טומאה

(ראה גם: טהרה, קדושה)

זהר:

וכשמקיץ משנתו ונשמתו חוזרת אליו, בכל מה שיגע בידיו יטמא הכל, משום שרוח הטומאה שורה עליהם, ועל כן לא יקח איש את מלבושיו להתלבש ממי שלא נטל ידיו, כי המשיך על עצמו רוח הטומאה ונטמא, ויש לו רשות לרוח הטומאה הזה לשכון בכל מקום שמוצא רשימו מצדו... ומשום כך צריך האדם להשמר בכל אשר יפנה מצד נחש הרע הזה שלא ישלט עליו. ועתיד הקב"ה להעביר את רוח הטומאה מהעולם בעולם הבא, וזהו מה שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ... (בראשית ב שכב, ועיין שם עוד)

אבל רע אינו נקרא אלא המשחית דרכו ומטמא את עצמו (מוציא זרע לבטלה), ומטמא את הארץ ונותן כח ועצמה לרוח הטומאה הנקרא רע, שכתוב רק רע כל היום, ואינו נכנס בהיכל ה', ואינו רואה פני השכינה... מאין לנו מיעקב, למדנו, כי בשעה שנסתלקה ממנו השכינה חשב שיש פסול בבניו, היינו העוון הנזכר, שבשבילו נתחזק רוח הטומאה בעולם, וגרע אור הלבנה... משום שעוון זה מטמא המקדש, שעל כן נסתלקה השכינה מיעקב, אף על פי שהוא לא חטא, כל שכן מי שמטמא דרכיו ומטמא את עצמו, שהוא מחזק את רוח הטומאה, ומשום זה כשהוא טמא הוא נקרא רע... (שם שצו ועיין שם עוד)

כעין זה מי שנטמא בעולם הזה, מושך על עצמו רוח הטומאה, וכשנשמתו יוצאת ממנו מטמאים אותו, ודירתו במין אלו הטמאים, ואלו הם מזיקי העולם... (חיי קכו)

משום זה, מי שנתדבק באשה מעמים אחרים עובדי כו"ם הוא נטמא, והבן הנולד לו ממנה מקבל עליו רוח הטומאה. ואם תאמר הלא מצד אביו בא מישראל, בא וראה, כי בתחלה נטמא אביו, בשעה שנתדבק באשה ההיא הטמאה, וכיון שהאב נטמא, מכל שכן שהבן הנולד ממנה יקבל עליו רוח הטומאה... (שם ריד)

אותם שהם טמאים, טומאה נועדה להם להטמא, עליהם כתוב טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה, והטמא קורא אל הטמא, שכתוב וטמא טמא יקרא, כל דבר הולך אל מינו. (וישלח לט)

בספרי כשפים שלמד אשמדאי מלך השדים לשלמה המלך כתוב, כל מי שרוצה להשתדל להעביר ממנו רוח הטומאה ולהכניע רוח האחר, מעשה ההוא שרוצה להשתדל בו, צריך לקנותו בשכר מלא, שיתן כל מה שמבקשים ממנו, משום שרוח הטומאה הוא מזומן תמיד בחנם ובריק, ונמכר בלא תשלום, כי מכריח בני אדם שישרה עליהם ומסית אותם בכמה הסתות לדור עמהם... (תרומה לו)

אמר לו, אם כן כמה טמאים הם שמטהרים, אמר לו משונה הוא טומאה אחרת, שאינו יכול לעשות יותר (מלטמא אותו בחוץ), אבל זה (הכועס) משונה מכל, שכל גופו טימא מפנים ומחוץ, והנפש והכל מטמא, ושאר טומאות העולם אינו מטמא אלא הגוף מבחוץ בלבד... (תצוה ס)

אמר רבי שמעון, אף על פי שכל אלו הדברים הם כמו שאמרנו, הרי הקב"ה נותן לו שליטה (לסט"א), וצריכים להכניע את רוח הטומאה מכל הצדדים... בא וראה למקום הזה, שהוא רוח הטומאה, נתן לו הקב"ה שליטה שישלוט בעולם בכמה אופנים, והוא יכול להזיק, ואין לנו רשות להתנהג עמו בבזיון, כי צריכים להשמר ממנו, שלא יקטרג עלינו בקדושה שלנו, ועל כן יש לנו סוד אחד, שצריכים לתת לו מקום קטן בתוך הקדושה שלנו, כי מתוך הקדושה יוצאת שליטתו... (פקודי שכט, ועיין שם עוד)

פתח רבי יוסי ואמר, כתוב, והתקדשתם והייתם קדושים, מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, כמי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה... מאיזה מקום מטמאים, ואם תאמר מלמעלה, וכי יש טומאה למעלה. אמר רבי חייא, שלמדנו, במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה... ואם הוא מטמא את עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ושורה עליו ונטמא בו, כי במעשה האדם תלוי הדבר, כי אין לך טוב ורע קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה... (צו קד, ועיין שם עוד)

בא וראה, בשעה שבני אדם נטמאים למטה, מטמאים אותם בכל, וכבר למדנו זה, אבל בשעה שרוח הטומאה נתעורר למטה, מתעורר רוח זר, כי רוח הטומאה שלמטה תעורר רוח הטומאה האחר, וניתנה לו רשות לרדת בעולם, מה הרשות, אותה רשות של הקדושה שהיתה יורדת ומעכבת אותו אינה נמצאת, והיא מסתלקת, ואז מתגלה הדין כנגד הרשעים, ומוסיף דין על דין, (כי נמצא) אז שב' רוחות נמצאים בעולם, רוח הדין (דהיינו רוח זר), ואחד רוח הטומאה.

אמר רבי אלעזר, כאן אני צריך לומר דבר שלמדתי מאבי. בא וראה, אנחנו לומדים כאן מנגע הבית, כי כשרוח הטומאה שורה בבית, והקב"ה רוצה לטהר את הבית, שולח נגע צרעת בבית, שיקטרגו זה בזה, ונגע ההוא אינו סר מהבית, ואף על פי שרוח הטומאה נסתלק מן הבית, עד שיתצו את הבית, ואז נטהר המקום. 

כעין זה, מי שנטמא ועורר את רוח הטומאה ושורה עליו, כשרוצה הקב"ה לטהר העולם מעורר כנגדו רוח דין חזק, שהוא נמצא בעולם ושורה על רוח הטומאה ההוא, ונלחמים זה בזה עד שמעביר (רוח הטומאה) מן העולם, ואותו רוח דין החזק אינו מסתלק ממקומו עד שיתוץ המקום... אז נטהר העולם ורוחות הטומאה נעברים, והעולם נמצא בטהרה... אוי לאדם ששורה עליו רוח הטומאה, ונמצא עמו בעולם, כי ידוע ודאי, שהקב"ה רוצה לבערו מן העולם... (מצורע מח, ועיין שם עוד)

...ודאי רוח הטומאה נמצא מב' צדדים, אחד בשקר ואחד באמת... וכי יש אמת ברוח הטומאה, אלא באדם שהוא מצד עץ טוב ורע, שם יש יצר הרע, נחש, בזמן שיש לו לאדם אשה יפה (הנשמה) בכל מעשים טובים, יש ליצר הרע קנאה, כמו שמצאנו שהנחש קנא אדם על אשתו, עד שפיתה אותה וגרם לה מיתה, ולפעמים שולט עליה בחטאים ומטמא אותה, והיא נעשית נבלה... (נשא פג)

...וכל טומאת נדה ומצורע וזב וזבה ויולדת אש הגבורה שורפת, כי הנשמה היא כלי של הקב"ה, והקב"ה אינו שורה בה עד שמתלבנת באש הגבורה... ובאש זה, אם (יצר הרע) ברזל הוא מתפוצץ, ואם אבן הוא נמוח. ובימין ששם התורה שבכתב, שהיא מים, נאמר וטהרה ממקור דמיה... זה שאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'. (בהעלותך עו, ועיין שם עוד)

כי העליונים על כל מדרגות הטומאה הם אותם המנהיגים את ספינת הים סערה, והם ארבעים חסר אחד, ואותו רב החובל שכולם מתנהגים על ידו הוא עליון על כולם, ובזה היה דבק אותו רשע (בלעם)... (בלק קסח)

ספרא:

ולא תטמאו בהם, מלמד שכל העריות קרויות טומאה, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אם מטמאים אתם בהם, נפסלים אתם מאחרי, מה הנייה יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה, לכך נאמר אני ה' אלקיכם. (אחרי פרק יג)

תלמוד בבלי:

תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה... שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. (ברכות כב א)

בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה... (שם כח ב)

התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים... והא תניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר... (שם סב א)

...מאי נינהו שמונה עשר דבר, דתנן, אלו פוסלין את התרומה, האוכל אוכל ראשון, והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים, והטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין... (שבת יג ב, וראה שם עוד)

...דתניא יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות, שמאי והלל גזרו טומאה על הידים... אלא אתו אינהו גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו. (שם יד ב)

...דתנן על ו' ספקות שורפין את התרומה, על ספק בית הפרס, ועל ספק עפר הבא מארץ העמים, ועל ספק בגדי עם הארץ, ועל ספק כלים הנמצאין, ועל ספק הרוקין, ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה, על ודאי מגען ועל ספק טומאתן שורפין את התרומה... (שם טו ב, וראה שם עוד)

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו, חוץ מפשתן... (שם כו א, וראה שם עוד)

תנן, שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בכלאים, חיבור לטומאה עד שיתחיל להתיר... (שם מח ב, וראה שם עוד)

אמר רבי עקיבא, מנין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה... (שם פב א)

ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהן, וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות... אלא בבית הפרס דרבנן, ומטמא לישא אשה וללמוד תורה... (עירובין מז א)

תנו רבנן הכל נכנסין בהיכל לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה, ומצוה בכהנים, אם אין שם כהנים נכנסין לוים... מצוה בטהורין, אין שם טהורין נכנסין טמאין... (שם קה א)

רבי חנינא סגן הכהנים אומר, מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר בנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו... (פסחים יד א, וראה שם עוד)

וכן לענין הטומאה, אם מקפיד עליו חוצץ, ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה, מי דמי, התם בשיעורא תליא מילתא, הכא בקפידא תליא מילתא... (שם מה ב)

ופסח גופיה מנלן, אמר רבי יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש, איש נדחה לפסח

שני, ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה... (שם סו ב, וראה שם עוד)

תניא אידך, בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים, פשיטא, מהו דתימא ובא אשר לו הבית, לו ולא לה, לו ולא להן, קא משמע לן... ובית הכנסת מי מטמא בנגעים, והתניא יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים, תלמוד לומר ובא אשר לו הבית, מי שמיוחד לו, יצאו אלו שאין מיוחדין לו, לא קשיא הא רבי מאיר הא רבנן... (יומא יא ב)

תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמטם, תנו רבנן אל תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא... (שם לט א)

השוכן אתם בתוך טומאותם, אפילו בשעה שהן טמאים שכינה עמהם... (שם נו ב)

מיתיבי, רבי מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ומחלוקת בשיר השירים, רבי יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים ומחלוקת בקהלת, רבי שמעון אומר קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידים... (מגילה ז א)

מציינים את הקברות... רבי אבהו אמר מהכא, וטמא טמא יקרא, טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש... (מועד קטן ה א)

והלן בבית הקברות, אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד... (חגיגה ג ב)

טומאות מיכתב כתיבן, לא נצרכה אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא... שכן חומט תחלתו בכעדשה. (שם יא א)

תנו רבנן הנוטל ידיו, נתכוון ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות... (שם יח ב, וראה שם עוד)

אמר רבי יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו הימנו אמר לחבירו תנה לי ונתנה לו טמאה. אמר רבי יונתן בן עמרם נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן נטמאו.... (שם כ א, וראה שם עוד)

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, מנא הני מילי, אמר רבי חנין דאמר קרא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת... (שם כג ב, וראה שם עוד)

שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה... ובגליל לא, מאי טעמא, אמר ריש לקיש מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן, וניתיב בשידה תיבה ומגדל, הא מני רבי היא, דאמר אוהל זרוק לאו שמיה אוהל... (שם כד ב, וראה שם עוד)

הלכך טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן... (כתובות כ ב)

ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. (כתובות מו א)

תא שמע, אמרו לו לרבי אליעזר ומה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא, אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן, אינו דין הוא שלא יציל על הטהורין מליטמא... (נדרים עה ב, וראה שם עוד)

איתמר אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא... אבל טומאה וטומאה לא, ורב יוסף אמר, האלקים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב, אמאי, והא מיטמא וקאים, אלא לאו שמע מינה אפילו טומאה וטומאה... וטומאה דחיבורין דאורייתא, והא אמר רב יצחק בן יוסף אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא... (נזיר מב ב, וראה שם עוד)

איבעיא להו, ארץ העמים משום אוירא גזרו עליה, או דילמא משום גושא גזרו עליה... (שם נד ב, וראה שם עוד)

אמר רבי עקיבא דנתי לפני רבי אליעזר, מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באוהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו, רביעית דם שמטמא אדם באוהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, אמר לי מה זה עקיבא, אין דנין כאן מקל וחומר, וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי יהושע אמר לי יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה... (שם נו ב, וראה שם עוד)

נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה סותר, ואם טומאת התהום אינו סותר, אם נמצא משוקע בקרקע המערה, ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור... (שם סג א, וראה שם עוד)

ואל תאכלי כל טמא, מאי כל טמא, ותו עד השתא דברים טמאים קאכלה, אמר רבי יצחק דבי רבי אמי דברים האסורים בנזיר. (סוטה ט ב)

אמר, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא... (שם יב ב)

והם אומרים הוציאוה, למימרא דמת אסור במחנה לויה, והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אמר אביי שמא תפרוס נדה. (שם כ ב)

מגיד לך הכתוב שהספק אסורה, מכאן אתה דן לשרץ, ומה סוטה שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון, עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, אינו דין שיעשה בו ספק כודאי, וממקום שבאת, מה סוטה רשות היחיד, אף שרץ רשות היחיד, ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל, אף שרץ דבר שיש בו דעת לישאל, ומכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור, ושאין בו דעת לישאל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור. (שם כח א)

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה... שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, וכדרב פפא, דרב פפא רמי, כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד, כי יותן דומיא דכי יתן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה... (קדושין נט א)

דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח... אלא איזו חזקה ששורפין עליה את התרומה, כדתנן, עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם, ונמצאו חתיכות בעיסה, אם רוב שרצים טמאה, אם רוב צפרדעים טהורה... (שם פ א, וראה שם עוד)

תנן אבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן, דאילו אב מטמא אדם וכלים, ואילו תולדות אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא. (בבא קמא ב א)

דתנא דבי רבי ישמעאל, אמר הקב"ה, אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים, דיי... (בבא מציעא סה ב)

ותיפוק ליה דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה, וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה... (בבא בתרא יט ב,וראה שם עוד)

דתניא אין מביאין ירק מחוצה לארץ, ורבותינו התירו, מאי ביניהו, אמר רבי ירמיה חוששין לגושיהן איכא בינייהו, תנו רבנן אין מעברים את השנה מפני הטומאה, רבי יהודה אומר מעברין, מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה, ובקש רחמים על עצמו... (סנהדרין יב א, וראה שם עוד)

...אמר ליה אין דבר טמא יורד מן השמים... (שם נט ב)

ודורש אל המתים, זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה... (שם סה ב)

ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא קרב, שלא נהנה מקופה של צדקה... (שם פא א)

פ' שנה על עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית... (עבודה זרה ח ב)

דאמר רבה בר רב הונא אונן שטבל אנינותו חוזרה עליו, לא קשיא,הא דאסח דעתיה, הא דלא אסח דעתיה, היסח הדעת שלישי ורביעי בעי, דאמר רבי דוסתאי ברבי מתון אמר רבי יוחנן היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי, לא קשיא הא דאסח דעתיה מטמא מת, הא דאסח דעתיה מטמא שרץ... (זבחים צט א, וראה שם עוד)

