(ראה גם: טומאה-כללי, מת, פרה אדומה)
אמר רבי יוסי הרי אנו רואים כל זמן שהאדם נמצא ברוח זה אינו טמא, יצאה נשמתו ממנו הוא טמא, אמר לו ודאי כן הוא, וכן למדנו, כי יצר הרע ההוא כשנוטל רוחו של אדם מטמא אותו, ונשאר אחריו הגוף טמא, ועמים אחרים עובדי כו"ם כשהם בחיים הם טמאים, כי מצד הטומאה נמשכות להם נשמותיהם, וכשגופם נתרוקן מן הטומאה ההיא, נשאר הגוף בלי שום טומאה, ועל כן אינם מטמאים, והיינו כמו שאמר רבי שמעון, קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל. (חיי שרה ריג)
רבי אלעזר אומר, מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על יד יצר הרע, משום שנאחז בעץ החיים ולא הרפה ממנו, ומשום זה צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם. (וישלח מז)
תא חזי, מה בין ישראל לעמים עכו"ם, אשר ישראל כשנמצא אדם מת הוא מטמא לכל גוף והבית טמא, וגוף של עכו"ם אינו מטמא לאחר וגופו אינו טמא כשהוא מת, מהו הטעם, ישראל בשעה שמת כל הקדושות של אדונו נעברים ממנו, נעבר ממנו צלם הקדוש ונעבר ממנו רוח הקדוש, ונשאר גופו טמא.
אבל נכרי עובד עבודה זרה, אינו כן, שבחייו הוא טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא, והרוח שלו טמא, ומשום שהטומאות האלו שורות בתוכו אסור לקרב אצלו, כיון שמת יוצאות כל אלו הטומאות ממנו ונשאר הגוף בלי טומאה להטמאות, ואף על פי שהגוף שלהם טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם, שכל אלו הטומאות נמצאות בהם, יש להם כח לטמאות אחרים, במיתתם, שיצאו כל אלו הטומאות מהם, אינם יכולים לטמאות. ושל ישראל יכול לטמאות אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו, ושורה עליו צד האחר.
בא וראה, צלם קדוש הזה כשאדם הולך וגדל ונעשה צורתו בפרצוף הזה, נעשה צלם אחר ומתחבר ביחד, וזה מקבל את זה, בשעה שנמצאים לאדם שני צלמים נשמר האדם והגוף שלו הוא בקיום, והרוח שורה בתוכו, בשעה שקרבו ימיו למות נעברים ממנו הצלמים, ואחד מעביר את השני, ונשאר האדם בלי שמירה, וזהו עד שיפוח היום ונסו הצללים... (ויחי קצו, ועיין שם עוד)
הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך אמר הנוגע במת, ללמדך שאין עונשין מן הדין. לכל נפש אדם - להביא את בן שמונה ימים, משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו, תלמוד לומר בנפש אדם, להוציא את דמו, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר נפש אדם להביא את דמו... תלמוד לומר אשר ימות, מגיד שאין מטמא עד שימות (ולא מפרפר)... (חקת קכה)
אדם כי ימות באוהל, בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה שמטמא באוהל, חוץ לאוהל מנין, תלמוד לומר אדם כי ימות, דברי איסי בן עקיבא, רבי ישמעאל אומר אינו צריך, אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא, משנזקק לטומאה דין הוא שיטמא, מניין לעשות כל המאהילים כאוהל, היה רבי יצחק אומר, מה מצורע הקל עשה בו כל המאהילים כאהל, מת חמור אינו דין שנעשה בו כל המאהילים כאוהל... כל הבא אל האוהל, זה הבא מקצתו, וכל אשר באוהל זה הבא כולו, הא עד שלא יאמר יש לי בדין, אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו לא יהיה טמא, אלא אם כן ענשת מן הדין. רבי אחי ברבי יאשיה אמר... לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום... כל הבא אל האוהל דרך פיתחו הוא טמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, מיכן אתה דן לקבר, מה אוהל שהוא מקבל טומאה אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו, כשהוא פתוח... תלמוד לומר כל כלי פתוח, דרך פתחו הוא מטמא, ואין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח...
וכל אשר באוהל שומע אני אף הקש והחריות והעצמים והאבנים והאדמה, במשמע, תלמוד לומר ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, ועדיין כלי אבנים כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמע, תלמוד לומר וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ, הא למדנו לארבעה כלים... ולאדם מניין, תלמוד לומר ואתם חנו מחוץ למחנה או אילו לכלל חטוי ואלו לכלל טומאה, תלמוד לומר הוא יתחטא בו, את שבא לכלל חיטוי בא לכלל טומאה, לא בא כלל חטוי לא בא לכלל טומאה. כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים, הרי אתה דן, נאמרו ארבעה כלים בשרץ, והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, ונאמר ארבעה כלים במת והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר, אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר... מה תלמוד לומר פתוח, ואפילו כל שהוא... (שם קכו וראה שם עוד)
וכל אשר יגע על פני השדה, להביא את העובר במעי אשה, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר להביא את גולל ודופק, בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על החרב שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה, הא למדנו לכלים ולאדם, כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם...
מניין אף הפורש ממנו לעשות כמוהו, אמרת קל וחומר, ומה נבילה קלה עשה בה הפורש ממנה כמוה, המת חמור אינו דין שתעשה הפורש ממנו לעשותו כמוהו, לא, אם אמרת בנבילה שנטמאה טומאת ערב מרובה, תאמר במת שמטמאה טומאת שבעה מועטת, אמרת, וכי היכן ריבה והלא במת ריבה, שהמת מטמא טומאת שבעה ונבילה מטמאה טומאת ערב.
מניין שמטמאה בהיסט, אמרת קל וחומר, ומה נבילה קלה הרי מטמאה בהיסט, המת חמור אינו דין שמטמא בהיסט, אי מה להלן טומאת ערב, אף כאן טומאת ערב, אמרת, מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה, מקום שמגעו טומאת ערב, היסטו טומאת ערב. רבי מאיר אומר בהרגו בדבר שמקבל טומאה הכתוב מדבר, שמטמאה בהיסט, או אינו אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, מקיש הורג ונוגע, מה נוגע על ידי חיבורו, אף הורג על ידי חיבורו. או בעצם אדם זה אבר מן החי, או אינו אלא עצם כשעורה, כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם כשעורה אמור, דבר אחר מה המת בשר וגידים ועצמות, אף אבר מן החי בשר ועצמות וגידים כברייתו.
