טומאה   לידה

(ראה גם: לידה, קרבן-יולדת)

 

דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא... ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה, ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה, זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה... (ויקרא יב ב)

תלמוד בבלי:

המפלת חתיכה, אם יש עמה דם טמאה, ואם לאו טהורה, רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושים אדומים תטיל למים, אם נמוחו טמאה, ואם לאו טהורה, המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורים, אם זכר תשב לזכר, ואם נקבה תשב לנקבה, ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד... המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה, אין ידוע אם ולד היה אם לאו, תשב לזכר ולנקבה ולנדה.

המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה, רבי ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד, והנקבה לשמונים ואחד, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד. (נדה פרק ג א, וראה שם עוד)

מדרש תדשא:

למה גזר הקב"ה על יולדת זכר שטמאה ז' ימים ואם נקבה שבועים, אלא להזכיר יצירת אדם הראשון, שנברא בז' ימי בראשית של שבת ראשון, ויצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה. למה גזר הקב"ה שהיולדות זכר אחר ארבעים ויולדות נקבה אחר פ' יום תבא לבית המקדש, להזכירך מה פעל הקב"ה עם אדם הראשון, שנברא חוץ לגן עדן, ואחר כך נכנס לגן עדן, לכן היולדת זכר אחר ח' יום, שהוא שיעור יצירת הולד לזכר ופ' יום לנקבה, שהיא שיעור ליצירת נקבה, תכנס לבית המקדש. (פרק טו)

מדרש הגדול:

תשב בדמי טהרה - לימד הכתוב שיש דמים טהורים באשה, לפי שגלוי לפני מי שאמר והיה העולם שחזקת דמים שופעין אחר לידה, ואי אפשר להרחיקה מבעלה יותר מדאי, לפיכך אמרה תורה טהור הוא, אף על פי שהכל ממעין אחד הוא וממקום אחד הוא יוצא, התורה טימאתו והתורה טיהרתו, וכן הוא אומר בין דם לדם, בין דם טמא לדם טהור, הא אין הדבר תלוי בדמים אלא בימים, יש עת רואה והוא טמא, ויש עת רואה והוא טהור. (ויקרא יב ד)

ואם טהרה מזובה - זבה צריכה שבעת ימי נקיים, אין נדה ויולדת צריכה שבעת ימי נקיים, והשתא כיון דאשתבוש נשיא בספירת ימי נדה וימי זיבה, ונתקשו מראה דמים, גדרו בדבר רבנן גדר גדול, דלא ליגע באיסור נדה... (שם טו כח)

משנה תורה:

כל יולדת טמאה כנדה, ואף על פי שלא ראתה דם, ואחד היולדת חי או מת, או אפילו נפל, אם זכר יושבת לזכר, ואם נקבה יושבת לנקבה, והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה. והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה... היתה צורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בעליל, הרי זו תשב לזכר ולנקבה, וזהו הנקרא שפיר מרוקם.

איזהו שפיר מרוקם, תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו, נתבארה צורתו יתר מזה, ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה, אין בודקין אותו במים אלא בשמן, שהשמן מצחצחו... (איסורי ביאה פרק י א, וראה שם עוד)

יוצא דופן אין אמו טמאה לידה, ואין לה ימי טומאה וימי טהרה, שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, עד שתלד ממקום שמזרעת. המקשה וילדה ולד דרך הדופן, הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נדה, והדם היוצא דרך הדופן טמא, ואם לא יצא דם דרך הרחם, הרי האשה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדפנה טמא, שאין האשה טמאה עד שיצא מדווה דרך ערותה...

הוציא העובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה מדברי סופרים, ואין לה ימי טוהר עד שיצא הולד כולו או רובו, כמו שאמרנו... (שם שם ז, וראה שם עוד)

כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה כיצד דינה, תהיה אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה, שבעה הראשונים ודאי, והשבעה האחרונים ספק, ואין נותנין לה ימי טוהר, אלא עד ארבעים יום כיולדת זכר, ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים אינו דם טוהר אלא ספק דם נדה או ספק דם זיבות... 

כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנדה כיצד דינה, תהיה אסורה לבעלה י"ד יום כיולדת נקבה, ואם ראתה דם ביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נדה, וכן אם ראתה ביום ע"ד וביום פ"א הרי זו ספק נדה, וכן אם ראתה ביום ארבעים ואחד אף על פי שראתה ביום ל"ד, הרי זו ספק נדה ואסורה לבעלה עד ליל ארבעים ושמונה כיולדת זכר, ואין נותנין לה ימי טוהר כלל כנדה, והרי היא כמי שלא ילדה, וכל דם שתראה מיום שהפילה עד פ' יום, אם בא בימי נדתה הרי זה ספק נדה, מאחר השבעה ימים שהפילה, ואם בא בימי זיבתה, הרי זו ספק זבה, שכל ימי מלאת אין בהן וסת... (שם שם כ, וראה שם עוד)

שם משמואל:

והנה בהרב חיים ויטאל, שכל ענין טומאת לידה, נמשכת מארסו של הנחש הקדמוני, עד כאן דבריו. והפירוש, מצד יצר הרע שנשתאב בהן, ועל כן לעתיד כשיעביר רוח הטומאה מן הארץ, אמרו ז"ל, (שבת ל') עתידה אשה שתלד בכל יום, ובהכרח לומר שלא תהיה טומאת לידה כלל, ואמרנו שמטעם זה גם האבות לא שמרו טומאת לידה, כמו שהוכיח הספורנו מלידת השבטים, שהיה בהכרח לשבעה חדשים, ותיכף כשילדו נתעברו שנית, ולא שמרו טומאת לידה, והטעם יש לומר, שהאבות לא שלט בהם יצר הרע... ומעתה מובן, אילו תצויר ההולדה בלי שיתוף כח הנחש, לא היתה טומאת לידה ולא ערלה בעולם, ולא היה זיבה וצרעת בעולם כלל. ולפי האמור מובן סדר הפרשיות, דבדקדוק גדול נסדרו, כפי שסדר הקדמת היצירה האיש קודם האשה, והיינו טומאת צרעת וזיבה קודם טומאת הנדה והזבה, אך הקדמה לכל אלו הפרשיות להורות מאין מוצאן של אלו הטומאות, הוצרך להקדים ענין טומאת יולדת, ונמשך עמו דין המילה, שכל אלה הן הקדמה לפרשיות הבאות. (ויקרא תזריע תרע"ז)

פרי צדיק:

...וכאן מתחיל מטומאת לידה, וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול וגו', וצריך להבין שייכות מצות מילה לכאן. ולמאן דאמר (שבת קל"ה) כל שאין אמו מטמאה לידה אינו נימול לח', ניחא, אך למאן דאמר נימול לח' קשה, דמאי השייכות דמצות מילה לטומאת לידה, וגם ההלכה לא נתבררה.

אך ענין טומאת לידה, שהוא אף בלידה יבשתא, ואף שמולידה צדיק, ואף כשיולד משיח במהרה בימינו, תהיה מכל מקום אמו טמאה לידה, ומה טעם לטומאה זו, אך היא על פי מה שכתב במדרש רבה (פרשה זו, פרשה י"ד), הן בעון חוללתי, בעוון מלא, רבי אליעזר אומר, אפילו חסיד שבחסידים וכו', כלום נתכוון אבי ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו וכו', וזה נאמר על ישי שמת בעטיו של נחש (שבת נ"ה), ועטיו של נחש היינו מה שהנחש הכניס באדם שירגיש הנאת עצמו, ומזה נצמח טומאת נדה, כמו שכתב (עירובין ק') הרבה ארבה אלו ב' טיפי דמים וכו' בעצב תלדי בנים, ומזה עצמו טומאת לידה כל ז',ואחר כך וביום השמיני ימול וגו', ואז מתחיל דם טוהר, ואף שרואה טהורה, שהרי מאז הולידה צדיק, דכל מאן דאתגזר אקרי צדיק, וזה שאמר בזוהר הקדוש, בדמי טהרה אלין דמי מילה, ומכל מקום לכנוס למקדש עדיין אסורה, וזה טעם שנזכר כאן מצות מילה... (ויקרא תזריע ה)