חליצה

(ראה גם: יבום, יבמה)

 

ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי... ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו... (דברים כה ז)

זהר:

תא חזי, כשהמת הזה נסתלק מן העולם בלא בנים, בת נדיב הזה (המלכות) אינה אוספת אותו האדם אליה, והולך נע ונד בעולם שאינו מוצא מקום, והקב"ה מרחם עליו וציוה לאחיו שיגאל אותו, שישיב ויתתקן בעפר אחר (שיתגלגל). ואם גואל הזה אינו רוצה להחיות את אחיו בעולם הזה צריכים לקשור לו נעל אחד ברגלו, ואשה ההיא תחלוץ אותו ותקבל אותו הנעל אצלה. ולמה נעל, אלא משום שנעל ההוא הוא בשביל המת, (נחשב שהוא של המת), ונותן ברגל אחיו החי, והאשה מקבלת אצלה נעל ההוא, להראות שמת ההוא חוזר בין החיים על ידי מעשה זה...

וצריכים להשליך נעל ההוא על הארץ, להראות שנשקט הגוף של אותו המת, והקב"ה בשעה זו או לאחר זמן ירחם עליו ויקבלו לעולם האחר, עוד הכאת הנעל מיד האשה לארץ באה להראות שאותו המת יבנה מעפר אחר של עולם הזה, ועתה ישוב תחילה לעפר שהיה משם... (חקת יא)

מצוה זו היא לחלוץ, וזהו חליצת רוח מאותו הגוף שצריך לנהוג אתו כאח, וקשר ההוא של אחוה עם אחוה התיר ממנו, ואותו הרוח (של המת שנפרד מאחיו על ידי החליצה) הולך נע ונד עד שמוצא גאולה... ואם לא מצא והשיגה ידו ונגאל, והוא כאורח ההולך ממקום למקום, או כעבד ההולך בשלשלת על צוארו עד שמוצא פדות מאדון שלו על עונותיו (על ידי גלגול). (תצא קג)

תניא אמר רבי יוסי, ועלתה יבימתו השערה אל הזקנים וגו', דבר זה נראה כעזות פנים, אמר רבי יהודה חס ושלום שתהיה חוצפה, אלא להראות הטוב שצריכים לעשות עם המת, והיבם לא רצה, ולפיכך עושה לו בזיון לפני הכל, שכתוב וירקה בפניו להכלימו לפני הכל... רבי אבהו אמר רבי יוחנן כעסה וירקה רוק הנראה לכל שהוא רוק ולא מים, ולא שיתכסה בעפר... (זהר חדש תצא כח, ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

...ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת אבל לא לענין חליצה, והוינן בה אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבנן... והתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה... (שבת קיב א, וראה שם עוד)

איתמר ביאת קטן וחליצת גדול, פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר ביאת קטן עדיפא, וחד אמר חליצת גדול עדיפא... במקום גדול ביאת קטן לאו כלום היא... ואף רב יהודה סבר אין כופין, מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, ואמרי ליה אי צבית ליבם יבם, ואי לא איטלע לה רגליך דימינא, ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא.

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום... (יבמות לט א, וראה שם עוד)

החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו... (שם מ א, וראה שם עוד)

...היתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ חולץ לפסולה... ונחלוץ לתרווייהו, אמר מר זוטרא בר טוביה אמר קרא בית חלוץ הנעל, בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים... (שם מד א, וראה שם עוד)

מצות חליצה בשלשה דיינים ואפילו שלשתן הדיוטות, חלצה במנעל חליצתה כשרה, באנפיליה חליצתה פסולה, בסנדל שיש לו עקב כשר, ושאין לו עקב פסול, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. חלצה בסנדל שאינו שלו או בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, חלצה בגדול שהוא יכול להלוך בו או בקטן שהוא חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה... דיינין למה לי, בשלשה שיודעים להקרות כעין דיינים... רבי יהודה אומר בחמשה... אבל גר דן את חברו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר ונקרא שמו בישראל.