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ומביאין נשים עוברות ויולדות ומגדלות שם בניהם לפרה, ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידן, ומלאו וישבו במקומן, אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעלה עשו בפרה, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש, פעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו, איה מתי מבול, איה מתי נבוכדנצר... אלא הוו ופנינהו... נהי דאיפני מירושלים, מכולה ארץ ישראל לא איפני. (זבחים קיג א)

 בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו, למאי, אילימא לבטל מטומאתה, תנינא, כל הכלים יורדין ליידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה... דאמר מר כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, או דלמא לא הוי עיכול... (מנחות סט א, וראה שם עוד)

אמר לו כל מדות חכמים כן... כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין, שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אינו מטמא מדרס. (שם קג ב)

אמר רבה בר עולא הכי קאמר, הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין, טמא בחולין מאי למימרא, בחולין שנעשו על טהרת הקדש, וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו, כיצד הוא עושה, מביא סכין ארוכה שוחט בה, כדי שלא יגע בבשר... (חולין ב ב, וראה שם עוד)

...אלא אמר רב פפא הכא בידים תחלות עסקינן, ורבי שמעון בן אלעזר היא, דתניא אין ידים תחלות לחולין, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר ידים תחלות לחולין ושניות לתרומה... (שם לג ב, וראה שם עוד)

תניא רבן גמליאל אומר, דורס ואוכל בידוע שהוא טמא... רבי שמעון בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר טמא... אחרים אומרים שכן עם טמאים טמא עם טהורים טהור, כמאן כרבי אליעזר, דתניא רבי אליעזר אומר, לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו... (שם סה א)

אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין... (שם קכב א)

המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה, לשטיח כדי אחיזה, ולחמת עד שיפשיט את החזה, המרגיל כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא, עור שעל הצואר, רבי יוחנן בן נורי אומר אינו חבור, וחכמים אומרים חיבור עד שיפשיט את כולו... (שם קכג א, וראה שם עוד)

שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. (בכורות ה ב)

השרץ והנבלה וכן הנבלה ובשר המת אין מצטרפין זה עם זה לטמא אפילו בקל שבשניהן... אמר רב יהודה לא שנו אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא, אבל לענין אכילה מצטרפין... האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם, כל האוכלים מצטרפין זה עם זה לפסול הגויה בכחצי פרס... וכביצה לטמא טומאת אוכלין... כל המשקין מצטרפין זו עם זו לפסול את הגויה ברביעית... (מעילה יז ב)

דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות, רבי שמעון אומר ברשות הרבים טהורות ברשות היחיד טמאות, רבי שמעון אומר ברשות הרבים טהורות ברשות היחיד תולין, ושניהם לא למדוה אלא מסוטה... (נדה ב ב וראה שם עוד)

ואידך דתנן, אחורי הכלים שנטמאו במשקין, רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין, מטמאין את המשקין ואפילו דחולין, ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה, רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין, אמר רבי יהושע קל וחומר, ומה טבול יום שאין מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה, אחורי הכלים שמטמא משקה חולין, אינו דין שפוסל אוכלי תרומה, ורבי אליעזר אחורי כלים דרבנן וטבול יום דאורייתא, ורבנן מדאורייתא לא עבדינן קל וחומר, דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור משום משקין דזב וזבה... (שם ז ב, וראה שם עוד)

אמר רבי אלעאי מאי טעמא דרבי מאיר, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד, ורבנן אמר רבי יוחנן זו שכבת זרע, שהיא טמא, ואדם הנוצר ממנו טהור, ורבי אליעזר אומר אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו טהור, ונוגע טמא... (שם ט א, וראה שם עוד)

אלא אמר רבא, רגל הוה, וטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שוינהו רבנן... (שם לג ב)

דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשים, אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשים, ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשים... (שם נד ב, וראה שם עוד)

דתנן רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים... (נדה נח א)

למה הדבר דומה, לגל טמא שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו אחת מהן ומצאו טהורין הוא טהור ושנים טמאים, שנים ומצאו טהורים, הם טהורין ושלישי טמא, שלשתן ומצאו טהורין כולן טמאים דברי רבי מאיר, שרבי מאיר אומר, כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שידע לך טומאה היכן היא, וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה... (שם סא א, וראה שם עוד)

בראשונה היו אומרים, היושבת על דם טוהר היתה מערה מים לפסח, חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים כדברי בית הלל, בית שמאי אומרים אף כטמא מת.... (שם עא ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...עד כדון זב שראה קרי, ואפילו קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל, נשמענא מן הדא המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ורבי יהודה פוטר, מאי טעמא דרבי יהודה, משום מה מועיל הוא שהוא טובל, או שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה... (ברכות כח ב, וראה שם עוד)

תמן תנינן שלש מטפחות הן, של ידים מטמאה מדרס ושל ספרים טמאה טמא מת, של תכריך בני לוי טהורה מכלום, רבי לא בשם רבי יוחנן מפני שהוא נותנה על הכסת וישן עליה, רב אמר מפני שהוא נותנה תחת אצילי ידיו... (כלאים מא א)

...נולד לה ספק טומאה (לעיסה) עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה, משגילגלה תיעשה בטהרה. אמר רבי יונה תרתין מילין תני רבי חייא רובא... וכל הספק פוסל את התרומה ופוסל את החולין מלעשות תרומה... (חלה טז ב, וראה שם עוד)

כלים שסכן בשמן טמא, וחזר וסכן בשמן טהור, או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא, רבי ליעזר אומר אחר הראשון אני בא, וחכמים אומרים אחר האחרון... (ערלה טו א, וראה שם עוד)

תמן תנינן, אלו פוסלין את התרומה, האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני, והשותה משקין טמאין, והבא ראשו ורובו במים שאובין, והטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, והספר, והידים, והטבול יום, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין... כל המטלטלין מביאין טומאה כעובי המרדע, כיצד בוצרין בית הפרס... (שבת ט א, וראה שם עוד)

סנדל שנפסקו אזניו שנפסקו בתיו שנפסקו תרסיותיו או שפירשה רוב אחת מכפיו טהור, נפסקה אחת מאזניו... טמא... (שם לה א, וראה שם עוד)

...אב הטומאה מטמא את הכל, וולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין וכלי חרש, אוכלין ומשקין וכלי חרס אינן נעשין אב הטומאה לטמא זיבה... (שם מז א)

אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שהיא מטמאה במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה... כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בעכו"ם וכתיב תועבה בשרצים... אבל אין אני יודע לאיזה מהן הוקשה, רבי עקיבה אומר לתועבה שבנדה הוקשה... אי מה נדה מטמא באבן מסמא אף עכו"ם מטמא על גבי אבן מסמא... ורבנן אמרי לתועבה שבשרצים הוקשה, מה השרץ מטמא בהיסט אף עכו"ם מטמא בהיסט, אי מה השרץ מטמא בכעדשה... (שם נז א וראה שם עוד)

בר קפרא אומר, אב הטומאה דבר תורה, וולד טומאה מדבריהן, רבי יוחנן אומר בין זה בין זה דבר תורה... לא כן אמר זעירא רב אבונה בשם רבי ירמיה יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, רבי יודא אומר יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו על כלי מתכות, הלל ושמאי גזרו על טהרת ידים, רבי ירמיה סבר מימר ארץ העמים תלויה וכלי זכוכית שריפה. אלו הן ששה ספיקות, על ספק בית הפרס, על ספק ארץ העמים, על ספק בגדי עם הארץ, על ספק רוקק, על ספק מי רגלי אדם שהוא נגד מי רגלי בהמה, על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן על אלו שורפין את התרומה. (פסחים ו א, וראה שם עוד)

תמן תנינן, השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע... מודה הלל במבוי שהוא מתכבד ושטף גשמים עובר בו הוא טהור, שמאי אומר הדא אשה על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כמבוי שהוא מתכבד ושטף של גשמים עובר בו והוא טהור... (נדה א א, וראה שם עוד)

בו ביום דרש רבי עקיבה וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, אינו אומר טמא אלא יטמא, לטמא אחרים, לימד על ככר השני שמטמא את השלישי... רבי יוסי בי רבי בון אמר רב ושמואל, חד אמר בין בתרומה בין בחולין אמר רבי עקיבה, וחורנה אמר בתרומה אבל לא בחולין... (סוטה כא ב, וראה שם עוד)

אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת, המצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה, הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר, ואינם מטמאין במשא. למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזיה, שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע, וחשוכי בגדים במגע. למעלה מהן בועל נדה שהוא מטמא משכב התחתון כעליון, למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שהן מטמאין במגע ובמשא, למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא, למעלה מן המרכב משכב, ששוה מגעו למשאו, למעלה מן המשכב הזב, שהזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב, למעלה מן הזב זבה, שהיא מטמאה את בועלה, למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה, למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה, חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל, מה שאין כולם מטמאין. (כלים א א)

עשר טומאות פורשות מן האדם, מחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר, חזר להיות טבול יום, אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר, חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן, חזר להיות בועל נדה מטמא משכב תחתון כעליון, חזר להיות זב שראה שתי ראיות, מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן, ראה שלש חייב בקרבן, חזר להיות מצורע מוסגר מטמא בביאה, ופטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים, ואם היה מוחלט חייב בכולן, פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל, ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל, שעור בשר כראוי כדי להעלות ארוכה. (שם)

כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים, נשברו טהרו, חזר ועשה מהם כלים מקבלין טומאה מיכן ולהבא, כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה, מיתטמאין ומטמאין באויר, ומיטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין מגביהן, ושבירתן היא טהרתן... (שם ב א, וראה שם עוד)

כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים חזרו לטומאתן הישנה, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא לכל טומאה אלא לטומאת הנפש. כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא, חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול, והפותת שתחת הציר, והציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע... (שם פרק יא א, וראה שם עוד)

הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור והזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאין, רבי יוסי אומר הסמוך ליד טמא, והסמוך לראש טהור, מספורת שנחלקה לשנים רבי יהודה מטמא וחכמים מטהרין... עץ המשמש את המתכת טמא, והמתכת המשמש את העץ טהורה... (שם פרק יג א, וראה שם עוד)

כלי מתכות כמה הוא שיעורו, הדלי כדי למלאות בו, קומקום כדי ליחם בו, מיחם כדי לקבל סלעים, הלפס כדי לקבל קיתונות... הסייף מאימתי מקבל טומאה משישופנו, והסכין משישחיזנה... כלי מתכות מיטמאין ומיטהרין שבורין, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר אינן מיטהרין אלא שלימין, כיצד, הזה עליהן, נשברו בו ביום, היתיכן וחזר והזה עליהם שנית בו ביום, הרי אלו טהורין דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר אין הזייה פחות משלישי ושביעי... (שם פרק יד א, וראה שם עוד)

כל הכלים יש להם אחורים ותוך, כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין, דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים ותוך, וכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך... כני כלים והגניהם ואזניהם וידות הכלים המקבלים שנפלו עליהן משקין מנגבן והם טהורין, ושאר כל הכלים שאין להם אחוריים ותוך, שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא, כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים, תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין, נטמא תוכו כולו טמא, כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה, רבי טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ, רבי עקיבא אומר לכוסות, רבי מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות... כלי הקודש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית צביעה, ואין מטבילין כלי בתוך כלי לקדש, כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה... (שם פרק כה א, וראה שם עוד)

הבגד מטמא משום ה' שמות, השק משום ארבעה, העור משום שלשה, העץ משום שנים,וכלי חרס משום אחד. כלי חרס מטמא משום כלי קבול, כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים, מוסיף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב, וכן טבלה שאין לה לבזביז, בכלי עץ מטמאה ובכלי חרס טהורה, מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים, מוסף עליו השק שהוא מטמא משום אריג, מוסף עליו הבגד שהוא מטמא משום שלש על שלש.

הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת, השק ארבעה על ארבעה, העור חמשה על חמשה, מפץ ששה על ששה, שוין למדרס ולטמא מת, רבי מאיר אומר השק שייריו ארבע ותחלתו משיגמר... (שם פרק כז א , וראה שם עוד)

כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים, נשברו טהרו, חזר ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא, הטבלא והסקוטלא של זכוכית טהורין, אם יש להן לזביז טמאים, שולי קערה ושולי אסקוטלא של זכוכית שהתקינן לתשמיש טהורין, קירטסן או שפן בשופין טמאין, אספקלריא טהורה, ותמחוי שעשאו אספקלריא טמא, ואם מתחלה עשאו לשם אספקלריא טהור... (שם פרק ל א, וראה שם עוד)

אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. (שם פרק ל ד)

הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני... (פרה ח ד)

כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה, נטמא משקה טימאן, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה, לטמא אחד ולפסול אחד, חוץ מטבול יום, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. (שם פרק ח ה)

כל הטעון ביאת מים מדברי תורה מטמא את הקודש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשר, ואסור על ביאת מקדש, לאחר ביאתו מטמא את הקדש ופוסל את התרומה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים פוסל בקודש ובתרומה, ומותר בחולין ובמעשר, ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב.

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרים במעשר, לאחר ביאתו מותר בכולן, ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו ובין לאחר ביאתו פטור. כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא... (שם פרק יא ד, וראה שם עוד)

הזורק טומאה ממקום למקום, ככר לבין המפתחות, מפתח לבין הככרות טהור, רבי יהודה אומר ככר לבין המפתחות טמא.

השרץ בפי החולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע, ספקו טהור. השרץ בפי חולדה והנבלה בפי הכלב, ועברו בין הטהורים או שעברו טהורים ביניהן, ספקן טהור, מפני שאין לטומאה מקום, היו מנקרין בהן על הארץ, ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי אם לא נגעתי, ספקו טמא, מפני שיש לטומאה מקום.

