח קדמה למציאות, כרז"ל: התורה כלי אומנות של הקב"ה. ונראה שרומז לשכלי הנפרד הנצחי, המוציא שכל האדם לפועל, ושכל האדם מייחל לדבקה בו, ואליו ישגיח ויתבונן, והיא מדרגה עליונה שבשכל האנושי, ולמעלה ממנו אין בכחו להשיג בצורות ובסבה הראשונה... (שם ח כב)
הוא יורה - כי בלמוד לזולתו יוסיף חכמה בהתחדד שכלו להשיב לשואלים, ואין חכמתו מעלה חלודה... (שם יא כה)
פת חרבה - רמז לחכמת העולם העליון שהיא בדברים פשוטים, מזבחי ריב - חכמת העולם התחתון שהיא במורכבים, וההרכבה סבת ההפסד. (שם יז ב)
מים עמוקים - ואם יפיל עצמו לדעת החכמה לא יוכל לצאת משם, וכן עשה שלמה, תקן משלים וכו', עד שיעמוד על בוריה של תורה. ויש מפרשים שהחכם לא ילמד בפרהסיא עד שיחזרו אחריו... (שם כ ה)
הגה סיגים - הדרך לחכמה היא להשלים מדותיו. (שם כה ד)
חכמה - ידיעת דברים המתייחסים לדבר. מוסר - במדות ובדעות לחשוב בדרך נכונה, ורק בדבר שאפשר להשיגו. בינה - בדברים בלתי עצמיים. (משלי א ב)
בית נתיבות - החכמה עומדת במקום שיש בו נתיבות רבות ואפשר לטעות, כדי ליישר הדרך ליד שערים - להורות באיזה להכנס, כן תישיר בדרכי החקירה. (שם ח ב)
חכמות - כל אחת מהחכמות השומרת על קניני הבית. (שם יד א)
מים עמוקים - שקשה לעמוד על תכליתם, כן יקשה לעמוד על סוד דברי חכם, ותמיד אפשר למצא בהם עוד יותר. (שם יח ד)
...שיש חכמות מפקחות לב האדם אבל יטוהו מדרך חיים לדרך מיתה, שיקנה מהם דעות נפסדות שבהן יהיה נטרד. אבל התורה לא תשאיר ללומדיה דעת נפסד או מדה מגונה... (דרוש ג)
ולדעתי כי שפע החכמה עם שפע הנבואה נוהג ענין אחד בשוה, כי שניהם נשפעים מהשי"ת באמצעות השכלים הנבדלים עם הנפש, וכמו כאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה ימשך השפע לקטן יותר ממה שראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול, כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחוקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו. וזאת היא הסבה החזקה אצלי בהתמעט הנבואה והחכמה דור אחר דור... כי ממשה רבינו ע"ה עד עכשיו כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים, וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעילה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בנביאים ובחכמים...
ונראה לי עוד כי מלבד השתתף הנביא עם נביא וחכם עם חכם בתועלת קבול החכמה, יש בזה ענין אחר, והוא שאין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש היה קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה, עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם, גם אם לא ישתתפו עמהם, אבל מצד המצאם בדורם...
ומפני זה אמרו בנדה ט"ז, מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, נוטל את הטפה ומניחה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש... הנה ביארו שהחכמה והעושר תלויים במזל כפי רגע ההריון והלידה... וזה שאמרו גם כן בשבת קנ"ו מזל מחכים, ואפילו לרבי יוחנן שאין מזל לישראל אין כוונתו בזה שלא יהיה המזל פועל בדברים אלו, אלא שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה, ורבי חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנים המזל בדברים אלו... (דרוש ח)
ונראה שלזה כיוונו רז"ל באותה ששנינו בסוף קנים, רבי שמעון בן מנסיא אומר... אבל זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר בישישים חכמה וגו', אין הכוונה לומר שזקני תורה כל זמן שיזקינו תתרבה חכמתם, כי אפשר שאין הדבר כן, כי מאשר השכל צריך לכלים גשמיים, אפשר שכאשר יפליג בזקנה ויפליגו הכלים להחליש יחלש גם הוא, ולכן לא אמר התנא חכמה מתווספת בהם, אלא שדעתן מתיישבת עליהם, כלומר שהם מתפייסים יותר ודעתם נוחה במה שהסכימו עליו בבחרותם לעזוב תאוות העולם ומותריו... (דרוש י)
...וקרא בטוחות חכמה למושכלות הראשונות שהם יסודות החכמה, לפי שעל ידם האדם יהיה בטוח שישיג הידיעה, וזולתן לא יהיה אפשר שתושג. ושכוי קרא את השכל האנושי הממציא דרך ההקש להוציא התולדה מן ההקדמות, שזה נקרא בלשוננו בינה, כמו שאמרו נבון זה המבין דבר מתוך דבר.
וביאור הענין, כי השי"ת תפס על איוב ואמר לו שאפילו המושכלות הראשונות שעל ידם תגיע הידיעה ברצון אלוקי, לא נדע היאך תהיה הגעתם לאדם, מאין נמצאו לו, וכן אחר המצא באדם המושכלות הראשונות לא ידע מי נתן לשכוי, והוא השכל האנושי, בינה להבין שהתולדה היוצאת מן ההקדמות היא ידיעה, כי אין זה באדם אלא ברצון אלקי... אבל ניכר שעל צד החנינה והחסד נמצאו באדם, כדי שעל ידם תגיע הידיעה וההשכל לאדם... (מאמר א פרק טז)
אין ספק כי לכל חכמה התחלות והנחות אינן מבוארות בעצמן, אבל ילקחו מקובלות מחכמה אחרת, נתבארו בה אותן ההתחלות, ועל ההתחלות ההן נבנו כל מופתי החכמה ההיא... וכן בכל חכמה עיונית מן ההכרח הוא שיקובל בתחלת למודה התחלות והנחות יתבארו בזולת החכמה ההיא על המושכלות הראשונות, ואם כן אינו חוץ מן הראוי שנשאל ונאמר התורה האלוקית מאין תקח התחלותיה...
ונאמר כי הדברים אשר יוודעו ולא יצטרך ראיה על אמיתתם הם ד', המושכלות הראשונות, כידיעתנו שהכל גדול מן החלק, והמוחשות, כידיעתנו שהאש יחמם והשלג יקרר... והנסיונות כמשוך הקלאמיטה הברזל... והנמשכות, כידיעתנו כי רומי וירושלים ובבל היו מדינות גדולות נשפוט היותו אמת כאילו השגנום, לרוב הספורים הנמשכים מאנשים רבים שלא נמצא חולק עליהם... (שם פרק יז, וראה שם עוד וערך תורה)
דע שהחכמות העיוניות אינן מסכימות בכל דבריהם על ענין אחד, אבל כל אחת חולקת על האחרת בשרשיה ובהתחלותיה, וזה שכל בעל חכמה יאמין ויחשוב שהתחלות חכמתו אמיתיות ומבוארות תכלית הביאור, עד שיחשוב לפתי ולסכל החולק עליהם, ובעל חכמה אחרת יכחיש אותן השרשים וההתחלות, ויחשוב התחלות שרשיו שהן בהיפך האחרות אמיתיות... אחר שהתבאר לך היות בעלי החכמות חולקים זה עם זה בהנחותיהם, מעתה ראוי שנעשה בכל דבר שורש מן החוש, ולא נחוש לדברי כולן אלא למי שנמצא החוש מסכים עמו... (מאמר ד פרק ב וג)
ויקח מאבני המקום - הן ההקדמות האמיתיות, שהן אבנים יקרות שעליהן יווסד. וישם מראשותיו - שהשכיל את כולן, והוליד מכללן מה שאפשר, והיו מריבות זו עם זו, שכל אחת רוצה ליטול את השם, ובאמת כולן מופת אחד המה. ויש אומרים שהיו ג' אבנים, נגד החכמה הלימודית, הטבעית והאלוקית... (בראשית כח יא)
...ולפי שהשכל ההיולאני הוא גם כן בדמיון זה, בתחלה משולל מהמושכלות ואחר כך ישכילם וישיגם, הנה היה לו אור החכמה להוציא כחו לפועל, כמו האור המוציא אל המובט, ולהיות התורה האלוקית מסוגלת לכך מכל החכמות, אמר כי נר מצוה ותורה אור, ליחס כל מצוה לשכל, כיחס האור אל העין... (שם מא א)
והנה כתב החוקר על השכל שיחלק בראשונה לב', שכל עיוני ומעשי, ואלו יחלקו שוב לג', העיוני, הכח שבו ידע הדבר הנקנה במופת הלקוח מהקדמות ראשונות או מהמוחשות, כגון המושכלות הראשונות, ונקרא דעת. ב', כח שלמעלה ממנו בו יוכל לדעת ולברר אמיתת אלו, ונקרא שכל. ג', אלו שתי החכמות רק דברים חלקיים פרטיים, כגון חכמת הרפואה, והכח שלמעלה מהם ישיג כלל הנמצאות בסבותיהם והתחלותיהם, הכח המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא, ונקרא חכמה... (שמות כה לא, וראה עוד ערך שכל)
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, כתב הר' ישראל זה כמה ימים הייתי נבוך במאמר זה, כי נראה לכאורה שכשהקדים היראה לחכמה צריך בהכרח שיהיה זמן אחד ירא חטא בלתי חכם, וזה היפך מה ששנינו אין בור ירא חטא, אם אין חכמה אין יראה, עד שהעירני הא-ל יתברך וגלה לי מבוכה זו, וזה כי החכמה על שני דרכים, חכמה בכח, הוא מה שמזגו שוה ויש בו הכנה לקבול החכמה, ועל זה כתיב "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"... הא' בכח והב' בפועל, כשילמד התורה תצא מן הכח אל הפועל, כי טבעו מסייעו לקבלה כמו שמסייע לזרע החרישה וההשקאה, ומה שהוא חסר מההכנה נקרא בור, וזה אי אפשר להיות ירא חטא. אמנם מי שהוא מוכן לקבל החכמה צריך ליזהר מכל טנוף, כמו שעשה הרופא שמנקה הגוף תחלה ואחר כך זן אותו, מן המוכן אל החכמה צריך לנקותו תחלה ביראת ה' ואחר כך ילמד... וזה לשון הר' יונה ז"ל, כי המשתדל לדעת חכמה כדי שידע לשמור את נפשו מחטוא, החכמה תתקיים בידו, ונמצא פורש מן העבירות, אבל אם כשלמד לא יכוון כי אם להשכיל וללמוד, אז לא תתקיים בידו... (פרקי אבות פרק ג יא)
...הב' שהאמת מה שיסכים מה שחוץ לנפש עם מה שמצוייד בנפש, ומי שחכמתו וציורו נראה מפעולותיו, היא החכמה האמיתית, והראיה הגדולה מה שאמר הכתוב (משלי ל') ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים, הלא תראה שקרא מי שנאמר עליו ויחכם מכל האדם, הנמלים והשפנים והארבה והשממית חכמים מחוכמים, מצד הנראה מפעולתם, והוא שיבחרו הרע במיעוטו... ועם כל אלה ההקדמות יתבאר כי יש חכם גדול בחכמה ואיננו חכם, ויש שאינו יודע אות אחת והוא חכם גדול, ולזה אמר כיון שראשית חכמה יראת ה', אם אין יראה אין חכמה. וראינו אשה שנמסרה להריגה לקדושת השם, הנה היא החכמה באמת, וראינו אדם גדול בתורה היה להיפך אינו חכם, אבל ידוע כי אם אין יראה אין חכמה, והבן זה מאד. (שם כא)
...עוד החכמה נחלקת ברבים, זה מעט וזה מעט, והלמד מכלם תעלה החכמה בשלמותה בידו... ודע עוד כי אלה הארבע מעלות כל אחת הכנה לחברתה, כי (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה', ואדם הראשון יוכיח, שהיה מלא חכמה, והזהירו בוראו "לא תאכל ממנו", נראה שהזהיר ממצות לא תעשה פרי החכמה, וכל שכן מצות עשה, ושתי המעלות יחד הכנה למצוות, ושלשתן יחד להוליד הענוה... (שם פרק ד א)
חכמה - עיונים בדברים ההכרחיים שאינם בבחירתנו, תבונה במדות, בשכל המעשי התלויים בבחירה. דעת - כולל כולם... (שמות לא ב)
וידועים - לדעת רש"י לא מצא נבונים, והטעם לפי שקשה להיות נבון בהנהגה המדינית יחד עם חכם בשכל העיוני וחכמת התורה, כי כשיתעסק במושכלות לא יוכל להשכיל במפורסם, רק בבצלאל נמצא הכל בדרך פלא... (דברים א טו)
בענין חכמת שלמה: קנין החכמה על ידי החושים הוא בעמל רב, ומתיש כח האדם, ויצא לפועל רק בזמן רב, שלכן כינה את החכמה בשם זקנה, וקודם יקנה על ידי החושים הדברים ההיולאניים, ובסוף את הרוחניים, כך שהדברים הרוחניים הנחוצים לאדם יותר נמצאים בשכלנו פחות, והחמריים המעורבים בכח ובהעדר מצויים בשכלנו יותר, והשכלתנו הולכת מהמסובב לסבה, ולא נוכל לדעת בענינים האלוקיים. ועוד קיצור שכלנו בהשגת סבות הדברים בשלמותם, שהצורות האחרונות מהדברים אינן מושגות לנו... והאדם ישגה בהשגותיו, כי החושים יכזבו הרבה, ומפני שהשגתנו מהמסובב לסבה.
