טומאה   מקדש וקדשיו

(ראה גם: כהונה, קדשים, קרבן)

ספרא:

...ונעלם ממנו, ונעלמה ממנו טומאה, או יכול ונעלם ממנו מקדש, תלמוד לומר ונעלם ממנו והוא טמא, על העלם טומאה הוא חייב, אינו חייב על העלם מקדש, דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו, על העלם שרץ הוא חייב, אינו חייב על העלם מקדש, רבי ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים, לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש...

...ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה אמורין להלן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן שחייב כאן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו. ומניין שאינו חייב עד שיהא בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים, תלמוד לומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים, דברי רבי עקיבא, רבי אומר ונעלם ממנו מכלל ידיעה, והוא ידע הרי שתי ידיעות. (ויקרא - נפש, פרק יב)

...יכול טומאת מקדש וקדשיו שהן בהכרת חייב על כל אחת ואחת, שמיעת הקול וביטוי שפתים שאינן בהכרת לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לאחת, לחייב על כל אחת ואחת. יכול על טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת, מניין על טומאת מקדש בפני עצמו ועל טומאת הקודש בפני עצמו, אפילו בהעלם אחד מניין שהוא חייב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר לאחת, לחייב על כל אחת. יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת, מנין על מקדש בפני עצמו ועל כל טומאת הקודש בפני עצמו, אפילו בהעלם אחד מניין שהוא חייב על כל אחת, תלמוד לומר לאחת, לחייב על כל אחת ואחת... נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה ואכל את הקודש וידע, מניין שהוא חייב על כל אחת ואחת, תלמוד לומר לאחת, לחייב על כל אחת ואחת... (שם פרק יד)

...מניין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה, וחייב קרבן על ידי טומאה, מה קרבן שחייב להלן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף עונש ואזהרה אמורים כאן על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו. (אחרי פרק יא)

תלמוד בבלי:

תא שמע, דם שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה... תא שמע, על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור, מדרבנן... תא שמע ונשא אהרן את עוון הקדשים, וכי איזה עוון הוא נושא, אם עוון פיגול, הרי כבר נאמר לא ירצה, אם עוון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב, הא אינו נושא אלא עוון טומאה שהותרה מכללה בציבור, מאי לאו טומאת דם, אמר רב פפא, לא, טומאת קמצים... (פסחים טז ב, וראה שם עוד)

...דתנו רבנן, וידבר משה את מועדי ה', מה תלמוד לומר, לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו במועדו, במועדו ואפילו בשבת, במועדו ואפילו בטומאה, שאר קרבנות הציבור מניין, שנאמר תעשו לה' במועדיכם... חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים, הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה... סברוה, דלכולי עלמא טומאה דחויה היא בצבור, ובעינן ציץ לרצות, דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה, דתניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר, עודיהו על מצחו מרצה, אין עודיהו על מצחו אינו מרצה, אמר לו רבי שמעון כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאינו על מצחו ומרצה, אמר לו הנח ליום הכפורים שטומאה הותרה בציבור, מכלל דרבי שמעון סבר, טומאה דחויה היא בצבור, דכולי עלמא אין הציץ מרצה על אכילות... (שם עז א, וראה שם עוד)

נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה, נטמא מיעוט הקהל הטהורים עושין את הראשון והטמאין עושין את השני. תנו רבנן הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין, או שהיו ישראל טהורין והכהנים וכלי שרת טמאין, ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין, יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. אמר רב חסדא, לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, וקרא מטמא לגברא, דמעיקרא כי מיתעביד בטומאת הגוף דכרת קא מיתעביד, אבל נטמאה סכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמיא לגברא לא מטמיא ליה, טהורין עביד טמאין לא עביד, מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו, ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת, אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בציבור... ורבא אמר טמאין נמי עבדי, מאי טעמא, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דלא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, לא קרינן ביה והבשר כל טהור יאכל בשר... איתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, רב אמר מחצה על מחצה כרוב, ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב... (שם עט א, וראה שם עוד)