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל... אמר רב אי לאו דחמיתיה לחביבי דחלץ בסנדל דאית ליה שינצין אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא דמיהדק טפי, והאי דידן אף על גב דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתהוי חליצתה מעלייתא. אמר רב יהודה אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב... (שם קב א, וראה שם עוד)

אמר רב כהנא לשמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו מישלף הוא, דכתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע, ואימא זרוזי הוא, דכתיב החלצו מאתכם אנשים, התם נמי שלופי מביתא לקרבא... אלא הא דכתיב ועצמותיך יחליץ, ואמר רבי אלעזר זו מעולה שבברכות, ואמר רבא זרוזי גרמי, אין משמע הכי ומשמע הכי... אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה... (שם קב ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן, נעלו, אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין, תלמוד לומר נעל נעל מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר נעלו, נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאין יכול להלוך בו, ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב... אבוה דשמואל אומר במחופה עור ודברי הכל... (שם קג ב, וראה שם עוד)

חלצה בלילה חליצתה כשרה, ורבי אליעזר פוסל, בשמאל חליצתה פסולה ורבי אלעזר מכשיר... חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה, קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה, רבי עקיבא אומר חליצתה כשרה... חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה, רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין. ומעשה בא באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר... אמר רב יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ...

תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה, אי זו היא חליצה מוטעת, אמר ריש לקיש כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה, אמר ליה רבי יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא... חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד, ואת אמרת חליצתה כשרה, אלא כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז... תנו רבנן חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול, חליצה מעושית (בכפיה) פסולה... הכי קאמר... זימנין כשר וזימנין פסול... ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין... (שם קד א, וראה שם עוד)

מצות חליצה בא הוא ויבמתו לבית דין, והן משיאין לו עצה ההוגנת לו, שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי, והוא אומר לא חפצתי לקחתה, ובלשון הקודש היו אומרים, ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, רוק הנראה לדיינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, עד כאן היו מקרין, וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרין כל הפרשה, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים, רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל... (שם קו ב, וראה שם עוד)

...דאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו, תבע ליבם אין נזקקין לו... (כתובות סד א, וראה שם עוד)

ואלו נאמרין בלשון הקדש, מקרא בכורים וחליצה... חליצה כיצד, וענתה ואמרה, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש, רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה, עד שתאמר בלשון הזה... (סוטה לב א)

ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל כל מקום ששנו חכמים גט פסול, פסול ופוסל, חליצה פסולה, פסולה ופוסלתה מן האחין. במערבא אמרי משמיה דרבי אלעזר שמאל ולילה פסולות ופוסלות, קטן ואנפיליא פסולות ואין פוסלות... (גיטין כד ב)

המלך לא דן ולא דנין אותו... לא חולץ ולא חולצין לאשתו... מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר שום תשים עליך מלך. (סנהדרין יח א)

כל מקום שיש מיאון אין חליצה, וכל מקום שיש חליצה אין מיאון, אמר רב יהודה אמר רב זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים יש מיאון במקום חליצה. (חולין כו ב)

תלמוד ירושלמי:

אלו הן שטרי חליצה, תמן אמרי דקרבת קודמינא ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא ורקת קודמינא רוקא דמתחזי על ארעא, ואמרית ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. (מועד קטן יב ב)

...היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהא לה שלשה חדשים, ותחלוץ מיד מה נפשך, אם בן קיימא הוא לא נגע בה חליצה, אם אינו בן קיימא הוא הרי חליצתה בידה, רבי זעירא רבי חייה בשם רבי בון בשם רבי יוחנן שלא תהא צריכה כרוז לכהונה... תני רבי הושעיה מאן יבמי, את שאומרין לו יבם אומרים לו חלוץ, את שאין אומרין לו יבם אין אומרים לו חלוץ... (יבמות כב ב, וראה שם עוד)

החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה... מפני שחלץ לה, הא לא חלץ לה ומתה מותר באמה... זיקה היתה לו בה, כיון שמתה בטלה לו זיקתה... (שם כו א, וראה שם עוד)

כתיב זקנים ואת אמרת הדיוטות, מצוה בזקנים, מניין אפילו הדיוטות, תלמוד לומר חלוץ הנעל מכל מקום. אית תניי תני חליצה בגרים פסולה... אית תניי תני חליצה בשנים פסולה... אית תניי תני והן שיהו הדיינים יודעין לקרות... (שם סה ב, וראה שם עוד)

תני ברח מן שלש והדבק בשלש, הידבק בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום. (שם עא א)

רב אמר עיקר חליצה התרת רצועות, לא כן אמר רב בא בשם רבי יהודה רבי זריקו מטי בה בשם רב דברי חכמים חלצה ולא רקקה, רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, מודה רב עד שתחלוץ ותרוק... (בבא בתרא ט ב)

מדרש תנחומא:

אמר ליה הקב"ה... אמרת עד שרוך נעל, אני נותן לבניך מצות יבמה וחליצה וחלצה נעלו... (לך לך יג)

פרקי דרבי אליעזר:

עדות חליצה בעשרה... (פרק יט)

ילקוט שמעוני:

...ועצמותיך יחליץ - ישמיט, יזיין, ישזיב יניח. ישמיט כד אמר וחלצה נעלו. יזיין כמו דאמר חלוצים תעברו. ישזיב כמו דאמר חלצני ה' מאדם רע. יניח, מכאן קבעו חכמים רצה והחליצנו בשבת. (ישעיה פרק נח, תצה)

ילקוט ראובני:

אמר הקב"ה למשה אמור אל היבם שלא רצה ליבם זעזת בגופך, מאנת לקיים המצוות, לפיכך תחלוץ מנעליך כאבל ומנודה שדרכם להיות יחיפים, ובטפה הסרוחה שבגופך יכולת לקיים זרע לאחיך, וכן וירקה בפניו טיפה סרוחה, והדיינים עונים חלוץ הנעל כמנודה, חלוץ הנעל כמורד במצוות.

אמר רבי יודאי מצות יבום משובחת והמקיים מצות יבום לשמה נעשה שותף להקב"ה, שנאמר ולא יכרת שם המת, וכתיב ולא יכרת כל בשר.

לפי שהנפש המת בלא בנים הולכת נדה ונעה בארץ, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לפי שמת בלא בנים, לכן צריכה היא לחלוץ זה המנעל לתת חיים למת, כי המנעל מקומו מקום החיים וכו', וזוכה לכנוס לפנים ממחיצתו, ולפי שרוח זה המת הולך ומכשכש בתוך מעי אשתו כפעמון ואינו יכול להפרד משם, כי לפי שהיא באות נפשה שאפה הרוח המת בקרבה, וכשמתיבמת ונזקקת לאח בעלה ומתעברת באותו ולד יוצא רוח המת באופן שבכור זה יקום על שם המת, וכשלא רצה לייבם וחלצה נעלו נותנת לו חיים, ומיד יוצא אותו הרוח משם ועולה למעלה ונכנס למקום החיים, לכן מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג' פעמים, כי דברי תורה יש בהם סגולה נפלאה, כאמרו תורת ה' תמימה משיבת נפש...