הדרך הב', ההשכלה מהסבה למסובב היא השכלת השכלים הנבדלים, שהם שכל פשוט נבדל מחומר, ומפאת ההשפעה הנשפעת עליהם מהשי"ת ישיגו הדברים באופן מציאותם, ובראיה אחת בלי קדימה זמנית, כאדם הרואה עץ על שרשיו. והנביאים ישיגו מהמלאכים בהשגה זו, לכן אין בהשגתם הזמן והטורח וכו'... (מלכים א ג יא, וראה עוד אדם-ידיעה)
מנורת - ...ונרותיה מכוונים לאמצעי, שראוי שהאור השכלי בחלק העיוני ובמעשי פונים לאור העליון לעבדו שכם אחד, ואז יאירו כולם. (שמות כה לא)
ששים המה - דעות חכמי קדם החוקרים באלוקות, ושמונים - רבים מהם החוקרים בטבעיות, ועלמות אין מספר - המורים כל עניני העולם. (שיר השירים ו ח)
ראיתי חכמה - שלפעמים תנצח החכמה את המערכה והמקרה, ובפרט כשלא יבואו פתאום. עיר קטנה - וינצח המסכן בחכמתו את המערכה וכל תקפה הנלחמים עליה. (קהלת ט יג)
ואפשר לי עוד לפרש, שכל המשנה מדברת על לימוד התורה, כי בהיות שהחכמה היא דבר שגזרו עליו מן השמים, כמו שאמרו ז"ל ארבעים יום קודם יצירת הולד וכו', לכן אמר כל שבענין חכמתו אשר השיג מעשיו מרובין מחכמתו, כלומר מעשיו שעשה ויגע עד שישיגנה הם מרובים מהחכמה אשר נגזרה עליו, איש כזה חכמתו מתקיימת לו ועומדת לו לשלם לו שכרו, לפי שהשיגה ביגיעתו וטרחו. אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו, כלומר שמעשיו וטרחו ויגיעתו מועטת לגבי החכמה שהשיג, ואין זה שהשיג רק לפי שנגזר עליו שיהיה חכם וחכמתו היתה מתרבה עליו מאליו ומתחכם והולך מבלי יגיעה, אין חכמתו מתקיימת ועומדת לו לעולם הבא. (אבות פרק ג משנה יב)
...ואפשר כי האדם אשר חכמתו מרובה ממעשיו מורה בזה שאין תורתו לשמה, רק להתגדל בעיני בני אדם, ושם בשר זרועו, כי הוא מפואר בעיניהם, וכל אחד מהנה אותו בגופו ובממונו, לסבת תפארת חכמתו כי רבה היא. אמנם מי שמעשיו מרובים הכל שונאים אותו, אם מפני שמוכיח את העם כשרואה אותם עושים דברים אשר לא כדת, והוא מקנא קנאת ה' צב-אות, ואם במה שעושה לפנים מן השורה, היא הוראה אצלו כאלו כל שאר העם שאינם עושים כך הם רשעים, ולכן מקנאים בו. ולכן מי שחכמתו מרובה ממעשיו עליו נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו". אמנם מי שמעשיו מרובין מחכמתו, שם בטחונו בה', ומסתפק במה שמצא חן בעיני ה', ואינו חושש אל הבריות המלעיגים עליו, ועליו נאמר בודאי "ברוך הגבר אשר יבטח בה'", כי אין בוטח בה' גדול מזה. ואמר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין וכו', שעשה המעשים שורש והחכמה ענפים, ולכאורה הוא להפך, כי החכמה היא שורש אל המעשים, והמעשים היוצאים מאותו שורש ענפים, וכן אמרו רז"ל אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, וכן אמרו ז"ל שהלמוד מביא לידי מעשה, נראה שהלימוד שורש, והמעשה הוא ענף יוצא מן השורש... אמנם יראה בפועל והוא מעשה המצוות, על זה נאמר אין בור ירא חטא, וגם שהלמוד מביא לידי מעשה בפועל, ולכן כיון שיראת ה' אשר היא בכח ובמחשבה היא סיבה ושורש להוציא החכמה, והחכמה היא כמו ענף היוצא ממנה, אם כן כל מציאות יראת ה' בין היראה שהיא בכח ובמחשבה, בין היראה המאוחרת ובאה אחר החכמה, כולם יצדק בהם לקוראם שרשים לחכמה, וחכמה ענפים... (שם פרק ג כד)
והחכמה - דבריו אלו מוכיחים כדעת רבי יוחנן שאיוב היה מישראל, ואמר שהחכמה באה מהבלתי מושג, ותהיה רק בנפשות האצולות ממנו ומזדככות לכך. (איוב כח יא)
לא רבים יחכמו - כי לא לרבים יש נשמה ואם יש להם אינה מגדר גדול. (שם לב ט)
הגדלתי והוספתי - חכמת התורה והוספתי גדרים וסייגים לבל תוציאנו החכמה הזרה מדביקות התורה. הגדלתי - והרחבת הלב בגדולה מביאה לחדד השכל. (קהלת א טז)
אחכמה - החכמה היא מה שלימדוהו רבותיו, והיא רחוקה - ששלמות התורה היא רק אם אחר הקבלה יבין דבר מתוך דבר בבינתו. (שם ז כג)
ומוצא אני - בנסותו בחכמה תיקון הכל, שאין החכמה מועלת להמלט מהאשה בהמשך אחר תאות משכבה או תכשיטיה שיחטא בה בנדתה, או לא ידקדק במשא ומתן להרבות תכשיטיה. (שם שם כו)
...כי הפרש יש בין החכמה והנבואה, כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיון שישיג מצד שכלו יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר, אבל הנביא יקרא חוזה או רואה, ששייך רואה במה שהוא רואה הדבר מבחוץ, לכך צריך לכל נביא התדבקות בדבר לאשר נבואתו בו... ולפיכך אמרו חכמים חכם עדיף מנביא... שהוא משיג ויודע הדברים הנעלמים ומוציא אותם משכלו מעצמו... (גבורות ה' הקדמה א)
ותבין גם כן למה אלו שלשה מיוחדים להתנשאות על החמור, וזה כי יש שלשה כחות באדם הפרטי המתנשאים על האדם הפרטי, והם נבדלים מן הגוף, ויש להם מקומות מחולקים במח, האחד הוא בתחילת המח, והשני באמצע, והשלישי באחרית המח. והרב אבן עזרא פירש בכי תשא שאלו כחות נקראים חכמה ובינה ודעת. ולפי זה יהיה חכמה מתייחס לאברהם, מה שהיה אברהם משיג מדעתו ומחכמתו... ואמרו שהיו שתי כליותיו נעשים לו כשני רבנים ומלמדים לו תורה ומצוות, בינה למלך המשיח... והדעת למשה.... (שם פרק כט)
ואפילו כולנו חכמים וכו', נקט ד' דברים כי הידיעה נקנית בד' דברים אלו עם מושכלות ראשונות, כמו שהכל גדול מן החלק, וזה נקרא חכמה, השני הם מושכלות שניות, מה שידע האדם דבר ומוציא דבר מתוך דבר, וזה נקרא נבון, הידיעה הג' מה שיקנה האדם על ידי נסיון שנסה פעמים הרבה, ודבר זה הוא בזקנים... ויש ידיעה נקנית מצד המקובלות שמקובל אצלנו מפי איש נאמן וסומך עליו, זה קונה מצד התורה, כי מאמין הוא בדברי משה רבינו אשר נקרא נאמן של הקב"ה, ואף על פי שיש ידיעה עוד נקנית מן המוחשות, אבל אין זאת הידיעה יש בה מעלה, כי היא פחותה מכל, שאף בהמה רואה... (שם פרק נב, וראה עוד אדם-ידיעה)
המאמר הזה מופלא, כי למה היו עקרבים סביב להר סיני, ומה הוא ענין הטעיא (רועה) שידע זה. אבל יש לך לדעת, כי החכמות הן שתים בעולם, האחת היא חכמת התורה, והם דרכי ה', שחכמה זו לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלוקי כמו שידוע, ולא נתן זה כי אם לישראל אשר ציוה להם חוקים ומשפטים. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם בעובדי גלולים, אמרו במדרש אם יאמר לך אדם יש תורה בעובדי גלולים אל תאמין וכו'. והאדם קונה החכמה שלו ממה שהוא רואה ומשיג, לא כמו התורה אשר נתנה לאדם מהשי"ת, אבל האדם צריך למושכלות שלו להשיג בנמצאים, ולפיכך קרא שכל האדם טייעא, אשר הוא סוחר ישמעאלי סובב כל הארץ, וכן שכל האנושי צריך לסבב ולעיין בנמצאים, ומהם יקנה החכמה, ואמר הרועה הזה לרבה בר בר חנה שהוא בעל התורה, השכל האלוקי, והוא מקבל גם כן מהשכל האנושי כאשר צריך לו... (נצח ישראל פרק לא)
...שדבריהם הם כפי הראוי לחכמים לדבר חכמתם במשל ומליצה, וכמו שאמר החכם "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". כי טבע החכמה נותן לכך מעצמו שלא ידבר דברי חכמה כי אם בדרך משל ומליצה ובדרך רחוק, שכל חכמה היא פנימית ואינה נגלית. ודבר זה ראוי להיות, שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם, כי זה היפך החכמה... (באר הגולה באר ה ד"ה תלונה החמישית)
...ודבר זה (קדוש החודש) ראוי שיקרא חכמה, לפי שהוא משוער בלי פחות ויותר, שדבר זה ראוי לחכמה, אבל דברי חכמי התכונה אינם כך, רק השעור הוא לפי הראיה אשר לאדם, אשר ראיה זו שיערו כאשר האויר הוא זך, ואפשר שיהיה זך עוד יותר, וכן אפשר לאדם להכיר יותר משמכיר איש אחר, ודבר זה אין לו גדר ולא יכנס בחכמה כלל.
ולא זה בלבד, רק כל חכמת התכונה אין ראוי שיהיה נקרא שם חכמה עליו, כי אין נקרא חכמה רק שידע הדבר כמו שהוא, ודבר זה לא תמצא בחכמתם, כי לא אחד שעמד על אמיתותו, ומה לי אם ישקר מעט או הרבה, סוף סוף לא ידע אמיתת הדבר, כמו סוד העיבור שהם ידעו אמיתת הדבר כפי מה שמקובל מפי השי"ת... (באר ו ד"ה פרק קמא דראש השנה)
...ויש לך להבין כי בשביל זה נקראת התורה בשם הזה ולא נקראה בשם חכמה ותבונה ודעת, שהרי על התורה נאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם", אבל אין החכמה שהיא בתורה חכמה מחקרית, אבל היא מלמדת ומורה לך דרך החיים, שהאדם יקנה בו ההצלחה האחרונה, היא הדביקות בו יתברך... וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי שאר החכמות אינן מביאות את האדם אל הדביקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה האדם הוא שכלי, מכל מקום מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השי"ת, שהוא נבדל לגמרי מהכל... (תפארת ישראל פרק ט)
ואחר כך "חכמת" זה סדר קדשים, כי הקדשים היא העבודה אל השי"ת, וקרא זה חכמת ולא קרא כן הראשונים, כי אין ראוי שיקרא חכם מי שידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא חכם מי שחכם במלאכת הרצענים, אף שהיא חכמה גם כן, ולכך דוקא החכם המעיין בענין הקדושה, וזה נקרא חכמה... וכן הדעת שהיא יותר עוד במדרגה שהדעת מופשטת לגמרי יותר מן החכמה, ולכן אמרו במסכת ברכות גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר כי א-ל דעות ה', ורצו לומר בזה, כי מי שיש בו מדרגת הדעת הוא שיש לו דביקות לגמרי אל השי"ת, ודבר זה ידוע למי שיודע ההפרש שיש בין החכמה והדעת... ומי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים הוא יותר רע, שהחכמה היא סבה להפסד כאשר מכיר בוראו ואינו ירא מפניו. והדעת נותן כי מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים הרי יש לו הפרש והבדל מן השי"ת, כי אחר שראוי להיות לו דביקות בו, שהרי הדביקות הוא מכח החכמה, אבל אם אין בו חכמה והולך אחר יצרו, הנה הוא נפרד מן השי"ת... (שם פרק י)
...השאלה למה לא יקנה האדם ההצלחה הנצחית על ידי ידיעת החכמה, שעומד על ענין הטבע ומהות הגלגלים והמלאכים שיקראו צורות הנפרדות, ויהיה קונה ההצלחה בידיעת משפט היזק ארבעה אבות נזיקין, ובחלוק תנור וכירים ושאר משפטי התורה, שזה היתה שאלה אם היה קונה ההצלחה על ידי חכמה, היה ראוי לומר שכל אשר הוא יותר חכמה, ראוי שתהיה על ידו ההצלחה הנצחית מה שעל ידי החכמה יקנה הדביקות בו יתברך.