או בקבר, זה קבר סתום, אתה אומר קבר סתום או אינו אלא קבר פתוח, אמרת קל וחומר, ומה אוהל שהוא מקבל טומאה אין מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח... (שם קכז, וראה שם עוד)
וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, למה נאמר, לפי שהוא אומר בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה, הנוגע בה טמא טומאת שבעה, הא למדנו לכלים ואדם, כלים ואדם וכלים מניין, תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם...(שם קל, וראה שם עוד)
תא שמע דאמר רבי אלעזר בר צדוק, מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל... כדרבא, דאמר רבא דבר תורה כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ מפני הטומאה, ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן... תא שמע ולאחותו, מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא, אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, תלמוד לומר ולאחותו... (ברכות יט ב)
ואידך מאי היא, דתנן כל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע, אמר רבי טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה, האיכר עובר ומרדעו על כתפו ואיהל צדו אחת על הקבר, טימאו אותו משום כלים המאהילים על המת, אמר רבי עקיבא אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים, שיהו כל המטלטלים מביאין את הטומאה על האדם שנושא אותן כעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח... (שבת טז ב)
...דתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל... (עירובין ד א)
...ולכהן בבית הפרס (מערבין), דאמר רב יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך, רבי יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר בית הפרס שנידש טהור. רבי יהודה אומר אף בבית הקברות, תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל, קסבר אוהל זרוק שמיה אוהל, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר, במאי קמיפלגי, מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אוהל, ומר סבר אהל זרוק שמיה אוהל... (שם ל ב, וראה שם עוד)
...וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו המת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, במחיצתו... (פסחים סז א, וראה שם עוד)
...אמר רב יהודה הכא בנר של מתכת עסקינן, דרחמנא אמר בחלל חרב, חרב הרי הוא כחלל, והויא ליה אב הטומאה... (שם יז א, וראה שם עוד)
הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה, נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף, נטמא טומאת התהום הציץ מרצה... (שם פ ב, וראה שם עוד)
וטומאת התהום היכא כתיבא, אמר רבי אליעזר אמר קרא וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו... רבי שמעון בן לוי אמר כדרך, מה דרך בגלוי, אף טומאה נמי בגלוי, מיתיבי, אי זהו טומאת התהום, כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום... אלא טומאת התהום הלכתא גמירי, וקרא אסמכתא בעלמא... (שם פא ב, וראה שם עוד)
בעי רב יוסף, דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו, מדאישתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל, או דלמא מאי דאישתרי אישתרי, אמר רבא אמר קרא וישלחו מן המחנה אפילו מקצת מחנה... (שם צה ב, וראה שם עוד)
...רבינא אמר, נהי דמעטינהו קרא (לעכו"ם) מאטמויי באהל, דכתיב אדם כי ימות באוהל, ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. (יבמות סא א)
תנן התם, התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות טמאות, הרחוקות, חדשות טהורות ישנות טמאות... מספיקא מי מחזקינן טומאה, והאמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו ארץ ישראל... (כתובות כ ב, וראה שם עוד)
איתמר, אמר רבה אמר רב הונא, מקרא מלא דבר הכתוב, לא יטמא, כשהוא אומר לא יבא, להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא, ורב יוסף אמר, האלקים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא, נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב, אמאי, הא מיטמא וקאים, אלא לאו שמע מינה אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה... וטומאה בחיבורין דאורייתא, הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי, לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאורייתא, מאי שנא, כאן בחיבורי אדם באדם, כאן בחיבורי אדם במת, אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים, טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי, אמר רבי יוחנן כאן בבית כאן בשדה... אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מאי טעמא, אמר קרא לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר... (נזיר מב ב, וראה שם עוד)
על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל, ועל מלא תרווד רקב, על השדרה ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן, ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו, על אלו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמין, ואינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ומביא קרבנותיו... (נזיר מט ב, וראה שם עוד)
...האי אבן מן המת היכי דמי, אי דאית ביה עצם כשעורה, מאי טעמא דרבי יוחנן, ואי דלית ביה עצם כשעורה, מאי טעמא דריש לקיש, אמר לך ריש לקיש, לעולם דלית ביה עצם כשעורה, ואפילו הכי רחמנא רבייה, דתניא, וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת, על פני השדה זה המאהיל על פני המת, בחלל זה אבר מן החי ויש לו להעלות ארוכה, חרב הרי זה כחלל, או במת זה אבר הנחלל מן המת, או בעצם אדם זה רובע עצמות, או בקבר זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואילו גבי נגיעה אמר רב יהודה תניא הנוגע בעצם או בחלל, בעצם זה עצם כשעורה...
אבל הסככות והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל והדופק, ורביעת דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, ובימי ספרו ובימי גמרו, על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים... לימא כתנאי, הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר, מאי לאו רבי סבר משום אוירא, ורבי יוסי ברבי יהודה סבר משום גושא, לא דכולי עלמא משום גושא, מר סבר אהל זרוק שמיה אהל, ומר סבר לא שמיה אוהל... (שם נג ב, וראה שם עוד)
אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע, כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש, אמר רבי מאיר לא תהא זו קלה מן השרץ... אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר, מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שהוא מטמא אדם באהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, אמר לי מה זה עקיבא, אין דנין כאן מקל וחומר... איבעיא להו, עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה, או דלמא רביעית דם הלכה ועצם כשעורה קל וחומר... תא שמע עצם כשעורה הלכה, ורביעית דם קל וחומר... (שם נו ב, וראה שם עוד)
ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, מת תופס ארבע אמות לטומאה, ותנא תונא, חצר הקבר העומד בתוכה טהור, והוא שיהו בה ארבע אמות דברי בית שמאי, בית הלל אומרים ארבעה טפחים, במה דברים אמורים שפתחה מלמעלה, אבל פתחה מן הצד דברי הכל ארבע אמות... אלא במה דברים אמורים שפתחה מן הצד, אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות, והני מילי חצר הקבר, דמסיימא מחיצתא, אבל מת בעלמא תפיס. (סוטה מג ב)
... דתניא מפץ במת מנין, ודין הוא, ומה פכין קטנים שטהורים בזב מטמא במת, מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה, ואמאי, אימא אהני קל וחומר לטומאת ערב, ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה... (בבא קמא כה ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל... (חולין כא א, וראה שם עוד)
האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד... אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה מיטמאה... טהרה בלועה מנלן, קל וחומר, ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע, מציל על טהרה שבתוכו מלטמא, אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא, אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא... (שם עא א, וראה שם עוד)
...תנן התם כל משקה המת טהורין חוץ מדמו, וכל מראה אדמומית שבו מטמאין באהל, ומשקה המת טהורין... מאי שנא זב דגזרו ביה רבנן, ומאי שנא מת דלא גזרו ביה רבנן, זב דלא בדילי אינשי מיניה, גזרו ביה רבנן, מת דבדילי אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן. (שם פז ב, וראה שם עוד)
קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא... נוגע אין, אבל מאהיל לא, היכי דמי, אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא, דליכא כזית בשר, ואי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה, באהל נמי ליטמא, דליכא כזית מוח בפנים, ואי מוח בפנים מעלה ארוכה מבחוץ אבר מעליא הוא, באהל נמי ליטמא, אמר רב יהודה בריה דרבי חייא זאת אומרת מוח בפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ...