רזא דחליצה איהו דההוא נעל מטטרון חוצץ באפי האי נפשא ולא ישבוק ליה לאתדבקא במלכות קדישא, דאיהו סופא דדרגין קדישין, ולהכי חליצה נעל מעל רגלוהי, דנעל איהו רזא דמטטרון, ורגל דא רזא דמלכות, למימרא דמן היום ולהלאה לא ילחוץ נעל דהוא מטטרון באפי האי נפשא, ולא יעכב לה מלאתדבקא ברגל דאיהו מלכא קדישא, ומשום שמטטרון רזא דנעל במלכות קדישא בלי שום חציצה כלל, משום הכי בעי שלא יהיה דבר חוצץ בין נעל לרגל, וכל הנך קשרים וקרבים למרמז על קשרא דחייצו באפי נפשא ההוא משום דצדיקים גמורים מתדבקים במלכות קשיא, ולהנהו הוי יאות למחלוץ במנעול כדקא אמינא, אבל הנך דלאו צדיקים כולי האי מתדבקים במטטרון וסנדלפון חייץ באפייהו ומשום דרובא דעלמא לאו צדיקים גמורים נינהו נהגו להשוות המדה ולמחלץ במנעל ולא בסנדל... (תצא ועיין שם עוד)

משנה תורה:

כיצד מצות חליצה, היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם ובאה לדיינים, והן קוראין לו ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה... כגון שהיתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד יועצין אותו לחלוץ.

וצריכין הדיינין לקבוע מקום שישבו בו, ואחר כך תחלץ שם בפניהם, שנאמר "ועלתה יבימתו השערה אל הזקנים" וגו', לא נועדו ולא קבעו מקום... חליצתה כשרה. ומלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שהוא והיא יהיו רגילין, ותהיה יכולה לקרות לא אבה בנשימה אחת, ואחר כך תאמר יבמי, כדי שלא יהיה משמע מדבריה אבה יבמי...

והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם אחד מהשלושה גר פסול, ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית... ומצותה בה' כדי לפרסם הדבר, ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ.

כיצד חולצין, מביאין לו נעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן, ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו, ועומד הוא והיא בפני בית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי וגו' ואחר כך מקרין ליבם לא חפצתי לקחתה, ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בפני בית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ, ומשישמט רוב העקב הותרה היבמה לזר.

ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים, שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה ובשעת רקיקה, וצריכין הדיינין לראות הרוק היוצא מפיה, ואחר כך מקרין לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, הכל בלשון הקודש, וכל היושבין שם עונים אחריה, חלוץ הנעל ג' פעמים. וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה, ויעשו מעשים אלו לשמן...

ואין הסדר מעכב, אלא אם לא קראה בתחילה לא היא ולא הוא או שרקקה ואחר כך חלצה... כשרה... חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה... במה דברים אמורים כשהיו יכולין לדבר, שהרי הן ראויין לקרות, אבל אלמת או אלם אין חולצין, ואם חלצו חליצתן פסולה, ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת... חלצה ורקקה והם יושבין או מוטין, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלשה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה.

חלצה בלילה או שחלצה בפני שנים או בפני שלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול חליצתן פסולה, וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו ולבינה ובלילה הרי זו חליצה פסולה. אבל חרש שוטה וקטן שחלצו, וכן החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום אינו חליצה.

יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל... היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צדה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול...

ויבמה שידיה חתוכות חולצת לכתחלה ואפילו בשיניה... חלצה במנעל של בגד אינה חליצה, אבל אם חלצה במנעל שאין לו עקב או שהיה תפור בפשתן או שהיה מנעל של שיער או של סיב או של שעם או של עץ, או שהיה מנעל גדול שאינו יכול להלך בו או קטן שאינו חופה את רוב רגלו, או נפחת שאינו מקבל רוב הרגל, חליצתה פסולה...

קרעה המנעל מעל רגלו, או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אף על פי שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה פסולה.

יבמה שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בהן מדברים שמרבים את הרוק, והיה הרוק זב מפיה אינו כלום, עד שיהיה הרוק מעצמו. רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום, ואם מצצה ורקקה כשר, שאי אפשר לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק. רקקה וקלטתו הרוח קודם שיגיע לכנגד פניו, כגון שהיתה ארוכה והוא קצר אינו כלום, ואם אחר שהגיע לנגד פניו, אף על פי שלא הגיע לארץ כשר, וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר.