ומעתה נבקש איזה מן הדברים יותר ראוים אל הדיבוק האלוקי, אם הידיעה בגלגלים וכו' או הידיעה במשפטי התורה. והרי הגלגלים בעצמם אין להם דביקות בו יתברך, ואם כן איך יקנה בזה ההצלחה האחרונה... כי התורה היא היושר בעצמו, והיושר אין בו הריחוק, ולכן הוא קרוב אל השי"ת... ואילו שאר החכמות אין בהן היושר, שאף שמים לא זכו בעיניו, ולפיכך ההשגה בדברים אלו אין בהשגה הזאת היושר, באשר היא השגה בנמצאים מחוסרי היושר, ולכך אינם מביאים הקירוב אליו יתברך... (שם פרק יא)
הענין השני אשר יותר ראוי שתהיה ההצלחה על ידי התורה ממה שתהיה בזולת זה, כאשר נודע כי מעלת ההשגה לפי מעלת הנושא, שאם היה מרבה חכמה וכוונה במלאכת הרצענות, והיה מוסיף דברי חכמה מאד, אין זה נחשב לכלום, כי אין הנושא של כלום, וכן אם הוא למוד חכמה ובינה בענין היסודות והגלגלים אין הנושא מצד עצמו נחשב, כי כבר הנבראים בעולם אין בהם השלמות הגמורה... אבל התורה שהיא דרכי השי"ת וגזירותיו אשר גזר השי"ת אל יחשוב כאשר קונה הידיעה בענין האדם והנהגתו בלבד... אלא נחשב זה שקנה הידיעה בגזירת השי"ת אשר גזר על האדם הנהגתו... ומה שהאדם חושב כי כאשר עומד על מהות היסודות והצמחים ובעלי החיים שקנה מדרגה גדולה, זה הוא בשביל שהדבר הזה נעלם מבני אדם, וחושב כאשר השיג ההשגה שאינה קלה השיג לדבר גדול מאד להעלם ההשגה, ואין הדבר כך, שאם כן מי שהשיג השגה עמוקה בנגרות שלא היו יכולים לעשות שאר בני אדם, יאמר גם כן שהשיג לדבר גדול... לכן במה שכל השגת החכמה הוא מצורף אל החומר אשר השיג בו, ואין זה מושכל גמור, שהרי הוא נסמך אל החומר, ואף כאשר הוא משיג במלאכים שהם נבדלים מן הגשמות אי אפשר שלא יהיה אף למלאכים שום צירוף אל החומר, כי מדרגה זאת של פשיטות מן החומר לגמרי אינה כי אם אל השי"ת... אבל התורה במה שהיא גזירת השי"ת אינה נסמכת אל שום דבר, והיא חכמה בלבד, והיא תורה קדושה... (שם)
...וכמו שביארנו כי אלה הג', שהם מקרא, משנה וגמרא הם נגד שלשה חלקי השכל שנקראים חכמה דעת ותבונה, שהתורה היא חכמה, והמשנה היא הדעת, שבמשנה יודע להבדיל להבחין בין דבר לדבר, והתבונה היא הלימוד שמוציא ומבין דבר מתוך דבר... ועל ידי שלשתן הוא אדם שלם... (שם פרק נו)
...אבל יש לך לדעת כי הרמב"ם מנה בספרו הסבות המונעות מן החכמה והם חמשה, קוצר המשיג, עומק המושג, כובד הפרנסה המוטלת על האדם לפרנס אותו ואת ביתו, אורך הגלות וקושיו, שבסבתו ימנע מלעסוק בתורה, ורוב ההצעות והתחלות הצריכות לכך, שעד שיעמוד עליהם לא יגיע אל החכמה עצמה, זהו תורף דבריו. ובאמת הסבה החמישית שזכר לא תפול בחכמת התורה, שאמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו כי אם בקבלה, עד שמתוך כך לא יצטרך אל ההצעות והקדמות, אלא שאותה זכר הרב ז"ל על חכמה זולתית שמשיג האדם מעצמו אותה צריכה לכל ההקדמות הראויות לה, אבל בתורה לא יפלו כי אם ד' סבות המעכבות... (דרשה על התורה)
...ואמר אחר כך מרבה ישיבה, רוצה לומר כשהוא מרבה להשיג בישיבת חברים מרבה חכמה, כי אחר שזכר התורה זכר החכמה, כי התורה שזכר היינו שהוא ידע משפטיה ומצותיה על בוריה, אבל החכמה הבנת טעמי התורה והשגת המצוות דבר זה הוא חכמה, ובחכמה הוא ענין אחר, והיא מעלה נוספת, ומעלה זו גם כן לנשמה, ואחר כך אמר מרבה עצה מרבה תבונה, פירוש שהוא מרבה להעמיק בתורה להיות מבין דברי תורה דבר מתוך דבר... (דרך חיים ב ז)
...ולפיכך נקראת התורה בת להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל, והביא ראיה מן "בילדי נכרים יספיקו", ופירש הוא כי הכתוב רוצה לומר שמספיקין בדעות ובתולדות אשר יולידו נכרים, בין כך ובין כך המושכל נמשל לתולדה, וזהו הבת. ואמר שהיא יחידה, כי מאחר שהתורה מושכל שבה מחויב, כי כל מה שבתורה אי אפשר רק כך, ואי אפשר שיהיה בענין אחר ומפני כך דברי תורה מיוחדים, וזה הטעם שהתורה היא אחת... (שם ג ב)
...ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא... וביאר דבר זה, כי החכמה אין לה קיום אם לא מצד השי"ת שהוא העילה, כי לפי גודל מדרגת החכמה אין קיום אליה אצל האדם שהוא בעל גוף, רק מצד השי"ת שהוא העילה, כי כאשר האדם ירא שמים, הנה האדם עלול אל השי"ת לגמרי, וכאשר הוא עלול אל השי"ת שהוא העילה, הנה יש אל העלול קיום מצד עילתו, ואז חכמתו יש לה קיום מצד עילתו הוא השי"ת אשר מקיים הכל...
ויותר מזה אי אפשר שיהיה קיום אל החכמה בפירוש רק מצד השי"ת, וזה כי דבר זה ביארנו במקומות הרבה, כי על ידי החכמה יש דביקות אל האדם בו יתברך, והחכמה היא התורה בפרט היא כמו אמצעי בין השי"ת ובין האדם, עד כי דביקות האדם בו יתברך על ידי התורה...
כל שמעשיו מרובים מחכמתו וגו'... בא לומר כאן כי צריך שיהיה יסוד קיום לחכמה, כי החכמה שקונה עד שיודע הדברים כפי מה שהם, דבר זה בודאי דומה לבנין, כי אין החכמה האדם עצמו, אבל הוא בנין בלבד, וכל שכן כי האדם הוא בעל גוף, שאין נחשב השכל האדם עצמו, ובנין גמור נחשב החכמה, וכמו שהבנין שייך בו נפילה, כך שייך בחכמה, שקנה המושכלות ויודע ציור הדברים בה שהם בעולם בנין. ובזה התבאר כי החכמה נוספת על האדם כמו הבנין שהוא נוסף על הקרקע המקבל הבנין... ועוד כי השי"ת הוא יסוד החכמה, כי אצלו שבה החכמה ושם ביתה, שהיא האמצעית בין השי"ת ובין האדם, כי על ידי החכמה יש לאדם דביקות בו יתברך, ולפיכך החכמה נבנית על שנים, על השי"ת אשר החכמה הזאת עם השי"ת, ומצד הזה השי"ת עיקר ויסוד אל החכמה, והיסוד השני הוא הנפש, שהיא נושא ומקבל אל החכמה... מצד המקבל...
ואמר עתה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, כי המעשים שייכים לנפש האדם, והמעשים שהם טהרת וזכות הנפש שבאדם, וכאשר יש לו זכות וטהרת הנפש מצד המעשים, אז האדם יסוד ראוי אל החכמה, אבל כאשר חכמתו מרובה ממעשיו הנה הוא בונה על היסוד שהוא הנפש יותר מן הראוי, ולפיכך אין חכמתו מתקיימת. מזה יש לך לדעת ולהבין, כי השכל שמקבל האדם הוא דומה לבנין שנבנה על דבר, ואם אין לבנין זה חיזוק ומעמיד מצד המקבל הוא נפש האדם, ומצד השי"ת אשר הוא קיום של הבנין עצמו, אין קיום לבנין זה...
ויש שואלין שמצאנו מן האומות הרבה מאד שחכמותיהם מרובה ממעשיהם, וחכמתם מתקיימת. ובודאי אין זה שאלה, כי אפשר שיהיה לו הבנה כל כך לחכמה, שחכמתו מתקיימת אף על גב שאין בהם מצוות ומעשים, וכן בסתם בני אדם מדבר. ועוד מדבר כאן בחכמת התורה בפרט, דלא שייך באומות כלל... אבל החכמה האנושית כמו חכמת האומות איך שייך כל זה, כי החכמה ראויה אל האדם בודאי, ומכל שכן כי אין שאר החכמות יש להם הגעה אל השי"ת שיהיה שם הבית שלהם ויסוד שלהם. (דרך חיים ג משנה ט)
...והנה יראת שמים השלמת החכמה, כי על ידי יראת שמים אז יושלם מה שראוי שיושלם, והחכמה היא מדרגה ליראת שמים, שעל ידי החכמה יבא לידי יראת שמים, כמו שאמר אצל אין בור ירא חטא, כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך, אז מקבל יראתו, אבל הרחוקים מן המלך אין יראה להם מן המלך, וכך האדם שהוא בעל חכמה נחשב קרוב אל השי"ת, עד שהוא מקבל היראה מן השי"ת, אבל הבור, מצד שהוא רחוק מן השי"ת, שהוא בעל חומר בלבד, והוא רחוק מן המלך, אי אפשר שיהיה ירא חטא... (שם ג יז)
...שכל אותן המעלות אינם נחשבים מעלה, כי אם כאשר הם באדם עצמו, כי אלו ארבע דברים שייכים לאדם ונכנסים בגדר האדם, כי החכמה לשכל האדם שהוא אדם... וזה שאמר איזהו חכם הלמד מכל אדם, כי שם חכם בו יתואר האדם עצמו שנקרא חכם, כי שם חכם תואר לאדם, אין ראוי שיתואר בו האדם כי אם כאשר התואר מצד עצמו... מכל מקום אין זה תואר גמור לאדם כאשר אינו בא מצד עצמו, ולפיכך אין ראוי שיתואר האדם על ידי החכמה שהיא זולת האדם, ואין החכמה אליו מצד עצמו. וזה שאמר איזה חכם שראוי שיקרא חכם, זהו אשר הוא לומד מכל אדם, כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם. הנה ראוי אדם כזה שיקרא בשם חכם בודאי, שלא באה לו החכמה במקרה, רק כאשר היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם, ונחשבה החכמה מצד עצמו שהיה משתוקק לה, אבל אם לא למד מכל אדם רק מרב אחד, שהוא חכם גדול, הרי חכמתו גם כן נתלתה ברב שהוא מן החוץ, ולא מצד עצמו, שהרי בשביל חשיבות הרב קבל החכמה, ואין ראוי שיקרא בשם חכם שבא מצד עצמו.
ועוד יש לך לדעת, כי החכמה היא נבדלת מן האדם שהוא נושא לחכמה, ודבר זה בארנו כמה פעמים, כי החכמה באדם שהוא בעל גוף נבדלת ממנו, ושם חכם בא על האדם עצמו, ולפיכך אין ראוי שיקרא האדם חכם בשביל החכמה שבו, כי מה ענין האדם שהוא בעל גוף אל החכמה, רק מפני שהיה משתוקק אל החכמה, בענין זה מתעצם הנושא שהוא האדם המקבל עם החכמה שמקבל, כמו שמתעצם החומר שהוא הנושא עם הצורה שמקבל, אבל אם לא היה משתוקק הנושא שהוא החומר אל קבלת הצורה הזאת כאילו אין כאן קבלת צורה לגמרי, וצריך שיהיה כאן השתוקקות לקבלת הצורה... (שם פרק ד משנה א)
הלומד מן הזקנים וכו', יש לשאול למה צריך לשני תוארים, שהוא דומה לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגיתו. ויש לך לדעת כי החכמות הם שני דברים, האחת חכמה נגלית דומה לעינב, שהענב יש בו גסות, ואין העינב דבר דק כמו היין שהוא זך, ועוד שהיא גלויה בעצמה. והחכמה השניה דקה נסתרת דומה דבר זה אל היין שהוא דק, ועוד כי היין יוצא מהסתר העינב... כי יין בגימטריא סוד.
וההפרש בין העינב המבושל ושאינו מבושל, כי העינב המבושל אין הכח מוטבע בחומר העינב, ושאינו מבושל עדיין מוטבע הכח בחומר הפרי, ולא יצא הטעם והכח שלו אל הפועל, ולפיכך העינב קהה, וכן היין שהוא בגת עדיין מעורב בשמרים, ואינו נבדל לגמרי שיהיה צלול מן העכירות, ולדבר זה דומה שכל הילדים, שהשכל שלהם מוטבע בחומר, ולא יצא לפועל להיות נבדל מן הגוף, ואין החכמה נבדלת מן הדמיון, אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש, וכח השכל גובר ביותר... וכמו היין הישן שנבדל מן השמרים והוא יין זך...
ויש לך לדעת עוד... כי מחמת רתיחת חום הטבעי בעת נערותו שאינו שקט שכלו מעורב, וכנגד הראשון שאין שכלו נבדל מן הגוף אמר שדומה לאוכל ענבים קהות, וכנגד השני אמר שדומה ליין מגתו, שיש בו העירוב כאשר הוא תוסס. (שם שם משנה כ)
שאין לך מדה טובה הימנה - פירוש התורה היא על הכל, שהיא הדבר המביא אל השי"ת להתדבק בו ביחוד יותר מכל, ולא כן שאר החכמות, ואילו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין מה שרמז החכם בזה, לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי התוהו ועוזבין את התורה תורת אמת אשר בצלה אנו חיים. (שם פרק ה כב)
וכן תושיה נאמר על השגת דברים העמוקים, שבהשגתם מתשת כחו של אדם. וכן הוא שכל חכמה עמוקה שכלית מתשת כח גופני של אדם, ולכך נקראת ההשגה העמוקה תושיה, ומפני זה אמר לשון לי, (לי עצה) כי אין ההשגה הזאת עצם החכמה, ואינו דומה לבינה שהיא החכמה עצמה... (שם פרק ו א)
...הוי כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, רוצה לומר כי כל דבר שישיג נקרא חכמה, ולפיכך לא כתיב רק ה' יתן חכמה, אבל אצל הדעת והבינה שהוא שכל עליון אלקי נבדל לגמרי נאמר מפיו דעת ותבונה, כי מפני הדעת ותבונה הוא נבדל אלקי לגמרי, כי על ידי דעת ותבונה הוא הדיבוק בו יתברך לגמרי פה אל פה... לא כמו החכמה, כי אין זה שכל נבדל לגמרי, ובזה השכל אין חיבור פה אל פה אל השי"ת. וכן תיקנו חכמים בברכות אתה חונן לאדם דעת, כי במה שהוא אדם בעל גוף לכך הדעת, שהוא השכל הנבדל, הוא אליו דרך חנינה אף שאינו ראוי מצד עצמו...
וגם בשביל כך הברכה פותחת בלשון "אתה חונן לאדם", ולא דרך תפלה כמו שאר ברכות, מפני כי ראוי שיושפע הדעת תמיד מן השי"ת, כי הדבר שהוא קרוב אל השי"ת הוא משפיע תמיד... (נתיב התורה פרק יד)
ודבר זה ביארו חכמים במסכת ברכות, הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, והרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו. ההפרש שיש בין זה לזה, כי לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת, כי אמר לבשר ודם, כי במה שהם בשר ודם חמריים השפיע השי"ת להם חכמה, ואין זה מן אמיתת חכמת השי"ת שהיא נבדלת אלוקית. אבל לישראל השפיע החכמה העליונה האלוקית. ואל יקשה לך כי דבר זה אי אפשר שיהיה האדם משיג חכמת השי"ת, אין זה קשיא, כי התורה היא משפט השי"ת, ואף כי נראה כי הם דברים גשמיים, מכל מקום השכל שבתורה הוא השכל נבדל אשר נתן משפט שכלי לגמרי לישראל, כי אין הדבר תלוי בעומק החכמה, אף כי בודאי טעמי התורה הם עמוקים עד כי אין סוף לעומק הזה, מכל מקום אף דברים הנגלים שהם בתורה הם שכל אלוקי נבדל לגמרי.
ולכך אמר במדרש, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, אבל אם אמר לך יש תורה בגוים אל תאמין... כי אין ראויים אל שכל האלוקי הנבדל שהיא התורה, וכך הם דברי הרמב"ם בחיבורו, כי מה שאמרו חכמי האומות במה שהוא תחת גלגל הירח יש לשמוע להם, כי היו חכמים בעולם הטבעי, אבל מה שאחר הטבע אין לשמע להם. ומה שאמרו נקראת חכמה גמורה, שהרי אין חלוק בין חכמת ישראל ובין חכמת האומות, רק כי לישראל נתן חכמה מפיו... אבל שם חכמה עליה, רק שאין חכמתן אלוקית נבדלת מן הגשמי לגמרי.
