(ראה גם: מצה, פסח, שאור)
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי. (שמות יב טו)
שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. (שם שם יט)
ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא יאכל חמץ. (שם יג ג)
מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. (שם שם ז)
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. (ויקרא ב יא)
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה, בכורים לה'. (שם כג יז)
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. (דברים טז ג)
למדנו לא יצאו ישראל מצרים עד שנשברה ממשלתם, כל השרים שלהם למעלה, ויצאו ישראל מרשותם ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו... והיינו שאמר רבי שמעון מה שכתוב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, אני כך ביארתי, שאור זה ומחמצת זו הם מדרגה אחת, וכולם אחד, רשות אחרת, הם השרים הממונים על שאר העמים, ואנחנו קוראים אותם יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלהים אחרים. אף כאן שאור ומחמצת הכל אחד הוא, אמר הקב"ה, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר, מכאן והלאה שאתם בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם...
אמר רבי יהודה, אם כן גם כל ימות השנה (לא נאכל חמץ)... אמר לו כל זמן שהאדם מחוייב להראות את עצמו בן חורין צריכים כן, ובכל זמן שאינו מחוייב אינו צריך... (בא קסה)
כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתוב אחריו את חג המצות תשמור, מה זה אצל זה, אלא כך העמידו, מי שאוכל חמץ בפסח כמי שעובד עבודה זרה. תא חזי, כשיצאו ישראל ממצרים יצאו מרשות שלהם, מרשות (הסטרא) אחרא, מרשות ההיא שנקרא חמץ, לחם רע, על כן נקראת עבודה זרה כך (חמץ), וזה הוא סוד יצר הרע שהוא עבודה זרה, שנקרא גם כן שאור... נכנס לאט לאט במיעיו של אדם ואחר כך מתרבה בו עד שכל הגוף מעורב בו... (תצוה מט)
עתה יש להסתכל, בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב ולא יראה לך חמץ, מהו הטעם, משום הכובד של לחם ההוא שנקרא מצה. עתה שזכו ללחם עליון יותר, לא יפה היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל, ולמה קרבן זה של לחם הבכורים שהיה חמץ, שכתוב חמץ תאפינה, ועוד הרי ביום הזה נתבטל היצר הרע, כי התורה נקראת חירות?
אלא דומה למלך שהיה לו בן יחיד וחלה, יום אחד היה משתוקק לאכול, אמרו יאכל רפואה זו, וטרם שיאכל אותה לא ימצא שום מאכל אחר בבית. אמר מכאן והלאה יאכל מה שירצה ולא יוכל להזיק לו.
כך כשיצאו ישראל ממצרים לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה... כיון שאכלו מצה, שהיא רפואה לבא ולדעת בסוד האמונה, אמר הקב"ה מכאן והלאה ראוי להם לחם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם, וכל שכן ביום השבועות, שנמצא לחם העליון, שהוא רפואה לגמרי.
ועל כן מקריבים חמץ שישרף על המזבח, ומקריבים שתי הלחם אחרים יחד, והחמץ נשרף באש המזבח ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל... (תצוה עג, ועיין שם עוד)
א"ר אלעזר כתוב כל מחמצת לא תאכלו, וכתוב לא יאכל חמץ, (מהו השינוי בין מחמצת לחמץ), אלא זה (חמץ) הוא זכר, וזה, (מחמצת) היא נקבה. א"ר שמעון, אלעזר בני, בזה כתוב לא תאכלו ובזה כתוב לא יאכל, למה לא כתוב (גם בחמץ) לא תאכלו, אלא הנקבה שהיא מקלקלת דרכיה (ביותר), ודאי נאמר באזהרה (לא תאכלו), אבל הדכר (דקליפות), שהוא נאחז בחוט של טהרה יותר מן הנקבה, נאמר בבקשה, (לא יאכל ולא לשון אזהרה וצווי), ועל כן כתוב כאן לא יאכל וכאן לא תאכלו.