חליצה מוטעת פסולה, כיצד, כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה... אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך, אף על פי שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה, שהרי נתכוון לחלוץ לה.

המוסר מודעא על החליצה חליצתו פסולה, לפיכך ראוי לדיינים לומר לו לבטל המודעא כדרך שעושין בגט. לחצוהו ישראלים והכוהו עד שחלץ, אם כדין עשו חליצתו כשרה, ואם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו, חליצתו פסולה. ואם העכו"ם אנסוהו מעצמן, אם היה הדין ניתן שיחלוץ חליצתו פסולה ואם שלא כדין אינה חליצה.

כל מקום שאמרנו אינה חליצה... הרי היא כאילו לא נחלצה לו, ולא נאסרו עליו קרובותיה, ולא נפסלה מן הכהונה ומותרת להתייבם. וכל מקום שאמרנו חליצתה פסולה נאסרו עליו קרובותיה ונפסלה מן הכהונה, ונאסרה על האחין, ואינה מתייבמת ואינה מותרת להנשא לזר עד שתחלוץ חליצה כשרה. עברה ונשאת הרי זה חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה, ואין מוציאין אותה מידו.

גט חליצה שאנו כותבין לה אינו אלא מעשה בית דין, כדי שיהיה בידה ראיה שנחלצה, ואין הדיינין חולצין אלא אם כן מכירין... וזהו נוסח גט חליצה שנהגו בו העם... (הלכות יבום וחליצה פרק ד, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

...וטעם החליצה שאמר וחלצה נעלו, כי כשאין היבם רוצה ליבם הלא נחשב לו לאכזריות שהרי אינו רוצה בתועלת נפש אחיו, והדין הראוי בזה שתחלוץ לו היבמה נעלו מעל רגלו לסימן ורמז שהוא מסתלק ונשמט מן האחוה. וזהו לשון וחלצה מלשון (הושע ה') "חלץ מהם", ולשון נעלו כי הוא נועל דלת בפני נפש אחיו המת, אמר מעל רגלו, לפי שהרגל הוא סבת ההליכה, וכן זה סבה שתלך נפש אחיו למשפחה אחרת. וענין וירקה, כי הרקיקה הנמאסת תרמוז לדבר הנמאס המתגלגל מן הגוף דרך חוט השדרה שהנפש מתלבשת ומתעטפת בו, ולכך הצריכו חכמי האמת ז"ל להיות הרוק תפל קודם שתאכל היבמה, כדי שלא יהיה מצד האכילה אלא מן הלחות שבגופה, כעין אותו דבר הנמאס הבא מלחות הגוף. והיה היבם אכזרי ונמאס בעיני הבריות כאשר לא יחפוץ ליבם, ועל כן ראוי הוא שיקרא בישראל כשם הזה בית חלוץ הנעל.

וצריך אתה לדעת כי הענין הזה חסד המקום על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון, וכמו שאמרו רז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... (דברים כה ט, וראה עוד ערך יבום ונשמה)

ספר החינוך:

...וכן אין יכולין לחלוץ כי אם לאחת, וכיון שנחלצה האחת נאסרה היא וכל צרותיה על החולץ ועל כל שאר האחים מדברי סופרים, כמו שניות... והחולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה אסורות לו... (תצא מצוה תקצח)

משרשי המצוה: לפי שהאשה הזאת היתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו, מן הטעם שזכרנו במצות יבום (ראה ערך יבום), והוא אינו רוצה בה, צותה התורה שתעשה אליו מעשה שמוש זה של חליצת הנעל, שהוא שימוש העבד הקנוי, בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה היתה לו לגמרי, וכי היה ראוי לו ליבם אותה, ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו, להקים לאחיו שם, היא יוצאת מתחת ידו, וירקה בפניו להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משועבדת לו עוד לחלק לו כבוד בשום דבר, אבל הוא חשוב אליה כאיש זר...