אמר רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין אף אנן נמי תנינא, הנוגע בכחצי זית ומאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו טמא, אי אמרת בשלמא חד שמא הוא משום הכי מצטרף, אלא אי אמרת תרי שמי נינהו, מי מצטרף, והתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא, משני שמות טהור, אלא מאי חד שמא הוא, אימא סיפא, אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור, ואי חד שמא הוא, אמאי טהור, אלא קשיא רישא, אמר רבי זירא בטומאה רצוצה בין ב' מגדלים עסקינן, ואין ביניהן פותח טפח, דכולה בנגיעה היא, ומאן תנא דקרי לאוהל נגיעה, רבי יוסי היא... (שם קכה א, וראה שם עוד)
האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים, מת האדם הבשר טהור, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר, ורבי שמעון מה נפשך, אי מיתה עושה ניפול, ליטמא משום אבר מן החי, ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת, רבי שמעון בעלמא קאי... ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת, כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו... (שם קכט ב, וראה שם עוד)
תני רבי יסא קומי רבי יוחנן כשם שאדם מיטמא למת מצוה, כך אדם מיטמא על אבר מת מצוה... (נזיר לג א, וראה שם עוד)
חד סב שאל מרבי יוחנן כזית מן המת מטמא, כולו לא כל שכן, אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית... (שם לה א, וראה שם עוד)
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא אין מחזירין אותו. (כלים א ז)
שנים טמאים במת, אחד טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, שלש טמאין במת, שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב... כיצד ארבעה, כלים נוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם, טמאין טומאת שבעה, הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב... (אהלות א א, וראה שם עוד)
אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס... האיברין אין להם שיעור, אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה... מטמאין טומאתן. (שם שם ו, וראה שם עוד)
אלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב, השדרה והגולגולת, אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין, ורוב בנינו ורוב מנינו של מת אף על פי שאין בה רובע טמאין, וכמה הוא רוב מנינו, קכ"ה, רביעית דם, ורביעית דם תבוסה במת אחד, רבי עקיבא אומר משני מתים, דם קטן שיצא כולו, רבי עקיבא אומר כל שהוא, וחכמים אומרים רביעית, כזית רמה בין חיה בין מתה, רבי אליעזר אומר מטמא כבשרו, וחכמים מטהרין...
אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל, עצם כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס, אבר מן המת, ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגולגולת שחסרו, כמה הוא חסרון בשדרה, בית שמאי אומרים שתי חוליות, ובית הלל אומרים אפילו חוליה אחת... הגולל והדופק מטמאין במגע ובאוהל, ואינן מטמאין במשא, רבי יהושע אומר אם יש תחתיהן עפר קברות מטמאין במשא... (שם פרק ב, וראה שם עוד)
מגדל שהוא עומד באויר, טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורים, טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורים, רבי יוסי אומר מחצה למחצה... (שם פרק ד, וראה שם עוד)
אדם וכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר, כיצד, ארבעה נושאים את הנדבך, טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאין, טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאים רבי אליעזר מטהר... (שם פרק ו, וראה שם עוד)
יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין את הטומאה ולא חוצצין, חוצצים ולא מביאים, לא מביאין ולא חוצצין, אלו מביאין וחוצצים, השידה והתיבה והמגדל, כוורת הקש כוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית שיש להם שולים והם מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש... (שם פרק ח, וראה שם עוד)
כוורת שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ, כזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ, כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא, וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור... (שם פרק ט, וראה שם עוד)
המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו, מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן, מצא שלשה, אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה הרי זה שכונת קברות, ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה, מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק ממנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר... (שם פרק טז ג, וראה שם עוד)
החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס, עד כמה הוא עושה, מלא מענה, מאה אמה... (שם פרק יז, וראה שם עוד)
על נפש מת לא יבא, שומע אני נפשות בהמה במשמע, כענין שנאמר מכה נפש בהמה, תלמוד לומר לאביו ולאמו, בנפשות אדם... (במדבר פרשה י ל)
וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו הטומאה, להוציא את הספק, זו טומאת התהום, אי זו היא טומאת התהום, כל שאין אחד מכירה בסוף העולם... היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום, במים באפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום, ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד... (שם שם לא)
הנוגע במת, אין בנה של שונמית טמא, אמרו בנה שלשונמית כשמת, כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה, וכשחיה היה טהור לקודש, חזרו ונגעו בו טימאוהו, הרי זה אומר מטמאיך לא טימוני ואתה טמיתני... הנוגע במת, פרט לנוגע בשניו ובשערו ובצפרניו בזמן שפירשו, יכול שאני מדבר בזמן שהם מחוברין, תלמוד לומר וטמא... (במדבר יט יא, וראה שם עוד)
ולמה טומאת המת צריכה הזאה בשלישי ובשביעי, כנגד הבכי וההספד, שלשה לבכי שבעה להספד. (מטות)
למה מכל טומאות שבעולם החמיר טומאת אדם במיתתו, אלא שבשביל עבירה נגזרה מות עליו, שנאמר, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו'... (פרק טו)
וכל מאן דמקרב על אנפי ברא ולא במיתה בכריסא דאמה, בקטיל סייפא או בסייפא דקטיל ביה, או בשכיבא שלימא ואפילו בגרמיה בשערתא או בגרמא דנשא חיא דפרש מניה או בקבורתא או בגוללא ודופקא יהא מסאב... (במדבר יט טז)
אשר יטמא לו - כשיעורו לטמא, וזהו כזית. (ויקרא כב ה)
והנפש הנוגעת - בו בטמא מת, תטמא עד הערב - כאן למדנו, שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם... (שם שם כב)