כזית מן המת בפי העורב, ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד, ספק אדם טמא ספק כלים טהור, הממלא בעשרה דליים ונמצא שרץ באחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין... אלו ספקות שטיהרו חכמים, ספק מים שאובים למקוה, ספק טומאה צפה על פני המים, ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור, ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור, ספק רשות הרבים, ספק דברי סופרים, ספק החולין, ספק שרצים, ספק נגעים, ספק נזירות, ספק בכורות, וספק קרבנות, ספק טומאה צפה על פני המים בין בכלים בין בקרקע, רבי שמעון אומר בכלים טמא ובקרקע טהור, רבי יהודה אומר ספק ירידתו טמא וספק עלייתו טהור, רבי יוסי אומר אפילו אין שם אלא מלא אדם וטומאה טהור. (טהרות פרק ד א, וראה שם עוד)

...המוסר מפתחו לעם הארץ הבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח, המניח עם הארץ בתוך ביתו, ער ומצאו ער, ישן ומצאו ישן, ער ומצאו ישן, הבית טהור, ישן ומצאו ער הבית טמא, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין טמא אלא עד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע... (שם פרק ז א, וראה שם עוד)

...כלל אמרו בטהרות, כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב, וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם... אחורי הכלים שנטמאו במשקים, רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין ואין פוסלין את האוכלין, רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין, שמעון אחי עזריה אומר לא כך ולא כך, אלא משקין שנטמאו באחורי הכלים מטמאין אחד ופוסלין אחד, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני... הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חבור לא לטומאה ולא לטהרה, והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה. (שם פרק ח ג, וראה שם עוד)

כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת, ויש שמיטמא מת ואינו מטמא מדרס... (נדה פרק ו ג)

השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע, עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כבוד, וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס, ומטמא בין לח בין יבש... (שם פרק ז ב, וראה שם עוד)

משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן, אלו ואלו אינן מטמאין, ושאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין, המשקין היוצאים מהן כמשקין שהוא נוגע בהן, אלו ואלו תחלה חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה... המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולם, והמקפה של חולין והשום והשמן של תרומה שנגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו... (טבול יום פרק ב א, וראה שם עוד)

כל ידות הכלים שהם חבור באב הטומאה חבור בטבול יום, אוכל שנפרס ומעורה קצת, רבי מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו, רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו, רבי נחמיה אומר בטהור, וחכמים אומרים בטמא... (שם פרק ג א, וראה שם עוד)

...כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות, היד מטמאה את חברתה דברי רבי יהושע, וחכמים אומרים אין שני עושה שני, אמר להם והלא כתבי הקדש שניים מטמאים את הידים, אמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים, ולא דברי סופרים מדברי תורה, ולא דברי סופרים מדברי סופרים. (ידים פרק ג א)

ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כפרשת ויהי בנסוע מטמא את הידים... כל כתבי הקדש מטמאין את הידים, שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים, רבי יהודה אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת... אמר רבי עקיבא חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל... ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת... (ידים ג ה)

כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף, שומר אף על פי שאינו יד, מיטמא ומטמא ומצטרף, לא שומר ולא יד לא מיטמא ולא מטמא... (עוקצין פרק א א, וראה שם עוד)

כל הקליפין מיטמאות ומטמאות, רבי יהודה אומר שלשה קליפין בבצל, הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרפת, האמצעית שלמה מצטרפת וקדורה אינה מצטרפת, והחיצונה בין כך ובין כך טהורה. המחתך לבשל אף על פי שלא מירק חבור... כיוצא בו שלל הכובסין והבגד שהוא תפור בכלאים חבור עד שיתחיל להתיר... (שם פרק ב א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

אמר רבי שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עבודה זרה ובמקום טנופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אמר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר, ולא לאבד את תרומתי. (שמות פרשה טו ו)

אמר לו הכהן אני אלך לגינה, אמרו לו למקום טמא אתה הולך, אמר לו אפילו יש שם מאה טומאות הולך אני, ולא יתבייש שלוחי, כך כשהיו ישראל במצרים אמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך אל פרעה, הלך ואמר לו מי ה' אשר אשמע בקולו, אמר הקב"ה אלך למצרים, שנאמר (ישעיה י"ט) משא מצרים, אמרו לו מלאכי השרת למצרים אתה הולך, למקום טומאה, אמר להם אלך ולא יתבייש שלוחי... (שם שם יט)

ובמקום אחר עיקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו, הדא דכתיב ומן הבהמה אשר לא טהורה... (ויקרא פרשה כו א)

מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה... (במדבר ז י)

זאת חוקת התורה, זה שאמר הכתוב (איוב י"ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח... מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן, אשה שמת ולדה במעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הרי הוא טמא. (במדבר יט א)

מדרש תנחומא:

מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי, אילין מילייא דאתון עבדין נראין כמין כשפין, אתם מביאין פרה ושורפין אותה... ואם אחד מכם טמא מת מזין עליו שנים ושלש טיפין, ואתם אומרים לו טהרת. אמר לו שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית, אמר לו הן, אמר לו ומה אתם עושים לו, אמר לו מביאין עיקרין מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים, והיא בורחת. אמר לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך, כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב (זכריה ו') וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מזין עליו מי נדה והוא בורח.

לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו, רבינו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להן, חייכם, לא המת מטמא ולא הפרה מטהרת, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי... (חוקת ח)

מדרש תדשא:

...למה לא טימא נבלתו (של נחש) כשאר כל השרצים אחר שהוא בזוי, שלא יעכב אדם מלהורגו מפני הטומאה, ויקיים ואיבה אשית. קניתי איש את ה', למה כך קראו, אלא בשביל שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב"ה, שלשה משלשה, הרוח והנפש והנשמה מן המקום, והעצמות והגידים והמוח מן האיש וכו', הרי שלשה משלשה, לכך גזר על הטמא שיתחטא ביום השלישי. (סוף פרק ז)

ילקוט ראובני:

...איתמר על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא, ולית אביו אלא הקב"ה ושכינתא, שנאמר הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה, הכי איהו לא מקבל טומאה, אמר להו הא כתיב את מקדש ה' טימא, ודא שכינתא, אמר ליה ודאי דהקב"ה ושכינתיה לא מקבלי טומאה, אבל כל מאן דסאיב אתר דאיהו שריא ביה, אתחשיב ליה כאלו עביד ליה, ובגין דא אמר ולא תחללו את שם קדשי, ודא אדם רשות היחיד, דאיהו יהו"ד יחידה דעלמא, ודא איהו אדם, ובגין דא לאביו ולאמו לא יטמא, ודא איהו רזא דאעיל מרשות הרבים לרשות היחיד, דאיהו סטרא אחרא, ובגין דא אמר אדם כי ימות באהל, דא אדם בליעל, ומסטרא דא בר נש קרוי מת מעיקרא קודם דאיברי אעלמא, אבל לא אתמר על אדם דאית מסטרא דקדושה דאית אדם דאיהו מלאך ודא מטטרו"ן, ואית אדם בדיוקנייה דהקב"ה, ודא יהו"ד, ובאתר דא לית היא ולית מות... (ויקרא אמור)

מילין אילין גלי שלמה מלכא בספרא דאשמדאי מלכא, ואשכחנא ביה אלף וארבע מאות וחמשים מיני מסאבא דמסתאבו בהו בר נשא, דגליפא אשמדאי מלכא דישדי לשלמה מלכא, ווי לבני נשא דכולהו אטימין וסתימין עיינין ולא ידעין ולא שמעין ולא משגיחין האיך קיימו בעלמא, והא עיטתה ואסיותא קמייהו ולא מסתכלי, דהא לא יוכל בר נש לאשתזבא אלא בעינא דאורייתא, דכתיב כי לא יהיה טהור מקרה לילה, אשר לא יהיה טהור, דייק מקרה לילה דייק והוא אוקימנא מילי בעינא דאורייתא, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם. (דברים תצא)

שוחר טוב:

אמר רב ינאי לא ניתנו דברי תורה חתוכין, אלא כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, אמר לפניו, רבונו של עולם, עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה, אמר לו אחרי רבים להטות... (תהלים יב)

אמונות ודעות:

ואומר עוד, כי החלק השני שהוא מותר בשכל, וכבר באת התורה וצותה על חלק ממנו והזהירה על חלק ממנו... כגון מה שקדשה יום מבין הימים... והפרישות אחרי מקצת המקרים על דרך הטומאה... אף על פי שהסבה העיקרית לקיומן הוא צווי ה', ושנזכה בכך לגמול, הריני מוצא לרובן טעמים פרטיים מועילים, וראיתי לרשום מקצתן... ומתועליות הטומאה והטהרה, כדי שישפל האדם בעיני עצמו מעצמו, ושתחבב עליו התפלה לאחר הפסקתה כמה ימים, ושיכבד בעיניו הקודש לאחר שנמנע ממנו זמן מסויים, וכדי שיתן את לבו ליראה... (מאמר ג פרק ב)

...אבל מה שהרחיק מן הטנופים והטומאה אנו אומרים לו, גוף האדם אין בו שום טומאה אלא כולו טהור, כי הטומאה אינה דבר מוחש ולא דבר שהשכל חייבו, אלא שהתורה חייבתו, והתורה טמאה מקצת לחויות האדם לאחר פרישתן ממנו, ואינן מטמאות כשהן בו... (מאמר ו פרק ד)

רש"י:

ובנבלתם לא תגעו - יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים וגו', כהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת מת החמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר לא תגעו, ברגל. (ויקרא יא ח)

וכל הנושא - כל מקום שנאמר טומאת משא, חמורה מטומאת מגע, שהיא טעונה כבוס בגדים. (שם שם כה)

אך מעין ובור - המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה... (שם שם לו)

בכל קודש - לרבות את התרומה, לפי שזו טבולת יום ארוך, שטבלה לסוף שבעה, ואין שמשה מעריב לטהרה עד שקיעת החמה של יום ארבעים, שלמחר תביא את כפרת טהרתה. (שם יב ד)

ורחצו במים - גזרת מלך היא שתטמא האשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים היא. (שם טו יח)

בכל שרץ אשר יטמא לו - בשיעור הראוי ליטמא, כעדשה, או באדם - במת, אשר יטמא לו - כשיעורו לטמא, וזהו כזית. (שם כב ה)

וישלחו מן המחנה - הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה, ואינו משולח אלא משל שכינה... (במדבר ה ב, וראה עוד: טומאה-שלוח)

אבן עזרא:

ונטמיתם - יש אומרים שהוא שורש אחר מטמא, כמו תטמינו בעיניכם, ורצה לומר אין בו דעת. (ויקרא יא מג)

צפרים - ...והנה המצורע והבית וטמא מת קרובים, וגם כדמות פסח מצרים (בו נתנו דם על המשקוף ושתי המזוזות). (שם יד ב)

רמב"ן:

לא תגעו - אינו אסור, אלא יחשוב אם יגע שהוא טמא, ויזהר. ומה שאמרו חייב לטהר עצמו ברגל הוא מדברי סופרים, ומהתורה רק העליה (לרגל), או הוא אסמכתא. (שם יא ח)

במותם - נראה שירמוז לכל האמורים למעלה, ולא רק שרצים, ויתכן שהזכיר הטומאה בסוף ללמוד ממנו לכל האחרים, כי לחז"ל מהם במותם קאי אשרצים שמטמאים בכעדשה. עד הערב - כרש"י, כי יתפוס בכל מקום הטהרה לתרומת הקדשים, אבל הטהרה לחולין ולמעשר בטבילה בלבד, ולא יזכירנו, כי אינו מצוה להטהר לחולין. (ויקרא יא לב)

אך מעין - שאין המים במקוה מיטמאין, ונוגע - מים התלושים הנוגעים יטמאו... ובתורת הכהנים רבי יוסי הגלילי אומר הנוגע, במגע מטמאין ולא במשא, ויחזור אם כן לטומאת שרצים, והכל הלכה למשה מסיני, והוא הדין בטומאת נבלות, אך המתין עד שהזכיר כל מיני המטמאין, או שדרך שרצים למות בבור ומעין. (שם שם לו)

וישלחו - אחר שהקים המשכן ציוה בשלוח הטמאים, שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה, והיא מצוה מיד ולדורות. (במדבר ה ב)

וענין הטומאה שתהיה הארץ טמאה, ולא ישכון בה כבוד ה' בהיות בה דם נקי, שלא נתכפר בדם שופכו... (שם לה לד)

רד"ק:

לטמאה - יש מעלות בטומאה, מגע, בעילות אסורות, וטומאת עבודה זרה היא טומאת הנפש היותר חמורה. (יחזקאל כב ג)

כוזרי:

והיה ממופתי השכינה שיראה החרון המעט על העונות לעתם בקירות והבגדים, וכאשר יחזק הענין יראה בגופים על מדרגות מן החוזק והחולשה, והכהנים מועמדים לחכמה הזאת הדקה, להכיר מה ממנה אלוקי, ומצפים בו שבועים כאשר ציפו במרים... והיא חכמה מופלאת, הזהיר עליה הבורא יתברך במה שאמר השמר בנגע הצרעת. (דברים כ"ד ח')

אמר הכוזרי, היש אצלך בזה דברים מספיקים ומקרבים?

אמר החבר, כבר אמרתי לך, שאין ערך בין שכלנו ובין הענין האלוקי... אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי אגזור שהוא כן, שאפשר שיהיו הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת, והזרע הנפסד כן, מפני שהיה בעל רוח טבעי מוכן להיות טפה שיהיה ממנה אנוש, והפסדו כנגד כח החיות והרוח. ואינם משיגים בהפסד הזה לרוב דקותו, אלא בעלי הרוחות הדקות והנפשות החשובות, המשתדלים להדבק באלוקות ובנבואה או בחלומות האמיתיים. ועוד יש שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה שמפסידים במגעם הדברים הדקים כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה מזה... (מאמר ב נח-ס)

...והחסיד ביניהם מתהלך ואין נפשו מתלכלכת בדברי נבלה שישמע אותם מהם, ואין נתלית בגופו ובבגדיו טומאת זיבות ונדות ושרצים ומתים וצרעת וזולת זה, בעבור שהיו דבקים בקדושה ובטהרה... (מאמר ג כא)

אמר הכוזרי, עם כל זה טוב הוא בעיני לדעת, למה צוה השם השמירה מן הטומאות.

אמר החבר, הטומאה וקדושה שני ענינים זה כנגד זה, לא ימצא האחד אלא בהמצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה, כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש לאלקים... ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה, אבל היא מצוה גרידא מאת הבורא, וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהשמר מקורבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עמה. אבל חובות הטומאה בטלו ממנו, מפני שאנו בארץ טמאה ואויר טמא, וכל שכן מה שאנו משתמשים בו מהקברות והשרצים... וכן אסורה עלינו הנבלה ולא מפני טומאתה, אבל מצוה גרידא באיסור הנבלה, ותנאי הטומאה תוספת, ולולא שאמרו (ברכות כ"ב) עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, לא היינו חייבים בה חובת התורה, אך חיוב טהרה ונקיות... (שם מח ומט)

משנה תורה:

כל הטמאין חייבין בקריאת שמע, ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום... ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה, לפיכך בטלה... לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא עומדין בטהרתן לעולם, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה. (קריאת שמע ד ח)

כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללין, אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת. מנהג פשוט בשנער ובספרד, שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים, משום הכון לקראת אלקיך ישראל... (תפלה ד ד, וראה שם עוד)

כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה... (ספר תורה י ח)

מורה נבוכים:

וכמו שקראה התורה עשיית אלו המצוות קדושה וטהרה, כן קראה העברת אלו המצוות ועשיית הדברים המגונים טומאה... וכבר העיר שלמה על מי שיכוון אל רחיצת הגוף וטהרת הבגדים, והמעשים מלוכלכים והמדות רעות, אמר שלמה: דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ וגו'... (חלק ג פרק לג)

...כבר ביארנו, שהכונה כולה היתה במקדש להתחדש בו הפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד, וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו, וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות, וכבר העירו חכמים על זה, הוקר רגלך מבית רעך, ומפני שהיתה זאת הכונה, הזהיר השי"ת הטמאים מהכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, כי אם ינצל ממגע נבלה, לא ינצל ממגע אחד משמנה שרצים הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים... ואם ינצל מאלו, לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי, ואפילו הטהור מאלו הטומאות לא הותר לו להכנס למקדש עד שיעריב שמשו... ויהיה כל זה סבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת...

וכל אשר תהיה הטומאה יותר נמצאת, יהיה הטהרה ממנה יותר כבדה, וזמנה יותר ארוך. ההתאהל עם המתים, וכל שכן הקרובים יהיה יותר נמצא מכל טומאה, ואין לה טהרה אלא עם אפר הפרה, עם רוחק מציאותה, ואחר שבעת ימים... ואלו כולן גם כן דברים מכוערים נמאסים, רצוני לומר זב וזבה ונדה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע. ועלו בידינו מאלה המשפטים תועלות גדולות ורבות, אחת מהן להתרחק מהכיעור והמיאוס, והשניה שמירת המקדש, והשלישית לישא פנים למנהג המפורסם, כי היה מטורח הצאב"א הגדול בענין הטומאה מה שתשמעהו, והרביעי להקל הטורח ההוא מעל האדם ושלא ימנעהו ענין הטומאה והטהרה מעסק מעסקיו, כי זאת המצוה של טומאה והטהרה אינה נתלית רק במקדש וקדשיו.

והמפורסם מדעת הצאב"א עד זמננו בארצות המזרח, שהנדה תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות שתלך עליהם... ראה מה בין זה ובין אמרנו, כל המלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה וכו'... ומן המפורסם שבדיעותיהם עד זמננו, שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן הוא טמא... 