וכן נהוג היום: יבררו שלשה אנשים שיודעים להקרות היבם והיבמה... והם הנקראים דיינים, ויוסיפו עמהם כדי שיהיו חמשה כדי לפרסומי מילתא, או עד עשרה... ויאמרו זה לזה נלך למקום פלוני ונקבע מקום לחליצה של פלונית... ואחר כך ישאלו הדיינין אם היבם הוא גדול בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ושהביא ב' שערות, וידעו גם כן בבירור אם זאת האשה החולצת היא אשת המת אחיו של זה החולץ... ישאלו גם על האשה אם אכלה היום, ואם אכלה אין חולצין באותו היום, חוששין שמא אכלה דברים המביאין אותה לידי רקיקה, ובעינן רקיקה מעצמה... מיהו אין דבר זה מעכב, שהרי רקיקה עצמה אינה מעכבת... ואם חפץ לחלוץ יקח לו סנדל שכולו עור, או מנעל במקום שאין סנדל, שכבר נהגו בו כל העם... וצריך לכתחילה שיחלוץ במנעל שלו ושל ימין, מיהו בדיעבד אין דבר זה מעכב. ויהיו שתי רצועות של עור או של שער תפורות במנעל, ויהיו גדולות כדי שיוכל לכרך אותן סביב הרגל, ויתן המנעל ברגלו הימנית והוא יחף, ולא עם בתי שוקים כדי שלא יהא מעל דמעל... ויזהר שלא יהיה המנעל ארוך כל כך, שיעלה למעלה מן הארכובה שזה גם כן מעל דמעל, ואחר כך יכרוך הרצועות סביב רגלו, ויקשר אותן שני קשרים. ויעמד היבם אצל הכותל או אצל עמוד, וידחוס רגלו בארץ, ואחר כך בית דין מקרין את היבמה... ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה, ואחר כך באה היבמה אצל היבם ונגשה אליו ומתרת את הרצועות בלא סיוע של היבם כלל, ומשמטת את המנעל מרגלו, ובזה גם כן לא יסייע היבם כלל... והכל מעומד כמו שאמרנו. ולפי הגמרא שלנו חולצת בין בשמאל בין בימין, אבל בירושלמי אמרו שצריכה לחלוץ בימין... ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר רב מצות חליצה קוראה וקורא, חולצת ורוקקת וקוראה, מאי קמשמע לן, מצוה, ואי אפיך לית לן בה.

ואחר שחלצה בבית דין כראוי בית דין כותבין לה גט חליצה, וכתב הרב אלפסי צריך לסרגוליה במסרגולא ולא בדיותא, וצריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא, ומחתם עליה תלתא... וזהו גט חליצה... (שם מצוה תקצט, וראה שם עוד)

מאירי:

חלצה - ענין הצלה. (תהלים ו ה)

בעל הטורים:

וירקה - שהרוק דומה לשכבת זרע, כלומר שאינו רוצה להקים זרע. (דברים כה ט)

אברבנאל:

וחלצה - נראה שאין בו טעם, כי אין בו קנין. לרמב"ן הטעם כי חלץ מהם, רוצה לומר שנפש המת לא תשוב עוד אל ביתו. לאחרים, כי הירך מוצא הבנים, והטעם חלוש. ונראה שיורקת על פני הנעל ואומרת, כזה היה ראוי לירוק בפני האיש. או האשה קשורה בבעל והולכת עמו כנעל, ובזה אומרת שרק מרוע תכונתו נפרדת ממנו. או על פי המקובלים שהנשמה נכנסת בגופות שונים ומוליכה אותה כרגל בנעל, ועל ידי זה האיש נמנע הדבר, ואולי לזה כיוון הרמב"ן. או מראה שהיתה מוכנת לשרתו, ועל שביזה אותה מבזה אותו... (שם)