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו... (פסחים יג א, וראה שם עוד)

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה, נטמא הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמרו, הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום הציץ מרצה... ורמינהו, על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור, אמר רבינא, טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה... נטמא טומאת התהום, בעי רמי בר חמא, כהן המרצה בקרבנותיהם הותרה לו טומאת התהום או לא, מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בבעלים, בכהן לא גמירי, או דילמא בזבחא גמירי... (שם פ ב, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר רב, שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים, ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ועולא אמר אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ... (שם צ א, וראה שם עוד)

...ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו (לכהן גדול) מטומאת המת, אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא משמיה דרבא, זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור, רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור, טומאת המת לא שכיחא, טומאת ביתו שכיחא. איתמר טומאת המת, רב נחמן אמר הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור. היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי טמאין לא עבדי, כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא, רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן, ורב ששת אמר דחויה היא בציבור, ומהדרינן... אמר אביי בנשבר הציץ דכולי עלמא לא פליגי דלא מרצה, כי פליגי דתלי בסיכתא, רבי יהודה סבר על מצח ונשא, ורבי שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה'... (יומא ו ב, וראה שם עוד)

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע, כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש. אמר רבי מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ... (נזיר נו ב, וראה שם עוד)

...תניא נמי הכי אין מעברין את השנה מפני הטומאה לכתחילה, רבי שמעון אומר מעברין, אלא מפני מה בקש (חזקיה) רחמים על עצמו, שאין מעברין אלא אדר, והוא עיבר ניסן בניסן... (סנהדרין יב ב, וראה שם עוד)

כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין... בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת, כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים או אין חייב מיתה בידי שמים, אמר לו תניתוה, כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין... ואי סלקא דעתך מחייב מיתה בידי שמים, לישבקה דליקטל בידי שמים, אלא מאי אינו חייב, מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטל ליה... וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן, דאמר שמואל, מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים, דכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו', טהורה אין טמאה לא, דאמר שמואל אמר רבי אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת... (שם פא ב, וראה שם עוד)

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע... את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד, אין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר... ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין, על הטהור שאכל את הטמא... (שבועות ב א, וראה שם עוד)

תנו רבנן מניין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, ודין הוא, הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה, מה כשהזהיר וענש על הטומאה לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו... אשכחן טומאת קודש, טומאת מקדש מנלן, אמר קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, איתקש מקדש לקודש, אי הכי תרומה נמי, דאמר מר בכל קודש לא תגע, לרבות את התרומה, הא מיעט רחמנא בה... (שם ו ב, וראה שם עוד)

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את המקדש, נעלם ממנו הקדש וזכור את הטומאה, נעלמו ממנו זה וזה ואכל את הקדש ולא ידע, ומשאכל ידע, הרי זה בעולה ויורד. נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה, נעלם ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידע, הרי זה בעולה ויורד. אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה... נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה, נעלם ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה, בא לו בארוכה חייב, בקצרה פטור, זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה... (שם יד א, וראה שם עוד)

טומאה בעזרה מנלן, אמר רבי אלעזר כתוב אחד אומר את משכן ה' טמא, וכתוב אחד אומר כי את מקדש ה' טמא... (שם טז ב, וראה שם עוד)

בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את משכן ה' טמא ונכרתה, אזהרה ולא יטמאו את מחניהם, אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא עונש כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא אזהרה מנין, ריש לקיש אומר בכל קדש לא תגע... (מכות יד ב)

...ועל טומאת מקדש וקדשיו בית דין פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין, אלא שאין כהן משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי שמעון, ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד... (הוריות ט א, וראה שם עוד)

כל הזבחים שקבל דמן זר, אונן, טבול יום... טמא... פסל... (זבחים טו ב, וראה שם עוד)