א"ל אבא, הרי כתוב לא תאכל עליו חמץ, (הרי שגם בחמץ שהוא זכר דקליפה נאמר גם כן לשון אזהרה), אמר לו הרבה הכתוב מלים יתרות לכבוד הקרבן, (על כן אמר לא תאכל), אבל בתחילה נאמר בחמץ לשון בקשה, לא יאכל, אבל לאחר כך (במחמצת נאמר באזהרה לא תאכלו, כי (הנקבה דקליפות) היא הקשה שבשניהם, (שבדכר ונוקבא דקליפה). מהו הטעם שנקראת מחמצת, הוא משום שריח מות יש שם. חמץ (רומז על) דכר, (ועל כן לא נרמז בו מות), ומחמצת היא נקבה, וכתוב רגליה יורדות מות, על כן בראש המלה וסופה תמצא אותיות מת, ומשום זה מי שאוכל חמץ בפסח, היא (הנקבה) מקדמת לו המות, וידע שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא, שכתוב ונכרתה הנפש ההיא... (פנחס תשל)
אחר כל זה כתוב לא יאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, וכתוב כל מחמצת לא תאכלו, אמר רעיא מהימנא למה צוה שלא לאכול חמץ שבעת ימים ולאכול בהם מצה, ולא כתוב לא יאכל (ופעם) לא תאכלו. אלא ז' כוכבי לכת הם, והם שבתי צדק מאדים חמה נגה ככב לבנה, (שהם ז"ס חג"ת נהי"מ שבכלים דאחורים דמלכות), והם מצד טוב ורע, שהאור שבפנים הוא מצה, והקליפה שמבחוץ היא חמץ, והם חמץ זכר ומחמצת היא נקבה, (שהם זו"נ של אותו הקליפה שמבחוץ, ועל הדכר דקליפה שאינו כל כך חמור נאמר לא יאכל ועל הנקבה דקליפה שהיא חמורה נאמר לא תאכלו)... (שם תשלז)
תא חזי, במצרים שולטת אותה (חית קנה), וממנה יוצאים כמה ממשלות למיניהן, וכולם הם בסוד חמץ, כיון ששיבר אותה הקב"ה הוציא חמץ והכניס מצה. במה שיבר, היינו בחוט דק וקטן מכל שיבר את הח' דחמץ, ונעשה אותיות מצה, והיינו ששיבר אות ח' של חיה הזו הנקראת חמץ, ועל כן נקראת חית קנה, מפני שקל לשבור אותה כמו קנה זה, במה נשבר, היינו בחוט קטן כשערה שיבר את הח' והעבירה מאיתנה, ונעשית מצה. ועל כן כתוב גער חית קנה, כי גער בה הקב"ה ונשברה הח' של חמץ ונעשית ה'... (שם תשמא)
רעיא מהימנא, כלים של חג הפסח, בזמן ששולט עליהם ליל שמורים (שהוא השכינה), כולם צריכים להיות שמורים, שיהיו שמורים מחמץ ושאור בכל שהוא, וכל המאכלים והמשקים (צריכים להיות) שמורים, ומי ששומר אותם מחמץ ושאור, גופו הוא שמור מיצר הרע למטה, ונשמתו שמורה למעלה. ונאמר בה לא יגורך רע, משום שגופו נעשה קדש, ונשמתו קדש קדשים, ונאמר ביצר הרע, וכל זר לא יאכל קדש, והזר הקרב יומת.
פסח הוא זרוע ימין, שהוא אברהם, (דהיינו חסד), כסף מזוקק, מי שמערב בו עופרת משקר בו, כך מי שמערב חמץ או שאור כל שהוא, במצה, הוא כאלו משקר במטבע של המלך, (שהוא המלכות שנקראת מצה)... (תצא קלד)
ראה עוד חמץ-ביעור.
שבעת ימים שאור לא ימצא, אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מנין, תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך, אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא, חמץ מנין, תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הקיש שאור לחמץ, וחמץ לשאור... מה זה מחמשת המינים אף זה מחמשת המינים. בבתיכם למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך, שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר בבתיכם, מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי... יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. או לא בא אלא ללמדך בבתים שבעה ובגבולין לעולם, תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך וגו', מה בתים שבעה, אף בגבולין שבעה.
כי כל אוכל מחמצת למה נאמר. לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ, אין לי אלא חמץ שחייבים עליו כרת, שאור מניין, תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת, שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמיץ אחרים אינו דין שחייבין עליו כרת. לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה... אקרא אני את השאור קל וחומר לחמץ מה השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת, חמץ שאינו ראוי לאכילה דין הוא שחייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ אחרים לכך חייבין עליו כרת...