ואם כן מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השי"ת. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה מכל מקום אין לו לסור מן התורה, כדכתיב והגית בו יומם ולילה, וכן במסכת מנחות שאל בן דמא בן אחות של רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וגו', ואם כן מוכח דחכמת יונית אסורה ללמוד, דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה, אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד... כי החכמה הזאת כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה.
אבל קשה דאמר במדרש לא בשמים היא, אמר שמואל אין התורה מצוייה באצטרולוגין... אמר להו לא הייתי מביט באצטרולוגיה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, בשעה שהייתי נכנס לבית המים. ואם כן לא התירו ללמוד החכמות אלא בשעה שפנוי מן התורה, ואין אפשר לו לעסוק בתורה כלל. והטעם כי כבר אמרנו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי התורה היא חכמה אלוקית לגמרי... וכל אשר בני אדם עוסקים בהם אין החכמה הזאת חכמה אלוקית נבדלת...
אבל בפרק הישן אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח... עד תקופות גמטריאות וכו', ואם כן כל אלו מותר ללמוד ומצוה... ויש לפרש כי חכמה זאת דשמואל זאת חכמת חוזה בכוכבים, אשר בה אין לעמוד על מציאות עולם וסדר שלו, אבל חכמת מהלך הכוכבים והמזלות בודאי מחוייב ללמוד... כי הכל מעשה השם הוא ויש לעמוד עליהם.
אמנם עדיין צריך עיון, שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון... וללמוד בחיבורים שלהם שהם דברים נגד תורת משה רבינו ע"ה בחדוש העולם וכו', ויש לחוש אולי יהיה המעיין נמשך אחרי דבריהם וראייתם כמו שמצינו... אמנם אם דעתו כמו שאמרו ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ואם לא ידע דבריהם איך ידע להשיב, ודבר זה בודאי מותר אם כוונתו ללמוד כדי שידע להשיב, כי דבר זה אזהרה רבה ויתירה, ולא נחוש שיהיה נמשך אחר דעתם אם תחלת כוונתו לסתור דבריהם, אך לא לעשות זה להביא דבריהם לפרש בהם דברי תורה, ולהם אין חלק וזכרון בתורת משה, והרי שם רשעים ירקב. ולא מצינו דבר זה בתלמוד להזכיר את אחד להביא ממנו שום דבר חכמה, את אשר לא היה לו חלק בתורת משה... (נתיב התורה פרק יד, וראה שם עוד)
ויש לך לדעת איך תחלת החכמה יראת השם, כי החכמה למדרגתה ולמעלתה על הכל היא ראשונה, וזה שתרגם ירושלמי בראשית ברא - בחוכמתא ברא, לכך נקראת החכמה ראשית, שהיא ראשונה אל הכל, והתורה היא הנברא והעלול הראשון מן השי"ת יותר מן הכל... ולכך אלו שניהם הם כמו דבר אחד, כי במה שהחכמה עלול ראשון, והעלול יש עליו יראת העילה, הרי אלו שניהם כמו דבר אחד, ואם אין אחד לא נמצא השני, וזהו תחלת חכמה יראת השם. אבל דוד המלך רצה לומר שבח היראה, ולכך אמר "ראשית חכמה יראת ה'", כלומר שהחכמה תלויה ביראת השם, והיא ראשית אל החכמה, כי אם אין יראת השם אין חכמה. ועוד פירשו כי העיקר מן החכמה יראת השם, כי ראשית הדבר עיקר הדבר, ורוצה לומר כי עיקר החכמה מה שקונה האדם על ידי החכמה יראת השם... ובלא זה אין החכמה נחשבת... (נתיב יראת השם פרק א)
...ואמר מבינתך חדל, כמו שהזהיר שלא ירדוף אחרי העושר, כך הזהיר שלא ירדוף לקנות חכמה ותבונה אשר אין ראוי אל האדם, וירצה להשיג מעצמו ומדעתו, רק יקבל מרבו, כי השגת הבינה אינה לפי מדריגת האדם, רק יעמוד במדרגה אשר ראוי לאדם, וכשם שהעושר זולת האדם, והוא קנינו, וכך החכמה היא זולת האדם, והוא קנה חכמה... (נתיב העושר פרק א)
וביאור זה כמו שאמרנו, כי אין העושר כמו החכמה והגבורה שהם לעצם האדם, כי החכמה היא לאדם עצמו, וכן הגבורה, לכך אלו שתי מעלות אינם קרובים אל הסילוק וההסרה, אבל העושר קרוב אל הסילוק וההסרה... (שם פרק ב)
וחד מינן כי סליק להתם, נראה מפני שהיה כחם לתורה יותר שהיו בעלי בשר יותר, ולפיכך כאשר עלו לארץ ישראל היו מעמיקים יותר בחכמה, כי אשר הם בארץ ישראל הם דקי הטבע, ולא היו יכולים להעמיק כל כך בחכמה, שאין כחם על זה, ולכך אמר רבי יוחנן חילך לאורייתא, אבל בבבל אינם דקי הטבע, ולפיכך היו יכולים להעמיק. (חידושי אגדות כתובות עה א)
ודע כי החכמה, בפרט התורה, היא נבדלת לגמרי, מבלי שהיא מתערבת עם הנושא, וזה באמת פירוש דבר זה, ולפיכך צריך שיהיה מקבל פשוט עד שהוא ראוי לקבל חכמה עליונה, ואם אינו מקבל פשוט אינו מקבל התורה הנבדלת, כי צריך שיהיה נושא פשוט לגמרי, ורמז במה שכתיב (משלי ח') "אני חכמה שכנתי ערמה", החכמה שהיא שכונה בנושא, צריך שיהיה הנושא שלה ערום מהכל, ואז הוא מקבל פשוט ואז מקבל התורה. (שם סוטה כא ב)
ואל יהא בעיניך קלים דברי אגדה אלו, מה שדרש שמות מתאוואתא דארץ ישראל, כי דברים אלו שדרש הם דברי שכל בעצמם, מה שאמר כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו וכו', ונקבע על זה המקומות שהם בארץ ישראל, כי עשרה קבין של חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל (קדושין מ"ט), ומכיון שכל חכמה ודעת בארץ ישראל, נקבעו דברי חכמה בציור על ידי המקומות בשמות שלהם. (שם גיטין ז)
...כי יש לדעת, כי החכמה היא השכל הנבדל, וראוי שיהיה בארץ ישראל אשר היא הארץ הקדושה, ולפיכך הארץ הקדושה היא מיוחדת בחכמה מכל שאר הארצות, וכן היופי הוא שייך דוקא לארץ אשר היא קדושה נבדלת, כי היופי הוא זיו האור, ואין האור גשמי... (שם קדושין מט ב)
...כי על הגשמי שייך גודל וגסות, והוא היפך החכמה, כי החכמה יש בה דקות והיא שייכת למי שיש בו דקות החומר... (שם)
...מפני שההוא טעייא סוחר ישמעאל, שהוא מסבב בכל מקום למשא ומתן שלו לקנות הדברים אליו, וכן נקרא הכח המשיג לפי שהוא בעל משא ומתן בדברי חכמה, עד שיקנה הדברים שהם בחוץ אליו, כי החכמה היא קנין בכל מקום, כדכתיב, "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", ואמרו חכמים בפרק קמא דקדושין ל"ב ב' "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", אין זקן אלא שקנה חכמה, ומפני זה נקרא כח המשיג והקונה החכמה בשם הסוחר המחזיר אחר ענין הדברים, להביא את הדברים אל עצם נפש המקבל, וכן קראו השכל שכל נקנה ואם כן כח המשיג נקרא קונה, וזהו הטעיא שהוא קונה... (שם בבא בתרא עג ב)
אבל פירוש הכתוב שאמר "אמור לחכמה אחותי", הוא שיהיה האדם מתחבר אל החכמה, כי אחותי מלשון אחוה, ורוצה לומר שתהיה החכמה מתחברת עם האדם לגמרי, ואין החכמה נע ונד אצלו, כלומר חכמה מסופקת יש לו פנים לכאן ולכאן כלל, וזה פירוש אמור לחכמה אחותי את... (שם סנהדרין ז ב)
ואמר להם חכימא דיהודאי אנא, דע כי מה שאמר להם חכימא דיהודאי אנא, רצה בזה כי היהודים אליהם ראויה החכמה, וכמו שיתבאר דבר זה, כי בסדר העולם אין החכמה ראויה רק לישראל, ולפיכך אמר חכימא דיהודאי אנא, ומה שאמר ואתינא למגמר חכמה מנייכו, כי אי אפשר בלא חכמה בהם. (שם בכורות ח ב)
...כי הפרש גדול יש בין חכמי ארץ ישראל ובין זקני הנגב, כי חכמי ארץ ישראל חכמתם מצד כי השי"ת נותן חכמה להם מפיו, כי הוא יתן חכמה לחכימין, כמו שנתן לשלמה ושאר חכמים, ולכך נקראו חכמים, אבל אלו זקני הנגב, חכמתם מפני חולשת החומר שהוא לשם, שאין החומר כל כך גס ועב, לכך יש שם חכמה יותר מפני חולשת החומר בלבד... ומפני זה חכמתם ביותר בענינים הטבעיים בלבד, כמו שמבואר, ושאר דברים אשר משיג האדם מדעתו, אבל חכמת התורה צריך שתהיה מן השי"ת אשר מאציל הכמה על החכמים. (שם תמיד לא ב)
וזה כי החכמה רבה נמשכת באדם מכח ההתפשטות הזו של הגן עדן, וכבר נמצא זה לדור דעה במדבר, וגם בירושלים אחר כך, וסוד הוא הרוח של משיח... והרוח הזה בא ממש מגן עדן, שהוא פנימיות העולם כידוע... ובארץ ישראל היתה ההתפשטות נפתחת מגן עדן אל ירושלים, ולעתיד לבא יותר, בסוד ומלאה הארץ דעה את ה'... (אדיר במרום דף יג)
הנה החכמה היא המביאה את האדם יותר לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל. והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו? ואמנם מי שהוא בעל שכל ישר אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל יראה שאין מקום לגאוה ולהתנשאות, כי מי שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות... אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחוייב ללמדה למי שצריך אליה... (מסילת ישרים פרק כב)
...וחכמה כשמה כן היא, ההשקפה הכללית, ובינה כשמה גם כן, ההשקפה הפרטית, והנה חכמה ובינה ישקיפו תמיד על העולם, ויקיימו המשפט קיום תמידי... (כללים ראשונים כד)
ויגד יעקב - ...וכפי זה חש יעקב כי תאמר אליו גנאי הוא הדבר שיתנהג צדיק עם רשע כרשעותו, לזה אמר וכי בן רבקה, פירוש שיתחכם עליו בדרך צדק ואמת להוציא בולעו מפיו ולנצחו במשפטיו, והוא סוד החכמה תחיה בעליה ולא ירמהו בדרך רשע ומיאוס... (בראשית כט יב)
לחכמה אחותי - רוצה לומר הוי רגיל בחכמה כאדם באחותו. (משלי ז ד)
חכמות בנתה ביתה - כל חכמה בנתה בית לעצמה. (שם ט א)
מים עמוקים - חכמה שאינה חכמת התורה צריך לטרוח ולדלותה. נחל נובע - והתורה נחל נובע מעצמו, לפי שהיא תשכיל כל העוסקים בה. (שם יח ד)
מים עמוקים - דרך החכם להסתיר עצתו בעומק הלב, וקשה לזולתו להשיגה, כי אם לאיש תבונה שיחקור וישאב תחילה העליונים ואחר כך התחתונים. (שם כ ה)
והחכמה - אין לה מקום גופני שתבלה כאשר יכלה הגוף. (איוב כח יב)
הן יראת ה' - היא מבוא לחכמה להשיג דברים נעלמים שאין להשיגם על ידי הטבע, ואם כן מי יבחר ברשע ויאבד החכמה. (שם שם כח)
לא רבים יחכמו - בעולם אף שרבים שוקדים על החכמה והחקירה, כי רק מעט קנו רוח השכלי. (שם לב ט)
בצל החכמה - יוכל לחיות כמו בצל הכסף, ויתרון לה שתחיה את בעליה, והכסף לפעמים סבה למיתתו. (קהלת ז יב)
חכמה - לידע חכמה שלא יפול ברשת היצר הרע, אשר הוא פורש לרגליו ושלא יתפתה בפתויו. ומוסר - שאם יצרו מתגבר עליו ייסר את עצמו וישבור אותו... להבין אמרי בינה - כי אף אם ישבר את יצרו ותאותו יראה לשבר בדרך התורה ולא יהיה צדיק הרבה, יותר ממה שכתוב בתורה... ואלו השלשה הם נגד שלשה שכלים שבאדם, שכל העיוני, שכל המחשבה שכל המעשה. שכל העיוני הוא בדרכי שמים, בהילוך כוכבים ובמרכבה וכדומה. ושכל המחשבה הוא להנהיג את עצמו במידה, ושכל המעשה הוא במעשה... (משלי א ב)
להקשיב לחכמה - חכמה הוא מה שאדם מקבל מרבו... תטה לבך לתבונה - תבונה היא בין בחכמה ובין בבינה, כאשר יבין הדבר על בוריו נקרא תבונה, ולהבין הדבר על בוריו צריך הטית לב... (שם ב ב)
...ואמר אצל מצות "אביך" ואצל תורה "אמך", כי אב ואם הם חכמה ובינה והטיפה באבא הוא בנסתר ונעלם, וכשבאה לאמו מצטיירת שם. כן החכמה נעלמת מעין כל חי, שהיא במחשבה ובבינה היא מצטיירת ושם היא בגלוי יותר. ושרש המצות הוא בחכמה, והתורה היא בבינה בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"... (שם ו ד, ועיין שם עוד)
...ואמר לו יצר הרע בפיתויו, שאל ישית עכשיו לבו לארבעת הדברים, נגד חכמה אמר "כי אין האיש בביתו", שבית המקדש חרב והקב"ה אינו שוכן בציון שמשם באה החכמה... ונגד יראה אמר ש"הלך בדרך מרחוק"... ועכשיו אין בינה כמו שנאמר "ובינת נבוניו תסתתר"... צרור הכסף לקח בידו הוא נגד תורה, שנקראת "צור תעודה חתום תורה בלימודי", כלומר שהתורה חתומה עכשיו, ואף אם תיגע עצמך לא תדע... (שם ז יט)
בראש מרומים - הם שלשה דרגין של החכמה, כמו שכתוב בריש ספר יצירה... ושלשת החכמות הן, א', החכמה הידועה לכל, כמו יום שהכל יודעים צרכו. ב', היא לכמה נסתרת ואינה גלויה אלא לחכמים, כמו הלילה שלפי הנראה אין בו צורך, אך מי שיש בו מוח בקדקדו הוא מבין צרכו. ג', החכמה הנעלמת מעין כל חי, כמו שאמר למשה כך עלה במחשבה לפני... (שם ח ב, ועיין שם עוד)
תחלת חכמה יראת ה' - כלומר התחלת החכמה היא היראה, וכמו שאמרו אם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה, והקשו איזה מהם קודם, והענין כי במחשבה התכלית תחלה, ואחר כך החכמה היאך לעשות, והיראה היא התכלית, ולכן במחשבה היראה תחלה, ואם אין יראה אין חכמה, ובמעשה חכמה תחילה, וזהו אם אין חכמה אין יראה... (שם ט י, וראה שם עוד)
יראת ה' מוסר חכמה - כלומר יראת ה' מביאה לידי מוסר וחכמה, ועוד כמו שאמרו אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות... (שם טו לג)
