טומאה   שלוח

(ראה גם: טומאה-כללי, מחנה ישראל, נגע)

ספרא:

יכול יהיו שנים טמאים עמו, תלמוד לומר הוא בדד ישב, אין שני טמאים עמו, מחוץ למחנה מושבו, חוץ לשלש מחנות, מושבו טמא, מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד טמא, הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד טהור... רבי יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו ובגד, לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לשלש מחנות (תזריע-נגעים, פרק יב)

ספרי:

וישלחו מן המחנה, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר איש אשר יטמא ולא יתחטא, עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, הרי זה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה. צו - הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן, תלמוד לומר צו את בני ישראל וישלחו... (נשא א, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

אמר רב חסדא, מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב, לבדו ישב, מחוץ למחנה מושבו, הכתוב ניתקו לעשה. איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים, וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, תנאי היא, דתניא בדד ישב, לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו, יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת, תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן, למה נאמר זב, ליתן לו מחנה שניה, ויאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר, זבין משתלחין מצורעין לא כל שכן, למה נאמר מצורע, ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר בדד ישב ניתקו לעשה... (פסחים טז א, וראה שם עוד)

...אלא אמר רבי שמעון בן לקיש מהכא, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר, אם טמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין לא כל שכן, אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין, ואין טמאי מתים משתלחין, ואיזה זה פסח הבא בטומאה... אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב לבדו ישב, מחוץ למחנה מושבו, הכתוב נתקו לעשה. איתיביה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים, זבין וזבות שנכנסו לפנים ממחיצתם בארבעים, וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, תנאי היא, דתניא, בדד ישב, לבדו ישב, שלא יהו טמאין אחרין יושבין עמו, יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת, תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם, ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחין, זבין לא כל שכן, למה נאמר זב ליתן לו מחנה שניה, ויאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן, למה נאמר מצורע, ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר בדד ישב, הכתוב נתקו לעשה... אמר קרא טמא וכל טמא, לרבות טמא שרץ... אמר קרא זב וכל זב לרבות בעל קרי... וכל צרוע למה לי, איידי דכתיב כל זב, כתיב נמי כל צרוע. ורבי יהודה שפיר קאמר רבי שמעון, ההוא מיבעי ליה לכדתניא, רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין... תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי, ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה, זו מחנה לויה, מכאן לבעל קרי שיצא חוץ לשתי מחנות, אמר ליה אכתי לא עיילתיה אפיקתיה, לישנא אחרינא אכתי לא אפיקתיה עיילתיה, אלא אימא מחוץ למחנה זו מחנה לויה, לא יבא אל תוך המחנה, זו מחנה שכינה... (שם סו א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

עשר קדושות הן... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא אין מחזירין אותו... הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין עובד כוכבים וטמא מת נכנסים לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם, ואין חייבים עליה חטאת, עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם,וחייבין עליה חטאת, עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם... (כלים פרק א ו)

מדרש רבה:

וישלחו מן המחנה, מחנה שכינה, מלמד שמצורעים וטמאי מתים משתלחים משם, צרוע זה מוסגר, כל צרוע זה מוחלט, זב זה זב גמור, כל זב לרבות זב שתי ראיות, וכל זב לרבות זב ראיה אחת, טמא לנפש זה אדם שהוא יכול להשתלח, כל טמא לרבות כלים הנוגעים במת, וכל טמא לרבות כלים הנוגעים בשרץ, ויש אומרים טמא לנפש זה אדם וכלים הנוגעים במת, כל טמא לרבות הנוגעים בשרץ, מזכר ועד נקבה, בכל אדם הכתוב מדבר... מזכר טבול יום, ועד נקבה לרבות מחוסר כפרה, ולא יטמאו את מחניהם, יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת, אמרת, צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה ריבה כאן מחנה אחת, אל מחוץ למחנה תשלחום ריבה כאן שתי מחנות ולא יטמאו את מחניהם ריבה כאן ג' מחנות, מכאן אמרו ג' מחנות הן, מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה, מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל, מפתח הר הבית ועד העזרה מחנה לויה, מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה, יכול כולם ישתלחו למקום אחד, תלמוד לומר במצורע בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו, כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה, כל שטמא מת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא, כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם... מכאן נתנו חכמים מחיצות, ואמרו עשר קדושות הן... (במדבר פרשה ז ח, וראה שם עוד)

רש"י

וישלחו - הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה, ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים. (במדבר ה ב)

רמב"ן:

וישלחו - אחר שהקים המשכן ציוה בשילוח הטמאים, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה, והיא מצוה מיד ולדורות. (שם)

משנה תורה:

ראה טומאה-כללי, ביאת מקדש פרק ג' והלאה.