אין לי אלא אלו, תערובתן מנין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו. (בא פרשה י)
ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הקיש חמץ לשאור ושאור לחמץ, מה זה בבל יראה, אף זה בבל יראה, מה זה בבל ימצא, אף זה בבל ימצא. מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין. בכל גבולך למה נאמר... מה גבולך ברשותך אף ביתך ברשותך, יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שיכול לבערו... (שם פרשה יז)
לא תאכל עליו חמץ, רבי יהודה אומר מנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. אמר רבי שמעון יכול כן הוא הדבר, תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כל שהוא בקום אכול מצה, הרי הוא בבל תאכל חמץ... (ראה קל)
לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, שבעת ימים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. לא יראה לך, שאתה רואה ליפטר לך, לא יראה לך שאור, בטל בלבך... (שם קלא)
רבי יוחנן בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת... (ברכות לז א)
תנו רבנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, ובית הלל אומרים כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו. רבי יהודה אומר כותח הבבלי וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח. (שבת יח ב)
ושלשה דברים למדנו באותה שעה... ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה... (עירובין סד ב)
כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו, עבר זמנו אסור בהנאתו... (פסחים כא א, וראה שם עוד)
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך שאור... (שם כח א, וראה שם עוד)
אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר... (שם כט ב, וראה שם עוד)
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחיבין על חימוצו כרת, דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ... (שם לה א, וראה שם עוד)
תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין... (שם לט ב, וראה שם עוד)
..הרי אלו באזהרה, מאן תנא דחמץ גמור על ידי תערובת ונוקשיה בעיניה בלאו, אמר רב יהודה אמר רב רבי מאיר היא, דתניא שיאור ישרף ונותנו לכלבו, והאוכלו בארבעים... (שם מג א, וראה שם עוד)
שיאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. איזהו שיאור כקרני חגבים, סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת, ואיזהו שיאור, כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו... (שם מח ב, וראה שם עוד)
בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית... לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה, ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה... (ביצה ב א וז ב, וראה שם עוד)
רבא לטעמיה, דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד... (יבמות סו ב)
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה... (בכורות לג ב)
...פעמים שהשיאור יפה והוא תפוח, הא אילו סולת היתה צמוקה ועכשיו שהוא שאור יפה... ופעמים שהשאור רע והוא צמק... (תרומות יג ב)
...נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה, מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד, ושאר כל הדברים אינם באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון... (חלה א ב, וראה שם עוד)
ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע, להחמיר מין במינו, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו. כיצד, שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חיטים ויש בו כדי לחמץ, בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור... (ערלה יב ב, וראה שם עוד)
...התיב רבי יוסה והתני לא ישכיר ישראל את בהמתו לעכו"ם להביא עליה חמץ, פתר לה בבא עמו... רב אמר הטח ביתו חמץ צריך לבער... (שם יג א, וראה שם עוד)
מלוגמה שנסרחה, אית תניי תני זקוק לבער, ואית תניי תני אין זקוק לבער, מאן דאמר זקוק לבער בשנתחמצה ואחר כך נסרחה, ומאן דאמר אינו זקוק לבער בשנסרחה ואחר כך נתחמצה. (שם יח ב, וראה שם עוד)
נישמעינה מהדא, מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח, של בעלי בתים שלש שבתות, של אפיה ושל נחתומין בכרכים אחר שלשה ימים, בכפרים אחר שלשה תנורים... (עבודה זרה לו א, וראה שם עוד)
כי כל אוכל מחמצת, יכול תינין ותמרים שנתחמצו מאיליהן יהא חייב עליהן, או מה אם זה שחימוצו מאחרים חייבין עליו, אלו שחימוצן מאיליהן אינו דין שיהא חייב עליהן, תלמוד לומר חמץ, מה חמץ מיוחד שהוא מין דגן, יצאו אלו שאינן מין דגן... כי כל אוכל מחמצת, מכלל שנאמר כי כל אוכל חמץ, אין לי אלא שנתחמץ מאחרים, שנתחמץ מאיליו מנין, תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת. (שמות יב יט)
כל מחמצת - ערביבי דמחמע... (שמות יב כ)
לא ימצא בבתיכם - מנין לגבולין, תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות... מחמצת לא תאכלו - אזהרה על אכילת שאור, כל מחמצת - להביא את תערובתו. (שם יב יט וכ)
לא ימצא בבתיכם - ...זה לשון רש"י, ואיננו מכוון אצלי, שאין במשמע ברשותך להוציא חמץ של נכרי, שהרי ברשותו הוא, ובתים וגבולין שוין הן בו, שהרי שתיהם רשות שלו וממון של אחרים. ועוד שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה, שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין. אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה, דכתיב "לא ימצא", והתירו יוצא לנו מדכתיב "לא יראה לך שאור", שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואין לי אלא בגבולין, בבתים מנין, תלמוד לומר שאור שאור לגזרה שוה... אבל המדרש הזה שדרשו מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי...
אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום, ולפי זה אמרו בגמרא ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אף על פי שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל... והרב לא סבר כן בפירוש גמרא דפסחים... (שמות יב יט, וראה שם עוד
כל מחמצת - להביא את תערובתו לשון רש"י, וגם זה אינו, שהלכה היא כדברי חכמים על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום. (שם שם כ)
חמץ תאפינה - צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם, כי חקות קציר שמר לנו. וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי איסור החמץ מפני שירמוז אל מדת הדין, כי נקרא חמץ כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין... ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים... והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תורה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין... (ויקרא כג יז)
כל האוכל כזית חמץ בפסח... במזיד חייב כרת, שנאמר "כי כל אוכל חמץ ונכרתה", בשוגג חייב חטאת קבועה, אחד האוכל ואחד הממחה ושותה. החמץ בפסח אסור בהנייה, שנאמר "לא יאכל חמץ", לא יהא בו היתר אכילה, והמניח חמץ ברשותו בפסח, אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין, שנאמר "לא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר "שאור לא ימצא בבתיכם"...
אינו לוקה משום בל יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו... אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה, ומכין אותו מכת מרדות. חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים... אפילו הניחו בשגגה או באונס...
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח, בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא...
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ... לוקה ואין בו כרת, שנאמר "כל מחמצת לא תאכלו"... כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה... (חמץ ומצה פרק א וראה שם עוד)
...הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד עכו"ם, הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא. חמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל, אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו... אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם, שמא יבא להסתפק ממנו... (שם פרק ד ב, וראה שם עוד)
תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי... אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח... (שם ח, וראה שם עוד)
כי בחוזק יד הוציא - מה ענין חמץ אצל חוזק יד? אלא בא הכתוב לרמוז כי החמץ רמז למדת הדין, ומפני שישראל השיגו היד הגדולה שהיא מדת הדין, על כן אסר והרחיק להם את החמץ לרמוז להם שירחיקו מלהאמין במדת הדין לבד, שלא יקצצו בנטיעות ושלא יאמינו שמדת הדין בלבד עשתה זאת לפי שהוא יתברך ובית דינו היו שם, וזהו שכתוב בבריאת עולם בראשית ברא אלקים, ואחר כך ביום עשות ה' אלקים וגו'... וזה טעם איסור החמץ על דרך הקבלה, כרת מדה כנגד מדה, כי כל אוכל חמץ בפסח הנה הוא מקצץ בנטיעות... (שמות יג ג)
גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה, כדי לצרף הנפש המשכלת ולקבע בלב אמונת השי"ת בזכרו הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים, וכן נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו. ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצר הרע, והאדם חייב להגביר יצר הטוב על יצר הרע... כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל "החמיץ"... ולפי שהמצוות שלשה חלקים, מצות הפה, והלב, והמעשה, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצוות המעשה, ולומר "כל חמירא" כנגד מצוות הפה. והא למדת שאיסור חמץ כולל כל המצוות... מכאן יש לנו רמז, שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה, כך אנו חייבים לבטל יצר הרע מן הלב ושלא ימשול בנו. וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים, כך אנו חייבים לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים, וכשם שאין בדיקת החמץ לא לאור החמה... אלא לאור הנר, כך בדיקת היצר הרע אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר. ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים, לרמוז על האלף הז' שאין בו יצר הרע... (כד הקמח פסח א)
שלא נאכל חמץ אחר חצות ביום י"ד בניסן... משרשי המצוה, לפי שענין איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור ביותר, מצד שענין זה יסוד גדול בדתנו, כי יציאת מצרים היא אות ומופת מוכרח בחדוש העולם, שהוא העמוד הגדול שאולמי התורה נסמכים בו, ועל כן כל מצוה שהיא לזכר יציאת מצרים חמורה עלינו וחביבה הרבה... (ראה מצוה תפב)
שאור - לחז"ל מורים שאור וחמץ על התכונות הרעות שבנפש וחמוץ הדעות וחמצת המעשים, ועליהם כרת ג' בריתות בפסח א' וב',ולכן ראוי לבדוק אור לארבעה עשר, כי הוא הזמן שיחל רוח ה' לפעמו, וחיוב המצות אז יוכיח. (שמות יב טו)
...והחמץ מורה על התאוות החומסות, שלכן אסור להקריב ממנו קרבן, וציוה להרחיק מיום הי"ד, כי עד בן י"ד אין בית דין עונשין, ומאז צריך לבדקו לאור הנר ולשרפו, ולהרחיקו מאז בכל ע' שנותינו וגופינו... (שם)
תשביתו שאור - כי ביום זה הושבת השאור שבעיסותיכם על ידי נסיון שחיטת הפסח, שהערתם נפשכם למות עליו. וחיוב כרת רק מיום א' עד יום ז', שמאז ראיתם מעשה ה' הגדול כאילו אז נברא העולם... ועוד רומז בהשבתת שאור שלא ימתין בביעור יצר הרע עד היותו בן י"ג, אלא משהגיע לחינוך כבן ט', וביום הראשון מקרא קודש, שאם אדם מקדיש עצמו בעשור הראשון מובטח שלא יבא בו שאור היצר הרע עד היום הז', כי עד סוף ע' שנה יהיה קודש, וזה שרמז לנו התנא אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, שבמלאת לו י"ג שנה ויום אחד יתחיל יצר הטוב לפעמו... וכל זמן שאדם עוסק בעיסה, בגופו לעשות בו מצוות, אינו בא לידי חימוץ... (שם)
...ולפיכך לא יצאו ישראל במדרגה שיש בה זמן רק במדרגה שאין בה זמן, כי כל הדברים נופלים תחת הזמן ונבראים בזמן, זולת השי"ת שאינו נופל תחת הזמן, ולכן אסר להם החמץ שהוווייתו נעשה בזמן, וצוה על המצה שהווייתה בלא זמן.. כי ישראל יצאו לחירות במדרגה אלוקית שאין בה זמן, ולפיכך נתן טעם במצה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ... (גבורות ה' פרק לו)
ויש לשאול, כיון שאסרה תורה חמץ במנחה, אם כן למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ, וכן בעצרת מצוה להביא שתי הלחם מן החמץ? אבל דבר זה כי כאשר מקריב שלמים על שם השלום, והשלום הוא הכל... והנה במה שברא השי"ת הכל, בזה יצר הרע הוא טוב, ואין להרחיק החמץ, אף על גב שהרחיקה התורה החמץ והשאור מצד עצמו, כי הוא רע, רק כי משמש הרע לטוב, כמו שהשאור הוא רע בעצמו, רק הוא טוב כאשר הוא בעיסה... ומזה הטעם לא הרחיקה התורה בחג השבועות החמץ, כי אם נתן להם היצר הרע קנו על ידו התורה, ולא זכו אל התורה רק על ידי החמץ הוא היצר הרע, כי איך אפשר לקנות "לא תנאף", "לא תגזול" כאשר אין יצר הרע... (דרשה לשבת הגדול)
ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ג) מוכח גם כן, כי החמץ שמקריב בתודה מורה, כי השי"ת אחד, וזה מפני כי החמץ מורה על בעלי תשובה שזובחים יצרם ויוצאים מן רשות היצר ושבים אל השי"ת, בזה השי"ת אחד, באשר הכל שב אל השי"ת... וקרבן חמץ מפני כי האדם מסלק יצרו ושב אל השי"ת ומתוודה שחטא אל השי"ת... ומזה הטעם עצמו היו שתי הלחם חמץ בעצרת שהוא יום חמשים, כי הקרבה זאת מגיעה עד שער החמשים, ולפיכך בשאר הימים אסרה תורה החמץ משום שאין הקרבת החמץ רק מצד שער החמשים, ולכן קרבן תודה מפני שהקרבה הזאת מגיעה אל שער החמשים, כי כך ענין התורה כמו שהתבאר, שהשי"ת אחד ואליו הכל, ועל זה באה התודה... אם כן שער החמשים הוא אל השי"ת לבדו... (שם)