טמא פסול, אמרו זקני דרום לא שנו אלא טמא שרץ, אבל טמא מת מתוך שמרצה בציבור מרצה נמי ביחיד, אי הכי שרץ נמי ליתי בקל וחומר מטמא מת, מה טמא מת שטעון הזאה ג' ושביעי מרצה, טמא שרץ שאינו טעון הזאה ג' ושביעי אינו דין שמרצה, קסברי זקני דרום מכפרין כמתכפרין, מה מתכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא, אף מכפרין טמא מת אין טמא שרץ לא... (שם כב ב, וראה שם עוד)

אמר עולא אמר ריש לקיש, טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, שנאמר בכל קדש לא תגע וגו', מקיש ביאה לנגיעה, מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה... (שם לב ב, וראה שם עוד)

כי אתא רבין אמר רבי אבהו לענין טמא שנגע בקודש איתמר, דאיתמר, טמא שנגע בקודש, ריש לקיש אמר לוקה, רבי יוחנן אמר אינו לוקה, ריש לקיש אמר לוקה, בכל קודש לא תגע, ורבי יוחנן ההוא בתרומה כתיב... (שם לג ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן, אמר רב חסדא מרי דיכי, מזבח מקוה טהרה, אמר רבי זירא שמשלה בהן האור. מתיב רבי יצחק בר ביסנא, אחרים אומרים וטומאתו עליו, מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו, ואם איתא, הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור... גופא, וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אתה אומר בטומאת הגוף, או אינו אלא בטומאת בשר, נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן טומאתו, מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר. רבי יוסי אומר הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים, ונאמרה טומאה בלשון יחיד, בטומאת הגוף הכתוב מדבר... (שם מג ב, וראה שם עוד)

דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, חוץ מן הדם... תנו רבנן יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, ודין הוא, ומה פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, טומאה שהיא בעולה ויורד, ובשתי ידיעות, והותרה מכללה, אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין... (שם מה ב, וראה שם עוד)

אמר רב יהודה אמר שמואל אין חייבין משום טומאה אלא על אורך מאה ושמונים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש... אילימא למעוטי חלונות דלתות ועובי החומה, תנינא, החלונות ועובי החומה כלפנים, אלא למעוטי לשכות... (שם נה ב, וראה שם עוד)

טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים לאכול לערב... אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים, אינו חולק בבשר... (שם צח ב, וראה שם עוד)

נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים, רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן צבור חלוק, וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל, אמר רבי אלעזר מחלוקת לפני זריקה, אבל לאחר זריקה דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל, ולפני זריקה במאי פליגי, אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מיפלגי... (מנחות יד ב, וראה שם עוד)

בעי רבי ירמיה, צירף כלי וחיבור מים מהו, כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו לקדש, הני מילי דגואי, אבל דבראי לא, או דילמא כיון דמחבר מחבר... בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בביסא, וחזר ונגע טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע לו טומאה או לא... (שם כד א, וראה שם עוד)

...ורמינהו הוגללו הפרוכת הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם, אמר רב אשי לא קשיא, הא רבי אליעזר והא רבנן, דתניא רבי אליעזר אומר, יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בשעה שטמאי מתים משתלחים זבין ומצורעין משתלחין... (שם צח א)

המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון, משקידשו בכלי אין להם פדיון, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, שלא נאמר פדיון אלא בבהמה... (שם ק ב, וראה שם עוד)

...אמר רבא רבי יוסי הגלילי היא, דתנן טמא שאכל קדש בין קדש טמא בין קדש טהור חייב, רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב, טמא שאכל את הטמא פטור, שלא אכל אלא דבר טמא, אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, שפיר קא אמרי ליה רבנן לרבי יוסי הגלילי, ואמר רבה בנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב, דאיסור כרת קדים, כי פליגי בנטמא בשר ואחר נטמא הגוף... (חולין קא א, וראה שם עוד)

חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה, נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה... ליפסל אין אבל לטמויי לא, מתניתין מני, רבנן היא, דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש, רבי מאיר אומר מטמא את הקדש ופוסל את התרומה, וחכמים אומרים כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה, כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש... (מעילה ח א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