אמנם אמרו והתקדשתם והייתם קדושים, אינם בענין טומאה והטהרה כלל, שלשון ספרא: זו קדושת המצוות... ומפני זה ההעברה על המצוות גם כן טומאה...

הנה התבאר שמלת טומאה נאמרה בשתוף על שלשה ענינים, נאמרה על מדות האדם ועברו על המצוה בו ממעשה או דעת, ועל הזהומים ועל הלכלוכים, טמאתה בשוליה, ועל אלו הענינים המדומים, מגע דבר פלוני, או לשאת דבר פלוני, ועל זה המין האחרון אמרו, אין דברי תורה מקבלין טומאה. ומפני שאי אפשר להטהר מטומאת מת אלא אחר שבעת ימים, ובמציאות אפר הפרה, והיו הכהנים צריכים תמיד להכנס אל המקדש להקריב, הזהיר כל כהן מטומאת מת לבד... הלא תראה איך זאת האזהרה אינה כוללת הנשים, מפני שאין הנשים צריכות בהקרבה. ומפני שאי אפשר שלא ישגה אדם מישראל ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והם טמא... צוה מפני זה להקריב קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו... (שם פרק מז)

ספר חסידים:

יוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א' י"ח), כל הנוגע בנבלת בהמה טמאה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בטומאת אדם טמא שבעת ימים. דבר אחר, הנוגע בבהמה טמאה אינו מטמא אחרים, אבל הנוגע בנבלת אדם טמא ומטמא אחרים, ומותר האדם מן הבהמה אין... (תשטז)

רבינו בחיי:

וראיתי בספר האבנים, שנושא אותם בטומאה יתם כוחם או יחלש עד שיטהר, וראוי להאמין כך, שהרי כל אבן מהאבנים היקרות מושכת כח עליונים... (שמות כח יז)

ונטמיתם בם - מלשון טמטום, שהלב מטמטם באכילתם, ואין רוח הקודש שורה בו, ויתכן שהאל"ף חסרה בו, כי הוא מורה על היחוד והקדמות, ומזה השכינה מסתלקת, וכן כתב מחטו בחסרון אל"ף, שעל ידי החטא מסתלקת... כי אין קדושה במקום טומאה, ומזה תראה כח לשון הקודש. (ויקרא יא מג)

בחלל חרב - שחרב כחלל, וכן כלי מתכות, ואינם מטמאים באוהל, והטומאה מתפשטת עד רביעי, שהיא מעלה שישית מאבי אבות, כי הטהרה דבקה ממעלה ז' הנקראת מים טהורים בזמן הגאולה, ובזמן הגלות שערי דמעה, ואמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, והיא מדת החסד, ומזה תמצא ביום ב' וג' כתוב ז' פעמים מלת מים, וז' משקין במסכת מכשירין. (במדבר יט טז)

הבא לבית הכנסת ראוי לו להטהר מכל מחשבה רעה, כי המחשבה הרעה טומאת הלב... ואם על טומאת הגוף הצריכם טהרה בבואם אל בית השי"ת, קל וחומר שיצטרך האדם טהרת הלב בבואו להתפלל שם. כי מן הידוע שטומאת הלב קשה היא מטומאת הגוף, וענשה חמור במאד מאד אצל הנפש, וכמו שדרשו ז"ל: הרהורי עבירה קשין מעבירה... (כד הקמח בית הכנסת)

ספר החינוך:

משרשי המצוה, הקדמה: לא יספק כל מי שיש בו דעה שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה, שלא יתעלם לו ממנה דבר, הרי אפילו על משה רבינו ע"ה אמרו חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו לו חוץ מאחת... ועל תתמה בני על עניני הטומאה, אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ותחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו ז"ל (יומא ל"ט ב') ונטמתם בם, ונטמתם כתיב, כלומר שמעינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה. ואל תתמה בהתקלקל השכל בענינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן. ואם אנחנו בני איש בעניות דעתנו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה... ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שרשיהן... (שמיני מצוה קנט)

שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר בגדיו יהיו פרומים וגו', וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכים להודיע את עצמם, ולשון ספרא: טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, תלמוד לומר וטמא טמא יקרא, והקריאה היא, שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם בו שהוא טמא, ויסורו ממנו.

משרשי המצוה, שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם, כי בסבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה... (תזריע קעא)

וכתב הרמב"ם ז"ל... הענין הוא שהודיעתנו התורה מי שירצה להטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וציותנו לקבל הענין ולעשותו כן כשנרצה להטהר, אבל אם ירצה להשאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו, תוספת: ומכל מקום אין זה ממדת החסיד ואנשי מעשה להיותם מטומאים בטומאתם, כי הטומאה מאוסה והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה מזדככת בטהרה...

משרשי מצוה זו של הטהרת המים מה שכתבנו למעלה (ראה טבילה), ועוד נאמר שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל בדבר המתכבס בהם... (מצורע קעה)

לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה... משרשי המצוה לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל העליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטומאה ולא תטמאו בהם... על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלקים שם, אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה... (נשא שסב)

הרקאנטי:

זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו', כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכנת בגוף, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינם מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרויין אדם. אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא, ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה, אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא, ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים, שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאד... (חקת דף עז)

וטעם ושבת וכסית את צאתך, אין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ותהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד, מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש, וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע... (תצא דף צ)

ספר העקרים:

וכל אלו הדרכים, לפי שהם העבודות לשדים ומצד רוח הטומאה, הרחיקה אותם התורה ואמרה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים וגו', כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה (דברים י"ח), כלומר, לפי שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים וטהורים ראוי שתתרחקו מכל הדברים הללו, שהם מצד רוח הטומאה, ועל כן הזהירה על הטומאות וחייבה כרת לטמא הנכנס למקדש, כי רוח הטומאה תהיה סבה שיסתלק רוח הקודש מן המקדש... כי כל אלו הדברים אף על פי שהם מודיעים העתידות, להיותם מצד רוח הטומאה מרחיקים את האדם משלמותו, ואי אפשר להיות האדם על ידם תמים ושלם השלימות האנושי, לפי שאי אפשר שיודעו על ידם הדברים הנרצים אצל השם מהבלתי נרצים... (מאמר ג פרק ח)

ספורנו:

זאת תורת - קרבנו מורה שבא על חטא במחשבה ובמעשה, וטעם טומאת הקרי, שכונת המוציאו לטמאה בה בעטיו של נחש, לא לקיום המין, כי בלא זאת לא היה טמא כפרש וכשתן. (ויקרא טו לב)

למולך - אחר שבאר הכוונה האלוקית לקדש את ישראל שידמו אליו, ותורה הדרך בה תושג התכלית המכוונת, הזהיר בהפכה, המתחטא בג' מיני הטומאות המנוגדות לקדושה, דעות המולך והאובות, בזרע העריות, ומאכלות אסורות, שאמר בסוף אשר הבדלתי לכם לטמא. (במדבר כ ב)

לטמא - שהשקוץ מטמא הנפש באכילה לא במגע ומשא בלבד. (שם שם כה)

אלשיך:

ויהי כל הארץ - נקדים כי הקדושה היא אחדות, וכחות הטומאה שלעומתה הם עולם הפירוד, נשמות ישראל הן מהקדושה, ולכן הם גוי אחד, ונפשות עכו"ם מהחיצונים, ומתייחסים לריבוי, ולכוחות החיצוניים אין קיום ומציאות אלא שיש באיכותם ובפנימיותם מציאות מאור קדוש, כי כל כח חיצוני שואב משפע עליון, אך כשישראל עושים רצונו של מקום, ניתן השפע לישראל, ומתמציתם נהנים גם הם, וכשאין עושים להיפך... והשכינה מרגישה יותר בצער מאתנו כאשר משפיעה על החיצונים... (בראשית יא א)

ויפרדו איש - כי בהפרד הטומאה מהקדושה כפלים מתרחקת הקדושה ממנה, משל לב' אנשים הפורשים זה מזה, שבמהלך יום אחד רחוקים זה מזה ב' ימים... (שם יג יא)

ותצא דינה - ...ולימדה אותנו התורה שהטמא רוצה לידבק בטהור, ואינו יכול להתדבק בו עד שיטיל בו זוהמא, ושאחר כל זה לא ידבק הטהור בטמא גם אם הטיל בו זוהמא. (שם לד א)

והובא אל אהרן הכהן - הקדוש מבחינת שרשו, כי כח הטומאה נכנע רק מפני כח הקדושה, והכהן מביט אל הנגע לדכאו בהבטת עיני קדושתו, ובפיו מטמא או מטהר. וידוע כי השיער מרמז אל עיקר כח הטומאה ופנימיותה, לכן הוא סימן אם אחזה הטומאה בפנימיותו. (ויקרא יג ב)

רמ"ע מפאנו:

והנה האותיות עצמן שבמלת טמא רומזות לסוד מ"ט שערים עליונים לחוד שהם שבעת ימי ההיקף כל אחד כלול שבעה, ושער החמשים הנעלם לחוד נרמז באות האל"ף שהכל פונים לו להתעלות ולהתייחד שם, וצריך להקדים אליו הפסק טהרה מן המוחשות התחתונות תחלה, כשם שמשה נתכנסה בענן ששת ימים בעלותו ההרה אחר מתן תורה... (מאמר העתים סימן כד)

מהר"ל:

ודבר מופלג בחכמה, כי הטומאה לא באה רק מכחות חיצוניות לא פנימיות... והמבין עיקר הדברים יבין, כי הוא עצמו הטעם אשר אמרנו, כי הטהרה באה ממקום עליון נסתר, ולפיכך "תוך חיקו" באה הטהרה, ואילו הטומאה באה מכח חיצון, ולפיכך כאשר נגלתה באה הטומאה, וזהו עצמו שמדה טובה, שהיא הטהרה, ממהרת לבא... (גבורות ה' פרק כז)

ואין לך יותר טומאה כמו הקרי, וזה כי לא היה נוטה מעלת בית המקדש לא לימין ולא לשמאל חוץ ממדרגת הקדושה, כי הדבר הזה המאוס והטומאה הוא הרחקת הקדושה לשמאל ולימין, כמו שידוע למי שהעמיק בחכמה... (שם פרק עא)

...כי הבדל יש בין הפחיתות ובין הטומאה, כי הטומאה נבדלת ומרוחקת, שהרי הטמא אסור להכנס למחנה שכינה, אבל הפחיתות היא פחיתות בלבד... ויש להבין באלו דינין, שהיו נדונין אלו שלשה, וזה כי כל דבר שהוא מתנגד אל האדם הוא פועל בו, והוא דין שלו, לכך הטומאה והפחיתות הוא דין האדם אחר מיתתו, כי הטומאה היא הפך האדם, כי נשמת האדם טהורה, כמו שאמרו חז"ל, נשמה שנתת בי טהורה היא, ולפיכך הטומאה שהיא היפוך הנשמה, דבר זה הוא דין הנשמה, והפחיתות גם כן הוא דין לאדם, שהרי הצואה היא יציאה והבדלה מן האדם, ואין האדם סובל אותה, והיא פחיתות של אדם, ולכך דבר זה דין של הנשמה... (נצח ישראל פרק ה)

...כי כאשר יוצא הטהור מן הטמא, זה מורה על אחד לגמרי, שאם כן הם דבר אחד ואינם מחולקים, וכאשר רואה האדם חלוק הטהור והטמא גוזר דעתו שיש כאן חילוק, ומפני יחוד שמו יתברך באו חכמים לבאר, כי אין הדבר כך כלל, כי העולם הוא אחד ובא מפועל אחד הוא השי"ת, ואם הרחיקה אותם התורה, דבר זה בשביל שהם רחוקים ונבדלים מן עיקר העולם הוא המציאות, ובשביל זה אין לומר עליהם שהם מסולקים לגמרי מן המציאות, ולעשות אותם מחולקים לגמרי, רק הם נמשכים אחר העיקר כמו כל דבר טפל... ואותם שאינם עיקר הם הדברים הטמאים, אין להם חיבור אל המציאות שהוא טהור, מחוץ למחנה המציאות מושבם וסדורם... ותמצא יש בריאה טמאה המתייחסת למים, כמו הצפרדע שהיא במים, ויש בריאה טמאה שמתייחסת לאש, כמו תנין שהוא נחש, והוא שורף בארס שלו, ובשביל כך הוא מתייחס לאש, ויש בריאה טמאה המתייחסת לאויר, והוא העורב הפורח באויר, ואלו הבריות שהם הצפרדע נחש עורב כולם הם בריות נבדלים במה מן המציאות, לפי שהם טמאים... (באר הגולה באר ה, ד"ה התלונה החמישית, ועיין שם עוד)

אבל ביאור דבר זה, כי מה שבית הסתרים אינו מטמא הוא דבר חכמה, כי אין הטומאה שולטת רק בחוץ לא בנסתר, ובנסתר הכל טהרה, אבל בחוץ שם הטומאה, כאשר ידוע לנבונים, ועתה קשה למה נקט ידים דוקא, אלא מפני כי הידים הם עוד חיצוניות יותר מכל הגוף, לפי שהידים מתפשטות לחוץ יותר מכל האברים, ולכך הצריך הכתוב לידים ורגלים טהרה במקדש, הידים מכח התפשטות שלהן לחוץ ושולטת בהם הטומאה... והרגלים צריכים קדוש מפני פחיתות שלהם שייך טומאה בהם גם כן, כאילו הם גם כן יוצאים מן האדם... (נתיב העבודה פרק טז)

...כי הפרש יש בין המיאוס ובין הטומאה, כי הטומאה מרוחקת מן המציאות, שהרי הטמא אסור ליכנס למחנה קדושה, אבל הצואה היא פחיתות בלבד, עד שלגודל פחיתות הצואה היא נבדלת מן האדם, ואינה עומדת באדם, שהוא דבק במדרגה הפחותה והמאוסה, והיא מדרגה התחתונה בגיהנם, כי דיני הגהינם הם כמה מדרגות, כי יש דין גיהנם כאשר האדם ראוי לו מצד עצמו, להיות בכבוד ובהדר, וכאשר הוא חוטא בעולם אז הוא בההוא עלמא בהיפך שהוא דבק בשקץ ובמיאוס הגמור, ואינו שקוץ ומיאוס כמו שהוא בעולם הזה, רק שהוא שקוץ ותיעוב רוחני בלתי גשמי, וזה נקרא צואה רותחת, כי אין לך דבר מאוס יותר מן הצואה, והיא רותחת, רוצה לומר אשי, כי אש הזאת אינה גשמית... (חידושי אגדות גיטין נו)

...ונחשבת כמו הבהמה שאין הבהמה מטמאה באוהל, רק קברי ישראל מטמאים בשביל שיש להם תורה ומצוות, וזהו טעם הטומאה, כי כל דבר שהוא שנוי יוצא מן סדר ומנהגו של עולם הוא מטמא, שהוא דבר זר, ואסור לנגוע בו ולקרב אליו, רק חוץ למחנה מושבו. ולא היה ראוי שיהיה המיתה לאדם בפרט ישראל, כי אדם הראשון היה נברא שיהיה חי לעולם, אם לא היה החטא גורם, ולא האדם בלבד, אף הבהמות היו חיים לעולם, רק שנתן גם לבהמה מעץ הדעת, ולכך כל אלו המיתה שינוי להם ומטמאים, ויותר ראוי שיהיה לאדם שנברא בצלם אלקים החיות לעולם, ולפיכך האדם יש לו טומאה יותר... (שם בבא מציעא קיד א)

...כי התורה נמוס וסדר המציאות, וכאשר התורה שהיא נמוס וסדר המציאות הרחיקה הדברים הטמאים, נמצא כי הדברים הטמאים הם רחוקים מן המציאות ונבדלים מהם להבדיל בין הטמא ובין הטהור... וחלקי המציאות הם ג', יש יתייחס למים ויש מתחייחס לאש... מכל מקום נכללו כולם בשם שהם עצם המציאות, ואם שיתחלפו שהאחד יותר מן האחר, אבל יש דברים שהם נבדלים מן עצם המציאות, והם דברים פחותים שאינם רק כמו מקרה הנמשך אחר עצם ואינם נכללים כלל בשם עצם המציאות, והם הדברים הטמאים, ולפחיתותם מחוץ למחנה מושבם... (שם בבא בתרא עג ב)

של"ה:

הטומאה הצריכה טהרה מצינו בג' ענינים, טומאה רוחנית, וטומאה גשמית, ואמצעית שהיא רוחנית וגשמית. טומאה רוחנית היא רוח הטומאה השורה על הידים, ואינה סרה אלא בנטילה, והובאו בבית יוסף טור או"ח ד'... עוד יש טומאה ממשית, והיא טומאה היוצאת מגופו כגון זיבה וקרי וצרעת... עוד יש טומאה ממוצעת, כגון מגע נבילות והסיטן ומגע שרצים וטומאת מת, שנעשה מאחר שנוגע בטומאה ממשית, אבל לא נדבק בו ממשית, וראוי לאדם להיות טהור ולהרחיק את עצמו מלטמא בכל מה דאפשר, אף שאין בעונותינו הרבים עתה בית המקדש... מכל מקום למה ימשיך עליו הטומאה אם לא במקום מצוה להתעסק במת בצרכיו, אף שאנחנו עתה כולנו טמאים, מכל מקום למה יוסיף וימשיך על עצמו, ואשרי האדם שמרגיל את עצמו תמיד בטבילת מקוה, שאז נטהר מכמה טומאות... ואני אומר, הבא ליטהר מסייעין לו...