ולפיכך נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה, להודיע בכח מ"י יצאו, והוצרכו להם מילה לצאת מתחת הערלה שהיו משועבדים תחתיהם, ולהוציא החמץ מרשותם שכבר יצאו מכף מעוול וחומץ, לאכול מצה, להדבק באמונה העליונה, שאילו לא הופיעה מצה שמורה שאין שום חמץ מתערב שם, לא היו נגאלים. ואמרו רז"ל בפרק קמא דקדושין, עוגות שהוציאו ממצרים טעם מן טעמו בהם. הנה ביארו כי מוצא המן מוצא המצה, ומקום אחד להם, והנה האוכל חמץ בפסח קוצץ נטיעת הגן הקדוש, שגורם הסתלקות האור הבהיר סוד מצה שמורה, ולעורר החמץ הידוע בעיסה, וזו היא כוונת חז"ל באמרם "אלהי מסכה לא תעשה לך", וכתיב בתריה "את חג המצות תשמור", מלמד שכל מי שאינו שומר את המצות ואוכל חמץ כאילו עובד עבודת אלילים, ולכך עשו בו הרחקה יתירה יותר משאר איסורין שבתורה.
ועוד יש רמז אחר בביעור חמץ, שעתיד הקב"ה לבער יצר הרע מן העולם, בסוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם" וגו', ודוגמא זו נצטוינו לבער החמץ. והנה יציאת מצרים בטחון ובשורה לכל הטובות שאנו עתידים לקבל באחרונה, והיא עדות גדולה לעולם העתיד להתחדש עלינו, ולפיכך ביעור החמץ משש שעות ולמעלה לרמוז אל האלף השביעי, שהוא שבת, ואז יתבטל יצר הרע מן העולם.
ועוד ירמוז לנו הענין הגדול הזה, שצריך לבער החמץ הידוע שלא יראה בין שש... וזה לשון ספר המוסר, ועוד דע סוד ביעור חמץ בליל ארבעה עשר בניסן, כי חכמים הראשונים היו חכמי אמת לוקחין עשר חתיכות לחם, והיו מניחים אותם בעשר זויות הבית, והיו חוזרין לזיות הראשונות ולוקחין חתיכות שהכניסו שם, ומברכין עליהן על ביעור חמץ, ומקבץ אותן בקערה, וישמרו אותן עד למחר בשעת שרפה, וישרפם כדרך העולם. אבל סוד הענין למה עשר, לרמוז לך כנגד עשר טומאות כדי לבטל אותם ולבערם מן העולם שלא ישאר שום קטיגור בעולם על ישראל, אלא ישראל צריכין להם רחמים בפסח... ולפיכך ציונו השי"ת ויתעלה שמו להשבית חמץ בזה.
ואמרו חז"ל שתי מדות הן בעולם התמורות, חמץ זכר, מחמצת נקבה, הרי החמץ סוד הקליפות סביב רשעים יתהלכון, והמצה שהיא החירות וכן ד' כוסות כולם הם שמורים ממקום המשומר שאין שם מגע כותי ולא מגעת שום יניקה לקליפות... (מסכת פסחים)
...וכן איסור חמץ במשהו רומז כח היצר הרע שהוא העבודה זרה שנתבטל בימים ההם ובזמן הזה, ואיסור במשהו כמו עבודה זרה... (תורה שבכתב בא)
ענין החמץ ומצה הוא, כי עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו, והנה עד הזמן הזה היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחושך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל, ונמצאו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה. ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ובאכילת המצה. והיינו כי הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטיה החמרית.
אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החמרית, ולהגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות, ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם, והנה זה עיקר ענינו של חג המצות... (דרך ה' חלק ד פרק ח א)
...וכן המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם, כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם. וטעם הרחקת השאור נראה לפרש בשני דרכים, הדרך הא' כדברי ר' אלכסנדרי, שאמר אלא שאור שבעיסה מעכב... ועל זה נאמר כאן קודש קדשים כחטאת וכאשם, כי על ידי זביחת הקרבן האדם זובח יצרו ויבוקש והנה איננו, על כן גם המנחה באה נקיה מן השאור.