כל הורג נפש - רבי מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו. (שם לא יט)
...וטעם טומאת מת בעטיו של נחש, שהנפטרים בנשיקה לא יטמאו מהדין... (שם יט ב)
ימות באוהל - כי ימות ועתה הוא באוהל, והוא הדין אם ימות ויכניסוהו לאוהל, אשר באוהל - הכלים והאוהל עצמו בכלל, וצריך הזיה, והוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים הטומאה על הכלים והאדם ששם, אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה לעצמו, ולא הזכיר טומאת משא, ורז"ל דורשין אותה בקל וחומר מנבילה לטומאת ז', וכן בפשט, כי האדם המת והשוחט (אולי צריך לומר והמסט) טומאת ז', וכבר ידוע כי מנעה התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו. (שם שם יד)
השדה - לרז"ל לרבות גולל ודופק, רש"י, ואין גולל ודופק לרז"ל נדרש מהפסוק, אבל הוא הלכה, ואין הנזיר מגלח עליו, ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו... ולרבי ישמעאל להוציא עובר במעי אמו, שהוא טומאה בלועה. חרב - לומר שהחרב כחלל נעשה אבי אבות הטומאה, ומטמא אדם וכלים טומאת ז', ונראה מהסוגיות שאינו מטמא באוהל, שמצאו מיעוט, אדם כי ימות באוהל... ועוד נראה שאין החרב מצריך אדם הזאה בג' וז', דכתיב והזה על האוהל וכו'... וכן אין הנזיר מגלח עליה, ואין הכהן מוזהר ממגעה כלל, והוא הקרוב והנראה, ואנחנו בעוונותינו טמאים ולא ידענו בטהרת הקודש, עד יערה עלינו רוח ממרום... (שם שם טז)
הורג נפש - רש"י, ולא נתכוונו דבריו אצלי, שאם הרגו בכלי שטף אינו מטמא טומאת שבעה, שהכלי רק אב הטומאה, ואם בברזל כבר למדנו שהוא כחלל, ואם סבר שכיון שנגע בכלי בעודו מחובר במת טמא ז', טומאה בחיבורין מדרבנן, ובספרי, רבי מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה שמטמא בהיסט, רוצה לומר שמטמא אותו במשא המת, ולמד מכאן משא המת שמטמא ז'. (שם לא יט)
ומה שאתה צריך לדעת, כי טומאת המת הוא מצד מלאך המשחית הממית אותו, שהוא נקרא יצר הרע, כמו שאמרו הוא השטן הוא היצר הרע, הוא מלאך המות, ועל יצר הרע נאמר ורוח הטומאה אעביר מן הארץ,ולכך אמרו חכמים על הצדיקים הידועים ששה שלא שלט בהם מלאך המות, אברהם, יצחק, ויעקב, משה, ואהרן ומרים, דכתיב בהם על פי ה'... (תרי"ג מצוות)
יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה.
ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן, על הנפל ואפילו לא נתקשרו איבריו בגידין, ועל כזית מבשר המת, ועל כזית נצל ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בנינו של מת, ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהן לא רוב בנינו ולא רוב מנינו, וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים, ועל השדרה הבאה ממת אחד, ועל הגולגולת של מת אחד, ועל אבר מן המת הבא ממת אחד,ועל אבר מן החי מאדם אחד שיש עליהן בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד, ועל מלא חפנים רקב המת... ואין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שיש, ויהיה כלו שלם... וכן נזיר שנגע בעצם המת, אפילו עצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה, וסותר את הקודמים, ואין עצם כשעורה מטמא באוהל... נגע באוהל המת או הכלים הנוגעים במת, אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר... (נזירות פרק ז, וראה שם עוד)
המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת שבעה, טומאת מגע ואהל מפורשין בתורה, שנאמר הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, ונאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים.
טומאת מגע האמורה בכל מקום הוא, שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה, בין בידו בין ברגלו, בין בשאר בשרו, וכן נראה לי שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא, כיון שהם מחוברים לגוף הרי הם כגוף... טומאת משא האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר כל המטמאים במשא, היא, שישא האדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה אבן, הואיל ונשא נטמא, ואחד הנושא על ראשו או על ידו או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה... מסיט הוא בכלל נושא... הנושא בתוך בית הסתרים נטמא, שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא, אלא אם כן נבלעה הטומאה בתוך מעיו...
וטומאת אוהל האמורה בכל מקום הוא, שתטמא אותה טומאה האדם או הכלים באחת משלש דרכים אלו, אחד הבא כולו לאהל המת, או הבא מקצתו, הרי זה נטמא באוהל, אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאוהל המת, הרי זה נטמא כולו...
אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא, ואין העכו"ם מטמא באוהל, ודבר זה קבלה... (טומאת מת פרק א א, וראה שם עוד)
אף על פי שהשיעורין כולם הלכה למשה מסיני הן, אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית. אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם, אפילו אבר קטן של בן יומו, שהאיברים אין להם שיעור, ודבר ידוע, שדין חלל חרב כדין חלל אבן... חסר מן העצם של אבר כל שהוא, הרי האבר כולו טהור, חסר מבשרו, אם נשאר עליו בשר שראוי להעלות בו ארוכה בחי ויתרפא, הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאהל, ואם לאו מטמא במגע ובמשא... אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת, והוא שיהיה שלם כברייתו...
עצמות המת שאין עליהם בשר, אם ניכרת בהן צורת עצמות הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל כמת שלם, שאני קורא בהם עצם אדם. ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת, השדרה והגלגולת ורוב בנינו ורוב מנינו... שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין... אם היה בהן רובע הקב הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאוהל, היו פחות מרובע, אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא... מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב, מלא חפנים מאותו רקב מטמא במשא ובאהל כמת, ואינו מטמא במגע, לפי שאי אפשר ליגע בכולו... דם המת מטמא כמת במגע ובמשא ובאוהל... וכמה שיעורו רביעית, הדם כל זמן שיש בו אדמומית מטמא באוהל המת...
הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכתליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואחר כך יהיה כלו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן מצדי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדים המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהם נקראין דופק, ושניהם, הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים, ואינן מטמאין במשא...