קנה חכמה מה טוב מחרוץ - כי החכמה היא נעלמת מעין כל חי ומחמת הבינה יכול האדם להסבירה, והבינה נכללת בחכמה אך בהעלם, וכן החילוק בין כסף לזהב, שבזהב נכללות מעלות הכסף אך בהעלם, והזהב אינו להוצאה רק גנוז באוצרותיו ואין מוציאים אותו על הוצאות קטנות... (שם טז טז)
כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה, כ"ח מ"ה, וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה, והם הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו... והדעת מלשון "והאדם ידע את חוה", והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא... (ליקוטי אמרים פרק ג)
הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהיא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה והשגה, והיא מקור להן. וזהו לשון חכמה, כ"ח מ"ה, שהוא מה שאינו מובן ומושג ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור אין סוף ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן כל ישראל אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה', שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה... (שם פרק יח)
וזהו כלל בכל סטרא דקדושה שאינה אלא מה שנמשך מחכמה שנקרא קודש העליון הבטל במציאות באור אין סוף ב"ה המלובש בו, ואינו דבר בפני עצמו... והוא היפך ממש מבחינת הקליפה וסט"א, שממנה נפשות אומות העולם דעבדין לגרמייהו ואמרין הב הב, והלעיטני להיות יש ודבר בפני עצמו כנ"ל, היפך בחינת החכמה, ולכן נקראים מתים, כי החכמה תחיה, וכתיב ימותו ולא בחכמה. וכן הרשעים ופושעי ישראל קודם שבאו לידי נסיון לקדש את השם, כי בחינת החכמה שבנפש האלוקית עם ניצוץ אלוקות מאור אין סוף ב"ה המלובש בה, הם בבחינת גלות בנפשם הבהמית... ולכן נקראת אהבה זו בנפש האלוקית שרצונה וחפצה לדבק בה' חי החיים ב"ה בשם אהבה מסותרת, כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל... אלא שגלות הזה לבחינת חכמה אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה, אבל שורש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלוקית הוא במוחין ואינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בבחינת גלות ממש, רק שהיא בבחינת שינה ברשעים ואינה פועלת בהם כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם... (שם רק יט)
כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת ראשית, כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים, כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המדות שבנפש המשכלת כמו אהבה וחסד ורחמים... (שער היחוד והאמונה פרק ח)
אבל לגבי הקב"ה מדרגת החכמה שהיא תחלת מחשבה וראשיתה, היא סוף מעשה אצלו, דהיינו שנחשבת כאילו היא בחינת ומדרגת עשיה לגבי הקב"ה, כדכתיב "עולם בחכמה עשית"... דהיינו לומר שהוא רם ונשא ונעלה עילוי רב מאד ממדרגת החכמה, ולא שייך כלל לייחס אצלו שום ענין המתייחס לחכמה אפילו בדרך מעלה ועילוי רב, כגון לומר עליו שאי אפשר לשום נברא עליונים ותחתונים להשיג חכמתו, כי ענין ההשגה מתייחס ונופל על דבר חכמה ושכל, לומר שאפשר להשיגו, ואי אפשר להשיגו מפני עומק המושג, אבל הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והחכמה, לא שייך כלל לומר בו שאי אפשר להשיגו, כי אינו בבחינת השגה כלל, והוא כאומר על איזו חכמה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג... (שם פרק ט)
ולכאורה יש להפליא, הרי נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ואיך השיג האריז"ל יותר ממנו ודרש כמה דרושים בבחינות פנימיות אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה וכתר דאצילות? אך הענין הוא פשוט ומובן לכל שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרבי שמעון בר יוחאי והאריז"ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבינו ע"ה ושאר הנביאים בנבואה, המכונה בכתוב בשם ראיה ממש, ואף שזהו דרך משל, ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש, מכל מקום הנמשל צריך להיות דומה למשל, וכתרגום וירא אליו ה'- ואתגליא ליה, שהוא בחינת התגלות שנגלה אליו הנעלם ב"ה בבחינת התגלות, מה שאינו כן בהשגת חכמת האמת, שלא נגלה אליהם הוי"ה הנעלם ב"ה בבחינת התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם ומופלא מהם. ולכן אמרו חכם עדיף מנביא, שיכול להשיג בחכמתו למעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים... (אגרת הקדש יט)
ולפי ערך גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם, כן על זה הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי שיחזיק אוצרו... שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה, כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שיחזיק אוצרו. ובזה יבואר מאמרם ז"ל ריש פרק הרואה אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ולכאורה יפלא, דאם כן חכמה הראשונה מאין תמצא אצל האדם? אמנם הענין כי כתוב מפורש שגם היראה נקראת חכמה, כמו שכתב (איוב כ"ח) "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה"... (שער ד פרק ה והגהה)
...הנה היראה היא ראשית מעלת החכמה וקצה אחד ממנה. והנה כיוונו בזה כי היראה אשר גם היא נקראת חכמה בכתוב אפשר להשיגה מעצמו, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... ועל ידה הקב"ה עוזרו וחונן אותו דעה והשכל להשיג התורה והמצוה... (רוח חיים פרק ד משנה א)
ויבן - ...ועל דרך המושכל אחר שרצה ה' שאדם ישתמש רק בשכל העיוני וחוה תשמש בשכל המעשי, וחלקו משכל המעשי ניתן לחוה, ועל כן אמרו חז"ל ויבן לשון בינה, שנתן בינה באשה יותר מבאיש, היינו בשכל המלאכותי, והיה צריך שירדם אדם אז, שאז אין השכל העיוני פועל, וכשנפרדה חוה מגופו לא קבלה חלק משכל העיוני שנרדם אז רק משכל המעשי... (בראשית ב כב)
פקחים - ...והתבאר אצלי בפירוש משלי שסתם חכמה הונח על דברים שאי אפשר לאדם להוציא מכח בינתו רק לקבלם מפי אחרים, כמו כל המנהגים שיש בהם טוב ורע שצריך לקבלם מפי ה' שצוה אותם בתורתו או מפי חכמים שקבלו תורה שבעל פה איש מפי איש. ועיקר שם חכם הונח על החכמה בחכמת התורה, שהיא לבדה תלמד אותנו הדרך אשר נלך בכל המעשים והמנהגים שיש בהם שתי דרכים טוב ורע. ובכל זאת מצאנו גם כן על צד ההרחבה שיבוא שם חכמה וחכמים על חכמים במלאכת מעשה ודברים מדיניים, ויש הבדל בין חכם ובין פקח, ששם פקח הונח בעצם שישקיף בעין שכלו על דברים נעלמים מיתר בני אדם, שעקר שם פקח הונח על הסתר המכסה מעל עינים הפנימיים... והפקחים יכוונו אל תעלומות הדרכים וטיב המעשים מצד שכלם ותבונתם אף בלא קבלה מאחרים... (שמות כג ח)
...ועל פי זה נבוא אל הבאור ברמזי חלקי המשכן, הנה החוקרים יחסו הבינה אל המוח, אולם המקובלים יחסו החכמה אל המוח והבינה אל הלב, ואמר בתיקונים חכמה מוחא היא מחשבה מלגאו, בינה לבא ובה הלב מבין. שכבר התבאר אצלנו ההבדל בין חכמה ובינה, שהחכמה היא המקובלת ונופלת על דברים שיש בהם שני דרכים ואין האדם יכול לדעת מעצמו דרכי החכמה רק היא נתונה לו מה' על ידי התורה או הנבואה, ובינה הוא מה שהאדם מבין מדעתו על פי התבונה האנושית וכמ"ש בפירוש משלי, ויחסו הבינה האנושית אל הלב, כי מהלב ישולח אד דק אוירי אל המוח לטהר אותו עד שיבין מעצמו כל דבר בינה, אבל החכמה שבאה מהשפעת אלקי למעלה משכל אנושי השפעה זו תחול על המוח וכח המחשבה והדמיוני והוא למעלה מן השכל האנושי. ועל כן אמר בילקוט (ריש משלי) היכן החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר בראש, ור' יהושע אומר בלב... וכל אחד מדבר בענין מיוחד, ר' אליעזר מדבר בחכמה הבאה על ידי הופעה אלקית ואין השכל אנושי יכול עליה, ומזה דבר דוד בספרו שיסד ברוח הקדש, ור' יהושע מדבר בבינה אנושית, וכן שלמה יסד ספרו "להבין אמרי בינה" על פי שכל אנושי... (שמות כה א רמזי המשכן)
אובד עצות - ההבדל בין עצה בינה חכמה, עצה הוא הדבר שיש בו להימין ולהשמאיל, ורק בכח הדעת יכריע לצד אחד, לכן עצה ודעת אחד הוא, ובינה הוא להבין דבר מתוך דבר, חכמה הוא מושכל ראשון, ויבא לבאר איך יוכלו האויבים לומר שידם רמה. (דברים לב כח)
...והחכם רבי אברהם ברבי חייא פירש, כשיוסיף חכמה יקרא גבור, והמעדיף יקרא עשיר, המגיע לעומק חכמה יקרא משכיל, והכתר הוא דעת אלוקים. והרמב"ם ז"ל פירש שחכמה נופל על השגת האמיתויות שתכליתן השגתו ית"ש... (ירמיה ט כב)
בתבונה - בכל מקום מייחס התבונה לשמים שהם קיימים באיש, והתבונה תבחין בין אמת לשקר, ולארץ ייחס החכמה המבחינה בין טוב ורע, ובארץ מחדש תמיד. (תהלים קלו ה)
חכמה ומוסר - החכמה מודיעה איזו מדה טובה ואיזו רעה, אך הלב נוטה מטבעו לצד הרע, על כן ישתמש במוסר שהיא יראת ה' לחזק החכמה בלבו. (משלי א ב)
תבין יראת - על חוקי החכמה אין מופת והם מתנגדים ליצר הלב, לכן יחוקו בלב רק על ידי יראת ה'... אמנם אם אין חכמה שתלמדהו ללכת בדרכי ה' ולהבין גדולתו אין יראה, ואם יוסיף בבקשת החכמה יבא למדרגה למצא דעת אלקים - כמעשה בראשית ומעשה מרכבה. ה' יתן חכמה - שאי אפשר שישיג מעצמו חוקי החכמה רק יקבלם על ידי התורה ולמוד מחכמים שקבלום מהנביאים, אמנם על ידי רוב הביקוש יזכה להשיגם ברוח הקודש כאברהם אבינו ע"ה. דעת - שישיג על ידי עיון בחושיו או במושכל ראשון. ותבונה - שישתמש בכח בינתו בדעת אשר השיג, בכל זאת חסרים הם מאד ואולי מוטעים, ויזכה להשיגם מפי ה' בידיעה פתאומית. (שם ב ה וו)
סלסלה - תחילה יצייר בלבו חשיבות החכמה, וכנגד זה תרוממהו החכמה, כי תחבקנה - אם תשגה באהבתה תמיד תוסיף להנחילך כבור הנפש הרוחני. (שם ד ח)
בראש - מצייר שהחכמה יורדת ממרום וקוראת לכל, והם פשטות דברי התורה וספוריה, ואחר כך בית נתיבות - שהולכים שם רק פרטים, והם דברי תורה שאינם נמסרים להמון, דרכי החסידות וטעמי המצוות, ואחר כך ליד שערים - בם ישבו הסנהדרין, ואחר כך במבוא פתחים - ליחידים בסתר, והם סודות התורה. (שם ח ב)
יראת ה' ראשית דעת, כי רק על ידי המוסר ויראת ה' יקבע בלבו להאמין בחוקי החכמה, ובלעדה אי אפשר להגיע על ידי חכמה ומזימות לדעת, כי חוקי החכמה סותרים לטבע האדם, ועל ידי יראת ה' ימחו מלבו הציורים הרעים המתנגדים לחכמה, כגון קנאה ותאוה, אך היראה לבדה לא תועיל בלי החכמה, כי בנערותו ימשלו בלבו ציורים רעים ויחוקקו לו חוקים כציורי התאוה. (שם שם יג)
ראשית דרכו - החכמה צורת כל העולמות, בה נמדדו נתכנו ונשתכללו... (שם שם כב)
חכם לב - שלבו מושל על פי ציורי החכמה, ולא כאויל החולק עליהם, והוא העני בדעת. צדיק - המשתמש בחכמה לעשות צדק בפועל. (שם יא כט)
את פני מבין - החכמה לפי טבע האדם כל זמן שלא התגאלה נפשו בתאוות העולם הזה והיצר המתנגדים לחכמה, והחכמה עומדת על פניו וחקוקה בנפשו, מה שאינו כן בכסיל שנפשו התגאלה, ומחפש החכמה כאילו היא בקצה הארץ ורחוקה מטבעו. (שם יז כד)
לא ידע אנוש ערכה - ולכן אין מחפשים אחריה, וגם לא תמצא בארץ החיים - כי אם בעולם השכלי. (איוב כח יד)
ויאמר לאדם - בראו כך שלא יוכל להשיג מהות החכמה, רק יקבלנה בקבלה ויאמין ביראת ה'. (שם שם כח)
רוח היא - החכמה לא תקח התחלותיה מהחוש והנסיון, כי אם נמצאות אמיתיות טבועות ברוח האדם, ברוח אלקים מצד שורש נפשו. (שם לב ח)
חכמה - למעלה מהדעת, ומבחינה בהנהגה בין טוב לרע. דעת - משיגים על ידי החושים והבחנה, מדע - כלל המדע שהתקבץ לשטה כללית, כגון חכמת הרפואה. תבונה - יודעת להוציא פרטים מכלל המדע. (דניאל א ד)
שם חכמה יצוין בכח דבר וענין שיש בו שני דרכים נמצאים במציאות קיימת הפוכים זה מזה, הדרך האחד יתואר בשם חכמה, ודרך ההפוך יתואר בשם סכלות, וגדר החכמה שתלמד על כל המעשים ומנהגים שיפול עליהם שם "טוב ורע" בכל המדות והדרכים שיש בכל אחד מהם שני דרכים הפוכים זה מזה, כמו ענוה הפוכו גאוה... שההנהגה על פי דרך אחד היא חכמה והפוכו הוא סכלות... והחכמה היא לקוחה מאחרים ונאספת אל הנפש מבחוץ, כי אין בכח האדם לחקוק לו חוקי חכמה מדעתו ושכלו, שאי אפשר לשום נברא לברר במופת איזה משני הדרכים הוא חכמה ואיזה הוא סכלות, כי לפעמים הגאוה היא חכמה והענוה היא סכלות, כמו נגד רשעים וזדים וכדומה, ואי אפשר לברר זה במופת כמו שיש לשאר הענינים התחלה ומושכל ראשון שעליה יבנו יסודותיה, כמו ההנדסה תבנה יסודותיה על החוש ומושכלות הראשונות...