אמנם שתי הלחם של עצרת בא דוקא חמץ, כי אלמלא היצר הרע לא היו התחתונים צריכין אל התורה יותר מן העליונים, כי בטענה זו נצח משה המלאכים, ואמר כלום יש יצר הרע ביניכם. ועוד שמציאות היצר הרע הכרחי, ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרץ גדרו כי התורה תבלין אליו.
אבל התודה היו בה חלות חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו, כמ"ש אצל ארבעה שצריכין להודות "ויכנע בעמל לבם"... שזביחת התודה היינו זביחת היצר הרע, על כן מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור, אבל מכל מקום צריך עדיין אל היצר הרע לקיום המין, על כן היו גם חלות חמץ...
ותדע ותשכיל כי חמץ אותיות מצה והם שוים במבטא, כי הה"א והחי"ת מתחלפין באותיות אחה"ע, אך יש לחמץ מספר שלשה יתר על מצה, וכנגד זה היה כנגד כל חלת חמץ שלשה של מצה, כדי שיהיו שוים בכמות. ויש בזה רמז שיש ליצר הרע יתרון על היצר הטוב מספר שלשה, הם שלשה טענות שזכר בספר חובת הלבבות שיש ליצר הרע על יצר הטוב, ואם יבא לנצחו אזי יעמדו נגדו חוט המשולש במקרא ומשנה ותלמוד, ואז יהיה פשר דבר ביניהם, חציו לה' וחציו לכם... (ויקרא ו ט, וראה שם עוד)
ויעבידו מצרים - ...בזה נתקיימו ג' הגזירות של ברית בין הבתרים, גרות, עבדות ועינוי, שנגדם ג' איסורים בחמץ, אסור אכילה, הנאה ובל יראה... (שמות א יג)
כל מחמצת - דבר שאינו חמץ בעצמו, אבל מראה חמץ בצורה ממשית וניכרת לעין, דהיינו חומר, בו מעורב חמץ בשיעור בולט, זוהי תערובת חמץ כזית בכדי אכילת פרס (עיין פסחים מ"ד א'). על תערובת כזו חייבים כרת, בדומה לחמץ בלתי מעורב. כל מחמצת לא תאכלו - מרחיב את המושג ואוסר כל תערובת הכוללת חמץ שיש בו כדי נתינת טעם, תערובת חמץ - טעמו ולא ממשו. עצם הרחבה זו של איסור חמץ מחייבת אותנו להיות ערים ומקפידים במשך כל חג הפסח, ועל ידי כך יוחדר בנו הסמל הבסיסי של הווייתנו הלאומית, השעונה על ה', על כל משמעותו.
והנה כל עוד נמשך חג גאולתנו מורחק החמץ מגבולנו (לא ימצא), משימושנו (הנאה), וממזוננו (אכילה). ושוב מציין דבר זה את שלושת הבחינות של גלות מצרים, בה היינו בלא רכוש בגלל גרות, בלא יכולת לנצל כוחותינו ואמצעינו מפני עבדות, וללא שמחת ההנאה מקיומנו, מפני העינוי. לא ניכרה בנו איפוא עצמאות (חמץ), לא ביחס לרכוש (לא ימצא), לא ביחס לזכות השימוש (הנאה), ולא ביחס לסיפוק צרכינו (אכילה). (שמות יב כ)
לא תשחט על חמץ - כבר ביארנו לעיל שעיקרו של קרבן פסח הוא קידושו והתמסרותו של הבית היהודי... זבח משפחה המוקדש לה'. להקריב את הזבח הזה במקדש בשעה שהחמץ עדיין בבית, דבר זה יתפרש שרק האנשים, בני המשפחה משתעבדים לה', ואילו גורלם, אמצעי קיומם הגשמי, מחייתם ועשייתם עלי אדמות, נחשבים כבלתי תלוייה בה'. דבר זה ייצור תהום עמוקה למשחית בין הבית לבין המקדש. והלא כל עצמו של הקרבן הוא קידוש הבית והקרבתו על מזבח מקדש ה'... (שם כג יח)
החמץ מסמל את הנאת הגוף, ושומה עלינו להיזהר שהנאה זו לא תטמא ולא תהפוך לתאוה המחללת את קדושת המשפחה. "מבתיכם בכל גבולך", הגבלת רכושו של אדם ביחס לזולת, לקהלה, נותנת מקום לחשוש פן תביא לידי קנאה, "לא יראה, לא יאכל, תשביתו", מלים אלו מלמדות על חובת המשמעת כלפי התורה, שהיא חלה על כל אחד בישראל במדה שוה, כאן אין מקום שאחד יתגאה על חברו וינסה להגדיל את כבוד עצמו. המצה באה ללמדנו, כי עלינו לשמור על טהרת הרעיון, שבתינו, חיי משפחותינו, חיי הקהלה והעם הם מתת אלקים, ושומה עלינו לשמור עליהם מפני הקנאה, התאוה והכבוד, ולנהלם בצדק, באהבה ובקדושה. (במעגלי שנה חלק ג עמוד סז)
ואתם לא תצאו - הנה המתבונן יראה, כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו גוי מקרב גוי, הללו עובדי ע"ז וכו', וכן הפרו ברית מילה, אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמרו במכילתא, שלא שינו שמם, שלא שינו לשונם, שלא גלו מסתורין...