שדה שנחרש בה קבר היא הנקראת בית הפרס, ועפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בה עצם כשעורה, ואינה מטמאה באוהל, וכן כל ארצות העכו"ם עפרן מטמא במגע ובמשא מפני העצמות שאין נזהרין בהן, וטומאת בית הפרס וארץ העכו"ם מדברי סופרים. (שם פרק ב, וראה שם עוד)
אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל, המת, אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו כראוי, והשדרה והגולגולת, ורוב בנינו ורוב מנינו, ורובע עצמות מכל מקום, אף על פי שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין, ורביעית דם תבוסה, הכל שתים עשרה.
ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל, אבר מן החי שחסר בשרו ואין בו להעלות ארוכה, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו ולא נשאר בשר כדי להעלות ארוכה, או שחסר העצם אף על פי שיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות, ועצם אפילו כשעורה, וארץ העכו"ם, ובית הפרס, הכל שבע...
כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשיער והצפורן, הואיל וגזען מחליף, ובשעת חיבורן הכל טמא... (שם פרק ג, וראה שם עוד)
כל המתטמאין מחמת המת, בין אדם בין כלים טמאים טומאת שבעה... אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת, בין שנגע בו אחר שפירש מטמאין, בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת, הרי זה השני טמא טומאת ערב, שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, זהו דין תורה, אבל מדברי סופרים הנוגע במת ונגע באדם אחר, ועדיין הוא מחובר במת, שניהן טמאין טומאת שבעה. במה דברים אמורין לענין תרומה וקדשים, אבל לנזיר ולעשות פסח בין בשעת חיבור בין אחר שפירש אינו טמא אלא טומאת ערב כדין תורה.
כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באוהל הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו... והכלים או האדם שיגע בהן טמאין טומאת שבעה, שנאמר בחלל חרב או במת. מפי השמועה למדו, שהחרב כמת, והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים... ומנין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שטמאים טומאת שבעה, שהרי הוא אומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, הא למדת, שכל אדם הטמא טומאת שבעה מטמא בגדים טומאת שבעה... אבל לחייב על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא השנים בלבד, הראשון שנגע במת, והשני שנגע בו כדין תורה, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם, או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת, פטור.
כלי חרש שנגע במת או שהיה עמו באהל טמא, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרש אחר, ולא שאר כלים, שאין כלי חרש נעשה אב הטומאה לעולם, לא במת ולא בשאר טומאות, וזה דין תורה, אף על פי שהוא קבלה...
האוהל עצמו המאהיל על הטומאה, אף על פי שלא נגעה בו טומאה, הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה, במה דברים אמורים, בשהיה האוהל בגד או שק או כלי עץ או עור, אחד עור בהמה וחיה בין המותרים לאכילה בין האסורין... אבל אם היה האוהל נסרין של עץ, או שהיה עצם או של מתכות הרי זה טהור, ואין צריך לומר שאם היה בנין שהוא טהור.
בגדים הנוגעים במת, אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באוהל ובמשא, שהמשא למת עצמו אינו מפורש... לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן, וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו, או שהיו עמו באוהל, הרי זה טהור... (שם פרק ה א, וראה שם עוד)
ארון שהוא חקוק בסלע והניחו בו המת וכסוהו בגולל, הנוגע בסלע מכל מקום טהור, והנוגע בגולל טמא... ואם בנה נפש על גבה הרי זו כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו... (שם פרק ו, וראה שם עוד)
בית סתום שהמת בתוכו, או שהיה לו פתח (ופרץ את פצימיו) וסתמו מטמא מכל סביביו, והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה, מפני שהוא כקבר סתום... (שם פרק ז א, וראה שם עוד)
אין הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח, אפילו הגביה הבנין על גבי חלל טפח עד לרקיע הכל טמא, לפי שהכל הקבר, היתה טומאה רצוצה ולא היה שם חלל טפח, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, אבל הנוגע בצדי הבנין טהור... (שם שם ד, א וראה שם עוד)
שדה שאבד קבר בתוכה עפרה טמא, מטמא במגע ובמשא כבית הפרס, שמא נדוש הקבר ויהיה עצמות כשעורה בתוך עפרה, וכל השדה כולה המאהיל עליה נטמא... (שם פרק ח א, וראה שם עוד)
ארץ העכו"ם בתחילה גזרו על גושה בלבד כבית הפרס, ולא היו מטמאים אלא המהלך בה או נוגע או נושא מעפרה, חזרו וגזרו על אוירה שיטמא, ואף על פי שלא נגע ולא נשא, אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא... (שם פרק יא, וראה שם עוד)
טפח על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה, שאין קרוי אוהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה, כיצד, כזית מן המת מונח לאויר ובצדו כלים, כגון מחטין וצנורות וכיוצא בהן, ואינן נוגעים בטומאה, אם האהיל עליהן אוהל שיש בו טפח על טפח, והיה גבוה מעל הארץ טפח, הרי זה מביא את הטומאה לכלים וטמאין, היו כלים אחרים על גבי אוהל זה שיש בו טפח על טפח הרי הן טהורין, מפני שהאוהל חוצץ בינם ובין הטומאה... ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר, אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ, והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח, הואיל ויש שאין שם חלל טפח, גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין... (שם פרק יב, וראה שם עוד)