אבל כל ענין המכונה בכתבי הקודש בשם חכמה הוא ענין אלקי שחקק ויסד אדון הכל ית' וצוה לבני אדם שיתנהגו וילכו בדרך זה וישמרו רגלם מלכת בדרך ההפוך. וחוקי החכמה מקובלים מה' לבדו... ואין קץ לפרטי החכמה ופרטי פרטיה המתפשטים בכל הדברים הדרכים והמעשים. ולכן דרכי החכמה אין נודעים באמת ברור במופתי השכל על ידי החושים והמושכלות רק על ידי הקבלה, או שילמדנה בספר תורת ה' או יקבלנה מפי חכמים...
יסוד בנין העולם נברא יש מאין, שזה מיוחס אל החכמה, כתרגום "בראשית ברא", בחוכמתא, כי כל המתואר בשם חכמה צריך שיהיו בו שני דרכים הפוכים זה מזה נמצאים במציאות, וכן בעת הוציא השי"ת חומרי העולם יש מאין בכחו הא"ס ובב"ת היה במחשבת הבורא כביכול כמה אפשריות להמציא העולם, ובחר להמציא בדרך זה על פי חכמתו העליונה... ועל זה אמר כונן שמים בתבונה, גמר הבנין יש מיש מיוחס אל התבונה שאין בה שני דרכים...
חכמה ויראה: אם אין חכמה אין יראה, כי אי אפשר שיבין האדם רוממות ה' וגדולתו להתיירא מפניו באמת רק על ידי החכמה שהיא תלמדהו ללכת בדרך ה', ועל ידה יבין גדולתו של יוצר בראשית וחכמתו העליונה... ואם אין יודע חוקי החכמה, אף שיש בלבו יראה לא תועיל לבדה מאומה, כי יחקוק לעצמו חוקים כפי ציורי התאוה המושלים בנפשו, והם בהפך מחוקי החכמה האמתייים...
חכמה בינה דעת: סדר ומדרגות הידיעה היא חכמה בינה דעת, הראשונה היא החכמה הנתונה מאלקים לבדו, שהוא הודיע חוקי החכמה בתורתו וילמדה לבני אדם, ואחריה היא הבינה, שאחר שקבל חוקי החכמה, אז בעל הבינה יבין דבר מתוך דבר ומושכל ממושכל, ואז אחרי הבינה יבא לכלל דעת, שגדר הדעת שידע הדבר בידיעה ברורה, כמו שיודע את המוחשים והמושכלות הראשונות, ובהגיעו למדרגה הזאת יופיע עליו אור אלקי על שכלו. (הכרמל, וראה שם עוד)
ובלב כל חכם לב נתתי חכמה - בברכות ל"ה אמרו שאין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה מהאי קרא... והכונה בזה, דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות, א', שכל וחריצות, ב' לימודיות ומדעים מה שהעלו אחרים כבר... והוא מאמר חז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, והוא הוא משמעות המקרא יהיב חכמתא, היינו מדעים וסייעתא דשמיא למיגמר, כדאיתא במגילה ד"ה דלאוקמי גירסא סייעתא דשמיא, ולמי הוא מסייע ויהיב מדעים, לחכימין, פירוש למי שהוא בר שכל וידע היאך לשמור את ידיעותיו שלא ילכו למקום שאינו ראוי... אבל עדיין קשה לשון "כל חכם לב", והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח, אלא חכם לב יש עוד שני משמעויות, חדא חכמת יראת ה' שהיא ראשית חכמה ומשכנה בלב, שנית בכח הבטחון שיחכם במלאכה זו אף על גב שלא למדה ולא אימן ידיו לה מעולם... (שמות לא ו)
...אך באמת הביאור הפשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה... ולכן אף על פי שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן, ולזה הסכימו בעלי ההגיון...
אמור מעתה דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן, לכן אפשר להן על פי כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן... ורק לענין זה מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים... (דברים יא יט)
בענין דור המבול וההפלגה, ההפרש ביניהם שדור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי, כמ"ש "ימותו ולא בחכמה", ודור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי, ולא החזיקו באמונה מחמת החכמה, והיה החטא בשכל ונפש, דכתיב "הן עם אחד" וכו' שהיה להם כח האחדות ולשון הקודש. ובאמת כל החכמה תלויה ביראת ה'... ועל ב' אלו נשאר בבני ישראל ב' אותות, אות המילה שחתם בבשרנו, שלא להיות נמשך אחר הגוף לגמרי, ואות תפילין ושבת קדש להתקשר ולבטל אליו ית' כל החכמה והשכל. (נח תרמ"ה)
במדרש קץ שם לחושך... ולכן מסיים הפסוק רבות עשית וכו', הוא החכמה שבטבע, דכתיב "מה רבו מעשיך ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" הוא דרך התורה הפנימיות המיוחד לבני ישראל בלבד. והוא בכח תורה ומצות, דאיתא חכמה במלואה עולה תרי"ג, ועל זה אומרים אשר יצר את האדם בחכמה ברמ"ח ושס"ה, ואיתא בזוהר הקדש תולדות כמו שהאדם מתחלק לתרי"ג כן העולם, ולכן כתיב כולם בחכמה עשית... (מקץ תרנ"ב)
כתב המהר"ל כי יון רצו להעביר בני ישראל על פי החכמה להמשיכן לחכמה חיצונית... וזה היה הישועה בחנוכה, כי יונים רצו להטעות בני ישראל בחכמה, ועל זה נתברר הדעת שבשורש נפשות בני ישראל למשוך אחר האמת וזה יתרון הדעת על החכמה, והבן כל זה מאד... (לחנוכה תרל"ה)
ופירוש למען תהיה תורת ה' בפיך, וכי יש תורה שאינו מה', אבל הענין הוא, דכל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל בתורה, רק שנתלבש בדרך הטבע, ויש כמה מיני חכמות, וקיום כל דבר בחכמה, כמ"ש "בחכמה יסד ארץ", רק שמתלבש בחכמת הטבע, אבל בני ישראל כשיצאו ממצרים נעשו בני חורין מן הטבע, ושיזכו לתורת ה' ממש בלי התלבשות בטבע... (בא תרנ"ד)
בענין קביעות הימים למשתה, נראה כי בימים הללו יש תיקון לבחינת הגופים... ונראה שהן ב' מיני חכמות, חכמה שבראש בחינת הנשמה, והוא בחינת הריח, כדאיתא איזהו דבר שהנשמה נהנית ולא הגוף, זה הריח, והוא בבחינת הקול והדיבור בתורה ובתפלה, שהוא המשכת כח הנשמה. ויש חכמה הבאה על ידי תיקון הגוף, והיין מפקח הגוף, כדאיתא בפסוק "ותירוש ינובב בתולות" והוא בכל השתיקה, כי תיקון הגוף על ידי הצמצום לעצור במילין, שלא להגביר כח הגוף על הנשמה, ואז זוכה לחכמה ונעשה כלי אל הנשמה... (לפורים תרמ"ח)
במדרש עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה וכו'... דבעת קבלת התורה היו ראויין כל בני ישראל להיות נביאי ה', וכן אור התורה מתגלה תמיד... רק שאין יכולין לשמוע. ובמשכן ובית המקדש היה לישראל דעת והתקשרות לקבל הדברים, שעל ידי מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם... וזה הדעת שכתיב "ונועדתי שמה" וגו', דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין, כי חכמה היא בהתגלות, כמו שהיה מקודם החטא בפרהסיא, ודעת הוא החכמה הצפונה, ועל זה כתיב "מה רב טובך" וגו'. וזה שאמר "ויקרא" וכו' וז"ש במדרש תלמיד חכם שאין בו דעת וכו', כי בעולם הזה צריכין לשמור החכמה בדרך הסתר כנ"ל. (ויקרא תרמ"ו)
במדרש חכמות בנתה ביתה... והבורא נתן חכמה לאדם להבין כח מלכותו ית', וצריך האדם להשתוקק לזה שרוצה לקבל חכמה כדי לידע האיך לבטל את עצמו לפניו ית', וז"ש "הן יראת ה' היא חכמה", ומי שתיקן כל קומתו ואחר כך כופף מלא קומתו לפניו ית' הוא עבד נאמן אשר בחר בו השי"ת, וזהו שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. אבל אם נתפעל מדי על ידי השגת איזה חכמה, אז נאמר עליו חסר לב אמרה לו, ודבר זה נהוג בכל פרט גם כן, כי תכלית המצות לזכות אחר כך לקבל איזה הארה... (שמיני תר"מ)
בפסוק תשמרו ללכת בהם... וכן מצינו במשנה שמעשיו מרובים מחכמתו, ותמהו איך יכולין לעשות יותר מהחכמה, אכן האמת ה' יתן חכמה, ויש בכל בריאה נקודה מחכמה, דכתיב כולם בחכמה עשית, ואותה הנקודה צריכין להמשיכה ולהרחיבה שתתפשט בהרבה מעשים להמשיך הכל אחר זאת הנקודה, ואז יש ברכה על זו החכמה וניתוסף לו חכמה בכל עת, נמצא על ידי שינוי מעשה ניתוסף החכמה, ואחר כך צריכין לתקן המעשים כפי חכמה זו, ואחר כך יש עוד חכמה, וזהו "ללכת בהם". (אחרי תרמ"ד)
במדרש מה כתיב למעלה אוב או ידעוני וכו'... כי כל אלה הידיעות הטומאה ומכשפים הכל היה מפסולת שנעשה מעץ הדעת טוב ורע, כדאיתא בזהר ותיקונים, ולכן ניטל מעולם הזה החכמה הקדומה שהיה בימי אדם ונח... ולכן בני ישראל כפי מה שמתרחקין מאלה הידיעות זוכין שיתגלה להם החכמה הקדושה... וכמו שהוא בפרט כל אדם כך הוא בכלל, שמנובלות חכמה יש סיגים, והיא חכמת הטבע שמשם יש הכישוף וטומאות אוב וידעוני... ולכן יש בהם גדר ערוה, שלא יתפשטו מהקדושה אל חכמות חיצוניות כנ"ל, ולכן זוכין אל הקדושה... כי באמת כך היא המדה שמן חכמות הטבע וחיצוניות יכולין לבוא לפנימיות, כמו שהיה באברהם אע"ה ראשון לגרים, ועליו נאמר מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח, וכמו כן לעומת זה יכולין לירד על ידי החכמה להתערב בחכמות חיצוניות ליפול חס ושלום לבאר שחת, והכל מבחינת תערובת עץ הדעת טוב ורע... (אמור תרנ"א)
בפסוק ארץ יראה ושקטה, איתא במדרש תחלה יראה ואחר כך שקטה... והענין הוא על פי המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שצריך האדם להקדים היראה פן יבוא לחטא על ידי החכמה... ולכן זה הוא הכנה קודם קבלת התורה משמים השמעת דין יראה הארץ שלא יבואו על ידי החכמה לחטא, ולכן שקטה ונתקיים החכמה... אך הפירוש הוא דודאי תכלית האדם להיות ירא ה' והאלקים עשה שיראו מלפניו, אכן התורה מלמדת לאדם שערים הפנימיים שיש ביראת ה', וכל הלימוד וחכמה להתחכם ביראת ה', כי יש הרבה מדריגות ביראת ה', והמקדים יראת חטאו לחכמתו חכמתו מלמדתו להיות ירא ה', כי החכמה היא כוללת הכל, וכל אדם מתחכם במה שעוסק בו והירא מתחכם ביראתו, וזהו העיקר. (שבועות תרנ"ב)
איש כי יפליא וכו'... אך מעשה עולם הזה מרחקים ומסתירין כח הפנימיות, ועל ידי החכמה שהוא הביטול אליו ית' על ידי שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית' נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' ית' ולרצונו, ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעל ידי זה סר מרע בטבע, שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא על ידי שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו, ודעת הוא המשכת החכמה ובינה לכל מעשה ומדה בפרט, כמ"ש "כל דרכיך דעהו"... (נשא תרל"א)
במדרש אח נפשע מקרית עוז וכו'...כי החכמה מצד עצמה אינה מעלת האדם, שהרי נגזר על הטפה אם יהיה חכם או טיפש, אבל צדיק ורשע לא נגזר, ולכן עיקר שבח החכם כשהחכמה מביאתו לעסוק תמיד בתורת ה' להוסיף לעצמו ולאחרים, ועל זה אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ואיך יתכן להיות מרובה, רק כשמוסיף בכל עת ולומד מאחרים היודעין יותר ממנו, וגם מלמד לאחרים, נמצא מעשיו מרובין ואז מרבין שלום... (קרח תרס"ד)
במדרש אמרתי אחכמה וכו', שלא היה יכול לעמוד על פרשת פרה. דהנה עיקר תכלית החכמה לבוא ליראת ה', כמ"ש "הן יראת ה' היא חכמה", כי החכם באמת רואה ומבין השגחת הבורא ית' והנהגתו את העולם, וחלה עליו יראת ה'. כמ"ש במדרש "ויתן אלקים חכמה לשלמה וגו' כחול", כמו שהחול גדר לים כן החכמה גדורה לשלמה שמנעתו מן החטא. אם כן על ידי החכמה באין אל הביטול אליו ית"ש, וזה הביטול הוא שורש הטהרה, כמ"ש "מי יתן טהור מטמא לא אחד". ועם כל זה מכח חכמת הטבע והאנושי אי אפשר לבוא לאחדות האמת שהוא מוטבע בטבע, ולכן על ידי חכמת שלמה עדיין ביטול זה אינו בא לאחדות רק על ידי חכמת אלקים בכח התורה... (חקת תרנ"ט)