עוד יש נוסף על ג' מיני טומאה הנ"ל רגל רביעית במרכבה הטמאה, שראוי לאדם ליטהר ממנו, והוא דבר שאינו טמא רק הוא מלוכלך ומטונף, והתורה אמרה והיה מחניך קדוש... האחד שיראה שיהיה פי הטבעת שלו נקי... הב' שדין שכבת זרע כדין צואה לענין טינוף... (אות ט)

נחזור למאמר לא המת מטמא, ירצה לומר המת הנגלה, רק שורשו של מיתה שבו, והוא סמאל השוכן בקרבו מטמא, וכן אין המים הנגלים מטהרים, רק סודם ושרשם של מעלה מטהרים והם חוקה חקקתי וכו'... (תורה שבכתב חוקת, וראה שם עוד)

רמח"ל:

והנה חלוקי מדרגות הרבה יש בענין כחות הרע שזכרנו ונשפע בהם, ובדרך כלל נקרא לנשפע מהם טומאה, חושך וזוהמא או חול... (דרך ה' חלק א פרק ה, ט)

והנה על פי הדרך הזה, כמו שהמציא לאדם לדרך להשיג בו הארה והשכלה ורוח הקודש שלא כדרך הטבע הגשמי, כן הוצרך שימצא לטוב הגדול הזה ההפך, והוא שיוכל האדם להמשיך חושך ועכירות ורוח טומאה שלא כדרך הטבעי, והוא ענין טומאת הכישוף והדרישה אל המתים, שהרחיקנו התורה מהם, וענינם הוא המשיך על ידי הזכרות בתנאים ידועים, השפעות של טומאה וזוהמא מה שהוא הריחוק הגדול ביותר ממנו ית"ש, היפך הדביקות בו ממש. והדבר נמשך מאותם כחות הרע שהזכרנו בחלק א' פרק ה', שהושמו להם בגזרתו יתברך שמות יוזכרו בם, וימשך על ידי זה מהם משך הטומאה במדרגות שונות ידועות שלא כדרך הטבע, וכן יעשו על ידיהם מעשים שלא כמעשים הטבעיים, כמעשה החרטומים וזולתם, כפי מה שנמסר להם בכח הפועלים ההם לפעול, ובאותם הגבולים שהושמו להם, וכן על ידי השדים יעשו מעשים כאלה, ובגבולים המיוחדים להם... (שם חלק ג פרק ב, ט)

ואולם עיקר הענין הזה, הוא מה שאמרנו מאותם כחות הטומאה שנמצאים בעולם, ופועלים כפי מה שהוחק בטבעם ונמסר בידם, והנה יש בכחם שיטעו את האדם, במה שישפיעו עליו השפעות בדרכים כעין דרכי הנבואה האמיתית, ויגלו לו ענינים אמיתיים וכוזבים, ויחדשו לו קצת ענינים נפלאים, וכמו שאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת וגו'. 

והנה דבר זה אפשר שיקרה לאדם שלא ברצונו, ואפשר שיקרה לו ברצונו, היינו שלא השתדל עליו או השתדלו על הפכו, והגיע לו זה, מפני שלא נשלם במעשיו והשתדלותו, ואפשר שיגיע למי שרצה בו ברשעו והשתדל להשיגו, והיינו שילך אחרי הכחות האלה, וישתדל להדבק בם, ברצונו להשיג מהם מה שיחפוץ להשיג, דהיינו שיגלו לו ענינים שבהם יחזיק עצמו לפני בני האדם לנביא ויסיתם... ואמנם הם בעצמם היו יודעים שאין זה להם אלא מצד הטומאה מה שבחרו להם. אך גם למי שלא השתדל על זה היה אפשר שיקרה זה, ועל כן היו צריכים המשתדלים לנבואה למלמד מובהק שילמדם, ועל ידו היו ניצולים... (שם פרק ד, ט)

...וזה שמסדרי החכמה העליונה בנבראים ומציאויותיהם הוא, שימצאו הנמצאים כלם במדרגה ידועה, מה ששיערה החכמה העליונה היות נאות לפי הנרצה בעולם ומצבו. וכלל המדרגה הזאת היא הנותנת מקום לחושך להמצא ולטומאה להתפשט ולפעול, אמנם כל זה בשיעור נודע, דהיינו שלא ימצא החושך ולא תשלוט הטומאה כל כך שיטמא לעולם לגמרי ויתקלקלו הבריות, שאם היה הדבר מגיע לזה, היו צריכים כלם להפסד ולהמחות כמו שקרה בזמן המבול... (שם חלק ד פרק ד, ה)

סידרה החכמה העליונה, שתהיה בלילה שליטה לכחות הטומאה להתפשט בכל מרכבותיהם, וישוטטו ענפיהם בעולם, וכיוונה שבאותו הזמן יאספו בני אדם אל בתיהם, וישכבו במטותיהם ישנים ונחים עד הבוקר, שאז ניטל ההתפשטות והשליטה מן הכחות ההם ומכל ענפיהם, ויחזרו בני האדם ויצאו לעבודתם עדי ערב...

וצריך שתדע, שאף על פי שעל דרך כלל נאמר שהלילה הוא זמן שליטת הכחות האלה, הנה באמת אין זה אלא בחצי הלילה הראשונה, אך בחצות הלילה נשפעת הארה ורצון מלפניו יתברך בכל העולמות, וניטלת השליטה מכחות הרע, וענפיהם נגרשים ממקום הישוב...

ואמנם ענין השליטה הזאת ששולטים כחות האלה בלילה, וגרושם שנגרשים ביום, הנה הוא דבר מחקק בטבע העולם וסדריו, זולת השליטה וההכנעה שמגעת להם במעשה האדם. וזה ששיערה החכמה העליונה שלהיות מציאות הטוב והרע האמיתי, שהוא הנמשך ממעשי בני הבחירה, צריך שיהיה העולם בחוקו הטבעי עלול לשליטת הרע בו... והנה שם האדון ב"ה שתי מציאויות חזקים, האור והחושך, ושהם נמשכים מבחינת ההארה וההעלם שבארנו בחלק הראשון, ונתן להם חלק בזמן, והיינו היום והלילה, ואחריהם נמשכים שליטת כחות הטומאה וגרושם, והכל הזמנה לתולדות המעשים.

ואמנם בהנתן שליטה זאת אל כחות הרע האלה ובהתפשטם בעולם, נמצא חשכו של עולם מתרבה ומתחזק, והאדם גם הוא בהיותו שוכב על מטתו, גם עליו מתפשטת התפשטות מן הטומאה המשוטטת בשיעור שינתן לה, כפי השייכות אשר לה בגופו של האדם מצד חומריות ויצר הרע שבו, ונוסף על זה, שכבר הוכן בסדרי ההנהגה, שבהיות האדם ישן, חלקי נשמתו העליונים מסתלקים ממנו, וטועם טעם מיתה במקצת, ונמצא שאז מתגבר בגופו החושך יותר, בהעדר אור הנשמה המזכך אותו, על כן נמצא שם בית כניסה יותר אל הטומאה לשרות עליו, והוא ענין רוח הרעה שפירשו חכמינו ששורה על הידים, אך שרותה על הידים ולא על מקום אחר הוא, כי זה השיעור וזה הגבול שהגבילה לה החכמה העליונה מה שתשרה על האדם, שהוא הנאות לפי מצבו בעולם.

והנה הכינה החכמה העליונה לאדם מה שישתדל בו בבוקר ויתרומם ממה שנשפל במצב הלילה... הנה הפועל הראשון הוא טהרת הידים, כי הנה הם שנטמאו ושרה עליהם רוח הרעה, ולזה צריך לגרשה מהם ולטהרם... (שם פרק ו א, וראה שם עוד)

ואמנם מציאות הטוב והרע האמיתי הוא, שהנה שם האדון ב"ה בעולם קדושה וטומאה, פירוש, קדושה היא מציאות קורבה אליו, וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו יתברך... שהקב"ה מתרחק והעלם שמתעלם. אמנם האמת הוא, שהנה ברא האדון ב"ה איזה כחות רוחניים לצורך ענין זה, וגם כחות יושפע מהם חושך וזוהמא, אשר בכל מקום שתמצא שם הזוהמא ההיא מתרחקת ממנו הקדושה ויתעלם משם אורו יתברך, ואלה נקראים כחות הטומאה.

ואולם שם האדון ב"ה כח במעשה האדם לעורר את השרשים העליונים, והיינו שיהיו ממשיכים אור שפע קדושתו יתברך, או המשך הזוהמא והטומאה ההיא, והנה יחד לו מעשים שעל ידם תמשך הקדושה, והם כלל המצוות, ויחד מעשים שעל ידם תמשך הזוהמא והטומאה ההיא, וצוהו להמנע מהם, והם כלל האיסורים ...ומי שהרבה להטמא בזוהמא שזכרנו, הוא יהיה בלתי ראוי להדבק בו, וידחה ממנו. ואמנם יש בכל הדברים האלה מדרגות רבות... וצריך שתדע, שכמו שניתן לאדם שיהיה ממשיך לעצמו קדושה או זוהמא, כן ניתן לו שבכח מעשיו ימשיך בכל הבריאה כולה הקדושה או הזוהמא, ונמצא כל הבריאה מתתקנת או מתקלקלת על ידי האדם... (מאמר העיקרים בתורה ובמצוות)

אמנם ענין הארבעה כוסות הוא כך, שהנה ידוע שמדרגות הטומאה הן ארבע, וכולן שלטו מאחר חטאו של אדם הראשון, וכולן היו מתנגדות אל הקדושה והטוב שלא ימצאו בעולם, והיו ישראל סגורים בתוכן, שלא היו יכולים לצאת כלל, עד שהאיר להם הקב"ה בכחו הגדול ושבר ארבע הקליפות והוציא ישראל מתוכן, וזה ענין ד' גאולות המוזכרות בפרשה... אך סוף הכל צריך שיהיה שישלטו ישראל עליהן, ויכבשון לגמרי, וזה יהיה לעתיד לבא. (מאמר החכמה, ענין סדר ליל פסח)

כבר אמרנו שהרע הזה שנברא, לא נברא אלא בגבול שרצה בו החפץ העליון, ואמנם אף על פי שחידש האדון ב"ה הביטול להוויות, לא חידשו אלא להוויות בלתי שלמות, אך להויות השלמות לא יהיה ביטול... ונמצא שההשפעה הראשונה שהמציא מציאות הטבע הכללי, וביטול סידורה שהמציא קלקולי הטבע, לא היתה השפעה שתוליד דברים שלמים... אבל היתה השפעה שלא היה בחוקה להוליד אלא דברים בלתי שלמים, ועל כן הוחק לה הביטול... ובחר האישים של הטבע מורכבים מן הטוב והרע, הנה היא השפעה שמבדלת הרעות לבדם שלא יבטלו הנמצאות אלא מוגבלים יהיו בכח גזרתו של מקום, ותלויים במאמר שלא להתגבר ולבטל את הנמצאות, כי אם באותו שיעור ותחום שצריך לתכונת הנמצאות האלה...

אמנם כאן את צריכה להקדמה אחת, והיא, שלא מפני שיהיה נברא אחד חסר השלמות נאמר שהוא דבר רע ממש, כי יכול להיות חסרון שאף על פי שאינו השלמות והטוב הגמור איננו רע... אך בני אדם הם פחותים מהמלאכים וחסרים מהם, והחסרון בהם גבר כל כך, שיש בהם מה שהוא רע, כי יש בהם יצר רע חולאים ומיתה, ובעלי החיים יש בהם חסרון יותר, והם מזוהמים ומתטנפים, ויש המזיקים ומלאכי חבלה ורוחות הטומאה שהם רע ממש, והם ההיפך ממש לטוב ולשלמות, אותם שהשי"ת מתעלם מהם העלם גמור, כטעם אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה, ואמנם שלשלת החסרונות הוא שמוציא הרע, כי בהשתלשל הענין הזה ונוסף חסרון על חסרון, סוף סוף יוליד מה שהוא רע ממש... (דעת תבונות קיח)

וכאשר גרמו העוונות, אז הסתירו המאורות פניהם, ולא האירו זה לזה, וגם תולדותיהם לא לקחו מחיה, ואז תשש כח הקדושה וכל הנמשכים אחריה, ונתגבר כנגד זה כח הטומאה, והבן מאד, כי כל זה גרמו עוונות ישראל, כי בחטאם נתחזקה הטומאה והיתה מתגברת לעמד במקומות מן הקדושה לפי חטאת. ותדע שכל כך נתגברה, עד שאם היה הדבר נמשך יותר כבר היה צריך העולם ליחרב, ומאהבת הקב"ה את ישראל לא המתין להם עד מלאת סאתם... 

הקלקול השני גדול כמו כן מאד, והוא נמשך מן הראשון, ונרמז בכתוב (יחזקאל כ"ו ב') אמלאה החרבה, ועל כן בהחלש כח הקדושה גבר כח הטומאה, ולא יחלש עד שיתחזק תחתיו צד הקדושה... כי בשני דברים תלוי הענין, האחד בתיקון מדרגותיהם שנסדרו בסדרים שלא היו להם מתחילה, ואז נסדרו כשנתקלקלו בקדושה סדר נגד סדר המתקלקל, והשני בכח שקבלו בעצמם בתחילה שקבלו אותו בעת החורבן, ועוד שכמה מאורות מן הקדושה נפלו למטה, ומהם נתחזקו בעצמם, וכן הם מתחזקים, ועל כן נמשך לאומות שפע גדול וכח ממשלה שלא היו בהם בראשונה...

לעתיד לבא לא יצטרך זמן ארוך כלל, כי ברגע אחד יעשה הכל, ומי גורם כל זה, אלא מפני שהנחש יתבטל מן העולם, כי אין עצלה רק מצד הטומאה...