מהר"ל:

על עסקי השל וכו', קשה דמאי בא הכתוב לומר שהיה בא זה על עסקי חליצה, אם היה זה על עסק חליצה או מה שהוא. ונראה לומר כי יואב בא לרמז לו (לאבנר) ולכל עולם, כי מה שהורג אותו, אינו אלא כמו חליצת מנעל מן הרגל, כי חליצת מנעל מן הרגל היא הסתלקות הפחיתות, וכדכתיב (שמות ג') "של נעליך מעל רגליך" וגו', ובכל מקום שיש קדושה אסור לילך שם במנעלים. ומפני שאמר יואב כי חטא, והריגתו הוא לסלק ממנו פחיתות החטא ולקדש אותו שיכנס אל מקום הקודש הוא עולם הבא, ולכך הורג אותו, ולכך עשה כל זה. ועוד נראה כי ההריגה דומה לחליצת מנעל מן הגוף, ולכך כאשר היה מראה לו החליצה דבר זה הוא הכנה להריגה, כי הגוף שהוא פחות ושפל דומה למנעל שהוא שפל ופחות, וכאשר מת על ידי הריגה לוקח הגוף שחלצו מן הנפש, וזהו חליצת מנעל...

כי האשה היבמה דומה לסנדל שהיא פחות ושפל מן האיש, וכך קראו חכמים האשה מסאני דרב מכרעאי לא בעינא (קדושין מ"ט א'), וכאשר חולצת האשה הסנדל מן רגליו בזה נפטרה מן היבם. ולא כן אשתו שאין יכול לפטרה בחליצה, כי אשתו היא עמו בשר אחד, אבל היבמה שאינה עמו כך, ולכך היא חולצת המנעל מן הרגל, שהוא כמו האשה היבמה, ובזה נפטרה ממנו... (חידושי אגדות סנהדרין מט א)

של"ה:

נחזור לענין היבום והחליצה, האשה נקראת מנעל, כי היא מנעולה של בעלה, שהוא נעול ומוסגר בתוך חיקה, וכשהיא חולצת המנעל לאחיו של בעלה, שהוא כמו בעלה, אז היא מסתלקת ממנו, ונפתח ויצא הרוח וצריך לבקש לו מנוח באשר ימצא... (תורה שבכתב כי תצא)

מלבי"ם:

בענין חליצה כתבו המקובלים סודות, אבל הרשות לקרב גם אל שכל האנושי, וזה דאיתא בשבת (קנ"ב) דעל סוס מלך, דעל חמור בן חורין, ודמנעלוהי ברגלוהי בר אינש. שכונת המאמר הוא שההבדל האמיתי בין האדם לשאר בעלי חיים אינו בכח הדבור, כי יש עופות שיש גם להם כח המבטא, ולא בהדעת כי נמצא גם בבעלי חיים דעת והתחכמות... ורק יבדל בזה שכל בעלי חיים אף שנראה שעושים בדרך דעת זה הוא להם טבע מוכרח והדעת שבהם בא מכח היסודות, אבל האדם הוא בעל בחירה ורצון, ויכול לעשות הפך טבעו, ויעשה על פי הדעת והתבונה שנפח ה' באפיו... ולכן המלך שרצונו מושל על רצון רבבות בני אדם... הרכיבוהו על הסוס, שהסוס מוכשר למלחמה... ובני חורין שהם השרים והסגנים שעל פי רצונם הנהגת המדינה הרכיבום על חמור שמועיל הרבה במלאכות הבייתיות... וכל בני אדם שמתנהגים ברצונם הדריכום בנעלים, שהנעל הוא מעור בעלי חיים, להורות שאינו כשאר בעלי חיים שהולך על הארץ, ורק שיש בינו להארץ עוד מדרגת הבעלי חיים... ומי שאינו בעל רצון הוא כשאר בעלי חיים שעושה רק כפי טבעו והולך על הארץ כפי הרכבת היסודות שבו... ולכן כשבא האדם למקום קדוש היה צריך להסיר מנעליו לראות שאין דבר חוצץ בינו לבין המקום קדוש...