בפסוק צרור את המדינים וכו' גדול המחטיאו מן ההורגו וכו'. פירוש כי הרשעים הללו באין על בני ישראל בחכמה... לכן נמצא במדין בחינת התנגדות נגד משה רבינו ע"ה שהוא הדעת וראש לכל בני ישראל, כזבי בת נשיא מדין אחותם, רמז על החכמה, כמ"ש אמור לחכמה אחותי את, אך היא חכמה להרע, וזהו כזבי הוא כזב י' חכמה בשקר, וכמו שהחכמה למעלה מהשגתינו ועל ידי התשוקה יכולין להתדבק בחכמה... כן על ידי השנאה לחכמת השקר יכולין לדחותה, ולכן נתוסף לפינחס יו"ד שבקדושה על ידי שביטל חכמת השקר כנ"ל. (פנחס תרל"ט)
בפסוק ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם וכו', פירוש עיקר כחן של ישראל בתורה ומצות, ומזה זוכין להחכמה האמיתית, "רק עם חכם", רק לשון מיעוט על ידי שאין סומכין על חכמתם, ויראת חטאם קודם לחכמתן, ומעשיהם מרובין מחכמתן, ומחמת זה זוכין לחכמה האמיתית, וזה עיקר החילוק שבין חכמי האומות, אפילו חסידי אומות העולם כפי החכמה שלהם עושין לפעמים דברים טובים, אבל בני ישראל אדרבא המעשים והמצות הם נותנין להם החכמה והדעת... (ואתחנן תרנ"ג)
אשרי העם יודעי תרועה, דאיתא תקיעת שופר חכמה, דכתיב "החכמה תחיה בעליה", תחיה הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה, דכתיב ימותו ולא בחכמה, ועל ידי החכמה יכולין להחיות את עצמם, בעליה הוא השליט על החכמה, כמו דאיתא "איזהו חכם הלומד מכל אדם", שמכל נפש יכולין ללמוד חכמה, כמו כן בעולם שנה נפש, ובכל זמן ובכל מקום יש ללמוד חכמה, כי כולם בחכמה עשית כתיב, וכל מה שברא הקב"ה למילף מיניה חכמתא, ואפילו מדת הדין היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו, וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין... (ראש השנה תרנ"ח)
איתא תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, עיקר החכמה הוא הביטול אל השורש, כח מה, ולכן קול שופר אינו בחיתוך דיבור רק הזכרת הקול, ועל זה כתיב פיה פתחה בחכמה... כי חטא הראשון היה בעץ הדעת, ולכן החכם ירא מתערובות טוב ורע בדעת, ומבטל הדעת שלו ומשים עצמו כבהמה, וצועק רק בקול... (שם תר"ס)
ובחם כתיב וירא ויגד, שפגם בראיית עיניו והגדת פיו, ושם ויפת עשו להיפוך וקיימו (משלי י"ב) "וכוסה קלון ערום", ועל כן יפת שהיה מסייע בדבר זכה לחכמת יוון, שהחכמה מתייחסת לעינים, וכענין שחכמי העדה נקראים עיני העדה, וזכו נמי שלשונו של יפת יהיה נאמר באהלי שם. אך היונים השתמשו במתנה זו לרוע, והרעו לישראל... (חנוכה תרע"ח ליל ב)
...והנה כבר אמרנו ההפרש בין הרואה בנבואה להרואה את הנולד בחכמתו, שהרואה בחכמתו רואה את סוף הדבר שנולד אחרית כל המעשים, ולא את כל פרטי הסיבות והגלגולים שבינתים, אבל הרואה בעין הנבואה הוא רואה את תהלוכות הסיבות והגלגולים עד הגיעה עינו לראות אחרית דבר, וכמו הצופה בעין גשמית למרחוק מיל, שהוא רואה עם הרוחק גם כל הדברים שנמצאים בינתיים... (מקץ תרע"ח)
ביאור הדברים, דהנה דשלש מתנות טובות אלו בישראל הן ירושה מג' אבות, אברהם היה מופלג בחכמה, ובמדרש שהיו כליותיו כשני רבנים, והיו נובעות חכמה, והוא קו ימין... ובאשר הורישו מדתם לישראל, על כן בכח ישראל לעמוד בכל אלו, ולא ימשכו אותם המתנות האלו לחיצוניות, והיינו כי חכמה מושכת לכבוד, כמו שכתוב (משלי ג') "כבוד חכמים ינחלו"... אך האבות באשר היתה מדתם בטהרה, אברהם נטל קו ימין בטהרה וכו', על כן אינו נמשך מירושתם לחיצוניות, וזהו שאמר, אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכח התורה, ואז יש לישראל אחיזה בשרשם שהוא האבות. (מטות תרע"ד)
וענין מלאכים ממש והשליחות... ואיתא בתנחומא (תולדות ח') שצדו (עשו) בפיו, שא"ל שבא מבית התלמוד, לא כך הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך היתרו, דמזה נראה שהיה בו חכמה יתירה, דהגם שהיה כל היום בשדה ושקוע בתאוותיו, ולא עסק כלל בתורה ידע לכוין ההלכה בטעמיה ובפרטיה כאלו עסק בה כל היום... וזה חכמה יתירה בדברי תורה שלא מצינו ביעקב שהיה יושב אהלים, ואיתא בב"ר אהלו של שם ושל עבר, שהוצרך ללמוד ולקבל מהם ולא מעצמו כאברהם אבינו ע"ה... אבל כ"ד מצינו באומות העולם חכמה, כמ"ש בהרואה (נ"ח) שמברכין על חכמי אומות העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם, כמו על חכמי ישראל רק שחכמי ישראל אומר שחלק ליריאיו, לפי שהם יראיו ויראת ה' היא אוצרו של החכמה... כי בלא יראת שמים אפשר שהחכמה תתעהו עוד עד שיהיה לו סם המות... כי בחכמי ישראל היא תורה, דהיינו שהוא מורה לו הדרך ילך, ואז נקרא חלק מחכמתו ית', שהוא דברי אלקים חיים ומסטורין שלו, מה שאינו כן חכמת העכו"ם אינו תורה שאינו מורה ללבו כלום וכחכמתו של בלעם... וחכמה דעשו היא מפסולת הגבורה דיצחק, דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא, והתורה נובלות חכמה העליונה כמ"ש (בב"ר י"ז), וזהו הנבזבזא דיהבו חלקם (שרי אדום וישמעאל לישראל במתן תורה כבזהר בלק). ומשעיר היה זריחה גמורה דכשבא החכמה לישראל נעשה תורה שהיא אור, ועל כן ר"מ יצא מנירון קיסר שהוא מעשו... והוא יסוד תורה שבעל פה, דסתם משנה ר"מ, ומשניות הוא כולל התורה שבעל פה, והיא חכמת חכמי ישראל, כי אצלו נעשה החכמה תורה... (וישלח א וראה שם עוד)
ובגמרא קודם לזה איתא... ואז הזמן לזכות לכל ג' המתנות, חכמה גבורה ועושר מידו של הקב"ה ומכח התורה, והם כנגד ג' דברים חיי בני ומזוני דתליין במזלא שהוא עתיקא כמו שזכרנו, חיי היינו חכמה, וכמש"נ "החכמה תחיה בעליה"... (וישלח ו)
לדעת חכמה ומוסר וגו', חכמה הוא במחשבה שבמוח, ובינה הוא הרצון וההרגשה שבלב, כידוע ממאמר פתח אליהו, וזהו מה שביד האדם, כש"נ "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" שהוא בלב... ולכך נקרא בינה מה שהאדם מחדש, וחכמה מה שקיבל מאחרים, ודעת חבורם, ר"ל כשהחכמה שבמוח נובעת מן הלב והוא מדרגת משה רע"ה, וזהו רוח הקדש, וכאשר אין נובע מן הלב כלל אז הוא כקוף המתדמה לאדם, והוא דמיון המתדמה לחכמה האמיתית, וזהו בלעם... שפרץ גדר עריות על ידי חכמתו, והוא שטות באמת כמשז"ל פ"ק דסוטה, אבל חכמה הוא כאשר דבוקה למוסר, ר"ל המייסרת לאדם ומגדרתו, ובכל מקום מוסר ר"ל הגדרה לאדם מפרצה בתאוות ושרירות לבו, זהו "לדעת חכמה ומוסר", שידע מהו חכמה ומוסר... (שמות לקוטים)
והנה אות י' שמרמז על חכמה היינו על חכמת תורה שבכתב, שמתחיל באות ב' בראשית כנ"ל, ומזה נסתעף יראה, כמו שנאמר מימינו אש דת למו, כי עצם החכמה שהוא חכמת תורה שבכתב כי נובלות חכמה של מעלה תורה, הוא בא מימינו של הקב"ה... ובחינת אות ה' אהבה דמיניה עאל רחימא דקוב"ה הוא בינה המבין דבר מתוך דבר, הוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא מה שהאדם מביא החכמה בלבו להמציא הבינה בלב מתוך החכמה, וזאת הוא עיקר תורה שבעל פה ששרשה מבינת הלב... וכן בימי יוסי בן יועזר דבציר לבא (תמורה ט"ז), והיינו כי הדברי חכמה שממציא על ידי הלב זהו עיקר תורה, וכמו שאמר הרבי מאיזביצא זצ"ל על כל מקום שנזכר בגמרא אליבא דפלוני, היינו לפי ערך הלב שלו, כי החכמה שאין יוצא מהלב אין נקרא חכמה... (נשא ה, וראה שם עוד)
בספר יצירה... וכוליא שמאלית בנפש, דכליות יועצות והשמאלית יועצתו לרעה, כמ"ש (ברכות ס"א) והיינו בלא טעם ושכל, דחכמה מוחא היינו מה שמשיג על פי השכל, דכך צריך להיות, ובינה לבא הוא כשכבר יש לו הרגש בלב, ושכן צריך ויפה, וכליות יועצות הוא בלא שום טעם, וכן כתיב "הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני", שבכליות הוא סתום למעלה משכל האדם... ובחודש זה יש ביכולת לתקן אף כוליא שמאלית בנפש שיהיה מייעצתו לטובה גם כן למעלה מתפיסת בני אדם... (ר"ח מנחם אב ג)
והנה רוב העולם מוזרים המה מחכמה הלזו... ידעתי כי חכמה בלי מוסר כמאכל טפל בלי מלח, ומצאתי תנא דמסייע לי, הגאון יעב"ץ ז"ל אמר החכם אין לך דבר שמחדד השכל כמוסר והחכמה, וכי המוסר שומר השכל מטעות המדומה וכו', ואמר עוד, דע בני כי לא תשלם לאדם החכמה אם אין לו מוסר וכו', ואף שלמה המלך סמך מוסר לחכמה, מפני שאין חכמה בלי מוסר... ומי שהוא חכם בהכרח לומד מוסר, כי בלי מוסר אינו חכם... (חלק א כז)
ודע אחי כי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאין הרהור מצוי אלא בלב פנוי מן החכמה, ולכן ירחיב דעתו בחכמה וינצל מזה, כמו שנאמר "דדיה ירווך בכל עת" (סוף הלכות אסורי ביאה), פירוש כי מי שאינו עוסק בחכמה לא יצויר אצלו ערב, כי אם כמשגל וכדומה, מה שאינו כן העוסק בחכמה, כי נעימות החכמה למעלה ראש, כי הערב כמשגל, לאחר המעשה זה פונה עורף לכאן וזה לכאן, כי אינו ערב רק לשעתו, מה שאינו כן נעימות החכמה... (שם סימן כט)
ולא כמדת עולם הזה מדת החכמה, מדת עולם הזה כלי ריקם מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, פירוש כי ההעדר כרוך בעקב המציאות, כי המציאות תבא אחר החסרון, ואחר המילוי תיכף כרוך החסרון, אחר השובע מוכן הרעבון... מה שאינו כן בחכמה, כלי מלא חכמה מחזיק ומשתוקק הרבה להשיג עוד חכמה, וכלי ריקן מחכמה אינו מחזיק כלל, כי אינו משתוקק לחכמה... זה יסודו ההעדר, והחכמה יסודה מציאות.
וזה אות על נצחיות החכמה, ומה שמשתוקק עוד חכמה, הוא מפני זה, כי החכמה אין לה סוף כמשפט הנצחי... כי קנית החכמה באמת הוא רק כשציורי החכמה חרותים על לבו, וכשציורי החסרון, הוא עולם הזה חרותים על לבו, בלתי אפשר שיצוירו בו ציורי החכמה, כי הם שני הפכים, זה בנוי על מציאות וזה על חסרון. ולכן כשירצה האדם ללמוד חכמה, צריך מקודם למחוק ציורי העולם הזה, ואחר כך יהיה מקום ללמודי חכמה, ואז דוקא אפשר שיצטיירו בו ציורי חכמה, ועל זה אמרה המשנה, הלומד זקן וכו'... דיו כתובה על ניר מחוק, רמזה לנו המשנה כי מקודם צריך למחוק ציורי עולם הזה, ואז אולי יצטיירו בו ציורי החכמה, ועם כל זה רק כדיו כתובה על ניר מחוק... (שם א לא)
והנה אמרנו לעיל כי לא הרופא יחיה את החולה המרגיש, ולא ימית את שאינו מרגיש, אבל חכמת הרפואה היא אשר גזרה לזה החיים וכו', מפני שיודעת את האמת במחלות כאשר היא... וכן בנפש ממש, מי ששומר נפשו, אחרי שמיגע את שכלו לעסוק בחכמה להיטיב ולהשכיל ועומד על משמרתו תמיד לבל יעיף עיניו ממנה, תגזור החכמה כי הוא חי גמור.