והנה זה זמן המלחמה הגדולה הוא שתילחם הקדושה עם הטומאה, ובהתעורר אלה כנגד אלה יעפילו שרי הטומאה להתחזק, ובהתחזקם נמצאת הטומאה קשה מאד, והיא דם טמא, ועל כן הכינה הקדושה לזאת בראשונה, ועל כן נמלאה החרב דם, והוא דם טהור נגד הדם הטמא להכניעו מאד... מפני כי הטומאה מגברת עצמה להתחזק, הנה ממנה תזיד להתגבר, ותחשוב לידבק בבגדים שהם הלבושים החיצוניים של הקדושה, ועל כן נאמר, וכל מלבושי אגאלתי. ובהיות הקליפה מתגאה בעצמה כך, הנה היא לא תעצור כח ולא תוכל לעלות, אך החלק הטוב אשר בה, הוא א-ל מן סמאל, מתוך קפיצת הטומאה שקפצה יעלה ויהיה נמשך אחר הבגדים, כי הוא לא ירד, והרע ירד ולא יוכל לעלות... והנה אחר כן יטהרו עוד הבגדים מן הטומאה, וישאר הטוב בסוד גרים גרורים... ובחרב ההיא יפלו גם שרי האומות סמאל ולילית מוסר כלימתם, ואחריהם שני השרים הגדולים בשרי המשחית, שר עשו ושר ישמעאל...

אבל הטומאה היא להיפך, כי כולם פרודים מפני הדין הקשה המתגבר בהם, ולא נמצא ביניהם אהבה ואחוה ולא ייחוד כלל, אלא בהתחזקם לפעול לא יצא מהם אלא ריבות ומדנים, והוא הענין שאמר, (תהלים צ"ב י') יתפרדו כל פועלי אוון. ועל כן נאמר עת מלחמה ועת שלום, כי במקום ששם השלום בקדושה, שם המלחמה בטומאה... (מאמר הגאולה, ועיין שם עוד)

כלי יקר:

המעלה אתכם - מארץ מצרים שהיא עפרורית, אל ארץ ישראל הגבוהה והרוחנית, ולכן כל דבר שהוא יותר עפרורי יותר מטמא, ולכן באה השחיטה להוציאם מעפרוריותם, ובעוף החי באויר מספיק סימן אחד, ובדגים החיים במקום טהרה, אין צורך בשחיטה כלל. (ויקרא יא מה)

לשארו - טעם איסור הטומאה מפני רוח הטומאה הנשאר דבוק בגוף האדם, לכן אמר לנפש ולא בנפש... ובאדם מלאך המות מוציא הנשמה בעל כרחה, והוא בא מסטרא דמסאבא, זולת הצדיקים שמיתתם בנשיקה, ואין בהם צד טומאה... (ויקרא כא ג)

ומזה - מה שפרה מטהרת טמאים ולהיפך מטמאה טהורים, וכן מצינו שאוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, והלא המים מקורם טהור, אלא ביאור הענין, שכל דבר אינו מתפעל אלא מהפכו ולא ממנו, כמו שיצר הרע מתגרה יותר בישראל מבאומות, וכן זרע אינו מתפעל מטומאה עד שיבואו עליו מים שכולם טהרה. וכן מי הנדה שכולם טהרה, ויש בהם אפר פרה שכולו טמא, לפיכך אם זרק על טמא מתפעל מהמים שהם הפכיים לו, והטהור אינו מתפעל מהם שהם מינו, אלא מהאפר ההפכיי לו, ואם כן למה צריך אפר כדי להטהר, כי לא יוכל לטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסירה... (במדבר יט כא)

אור החיים:

...ויוצא מן העולם על ידי חנם, בו מרומזים הס"ם וחיילותיו, שכל טומאה באה בחנם, ומצוה וקדושה צריכים טורח גדול ודמים... (שמות כא ד)

הארנבת - בלשון נקבה, שבבחינת הטומאה לפעמים הנקבה מעל הזכר. (ויקרא יא ו)

וזה לכם - ...ומדוע אינו מונה נחש, אולי טומאתו בנפשו ולא בגופו, ובמותו לא נשאר בו כלום כי אם גופו כעפר, וכן אמרו רז"ל שגוים אינם מטמאים באוהל... (ויקרא יא כט)

ונגד ג' אל תפנו - שהטומאה אובה להתדבק באדם, ולא יחשוב ויהיה ידוע אצלו, כי ידיעת הטמא מכרחת את האדם להדבק בו. (שם יט ל)

חיה רעה - רוח הטומאה שתורה ומצוות משביתים אותו. וחרב - שחרבו של מלאך המות המשרה הטומאה תיבטל... דע כי התעצמות בתורה ובמעשה המצוות הוא לברר ניצוצי הקדושה ולייחד ענפיה, מה שנמנע לסיבת אחיזת הקליפות, ומודיע שבאמצעות עסק התורה והמצוות ירדפו את אויביהם ותאבד הטומאה... (שם כו יא)

הכתב והקבלה:

ולא תטמאו בהם - טומאה עם בי"ת אחריה היא טומאת הרוח ולא הגוף. (שם יא מג)

מלבי"ם:

יטמא בה - טמא עם בי"ת הוא על טומאת הנפש, ובטומאת הגוף לא תבא אחריו מלת השימוש, רק עם מציין יחוס שבין המתטמא לטומאה, כמו לאביו - לצורך אביו. (שם ה ג)

יטמא - מדכתב בלשון פועל וציווי למד רבי עקיבא ששני עושה שלישי, דאם לא כן כותב טמא בדרך השם, שאז מציין פסול ואינו מטמא, או היפך הקדושה. (שם יא לג)

וכבר התבאר שפעל טומאה בלא קישור הבי"ת, כי שימוש הבי"ת לפועל טומאה מורה תמיד על טומאת הנפש לא טומאת הגויה, וכשבא שימוש בי"ת בטומאת הגויה נדרש תמיד... (שם יז טו)

ונטמיתם בם - כדפירשנו טמא בלא מלת שמוש או בלמ"ד הוא הפך הטהרה, ועם בי"ת הוא הפך הקדושה, או שיקוץ וגיעול. (שם מ ג)

וטמאה - בטומאות היוצאות מגופו ידבר בכל מקום בצורת שם, כגון זובו טמא, והיה צריך לומר כאן טמאה (מ"ם צרויה), ומשכתב בלשון פועל וטמאה, ממעט הולד. (שם יב ב)

וכפר על הקודש - כבר ביארנו שיש שני מיני טומאות, טומאת הגויה שהיא הפך הטהרה, וטומאת המעשים, שהיא היפך הקדושה. וכאשר נבקר בכל המקרא לא נמצא שייחס אל כלל הכנסיה טומאה ממין הראשון, רק טומאה שהיא הפך הקדושה, שהוא שיתטמאו על ידי מעשים מגועלים או טומאת הקודש עצמו,רוצה לומר שיטמאו את המשכן והמקדש, וכשנדקדק הענינים שבעבורם ייחס טומאה אל כלל הכנסיה, הם רק עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים... (שם טז טז)

אחרי אשר הוטמאה - הטומאה היא הפך הטהרה, כי הטהרה יורה על זכות הדבר, והטומאה יורה על עכירת הדבר, ולכן יכנה אותה בשם טומאה לבעלה הראשון, מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר, לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה, ויאמר שדבר זה הוא רע ומתועב בעיני ה', וגם הוא רע לחברת בני האדם... (דברים כד ב)

רש"ר הירש:

טהר קרוב לצהר, אין צהר אלא שקוף... הטהור מסוגל לקלוט, ואור ה' חודר בקרבו, איזהו טהור, המוכשר לקבל את השפע האלקי... ניגודו של הטהור הוא טמא, הוא אטום בפני אורה... מאכלות אסורות הן בחלקן מטמאות, אוטמות בפני השפע האלקי, ובחלקן הן משקצות באופן חיובי, מקרבות את האדם אל הרע... (בראשית ז ב)

...אבל הטומאה תוקפת את מושג האלוקות עצמו, וכשם שהיא שוללת את קדש לה', כן קדש לה' שולל אותה, כי הטומאה היא מצב בו נכנע כל חי, וכן גם האדם המיועד לחירות המוסרית, לא לכח שלטונו של הגוף. עיקר הכוח הזה מתגלם במוות, ולכן טומאת מת היא אבי אבות הטומאה, כי כאן כוח הכפייה של איתני הטבע, הוא הכח אשר ביסודו של דבר נחשב לאלוהות על ידי עובדי האלילים שבכל הזמנים, השוללים את חירות הא-ל, כשם שהם שוללים את חירות האדם... והנה תפיסה זו מנוגדת ניגוד גמור למקדש, שתעודתו להעמיד את האדם כבעל חירות מוסרית, על יסוד עובדת מציאותו הממשית של הא-ל בעל החירות המוסרית... (שמות כח לח)

יטמא בה - ...כפי שנפרש, הטמא ב- הוא במאכלות אסורות, וטמא ל- בטומאת מגע... (ויקרא ה ג)

בכל טמא - טמא הוא הבלתי חפשי הנופל תחת הכרחיות הטבע, וטהור היא ההויה החפשית מהכרח חיצוני. על פי יבמות ע"ד שלש מעלות בטומאה, טבול יום, הערב שמש ומחוסר כפורים, המעכבים למעשר שני, תרומה וקדשים. ספק טומאה על פי גמרא סוטה כ"ט בדבר שאין בו דעת להשאל הוא טהור, וברשות הרבים גם אם יש בו דעת להשאל ספקו טהור. על פי תוספות נדה ב' ורמב"ם באבות הטומאה י"ז ג' ספק טומאה בדבר טהור, אפילו בספק השקול שאין לו חזקת טהרה, וספק טומאה באדם טמא אפילו בחזקת טהרה. לפי זה אנו רואים, שאין הטומאה כח או השפעה כשופית, שאם לא כן הלא סכנתא חמירא מאיסורא, כי אם אלו מצוות סמליות המשוות לנגד עינינו האמיתויות החשובות. ולכן אין איסור לישראל להטמא, כי אם בהתקרבו למקדש וקדשיו, ספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכן טומאה דחויה בצבור,כי האומה נושאת את אידיאל הרוחני-מוסרי שבאדם, ורעיון טהרה זה דוחה את ספק הטומאה... (שם ז יט)

שקץ - הטמא רק אינו מוכשר לקדושה, ואילו המשוקץ מנוגד לה... (שם יא יא)

ולאלה תטמאו - על פי הרכסים לבקעה במקום שכתוב הטמא ב- מטמאים באופן ממשי-מעשי על ידי הדבר, כגון במאכלות אסורות ועריות. במקרה הראשון הטומאה היא בתחום הרעיוני והמחשבה, ומתבטלת כאשר יוצאים באופן מקומי וזמני מן הקשר לטומאה. (שם שם כד)

ונטמתם בם - כדפירשנו, טמא בלא מלת יחס או עם למ"ד הוא היפך הטהרה, ועם בי"ת הוא היפך הקדושה או שיקוץ וגיעול. (שם שם לט)

...אל תשקצו נאמר כלפי התאוה החושנית, ולא תטמאו נגד ההכרה המוסרית, הימנעו מלאכול מאכלות אסורות, לבל תתעורר התאוה על ידי גירויים משחיתים, וישותק כוח הרצון החפשי והמוסרי... (שם יא מג)

...ננסה להבין את ההבדל שבין הדברים השונים מבחינת כושר לקבל טומאה. לשם כך נסגל לעצמנו תפיסה, שהיפוכה נראה קרוב יותר לפי המחשבה השטחית. מושג הטומאה הוא כה מדכא, ורעיון הטהרה כה מרומם, עד שאדם נוטה לחשוב, שהכושר לקבל טומאה מצוי בתחום הדברים הנמוכים יותר, ואין ההגנה בפני הטומאה מצויה בתחום הדברים הנעלים. ואף על פי כן היפוכו של דבר הוא הנכון. הכושר לקבל טומאה מתחיל בו ברגע, שחפץ הוא בתחום התפתחותו המוסרית של האדם, הוא התחום שחירותו המוסרית של האדם חייבת להוציאו מכלל ההויה הגופנית גרידא, תחום זה יקבל ממקדש וקדשיו את חוק התפתחותו המוסרית החופשית, ואילו הטומאה, הטיפוס של חוסר החירות, היא נגודו הגמור, ולפיכך יש להרחיק כל חפץ שנגע בטומאה מתחום מקדש וקדשיו.

כנגד זה, דבר שהוא בתחום ההוויה הגופנית גרידא, או עדיין לא נכנס לתחום האדם, ולפיכך אינו מייצג את חירותו המוסרית של האדם בתחום ההוויה השאיפה והעשיה, או עדיין אינו ראוי לייצג תחום זה, הרי הוא כלול בתחום הדברים הגופניים, והללו משועבדים לכח ההכרח הגופני... כל אלה אינם מקבלים טומאה...

נראה שכעין זה יש לבאר גם את טעם ההלכה המגבילה את הכושר לקבל טומאה לסוגים מסויימים של כלים, שהרי טומאה איננה מצב ממשי, התלוי בתכונתם הממשית של החומרים, אלא טומאה היא תפיסה רעיונית, שיש לשלול אותה מיחסי האדם, ואילו הכלים רק מייצגים אותם יחסים, תיבה מייצגת את יחס הרכוש, כלי מלאכה את הפעילות היוצרת, סיר את הכנת המזון וההנאה, והואיל והכלים רק מסמלים יחסים מסויימים, הרי אין טומאה חלה על כלל כל הכלים, אלא נבחרו לכך כלים מיוחדים, המייצגים באופן נמרץ אותם יחסי אדם, שהלכות טומאה נותנות להם ביטוי...

ההבדל בין אב הטומאה לבין ולד הטומאה, אב הטומאה מייצג בעצמו את רעיון הטומאה, כגון נבילה, שרץ וכו', ולפיכך הוא מטמא במגעו את האדם וכליו, ואילו ולד הטומאה איננו מעורר בעצמו את רעיון הטומאה ורק נטמא על ידי מגע הטומאה, ולפיכך הוא מטמא רק אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים. עתה אב הטומאה המוליד ומעורר את רעיון הטומאה איננו אלא אחד משני אלה, או נבילה ושרץ וכיוצא בהם, המייצגים בעצמם את גופת המת, או חפץ שהוא כשלעצמו בתחום האדם החופשי, אך פגיעתו בגופה מעוררת את רעיון הטומאה בכל חריפות ניגודו...

ראשון המייצגים של התחום האנושי החופשי, הוא האדם החי בעצמו, יחד עמו כל אותם חפצים שהם מוצרים ואמצעים להוויתו ויצירתו, כלים, כלי מלאכה בגדים... אם אלה נגעו במת, הם נתקלו באדם, שהם עצמם מייצגים את תחומו, והנה הוא נכנע לכח הכפייה הפיסית. כל עצמם נועדו להיות טהורים בחירות מוסרית, ועובדת המוות שנתקלו בה עתה, זעזעה ייעוד זה, כביכול חוזרת בהם עובדת הכניעה למוות...

אוכלים ומשקין מייצגים את הבחינה של האדם, המשווה אותו לשאר בעלי החיים, שהרי אף אלה מספקים את צורכי גופם... אינם מייצגים את חירותו המוסרית, אלא את שיעבודו הגופני של האדם... החושניות המיוצגת על ידי אוכלין ומשקין, קרובה הסכנה, שאדם יקפח בעטיה את חירותו המוסרית, ולפיכך עיקר דרישות המקדש וקדשיו פונות אל האדם ביחס אליה, ישתחרר מן השיעבוד הגופני... החושניות המיוצגת על ידי אוכלין ומשקין, דוקא מפני שהיא רחוקה מן התחום המיוחד לאדם, הרי היא מוכשרת ביותר לקבל טומאה מוסרית... הסיבה המונעת מאוכלין ומשקין להיות אב הטומאה, מגבירה את כושרם לקבל טומאה, ובעוד אדם וכלים מקבלים טומאה רק מאב הטומאה, אוכלין ומשקין נטמאים גם מראשון ושני, ואילו כושרם להעביר טומאה מוגבל יותר... 