ואחרי שהמנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו, לכן לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל, שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושותו לערבות שיקיים דבריו... והנה מצות היבום שהתורה צותה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה, שהוא איסור אשת אח בשביל הקמת שם המת. ואשר ימאן לקחת את יבמתו שהוא רק בשביל שאינו חפץ בהאשה שהוא נגד טבעו, ולא יוכל או לא ירצה להכריח את טבעו... ולא יבין אשר התורה עשתה בזה נגד חקותיה כנ"ל, ונמצא שאינו בעל רצון כלל, לכן תחלוץ היבמה מנעליו להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים מפני שאינו בעל רצון כלל... (דברים כה ט)

רש"ר הירש:

...ראינו שיש מקרים בהם החליצה מצוה ולא היבום, אם כן אין החליצה כדי לבייש את היבם, כי אם לומר, מי שאינו רוצה לבנות את בית אחיו מחוסר אהבה לו או מתוך אדישות, ראוי שגם מעמדו יתערער ויעמד חלוץ הנעל... (שם)

העמק דבר:

וחלצה נעלו - ידוע לכל שיש בזה דבר סוד בעניני הנפש... מכל מקום יש להסביר הענין דכמו דכתיב במשה ויהושע של נעלך מעל רגלך, וביארנו שהוא הפשטת טבע הגוף והליכות דרך ארץ להיות מיוחד לעבודת ה' ולעמוד לפניו, אמנם שם מיירי להיות תמיד מרכבה לשכינה, ואין כל אדם בישראל מצוה להיות בזה האופן, אבל מכל מקום אם בא ליד האדם מישראל עסק מצוה לשעה שאי אפשר לעשותה אם לא בהפשטות טבע העולם, והוא המנעל מעל רגלו הרי זה מצוה וחובה לעשות כך באותה שעה, ויהא המצוה דוחה טבע גופו. והנה היבם אינו יכול להפשיט את מנעלו כרגע שהרי משום זה אינו רוצה ליבם בשביל שאינו רוצה בה לאישות, על כן המצוה שהיבמה תחלוץ נעלו מעל רגלו, כאומרת אליו, שאתה בעצמך אינך יכול להפשיט המנעל. וירקה בפניו - על זה הדרך שאינו יכול לכבוש טבע גופו בשביל המצוה לבנות בית אחיו. (דברים כה ט)

שם משמואל:

וכן יש לפרש ענין נעל של חליצה, דהנה בזוהר הקדש מי שאינו מניח בנים אינו נכנס לפרגודא דמלכא, והטעם יש לומר, כי אדם שהוא בדוגמא העליונה צריך שיהיה נצחי כדוגמא העליונה גם בהאי עלמא, ובמה שמניח זרעו אחריו, בזה היא נצחיותו גם בהאי עלמא, וכאשר אינו מניח זרע במקומו, נשאר נקשר בזה העולם, שהרי הוא נצחי גם בזה העולם. וידוע בזוהר הקדש דמאן דאין ביה מדא דהאי עלמא, לא עייל לתמן, וכאשר יבמה יבא עליה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ועל ידי זה נשארה נצחיותו גם בזה העולם ושוב אין נשמתו נקשרת בעולם הזה, וכאשר לא יחפוץ ליבם באה מצות חליצה בחמלת ה' עליו, והיינו כי נעל הוא דבר ממוצע בין האדם לארץ שדורס עליה, והוא רמז לממוצע וקשר שבין עליונים ותחתונים... ובזה שהיא חולצת הנעל היא מבטלת את הקישור של נפש המת בזה העולם, ועל ידי זה ביכולת נפש המת לעלות אל מקומה. (לך לך תרע"ג)