וזה שנאמר "והחכמה תחיה בעליה", רוצה לומר, כיון שלומד החכמה ועוסק בה, והיא שלו, ולכן נעשה בעל החכמה, אותו תחיה חיות גמור, וכן מבקשיה המשתדלים לחפש ולדרוש אותה ורצים אחריה... אבל מי שאינו שומר את נפשו והולך אחר שרירות רצונו כסוס ואין לו תשוקה להתחכם, עליו תגזור החכמה כי מת הוא, ואם הוא לא ירגיש... (שם א מ)
...אבל הענין כי החכמה לא תנוח בלב רע, ועל כן לא פעלה חכמתו הרבה על לבו הרע (של בלעם)... על כן חכמה נפלאה על האדם להתלמד להחליש רצונו, וחכם גדול יקרא בזה.
היוצא מזה כי לבא להצלחה עליונה צריך לג' דברים, א', להתלמד להשכיל על דבר ביגיעה, ב', הרגל המדות לטוב... כי קנין מדות טובות נצרך לקניית החכמה, כי דבר זה מפורסם בין הפילוסופים, אמנם חלק ג' היה חסר להם, ההשבה אל הלב, לעשות שותפות בין הלב והשכל... (שם א קכח)
...בלעם הרשע בגסות רוחו לא היה חושב בשפלות האדם, ונשאר בטבע כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונמצא כי הגסות היא שלו, והחכמה שלו נשארה מעל ולא לו... מה שאינו כן מי שקנה ענוה, אז יכול לבא לחכמת היראה בקנין שלו, כי המדות המגונות לא ישללו ממנו ידיעתו ויראתו, וכל עוד שתגדל חכמתו תגדל יראתו, כי הוא מבין יותר כי היא השפעה מאתו יתברך, נמצא כי תיכף כשנכנס בענוה קנה חכמה כי נעשית שלו... (שם א קסז)
אנחנו נחשוב תמיד כי יראה וחכמה שני דברים המה, ומי שהוא ירא ה' גדול הוא צדיק גדול, אך לא תואר חכם יהלמנו... מאשר נשכח מאתנו כי יראה היא חכמה... והנה מצינו שיוסף פתר חלום פרעה, ופרעה השתומם עליו ואמר "איש אשר רוח אלקים בו", איש אלוקי אשר תואר צדיק וכדומה יהלמנו ולא תואר חכם, ותיכף אמר לו "אין נבון וחכם כמוך"... (חלק ב לט)
...והנה אמר כי גולם הוא האיש אשר אמנם למד חכמות אבל לא גמר איך ליישב החכמות על אופניהם. כי גדר החכמה חקירת האמת בין שני קצוות. למשל ענין אשר יש בו פנים לכאן ולכאן, והחכמה תחלק צדדי הענין לכה ולכה, והשכל יכריע לאיזה צד נוטה האמת... (שם ב רעא)
והראינו עוד כי אהבת החכמה תעיד על השכלת האדם, מי שמשכיל יותר יאהב החכמה יותר, והבחינה לזה, מי שמרבה עמל יותר, מן הסתם יש לו השכל יותר, כמו שהעגלה המלאה משא יותר, צריכה יותר סוסים למשוך בה... (שם ב רפא)
והנה מצינו עוד אמרו רז"ל (נדרים נ"ה), ממדבר מתנה - אם אדם משים עצמו הפקר כמדבר וכו' התורה ניתנת לו במתנה, הרי כדברינו, שהעיקר חביבות החכמה להפקיר עצמו עליה, ואז נותנין לו החכמה במתנה שכר עמלו ומסירות נפשו עליה... (שם ב שי)
...והנה יש לדעת כי גם הענינים הרוחניים, כמו דבר שכל וחכמה יש להם גוף ונשמה, חומר וצורה, החומר של דבר חכמה הוא ידיעת החכמה המתבטאת במלים ואותיות של דבור, כתב ומחשבה, צורת החכמה ונשמתה היא פנימיות ידיעה זו המתפשטת בלב, מצטיירת בו ומורגשת בנפשו של אדם.
צורת החכמה היא עיקרה ותוכנה האמיתי, בידיעת החומר של החכמה בלבד לא יקרא האדם חכם, כי רק האוזן קלטה אותה אבל לא נכנסה בלבו ולא חדרה לנשמתו... ואפילו בידיעה פשוטה יש להבחין בין זה שיודע רק את חומר הידיעה לזה שמבחין צורתה...
החומר של החכמה אין לו שינוי ותמורה ולעולם הוא נמצא אצל האדם באופן אחד... אבל צורת החכמה משתנית מזמן לזמן... הפרש רב הוא בין מה שהרגיש בידיעת חכמה זו עצמה כשהוא במצב רוחני נמוך, למה שמרגיש כשהוא במצב רוחני יותר נעלה, כי אם יגדל האדם ויתעלה מקבלות כל ידיעותיו צורה חדשה...
עוד למדים אנו מדברי חז"ל כמה גדלה ידיעתם בערך צורת החכמה מה היא, עד ששערו ומדדו את מדרגות החכמה של דורות הראשונים לעומת האחרונים על פי מדת כחם לקבל צורת החכמה. מצינו בעירובין נ"ג, אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל... גם הבינו איך לצייר מושגים רוחניים על פי ציורי מושגים גשמיים, מפני שהם ידעו בחכמתם העמוקה כי לעומת המושגים הרוחניים ישנם מושגים גשמיים מקבילים... (חלק א חומר וצורה, וראה עוד אדם-ידיעה)
רואים אנו מזה כחה של חכמה, כי חכמה בשלמות מדתה היא לבדה גם בלי יראת שמים, כי פרעה גם רשע היה, אבל במדת חכמתו היה שלם, והיא אשר בקעה כל אשר נגדה. חכמה בשלמותה חותכת ושוברת מדות.
הרמח"ל ז"ל בספרו עץ חיים כותב, אם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב האדם וכו', לא יהיה היצר קרוב אליהם ושולט עליהם כמו שאינו שולט במלאכים. עד כדי כך הוא כחה של חכמה, סוד גדול כזה נמצא בחכמה, כי על חודה אין כלל שליטת היצר. (דעת תורה ויחי עמוד רצא)
...הנה פניו של רבי יהודה ממש רוו מתענוגי החכמה, כמה שובע שמחות את פני חכמה, הלא אין שמחה כהתרת הספקות, כמה חיות תמצא בחכמה, בחכמה האדם חי ומרגיש בתכלית כל רגש ואף דק מן הדק, וכל אלה הנה זה עוד בהתחלה, ומה גם להבא לגמרי של חכמה, הלא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים... (דעת תורה שמות עמוד שו)
והענין כי יש חכמה של פנים, ויש חכמה של חיצון. ואין כוונתנו כפי המורגל לאמור פנימיות וחיצוניות של איזה דבר, אלא כלומר חכמה שכולה היא מציאות של פנים ולא של חיצון... אבל אם החכמה של חיצון, ותהא הכי גדולה, על כן לא מעולם הבא חלקו... (שם עמוד שיד)
אל תרשע הרבה... עוד מצינו בחז"ל (במ"ר י"ט ג') כתיב "ויתן א' חכמה לשלמה וגו' כחול אשר על שפת הים" (מ"א ה' ט'), ומהו הדמיון של חכמה שהיא ענין רוחניות לחול שהוא דבר גשמי? א"ר לוי מה חול גדר לים כך היתה חכמה גדורה לשלמה... וביאור המאמר, הנה במדרש (ב"ר מ"ו ב) אמרו בביאור השם ש-די, אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די, שאילולי שאמרתי להם די, עד עכשיו היו נמתחים והולכים. הנה כי לולי השם ש-די היתה הבריאה לאין סוף, והיו נבראים עולמות עד אין קץ, והרי "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג') נמצא שמטעם החכמה אין כל מעצור, במציאות החכמה אין מעצור לה, בחכמה הנה זה כח שאין עכוב לו, ובמדה של כח זה היתה הבריאה לאין קץ, למרות שמטעם החשבון לא טוב היות כן... אלא שיש מדה אחרת, השם הקדוש ש-די שאמר לעולמו די, ופירושה של מדה זו היא, שהיא מבקשת ומפקחת ומנהלת חשבון מה למתוח ומה לעצור... כמו כן צריך להיות אצל האדם מדה זו המעמדת את כל הענינים על מכונן, ובאופן זה ודאי לא יתרחש כבר שום "קלקול שורה"... (שם ויקרא עמוד יב)
האומנם כי גם בני העולם כבר רואים וטוענים כי ה"השכלה" אבדה כל מהותה. כי "ההשכלה" אינה מוציאה אדם שלם. ועל כולם מוכחת זאת המלחמה העולמית עם כל מעשיה הנשחתות והנוראות, אשר כל אלה אמנם הם פועל יוצר מהדיפלומטים וראשי אנשים חכמים. הנה רואים אנו ברור חכמה מהי, העובדות מוכיחות די ברור כי חכמה אינה כלל השלמה, ולא די מה שרואים שחכמה אינה ממין ההשלמה, אלא שעוד יותר יכולים לראות, כי חכמה הנה גם "העדר מציאות", איתה נמשכות כל העדר וחיסרון, כי הרי כל המעשים שזכרנו הלא לא תמצאם אצל אנשים פשוטים... איך משיגים היקף של השחתה "להשמיד ולהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן"? ובשביל מה? בשביל שנאתו הפרטית למרדכי... הנה בשביל מעט הכבוד הזה היה מוכן להשחתה ורצח כזה, אשר לאנשים פשוטים אין להם אף הבית קבול לשטף השחתה כזאת.
רואים ברור, כי חכמה לא רק שאינה ממין ההשלמה, אלא החכמה היא גם מגדלת ההשחתה. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב). כל עצמת הרע גדול בו, המעשים הכי פחותים ומתועבים... (שם עמוד לד)
...ומה יתרון לאדם בחכמתו, אם אין ביכולת הטוב שבאדם לשלוט עליה, והיא פורצת כל הגדרים, מתחברת עם הרע, ועושה את ההיפך ממה שנועדה לו, וכעבור זמן מה, החכם בעצמו אינו מכיר את החכמה שלו. כי החכמה שהרע משתלט עליה נהפכת לקללה.
חכמה פירושה תועלת לו ולכל העולם, התקדמות בהבנת הטוב ותכליתו, עליה נשמתית מדרגה לדרגה, עד הזוהר העליון של האין סוף, ועליה אמר קהלת (ז') "החכמה תחיה בעליה", אימתי, שעה שהאדם מקבל את החכמה כמתנה מאת ה', וידוע שהיא חלק מתכלית הבריאה, ומכוון דרכיו לפי החכמה האלוקית, אבל באותו רגע שהחכם נוטה מדרך זו, והוא משתלט על החכמה ונותנה ביד רצונו, משעבדה לתאוותו, הרי הוא מאבד את חכמתו לדעת, והיא נהפכת לרע, ומקלקלת את החיים...
וכשנעמוד על סבת הדבר, לדעת למה מפריעה השאיפה לעולם הזה את הדרך לרכישת החכמה, העושר והגבורה, ואי אפשר להצליח בניצול מתנות אלה כי אם בדרך הקדושה, נווכח כי זה תלוי במגמה שהציב לו הקב"ה בבריאת עולמו, והיא הקדושה והתפשטות האלוקות, ולכן צריך שהכל ישתלב במלחמת הרע בטוב, ואם זו התכלית, נמצא שכל דבר הסוטה ומפריע להגשמתה אין סופו להתקיים... וברצות ה' ללמד את בני האדם שיווכחו בעצמם על דרכם המסולפת, הוא מוסר את העושר, החכמה והגבורה לידם לתכליתם ולתאוותם, הם מצליחים בראשונה, ובאים לידי כליון ואבדון, ושוב מתחדש האפשרות ללמוד ולעלות על דרך ה'... (חלק א חכמה העולם עמוד סה)
הרבה חכמות יש בעולם, אבל מה היא החכמה היותר רחבה ועמוקה, שלרוב עמקותה מסובכת היא ביותר וקל מאד לטעות בה? הן יראת ה' היא חכמה, לדאבוננו כאן נלמד לדעת מדת סכלותנו, הן לא נדע כלל כי חכמה היא... השי"ת גילה לנו בתורתו כי כולנו מחוייבים בה, וכי היא הכל, "מה ה' אלקיך דורש ממך כי אם ליראה" וגו', הכל כלול בה, אמנם קשה היא מאד מאד מלאכת הבירור, כי הסבוכים בנפשנו הם... הבירור הזה צריך להיות בלבנו דוקא ולא בשכלנו לבד, והכרת הלב הלא כבדה היא מאד. יודע אני וברור בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה לבריאותי, ואף על פי כן אני הולך ומעשן, יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו לא יתאמת אצלו ההיפך, אף אם ברור לשכל בתכלית הבירור... (שם עמוד עח)
...הרי ההשגה מתחלקת לשלש בחינות, חכמה, בינה ודעת. חכמה היא בירור התוכן הכללי הנקבע לפי התכלית, בינה היא התבוננות בפרטים הנצרכים לשם הוצאה לפועל, ודעת היא בחינת החיבור והדביקות, כלומר שההשגה קבועה אצל האדם בבירור ואימות גמור, ומחשבתו דבוקה בה בלי הפסק... (חלק ג עמוד רנד)
למדנו בגמרא (בבא בתרא כ"ה) הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין... וראיתי לרב נחמן מברסלב ז"ל שהקשה, שלכאורה משמע מכאן שאין אפשר לאדם להיות חכם בתורה וגם עשיר, כי הפונה לדרום אינו יכול לפנות גם לצפון... אבל קשה, הרי מצאנו כמה גדולים שהיה להם "תורה וגדולה במקום אחד". ותירץ שזה על ידי ענוה, שאז אין לו מקום.
ביאור דבריהם ז"ל, שאי אפשר שתהא לו חכמה, ושתהא לו עושר גם כן, כי כל זמן שמשיג שהחכמה או העושר שלו, הרי זה בחינת מקום, שהרי בזה עושה רשות לעצמו, ואז אי אפשר לתת לו שתיהן. ולמה, כי כל מה שנותנים לאדם בעולם הזה, בין חכמה בין עושר, הרי זה נסיון עבורו, לראות אם יתגאה בו ויטלנו לעצמו, או ישתמש בו לעבודת ה'. ולא הרי נסיון העושר כהרי נסיון החכמה, ואין נותנים לאדם עבודה כה קשה של שני נסיונות כאחד.
אבל מי שכבר התרומם למעלה מנסיונות אלו ועלה לדרגה של ענוה, שהכל אצלו רק עבדות ולא בעלות כנ"ל, ענו כזה אין לו בחינת "מקום", כי אינו עושה רשות ותחום לעצמו כלל - אצלו יתכן שיהיו לו תורה וגדולה ביחד... (חלק ד עמוד כג)