אין טומאה נכנסת לאוהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח על טפח, כיצד, חלון שבין בית לבית או שבין בית לעליה, אם יש בו טפח על טפח מרובע והיתה טומאה באחד מהן הבית השני טמא... (שם פרק יד א, וראה שם עוד)
שלשה דברים מצילין באוהל המת, צמיד פתיל, ואוהלין ובלועין, הבלועין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו, ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא ותטמא אחרים, כיצד, בית טמא שיש בו כלי מוקף צמיד פתיל, כל שבתוך הכלי טהורים, וכן אם היה שם אוהל בתוך הבית, כל הכלים שבתוך האוהל טהורין, אבל אם היה כזית מן המת נתון בכלים ומוקף בצמיד פתיל והכניסו לבית, הבית טמא... אבל הבלועים מצילין על הטהורים ומונעים את הטומאה, כיצד, כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית, הבית טהור... (שם פרק כ א, וראה שם עוד)
שלא יטמא כהן הדיוט במת... משרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השי"ת, כמו שאמר הכתוב, קדושים יהיו לאלוקיהם, על כן הרחיקום מן המת, וכבר כתבתי למעלה, שענין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאד למעלה מכל טומאה. והענין הוא, כי בהפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו, שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע... (אמור מצוה רסג)
לנפש - ...הכוונה השניה היא, שענין הטומאה הוא, כי בהפרד הנפש מהגוף נשאר בה התערובת הגשמית, כי לרוב נוטה הנשמה אליהם מפאת ההרגל ששוכנת יחד עם החומר, ואלו כוחות הטומאה שאמרו, ועל כן קשה לנפש רשעים להפרד מגופם, כבברכות ל"ו, ועל כן אבלות י"ב חודש, שהנשמה עולה ויורדת עד שיכלו אלו הכחות, ועל כן צדיקים גמורים שהתגברו על חמרם אינם מטמאים, וכן אין ראוי להם לבא למקום טומאה זו... (ויקרא כא א)
...ורמז לדרך התשובה שיטה להיפך מעשיו המטמאים, למען ישיג דרך המצוע, וזו דרך הטהורה לטמא וטמאה לטהור. וכן יורה מי חטאת המורכבים מאפר שרפה ומים שהם קצוות הפכיים, מהם יתחדש מצוע הנקרא טהרה, וגזר שהנוגע מטמא מקדש ה', כי הקרב להבלי הנפסדות מטמא לב טהור, שהוא משכנו של מקדש ה', שהוא הנקרא צלם אלקים, וטומאתו טעות העדרית, והבא אל אוהל המת שאין לפניהם אלא גופם לחיי שעה רעועה, בלי ספק מטמא מקדש ה', שבו האיש קדוש לאלוקיו, אמנם החכמים המורים חטאים בדרך, שהם המזה והמקדש, לא תחול עליהם טומאה. (במדבר יט ב)
לא יטמא - כי יש כח טומאה אחוז במת ובנפשו, ויש בו כח להתפשט בכל אוהל המת, אך בבהמה הטומאה רק על בשרה, ואינה מתפשטת באוהל, והנה בבריאה גזרה חכמתו שהאדם יחיה לעולם, כי היה משולל עכירות הגוף, והנפש חלק א-לוה, וכאשר חטא הטיל הנחש זוהמת טומאה מנפש ועד בשר, ואפילו אם נטהרה הנפש על ידי תשובה ויסורין, המיתה מוכרחת למען זכך חלאת החומר, ויעלה מן הארץ זך, כאשר היתה נפשו טרם חטא, ואחר כך גזרה חכמתו שגאולה תהיה לו מזוהמת נחש מאברהם ועד מתן תורה חלק אחר חלק, והוא עיקר כור מצרים ומעמד מתן תורה, ועל ידי העגל חזרה הזוהמא והמיתה... (ויקרא כא א)
... והעגל גרם לטומאת המת, שבמתן תורה היו חירות ממלאך המות, אינו רוצה לומר שלא היו מתים כלל, אלא שהיו מתים בנשיקה, ועיקר טומאת מת באה על ידי שהיא על ידי מלאך המות הבא מסטרא דמסאבא. (במדבר יט ב)
...שעכו"ם אינו מטמא במת, שאם נגע הוא כמו שלא נגע, כבהמה שנגעה וכו', וההבדל בו הורמו בני ישראל מן הגוים הוא באמצעות התורה, שעל ידי שקבלו התורה הרוחניים השפלים תאבים להדבק בהם להיות חטיבה של קדושה עליונה בחייהם וגם במותם, בחייהם שהנוגע במת וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת, ותפרד רק בכח גדול שחקק ה' במצות פרה, וכן במותם תרבה טומאה, כברז"ל, אדם כי ימות, ישראל מטמאין באוהל, ולא עכו"ם, והמשלתיו לב' כלים אחד מלא דבש ואחד זבל, למי מתקבצים זבובים ורמשים? וכן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה עריבה, בצאת הנפש יתקבצו קליפות אין קץ התאבים להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באוהל, ושאינו מזרע ישראל אין כל כך התקבצות הטומאה, רק חלק הממית הנדבק בגוף... (במדבר יט ב)
לחנט - ...דע שהקבורה לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, כי הנפש ההיולנית הנקראת רוח לא תפרד תיכף, כי בימי חייו יהפכנה לעצם רוחני נבדל על ידי העיון והמעשה, ועל ידי זה יותכו החלקים החומריים מהרוחניים, ואולם לא כל אדם יזכה לכך בשלימות, כי אין זה קל, וגם בעיון ובמעשה נתערבו ענינים גשמיים, ובמעשה יתערבו פניות, וחלקים רוחניים אלו יפרדו רק כשישוב הגוף לעפר, ומצד חלקים אלו המת מטמא, אבל השלמים כיעקב עשו מלאכה זו בשלימות, והרוח יפרד לגמרי, ואינם מטמאים, ואין צורך שיותך הגוף... (בראשית נ ב)
...מה שאינו כן הרוח ההיולנית שתפקיד האדם לזככה בימי חייו ולהפריד ממנה כל החומר, וזה לא יצלח לכל אחד, ואם כן ישארו ניצוצות ממנה בגוף, והם המטמאים, ואם נדבקו בגוף החי יביא אפר חטאת טהור שנפרד ממנו כל כח נפשי, והוא ישאב אל תוכו את הטומאה... (במדבר יט ב)
אשר יגע - מיירי באדם המאהיל, ומקרי אוהל מגע. בעצם אדם - בא ללמדנו שעצם מטמא באהל רק כשיהיה ניכר מצורת העצם שהוא של אדם, והיינו רובע עצמות או אבר שלם, ובזה קיל אוהל ממגע.(שם שם טז)
מחוץ למחנה - כדפירשנו נזהרו במדבר אפילו טמאי מת מלהכנס למחנה ישראל, מכל מקום לצורך היו נכנסים. ושביכם - אף על פי שבשעת ההרג היו גוים ולא נטמאו, וכשנתגיירו אין כאן מת, ואולי נגעו בחרב, ודלא כהרמב"ן, שהנוגע בחרב אינו טעון הזאה כלל. (שם לא יט)
פרה, אא"ז זצ"ל הגיד, טומאת מת היא הסתלקות החיות הפנימית, והעצה לכך, להיות בטל כאפר לחיות השי"ת, ועל ידי זה מתחדשת החיות. (שמות פרה תרל"א)