עתה נתאר לעצמנו את הלכות טומאה וטהרה בהגשמתן. אמת, הלכות אלה נוהגות חובה רק ביחס למקדש וקדשיו, מי שאינו כהן מותר לו לנגע בטומאה בחייו הרגילים, אין איסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל (נדה ו ב'), אך כל ישראל היו מפרישים ביכורים, תרומות וכו', הטעונים שמירה בטהרה, גדולה מזו, חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ראש השנה ט"ז ב'), והעליה לרגל הניחה את היסוד לכך, שדיני טומאה וטהרה יתפשטו בכל חיי האומה... עתה נצייר לעצמנו חיים לאומיים מקיפים, במלאכתם, ביצירתם ובמסחרם, הכל עומד תחת שלטון דיני הטומאה, אז נבין את ההשפעה המוסרית המעדנת שנודעה לדינים אלו על הכלל ועל הפרט... ואף חיילים "פשוטים", כפי שהיינו אומרים עליהם היום, היו מקיימים דיני טהרה בחייהם הרגילים, כבפסוק (שמואל א' כ' כ"ו) והיו כלי הנערים קודש... (שם סוף פרק יא)

בפרשה הקודמת דובר על טומאת גוויות ומוסריות על ידי הנאה ממאכלות מטמאים, וטומאת קדושות על ידי העכרת תודעת חופש בחירתו של האדם, בבואו במגע עם מסיבות המראות על אי-חופש האדם. בפרק זה ממשיך בטומאת קדושות, ומדבר על מצבים המסכנים עוד יותר את תודעת החופש המוסרי, כי מראים חדלות-אונים של האדם החי. מדובר כאן בטומאות היוצאות עליו מגופו, הצריכים התחזקות יתרה, ולכן טומאתם לזמן ארוך יותר (חוץ מבעל קרי), וגם הבאת קרבן... (שם יב א)

...כבר אמרנו בתחלת פרשת תזריע, כי עניני הנשואין והמשפחה, שעליהם מושתת האופי המוסרי של האומה, גם הם מושתתים על הצד הפיסי-בלתי-חפשי שבאדם. דיני הטומאה שבהם מזהירים, שגם הם עומדים תחת הבחירה החפשית של האדם. התופעות הבלתי-נורמליות מזהירות בפני סטיות מיניות, ועל כן הם מחוסרי כפרה, דוגמת המצורע. טומאתו המיוחדת היא טומאת משכב ומושב, הנעשה כאן אב, ובמצורע הוא ראשון לטומאה, כי הם מסמלים את הצד הסביל שבגוף האדם הנח עליהם. מצד שני ישנם דיני טומאה ביחס שבין אדם לחבירו, כי הסוציאלי מושתת על הפרטי-מוסרי, ועל כן הזב מטמא בהיסט, וחלוק מגעו ממשאו, והנוגע בזב ובמשכב ומושב טעון כבוס בגדים, וכלים בחבורין, מה שבנבלה קיים רק במשא... (שם טו לג, וראה שם עוד)

ותטמא הארץ - טומאת התושבים מטמאה את הארץ, היא תלויה באדם ובמעשיו... דבר זה מודגש עוד יותר בארץ הקדושה, המשמשת, כמו העם היושב עליה, אמצעי לשם פתוח האנושות כולה... (שם יח כה)

לטמאה בהם - לאבד את חופש הבחירה והפעולה על ידי טמטום הרוח, הבא כתוצאה מהעוויות ותנועות פתאומיות של המכשף, או על ידי קטורת מרדימה החושים. (שם יט לא)

העמק דבר:

אני יוצא - ...או ידוע שגם כחות הטומאה ניזונים ממקור עליון, ויבואו ליהנות מהתגלותו, אבל לא יוכלו לסבול השפע מפני שאינם ראויים, ועל ידי זה יאבדו. (שמות יא ד)

ולא תטמאו - יחיד העושה, וטומאת הנפש גורמת חולשת הדעת. (ויקרא יח ל)

משך חכמה:

עפר ואפר - בפרק כיסוי הדם, בשכר זה זכה לאפר פרה ועפר סוטה. פירוש, היסודות אינם מקבלים טומאה, כי כל הנבראים מוכרחים בפעולתם, והטומאה רק באדם והקרוב לו מצורכו מצד התנגדות רצונו וכחותיו ורצונו המכריחים בדרך בה יבחר. וה' הבדיל את עמו ישראל והזהירם על טהרת הנפש, והרחיק דברים הללו שהם סבה לטומאתם, וכל מי שיש בו שלמות יותר עלול יותר לטומאה, על כן העכו"ם אינם מקבלים טומאה שלא נצרפו באש התורה. וכמו שזרעים שנזרעו טהורים, וכן מים שחזרו למקורם, כן האדם שישוב למקורו... (בראשית יח כז)

זאת חוקת - דע שכל עבודות חוץ מטמאין בגדים דוקא באלו שתחלתן בפנים, וכן בפרה שמזה נוכח פני אוהל מועד, אבל בצפורי מצורע לא שייך פנים כלל, כי הטומאה רק במקום שיש בו קדושה... (במדבר יט ב)

מוהר"ן:

אבל יש שבא טומאה הנ"ל מבחינה אחרת, כי דע, שעל ידי רבנים ודיינים שאינם כשרים שעושין עוות הדין, על ידי זה בא טומאה הנ"ל חס ושלום... וכשנפגם המרכבה, בחינת כסאות למשפט על ידי עוות הדין, אזי נופלים משם אהבות נפולות, ועל ידי האהבות הנפולות בא חס ושלום החימום והטומאה הנ"ל... (תנינא ה יא, וראה עוד ערך דיין)

שפת אמת:

מי יתן טהור מטמא - יש מ"ט פנים טמא ואחד טהור, שהוא האחדות, ששם אין הפרש בין טומאה לטהרה, שהכל אחדות אחת, ורק בהתפשטות חל עליו שם טומאה, ונקודה משורש זה נמצאת בכל השערים, לכן נקרא טמא, מ"ט ואחד מאחדות, ויכולין ליטהר מהטומאה על ידי תשובה לשורש, וזה ניתן לישראל ביציאת מצרים, שהיו קרובים למ"ט שערי טומאה, וזו הגאולה לדורות, שיש שם תמיד אחיזה בשורש שער נ', ומצד זה אין המ"ט שערי טומאה פנים של טומאה שלהם נפרדים משורש האחדות, וזוכין לטהור מטמא.... (שמות פרה תרמ"ו)

במדרש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי כל טומאת מת על ידי חטא מעץ הדעת, לכן הטהרה על ידי ביטול הדעת, כמו שהיה רצונו יתברך שלא יאכל מעץ הדעת, ויהיה נמשך אחרי עץ החיים בלי תערובת, לכן שטן ואומות העולם מונין את ישראל דוקא בזה, שרוצין לפתותם כנחש הקדמוני, שירצו להבין הכל בשכל השפל של האדם, אבל בני ישראל נמשכים אחר הבורא באמונתם בלי טעם, ועל ידי זה זוכין לטהרה. (שם שם תרמ"ז)

מים חיים אל כלי, שהמת אבי אבות הטומאה, וזה מצד הגוף העומד למיתה, והטהרה מצד הנשמה הבאה משורש הנשמות, בחינת חי החיים... וכפי התגברות הנשמה על הגוף זוכין לטהרה, וזהו שורש כל המצוות לדבק הגוף לחיות הנשמה, כמו שכתוב וחי בהם, שנעשה הגוף כלי על ידי המצוות, ואז הנשמה מים חיים אל כלי, וזה רמז המים והאפר, שמזה באה הטהרה. זאת חוקת התורה, שהעוסק בתורה יוכל להחזיר הנפש לבחינת נשמת חיים כבראשונה, ואז נעשה טהור כנשיקה המטהרת המים. (שם תרס"ב)

פי הבאר נברא וכו', כמו שכתוב בזוהר הקדוש, טהרה היא מסטרא דטמא, שרואין להיות טהור מנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין לידי טומאה, הוא על ידי ביטול להאחדות, כמו שכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד, שהשי"ת ברא בעולם טומאה והטהרה, להראות שאין דבר נפרד, כיון שעל ידי הביטול חוזרין להיות טהור, והוא ראיה על אחדותו יתברך.... (במדבר חוקת תרל"ד)

איתא בזוהר הקדוש... והנה הטהרה עיקר הכח מן האדם למטה, כדאיתא הבא לטהר מסייעין לו, אבל בקדושה דרשו והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מעט למטה, מקדשים אותו מלמעלה הרבה, כי בחינת הקדושה מלמעלה למטה... (קרח תרנ"ח)

שם משמואל:

ואם כן איך שייך לומר בפרעה לשון טומאה, ועוד דבלאו הכי לא שייך לומר בגוי לשון טומאה, שהגויים אינם מטמאין ואינם מתטמאין מדאורייתא, ואם כן לשון טומאה מאי עבידתא הכא? אך יתבאר על פי מה שכתב הזוהר הקדוש בטעם טומאת המת ומתי נכרים שאינם מטמאין, דכל מקום שנתרוקנה ממנו הקדושה מתאוין כחות הטומאה לדבוק בו, ועל כן איש ישראל ששוכנת בו נשמה קדושה, וכשנתרוקן מהנשמה מתדבקין בו כחות הטומאה, אבל נכרים שאין בהם נשמה קדושה, ושב במיתתם כבהמה להם... ולפי דרכנו יתפרש הא דכי אני הכבדתי את לבו, שהיה משה תמה איך אחר שבע המכות, שהם כנגד כל כחות הטבע, עדיין לא נכנע פרעה... אלא ודאי לא חיזוק הלב וקישויו גורמים זה, אלא שניטלה ממנו הבחירה לגמרי, אם כן מה בצע בהתראתו, ועל זה השיב לו הקב"ה שלאו משום הכי הוא, אלא מכחות החיצוניים שנתוספה לו טומאה על טומאתו... מכל מקום שוב הבחירה בידו עדיין, ותועיל ההתראה לקבל במרות דברו של הקב"ה, וממילא יסתלקו כחות החיצוניים. (שמות בא תרפ"א)

...וצריכים לומר ששני מיני כחות הטומאה הם, הראשונים שורין בעוד הנשמה איתא, ומפני הנשמה מסתלקת, אך כחות הטומאה אלו אין בהם כח לטמאות באוהל ולהיות בוקעת ועולה עד לרקיע, שטומאה כזו באה רק אחר סילוק הנשמה, וכמו שהגיד אבי אדומו"ר זצללה"ה הענין, מה שטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע... אלא מחמת שהיא תמורת הנשמה שהיתה מקודם במקום הזה, וכמו שהנשמה היה לה ענין זה שעולה עד לרקיע, כן הטומאה הבאה לעומתה... (שם משפטים תרע"ה)

ונראה דהנה כבר אמרנו שכל לשון טומאה הוא מלשון טמטום, והוא בדברי הש"ס יומא ל"ט, עבירה מטמטמת לבו של אדם, הרי שלשון טומאה הוא אוטם הלב, שלא יכנסו בו דברי חכמה והארת השכל. ויש לומר עוד שטומאת המת שהיא אבי אבות הטומאה, היא אטימת השכל, שלא יראה נכוחו, באופן ששאר טומאות הן טומאת הלב, וטומאת מת היא טמטום השכל, וכן מסתבר, כי טעם הזוהר הקדוש בטומאת מת, מפני שלעומת הנשמה המסתלקת שורה כח טומאה על הגוף, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם, שטומאתה בוקעת ועולה עד לרקיע... וממוצא הדברים, שהטומאה היא הפיכות ובמתקלא חדא עם הנשמה, והנה ידוע שהנשמה שבאדם היא השכל, אם כן הטומאה שהיא לעומתה בכחה לעמוד נגד השכל. ולפי זה מובן שטומאה זו איננה נדחית מפני הארת השכל, ועל כן הטהרה ממנה היא קשה, כי הטומאה מטמטמת ומחשכת את השכל, ומאין יבא עזרו... (שם ויקהל תרע"ד, וראה שם עוד)

ונראה לפרש, דהנה כבר הגדנו דטומאה היא לשון טמטום... אך כל הטומאות מטהרות במים, והיינו מפני שכל כחות החיצוניים אין להם שליטה במים, וכבש"ס סנהדרין ס"ז, שכל כישוף נמחה במים... אך טומאת מת איננה מסתלקת בביאת מים, והטעם יש לומר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת שעולה עד לרקיע... שהם כנגד כח הנשמה... ובדוגמא זה יש לומר במקום טהרת מים, שמאחר שכח הקדוש השולט נמי במים, על כן כח הטומאה שלעומתה שולט נמי במים, ואינה דומה לשאר טומאות, אלא נוקבת והולכת לתוך תוכו של הטמא, ואינה פורחת ומסתלקת מכח המים... על כן שאל משה רבינו ע"ה זה שנטמא היינו שנאמר עליו שנטמא במת, במה תהיה טהרתו... (ויקרא צו תרע"ט)

ועל כן הטומאות טהרתן בטבילת מים, כי ידוע שאש מתיחסת ללב, שבו שורש החמימות, ומים מתיחסים למוח, ודמעות היורדות מהמוח הן נקראות מים טהורים. וידוע שכל התיקונים צריכין לבא ממקום גבוה מהפגם, ועל כן כשהפגם מבחינת הלב, יתקרר על ידי קבלתו ממי הדעת. והנה כל זה בשאר הטומאות, אבל טומאת המת אינה כן, והיינו דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', הנה המשכה אחר טובת העץ למאכל היא חטא התאוה הנטועה בלב, וכן כי תאוה הוא לעינים הם כחות הנפש הנטועים בלב, ובזה נפגמה בחינת הלב, אבל במה שאמרה ונחמד העץ להשכיל, הנה השכלה אחרת נשאה חן בעיניה, הנה פגמו בזה בבחינת הדעת וההשכלה שבמוח, ונשארו הן הלב והן המוח פגומים, ולפי זה יובן מה שנגזרה עליהם מיתה, כי המוח והלב שבאדם הם דוגמא לשני העולמות, עולם העליון ועולם התחתון... אכילת עץ הדעת טוב ורע אוטמת וסותמת בכפלים, הן בפני המוח והן בפני הלב, אם כן נעשים נפרדים לגמרי, בלי שום חיבור, על כן נפסק שאיפת החיים ממקור החיים, ואינה דומה לשאר עבירות שאוטמות וסותמות את הלב לבד, שמכל מקום נשאר בחיבור מצד המוח, ושעל כן שאר טומאות מיטהרין בטבילת מים, שרומזים לבחינת המוח כנ"ל... ועל כן נמי, כמו מהות המיתה, שבאה מחמת הסתימה הכפולה, כן נמי טומאה הנמשכת ממנה גורמת לסתימה כפולה באדם הנטמא, ועל כן טומאה זו אינה נטהרת בטבילת מים הרומזים לדעת והשכל שבמוח, שהרי גם המוח נפגם, והרי בתיקון צריך להתחיל ממקום שלא נפגם, היינו למעלה מהדעת והשכל, על כן טומאה זו קשה, ונקראת אבי אבות הטומאה, טומאה כפולה, ועל כן נמי מטמאה באוהל, כי אוהל פירש רש"י שבת פ"ח מלשון בהלו נרו עלי ראשי, שהוא לשון אורה, וזהו השכל שבאדם, ואם כן זה שפוגם ואוטם וסותם גם השכל, ולעומתו מטמא נמי באוהל, וזה עצמו הטעם שבוקעת ועולה עד לרקיע, כמו שהפגם הוא בשכל ובמוח, שהוא באדם דוגמא להרקיע בכלל העולם, ולפי האמור יש לומר נמי הטעם דכהנים מוזהרים על טומאת מת, דכהנים הם המחברים את העליונים והתחתונים בעבודתם, וקרבן כשמו קירוב הכוחות... וטומאת מת היא המפרדת בין מצד מעלה ובין מצד מטה... (שם שמיני תרפ"א, וראה שם עוד)