רבי חגיי בעי קומי רבי יוסי ולמה לי כרבי ישמעאל, ואפילו כרבי עקיבה אתיא היא ידיעה והעלם על טומאת מקדש, ידיעה והעלם על טומאת הקדש, אמר ליה מאן אית ליה על העלם טומאה והעלם מקדש, לאו רבי ישמעאל, ונן בעיי כרבי עקיבא, פעמים שיש כאן העלם טומאה והעלם מקדש, ואינו חייב אלא אחת... (שבועות ב א, וראה שם עוד)

ומניין לידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים, תלמוד לומר ונעלם ונעלם שני פעמים, מכלל שבאת לו ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתיים, עד כדון כרבי עקיבא כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל כרבי, דרבי אמר ונעלם ממנו מכלל שיודע, והוא ידע, הרי שתי ידיעות... (שם ג ב, וראה שם עוד)

רבי ירמיה בעי פשיטא בידיעה האחרונה עד שיהא יודע שחייב להביא בה קרבן, אף בידיעה ראשונה כן, נישמעינה מהדא שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הילך באחד מהן ונכנס למקדש ויצא והזה ושנה וטבל והילך בשני ונכנס למקדש חייב, ויודע שהוא חייב להביא קרבן... (שם ח ב, וראה שם עוד)

ראה גם: טומאה-כללי. 

רש"י:

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא - ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש, שהוא דבר שזדונו כרת, ונעלם ממנו - הטומאה, ואשם - באכילת קדש או בביאת מקדש. בטמאת אדם - זו טומאת מת, לכל טומאתו - לרבות טומאת מגע זבין וזבות, אשר יטמא - לרבות בועל נדה, בה - לרבות בולע נבלת עוף טהור, ונעלם ולא ידע - ששכח הטומאה. (ויקרא ה ב וג)

ולא ימותו בטומאתם - הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה. (שם טו לא)

וטומאתו עליו - בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אבל הטהור שאכל את הטמא אינו ענוש כרת אלא אזהרה, והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגו', ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בגזרה שוה. ג' כריתות אמורים באוכלי קדשים בטומאת הגוף, ודרשוה רבותינו בכריתות, אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת ללמד על קרבן עולה ויורד, שלא נאמר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. (ויקרא ז כ)

בשר קדש - טומאת נבלה או שרץ, היקדש - היסתאב, לא יטמא - רב ושמואל, לחד טעו ואמרו על רביעי בקודש טהור, ולחד לא אשתבישו, וחמישי בקדש בעא, ונגע בכנפו שהוא ראשון... (חגי ב יג)

רמב"ן:

כי את מקדש - ...והזכיר הכרת ב' פעמים, לרז"ל לחייב במשכן ובמקדש, ואפשר שמקדש ה' קדש הקרבן, ומיחייב כאן מי שכבר טבל ולא הזה, והנכון בעיני שהכרת הא' בנוגע, והב' במאכל. (במדבר יט כ)

משנה תורה:

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים... טמא מת, אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחנה הלויה. החיל משלחין ממנו טבול יום, אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו, ואסור טבול יום במחנה לויה מדברי סופרים. מעזרת ישראל ולפנים אפילו מחוסר כיפורים לא יכנס לשם, שעדיין לא טהר טהרה גמורה, הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה, שנאמר ויצא מחוץ למחנה, זה מחנה שכינה, ולא יבא אל תוך המחנה, זה מחנה לויה... נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים, אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל, אף על פי שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות...

טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת, שנאמר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים, או על תוספת העזרה שנתקדשה קדושה גמורה.

ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש, כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, או שיגע באדם וכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם, שהרי הוא שני לראשון שנגע במת, או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן. כללו של דבר, כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש, ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו... וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר דקדשים, הרי זה פטור על ביאת המקדש, שדברים אלו הלכה מן הקבלה, ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות.

המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת, שהרי טימא מקדש ה', אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר ואם לא יכבס וגו', מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים, יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה...

וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות, וכן כל טמא באב הטומאות של דבריהם או שאכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול מכין אותו מכת מרדות.

טמא שנכנס דרך גגות פטור, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה חייבה תורה, ואף על פי שהוא פטור מהכרת, מכין אותו מכת מרדות.

כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן, אם נמצאת שם טומאה בשבת מוציאין אותה, ושאר המקומות כופין עליו כלי עד אחר שבת... 

אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש ונכנס הוא תחת האוהל, הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת... (ביאת מקדש פרק ג א, וראה שם עוד)

טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, אף על פי שלא שהה שם... וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו, אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין ממחין עליהן בכך... וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים, שנאמר ולא יחללו שם אלוקיהם...

כהן שעבד ואחר כך נודע שהוא טמא, אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין, שהרי עבודתו חולין, ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה... אף על פי שהוא מזיד... ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.

ומניין שטומאת מת דחויה בציבור, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, כך למדו מפי השמועה, שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אין נדחין אלא הטומאה תדחה... (שם פרק ד, וראה שם עוד)

שנוי יש בשגגת טומאת מקדש וקדשיו מה שאין כן בשאר הכריתות, שכל הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחילה הרי זה חייב חטאת, אבל בטומאת מקדש וקדשיו, אינו מביא קרבן עולה ויורד עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף והעלם בינתיים... ובטומאת מקדש נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם, מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר והוא ידע ואשם, הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים... (שגגות פרק יא א, וראה שם עוד)

אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה, שהרי פוסלן, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין לשאר הקרבנות, שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות, ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים... 

כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים, בין בקדש טהור בין בקדש טמא, במזיד הרי זה נתחייב כרת, שנאמר והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד... והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת, שנאמר וטומאתו עליו, עד שתהיה כל טומאתו עליו. היה טמא בטומאתו של דבריהם אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו... וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה, אפילו נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל, הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת... (פסולי המוקדשים פרק יח, וראה שם עוד)

מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו, שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף... (שם פרק יט א)

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשר בניסן מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות, אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח. טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר, אף על פי שטבל והוזה עליו, והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, מפי השמועה למדו, ששביעי שלהן היה, ועל זה שאלו אם ישחט עליהן... (קרבן פסח פרק ו א, וראה שם עוד)

רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים, ודבר זה בטומאת המת בלבד, היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולן עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמן בטהרה, והטמאים עושים לעצמן בטומאה, ואוכלין אותו בטומאה, ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורין אפילו אחד, יעשו כולן בטומאה... (שם פרק ז, וראה שם כל הפרק)

אברבנאל:

וטומאתו עליו - לאבן עזרא שטומאתו מגופו, והתעלם מהפסוק אשר יאכל וגו' וטומאתו עליו, ולרלב"ג פירושו שלא התחיל להטהר מטומאתו, ואם טבל אינו בכרת כי אם במלקות, לרש"י רוצה לומר שטומאת אדם עליו ולא טומאת בשר, ואולי אחד על טומאת משא והשני במגע, ויותר היה נראה שאחד בטהור שאכל טמא שסמוך לו כל טהור יאכל בשר, והשני טמא שאכל טהור, אבל להמפרשים לא נתפרש עונש טהור שאכל הטמא. (ויקרא ז כ)

העמק דבר:

ולא יהיה קצף - שטומאת מקדש וקדשיו מעכבים הכפרה והרצון מכל הקרבנות. (במדבר יח ד)

משך חכמה:

ונכרתה - ובפרשת זבים כתוב והזרתם ולא ימותו, דטומאה בצבור אינה נדחית אם היא יוצאת מגופו, אך בצבור אין כרת כי אם מיתה בידי שמים, כמו בדור המדבר, ועל כן כתב בצבור לשון ולא ימותו. (במדבר יט יג)