מצות תרומת הדשן... ואחר מחיית עמלק יכולין לבא לטהרה, כי אמו"ז זצ"ל פירש ענין טומאת מת חסרון החיות, שעושין מעשים בלי חיות, פניות וכו', והוא כח עמלק, דכתיב אשר קרך וכו', וחכמים קבעו לקרות פרשת פרה בשבת, שבשבת בנקל לבא לבחינת הטהרה, כי כל הטומאות באין על ידי חטא העגל, כמו שכתוב שפרה מתקן חטא העגל, וכשנסתלק חטא הנ"ל באה הטהרה... (פרה תרל"ח)
מים חיים אל כלי... שמת אבי אבות הטומאה, וזה מצד הגוף העומד למיתה, והטהרה מצד הנשמה הבאה משורש הנשמות בחינת חי החיים... (שם שם תרס"ד)
ונראה שענין טומאת המת הוא, שגורם טמטום הלב והעדר חיות, ואף שגורם הכנעה, מכל מקום טומאת המת גורמת עם ההכנעה יאוש והתרשלות ומרה שחורה, שכמו ענין המיתה הוא הפירוד בין הדבקים, טומאתה נמי גורמת פירוד הכנעת השכל מהכנעת הנפש, ועל כן מושך ליאוש והתרשלות ומרה שחורה, ועל כן היא החמורה שבטומאות, שהיא אבי אבות הטומאה, מפני שזה גרוע מהכל. והנה אפר פרה אדומה שנעשית מחוץ לשלש מחנות מעורר הכנעת הנפש לבד, ומטמא כל העוסקים בה כעין טומאת המת, אך מים חיים, אף שמים מורים נמי הכנעה, מכל מקום אין הכוונה כניעת הנפש, אלא כניעת השכל שגורמת חיות והתחזקות שמחה וחדאה... ובהזאת מי חטאת מתעוררת בו הכנעת הנפש והשכל יחד, שזוהי ההכנעה הנדרשת, ולעומתם באה התחדשות רוח טהרה... (שמות תשא תרע"ה)
ונראה לפרש, דהנה יש להתבונן בענין טומאת המת, ובמה שפרה אדומה היא טהרה לטומאה זו, ויש לומר, דהנה ידוע דצורת האדם ומהותו היא לחבר את שני העולמות, עליונים ותחתונים... אך אדם הראשון עשה היפוך תעודתו למשוך התחתון אחר העליון, אלא הניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, ומשך חלק העליון אחר חלק התחתון, ובזה הפסיק את חבל הכוסף... וכאשר נתבקש חלק העליון שבו לעלות, כמו שכתוב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, בהכרח נעשה פירוד בין הדבקים וחלק התחתון נשפל עוד למטה, וזהו ענין מיתה, לשון השפלה ונפילה, ולעומת חלק העליון שיצא ממנו נשתאבו בו כחות הטומאה, שהם להיפוך מחלק העליון שיצא ממנו... דהיינו כחות הטומאה, לשון טמטום, ומפלת על האדם טמטום הלב, ומרה שחורה, וחשוכין דאנפין, וכמהות כחות הטומאה שנתהוו מחמת הפירוד גורמת נמי באיש הנוגע או הבא אל האוהל פירוד והפסק מהיות נמשך החלק התחתון אחר העליון, ומזה בא העדר חיות הקדושה ונפילה ומרה שחורה, ואף על פי שאין אנו מרגישין כל כך, הלא אנחנו מעודנו טמאי מתים, ואנו דומים לאיש הנולד במרתף חשוך ולא ראה מאורות מימיו... ובזה יובן מה שכתב הרח"ו בשער הקדושה, שהעדר אפר הפרה גורם לנו העדר הנבואה וסילוק רוח הקודש...
ולפי האמור יש לגעת בקצה המטה להבין איך הפרה מטהרת מטומאת המת, דהנה ידוע דטומאה אינה אלא באתגליא, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, והטעם יש לומר, דכל התהוות ענין הטומאה הוא מחמת הצמצום והעדר אור אלקי, שהיה מוכרח למען יהיה העולם יכול להבראות ולא יתבטל במציאות, וכל ימי הבריאה היו שמים וארץ נמתחין והולכין, ופירש כ"ק אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש, על כן אין לכחות הטומאה שליטה אלא בנגלה, שיצא לפועל בשבעת ימי בראשית, ולפי זה יש לומר שאין להם שליטה אלא בעולם הטבע, שמתייחס אחר עלמא דאתגליא, והוא במספר שבעה, כמספר ימי הבריאה, אבל למעלה מהטבע שמתייחס לעלמא דאתכסיא אין לכחות הטומאה שום שליטה, ועל כן יש לומר היות פרה אדומה, שהיא מושפעת מעלמא דאתכסיא כנ"ל, שיש בה כח על ידי הזאת מי חטאת לעשות את האדם אחר, שישפיל עצמו כאזוב, שיהיה לשעתו על כל פנים נמי מוגבה ומושפע מעלמא דאתכסיא, ואז בהכרח הטומאה פורחת ממנו, שאין לה אז שום מציאות... (שם ויקהל תרע"ז)
...ומזה נראה, דמה שיש לכחות הטומאה לדבוק בכלי שנתרוקן מהקדושה, היינו במקום שמבלעדי הקדושה היה לחלקי הרע שום אחיזה בו, אלא שנדחה מחמת הקדושה אז כשנתרוקן מהקדושה חוזר הרע אל המקום שהיתה לו בו תפיסת יד... ועל כן צדיקים גמורים דמהפכי חשוכא לנהורא ומרירא למתיקא שאין לחלקי הרע שום מקום שמה, אינן יכולין לדבוק בגופו גם במיתתו... (שם פקודי תרע"ג)
ונראה דהנה טעם הזוהר הקדוש בטומאת מת ידוע, שהוא מחמת שבכל דבר שנתרוקנה ממנו קדושה מתאווין כחות הטומאה לדבוק בו, על כן מתדבקין כחות הטומאה בגוף מת שנתרוקנה ממנה הנשמה הקדושה. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד, שלכן טומאה בוקעת ועולה עד לרקיע... טומאה זו שהיא לעומת הקדושה שהיתה שורה בגוף זה, כמו שרשות היחיד שהיא קדושה עולה עד לרקיע, כן טומאת מת. והאר"י ז"ל הוסיף לומר, שלא תאמר שאחר שנסתלקה הנשמה באין כחות הטומאה, אלא שזה עצמו הוא ענין המיתה, שעל ידי שניתנה רשות לכחות הטומאה לדבוק בו אין הנשמה הקדושה יכולה לסבול ובורחת, וממילא יובן שטהרה מטומאה זו, היינו שתברח הטומאה מחמת גודל הקדושה, צריכה לקדושה נעלה מכחות הנשמה... (ויקרא שמיני תרע"ג, ועיין שם עוד)
ענין פרה אדומה שמטהרת טומאת המת, דהנה יש להבין בטומאת מת, שהיא טומאת מגע ולא יוצאה עליו מגופו, ומכל מקום היא חמורה שבטומאות. הנה האדם נברא ישר, להיות טבעו בעצם נמשך אחר רצון השי"ת, ולא היה צריך לקבל לימוד מזולתו, אפילו ממלאכי השרת, וידוע דמהות המלך להשפיע ולא לקבל, והניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, ונפל ממדרגת עצמותו, וקיבל מהנחש ונתפתה לעצתו, ונשתנה ממהות עצם עומד בפני עצמו, למהות מקבל מזולתו, ועל כן היה ענשו נמי, שתהיה שליטה לכחות חיצוניים לדבוק בו, והוא מקבל מהם תכונות רעות, ומזה בא עונש המיתה, כמו שאמר האריז"ל... וזה עצמו הוא ענין טומאת מת, שהאדם מקבל הטומאה אחרי שהאדם שב ממהות עצם עומד בפני עצמו, ומהות מקבל...