נמצא לפי האמור הכל מקבילים, ג' מחנות בעולם, ג' זמנים בשנה, מוח ולב וכבד בנפש, וגם ג' הזמנים שבשנה מישרים ומנקים את המח והלב והכבד שבנפש. וכנגד ג' אלו ג' מיני טומאות, טומאת מת מזקת לשכל, כי החכמה שבמוח היא חיים, כמאמר הכתוב, והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז'), ועל כן משתלח ממחנה שכינה, שהיא לעומת השכל שבאדם. טומאה שיוצאת עליו מגופו מזיקה לנפש שמשכנה בלב, כי טומאה זו באה מפאת כחות הנפש הדמיון וההרהור בזמת איוולת, ועל כן משתלח גם ממחנה ישראל, שהוא לעומת הגוף והנפש החיונית, שמשכנה בכבד. וממוצא הדברים נשמע, ששילוח טמאים הוא דבר הנוהג בכל אדם ובכל זמן לבער הרע מג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל, על ידי תורה ומצוות מעשיות ושמירת שבת ויום טוב וראש חודש... (במדבר נשא תרע"א)

...אך מי שעושה מעשים טובים ולימוד התורה רק על פי סדר טבעי בקרירות רוח בלי חיות ובלי התלהבות, זה לאות שהוא בלתי כח הנשמה שהיא ממקור החיים מוצאה, ובהעדר כח הנשמה מזדווג לו כח רע לעומתה, וזהו ממש כענין טומאת מת, לפי טעם הזוהר הקדוש, ומשתלח ממחנה שכינה שדוגמת הנשמה שבאדם, ומי שהוא חוטא ביותר ופוגם בפגם ברית רחמנא ליצלן... זהו דמיון זבים שכחו הולך לאיבוד כידוע בטבעיים, ומשתלח ממחנה לויה, שלויה לשון חיבור, ובמקום חיבור הקדושה שנאבד ממנו, נתלוה עמו חיבור הסט"א, ומאחר שהסט"א יש לו חיבור עמו למצוץ את לשד חייתו, אי אפשר להיות לו חיבור ודביקות בקדושה, מכל מקום עדיין יש לו מקום התעוררות מצד הכלל, כי לעולם אין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, אך מי שפורש בכללו מעדת ישראל הכשרים או חטא לשון הרע משלח מדנים בין אחים שפוגם בכנסת ישראל, וכן פגם הברית, זהו דמיון המצורע המשתלח חוץ לג' מחנות, ובלתי שיתעורר מעצמו בתשובה אין לו לקוות להתעורוות מצד הכלל... ולעומת ג' אלו ג' חלקי התשובה... (שם תרע"ב)

והנה ידוע שכל כחות הטומאה אינם יודעים ואינם שולטים אלא במה שבגלוי, ועל כן בית הסתרים אינו מקבל טומאה, ועל כן מאחר שנראה בגלוי כאילו נסתלק מישראל שם ה' השוכן אתם, שוב באים כחות הטומאה והחיצוניים ומתדבקים בהם, ומושכים אותם לחטאים ועוונות יותר ויותר, מה שאינו כן בגוים, כמו שאינם מטמאין במיתתם, כן אינם נעשים גרועים יותר על ידי חטאים, ונשארים על המתכונת שלהם חמריים, אבל בלי כח מושך לרע חזק מאד כמו בישראל... וכמו טומאת המת שבוקעת ועולה עד לרקיע, אף שבכל מקום מצינו ענין זה רק בקדושה... כן נמי הוא ענין כחות הטומאה ורע, שנשתאבו על ידי סילוק שם ה', שיש לו כח חזק מאד הרבה יותר מכחות הרעים החמריים הטבעיים... (דברים ואתחנן תרע"ח)

ר' צדוק:

וטעם שינוי הסדר כי אלו ג' מדות נגד שלוח ג' מחנות, מצורע בכל הז' דברים שחשבו בשבועות ח' א' וערכין ט"ז א' הם תולדות הקנאה... וזהו חוץ מחנה ישראל, כי איו זה ממדת ישראל כמ"ש ביבמות ע"ט א' ג' מדות רחמים גומלי חסדים בטבע, שאין אצלם מדת הקנאה כל כך רק זו מנפש הבהמית שבאדם... וזב הוא מתאוה כמובן, וזהו ממחנה ישראל שתאותם יתירה על ידי התורה כנ"ל רק משתלח ממחנה לויה שהיא הממוצע וההבדל שבין קודש לקודש, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, שענינו הבדל והפרשה והבעל תאוה אינו מגודר בקדושה ופרישות... וטומאת מת הוא נגד הכבוד, כמ"ש אין שלטון ביום המות, שזהו תכלית העדר הכבוד... וזה רק ממחנה שכינה כי אין כבוד לפני השי"ת, כמ"ש ברכות מ"ג בהולך בקומה זקופה כאילו דוחק וכו'... (חלק ג דובר צדק עמוד כה)

...וכן בכל צאצאיו בשורש זה דעטיו של נחש התקוע בכל אחד מורשה מאב הראשון אי אפשר לתקן ולשוב לגמרי, וזהו ענין טומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה, ומטמא לפי שהמיתה באה מצד טומאה ראשונה דנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה, והמת עצמו אין לו טהרה בעולם הזה עד עת קץ לתחיית המתים, רק על הטמא מת שאל משה רבינו ע"ה במה יהיה טהרתו כמשז"ל... ועל דרך האמת שכל טומאה הוא מצד חסרון בנפש ובשובו מדרכיו וחיה ממילא דיטהר גם כן, וענין טומאת מת הוא שנמשך גם עליו זוהמת עטיו של נחש שבמת שזהו הטומאה שבו, והרי כל החטאים יש להם תקנה בתשובה, אבל זה שממשיך עליו טומאת עטיו של נחש שהוא טומאה שאין עליה תשובה הוקשה לו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה כלל, שאין החטא מושרש בעצם החיות שזהו עש"נ, והרי טומאה זו אינו מצד עצם חיותו רק מצד הנגיעה או האהלה של אחר שהמשיך עליו, והרי זה ככל טומאות דשאור שבעיסה ושעבוד גליות שהם רק כהוציא (קוצים) הסובבים לאסא, ואם כן ודאי יש לו טהרה, ובמה יהיה טהרתו, כיון דהוא המשכת טומאת עטיו של נחש שאין כח בתשובה לכפרו, עד שהגיע לפרשת פרה נתגלה לו שיש לזה טהרה שאין מושגת בעולם הזה רק דרך חוקה... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד לז)

...וזהו מחנה שכינה שטמאי מתים משתלחים משם, כי המיתה היא הוראת העדר הדיבוק הגמור לאלקים חיים מצד הגוף המבדיל לשעה בעולם הזה, ורק תלמידי חכמים שכל גופן אש כמ"ש סוף חגיגה יכולים לידבק באש אוכלה. ומחנה הלויה הם עוסקי התורה כמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים, ועל כן ניתן להם המעשר כדי שיעסקו בתורה והיא קדושתם... וזהו מחנה של אוהבי התורה וזבים משתלחים משם הם בעלי תאות, כמ"ש רמב"ם בהלכות איסורי ביאה שאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה, והתורה תבלים ליצר הרע... אבל אהבת ישראל זה מושרש בכל נפש היותר גרוע מישראל מורשה מאברהם אע"ה שהוא שורש היהדות... וזהו מחנה ישראל שאין משתלחים ממנה אלא המצורעים הם הרעים לבריות בלשון הרע וצרות עין... ועיקר מחנה ישראל הם המוקפים חומה, כי זה שורש כנסת ישראל להיות מעצור לכחם וגדורים על פי התורה המגדרתם שלא לילך בשרירות לבם... (שם עמוד קנח)

...מזה מבואר כמו שאמרנו, דעיקר הטהרה בפרה הוא משורש היצר הרע, ומוזהר מכל טומאה, אף מטומאת מת שהביא הנחש לעולם, והנה יש ג' טומאות נגד ג' קליפות, הקנאה התאוה והכבוד, טומאת צרעת שבא על לשון הרע, שהוא משנאת הבריות, וקליפת כעס וקנאה, והוא קליפת עשו, וטומאת זיבה שבא על ידי תאוה קליפת ישמעאל, שהוא חמדות ואהבות זרות, וטומאת מת כנגד קליפת הגאוה והכבוד, והוא שורש הסתת הנחש והייתם כאלקים, ומג' קליפות אלו נסתעף ג' עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... ומצינו עוד טומאת נבלה ושרץ, שזה אינו בגופו של אדם, ומכל מקום מצינו שהמשילו מי שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו, לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל וכו' לא עלתה לו טבילה (תענית ט"ז), והוא באמת כל הטומאות שנמצאו בבעלי חיים, ועל ידי טהרת הלב מיצר הרע, וכמו שיהיה לעתיד, דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו', על ידי זה יתבטל כל הטומאות הבאים על ידי יצר הרע והקליפות כאמור, וכן טהרת פרה מורה, שמטהר את ישראל מכל שורש קלקול הנחש,ועל ידי זה יש טהרה לכל הטומאות, ואף לטומאת מת שאינו משולח אף ממחנה לויה, שקליפה זו נוהגת אף בגדולים, וכנגד טומאה זו, קליפת עמלק, שנדרש גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו', והוא ראשית דקליפה... וכבר אמרנו דקדושת ג' אבות כנגד לבטל הג' קליפות וטומאות, דאברהם אבינו ע"ה היה אוהב הבריות וכנגד קליפת הקנאה, ויצחק כנגד קליפת התאוה, דעל ידי הפחד מה' ניצול מכל תאוה, ויעקב ע"ה נגד קליפת הגאוה וכבוד, שהוא היה שפל בעיניו... (פרי צדיק פרשת פרה ז)

חכמה ומוסר:

הראנו לדעת, כי הנה טומאת מת חמורה מאד, והיא אבי אבות הטומאה, למה? כי במקום שנסתלקה הקדושה, תיכף מצאו מלאכי הטומאה מקום משכנם, עד שגם האדם בהקיצו לעבוד עבודת הקודש גם כן מצאו מקום, עד שמי נטילה של הידים אסור לקרות נגדם, וסכנה הם, ואסור לשפכם במקום דריסת הרגל, ונוכל להבין כמה סכנה בטומאה שאחר מיתה.

והנה כתוב בשם האר"י ז"ל, מי שלא תיקן עוון קרי, אסור לילך על בית הקברות שמתדבקין בו רוחין ושדין רחמנא ליצלן, ומעתה אם כשהוא חי וער מכל מקום בית הקברות מקום סכנה הוא, למי שלא תיקן עון המר הזה, על אחת כמה וכמה לאחר מיתה, שבלאו הכי מתדבקת בו טומאה חמורה כנ"ל... (חלק א סימן צד)

...והענין כי באמת טומאת המת אינה אלא מעבירות שעשה בחייו, ואיתא בתוספות (כתובות ק"ג) שרבי חיים כהן אמר, שאילו היה בפטירת רבינו תם ז"ל היה מטמא עצמו, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים... כל זמן שהאדם בחיים ותקות התשובה לפניו, רצה השי"ת כי עוונותיו בל יטמאוהו, אך אחרי שמת, נותן כח בהטומאה להתגבר ולהתדבק, עד כי מפסיד גם לאחרים ומטמטם אותם. ומי שהוא בעל מעלה יותר מזיק לו יותר, ולכן הנזיר אחרי שנתקדש יותר, מזיק לו יותר, ומטמטמות אותו גם עבירות של אחרים, ומאשר נאהב בעיני השי"ת רצה יתברך טובתו שבחירתו לברוח מן העבירה תהיה שלמה, ואמרה התורה לסתור הנזירות, גם להביא קרבן ולספור מחדש, והוא מבהיל. אם כן איפוא, כמה מוסיפה טומאה טמטום לאדם עבירה של עצמו, אף היותר קטנה, באין ערך יותר מטומאת עבירות של אחרים... (חלק ב סימן רעב)

ר' ירוחם:

ומה טעם טומאת שכבת זרע? ואם כי היא הקלה מיתר הטומאות, אולם בצד אחד לה חומרא יתרה, כי בעל קרי גם אסור בדברי תורה, ובחינוך מצוה ק"פ כתב להיות שכבת זרע טמא ומטמא וכו', משרשי המצוה לפי שענין זה לא יקרה רק מצד מחשבות התאות הגופניות, הודיעתנו תורתנו השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק להבין במושכלות ולעבוד בוראו, ולפיכך כשיקרה בו אותו דבר שתראה בו הטייתו אל התאוה חמרית, ראוי לעמוד יום אחד בטומאתו, כדי שתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר. (דעת תורה ויקרא עמוד קיד)

מכתב מאליהו:

אכן זה לעומת זה עשה האלקים, כמדרגות הקדושה כן לעומתן מדרגות הטומאה. ידוע שמדרגת הטומאה של מצרים היא בחינת נ' שערי טומאה, בחינת הפירוד הגמור מהקדושה, שאינה שייכת בה עוד על כל אפשרות לתיקון. דרגה זו היא הכליון הרוחני... לשער נ' לא נפלו מפני הבטחתו יתברך לאברהם אבינו, שלא תנתן הרשות לסטרא אחרא להורידם למדרגת הכליון חס ושלום... וכן לעתיד לבא, אם חס ושלום תתאחר תשובתנו ונצטרך לחכות לבחינת 'בעתה', דור שכולו חייב, גם אז הנפילה לשער נ' דטומאה תתעכב באתערותא דלעילא על ידי הגאולה עצמה. גאולה בבחינה זו היא מהפכה מהקצה אל הקצה, ומתפתחת במהירות שלמעלה מדרך הטבע, כפי שהיה בגלות מצרים, ממ"ט שערי טומאה עד מ"ט שערי בינה... (חלק ב קבלת התורה ביראה, עמוד לא)

וכתבו המקובלים, שמעבודת ישראל הוא, להציל את ניצוצות הקדושה שבגלות בתוך הטומאה... הנה כל ההסתר שבבריאה יכול ליהפך לגילוי כבודו יתברך על ידי בחירת האדם, ובכל פרט ופרט שבבריאה טמונה בו אפשרות של קדוש ה', והאדם יוציא טהור מטמא על ידי שעושהו כלי לעבודת ה', כגון עניני העולם הזה, ואם מנצלם רק במדה הנחוצה לו לעבודתו הרוחנית ולא יותר, הרי שיש בזה גילוי כבוד ה' וקידוש שמו... וכתוב בספרים הקדושים, שהטומאה ניזונית מניצוצות הקדושה שבה, כי רק בהיות הטומאה כלי לאפשרויות הללו של קדוש השם היא מתקיימת, אי אפשר לטומאה להתקיים כשאין בה אפשרות לקדושה, כי אין מציאות כלל אלא לקדוש השם, וכשבטלה אפשרות קדוש השם מנברא מסויים, הרי שבטלה אפשרות מציאותו, ואז זהו עצמו קדוש השם, הטומאה תכלה מן הארץ. אך אם האדם איבד את ההזדמנות ולא קדש את ה' בכליו, לא ניצל את ההסתר והטומאה כדי לקדש שמו יתברך, אלא כדי למלאות את רצונו, אזי הניצוצות הללו מתבטלים, והם בבחינת מתים בגלותם, והאדם איבד את חלקו בעבודת ה' חס ושלום... (שם מטות עמוד רנח)

נבאר ביותר עומק את ענין התקיעות וההקפות... כל אויב של ישראל הוא בחינה מיוחדת של טומאה אשר נוגדת לקדושה, וכשישראל נלחמים באויב זה, ענינו הפנימי הוא שבאים לעקור טומאה זו מהעולם, אכן אם בלב ישראל גברה הקדושה על בחינה זו של הטומאה, וטהרו לבם ממנה לגמרי, אז גובר ישראל על אויב זה, ועוקרתו מן העולם. כשבאו ישראל לכבוש את יריחו, לעקור בחינה זו של טומאה מן העולם, לא הספיקו התעוררות התקיעות של ז' ימים, אלא הוצרכו גם כן הקפות. וגדר הקפות הוא, הפרדה משורש הטומאה הסובבת מבחוץ (דטומאה בחינת חיצוניות), וזה נעשה על ידי הקפת הטומאה בקדושה, אשר מנתקת ומפרדת אותה משרשה, שאז נפסקת חיותה וניתנת להתבטל... ואחר ההקפות באה תרועת כל העם, להשלמת עקירת הטומאה לגמרי, ואז ממילא נפלו חומות יריחו מעצמם. (שם יהושע עמוד רסה)