ולכן הרבתה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ בבל יראה מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו, ולהורות נתן שלא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים ובגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלקי מופיע עליו גלויה לעיני כל הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם... (שמות יב כב)
במדרש זובח תודה יכבדנני וכו'... והד' שצריכין להודות על נס, מכל מקום אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע, ולכן תודה יש בו חמץ ומצה, כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה על ידי צמצום והסתר, וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה. והנס ביציאת מצרים היה למעלה מכל הטבע, לכן הוא מצה, אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל, כמ"ש במדרש יכבדנני בעולם הזה ובעולם הבא, וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית' ללמד על הכלל כולו... (צו תר"נ)
יכול מראש חודש... ואיתא בזוהר הקדש אי חמץ מרמז ליצר הרע למה הותר כל השנה, ומתרץ על פי משל שהחולה נזהר איזה ימים נתחזק ואין מזיק לו שוב. וזה שאמר שעל ידי מצות אלו תזכור כל ימי חייך, שאף שתאכל בהם חמץ ושאור, רק בשבעת הימים החמיר כל כך בחמץ ובמשהו. והענין הוא כי בהתחלת קבלת עול מלכות שמים צריכין לקבל על עצמו בכל כחו... וכלל הענין ללמד בא כי בתחילת העבודה צריך להיות בבל יראה ובל ימצא אף משהו בראשית השנה, וזה מסייע על כל השנה. (פסח תרל"ט)
איתא במשנה בפסח על התבואה, הביאו לפני עומר שיתברך לכם תבואה שבשדות. הענין הוא כי בני ישראל כשיצאו ממצרים נעשו כלים לקבל הברכה הבאה משמים בשורש השפע, ולכן נאסר חמץ בפסח, שבני ישראל מקבלין השפע קודם שנשתנה ומתחמץ ומתפשט לכמה ענפים, ואז נקרא חמץ. ומצה היא השפע כמו שהוא. וכאכילת מנחות לא תאפה חמץ חלקם וגו', כן אכילת בני ישראל בפסח בקדושה... (שם תרמ"ז)
בענין מצה מיכלא דאסוותא, כדאיתא בזוהר הקדש, דהנה על ידי חטא הראשון מאכילת עץ הדעת נתערב תערובות טוב ורע בכל הדברים, וגם בנפש האדם, ובעל כרחו צריך האדם לתקן החלק שנדבק בו מתערובות הזה, כמ"ש בספר שער הקדושה להרח"ו ז"ל. וזה שאור שבעיסה, ומזה בא כל הגלות, לכן אמרו חז"ל תמיד ב' אלו הדברים ביחד, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, ולכן כל השנה אוכלין חמץ ומצה, שצריכין גם כן לאכול החמץ לברר זאת התערובות... אבל לפי שעשה עשה לנו הקב"ה נס במצרים שלא הספיק הבצק להחמיץ, וביטל זה התערובות, והאכילנו המצה שהיא פשוט בלי השתנות, והחמץ נשתנה, כי השפע הבא מלמעלה משתנה אחר כך מדרגא לדרגא עד שמתערב בה תערובות... (שם תר"ס)