ויש לומר עוד שגם צורתה ומהותה של מצות פרה אדומה מורה על ענין זה, דהנה כל מיני בעלי חיים וצמחים מורכבים מיסודות אש רוח מים עפר, וכאשר נשרפו ונעשו אפר כל חלקי אפר רוח מים בעשן כלו, ולא נשאר אלא יסוד העפר הפשוט... עומד בפני עצמו, וכן המים הם פשוטין, ועל כן אפר הפרה ועץ ארז ואזוב ושני תולעת שהוא הפשוט והעצם מבעלי חיים וצמחים בצירוף המים החיים, שמורה על התורה שהיא עצם פשוט, היא ענין אחד עם כח החיות שבו, שהוא עצם פשוט עומד בפני עצמו. ולפי זה יובן מה שפרה אדומה מטהרת טמא מת שקיבל טומאה מזולתו, שכל עצמה של טומאה זו באה מחמת סילוק מעלה זו, ובהופיע באדם מעלה זו שהוא בין בחומר בין ברוח, בהכרח הטומאה פורחת ממנו... (ויקרא שמיני תרע"ו)
ואמרנו על פי דברי האריז"ל דענין מיתה הוא שבאין באדם כחות הטומאה, עד שהנשמה אינה יכולה לסבול ובורחת, ואף שתמיד הטומאה בורחת מפני הקדושה, כדכתיב מפני שרי גברתי אנכי בורחת (בראשית ט"ז), מכל מקום מפאת הגזירה שנגזרה על אדם הראשון כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ניתנה רשות לכחות הטומאה לשלט בו בעוד הנשמה בו, ושוב הנשמה בורחת... (שם מצורע תרע"ב)
...וכן יש לומר בענין טומאת מת, שהיא טומאה כפולה בכפלים מצד כחות הטומאה הבאים בו עוד קודם המיתה, שהנפש מסתלקת מפניהם, והיא טומאה מתייחסת לרגלי הנפש, ועוד יש טומאה הבאה אחר המיתה כדאיתא בזוהר הקדוש, מחמת שכחות הטומאה מתאוין לדבוק בכלי שנתרוקן מקדושה... והיא טומאה מתייחסת לגוף בהעדר הנפש, והיא טומאה כפולה. ויש לומר דמהאי טעמא היא אבי אבות הטומאה. ויש לומר דכמו שהיא טומאה כפולה, לכן פועלת לרוע על איש שנטמא בטומאה זו, ושמפרדת בין המוח והלב בכפלים, והיינו שמבלבלת את הדעת ומאפלת את השכל לבל יהיה בהיר ולבל יאיר הלב, ולפי זה מובנת אזהרת הכהנים מטומאת מת...(שם אמור תרע"ה, וראה שם עוד)
והנה ענין טומאת מת היא עצבות ומרה שחורה, וטמטום הלב הוא אבי אבות הטומאה, ואיש שהתגברה עליו הקליפה ההיא כמעט אין תרופה למכתו... אך עצת ה' היעוצה לזה, היות טומאת המת לפי שהגוף התרוקן מהנפש ונדבקים בכלי ההוא כחות הטומאה... על כן ענין פרה אדומה שנלקחת מתרומת הלשכה, ואין בה מום, וחטאת קרייה רחמנא, ונוהגין בה כל כך סלסול, ומכל מקום נעשית בחוץ ונשרפת לרוח, וחלקי הקדושה שהיו בה מסתלקין ממנה, ולא נשאר רק האפר, היא בהתדמות גוף האדם שיצאה ממנו הנפש הקדושה... (במדבר חוקת תרע"ב)
...והטעם יש לומר, דהנה ענין המיתה שנגרמה בחטאו של אדם הראשון, כי האדם נברא שיהיה דבוק בהשי"ת... נפל ממדרגתו ונעשה נפרד, ונחרץ ענשו להפרד עוד יותר בטורח טרדת מזונו, ואחר כך המיתה שהיא פירוד בין הנפש שמהעליונים והגוף שמתחתונים, וממילא גם הגוף בעצמו נתפרד לארבעה יסודות, ומזה נמשך ענין טומאת מת, שהיא כח רע המטמטם את המוח והלב, ומפרידו בצד מה מענינים רוחנייים והשגות נעלמות ורוח הקודש... (שם שם תרע"ט)
הוא יתחטא בו וגו', לכאורה תיבת הוא מיותרת, ואחר כך כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, מהו הלשון אשר ימות, הוה ליה לומר אשר מת, ועוד... אך מקודם הפסוק הנוגע במת לכל נפש אדם על המת גופיה, שהוא יהיה מישראל שנקראו אדם, וכמו שאמרו אתם קרויים אדם וכו', מה שאינו כן הנוגע במת נכרי, אינו מטמא לרבי שמעון בן יוחאי (יבמות ס"א), ובכל מקום ז' מורה על ז' המדות, וזה שנאמר הוא יתחטא בו ביום השלישי הוא מדה השלישית, שהוא תפארת, בחינת קב"ה, היינו שיתחטא על ידי השי"ת מצד אתערותא דלעילא, וזה שנאמר בלשון הו"א, לשון העלם, מפני שבא מצד השי"ת, וזה הוא הכנה ליום השביעי, שמורה על מדת מלכות, והיינו ההשתדלות מהאדם להטהר, ועל ידי זה יטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי מצד השי"ת, אז וביום השביעי, מצד האדם לא יטהר, ואחר כך אמר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, זה בנפש האדם קאי על הנוגע, שהוא נפש האדם מישראל, ואשר ימות אחר כך ולא יתחטא בעולם הזה, שלא קבל ענשו, דאם היה מקבל עונשו, אמרינן (מכות כ"ג) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן... והוא יצטרך בירורין אחרים... (שם שם יב)