ספר החינוך:

לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה... ואמרו בספרי וישלחו מן המחנה, אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש, ואמרו בפסחים ויצא אל מחוץ למחנה, מצות עשה, ונכפלה מצוה זו במקום אחר, שנאמר ויצא אל מחוץ למחנה (דברים כ"ג י"א), וכמו כן נכפלה במקום זה עצמו: אל מחוץ למחנה תשלחום (במדבר ה' ב'), וכבר כתבתי כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחומר המצוה...

משרשי המצוה: לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים, שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה, ויפריד בינה ובין השכל העליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר... על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלקים שם, אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה... (נשא מצוה שסב)

כלי יקר:

וישלחו - ... ודרש הפסוק על הגלויות, רוצה לומר שלא יסבבו סילוק שכינה שבמחנה על ידי ג' ראשי עבירות המסבבים חורבן, ולכן ציוה לשלח אלו מן המחנה, שהם סימן מובהק על מה שבקרבם, הצרוע יש בו שמץ עבודה זרה, או לשון הרע השקול נגדה, וישב חוץ לכל המחנות, וזיבה אות על שפרוץ בעריות, ונשלח מכל מחנה קדושה שאינו סובל ערוה, וטמא לנפש מורה על רוח עועים שבו, שאינו מקפיד להטמא במת, ויתרחק ממקום שכינה. (במדבר ה ב)

העמק דבר:

כל צרוע - בפסחים ס"ז דרשינן כל זב לרבות בעל קרי, כל טמא לרבות מגע שרץ, וכל צרוע אידי דכתב באחרים. ונראה שמשונה כאן מלדורות, שלדורות הוזהר רק מצורע טמא, ואותו דור אפילו טהורים, כגון שנצטרע לפני מתן תורה, וכן הוזהרו באותו דור לשלח טמא מת גם ממחנה ישראל, וכן אמר משה במלחמת מדין, חנו מחוץ למחנה, אם כן כל צרוע מרבה טהורים לאותו דור. (שם)

 

שם משמואל:

ראה גם טומאה-כללי, נשא תרע"א.

ולפי האמור יש לפרש שלש המחנות מוח לב וכבד, שבהן משכן נפש רוח ונשמה, שיצר הרע שלעומת השכל הוא טומאה מהרודפין שחוץ ממנו, ס"ם ומשירייתיה, על כן משולח ממנו גם מי שטומאתו אינה יוצאה מגופו, והיצר הרע שכנגד הלב, שהוא האל זר שבגופו של אדם דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, הוא טומאה שבגופו ועצמו של אדם שנשתאב בתוך תוכו ואינו מחמת רדיפה שמבחוץ, על כן אינו משתלח ממנו אלא מי שטומאתו יוצא מגופו, אך יצר הרע שבטבע החומר, שכך הוא טבעו להיות מושך לחומריות, אלא שצריך להיות מקושר לפנימיות שבו, דהיינו רוח ונשמה,ולהיות נשמע להנהגתם, ולא לילך אחר שרירות לבו הרע, אינו משתלח ממנו אלא מצורע, שהוא טומאה המושכת לפירוד והעדר החיבור, ועל כן מושך להפריד את החומר מהפנימיות שלו. (שם תרע"ה)

...על כן אין שום טומאה משתלחת ממחנה ישראל שהיא לעומת הגוף, אלא מצורע, משום שהוא הבדיל כך יבדל, והיינו שטומאת מצורע גורמת פירוד בין הדבקים, היפוך מהות הגוף, שכל חלקיו ואפילו חלקי הפסולת מתאחדין בו... אך ממחנה לויה, שהוא לעומת כח הדיבור שהוא הבל היוצא מן הלב, מזיקה נמי טומאה יוצאה עליו מגופו, אבל טומאת מגע שאינה מתוכיותו אינה פוגמת את הבל הלב. מחנה שכינה שהוא לעומת כח המחשבה, שם מזיקים כל מיני טומאה, אפילו הבאה מחוץ לגופו, שכן יש הרבה מחשבות רעות שאינן באות מכח טבעו אלא מחמת כחות חיצוניים הרודפין אחר האדם לבלבלו, והוא דוגמת טומאה בקדש, והאדם צריך להזהר בהן שלא יהרהר בהן כלל, אלא יפנה דעתו לדברי תורה... (שם תרע"ו)